מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מְגִלַּת עָרְפָּה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

(תּוֹסֶפֶת לִמְִגִלַּת רוּת)

א

עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בּנוֹת בִּקְעָה וְעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה,

וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וְעֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָּב אִישׁ בָּרִיא וּכְבַד-בָּשָׂר וּשְׁמַן-מַפְרֶקֶת כְתוֹא הַבָּשָׁן, כִּי הָיָה מוֹשָׁבוֹ בְּמִּשְׁמַנֵּי אָרֶץ, עִשְׂבוֹת עַרְבוֹתָיו גָבְהוּ כְּקוֹמַת אִיש וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו אֵין קֵצֶה. וַיַּעֲבוֹד אֶת כּמוֹשׁ אֱלֹהָיו בּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וַיַּעֲרֹף לוֹ מִמִּבְחַר אֵילָיו וְעַתּוּדָיו, וַיַּכְבֵּד יָדוֹ עַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁכֵנָיו וַיְּצַר לָהֶם בְּכָל-שַׁעֲרֵיהֶם;

וּבְכָל-זֹאת יָרֵא בְסֵתֶר לִבּוֹ גַם אֶת-אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, כִּי אָמַר: מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי גַּם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים אֱלֹהִים וְיָדוֹ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה.

וַיְהִי בַיָּמִים הָהֵם, וַיְהִי רָעָב בִּיהוּדָה, וּבְמוֹאָב הָיָה לָחֶם. וַיָּבֹא מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה אִישׁ אֶפְרָתִי, וּשְׁמוֹ אֱלִימֶלֶך, לָגוּר בִּשׂדֵה מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ הַנְּדִיבָה נָעֳמִי וּשְׁנֵי בָנָיו הָרַכִּים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. וַיַּחְמֹל עֶגְלוֹן על הָאֶפְרָתִים וְלֹא הֵרַע לָהֶם, וְגַם מָקוֹם לָגוּר נָתַן לָהֶם בִּקְצֵה נַחֲלָתוֹ, וַיָּגוּרוּ בִּשׂדֵה מוֹאָב.

וַיָמָת אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי בְּאֶרֶץ מְגוּרָיו, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשּׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בְכֹבֶד אֶבְלָם וִיגוֹנָם עַל אַדְמַת נֵכָר. וַיַּרְא עֶגְלוֹן אֶת בְּנֵי הָאֶפְרָתִי הָרַכִּים וְהָעֲנֻגִים כִּי טוֹבִים הֵם, וַיּתֵּן לָהָם אָת-שְׁתֵּי בְנוֹתָיו לְנָשִׁים, וְגַם לְאִמָּם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָם, וַיֵּשְׂמַח עַל דָּבְקוֹ בְזֶרַע יְיָ.

אַךְ אֱלֹהִים לֹא אָמַר לַדֶּבֶק טוֹב, וַיִמְנַע מִשְּׁתֵי הָאֲחָיוֹת פְּרִי בָטֶן. וַתֵּשַׁבְנָה הַנְעָרוֹת נָכְרִיוֹת וַעֲגוּמוֹת-נֶפֶשׁ בְּבֵית חֲמוֹתָן הָאַלְמָנָה, וַיִכְלוּ יְמֵיהֶן בְּאֶפֶס שָׂשֹׂון. וּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גַּם הֵם לֹא הִתְנַחֲמוּ בִנְשֵׁיהֶם אַחֲרֵי אֲבִיהֶם, וְלֹא יָדְעוּ חֶמְדָּה, וַיִּהְיוּ כָל-הַיָּמִים כִּשְׁנֵי פְרָחִים מִתְעַלְּפִים בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ,

וּמִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיָגוֹן חֲרִישִׁי, וַתִּקְבְּרֵם אִמָּם בַּשּׂדֶה עַל-יַד קֶבֶר אֲבִיהֶם, אֶחָד מִזֶּה ְואֶחָד מִזֶּה. וַיַּרְא עֶגְלוֹן כִּי נִתַּק הַקֶּשֶר, וַיַּכְבֵּד עוֹד אֶת-יָדוֹ עַל יִשׂרָאֵל וַיָּצַר לָהֶם מְאֹד, וַיְמִיתֵהוּ יְיָ בּיָד אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא, אֲשֶר שָׁפַט אֶת-יִשׂרָאֵל בַּיָּמִים הָהֵם.

