רקע
שמואל ליב ציטרון
יהושע אייזנשטאדט (ברזלי)

(לתולדות הישוב העברי החדש בארץ-ישראל)


שמו של יהושע אייזנשטדט קשור קשר אמיץ בתולדות הישוב העברי בארץ-ישראל בתקופת שלשים השנה האחרונות. במשך העת הזאת לא נעשה בחיי הישוב העברי בפלשתינה שום דבר מועיל וחשוב בלי השתתפותו וסיועו של יהושע אייזנשטדט. עתה בימינו אין בארץ-ישראל שום מוסד איזה שיהיה תרבותי או כלכלי, שלא חלה בו ידו העמֵלה של אייזנשטדט להרחיבו ולהעלותו אל מרום התקון והשכלול. ישנן אינסטיטוציות בארץ-ישראל, שאייזנשטדט היה גם המכריז והמעורר את דעת הקהל על נחיצותן גם מיסדן ומוציאן אל הפועל. בהיותו בעל מזג חם ורותח עם אש של נוער שאינה פוסקת, בעל לשון למודים בפה ובכתב ומסור מסירה עמוקה לרעיון התחיה העברית הלאומית, הבין תמיד לפעול ולהשפיע ברוח זה על אחרים.

אייזנשטדט היה מטבעו איש מלחמה ורוח עשוי לבלי חת ולפיכך לא נרתע אחור בעבודתו היום-יומית לטובת תחית-האומה מפני כל מכשול, וכל אבן-נגף לא עצרתהו בדרכו. כל עבודה בשביל העם היתה לו חשובה ויקרה, ובשעה שהיה בטוח, כי מפעל זה או אחר עלול להביא תועלת להתנועה הציונית במקום תעודתה ותכליתה האחרונה, לא ידע ליאות וקושי.

ואת כל זאת פעל ועשה אייזנשטדט בתנאי-קיום קשים ומרים ובתוך חיים של צרות הגוף והנפש, כמו שיראה הקורא בפרקים הבאים.

 

I    🔗

יהושע אייזנשטדט נולד בשנת 1855 בעיירה הליטאית קלצק בפלך מינסק. בימי ילדותו נתחנך חנוך אורטודוקסי. למרות רוח אבותיו הקנאים נכנס לגמנזיה רוסית. אבל לא ארכו לו ימי למודו שם. באחרונה הוכרח להפגע לרצון אביו ולצאת מבית-הספר לעם הארץ.

מאז השתלם אייזנשטדט בלמודים בעצמו. וכך עברו עליו ימי נעוריו עד שאירעו פתאום מאורעות, שנתנו דחיפה מיוחדת למהלך חייו הבאים. אייזנשטדט עצמו מספר על המאורעות הנזכרים כדברים האלה:

“בשנת העשרים והתשע לימי חיי נעשה דבר, שהוכיח לי את אפסותם הגמורה של כל האנטרסים הפרטיים שלי. הפוגרומים, אף כי לא פרצו במקום קרוב לי, השרו אותי בעצבת עמוקה. ואני נדרתי נדר להקדיש את כל חיי לעמי ותחיתו בארץ-אבות. הגעגעים, שהיו לי משכבר הימים על ארץ-ישראל הלכו והתעצמו… ובמלאת לי שלשים שנה השלכתי יום אחד את כל עניני אחרי גוי ואסע אל ארץ ישראל”.

מאותה שעה ואילך נעשו חיי אייזנשטדט שרשרת שאינה פוסקת של איניציאטיבות ופעולות שונות על שדה רעיון התחיה העברית הלאומית.

