הקהל מתענין בטפל ושוכח את העיקר. אחרי הבחירות – על מה משוחחים מסביב לכל שולחן סעודה? על השערוריות באספת הנבחרים; לפני יומים נזף בנו אחד מידידינו על אשר “המעטנו זעם”, לא הזכרנו שמות, לא קראנו “מנוּול” לכל אחד מאלה, שהשתתפו ברמאות השפלה ןמעשי האגרוף השפלים ממנה.

מה בצע, רבותי?

מה שנוגע למעשי אגרוף. לא במאמרים נלחם בהם: נעבוד בסבלנות ובשיטה מסודרת עד אשר נצוֹר תנאים בארץ כאשר לא יעֵז אדם להרים את אגרופו. ומה שנוגע לרישום מפורט של כל Cabaille אשר בתוכנו, של עסקנים המתנהגים בענין ציבורי כצוענים גונבי סוסות בשוק, של סופרים, אשר מכרו את מצפונם בעבור אתנה, של משרתי ממון המניפים את הסמרטוט האדום, של “אפאשים” הבועטים עשרה עשרה בנופל אחד – מה בצע? גם את הרפש הזה נטאטא, לא על-ידי פרסום שמותיהם.

טפל הוא; העיקר: הלקח היסודי של התופעות האלה בארץ-ישראל הוא התרכובת של משלחתנו לקונגרס; רוב מכריע במשלחת הזאת הם אלה הדוגלים בדגל הכיבוש המעמדי. אני יודע את ה“נחמה”: אינם רוב באמת, הם מיעוט ביישוב, רק ידענו להתארגן וכו' וכו', נחמה זו אינה שוה פרוטה, כוח ציבורי איננו תלוי במספרים בלבד; גם כשרון הארגון הוא כוח, והכוח הזה יש להם, ולכם איננו. בעוד זמן מה נלך לקלפי של כנסת-ישראל: אם לא ישתנה המצב, גם אז ינצחו, ואז ימשלו בכם. – באותן שיטות הממשל, אשר ראיתם אותן לפני שבועיים וגם קודם לכך ראיתם.

רוב פועלי ארץ-ישראל חושבים אותי ל“שונא”; לא כדאי לי לענות על זה ולבאר את יחסי, כי בעיקר, מצדו המעשי של דבר, הלוא יש צד של אמת בהשערתם – לכרות שלום עם המחנה הזה בצורתו העכשווית בוודאי אינני רוצה. ומה שנוגע לשאר הקהל, הוא צריך להבין, כי בשאלות כאלה ידון בעל שכל לא מתוך שנאה או חיבה, כיח אם על-פי הגיון וחשבון אוביקטיבי. יש אומרים, כי ציבור הפועלים הוא שמנו וסלתו של עמנו: אולי, אולם אין זה חשוב. מה שחשוב הנהו: אין עתיד לציונות, וגם לנו בתור קהל אין קיום בארץ, בלי שוויון משקל חברתי. השוויון הזה הופרע, הופרע במידה שאין כמוה בשום קהל בעולם מלבד רוסיה. נוצר בקרב גופנו הציבורי איבר, שהתנפח שבעתיים מגודלו ומשקלו הטבעי. הלוא אין מקום לחילוקי דעות בנוגע לתוצאתו האחרונה של המצב הזה: האיבר הנפוח סופו להחניק את הגוף, אם ירצה בכל ואם לא ירצה.

