רקע
אחד העם
"קול ישׂראל"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בעיר סוֹפיא בירת בּוּלגריא, יוצא מכ“ע יהודי בלשון שפּניוֹלית ובוּלגרית כאחת, ושמו “קול ישׂראל”. מטרת מכ”ע זה – מבאר לנו סופר אשכנזי מאחינו, בעקימת כמה אותיות בשביל שלא הוציא דבר מגונה מפיו – היא כמטרת מכ“ע “זעלבסטעמאַנציפּאַציאָן” שהיה יוצא לפנים בווינא וכמטרת מכ”ע “Przyszłość”, היוצא עתה בלבוב. ובכן ידענו, כי “קול ישׂראל” זה הוא קול ה“לאומיים” וחובבי ציון המעטים, הנמצאים בין הספרדים בארצות ההן. והנה מסַפּרים כה“ע, כי בימים האלה שלח הרב רבי משה הלוי, ראש רבני תוגרמא, מכתב אל ראשי קהלות בוּלגריא, ובו יזהירם לבלתי תת ידם למכ”ע זה וגם גוזר “חרם” על העורך, מפני שבמכ“ע שלו “יביא בסכנה שלש מאות אלף נפש מישׂראל החיים בארץ תוגרמה ונהנים מכל זכויות האזרחים, בעוררו חשד עליהם בלב הממשלה שם”. עד כאן היינו יכולים להבין, היינו יכולים גם ללמד זכות על ראש רבני תוגרמה, כי בודאי לא בכדִי כתב מה שכתב, ואולי “משה בדמע כתב”… אך סופר אחד מסוֹפיא בא ומגַלה סוד באחד מכתבי העת של היהודים באשכנז, כי לא הרב נתעורר מעצמו על הסכנה הנשקפת לצאן מרעיתו בארץ מולדתו, כי אם ראשי קהלת סופיא הם שעוררוהו על זה, ולא זו בלבד, אלא שגם אל מכה"ע של הממשלה בסופיא שלחו הראשים האלה מכתב גָלוי, אשר תכנו הוא “מחאה נמרצה” נגד ה”טֶנדֶנציא" של “קול ישׂראל”. והסופר מוסיף ביאור, כי עשׂו הראשים מה שעשׂו, מפני שמכה“ע הנ”ל יוצא גם בלשון בולגרית, ועל כן “מסוגל הוא*להבזותנו* בעיני הממשלה והעם ולתת מזון חדש להאנטיסמיטיסמוס”…

בעצם הדבר אמנם לא חדשו ראשי קהלות סופיא מאומה. פחד כזה פחדו גם אחינו באשכנז, אוסטריא וצרפת, בהשָמע שם לראשונה “קול ישׂראל”, וגם הם קצפו קצף גדול על משמיעי ה“קול” ונתנום לעוכרי ישׂראל, לבעלי ברית האנטיסמיטים. הספרדים אינם איפוא אלא מחַקים מעשׂי אחיהם המערביים גם בזה, כמו בכל שאר הדברים; וכמשפט כל המחַקים בלי דעת, שמגיעים על הרוב לסַגל להם מנהגי המחוקה ודעותיו בזמן שהוא עצמו התחיל כבר לעזבם ולנטות לדרך אחרת, כן גם פה הגיעו הספרדים ל“השׂכּלה” זו בעת שבמערב החל כבר שמשה לערוב.

ובכל זאת, אע“פ שהכל כמנהג ו”כחוק" ואין הדבר חדש עד שיפליאנו ביותר, – בכל זאת נרגיש הפעם כאב שבעתים ובושה שבעים ושבע. אם רגש לאומי בן ארבעת אלפים שנה מתכחש לעצמו ומתחבּא בחרדה מפני הדר גאונה של הקולטורא האשכנזית והצרפתית, – חרפה היא אמנם, אבל חרפה שאפשר למצוא לה אמתלא, לחַפּוֹת עליה בפרזות גדולות, ולשׂאתה על כן בחצי-מנוחה. ואולם פה, בקרב גוי מאתמול, שעוד “לית ליה מגרמיה כלום”, שעוד דורות על דורות יעברו עד שיִזכה לעמוֹד בשורה אחת עם אחד מעמי הקולטורא הקטנים, – פה יוצא לנו מתוך המקרה הזה מצבנו המוסרי כמו שהוא לאמתּו, ערוֹם בלי לבוש מליצה יפה…

ביוחד ראוי לחרוֹת באותיות של זהב, זכרון לדורות, את המלה “להבזותנו”. שאיפת עם ישֹראל לתחיה, להרמת רוחו והטבת מצבו בתור אומה מיוחדת, מסוגלת היא להבזותו בעיני מי? בעיני עם אשר הימינו ולעינינו יצא מעבדוּת לחרוּת, אשר עודנו זוכר את הימים שבהם היה הוא עצמו רק עם “בכוח” ולא בפועל, ואשר רוב גדוֹליו ומנהיגיו עתה זכו לגדוּלה וכבוד בקרבו רק על הקדישם חייהם וכוחותיהם להוצאת “לאומיותו” מן הכוח אל הפועל!

עלובה אומה שאָבד לה רגש הכבוד במדה כזו, עד שאינה יודעת עוד במה תתכּבּד ובמה תתבּזה על הבריות.

המלצות קוראים
תגיות