לוגו
על הסף
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אחד מלילות הזוועה הארורים ביותר.


זה שלושים ושש שעות רצופות שאנחנו ממיתים זה את זה, לילה ויום, בלי הרף, בלי מנוחה, בלי אכילה, בלי שתיה ובלי שינה.

והחושך מטמטם ממש. משום שגם ברקי-יריות אינם מאירים לנו הפעם.

משתגעים והולכים אנחנו באפלה מנודחת זו. ברמחים, בחרבות, דוקרים, שופדים, נוקבים זה את זה, בפראות, בצעקות, בכעס, בנשיכות, בקללות, באנקות, בנהימות, בבגדים לחים מזיעה, מגשמים, מרפש המטביע אותנו בקרקע עד הקרסולים, מפיל אותנו על ידינו ועל פנינו, ואנחנו קמים בעמל ושוב מתנגחים, מתגוששים, מכים, דוקרים באויר, בערפל, בחשכה, בלי כח, בלי מטרה, בלי מוח, בקטעי-אנחות צרודות, בכחות אחרונים.

ולפעמים שופדים איש את חברו במקום האויב. והאויב הולך ונעלם, בזה אחר זה, והידים מתנענעות כבר מאליהן –

עד כדי התעלפות –

ופתאום – פקודה: מנוחה.

פקודה כזו אינה זקוקה לביאור מפורט. במקום שמשיגה אותנו – שם אנחנו ממלאים אותה.

משתטחים על הקרקע וכעבור רגע – ישנים.

– פאלי! – מבקש אני את משרתי.

– הנני! – שומע אנכי בחשכה, קרוב לי.

הוא הולך ומתלבט אלי על ארבע.

– בבקשה, אדוני: פה, פה. שם רפש מסריח. פה טוב.

אוחז הוא בידי, מוביל אותי פסיעה לאחור ומראה לי: פה. פה שכב.

אני צונח ושוכב. ברפש. אך למראשותי – רך. רך ונעים וחם במקצת.

המשרת שלי כנראה הציע לי מקום טוב.

עיני נעצמות מאליהן. מרגיש אני שבעוד רגע אישן.


אלא שהקרקע מתחתי, כאילו זז, כאילו נע, עולה ויורד. –

אין-דבר. זוהי נקיפת לבי שלי. העצבים כל-כך נרגזים, עד שאינך מבחין בין דבר לדבר.

רגלי מתמתחות בהנאה נעימה, ידי מתרשלות בעונג פנימי, לבי מאיט את נקיפותיו ומוחי הולך ומתערפל בערפל מתוק.

המשרת שלי כבר נוחר –

ופתאום איוושה קלה מסביב. רעש קל של תנועות. אנשים. כאילו קמים הם פתאום ובורחים, נמלטים על נפשם לכל צד.

מה זה?

אני שואל ואיני שואל. ואיני זז.

יהי מה שיהיה.

וגם נחירת משרתי פסקה.

הגם הוא ברח?

השינה כה מתוקה. מה לי ולכל. יהי מה שיהיה.

ופתאום – בעיטת רגל בראשי:

– קום ארור!

החשכה עבה, איני פוקח את עיני ובכל זאת רואה אני ברור:

אופיציר רוסי, קוזאק, בעט בי. קוזאק גבוה. בידו האחת כידון ארוך ובשניה – גולגולת אדם כרותה ותלויה באגרופו בשערה.

לא נבהלתי. מה לעשות? קמתי והלכתי עמו.

איה כלי-זיני? הלא בידי לירות בו.

לא משרת, לא כלי-זין, לא כלום, כל הפלוגה שלי קמה וברחה.

אני הולך לפניו, כלפי מערכתם.

מדוע לא נמלטתי?

אחרתי המועד. החיילים שלי ברחו ואני נשארתי. לבדי.

אני הולך לפניו והוא אחרי. ומצדי האחד מופיע עוד רוסי אחד ועוד אחד מצדי השני.

נפלתי בשבי.

הם מדברים בינם לבין עצמם. איני מבין אף מלה. אלמלי היו מדברים רוסית לכל-הפחות, מלים רוסיות אחדות אני מבין כבר, אלא שהם מדברים באיזו שפה זרה לגמרי.

אני מקשיב ומבחין: קוזאקית הם מדברים זה עם זה.

כן-כן, קוזאקית.

