רקע
בר טוביה
עולם בפני עצמו

עולם בפני עצמו / בר טוביה


 

(ביקורת)    🔗

אנחנו יוצאים את דרך-הרבים ונפנים לצדי-דרכים, רחוקים מן העולם הגדול ומקול-המונו. עולם צר וזר מתגלה לפנינו, שאנשים זרים פוסעים בו פסיעה קטנה, מתנהלים בכבדות, בשארית-הכוחות. הקרח הנורא סביבם, הבדידות הקרה בלבם, וקול משק כנפי מלאך-המוות באזניהם.

שלווה, אבל כבדה, קצרה וקרה היא הלשון, שבה רושם הצייר1 את רשימותיו הקצרות מן העולם הזר, ובה מדברים הדיירים הזרים של העולם הזר. שלווה זו אינה שלווה אצילית של מסתכלים בעולם מתוך השפופרת של הנצחיות. היא אינה גם ממין השלווה, שהילל (ברשימה “קטנות”) מוצא בשירי אחיו הקצרים – שלווה, ש“אינה אלא סערה כבושה”, “שלוות חיה מדברית, שלוות-הים”. שלווה זו היא שלוות-אבל כבדה.

אבלים הם האנשים הזרים – מתאבלים על המחיצה, המפרדת אותם מן הטבע ומבני-אדם. המחיצה חזקה וגבוהה. אי-אפשר להרוס אותה. אי-אפשר לדלג עליה. אין עצה ואין תחבולה לצאת מעבר-למחיצה.

עתיק-ימים הוא צער האדם על העולם שנפרד מעליו. ישנה וחדשה היא המחיצה שבין האדם המכיר והעולם המחוסר הכרה. סוקרטס, בן-האומה היוונית “הטבעית והשלמה”, בורח מפני הטבע; דומה שהוא מתיירא להתייחד עמו. כשהוא רודף אחר בני-האדם ומדבר עמהם דברים שאין להם שיעור, הוא נראה כאילו מפחד הוא להישאר לבדו, כאילו רוצה הוא להפיג אימה מסותרת וצער קשה בשיחות ארוכות, ולפעמים משעממות.

גם ההתנכרות של האדם אל האדם לא חדשה היא ולא מקרוב באה. זה כבר נעורה ההרגשה בלב-האדם, שהאישיות היא מוקפת חומה סינית סגורה ומסוגרת. אין יוצא אל האישיות האחרת, ואין מכניס את האישיות האחרת אל עצמו. לכאורה, שני “אניים” ויותר מזדווגים זה בזה ופעמים שהם מתדבקים זה בזה והיו לבשר אחד. אבל אין שני “אניים” מתמזגים לעולם זה בזה ונעשים לנשמה אחת.

ישנה וערה היא הרגשת הבדידות הגמורה של האישיות בעולם. על-פי-רוב אין קולה נשמע מפני קול שאונו של שוק-החיים. אבל לעיתים היא נעורה ותובעת, ממארת ומכאבת. ואז מתנשאת ומתרוממת האישיות הבודדה למדריגת-היצירה, ומטבעת את חותמה על העולם ועל האנשים – אישיות אישיות לפי כוחה, – או היא מתפרשת ומתבדלת לגמרי מן הסביבה, מתכווצת ומצטמצמת בארבע אמותיה.


 

ב    🔗

מי שהוא נמצא תמיד, או אפילו רק לרוב, במצב-הנפש האמור, כלומר: בהרגשת הייחוד הגמור והזרות אל העולם, הרי הוא נבדל מבני-האדם הרגילים גם במבנה-גופו ועצביו. הגופים והעצבים הרגילים אינם מסוגלים אל מצב-נפש תמיד כגון זה.

הגיבורים מעולמו של ביירון היו אומרים בסגנונו של מאנפרד: “קצה נפשי ללכת ביחד עם העדר אפילו כמנהיג… מנהיג של זאבים. האריה הוא יחידי. כך אף אני”.

