"… אתה אומר: אלמלי נוסף בנוּ עוד חוש על חוּשינו; ואני – איני מבין מה היינו מועילים מכך.

הסתכל: שלושה חלונות בשלושה כתלים שבחדרי זה, והכותל הרביעי אטום. רואה אתה? שלושה חלונות – שלושה מראות, ושלשתם מעין שלושה עולמות הם; ויש שלשעה קלה, ופעמים גם לשעה ארוכה, דומה היה עלי כאילו נזיר-עולם אני, שגזר על עצמו הסגר עולם בז' על ז' אמות שבחדר זה, מסתכל ודן על העולמות הללו “באופן אוֹביֶקטיבי” לגמרי, יען כי דבר אין לי עם כל מה שמחוץ לַפְּנים הזה, שעשיתיו בתוך חדרי המיוחד לי. –

והפְּנים שבחדר מיוחד של רַוָק בודד – מה הוא? צרכי אדם המועטים שלשעת יקיצה ולשעת שינה, הוסף עליהם גם איזה ספר – תריס בפני מחשבת עצמו, או סגולה לשינה של שכחה – והוסף עוד את ציורי התמונות הללו, שלקחו את לבי בהזיותיהן עד שהורגלתי לכל הדמוּיות שלהן הקפואות בהוָיה אחת ונעשו עלי כסיד-הכותל שאיני מרגיש בו – זהו כל הפְּנים… וגם זה די הוא לאחוזת עולמו של אדם אחד; כי מה תוסיף עליה עוד? דוֹק: כל מה שאתה מכניס לך מן החוץ הרי אינו אלא מצמצם וממעיט עליך את הפְּנים…

ובאמת, מה יתן ומה יוסיף כל אותו ה“חוץ” שמעבר לכתלי אלו? חוץ לגבולי מה יש?… הנה שלושה חלונות – ושלושה עולמות נשקפים לך מבחוץ. קרב נא אל כל אחד מן החלונות ועמוד והתבונן בכל אחד מן העולמות. עמוד והסתכל מן הצד, כמו שאני הייתי עושה לפעמים. הסתכל מבעד לחלון כשהוא סגור. מידה טובה יש בחלון: אתה סוגרהו לפניך – והרי אתה רואה בעדו את הדברים כשהם לעצמם, כשהם מובדלים ועומדים לפניך מבלעדיך ונראים כהוָיתם ממש… כי רק מתוך פרישות כזו, בשעה שעצמוּתך אינה בטלה ב“חוץ” ממך ובהמון-ה“רוב” שלו, רק אז אתה יכול להסתכל ולעמוד על מהותו של ה“יש” בו – – ובכן, הבט נא מן החלונות והתבונן בעולמותיהם, עולם-עולם לבדו.

הנה חלון זה שלצד דרום – סימטא ישרה, וסופה לשוק – הנה קצה השוק, – אתה, הרי ראיה יפה לך – הנה הוא השוק לפניך, השוק בהמונו ובכל מה שיש בו לראיה בשעת היריד: בני אדם מכל ה“מעמדות” בעסקיהם, בהמות לרכיבה ולמשא, קרונות ועגלות וסחורות למשא-ומתן, לתחרות וקטטה – הכל כנהוג בהמונו של “עולם המעשה”, בצד דרום זה שדרי עולם מתחבטים בו…

ומה, מחוּסר כוָנה הוא עולם טורד זה בשעה שאינך רוצה לא לקנות ולא למכור בו שום פרה וחמור? מסתלק אתה מ“עולם המעשה” הלזה? – ובכן הרי עוד שני חלונות לפניך, אחד מצד מזרח ואחד מצד מערב, ובקשֶנה משם, את “הכוָנה”. אולי בהם תמצאנה.

מזרח – מצד זה כר נרחב לפניך ובכל בוקר יום חדש לעיניך מתחילת יצירתו. זרח האור – וערבת-חול שרוֹנית מתגלה מעבר לגגות שלמטה מחלונך. היא בכל זהרורי גרגריה המזוככים, ובכל תלתלי סלסוליה הדקים שסלסל הרוח על תלוליותיה בשעת התרגשותו… “שטימונג”, לכאורה על החול הזה, מעין אותה ההשראה הקודמת ליצירה, “מצב רוח”, שאינך מכיר בו עדיין מה הוא… ומפוזרים פה ושם גם ציצים ופרחים דקים, פרחי-חול חורוָרים שנתפתחו לאור החמה היוצרת. לאור זה יוצאים מתוך עפרות-זהב גם רחָשים ורמשים קטנים; ושפוני-טמוני-חול אלו מציירים בזחילתם מעֵין ציורים על החול, ציוּרים שהסימטריה והערבוב משמשים בהם יחד – כעין “נסיונות”, “אסקיזין” שלפני היצירה המשוכללת… והרי גם כתמים ירקרקים, גפנים ושיחים שהצללים שרויים בהם – מעין ההשערות שביצירה… והנה, – רואה אתה? – הנה גם איזו בת-חוָה שם. כופפת היא דרך הילוכה בירקרק חרוץ זה, ללקט גרגר וענבה שנתבשלו כבר באור, – ואפשר שגם איזה בן-אדם רובץ שם באחד הצללים, חומד ואורב לבת-חוה זו ופירותיה, – ובכן, הרי זה כבר, כמדומני, סמל מלא של “היצירה” גופה בכל הדרה – לא כך?