בפעם הראשונה בא אייזנשטדט לארץ-ישראל בתחילת הקיץ של שנת 1887, אבל הוא לא מצא שם את אשר ציר לו בדמיונו. רושם קשה עשו עליו יחוסיו הגסים של פקידי הבארון רוטשילד אל הקומוניסטים. ביחוד הכעיסהו תמרורים מצב המושבה היהודית המקודמת בזמן “ראשון לציון”. שם דרש האדמיניסטראטור – אופיציר צרפתי מחיל-המלואים, הירש שמו – מאת הקומוניסטים, כי יחתמו כלם על כתב-אמנה, שאינם אלא רק שכירי-יום, העובדים אדמת זרים. מלבד זה גזר אותו האדמיניסטראטור על שלושה מחשובי האכרים, שהיו ממיסדי “ראשון לציון” ושהשקיעו בה את כל כחותיהם, כי יעזבו את המושבה. כל טענותיהם של הקומוניסטים, כי הם חושבים את האדמה לקנינם הפרטי וכי לא לקח אותם הבארון רוטשילד על מנת לשעבדם, לא הועילו. באותה שעה נתעורר באייזנשטדט הגבור הלוחם… בשני מאמרים נלהבים, שפרסם ב“המליץ” הפטר בורגי וב“הצבי” הירושלמי – זו היתה יצירתו הספרותית הראשונה – על דבר המצב במושבות הבארון, הטיל סער בדעת הקהל העברי, ומכל עברים התחילו עפות מחאות נגד הירש וגם נגד “הנדיב הידוע”. אבל מאז לא יכל עוד אייזנשטדט להתעכב ב“ראשון לציון”. הירש צוה במפגיע על בעל-הבית אשר גר אצלו, כי יגרשהו ממעונו… אז עבר אייזנשטדט לגור במושבה אחרת ממושבות הבארון. שם תקפה אותו קדחת קשה, ובמצות הרופא היה זקוק לחינין ולא הניח הירש להרוקח שב“ראשון לציון” להכין בשבילו את סם-המרפא הנזכר. כל כך בערה חמתו על אייזנשטדט. אז התחיל אייזנשטדט לנהל תעמולה רחבה בין הקומוניסטים, שישחררו את עצמם משעבודה של האדמיניסטרציה, והביא לידי כך, שנוסדה אגדה חשאית שמטרתה היתה לצאת יציאה ריבולוציונית למלחמה נגד כל שיטת ההנהלה של פקידי הבארון במושבות. אולם הדבר נודע להירש, ומאז אסור היה לאייזנשטדט להראות ולהמצא בכל קולוניה.

שנה שלמה בלה אייזנשטדט בארץ-ישראל, והרושם הכללי שעשתה עליו ישיבתו שם, לא הרנין אותו כלל. תחת יהודים אכרים עובדי-אדמה עומדים עמידה חפשית, מצא אנשים משועבדים ברוחם ובנשמתם… ומצד שני הצטער מאד לראות, כי רבם הגדול של הקולוניסטים אינם מכירים כלל את תפקידם בתור חלוצים ואין להם שום מושג מן האידאל של התחיה, שהם צריכים לשמש לו אבני-פנה… לכל אחד מהם היה רק רעיון אחד ותקוה אחת – לעשות עסק ולהרויח. מצב-רוחו של אייזנשטדט בעת ההיא מצא לו בטוי בדברים האופיים האלה שרשם באותה עת בפנקס היומי שלו:

"כלום לא באנו לכאן אלא לשם ממון, לשם פרנקים ובשליקים בלבד? כלום לא באנו לכאן לחדש את מוסדות חיינו הרעועים, לברוא לעצמנו רוח חדשה וסדרי חיים חדשים, אשר לא בערכו של השקל יערכו? ומחשבה אחת תקפה אותי: נחוצים לנו אנשים חדשים, אשר יקדישו את מיטב כחותיהם, את כל מעינם לדבר אחד – לאידאל התחיה, לאותו האידאל שהוא הכל ומבלעדו אין כל. ומדעתי שמתוך החבורה הקטנה אשר בארץ אי-אפשר שיקומו האנשים האלה, הגאים וגבורי-הרוח, החלטתי לשוב לזמן-מה לחוץ לארץ: אולי אמצא שם את אשר אנכי מבקש.

ובחדש מאיש שנת 1888 שב אייזנשטדט לרוסיה. ראשונה סר על דרכו לאודיסה, והזדמנות היתה בדבר, כי “שם מצא את אשר בקש”…

 

II    🔗

עם חבילות, חבילות של הצעות ותכניות בא אייזנשטדט לרוסיה, וכלן לדבר אחד נתכוונו: להעמיד על יסודות חזקים את מצבו של האכר היהודי בארץ-ישראל. אייזנשטדט ראה והכיר, כי עמוד התוך שבנין עתידות האומה הישראלית בארץ-ישראל נשען עליו, הוא רק ה“פועל”. אופיית מאד היא העובדה הידוע רק למועטים, כי באחת מתכניותיו הקדים אייזנשטדט את הצעת פרנץ אופנהיימר על דבר הקולוניה הקואופרטיבית של הפועלים. אבל אז לא נמצא איש, שישים אליה לב.