אמרתי ואשנה: טוענים, כי פועלינו בארץ הם מיטב הדם העברי. נניח, ואולם אין זו הדוגמה הראשונה, אשר גם את הישר מעוות הגורם המשחית, הנקרא כסף נדבות. הסתדרות העובדים, ביחס למספר אנשיה, היא בלי ספק העשירה מכל האגודות המקצועיות שבעולם. אם נסכם את כל רכושה, קבוצות מושבים, מוסדות, ונחלק את הסכום הכספי על מספר הגולגולות- הלוא אין כזאת אפילו באנגליה. לוּ היה כל העושר הזה תוצאה טבעית מצמיחת הציבור הזה עצמו, אוּלי לא היתה אז השפעתו על הרוחות מעכירה ומסממת כל כך; אבל העושר הזה, כולו עד הפרוטה האחרונה כמעט, הלוא פרי נדבה הוא, נדבת הבורגנים, לא בחסרון ממשכרתו, לא על-ידי ה“מס ההסתדרותי” העלוב הזה בנה ציבור הפועלים את “הבית הלאומי” שלו בתוך הבית הלאומי שלנו. עוורונה ואוולתה של ההסתדרות הציונית המטירו על ראשו סגרירי זהב, וכמו בן-לילה עשו ממנו מה שעדיין לא הספיקו – ביחס – להשיג פועלי מדינות המערב במשך יובל של התפתחות. קיקיונו של יונה הנביא אין ברכה בפירותיו ולא תהיה. בתוך השפע הזה של מתנות נשאר הפועל העברי, בתור פרט, עני ואביון, בלי הבטחה למחרתו; הדל מפועלי צרפת, אשר עוד לפני שנתיים אף עתון יומי לא היה להם מפני חוסר האמצעים, הוא בורגני אמיד כנגד העובד העברי בארץ. אבל הלוקסוס המפלגתי, הארמונות, המוסדות, המשרדים, הריבוי המשוגע של ענפי הארגון, הכוח המלאכותי שבארגון המזויף הזה, והשכרון שהוא קללת כל כוח מלאכותי – כל אלה עשו את שלהם, והנהו עומד לפנינו הפועל, פרח מגן התחיה הלאומית, מלא עסיסי שוא, כגבעול שצמח בקרקע מזובל מדי.

מיטב דמו של ישראל? אולי; אבל לא מיטב מוסרו, וזה חשוב יותר, חינוך הנדבה יצר בלבם ציניזם מוסרי, שאף מסווה הביישנות אין לו. מה שמכניס בקופתם, זה טהור וטוב, ולא איכפת המקור. יכרתו ברית עם עמלק עצמו, אם ברית זו תקרב אותם אל הפשטידה; אתמול קראו ל“מזרחי” “שחורים”, היום ילכו עם ה“מזרחי”, כי אולי בזה יכבשו את הפשטידה. מפי מנהיגיהם שמענו: “לוּ היה כסף לכם, הרוויזיוניסטים, אף אתכם היינו כורתים ברית” (מסופקני – לכריתת ברית נחוצה הסכמת שני הצדדים; אבל מצדם הם – לא יבוא עיקוב). קוראים בוז לאכר במעסיק פועלים נוכרים, אבל להם מותר להסית את הפועל הנוכרי ולהחיש את ארגונו. עליה חופשית – כן, אך לא לתימני ולא לקורדיסטאני, שמא חס-וחלילה ימעיטו את חלקת הפשטידה. להם מותר לעשות אובסטרוקציה רועשת בעירית תל-אביב; כשאחרים יתנגדו לנשיאות שלא נבחרה, יתנפלו עליהם במכת אגרוף, בבעיטת רגל. מוסר מפורסם של אותו ההוֹטנטוֹטי בסיפורו של סטֶנלי; הבדל בין טוב ורע? פשוט מאוד, “אם יקח חברי את פרתי אני, זה רע; אם אני אקח את פרתו הוא, זה טוב”.

יגידו: אל תשכח את תפקידם המעשי בבנין הארץ. אינני שוכח, כמו שאינני שוכח את תפקידו של כל מעמד אחר, כי פטפוט רוח הוא ל“דרג” את ערך התפקידים, להחשיב את האחד על השני; בלי פועל עברי לא תיבנה הארץ ובלי רכוש עברי לא תיבנה, ושניהם נחוצים, אבל אפשר לבנות את הארץ בלי לסמם את האווירה ברעל הציניזם והשנאה ובלי להעיק על שאר הבונים.

לא תביא ברכה לציונות הפסיכולוגיה הזאת. אין בדברי משום הגזמה; עובדה ניא כל מה שאמרתי, וגם נבואתי היא עובדה של מחר; הפסיכולוגיה הזאת תרעיל את כל המפעל הציוני, אם לא נכניע את נושאיה, אי-אפשר יהיה לנשום בארץ-ישראל אם ישלטו בה כאלה.