ונָעֳמִי נִשְׁאֲרָה מֵאִישָׁהּ וּמִשְׁנֵי יְלָדֶיהָ, וַתֹּאמַר: “מִי-לִי עוֹד פֹּה וּמַה-לִי פֹה?” וַיְהִי בְשָמְעָהּ כִּי פָקַד יְיָ אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם, וַתָּקָם וַתֵּצֵא מִשְׂדֵה מוֹאָב לָשוּב אַרְצָה יְהוּדַה. וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת-עַמָּה וְאֶת-אַרְצָהּ, וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָה אַרְצָה יְהוּדַה, וְעָרְפָּה שִלְחָה אֶת חֲמוֹתָה עַד גְּבוּל הַשָׂדֶה וַתִּשּׁק לָהּ, וַתָּשּב אֶל בֵּית אִמָּהּ כּנְעוּרֶיהָ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר פְּלִשְׁתִּי עַל ִּשׂדֵה מוֹאָב, וְהַפְּלִשְׁתִּי אִישׁ מִדוֹת וְגֶבֶר חֲלָצַיִם, מִילִידֵי הָרָפָה, וְהוּא לָבוּשׁ מַדִּים וְתָפוּשׂ נֶשֶׁק וּכְלֵי מָוֶת מִכַּף רֶגֶל וְעַד קָדְקֹד, כֻּלוֹ בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת, כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא. וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת-כֹּחוֹ וְאֶת-גָּבְהוֹ וְאֶת-הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד-לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו.

ב

וְרוּת בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל וַתֵּשֶׁב אֶת-חֲמוֹתָה בְּבֵית-לֶחֶם יְהוּדָה, וּבְעָנְיּה יָצְאָה לְלַקֵּט בִּשְׂדֵה בֹּעַז בֵּית-הַלַּחְמִי, לְהַחֲיוֹת נַפְשָׁהּ וְנֶפֶשׁ חֲמוֹתָה. וּבֹעַז אִישׁ נַחֲלָה וָהוֹן, גֶּבֶר-חֲמֻדוֹת וּנְדִיב-עָם, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶך וּמוֹדָע לְנָעֳמִי. וַיַּרְא אֶת-הַנַּעֲרָה בְלַקְטָה וַיַּכֵּר אֶת-תֹּם דְּרָכֶיהָ וְאֶת-טֹהַר רוּחָהּ וַיְּבִיאֶהָ אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקָחֶנָּה לוֹ לְאִשָׁה; וְלִתְקוּפַת הַיָּמִים יָלְדָה לוֹ בֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ עוֹבֵד. וַתִּדְבַּק רוּת בְּזֶרַע עַם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר עַד עוֹלָם, כַּכָּתוּב בִּמְגִלַּת רוּת. וַתִּזְקַן רוּת וַתִּשְׂבַּע יָמִים וְהִיא עוֹדֶנָּה דְשֵׁנָה וְרַעֲנַנָה, וְיָדֶיהָ לֹא יָגְעוּ מִזְּרֹעַ צְדָקָה וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עַל כָּל-סְבִיבוֹתֶיהָ. וַתֵּרֶא בְנֵי-בָנִים וּבְנֵי שִׁלֵּשִים לְבֹעַז אִישָהּ, כֻּלָּם גִּבּוֹרֵי-חֹיִל וְיִרְאֵי-אֱלֹהִים. וּבְאַחֲרִית יָמֶיהָ יֻלַּד עַל בִּרְכֶּיהָ בֶן-זְקֻנִים לְיִשַׁי בֶּן-בְּנָהּ, וַיִּקָּרֵא שְׁמוֹ דּוִד. וַיִּגְדַל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ אֱלֹהִים, וַיְהִי אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה –עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, אַמִּיץ רוּחַ וּנְבוֹן דָּבָר. וַיְלַמֵּד אֶצְבְּעוֹתָיו לַכִּנּוֹר וַיְהִי נְעִים זְמִירוֹת וּמֵיטִיב נַגֵּן, וּבִרְעוֹתוֹ בְצֹאן אָבִיו נִלְחַם בִּגְבוּרָה אֶת חַיַּת-הַשּׂדֶה, וַיַּךְ אֶת-הָאֲרִי וְאֶת-הַדֹּב, וַיַּצֵּל מִפִּיהֶם טָרֶף; וַיִּמָּלְאוּ הֶהָרִים תְּרוּעַת שִׁירָיו הַמְּתוּקִים וְשָׁמִַם וָאָרֶץ רָווּ זְמִירוֹתָיו.

