וְטוֹבָה מֵחָכְמָה הַרְבֵּה סִכְלוּת מְעָט

בֵּין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים,

עַל הֶהָרִים הָרָמִים,

דּוּמָם הָלְכוּ וַיֶהְגּוּ

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וּבַמַּעֲרָב הִזְהִירָה

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה אֲדֻמָּה –

וּבֵין עֲצֵי הַיַּעַר

שָׁר גַּם זָמִיר, כִּמְדֻמֶּה…

הָכֹּל הָיָה כַּנָּהוּג…

וּבְכֵן, מוּבָן מִמֵּילָא

שֶׁהַשּׂיחָה לֹא הָיְתָה

שִׁיחָה רֵיקָה וּבְטֵלָה.

וְאֶל מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית

אַחֲרִית שִׂיחָם נָסַבָּה,

וּמִמַּעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית

אֶל מַעֲשֵׂי מֶרְכָּבָה.

וּמֵעִנְיָן לְעִנְיָן

נִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים

אֶל כָּל אוֹתָם הַסּוֹדוֹת

שֶׁבְּלִי פִּתְרוֹן נוֹצָרִים:

אֶל סוֹד תַּכְלִית הַבְּרִיאָה

עַל יְדִיעָה וּבְחִירָה,

אִם הַבִּירָה בְּלִי מַנְהִיג,

אִם יֵשׁ מַנְהִיג לַבִּירָה; –

אֶל כָּל אוֹתָן הַשְּׁאֵלוֹת

שֶׁאֵין שְׁאֵלָה אַחֲרֵיהֶן, –

שֶׁכֹּה הָיוּ לְזָרָא,

שֶׁכֹּה קַצְנוּ מִפְּנֵיהֶן…

אֶחָד אוֹמֵר, – הָאֶחָד

זָקֵן חָשׁוּב נְשׂוּא פָּנִים

אַךְ אִיש מָצוֹק מַר-נֶפֶשׁ,

עָנִי מְטֻפָּל בְּבָנִים. –

וּבְכֵן אוֹמֵר: "אַלּוּפִי!

כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ

עַל סְבִיבוֹתָם הֵם שָׁבִים,

וְלָעַד לֹא יֶחְדָּלוּ.

כֹּחַ אַדִּיר אַךְ עִוֵּר

יִדְרֹךְ יַצְנִיף אוֹתָנוּ,

וּבְיַד גַּאֲוָה נִסְתָּרָה

כַּדּוּר מִשְׂחָק כֻּלָּנוּ.

הֵן יֵשׁ מַנְהִיג לַבִּירָה –

אַךְ מִי יִתֵּן אֵדָעָה

כָּל הַבִּירָה הַלֵּזוּ

בִּשְׁבִיל מִי הִיא נִבְרָאָה?

הַהֵיכָל מַתְעֶה הִנֶּהָ,

וְאִם בִּירַת תַּעְתּוּעִים?

אִם בֵּית מִשְׂחָק יְצָרָהּ

בּוֹרֵא אוֹהֵב שַׁעֲשׁוּעִים?

אוּלַי פֻּנְדָּק הִנֶּהָ

וּבֵית אוֹרְחִים לְלִינָה? –

אִם כֵּן, אֵיפֹה פְּרוֹזְדֹרָהּ

וְאֵיפֹה טְרַקְלִינָהּ?

אוּלַי מִקְלָט הִנֶּהָ

לְתוֹעֵי לֵב מְשֻׁגָּעִים?

אוֹ אוּלַי, הָהּ! וְכָל אֵלֶּה –

חֲלוֹמוֹת קָשִׁים וְרָעִים! –

וְכָל הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל

סְדַן אַרְצֵנוּ הַתֹּעָה

אֵינָה אֶלָּא רֹאשׁ מַחַט

אֲשֶׁר אָבַד לֶאֱלֹהַּ, –

לִפְנֵי נְצָחִים אֵין סְפֹרוֹת

בְּמֶרְחַב יָהּ אָבָדָה,

וְאֵל גֵּא, רָם עֵינַיִם,

לֹא הִתְבּוֹנֵן, לֹא יָדָע…

אוּלַי הָהּ! וְכָל אֵלֶּה

אַךְ הֲתוּלִים עִמָּנוּ, –

וְאֶל כּוֹכַב הַגְּזֵרָה

מִקְרֶה זָר הִשְׁלִיכָנוּ?

מִקְרֶה עִקֵּשׁ הֲפַכְפַּךְ,

מִקְרֶה מַתְמִיד בַּעַל חֻקִּים,

קֹרֵא סְדָרִים מֵאֹפֶל

וּמִבֹּהוּ – מְצוּקִים?..

אוּלַי הָהּ!.. כָּכָה אֶשְׁאַל

עַד שׁוּבִי לַעֲפָרִי;

הֲיֵשׁ פִּתְרוֹן לָהֵמָּה?

לָמָּה תִּצְחַק, אַכְזָרִי?"

כָּכָה טָעַן הָאֶחָד,. –

וּשְׁתֵּי עֵינָיו הַדְּלוּחוֹת

דַּלּוּ נִשּׂאוּ לַשֶּׁמֶשׁ

הַהוֹלֶכֶת לִמְנוּחוֹת.

וּבְהִתְלַהֲבוּת עֲצוּמָה..

בִּזְקַן חֲבֵרוֹ הַשּׁחוֹר

תָּקַע בֹּהֶן עֲקֻמָּה

עַד כִּי נִרְתַּע לְאָחוֹר.

וּמָה אָמַר הַשּׁנִי? –

– גַּם הַשּׁנִי נְשׂוּא פָּנִים

לֹא נָפַל מֵחֲבֵרוֹ

בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים;

וּמִזְּקָנוֹ הָרָחָב

וּמִבִּטְנוֹ הַמְלֵאָה

נִרְאֶה בָּרוּר שֶׁקָּנָה

הַרְבֵּה חָכְמָה וְדֵעָה.

וּמֶה עָנָה הַלָּז? –

בָּרִאשׁוֹנָה הִתְבּוֹנֵן

בְּדֻמִיָּה בַּחֲבֵרוֹ

הַמִּתְעַטֵּף וּמְקוֹנֵן, –

אַחַר הוֹצִיא אֶת תֵּבַת

הַטַּבַּק מִצַּלַּחְתּוֹ

וַיָּרַח מְלֹא אֶצְבָּעוֹ,

אַחַר הוֹצִיא מִטְפַּחְתּוֹ –

וַיִּמַח אֶת נְחִירָיו

וְאַחֲרֵי כֵן הִתְעוֹרֵר

וַיִּפְתַּח אֶת פִּיהוּ

וַיִּנָעֵר – וַיְזוֹרֵר!..

וּבֵין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים,

עַל הֶהָרִים הָרָמִים

הָלוֹךְ הָלְכוּ וַיֶחֱשׁוּ

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וּכְלָפִּיד בּוּז, הַשֶּׁמֶשׁ,

וּבְחֻצְפָּה יְתֵרָה –

כֹּה הִזְהִירָה מִמַּעֲרָב,

כֹּה עֵינַיִם נִקֵּרָה…

וּמֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת

עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה

הַקּוּקִיאָה בַּיַּעַר

“קוּ-קוּ! קוּ-קוּ!” הִשְׁמִיעָה..

כתב יד. פורסם ב“מאזנים” א' עמ' 116