(מחוּק: התקוה האחרונה)
הדוֹקטוֹר היה עסוּק בחדר־החולים.
קלמן־אִיצ’ה, צעיר צנום וענו, שאף רוּח מעט ברוָחה ויחבוש את כוֹבעוֹ ויגמגם:
– נוּ… טוב, טוב… אנוכי יכול… אחרי כן…
והשפחה, השפחה הטובה, גיחכה לו שנית ותקרא:
– בי, אדוני… יסוּר נא בינתיים אל חדר־האוֹרחים…
אותה האבן, שהתחילה מתגלגלת מעל לבוֹ, נעצרה בהילוּכה, וקלמן־יצחק פשט במבוכה את מעילוֹ העליון “ההגון למַדי”, לפי דברת־אמוֹ לפני נסיעתוֹ מז’ידילובה, ויתלהו על הקיר.
– לאָן… לאָן גברתי אומרת? – שאל בהכרת־ערך־עצמוֹ צנועה את השפחה.
– לשם… ישר – הראתה השפחה באצבע – תיכף אביא מנורה…
השפחה נעלמה בדלת משמאל.
קלמן־יצחק הרגיש את עצמו בלי מעילוֹ קל מסוּבים… הוא איגרף את ידיו, פשט את אזרעותיו ישר למטה, ויבט על עצמו סקירה חודרת…
– לא! – הוא מחליט בלי־הכרה, מוֹריד מהר את מעילו מעל הוָו ומתחיל לובשו במבוכה נחפּזה.
פתאום הוא רואה מבעד לדלת הזכוכית־העיורת, כי החדר אשר נכחוֹ הוּאר באוֹר תכלת־כהה. תיכף אחרי־כן נפתחה הדלת והשפחה נראתה על הסף.
– אנא… אַך מדוע…
קלמן־יצחק מבין לרֵעָה.
– לא! – הוא מפסיקה בגמגום וממהר ללבוֹש את הבגד עד תוּמוֹ – אנוכי… אנוכי אמרתי לסור בינתיים – הוא מַפנה את ראשו אל הדלת ומחַפּש מלים; אך פתאום, בגמרוֹ לרכס את הכפתור האחרון, הוא פונה פתאום אל השפחה בהחלטה – לאידך גיסא… נוּ טוב, טוב…
וקלמן־יצחק, לבוּש בגדוֹ העליון, כוֹנן כגיבוֹר את צעדיו אל חדר־האורחים.
– אנא – קוראת השפחה הגבוהה, הלבושה סינוֹר צחור־צחור ומפנה לו את הדרך – הדוֹקטוֹר ישוּחרר תיכף…
– מ… תודה! – מגמגם קלמן־יצחק.
והדלת סוּגרה מאחריו…
עיניו תעוּ בחדר קטן, אך חם וטוב. לאוֹר המנורה, החבושה גולת תכלת, אשר עמדה על השולחן העגול הקטן נכחוֹ, המכוּסה מַפּיפּה מרוקמה אדומה, נשען אל הכוֹתל – הפּילוּ עליו אֵימת זהירות ויעצרו את נשימתו הרהיטים הזעירים והרכרכים, אבל המתאימים והיפים, המשכללים את החדר. הסַפּיפּה התוגרמית האדומה, אשר השתרעה באלכסון מן השולחן עד פינת החדר אשר לשמאלוֹ; שתי היציעות הקטנטנות והאדומות, אשר עמדו נכחה מעבר השולחן השני; האלוּנטית האדומה, אשר התפּתלה תחת רגליו ישר מן הדלת עד הסַפּה והתנוּר החָלק־בהיר, אשר בפינה לימינוֹ – היו כולם שקועים בדוּמיה עצורה, מזהרת במפגיע…
בתנועה מדודה הסיר קלמן־יצחק את כובעו ויניחנו על השולחן הקטן אשר משמאלו בּבּיאָה; אולם תיכף הסירוֹ משם ויניחנו על הכיסא האדוֹם אשר על ידו… אחרי־כן כוֹנן את צעדיו חרש אל הסַפּה וישקיע את עצמו בזהירוּת רבה בפּינה…
בראשונה לא יכול לשבת במרגוֹע על מקומו; אך לאט לאט החל להסכין את הסביבה ויתחיל לנשוֹם ברוָחה; אולם בעוד רגעים אחדים הגיע לאָזניו מהחדר השני לחשה הרציני של השפחה אל אחד הילדים, כנראה:
– נוּ, נוּ… טס־ס, לוֹלָה… את התינוק תעוֹרר… הוא חולה…
וקלמן־יצחק עצר בעד נשימתו… בזהירות רבה השקיע את עצמו עוד יותר בפינה, כאילו חפץ להתכווץ עד שלא תהא ישותו ניכרת, ופניו הצנומים והנלאים נהרוּ, כמקבלים הנאה ואומרים: אַח, מה ערבים החיים!…