הגיבורים ההם – באמיתיים הכתוב מדבר, לא במזויפים – אריות היו בנשמתם ובגופם. הרגשת-ייחודם היתה קשורה בהרגשת כוח גשמי גדול ומיוחד, שהיה עצור בגופם החזק כאלון, בשריריהם המוצקים ובעצביהם הקשים. אלה היו גיבורים של אומות חזקות, של סביבות בריאות וחסונות.

באומות ובסביבות אחרות, שכוחן הרוחני גדול מכוחן הגשמי, אין הרגשת הייחוד והזרות מתגלית על-פי-רוב אלא בדמותה הרוחנית בלבד. בוחרת היא לה מעון לשבתה בגוף מדוכא, שעצביו התדקקו והתפתחו על חשבונם של החלקים האחרים שבגוף. כצללים זרים מתהלכים הבודדים האלה על האדמה ונושאים בלבם את חידתם – חידת הייחוד והזרות.

“יודעי-הכול” יודעים, שחידה זו בדות היא, שבדוה רק בעלי-הגוף החלש והעצבים החולניים. ו“יודעי-הכול” מוסיפים ודנים גזירה-שווה: מה גוף זה חולה ואנומאלי, כך מצב-הנפש שהוא מוליד חולה ואנומאלי הוא. אבל גם “יודעי הכול” אינם יודעים, כיצד מוליד הגוף את הנפש ואת מצב-הנפש. הם אומרים: מצב-הגוף בורא את מצב הנפש, ואחרים אומרים: מצב-הנפש בורא את מצב-הגוף – הלכה כמי? כראשונים או כאחרונים? כשניהם או שלא כאחד מהם?

ואפילו היינו יודעים, שמצב-הנפש תלוי דווקא במצב-הגוף, הרי עדיין לא ידענו בזה, שמצב ידוע של הגוף מתנה תמיד מצב-נפש דומה לו ואינו מתנה לפעמים מצב-נפש מהופך ממנו. כמה פעמים דר בגוף הבריא “השכל האנושי הבריא” מן המין הידוע. ולהפך: זקני-תלמידי-חכמים כל מה שגופם מזדקן דעתם מתיישבת עליהם. ולא עוד, אלא שאפילו על דעתם של בעלי-החומר רשאים וצריכים היינו לומר, שכשם שכל אבריה של הבריה האורגאנית גדלים לעיתים קרובות זה על חשבונו של זה, כך אף המוח יכול להתפרנס על חשבונה של הכרס, האנרגיה הרוחנית על חשבונה של האנרגיה הגשמית.

ושוב: מי הוא המציב את הגבולות בין ה“בריא” וה“חולה”? היכן הוא הסימן המובהק, שעל ידו נדע להבדיל בין מצב-הנפש ה“אנומאלי” ובין מצב-הנפש ה“נורמאלי”? מה הן ה“נורמות”, ומי הם הקובעים אותן?

לכשתמצא לומר: מרובות ה“אנומאליות” והסתירות על ה“נורמאליות” שבמבנה-הגוף ובנשמה של האדם, ואחת מן ה“אנומאליות” והסתירות הללו יש לה עניין להרגשת הייחוד והזרות של האישיות.

הרגשה זו קשורה קשר אמיץ אל המין. המין, שהוא מאנס את היחיד ביותר לצאת מגדרו שלו ולהיכנס לרשות שאינה שלו, דווקא המין הוא המחדד את הניגוד שבין הפרט והכלל, והוא המעורר והמקיץ את הרגשת-האישיות הנרדמת. דווקא באותה שעה שהתאווה המינית מתחלת מתעוררת, מבצבצים ועולים הסימנים של הרגשת הייחוד האישי.