כלום ישנה שפה קוזאקית? בוודאי ישנה. והם מדברים קוזאקית. ובדרכנו הולך וקרב אלינו איזה אילן גדול ורם.

וסביב האילן אור.

מאין בא האור?

מן האילן בעצמו, מבין הענפים.

– עמוד!

אני עומד מלכת.

– אל האילן!

אני ניגש אל האילן.

חזור לאחוריך!

אני חוזר ואחורי כלפי האילן.

שני קוזאקים אוחזים בשתי ידי, מפתלים אותן לאחורי, מעכנים בהן את הגזע העב, אני רוצה לצעוק והם מניחים את דעתי:

– אל תירא, פּאן, אל תירא, לא יכאב.

ובאמת, איני חש כאב. ידי הנעקמות לאחורי מחבקות את האילן העב, שבורות הן ממש – ואיני חש כאב.

והשלישי, זה שבעט בי בשנתי, עומד מלפני, מוציא את אקדוחו ואומר:

– פּאן, עכשיו תמות.

ידעתי מראש, שלמיתה אני הולך, ואף-על-פי-כן עורי צמרמר עלי ולבי מתחיל מרקד מקרבי.

הוא הרים את האקדוח ואמר:

– פתח פיך, אני אירה בפיך.

עיני יצאו מחוריהן, פי התעקם וכל פני נתעוותו כפני ילד קטן בשעה שפר-נוגח הולך וקרב אליו ואין לו מקום לנוס.

– פתח פיך, פּאן,

קול בכיה הולך ומתבצבץ מגרוני. –

– אל-נא, פּאן, - מגמגם אני בבכיה – אל נא.

ומתבייש אני על הפחד ועל המורך בביחד. אלא שהוא מגיש את האקדוח אל פני ומחייך:

– פתח, פתח.

– אל-נא, בבקשה, פּאן, בבקשה, למה לך זאת? משטה אתה. אל-נא. למה? אני איני אויב. אני אוהב אותך. אני –

– פתח פיך!

אני פותח את פי.

מדוע איני מתעקש? מדוע איני מזדקף ואיני מת מיתה יפה, כגבור? – הן אחת היא לי.

והוא מחייך:

– עכשיו תמות. בפיך. רוצה אתה למות? –

– לא, פּאן יקר, לא. לחיות. אני –

– דום! פתח פיך. אני אירה לתוך חיכך.

ותוחב את האקדוח לתוך חיכי.

שתי דמעות רותחות ניגרות על לחיי. גופי רועד ומזדעזע, אני עוצם את עיני ומחכה.

הברזל הקר נוגע בשיני, בלשוני ובחיכי.

אני מזיע ומחכה.

הוא מוציא את האקדוח מפי ומחייך:

– לא, לא לתוך פיך, בצוארך.

אני פוקח את עיני בהקלה ומחייך. משטה הוא בי.

והוא מהדק את הברזל הקר אל צוארי.

אני עוצם את עיני ומרתת ומחכה.

– לא, - אומר הוא – ישר לתוך לבך.

אני פוקח את עיני.

והוא חושף את בגדי, את כתנתי ומכוון את פי הקדוח אל לבי.

– פה, פה לבך החולה.

לבי עוד מלדפוק, ובגרוני אני מרגיש חניקה.

– בבקשה, פּאן, אתה איש טוב, ישר, איש אינטליגנטי. אל-נא.

– כן, אני איש טוב, ישר אל לבך.

ומהדק את הברזל אל לבי ומחייך.

ועכשיו רואה אני, שזה לא אופיציר רוסי, אלא אחי, כן – אחי. אחי העובד בצבא האוסטרי.

– אישטוואן! – אומר אני בחדוה ובמנוחה – איטשוואַן – אתה! – אמור-נא להם, שיתירו את ידי, מה הם רוצים? הם גורמים לי כאב.

והוא עונה במנוחה:

– זה חודש ימים שאני מת ואתה אפילו לא התאבלת עלי. אף דמעה אחת לא הורדת. גם אמנו מתה, זה ארבעה חדשים. ואתה מחייך. רוצה אתה למות? מות גם אתה.

הוא גוחן אלי ומנשק לי.

לא אחי הוא. מוחי קודח, דמיון-שוא. רוצח רוסי, המתעלל בי. נורא. עלי למות. לעזוב את אמי, ואת אחי.

והוא מסיר את האקדוח מלבי ומכוון אותו אל בטני.

