מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אזהרה

מאת: זאב ז'בוטינסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הקהל מתענין בטפל ושוכח את העיקר. אחרי הבחירות – על מה משוחחים מסביב לכל שולחן סעודה? על השערוריות באספת הנבחרים; לפני יומים נזף בנו אחד מידידינו על אשר “המעטנו זעם”, לא הזכרנו שמות, לא קראנו “מנוּול” לכל אחד מאלה, שהשתתפו ברמאות השפלה ןמעשי האגרוף השפלים ממנה.

מה בצע, רבותי?

מה שנוגע למעשי אגרוף. לא במאמרים נלחם בהם: נעבוד בסבלנות ובשיטה מסודרת עד אשר נצוֹר תנאים בארץ כאשר לא יעֵז אדם להרים את אגרופו. ומה שנוגע לרישום מפורט של כל Cabaille אשר בתוכנו, של עסקנים המתנהגים בענין ציבורי כצוענים גונבי סוסות בשוק, של סופרים, אשר מכרו את מצפונם בעבור אתנה, של משרתי ממון המניפים את הסמרטוט האדום, של “אפאשים” הבועטים עשרה עשרה בנופל אחד – מה בצע? גם את הרפש הזה נטאטא, לא על-ידי פרסום שמותיהם.

טפל הוא; העיקר: הלקח היסודי של התופעות האלה בארץ-ישראל הוא התרכובת של משלחתנו לקונגרס; רוב מכריע במשלחת הזאת הם אלה הדוגלים בדגל הכיבוש המעמדי. אני יודע את ה“נחמה”: אינם רוב באמת, הם מיעוט ביישוב, רק ידענו להתארגן וכו' וכו', נחמה זו אינה שוה פרוטה, כוח ציבורי איננו תלוי במספרים בלבד; גם כשרון הארגון הוא כוח, והכוח הזה יש להם, ולכם איננו. בעוד זמן מה נלך לקלפי של כנסת-ישראל: אם לא ישתנה המצב, גם אז ינצחו, ואז ימשלו בכם. – באותן שיטות הממשל, אשר ראיתם אותן לפני שבועיים וגם קודם לכך ראיתם.

רוב פועלי ארץ-ישראל חושבים אותי ל“שונא”; לא כדאי לי לענות על זה ולבאר את יחסי, כי בעיקר, מצדו המעשי של דבר, הלוא יש צד של אמת בהשערתם – לכרות שלום עם המחנה הזה בצורתו העכשווית בוודאי אינני רוצה. ומה שנוגע לשאר הקהל, הוא צריך להבין, כי בשאלות כאלה ידון בעל שכל לא מתוך שנאה או חיבה, כיח אם על-פי הגיון וחשבון אוביקטיבי. יש אומרים, כי ציבור הפועלים הוא שמנו וסלתו של עמנו: אולי, אולם אין זה חשוב. מה שחשוב הנהו: אין עתיד לציונות, וגם לנו בתור קהל אין קיום בארץ, בלי שוויון משקל חברתי. השוויון הזה הופרע, הופרע במידה שאין כמוה בשום קהל בעולם מלבד רוסיה. נוצר בקרב גופנו הציבורי איבר, שהתנפח שבעתיים מגודלו ומשקלו הטבעי. הלוא אין מקום לחילוקי דעות בנוגע לתוצאתו האחרונה של המצב הזה: האיבר הנפוח סופו להחניק את הגוף, אם ירצה בכל ואם לא ירצה.

אמרתי ואשנה: טוענים, כי פועלינו בארץ הם מיטב הדם העברי. נניח, ואולם אין זו הדוגמה הראשונה, אשר גם את הישר מעוות הגורם המשחית, הנקרא כסף נדבות. הסתדרות העובדים, ביחס למספר אנשיה, היא בלי ספק העשירה מכל האגודות המקצועיות שבעולם. אם נסכם את כל רכושה, קבוצות מושבים, מוסדות, ונחלק את הסכום הכספי על מספר הגולגולות- הלוא אין כזאת אפילו באנגליה. לוּ היה כל העושר הזה תוצאה טבעית מצמיחת הציבור הזה עצמו, אוּלי לא היתה אז השפעתו על הרוחות מעכירה ומסממת כל כך; אבל העושר הזה, כולו עד הפרוטה האחרונה כמעט, הלוא פרי נדבה הוא, נדבת הבורגנים, לא בחסרון ממשכרתו, לא על-ידי ה“מס ההסתדרותי” העלוב הזה בנה ציבור הפועלים את “הבית הלאומי” שלו בתוך הבית הלאומי שלנו. עוורונה ואוולתה של ההסתדרות הציונית המטירו על ראשו סגרירי זהב, וכמו בן-לילה עשו ממנו מה שעדיין לא הספיקו – ביחס – להשיג פועלי מדינות המערב במשך יובל של התפתחות. קיקיונו של יונה הנביא אין ברכה בפירותיו ולא תהיה. בתוך השפע הזה של מתנות נשאר הפועל העברי, בתור פרט, עני ואביון, בלי הבטחה למחרתו; הדל מפועלי צרפת, אשר עוד לפני שנתיים אף עתון יומי לא היה להם מפני חוסר האמצעים, הוא בורגני אמיד כנגד העובד העברי בארץ. אבל הלוקסוס המפלגתי, הארמונות, המוסדות, המשרדים, הריבוי המשוגע של ענפי הארגון, הכוח המלאכותי שבארגון המזויף הזה, והשכרון שהוא קללת כל כוח מלאכותי – כל אלה עשו את שלהם, והנהו עומד לפנינו הפועל, פרח מגן התחיה הלאומית, מלא עסיסי שוא, כגבעול שצמח בקרקע מזובל מדי.