מובן מאליו, שהמין משתמש בצערה של הרגשה זו, בצער-הייחוד, למטרתו שלו. אבל כל זמן שהמין לא השיג את מטרתו, לא שיעבד או לא סירס את היחיד, מתעצמת ההרגשה האישית. יחד עם צער-הייחוד ומכאוביו גדל התענוג של הצער, וההנאה של המכאובים. הצער הוא מר ומתוק, מכאיב ומחבש, מעוור ומאיר, מבכה ומשורר, מגרה ומרגיע.

צער-הייחוד עושה לאדם כנפיים, שהן מגביהות אותו למרומים שלא שיערם, ומורידות אותו לתהומות שאין השכל תופסן. הוא מגלה לו עולם מיוחד, שבו מושל הלילה על היום, החיזיון על המראה, הרוחניות על הגשמיות. וכדמותו וכצלמו של העולם המיוחד הזה, שראה היחיד בחזיון-ליליותיו, הוא בורא ויוצר – כשמגיעה שעתו לברוא וליצור.

אבל מי שהתעכב במצב-הנפש האמור יותר מדי, מי ש“התבוסס בדמיו” יותר מכפי היכולת – מכפי יכלתו שלו, – אינו רוצה, או אינו יכול לרצות, לצאת וליצור. אז משתקעת הנפש בעצמה ויונקת את עצמה, את לשדה ואת דמה – נפש נפש לפי עשרה ועניה.

אינו דומה יחס-הסביבה למשתקע בנשמתו אל יחסה ליוצא ויוצר. שני מיני בני-אדם הללו נשארים, אמנם, כאחד זרים לסביבתם ושנואים עליה. אבל בשעה שאת השני מכבדת סביבה זו בעל-כרחה, ואת התועלת, שתוציא ממנו לאחר שתעכלו, היא מכרת בנטייתה הטבעית, – היא נוהגת קלות-ראש בראשון ומבטלת אותו ביטול גמור. אין צורך להוסיף, שאמת-המידה של התועלת לא ללמד על הנמדדים, אלא על המודדים יצאה.


 

ג    🔗

בין האנשים הזרים העוברים לפנינו בעולמו של שופמאן אין יוצרים, אלא אנשים שתקפו עליהם הרגשת הייחוד והזרות, והחולשה לכבוש הרגשה זו ולעשות אותה כלי-שרת ליצירה. מחוץ-למחנה הם עומדים, שקועים בחלומותיהם ובהרהוריהם. לכאורה רוצים הם לצאת אל העולם, לדלג על המחיצה שבינם ובין העולם; אבל באמת רצון זה אינו רצון יכול, רצון ממש, אלא צל של רצון. דומה, שרצונם האמיתי של בני-אדם הללו אין פניו מוסבים כלל כלפי-חוץ, אלא לפנים ולפני ולפנים.

נפלא הדבר, שהנשמות הזרות והתועות הללו כמעט כולן מלאות אסתיטיקה ושירה דקה מן הדקה. פעמים שהן עוברות את גבול השירה ונכנסות גם לתוך גבולה של שכנתה הקרובה – לגבולה של המטאפיסיקה. קצתן הן כל-כך רכות ודקות, עד שמגודל הרכות והדקות אי-אפשר להן להתגבש ולהתגשם, לפתוח את הפה ולומר שירה גדולה.

מרדכי, למשל, מרגיש בהרגשה דקה את היופי של המקל והסכין, את השירה ואת רמזי-השירה שבמנגינה הפרועה והצרודה של אכסיניה השיכורה. הוא שומע את הצבעים ורואה את הקולות. בחצות הלילה הוא ער ומתחיל “כדרכו, מנגן בניגון עצוב, מוזר, שלא מן הניגונים השגורים” (“ליד-הדרך”).

אליהו בדלון מרגיש בדממה, “שהיתה כעין הד של שריקת-הצרצר”, “הארה מסערת ומרעידה”… הוא מבקש “לאחד וללכד את לבו הדופק, את דמו הרותח, עם עוד לבבות דופקים ודמים רותחים”. הוא מבקש “לחיות רגע אחד עם כול ועם הכול” (“מחיצה”).