– כן, יריה בבטן, היריה בבטן – אתה יודע? – היריה בבטן גורמת צער נורא: האוכל משתפך מתוך בני המעיים –

אני יודע. שומע אני ממרחק קול צעקתו של גוסס, המת ביריה בבטנו וצעקתו מנסרת את העננים הכחולים-השחורים.

רעדה אחזה את בני מעי. אני בוכה בלי קול:

– בבקשה, פּאן, אני מבקש מאתך, מאת לבך הטוב. אני מבטיח לך – אתה איש טוב – אתה אחי – אישטוואן –

– כן. איש טוב. תן את רקתך, הפנה פניך הצדה. יריה ברקתך.

אני מפנה את ראשי הצדה.

מה זה? – לא רוסיים אוחזים בידי אלא אשה.

היא, היא. מארגיט. כל אהבתי הגדולה והחמה מפעפעת בקרב דמי:

– מארגיט – צפור-זהבי – יתומה יקרה – כלתי המתוקה – תקותי וששוני – הוא רוצה להרגני –

היא אינה פונה אלי ואינה מקשבת לדברי.

היא עוזבת את ידי וצונחת על הקרקע. ברפש.

– מארגיט. – את. – לא את? – מארגיט בארדאשי –

אני רוצה לגשת אליה ולהרימה, אלא שאין ביכלתי לזוז ממקומי, ידי כפותות, נפתלות סביב האילן. –

ופתאום נתקררה דעתי: אַ – זה חלום. תהילה לאל. דמי שוטף בקרבי כמעין חם ובריא. בודאי חלום, טיפש שכמוני. מובן שכל זה חלום. איך באה מארגיט לכאן? על שדה הקרב?

כן: בחלומי אני רואה את כל אלה. חולם אני. אלא שיודע אני כי חולם הנני. אני רואה אותה שוכבת על הקרקע החיוורת, צהובה, ברפש, מתה. – חלום.

אלא שהברזל הקר מעיק על רקתי. –

לא, לא חלום. הוא ימית אותי. יירה ברקתי. אני מחכה, עוד רגע, קול-פיצוץ, הכדור יחדור לתוך מוחי, אמות.

– בבקשה, פאן, אני מבקש אותך בבקשה רכה: המיתני-נא בבת-אחת. ירה בי והמת אותי. רוצה אני למות. בבת-אחת. אל-נא תענני.

הוא מסיר את האקדוח מרקתי ואומר:

– לא. לא באקדוח אמית אותך. לא ביריה, לא בכדור, אני אמית אותך בחניתי. אדקור אותך, כמו שאתה הרגת את אַרתּוּר. אתקע את החנית לתוך לועך.

הוא פונה אל אחד החיילים שלו העומדים בשורה מאחוריו ואומר:

– תן את חניתך.

הלה מוסר לו את חניתו החלודה. הוא מכוון אותה אל לועי. מתחיל תוחב אותה פנימה. לאט-לאט, במתינות. כאב אינני מרגיש עדיין. אבל דמי הולך וחם, הולך ומפעפע. לבי הולך ונחלש, הולך ונעשה חלל, הולך ומת. אני מרגיש את חוד החנית בחיכי, מוחי הולך ומתערפל, אני עוצם את עיני –

– אוי - -

הוא שולף את החנית, מביט בי בעינים פקוחות לזוועה, נועץ בי את שני אישוניו האדומים וצועק בלחישה ובחימה נוראה:

– אתה טמנת את אבי הגבור לתוך הרפש, לתוך בית-הכסא! את אבי!

אני פוקח את עיני – לא האופיציר צועק עלי, אלא נער כבן שלש-עשרה, נער צעיר וחיוור-פנים. והוא מוסיף בדמעות ובכעס:

– את אבי הנאור! – לתוך בית-הכסא! בכפר – יודע אני היכן – בכפר לאזארובקה – אצל הארמון פון-ווליצקי! – שתוק! – אני אעשה אותך ככברה! –

ומתחיל לנפנף כלפי גופי בחוד החנית, כלפי פני, כלפי עיני, כלפי מוחי, כלפי בטני, כלפי גרוני, במהירות, באבחות תכופות, אני עוצר בעד נשימתי, הולך ונחנק, רועד בכל אברי, גופי נצמד אל האילן והחנית מתהפכת בי בחפזון נורא, נוגעת בי לרגעים, רוחי הולך וקצר –