באודיסה הציע אייזנשטדט את תכניותיו לפני החבורה הקטנה של עסקני חובבי-ציון אשר בעיר. בעת ההיא לא נוסד שם עדיין הועד הפלשתינאי, אבל אודיסה כבר היתה אז מרכז הנהגת כל העבודה החשאית של חובבי-ציון ברוסיה, שבראשם עמד הד“ר פינסקר. בישיבה של אנשים יחידי-סגולה הרצה אייזנשטדט על דבר המצב בארץ-ישראל, ומסקנתו האחרונה היתה, כי אדמת ארץ-ישראל צריכה להעבד רק על ידי אכרים יהודים, וכי קודם כל צריך ליסד פונד גדול ומיוחד לטובת הפועלים. דבריו הנלהבים של אייזנשטדט פעלו על השומעים פעולה נמרצת. הכל הכירו תיכף, כי יש להם כאן דבר עם אגיטאַטור ממדרגה ראשונה לרעיון תחית העם העברי. רושם מיוחד עשה אז אייזנשטדט על אחד הנאספים. זה היה אשר גינצברג, שנתפרסם אחרי כן בעילום שמו אחד-העם, אשר ראה באייזנשטדט בפעם הראשונה איש בעל התלהבות כל כך גדולה ואמונה כל כך עמוקה בעתידותיה של האומה הישראלית במולדתה העתיקה. מעניין הוא מה שמספר אייזנשטדט בזכרונותיו, כי תיכף, בשעת פגישתו הראשונה עם אחד-העם חלף במחו רעיון כברק, כי זהו האיש שאותו הוא מבקש כי זהו האיש, העתיד להשיב לרעיון התחיה את כחו ומעוף שלו”1 – התודעות זו של אייזנשטדט ואחד-העם פעלה על שניהם פעולה הדדית. אחד-העם, שעמד אז עדיין הרחק מאוד מן הספרות ושלא חשב מעולם להיות לסופר, פרסם אחר כך ב“המליץ” תחת השפעתו והפצרתו של אייזנשטדט את מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, שעשה בשעתו רעש גדול וחולל מהפכה שלמה במהלך התפתחותו של רעיון חבת-ציון. כידוע היה המאמר הזה אבן-הפנה ביצירותיו הפובליציסטיות הפילוסופיות הבאות של אחד-העם, שקנו להם בהמשך הזמן פרסום בשם הכולל “אחד העמיות”.

שנה וחצי בלה אז אייזנשטדט ברוסיה. הוא עבר בערים ובעיירות שונות ויעש תעמולה נמרצת בפה ובדפוס לרעיון יסוד פונד לטובת הפועלים ותמיכת חברי “ביל”ו", אכרי המושבה גדרה, שנמצאו אז במצב קשה מאד. בסוף החורף שנת 1889 בא אייזנשטדט פעם שניה לאודיסה. זה היה בעת אשר אנשים אחדים, עם אחד-העם בראש, הורו והוגו בחשאי את הרעיון על דבר יסוד אגדת-סתרים שתעבוד עבודתה בתוך העם למטרת חנוך דור של לאומיים נלהבים, אשר שאיפת התחיה תהיה לתוכן חייהם. אחד-העם גלה לאייזנשטדט את אשר עם לבבו, ותיכף לאחר שנוסדה האגודה נשלח אייזנשטדט מטעם החברה בתור ציר לערים שונות לרכוש לה חברים מקרב האנשים העומדים על רום ההרגשה המוסרית ונועם המדות. תוצאות נסיעותיו של אייזנשטדט בערי-התחום הנן לעצמן פרק חשוב מאד בתולדות חברת “בני-משה” והציונות הרוחנית.

בסוף שנת 1890 בא אייזנשטדט לארץ-ישראל בפעם שניה והתישב שם ישיבת-קבע עם בני-ביתו. בעת ההיא היה מצבו החמרי קשה מאד. זמן ידוע ישב עם בני משפחתו בצריף, ובמשך חצי שנה כלכל את נפשו ואת הנפשות התלויות בו בלחם יבש וזיתים. אבל רוחו לא נפל עליו, והוא המשיך את עבודתו ביתר מרץ וביתר עוז.

בעת ההיא כבר אִשרה ממשלת רוסיה את פעולת חובבי-ציון, שהיה להם ביפו ועד-פועל מיוחד, אשר נהל את כל העבודה בארץ-ישראל. בועד זה נמנה אייזנשטדט למזכיר ובאחרונה נמסר לידו ההנהגה כולה. במשך חמש שנים רצופות הוציא אייזנשטדט את ה“מכתבים מארץ-ישראל” המפורסמים, שנשלחו בכל תפוצות הגולה ברבבות אקזמפלארים, ועת ידועה שמשו כלי מבטא לדעת הקהל בארץ-ישראל. המכתבים האלה היו כעין דֶבֶק מאַחֵד את חובבי-ציון המפוזרים והמפורדים בכה ובכה. באותו זמן התעסק אייזנשטדט הרבה בעבודת הישוב החקלאי. בהשתתפותו ובסיועו נוסדו המושבות: סגרה, קוסטינה, רחובות, מתולה ומשמר-הירדן. הרבה פעל ועשה אייזנשטדט בעת ההיא גם על שדה התרבות. בעזרתו נפתחו ביפו שני בתי-הספר לבנים ולבנות. עם כל היותו טרוד בעבודות המעשיות האלה מצא לו זמן גם לפעולתו הספרותית ויהי עוזר תמידי לכל העתונים והירחונים העברים, שפתחו את שעריהם בתחלה לפני רעיון חבת-ציון ואחר-כך לפני הציונות.