כן. עולם מלא של “יצירה” שקטה ונאה, “יצירה” לכל דרגותיה הפיוטיות כאן – ומה הוא אומר לך?…

תאמר: לא היצירה גופה חשובה, אלא אותו המרחק הנעלם והמופלג שעולם זה שרוי בו, הוא האומר, הוא המדבר, אבל, אחי, – כך יכול לומר רק מי שעדיין לא נתן את דעתו על אחיזות-עינים זו שבמופלג, שבתעלומי המרחק… ואדרבא, הסתכל בו רגע: הנה הרים שם בירכתי המרחק; נראים הם כעבים קלות, כענני תְכוֹל וסְגוֹל פתוכי אדמומית מופזה, עוממים הם בהבל דק ונראים כעין רוחניות פרושה ומובדלה, כאילו כל ה“סוד” בהם הוא שוֹרה, והם – הרי אינם אלא סלע וחומר, ה“חומר” הכי גס, כידוע… או שמא רוצה אתה לדמות שאותה הצפּוֹר השטה למעלה בפרישׂת כנפים שאינן נדות, כאילו יצאה נפשה מתוך דביקוּת עצוּמה במרום, – שהיא שליח מיוחד היא של העליונים הספונים? והיא הרי אינה מתכוֶנת במרום-מעוּפה אלא לתוּר ולמצוא איזו לטאה מפרכסת או צפרדע שבבוץ.–

ואיזו כוָנה מיוחדת אתה יכול לשער גם ב“עולם היצירה”, בכל המראה הנרחב הלזה יחד?…

פונה אתה אל הצד שכנגד, אל החלון המערבי? –

אבל, האמינה, ה“אין-סוף” לא יתן לחיי החי יותר מן “המוגבל”. גם ה“אַין” עצמו אינו יותר מן ה“יש”… ובחלון זה דמות החדלון, צוּרת ה“נירוַנה”, סמל ה“אַין” לפניך. – – –

ה“אין” מה הוא? גם הוא אינו אלא מַשתּיתו של ה“יש”, או כסוּי ההוָיה המתעלמת מפני ההכרה שלנו – – והנה, ראה נא את הים הנשקף לך במלוא אופקו בעד חלון מערבי זה; כלום אין הוא התגשמותו של ה“אין” המצויר בדמיוננו?… הים בשעת מנוחתו, שעה שאין החילוּף והתמורה חָלין בו, לכאורה, – כלום אין כיסוּי ריקן זה מעלים מן העין “יש” עצום לאין תכלית, הוָיה רבה זו המתחבטת מתחתו ובתוכו?… והים בשעת הרעש הגדול – האין זה דמות ה“תוהו ובוהו” בשעה ש“רוח אלהים” מכה בו, ותגרש אפסותו משברים ונחשולים, המתיזין המון טפּין – עולמות היוצאים מן ה“אַין” לאין כוָנה?…

האַין – יש, והיש – אָין, ו“הכוָנה” היכן היא? – – –

כן. שלושה חלונות, שלושה מראות – שלוש דמויות של “עולמות”, של “ספירות” שונות לעיניך; ומה תמצא בהם שימשוך את לבך לצאת מנזירותך, מתוך חדרך המצומצם? מה יוסיפו ומה יתנו אלה לך, את שהפְּנים המוגבל שבחדרך המיוחד אינו נותן לך?

מסתכל אתה עוד לצד צפון? כלום דומה אתה ששם צפוּן ה“סוד”?… אבל, מפני-מה תהא הכוָנה שרויה דוקא מעבר לכותל אטום זה? – במה “שהורשית להתבונן” לא מצאת כל תבונה, ובמה שסתום מפניך אתה סובר למצוא את הכוָנה?… האמינה, בצפרני הייתי מחטט ופותח חור בכותל אטום זה, בראשי הייתי מכה ופורץ בו פרץ שהוא, אלמלי הייתי מקוה למצוא שם, מעבר הלז, את שביקשה נפשי בשעות הבקשה! – –