נתניה מנגן, כדרכו, את “ניגוניו העתיקים” ו“עוד קטעי-ניגונים בעלמא, שנקלטו בתוך כלי-זמרו הפנימיים משכבר-הימים”. ופעמים שמחשבה גדולה מתנוצצת במוחו, כי “כל מה שאנו רואים הוא ה‘, הוא הוא ה’”!… והוא שואל בתמיהה: “ואתה מדמה, כי ישנו אלוהים בפני עצמו?…” (“כחום היום”).

אבל רשפי ההרגשות הדקות וניצוצות המחשבות הגדולות לא יצאו ללהב, לא ייעשו לאש בוערת ומבערת בקרב האנשים האלה ומחוצה להם, הם ניתזים ונשרפים, מתאבכים ומתמזמזים.

אליהו “חלם מעודו, כי בעת מן העיתים… יצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ויאמר להם ‘מלה’ אף הוא. הוא ייגש אל עדר השיות הנידחות והתועות על פרשת-הדרכים והראה להן גם הוא איזה ‘לאן’” (“מחיצה”). אבל החלום היפה לא יצא לעולם מעולם-החלומות, – כאילו כך נגזר עליו מששת-ימי-בראשית.

בלבו של שאול מגעת הרגשת הייחוד והזרות עד לידי שנאה ואיבה אל הסביבה. הוא רואה את הקרירות ואת האכזריות של הסביבה – והרגשה חריפה מפעפעת בתוכו כארס. אבל ההרגשה הארסית לא תהיה לעולם למפעל, אפילו לא למפעל של הריסה. הוא ממהר להתנחם בזה, שאותו היום, “אשר בו יינתק פתיל-חייתם של כל אלה המתהוללים, הבריאים והעליזים”, הוא, אמנם, “רחוק” לעת עתה, “רחוק מאוד, מאוד”, אבל, סוף סוף, הרי “הוא מוכרח לבוא בזמן מן הזמנים”… (“בבית-זר”).

כש“רטט-היצירה” אוחז את האנשים האלה, אינו נמשך אפילו עד כדי זמן של כתיבת מזוזה אחת. מרדכי הסופר סת"ם “מרטט רטט היצירה” כשהוא כותב את מזוזתו. האותיות יוצאות “מחודדות וחיות”. אבל “מזוזותיו בכלל נפסלות תמיד מחמת פיזור-נפשו באמצע כתיבתו” (“ליד הדרך”).

האנשים הזרים האלה הם כמעט תמיד חולניים, בעלי עצבים דקים ורכים, נוחים לבוא לידי גירוי ונוחים להתפעל. התאווה המינית מפותחת בכולם במידה מרובה, אבל אינה מתמלאת. שאול עומד בתקופת-ההתעוררות הראשונה של המין (“בבית-זר”). נתניה הוא “גרוש מאשתו זה כחמש-עשרה שנה” (“כחום-היום”). מרדכי הוד רווק כבן חמש ושלושים שנה (“ליד הדרך”). פנויים הם כל חבריהם, בחורים צעירים או זקנים.

אבל, אף על פי שהתאווה המינית מפותחת בקרב האנשים הללו במידה מרובה, אין הטיפוס המיני מפותח ברבים מהם כל צרכו. זכר ונקבה משמשים בהם בערבוביה. מרדכי, למשל, עושה רושם של אנדרוגינוס. האהבה התאוותנית של יונה אל הנערים מגלה סימנים ברורים של מציאות “יסוד-הנקבה” בקרב העלם הרך והאומלל הזה (“יונה”). שאול, כשהוא מרגיש את יד חברו “החמה המסלסלת במפרקתו, בתלתליו”, הוא מתאווה “להאריך ברגע זה ימים, עוד ועוד”. ופעמים שנדמה לו בשעת-מבוכה קשה, “כי לו חבקהו עתה רעו ולחצו אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת-אחת”… (“בבית-זר”).