– אָמנם – זחלה מחשבה במוחו הנלאה כשנרגע מעט – הסכלתי עשוֹת עד היום הזה… מאוד נחוץ היה לי להתגוֹלל בחוץ ולסבול רעב וקוֹר ירח תמים… לוּ סרתי אליו תיכף…
ומוחו המעוּנה והחלש לא יכול לגמור את המחשבה הזאת ולתאר לו מה היה אתוֹ לוּ סר אל הדוקטור עוד ביום הראשון לבואו אל העיר הנכרייה הזאת – ויתאנח בזהירוּת אנחה חרישית, אך ממוּשכה, כזרמה דקה של זפת שחוֹרה לוחשת…
יֶרַח תמים של כלא־לב אכזרי אוכל־נפש, שלושים ימים תמימים של מצוקי שאיפות תמימוֹת גוססות ותשוקות־צודקות נקטפות בלי חנינה, חודש תמים של רעב נורא, רעב מציק, לילות־נדוּדים על ספסל הגן הרטוב תחת כיפּת השמים, וגעגועים חזקים, געגועים נוראים לעיר השוֹקטה והחביבה, לאוֹהל הדל משכּן־אֵם אהובה סובלת – רחשו באנחה החרישית הזאת…
– אַיז’ה שלי – הוא זוכר כמבעד לערפל את דברי מַשה אהרון־ליבּס, חוֹתנת הדוקטור בת־עירוֹ, בתתה על ידוֹ את המכתב אליו – אַיז’ה שלי יקבלך שם ב“כ־בוֹד גדול”…
– מילא, חְיֶנְקָה שלה – הוא זוכר את דברי אמוֹ אחרי אשר בא עם המכתב הביתה – הלא הכל יודעים את “לִבָּה הזהב”…
– פּס־ס, מלאָך ולא איש! – גמרה איטה־לאה שכנתם, אשר ישבה אז בביתם שלובת־יד ואגוּדלה תחת לסנטרה – אָ, רואים אתם – הוֹסיפה ותוֹר באצבע באויר – הוא כבר איש אחר לגמרי… נוּ – הצדיקתוּ תיכף בהטיית־ראש ופישוט־יד – אי־אפשר לתבוע… איך שיהיה – דוֹקטוֹר…
וקלמן־יצחק מתנודד כמעט. הוא היה חפץ לקוּם, לראות את השפחה ולאמור לה, כי… אם הגבירה בביתה… לוֹ הכל אחת… אולם…
מבעד לערפל מופעת לפניו תמונת חיינקה בשבתה בבית אבותיה, בעוֹדנה בבתוּליה. לא גבוֹהה, מחוּטבה – תמיד חיה, צוהלת: השוֹסֵה רתח תחתיה בטיילה בערב עם מַכּריה; והוא קלמן יצחק בעברוֹ על פּניה עם אחוּזת בני־גילוֹ הפולגסים ה“משכילים העברים” היה משפּיל כפעם בפעם את עיניו ומרחיב את צעדיו. לוֹ נדמה תמיד, כי לוֹעגת היא להם כפעם בפעם… בת־פּחוֹת גאוָתנית! – היה מחליט עליה תמיד וחושב אודותה הלאה…
עיני קלמן־יצחק תעוּ בשאיפה על פּני זכוכית הדלת… רגעים אחדים ישב כה ואחרי־כן החלה במוחו להתרקם מחשבה כהה: אם הזכוכית אינה שקוּפה – למה היא באה?… אולם תיכף נעלמה מעיניו הזכוכית והמחשבה מתה בתוכו בטרם שנולדה.
– כשהלכתי לשם “עם עינַי” – נזכר פתאום סיפּוּרוֹ של שניאור המלמד אשר סיפּר לו לפני עזבוֹ את עיר מוֹלדתוֹ – ותראני חיינקה בחוץ – “ותצא מכליה”… בוֹא ובוֹא, ובוֹא ובוֹא – פשוט על הצואר מתנפּלת… מלתא זוטרתא! – הסביר לו שניאור כעבור רגע דממה־רצינית! – בְרָא כרעיה דאבוּהא… בת רב אהרון־ליב הגביר…
הוא, קלמן־יצחק אָמנם לא אהב ביותר גם את רב אהרון־ליב בעצמו, ואולם בנדיבות לבו לא הכחיש מעולם… הוא מתנשא ממושבו בצל־החלטה, אולם תיכף הוא נשאר על עמדוֹ בלב חרד ומַפנה את עיניו את הסַפּיפּה… כאילו אי־אפשר הדבר, שיקום איש מעל הספּיפּה הזעירה הזאת בתנועה נמהרה כזו והיא, הספּיפּה הזעירה, הרכרכה לא תנוּפּץ לרסיסים…
ובצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, קרב אל הדלת – ויעמוד.