– פּאן, חבר, אבי, בבקשה, אחי, מארגיט, אישטוואן, אהובתי, אמי, בבקשה, אל-נא תענני, הרגני בבת-אחת, נא, נעוץ בי את החנית, אוי – אוי –

הוא נועץ בי את החנית, בפי, לתוך לועי, עמוק, לתוך ראשי – אוי, אני מרגיש כאב. לבי נדם. תסיסה חמה, נעימה ונוראה עוברת בי מכף רגלי ועד מוחי. אני עוצר את נשימתי, מיתה – מיתה משונה, פלצות רותחת משתפכת בכל דמי – אני מת. סוף. הכל אבד. - - -

הוא שולף את החנית מתוך פי ואומר:

– קץ. מת, פגר נבזה. נלך.

אני צונח על הקרקע מת. טוב. ומה בכך? כמין כאב קטן וקל אני מרגיש בגרוני ולא יותר. פטור, מכל הפחדים והצרות. מן האימה, מן היסורים, מן המלחמה, מן הלילות האפלים, מן הרעב, מן הרפש – ומן המוות!! – הזה הכל?! לא יותר? ועכשיו? –

אני נושם נשימה מקילה, מניחה, מפישה ומבורכה:

אה – ה – ה –

אושר פנימי של אור אין-קץ וגיל אין-חקר רוטט בי ברגע זה.

– פטור מכל, חפשי, לעד. לכל רוח.

מארגיט קמה מן הקרקע וניגשת אלי.

היא עוצמת את עיני העששות ומנשקת לי.

רוצה אני לקום לשפוך בה את אשרי שאין לו גבול – אלא שנמלך אני בעצמי: לא. אפשר כל זה הוא רק חלום. יימשך עוד. כה נעים!

והיא פושטת את בגדי.

ואחר-כך – את עורי, המזוהם מפצעים ודם.

ואחר-כך – את בשרי העיף ואת עצמותי הספוגות כאב – ואומרת:

– פתיי היקר. טיפשאי. נבהלת? סבלת. נדמה לך, שנורא הוא. אני גם-כן נבהלתי בתחילה, פתיי היקר. אתה חפשי.

ומלטפת אותי ומוסיפה:

– הם עומדים עדיין כאן. אלא שאין לך להתיירא מהם. אין הם שולטים בך כבר. הוא עמי ביחד, למעלה.

אני מחבק אותה ומתרומם למעלה, על האילן.

אני קל כנוצה. בלי בגדים, בלי בשר, בלי גוף, בלי כל, בלי מוח, בלי עצמות, בלי לב כואב, בלי כל, מתרומם למעלה, למעלה.

אלא שהאופיציר וחייליו מרגישים בדבר, הם רודפים אחרי, מטפסים על האילן:

– הוא חי! – צועקים כולם – הוא חי! הנבל! הוא נמלט! –

אחדים עולים על האילן, אחדים מכוונים את כלי-זיינם לירות בי. אלפי פיות של קני-רובה פתוחים עלי – אני עוצר בעד נשימתי. זוועה תוקפת אותי: אם עכשיו ימיתוני – קץ לכל!

– מארגיט! – נאנק אני – מארגיט – מארגיט! –

ופתאום – ברקי-יריה! - - - דממה.

היריות לא השמיעו קול. ולא נגעו בי.

נכנסו דרך בי – ולא נגעו בי.

אני מתחלחל בכל מהותי, כעין תסיסה קלה, אֵדית עוברת בי ואני פורש כנפים – ועף! עף בחפזון! עוד רגע קל מצמצם אני את מחשבותי לדעת, מה נעשה בי – אחר-כך, כילד בחיק אמו אחרי זוועה נוראה – צחוק רם, רחב ומאושר מתפרץ מתוך כל מהותי:

– הא – הא – הא!!

מגוחך! הזהו המוות?! כמה מגוחך! – אה – אור –

ואיקץ.

כשפקחתי את עיני כבר האיר הבוקר. בוקר לח ומנוול.

רציתי להתפך על צדי השני ומפאום אני שומע:

– אדוני הנאור, פקודה!

אני פוקח את עיני ולפני עומד משרתי וחייל אחד המוסר לי פקודה עליונה.