על דובין מסופר, שהפולני הצעיר “התחיל מלבבו ברשמי-פניו הרכים ובעיניו היפות. זה היה אותו הליבוב הכבד, הקושמרי, המצטרף כפעם בפעם עם מצוקת-הרוח ודכדוכי-הנפש. הוא התרפק עליו וגיפף אותו, וכמו מבעד לשכרון-פחמים חש בתוך-כך את קשיות עור-בשרו, זו הקשיות החלקה, הזרה, זו שאינה מתמזגת – הארית” (“בבית-הסוהר”) – התאווה המינית של דובין אל הפולני מבצבצת ועולה מכל מלה.

צריך להעיר, שהמאמר האחרון על “קשיות-עור הבשר, זו הקשיות החלקה, הזרה, זו שאינה מתמזגת – הארית”, אין לו שחר. “הקשיות החלקה” של עור-הבשר אינה מן הסימנים האנתרופולוגיים של הגזע הארי. וחוץ מזה, רחוקים הם עד מאוד דובין “הרוסי” וחברו-להתגוששות “הפולני הצעיר”, מן הטיפוס הארי הטהור. בעורקיהם של הרוסים והפולנים בפרט, והסלאווים בכלל, נוזל דם מזרחי במידה מרובה. הטיפוס הסלאווי מראה לא רק סימני-תערובת של הגזעים האחרים הבלתי-אריים, אלא הוא נוטה כולו הרבה יותר אל הטיפוס המונגולי מאל הטפוס הארי. וכן כשמר שופמאן מדבר על “הנערות הנוצריות”, “שהבריקו עיניהן הצלולות, האריות, אלו העיניים הדורסות, שיניקתן שופעת בוודאי מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות” (“בליל תשעה באב”), – הוא סותר את עצמו תוך כדי דיבור. אם אמת הדבר, שהעיניים של “הנערות הנוצריות” הן “אריות”, אז “יניקתן שופעת” מטהרת הגזע הארי, בשום אופן לא “מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות”. אבל “הנערות הנוצריות”, שנתגלו לו למר שופמאן, הן באמת סלאוויות ולא אריות. ועל כן “יניקתן שופעת” מטומאת-הגזע ו“מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות”.

ודומה, שגם נשמתו הרכה והפיוטית של שאול (“בבית-זר”) אינה יונקת כולה ממקום אחד. למעלה נזכר, ששאול הוא, כפי-הנראה, תערובת של מין בשאינו-מינו, זכר בנקבה. פניו של שאול הם “חומים-חלקים, עיניו שחורות ומלבבות, ותלתלי-שערו צהבהבים ורכים כמשי”. חלקת-הפנים ורוך-המשי של השערות הם מסימני-נערות. אבל הצבע הצהבהב של השערות הוא ארי, בשעה שהפנים החומים והעיניים השחורות הם שמיים. שמית היא גם הסובייקטיביות היתירה שבו.

רוחו של הנער שאול מרחפת על פני כל ה“רשימות”. היא כאילו מספרת לנו את כל הגלגולים, שעברו ושיכלו לעבור עליה ועל חברותיה הדומות לה.

אנו מכירים רוח זו לא רק באליהו בדלון, לא רק ביונה, לא רק בבלוך, הנגרר אחרי חברו-לשעה בעצלתיים, בלי חפץ ובלי מטרה (“עייפים”), אלא אף בנתניה ובמרדכי – אלו שני היהודים הפשוטים והמלאים עניין, בייחוד הראשון – ובמידה ידוע אפילו במשה עלמין (“טיול”), שעד שהוא עומד ומחכה למלת-הגאולה עלו עשבים בלחייו וריקבון בנשמתו.

אנו מכירים רוח זה גם באיש-הצבא ניסן לווין, אשר חברו ברוטה2, פטר שלאייב, מעיד עליו: “לווין שלנו הוא שוחק תמיד. יש שגם בעמדו במערכה הוא שוחק. הוא גם נענש זה כמה פעמים על גיחוכיו. ‘עלם’ טוב הוא. ‘מלומדים’ כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ‘שלנו’. אותו הכול אוהבים, גם ראש-הרוטה, גם הפלדפבל, הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי3 (“בין החומות”).