הדלת נפתחת בחריקה, הילד החולה ישן, ואיפה יחפּש את השפחה?… לא, הוא יחכה, מוטב לוֹ…
והוא לוקח את כובעו מן הכיסא אשר על יד הדלת בידו, מתכווץ שנית ומשקיע את גופו הנלאה בפינת הכיסא…
מהחדר השני אשר מאחוריו, מבעד לקיר־הקרשים המשוח בשׁשׁר, המבדילוֹ ממנו, מזעזעת פתאום את לבו הרוחף ומרסקת את קרביו הריקנים אנחת־אשה עצורה; אחריה – עוד אחת יותר עמוקה; אחרי השנית – שלישית…
הוא מלבין כסיד ומתחלחל…
– אַח, הרפּי ממעשי־נערוּת! – ינַסר את אָזניו קול־הדוקטור הזוֹעף כבמַשׂוֹר – הן לא ילדה אַת…
ודמי קלמן־יצחק נפלו.
– איש אחר לגמרי – תוֹעים במוחו דברי השכנה והוא רועד כעלה – איש אחר לגמרי… צריך למצוא את המכתב…
והוא מחפּש בצלחת בגדו העליונה ומוציא משם גליון נייר־פּוֹסטה מקוּפּל, מָשחר־נוֹצץ, גוֹללהו ומשׂים בו את עיניו…
“חתני היקר!” – – –
– הוא מדבר עברית – נזכר קלמן־יצחק:
“אמוֹ נתאַלמנה – נופל מבטו על אחת השורות – אין לה כל… תקוָתה האחרונה… להשיג תלמידים… יודע היטב עברית… ישר־דרך…”
קלמן־יצחק מרים, כמעט, את ראשוֹ, מקפּל את המכתב, הנקרא בוַדאי בפעם העשירית, משיבוֹ לצלחתוֹ ושוֹאף רוח ברוָחה.
– אָמנם – חוזרת וזוחלת המחשבה הראשונה במוחו – הסכלתי עשוֹת… עלי היה לסוּר אליו תיכף…
ודאגה באה בלבו: מה ישיב, כי ישאלהו מדוע לא סר אליו עד היום?…
לבו החלש זנח שלוָה…
– איככה יביט ישר אל עיניו?…
– הכתוֹבת – התרסקה מחשבה במוחו – לא ידעתי הכתובת… מאין נוֹדעת היום?… ירח ימים!…
ועוד הפּעם אנחה עצוּרה מעבר לקיר ועוד הפּעם קול המַשׂוֹר הנורא:
– הרפּי, יהוּדייה פתיה, ולא – ואצו להשליכך כנצר נתעב!…
קלמן־יצחק רוֹעד. מה יאמר? מה יענה?…
להוָתוֹ, הוא מרגיש פתאום מצוקת־רעב נוראה. הלב מושך, מושך. מן הבוקר לא בא אוֹכל אל פּיו. הוא מוֹשך את לחייו, מוֹצץ את רוּקוֹ ובולעהו, ועיניו נעכרות כמעט…
– לא טוב – הוא חושב ולוֹחץ בכפּוֹ הקרירה את מצחוֹ הלוהט – לוּ כבר גמר שם, למצער…
אולם תיכף הוקל לו והוא כמו נבעת ממחשבתו… פּה, בפינת־הכיסא הרכה, טוב לו מאוד… חם… רך… הוא איש אחר לגמרי… פּס־ס, מלאָך ולא איש… איך שיהיה – דוקטור…
קול נפץ דק נקב את הדממה: זכוּכית המנורה מתחת לגָלָה, התבקעה…
קלמן־יצחק זנח שלוָה. הוא כפף את ראשו אל ברכיו ויסב בלב רוֹעד את עיניו אל תחת גָלת המנורה לראות בזכוּכית… היא, כנראה, היתה נבקעה מעיקרה… נפץ כשלשלת לאורך הזכוכית וכחגוֹרה בלתי־מהודקה לר… אוֹי!…
לבו נפל עליו מקול נפץ זכוכית שבורה… בחדר השתנה פתאום האור; מן החדר אשר נכחוֹ הרים הילד החולה קול בוֹכים נורא; מהחדר אשר מאחוריו נסַר קול הדוקטור בזעף:
– כמה פעמים עלי לאמוֹר לך?…
ומחדר־הבישוּל, כנראה, בו באותו הרגע נשמעו צעדיה המהירים של השפחה – – –
– – – מקפץ כחתול מן המעלות, ידו האחת מתחלקת ברעידה על פּני מסעד־המעלות והשנייה אוחזת בכובעו ומניעתו באויר, לוחש קלמן־יצחק בבהלה:
– הביתה… הביתה… הלאָה!…