אני נטלה מידו וקורא:

_ _"בלילה זה נעלם הגיניראל ארתור גוטהאגן עם משרתו. נודע, שמשרתו בעצמו רצח אותו באופן אכזרי מתוך שנאה. פקודה: תיכף ומיד למצוא את גוף הגיניראל, ומי שיתפוס את הרוצח יצויין בהצטיינות גבוהה, שם הרוצח: אַנדראַש בּנדארי. על מצחו: צלקת –

“המצביא הראשי”.

עוד לא הספקתי לסיים את קריאתי והמשרת שלי מודיע לי:

–אדוני הנאור, אני אלך ואביא את גופו של האדון האקסלנץ! אני יודע, היכן הוא, בבקשה לתת לי שני אנשים.

מוחי היה עייף, נתתי לו שני אנשים ואמרתי בעצלתיים.

– לך, ואת הפקודה כולה מסור לפלדוויבל.

ורציתי לשכב ולישון עוד.

ופתאום אני רואה – והנה למראשותי גוף מת, ששימש לי כר כל הלילה.

– הוּ, ימח שמי שמים!

ומתוך כיסו בולטים ניירות. בדקתי בהם ומצאתי מכתב:

– "אנדראש יקירי, מחמד-נפשי ואהובי היקר מכל!

"זהו המכתב האחרון שלי. לא אוכל להישאר בחיים. עייפה אני. ואומללה. יתומה אומללה. עברתי בימים האחרונים אל אמך הטובה והיקרה, זה היה המקלט האחרון בחיי. היא קבלה אותי כפרי בטנה ואני הייתי מאושרת. פתאום מתה גם היא. ובו ביום, בשעת קבורתה, באה ידיעה מאת הצבא האבסטרי, שאחיך אישטוואן גם-כן נפל, ואתמול בחלומי ראיתי גם אותך מת. למה לי חיים? הייה שלום. ואם בכל-זאת תישאר במקרה בחיים – בוא עלי קברי ומות שם.

אהובתך האומללה: מארגיט בארדאשי.

משמשתי בעיני: מה זאת?

אישטוואן – מארגיט בארדאשי – אנדראש –

מעולם לא ידעתי את השמות הללו. אך ידועים הם לי. – ידועים. – מהיכן? –

בדקתי את כתובת המכתב:

“לחייל המשרת אצל הגיניראל האדון גוטהאגן, אנדראש בנדארי וכו'”.

בהתאמצות גדולה עלתה לי לצמצם את מוחי ולהבין את הענין.

המת, ששימש לי כר הלילה, הוא אנדראש בנדארי. –

הוא-הוא המשרת של הגיניראל גוטהאגן, שהפקודה מחפשת את גופו הנרצח. –

ובכן: הוא-הוא הרוצח המחופש.

מארגיט בארדאשי היא אהובתו. כן. מארגיט - -

והיא שהודיעה לו, שאחיו אישטוואן מת בצבא האבסטרי –

ואני יודע את כל אלה. –

עודני מהרהר ומתפלא – והנה משרתי בא ומביא ביחד עם שני אנשיו את גוף הגינירל המת. הגוף היה מלוכלך בצואה באופן נורא.

– היכן מצאת את האדון הגיניראל?

– פה, לא רחוק, כפסיעות אחדות מכאן. בכפר לאזארובקה הקרוב, בבית-הכסא היה. שם בחצר הארמון פון-ווליצקי.

אני חוזר בהרהורי על דבריו:

כפר לאזארובקה – ארמון פון-ווליצקי – בית-הכסא –

והמשרת מוסיף בלי שאלה:

מאתך אדוני הנאור נודע לי.

– מאתי?!

– כן, מעתך, אתה גלית לי. בחלומך, בשנתך צעקת, הקיצותי ושמעתי אותך מדבר.,


הסתכלתי עוד הפעם בגוף המת המוטל למראשותי וראיתי: צלקת ארוכה לו על מצחו.

ברגע זה נתחוור לי הכל.

מששתי את חזהו – כמעט שהיה חם עדיין.

הבאמת מת איש זה בשעה שאני שכבתי עליו?

פיו הפצוע היה מלא דם קרוש. דרך פיו דקרו אותו.

ומשרתי מוסיף:

ועכשיו, אדוני הנאור, אלמלי היה עולה בידי למצוא את האוצר?!

קמתי מעל הקרקע והראיתי לו למשרתי על הגוף המת:

– הנהו לפניך.