מיטב דמו של ישראל? אולי; אבל לא מיטב מוסרו, וזה חשוב יותר, חינוך הנדבה יצר בלבם ציניזם מוסרי, שאף מסווה הביישנות אין לו. מה שמכניס בקופתם, זה טהור וטוב, ולא איכפת המקור. יכרתו ברית עם עמלק עצמו, אם ברית זו תקרב אותם אל הפשטידה; אתמול קראו ל“מזרחי” “שחורים”, היום ילכו עם ה“מזרחי”, כי אולי בזה יכבשו את הפשטידה. מפי מנהיגיהם שמענו: “לוּ היה כסף לכם, הרוויזיוניסטים, אף אתכם היינו כורתים ברית” (מסופקני – לכריתת ברית נחוצה הסכמת שני הצדדים; אבל מצדם הם – לא יבוא עיקוב). קוראים בוז לאכר במעסיק פועלים נוכרים, אבל להם מותר להסית את הפועל הנוכרי ולהחיש את ארגונו. עליה חופשית – כן, אך לא לתימני ולא לקורדיסטאני, שמא חס-וחלילה ימעיטו את חלקת הפשטידה. להם מותר לעשות אובסטרוקציה רועשת בעירית תל-אביב; כשאחרים יתנגדו לנשיאות שלא נבחרה, יתנפלו עליהם במכת אגרוף, בבעיטת רגל. מוסר מפורסם של אותו ההוֹטנטוֹטי בסיפורו של סטֶנלי; הבדל בין טוב ורע? פשוט מאוד, “אם יקח חברי את פרתי אני, זה רע; אם אני אקח את פרתו הוא, זה טוב”.

יגידו: אל תשכח את תפקידם המעשי בבנין הארץ. אינני שוכח, כמו שאינני שוכח את תפקידו של כל מעמד אחר, כי פטפוט רוח הוא ל“דרג” את ערך התפקידים, להחשיב את האחד על השני; בלי פועל עברי לא תיבנה הארץ ובלי רכוש עברי לא תיבנה, ושניהם נחוצים, אבל אפשר לבנות את הארץ בלי לסמם את האווירה ברעל הציניזם והשנאה ובלי להעיק על שאר הבונים.

לא תביא ברכה לציונות הפסיכולוגיה הזאת. אין בדברי משום הגזמה; עובדה ניא כל מה שאמרתי, וגם נבואתי היא עובדה של מחר; הפסיכולוגיה הזאת תרעיל את כל המפעל הציוני, אם לא נכניע את נושאיה, אי-אפשר יהיה לנשום בארץ-ישראל אם ישלטו בה כאלה.

זאב ז'בוטינסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של זאב ז'בוטינסקי
יצירה בהפתעה
רקע

החטא ועונשו

מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי / יוסף חיים ברנר (פרוזה)

רומן בשישה חלקים עם אפילוג

I.

בראשית ירח יולי, בעונת-חֹם תקיפה, לפנות ערב, יצא החוצה איש צעיר לימים ממדורו הקטן, שהיה שָכוּר לו מאת אחד מגָרֵי הסִמטה ס., ובמתינות, כאִלו היה תוהה ומפקפק בדבר, כונן צעדיו אל גשר ק. –

השעה שִׂחקה לו לאיש להִמָלט מפגישה את בעלת-דירתו על המדרגות. מדוֹרוֹ הקטן של היוצא נמצא סמוך ממש לגג הבית הרם, בעל חמש הַדְיוּתות, ודומה היה אותו חדר יותר לארון מאשר למעון. והנה בעלת-דירתו, שממנה שכר את החדר הזה, יחד עם סעֻדת-צהרים ושֵרות, שָכְנה בדיותה תחתונה מזו, במעון מיֻחד, ומדי צאת האיש החוצה, היה עליו לעבור על-כרחו אצל מטבֳּחהּ, של בעלת-הדירה, זה החדר, שפִּתְחו היה כמעט תמיד פתוח אל עבר המדרגות. ובכל פעם, מדי עֲבוֹר האיש הצעיר עליו, היתה אִתּו איזו הרגשה חולנית ופחדנית, שהתבַּיֵש מפניה והתכּוֵץ מתוֹכה. הוא היה עמוס בחובות-ממון הרבה כלפי אשה זו והיה חושש להִפּגש אתּה פנים.

לא מפני שהאיש היה בטבע כל-כך פחדני ונופל-ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא-כן: להפך, אלא שזה זמן-מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה-שחורה הֻשרתה עליו. הוא התכנס לתוך עֹמק עצמו ובקש בדידות במדה כזו, שכל פגישה, איזו שהיא, הטילה עליו אימה,– לא רק הפגישה עם בעלת-ביתו, הוא היה מדֻכדך-עֹני; אפס כי גם מצבו הדחוק חדל בעת האחרונה מהיות לו למועקה. עסקיו ההכרחיים שוב לא העסיקוהו, והוא מאן לדעתם כל-עִקר. בעצם הדבר לא חשש כלל לשום בעלת-בית שבעולם, ואפילו אם זו חרשה עליו מזמות להרע עמו, אולם לעמוד על המדרגות, לשמוע כל מיני שטות בדבר כל אלה ההבלים, שאינם נוגעים בך אף כמלוא-נימה; כל אלו ההפצרות, כל אלה האיֻמים, הקבּלנות; ועם זה עוד להתהפך בפניה, להתנצל. לשַקר – לא, טוב, טוב לו מזה להשתמט באיזה אֹפן שהוא כשונרה זו, מעל-פני המדרגות ולחמוק, חמוק ועבור, לבל תשורנוֹ עין.

אמנם אימת-הפגישה מפני בעלת-חובו הפליאה הפעם גם אותו בעצמו, לאחר שיצא החוצה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.