בצחוקו של ניסן לווין מתגלית בכל גדלה ותקפה המחיצה שבין האדם הזר הזה ובין הסביבה, אף על פי שכל עיקרו של הצחוק לא בא אלא כדי להאפיל על אותה המחיצה.


 

ד    🔗

מובן מאליו, שהסתירות המיניות – ואולי גם הגזעיות – שנרמז עליהן למעלה, אי-אפשר להן להישאר בחיצוניות, במבנה-הגוף בלבד. סתירות כאלו הרי הן חבויות בתוך הדם, ו“הדם הוא הנפש”.

הסתירות הגופניות מגלות לנו טפח וטפחיים מן הנעשה במעמקי-הנפש. אלו האחרונות, כלומר הסתירות הנפשיות, מושכות אחריהן בהכרח את ריבוי-הגונים של החיים הפנימיים, ואת הניגוד שבין החיים הבלתי-רגילים הללו ובין החיים הרגילים של הסביבה. הסתירות הנפשיות הן האבן שעל פי הבאר – מי שיש בו מכוחו של יעקב ניגש ומגולל את האבן מעליה ושותה מים חיים, ומי שאין בו כוח כזה מתעלף בצמא ונחנק.

הסתירות דוחפות את ההכרה. בסתירות מכיר האדם את עצמו. הסתירות שבין התאווה המינית ובין אי-האפשרות למלאותה, הסתירות המיניות והגזעיות שבתוך היחיד, מחדדות את הרגשת-הייחוד והזרות. אבל הסתירות אינן בוראות יש מאין. קצר כוחן מלברוא את הרגשת-האישיות ואת הרגשת הייחוד והזרות של האישיות הבודדה בעולם.

שאול ואליהו בדלון, האינטליגנטים שבחבורת האנשים הזרים, שואלים את עצמם: מי הבדיל אותם מעל העולם הגדול, מעל הטבע ומעל האנשים? והם מבקשים את סיבת הדבר הזה בגורמים חיצוניים.

שאול שואל: “האם באמת ישנו אותו ה’עולם‘, אשר נשא בלבו עד הנה, ואשר נברא בדמיונו במשך עת התבודדותו בבית הוריו על ברכי אותם הספרים, שהיו מקור חייו, או אם אולי רק מקסם-כזב והטעאת-הדמיון מצדו הוא; ורק כל זה שפגש היום בבית זה (כלומר: הקרירות והאכזריות, שפגש בבואו בפעם הראשונה ‘בבית-זר’, בחברת-אנשים) הוא אך הוא ‘מעין’ כל אותו ה’יש’, הממלא ושורר באין-מפריע בכל רחבי-תבל?!” –.

ואליהו בדלון אינו רק שואל, אלא נראה גם כמשיב. “אונאה אכזריה היתה בזה ולא יותר – רפרף במוחו רעיון מקוטע – להם לקחו את הכול, ולי נתנו מחירו, רק כדי לפייסני, תעתועים, רעל”… (“מחיצה”).

צריך, איפוא, לחשוב, שהיו מיני אנשים או ספרים, אשר נטלו משאול ומאליהו ומחבריהם את העולם האמיתי ונתנו בלבם עולם מזויף.

ברשימתו האחרונה מדבר מר שופמאן על “פחד מיוחד”. “הפחד העתיק, הישראלי – הוא אומר – ממלא את האוויר, משתטח על הערבות המשופעות, ומשחיר בלילות מבעד לחלונות. הוא חדר גם לתוך עליית-הגג, שבקבוקים ריקים מתגלגלים שם בחול, ויורד ומקנן גם במרתף האפל על תפוחי-האדמה שבקרקעיתו” (“בליל תשעה באב”).