 

III    🔗

בשעה שהתעורר בעולם הציוני הרעיון על דבר יסוד בית-האוצר העברי הלאומי הוזמן אייזנשטדט לבוא מיפו לרוסיה. כעבור עת ידועה נוסד על פי האיניציאטיבה שלו סניף להבנק בירושלים, אשר בהמשך הזמן נמנה למנהלו, ונשאר במשרתו זאת עד העת האחרונה. בירושלים נעשה אייזנשטדט חביב לבריות, ליהודים ולערביאים. על פי הצעת אייזנשטדט נוסד בירושלים “בית-העם”, שנעשה מקום ועד להאינטליגנציה היהודית ורכז מסביביו את טובי הכחות האנטלקטוליים. אייזנשטדט היה המתחיל בתעמולה לטובת יסוד הגימנאזיה העברית בירושלים ועוד כמה מוסדות תרבותיים. אולם בכל עבודותיו המרובות והשונות לא מצא לו ספוק עדיין. תמיד נדמה לו, כי טרם יצא ידי חובתו לרעיון התחיה ויבקש לו מקצעות חדשים של מעשה ועבודה. כמעט כל ימיו היה ממתנגדי עסקני-הישוב “המושבעים”. תמיד היה תובע מהם יותר רצינות ויותר התמכרות ביחס אל העבודה. בהתלהבות מיוחדת היגן אייזנשטדט על אינטריסי הפועלים נגד בעליהם, על ידי זה נעשה מפורסם גם בקרב החוגים הדמוקראטיים שבארץ-ישראל. בקיץ שנת 1912 חגג כל הישוב העברי בארץ-ישראל, בלי הבדל מפלגות ומעמדות, את חצי-יובל עבודתו הספרותית והצבורית של אייזנשטדט.

אייזנשטדט נחשב לז’ורנאליסט בעל כשרון. במשך שלשים השנה האחרונות פרסם מאמרים הרבה, וכולם על דבר עניני ארץ-ישראל, בעתונים ובירחונים. עת ידועה היה סופרם הארצי-ישראלי של ה“שלח” וה“עולם”. בין שאר ענינים הדפיס אייזנשטדט בה“עולם” שורה שלמה של מאמרים סטאַטיסטיים על דבר המוסדות הצבוריים היותר חשובים שביפו ובירושלים. על כל מה שיצא מעטו של אייזנשטדט שפוך לבוב ופתוס מיוחד. כל שורה נושמת חבּה ומסירות אל רעיון התחיה העברית-הלאומית ואמונה חזקה ועמוקה בעתידותיו המזהירים של העם העברי. איזנשטדט כתב את כל מאמריו בעלום שמו “ברזלי”, ובשם הספרותי הזה נודע מאז ועד היום לקהל-הקוראים העברי.

בעת האחרונה שלפני המלחמה חלם אייזנשטדט על דבר מסע לרוסיה כדי לעשות שם תעמולה לרעיון “גאולת הארץ”. והנה פרצה מלחמת-האתנים ועצתו הופרה. יחד עם שאר עסקנים עזב אייזנשטדט בלב דוי וביגון קודר את ארץ-ישראל בעצם עבודתו הפוריה ויצא לשווייציה ושם גר עד יומו האחרון. הלוחם הנלהב והכביר הזה לגאולת ישראל לא זכה לראות את אופקי-האורה שנפתחו לפני חירות עמנו…

אני מסיים את מאמרי בדברים האלה, שרשם אייזנשטדט בפנקס היומי שלו:

“היו ימים וירחים, שאני ובני ביתו2 סבלנו חרפת רעב, פשוטו כמשמעו, ואף על פי כן לא לקחתי תמיכה מאיש ואדחה את כל ההצעות שהציעו לפני על מנת שאעזוב את הארץ. הסיסמה התמידית שלי היתה: על הארץ, או מתחת לארץ, אבל לא מן הארץ”!

אבל באה המלחמה ועקרה אותו בחזקת-היד מעל הארץ ותטלטלהו על אדמת-נכר…


  1. במקור ללא מירכאות פותחות (הערת פב"י).  ↩

  2. במקור “ובני ביתו”, כנראה צריך להיות “ובני ביתי” (הערת פב"י).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!