פורסם ב-“במענית”, במת הנוער בכפר, הוצאת תנועת הקיבוצים, נהלל, אב תרצ"ט
תולדות החברה האנושית, תרבותה והתקדמותה הן תולדות העבודה ותהליך העבודה. מלחמת האדם בטבע ובעצמו על כל גלוּייה וצורותיה היא אשר הפכה את החיה המהלכת על ארבע לאדם התרבות, ואת עולם-החיה הבראשיתי, הפראי, לעולם היצירה של זמננו.
אולם מסיבות שונות נדחקה העבודה לקרן-זווית של החיים; במקום תרבות העבודה והטבע השתלטה תרבות ההונאה, הניצול והזיוף. ניטלה מהעבודה המהוּת שביצירה המביאה את כוחות-הנפש לידי גלוי. היזמה והמעוף נשללו ממנה – ונשארה קליפה: מלחמת-הקיום.
המוטיב של העבודה והיצירה טרם מצא את תיקונו בחיים, בהכרת האדם, באמנות, בספרות, בציור, בפיסול, בגילוף, במוסיקה, בבמה (פרט ליוצאים מן הכלל, כמובן).
שפע של מרץ נפשי, של כשרון ויכולת הושקעו בדברי-יצירה אשר הנציחו את פרפראות החיים, את סמליהם החיצוניים, את הפרחים הנובטים אל-על, אך העבודה והאדמה לא מצאו להן ביטוּי. האדמה, אם הכל, והעבודה נושא יעוד האדם, חזונו ותכליתו, מקור החיים והאמת לתרבות החומר והרוח הלאומית והאנושית של העמים, - אלה לא מצאו עוד את אמניהם.
האמנות העולמית יודעת רק מונומנט כביר אחד, אשר בו נתגלמה חזות-העבודה באמנות הפיסול בכל יפיה והדרה – הוא מונומנט העבודה הענקי בעיר לואון שבבלגיה לפסל קונסטנטין מניה (1905–1831). קריאת חופש ושמחה, הימנון קדוש לעבודה ולאדם – שנחתם במתכת קרה.
מדרגות רחבות מובילות אל במת אבן גדולה, מרובעת. עליה פסל-ענק של עובד-אדמה. ארבע צלעות הקוביה מראות פיתוחי ברונזה שחורה, תבליטים, המתארים ארבעה מוטיבים: עבודת אדמה, תעשייה, עבודת נמל ומכרות. כל פיתוח מלא חיים, אור, תנועה, התאמצות שבכיבוש הטבע המרתק בכוחו והודו.
הנה, “עבודת האדמה”. קציר תבואה בשדה. שבלים העולות בגובהן על קומת אדם. להט שמש קיץ. מאמץ, עבודה, גופים חצי-ערומים טובלים בים שבלים ושמש. ביניהם גוף משתוחח של אשה מאלמת אלומות, ומאחוריה – פרה מלחכת. שלוה ואור נסוכים באופק, במרחב.
“התעשייה”. קומפוזיציה אמנותית מחיי-עבודה במשרפת-זכוכית. קבוצה של פועלים מניעים אופן גדול במוט. אחד לוחץ על המוט בכל גופו. ענן כבד מאפיל. שרירים מתוחים, והפנים מביעים כוח ומרץ.
“עבודת הנמל”. פועלים נושאים שקים, תיבות, מגלגלים חביות, פורקים ועומסים את הספינות. תנועה, חברה, הרמוניה שבחלוקת-עבודה.
“במכרות”. עבודה מתחת לאדמה, בסכנת תמיד. אנשים חוצבים בלב האדמה, חושפים את מכמניה. הפנים שחורים, מיוזעים, מפוחמים – ויפי כל העולם נסוך עליהם. פיח ואבק מכסים את כובע הפלדה הנתון על הראש למחסה. האנשים הם אלה, או ענקים אגדיים המתאבקים עם החומר, עם יסוד העולם והטבע?
ובמרחק מה מתחת לקובית האבן, בארבע זוויות – פסלי פועלים בודדים, וביניהם הדמות המלבבת: “אמהות”. האם הבריאה והעליזה מיניקה את ילדהּ משדה הרווה, וילד שני ניצב לידה.
לפעמים נדמה: לא פועלים בודדים זקנים וצעירים, אנשים ונשים וטף ביצירתם ועבודתם, במנוחתם וחוויותיהם העמיד לפנינו מניה – כי אם את חברת העתיד היוצרת והחופשית. הוא נתן לפנינו את מאמציה לכבוש את הטבע, את התאבקותה ותקוותה; את העבודה כיסוד החיים וכמקורם, ככוח משחרר ועולה, כערובה להתקדמות רוח-האדם. את השמחה והאושר והגאולה שביצירה המנצחת השכיל מניה לקסום מן האבן באהבה ומסירות אין-קץ. יצירתו של מניה היא עד היום הביטוי הגאוני והנשגב לאמונת העבודה, לחזון העמל הפשוט והצנוע הקובע את צורת החיים וצר את דמות החברה.
מניה עצמו חי והתקיים על יגיע-כפיו. ורק ד' שנים לאחר מותו הסכימה ממשלת בלגיה להקים את “מונומנט העבודה”, והוא גם המונומנט לאמן שלא זכה להכרה בחייו.
ואם אצל אומות העולם, שהעבודה והאדמה מקור קיומן, לא זכו אלה לבוא לידי ביטוי – אצלנו על אחת כמה וכמה. הצווּי הדתי, “לא תעשה לך כל פסל וכל מסיכה”, עיכב ושיתק במשך דורות את חוּש היצירה האמנותית. ונוספה עליו מציאות העיירה היהודית. האדם היהודי שבה היה רחוק מהטבע, מרחבי העבודה, מצבעיה ומקסמיה. עם חורבן העיירה והתמוטטות יסודות-החיים הגלותיים-מסורתיים, שבאה עקב תמורות מבחוץ ושינוּיי ערכין מבפנים – התפרצו למרחב החושים המדוכאים באדם היהודי. הוא התחיל לראות, לשמוע, לחוש ולהתבונן – נתגלו לו החומר, הטבע, הצבע, הקו, הקסם, הצליל, הצורה, המאוויים לקרקע וליצירה מוחשית. קמו לנו אמנים, אשר שאבו ממקורות זרים והנחילו את פרי כשרונותיהם לאחרים (אנטוקולסקי, ליברמן וכיוצא בהם), ואלה אשר הקדישו את מיטב כוחותיהם לעם הניחו ביסוד יצירתם את לימוד הזכות (ארטור שיק, פיליכובסקי ואחרים).
ונציין נא בזה את הניסיונות הראשונים בארץ, את פסלי ההגנה והעבודה הצנועים בחולדה ובתל-חי. אכן גילויי היצירה וההתחדשות של האומה בארץ, הם הם עדות אמת, ופסל חי וענקי לעבודה הכובשת ויוצרת ומחיה את הנוף ואת האדם ויוצקת יסודות למציאות עברית חדשה.