אגב, בדוגמה זו של החלונות, אני יודע דוקא מה כותל זה מעלים שם מעיני: מצד זה פרדסיםיש, פרדסים של תפוחי-זהב – ותוּ לא… אבל אם נניח בדרך המשל, שאיני יודע מה שכותל זה סותם מפני ואיני יכול גם לדמוֹת לי מה שם מצד זה, ואתה תאמר: אלמלי נפתח כותל זה לפנינו – אלמלי נוסף לנו עוד חוּש על חושינו – כי אז אומַר אני לך: ואלמלא היינו חסרים חוּש מחוּשינו, כלוּם היתה נפשנו חסרה ב“כוָנה” שלה יותר משהיא חסרה עכשיו? ואילו נסתם חלון אחד מן השלושה, ועוד כותל אחד עמד אטום לפנינו שלא לראות בעדו דבר, – כלום על-ידי כך היה שרוי שם, מעֶברו של זה, אותו ה“סוד” שביקשת ולא מצאת מצד השנַים הפתוחים לפניך?…

בָרי! אותה הכוָנה שאינה בנגלה, אינה גם בנסתר…

ובמה ימשוך הנסתר את לבנו?

נשימת התאוָה, הבל-פיהם של שכורי “הנגלה”, כרוח “הנסתר” היה עלינו… על כן נערץ הוא הנסתר גם על ה“כופר”, זה שנואש כבר מ“חיי עולם הבא” ורק חיי השעה בלבד חביבים עליו. חרוד יחרד זה פן יארוב לו “הנסתר” להפיל כוס סבאו מידו, או כי בקש יבקש זה באוָתו עוד טפּה, טפּה שהיא גם מן הנעלם, “למען ספות הרוה את הצמאה”. הסובא הלזה גם את חיי השעה שלאחר-כך יסכּן בבקשו את “הטפּה”, ובלבד ששעה חיה זו של עכשיו מלאה תהיה לו… אבל אדם פּכּח, שגם אל ה“נגלה” חמדה רבה אין בו, הוא – מה לו הנסתר הלז בכל תעלומותיו שיירא מפניהם או שיתאַוה אליהם? מה יתנו ומה יוסיפו לו כל אלו, ויהיו גם מה שיהיו?…

הכל אחד… ושעמום, אחי, שעמום עם הנסתר ועם הנגלה גם יחד…

חלונות חדשים – מראות חדשים – חוּשים חדשים – למה? ומוסיף מראה מוסיף שעמום". – –

––––––––

ככה דבּר האחד כשהוא פוסע בתוך חדרו, – אדם ארוך וחיור שבלוריתו הצהבהבת מגודלה ושערותיה התחילו נושרות מראש הקודקוד, ובשארית זקנו שעל הסנטר זרקה שׂיבה שערות יחידות, – והוא עדיין “צעיר” ספרותי, סופר שבא לארץ-ישראל במחלת כליותיו. והשני, חברו הצעיר ממנו שישב סמוך בגבו אל גב הספה, בחור גוּץ, שריר ושזוף המגדל בלורית אף הוא, בלורית תלוּלה ושחורה, לבוש חולצה שחורה וחגור גימונית מאָדמה – הוא “פועל” לפי שעה, המבקש ל“אַכּר” כאן את אביו שבליטה. וכשסיים הארוך, התמודד הגוץ ופיהק, קם ונטל את מקלו העבה – מטה שקדים בקלפּתו – ואמר מתוך נשמת אנחה קלה:

פרדסים, אתה אומר, פרדסים שם, מעבר לכותל זה? – אני התבוננתי בפרדסים. ויודע אתה מה פרדסים ושאר גנים ושדות-ניר אומרים? – ורוצה אתה שהכותל הצפוני זה שלך יאמר מה מתוך ה“עולם” שלו? –

ומתוך שאלה זו גש אל השולחן, נטל משם את העפרון האדום, קרב אל הכותל, התמתח, ולמעלה מקומתו רשם לעיני חברו ביד גסה וכבדה אותיות שרועות מאדימות על השיד:

“עבודה! – כי הבטלה מביאה לידי שעמום”.

– זהו מה שהצפון אומר לך! – אמר, ופנה ויצא לו מן החדר בקומה זקופה ובניקוש המטה שבידו, יצא כמנצח.

נשאר בעל-החדר יושב לבדו כשהוא משקיע את עצמו במחשבה… לסוף עמד ונטל אף הוא את העפרון, ובקצהו השני, בחוּדו הכחול, כתב מתחת לכתובת האדומה:

“לא כי! – השעמוּם מביא לידי בטלה”…

הביט על סביבו, – וכשַׂחקת-רצון הבהיקה כמעט את פניו החיורים; פניו החולנים והכמוּשים חיו בניצוח – ניצוּח עם הלז, הבלתי נראה.