וכי “הפחד העתיק, הישראלי” בנה את המחיצה החזקה והגבוהה שבין האנשים הזרים ובין העולם הגדול ואנשיו?

אבל בעיקר הדבר השאלה בצורה, שנתן לה שאול, היא שלא כעניין, ועל כן גם התשובות, הבאות עליה, הן שלא-כהלכה.

הרגשת הייחוד של האישיות והתנכרותה אל העולם הן, כאמור, עובדות יסודיות ועיקריות בהתפתחותה של ההכרה האישית… כל מקום שאתה מוצא את האישיות המרגשת והמכרת את עצמה, אתה מוצא בתוכה אותה ההרגשה. את המחיצה שבין היחיד ובין הסביבה הטבעית והאנושית אין האטמוספירה החיצונית, ביחד עם אנשיה וספריה ושאר חזיונותיה, לא בונה ולא מחרבת. מחיצה זו לא נבנתה כל עיקרה, אלא היא עומדת וקיימת מן העולם ועד העולם.

ומחיצה זו הרי היא נעשית לכוח-יצירה גדול בידיים מוכשרות לכך. כי על כן השאלה היא זו: מפני-מה אין האנשים הזרים הנזכרים, ואלה שלא נזכרו, יודעים ויכולים להשתמש בעולם המיוחד והזר, שהם נושאים בלבם? מפני מה אינם מגלים אותו לעיני כל העולם הגדול והרגיל? מפני מה הם מוציאים את כוחם לבטלה? עד שהם יושבים ושואלים: איזהו עולם האמת, זה שמבפנים או זה שמבחוץ, יתנו לנו את עולמם שלהם. רבים הם העולמות, וכולם אמיתיים – אישיות אישיות ועולמה האמיתי.

מי החליש את כוח-היצירה של היהודים ההם וחבריהם – האנשים הזרים שבעולמו של שופמאן יהודים הם, מלבד אחד, כמדומה –, שכמעט כולם נמצאים בערב-היצירה בין-השמשות, ובערב-היצירה בין-השמשות הם תמים וכלים? – זאת היא החידה.

לא אמת הוא הדבר, ששאול חושד באמת את עולמו שלו בזיוף, ומאמין שהאמת מונחת בעולם החיצוני. אלו העיניים השחורות, המגלות את הקרירות ואת האכזריות שבעולמם של אחרים, זה הלב הרך, המרגיש את עומק הצער שבעולם, אינם יכולים להיעשות ל“סרסורי עבירה”, למעוררי מחשבות זרות וחשדים מזויפים.

אבל אמת היא, כבדה וקשה, ש“הפחד העתיק, הישראלי”, פחד העם התועה בין עמים זרים וצרים, פחד החלש מפני החזק, המועט מפני הרוב הגדול והנורא, לא היה מסוגל לעורר את כוחות היצירה. אמת היא, שהמלחמה בעד הקיום הדל והמדולדל תבעה את כל הכוחות, ולא הניחה כוחות חפשיים ליצירות חדשות.

תחת החרב החדה של הפחד הנורא באו לעולם האנשים “היראים והחרדים”, המביטים תמיד מאחוריהם פן ידבקם האויב האכזרי, הכורכים את עצמם בספרי-תורותיהם כשהגיעה העת הקשה… מה לקחו האנשים האלה וספריהם מן הבנים הבאים אחריהם? – מאומה לא לקחו! נתון נתנו גם בענים ובשפלותם! נתון נתנו למעלה מכוחותיהם, הרבה יותר ממה שהשיגה ידם!

“אין הקומץ משביע את הארי!”… אבל הארי טרם יעלה מסובכו, טרם יצא מן הסוגר, מן החחים.


[1908, “השילוח”].


  1. ג. שופמאן, רשימות, לונדון תרס"ה.  ↩

  2. רוטה היא פלוגה בצבא הרוסי [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  3. ההדגשה שלנו.[הערת המחבר]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!