וְעָרְפָּה בָלְתָה מִזֹּקֶן בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִים, וַתְּהִי הוֹמִיָּה וְסוֹרָרֶת, וַתֵּשֶב הַבָּלָה כָּל-הַיָּמִים עַל אֵם הַדֶּרֶך וּבְרֹאשׁ נְתִיבוֹת כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת וְהִיא טֹוָה פִשְׁ תִים וְתֹמֶכֶת פָּלֶך. וַתֵּרֶא גַם הִיא בְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבַעְלָהּ הַעֲנָק, אֶת-גָּלְיַת וְיִשְׁבִּי אָחִיו; וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים פֶּרַע, וַיִּהְיוּ פְרִיצֵי אָדָם, וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, וַיִּלְבְּשׁוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת כַאֲבוֹתָם, וַיִּלְמְדוּ הֶרֶג וָרֶצַח מִנְּעוּרֵיהֶם, וּבְפָשְטָם בַּגְּדוּד וַיִּהְיוּ כִזְאֵבֵי עֲרָבוֹת וַיַּרְווּ אֶת-הָאָרֶץ דְּמָעוֹת וָדָם.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוּ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם.

ג

וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרִף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה –עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, לֹא נֶשֶק לוֹ וְלֹא מַדִים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּה חַלֻקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית-לֶחֶם, בֶּן-שַׁלֵּשִׁים לְרוּת.

שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.


  1. האגדות המכֻנסות בספר זה כֻּלן הן פרי עבוד ספרותי של אגדות שלמות ושברי אגדות שאובים ממקורות שונים, רֻבם ממקורות שבכתב, עבריים, ערביים ולועזיים, וּמעוטם גם מאלה שבעל פה, מספורי העם.מקצת מן האגדות אחיזתן במקור רפויה ומועטת, ועקר בניָנן והרחבתן אינו אלא פרי דמיונו ועבודתו של כותב הספר הזה, ואולם אפילו רבות מאלה שֶתָכְנָן שאול כֻלו – אף הן יש שהכותב, על–ידי שנוי צורה ו סגנון, אָצָל עליהן מרוחו ונתן להן צבע וצביון מיוחד, מה שאין להן במקורן הראשון. כמעט כל האגדות האלה נתפרסמו כבר אחת אחת, או גם קבוצות קבוצות קטנות, בנות שתים ושלוש אגדות, במחברות בודדות או במאספים ועתונים שונים. אל ספר אחד הן באות מכֻנסות כאן כֻלן יחד זאת הפעם הראשונה. תשרי תרצ"ד  ↩

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

למחייבי הגולה

מאת יוסף אהרונוביץ (מאמרים ומסות)

את אשר משמיעים לנו היום מחייבי הגולה, שמענו גם לפני שלשים שנה, מפיות רבים ושונים וזקני הדור, החיים עדיין אתנו כיום, שמעו אותם עוד לפני כן…בתוכן הדברים כמעט שלא בא שום שנוי. ואולם יש ויש שינוי ב“מי”ות המשמיעים: לפנים נמנו אלה על הכופרים העומדים מחוץ למחנה הציוני; עתה צצה ועלתה הכפירה מתוך המחנה: אנשים אשר עוד לפני זמן קצר כאבו את כאב הגאולה והיו מסובלים יסורי האמונה בה, החלו לתהות על לבבם ומצאוהו ריק מכל אמונה, ומתוך שהטבע אינו סובל ריקות, הרי הם מנסים להאחז שוב ב“חיוב הגולה”.

ואמנם אין להתרעם על מי שאפסה האמונה מלבו, כי האמונה אינה מהדברים שהאדם שליט בהם להטותם לפי חפצו. ויש להניח בודאות מוחלטת, שיסורי האדם, אשר מוסר אלהים של אבדן האמונה פגע בו, גדולים מנשוא, ומה נבוא אנו עוד לזרות מלח על פצעיו. אלא שסימן מובהק אחד יש לכפירה מלווה ביסורים: אין המנוגע בה משתדל להפוך את כפירתו לאמונה בשביל אחרים. אבדן האמונה – זהו יגון היחיד שלו. ואולם משהכופר מתיצב מראש הומיות ומתחיל להכריז" הבו, אחרים, ונכפור בצותא – מעורר הוא בנו את החשד, שכאן לפנינו התעמלות רוחנית מתוך שובע יתר, – יסורים סמי מכאן בכל אופן.

להבדיל מהנ"ל אני בוחר לנושא דברי הבאים את המאמר “תקונים”, שפצעי לבבו של מחברו – א. ש. – נאמנים עלי. לשם בהירות אשתדל למצות מתוכו את זה שנראה לי לעיקר. והעיקר הוא:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.