יום א', אחר הצהרים.    🔗

אחרי שמתח הציר טריטש בקרת קשה על הדין-והחשבון של הועה"פ בענין אל-אריש.

הרצל: חברי הקונגרס הנכבדים! כי יערער מר טריטש על הדין והחשבון של הועד-הפועל, ולא יניח בבאורי ההנהלה מקום כל שהוא לצד זכות, אפשר היה לראות מראש. כל הדרכים, שבהם בקש לקנתרנו… (טריטש מוחה.) אם מוצא מר טריטש, כי המבטא הזה פוגע בכבודו או שאינו נאה לאספה כזו, הריני חוזר ממנו בחפץ-לב. אבל הוא מכריחני בזה להוכיח, כי בנמוקיו לא דק – איך אזהר בדברי – לדבר במשפט או בישרת-לב ואף לא בהתאם אל העובדות.

בחבילת תלונותיו התלונן עלינו מר טריטש ביחוד, כי עוררנו בענין אל-אריש תקוות מוגזמות וכוזבות שלא בעתן, בכדי לעשות בהן איזו תעמולה. לעומת זה קימת העובדה של תלונה אחרת, תלונה הבאה מצד מוסד, שהוא בודאי מומחה ומוחזק לדבר, נגדנו, נגד הועד-הפועל המצומצם, תלונת הועד-הפועל הגדול, שהוא בודאי יודע כל מה שאנו מודיעים בגלוי, ואפילו שלא בגלוי. זה התלונן עלינו מרה על המסתריות, שבה עסקנו בענין אל-אריש. זוהי עובדה.

הנני להשיב אפוא על תלונת הועד-הפועל. ענין זה של אל-אריש נהלנו בחשאי ובזהירות כך גדולה, מפני שלא חפצנו קֹדם כל לעשות איזה דבר, שאולי היה למורת-רוח לאותן הממשלות, שתמכונו בענין הזה, ולהביא אותן במבוכה חלף הטוב והחסד, שגמלונו במדה מרובה בהזדמנות זו. חשבנו וחושבים אנו, כי בהודעות ממין זה צריכים להזהר זהירות גדולה. זאת היתה מחשבתנו הראשונה.

שנית חשבנו, כי אין לנו הרשות למסור לבקרת דבר שלא נגמר, כי אין אנו רשאים גם כן לעורר תקוות, ואין אנחנו מעוררים תקוות. זאת היא טענה, שאין לה כל יסוד, והנני מצַיְרה בזה, שמר טריטש בבואו בין המצרים בטענתו, כי הודיעו על דבר תוצאות כבירות, הוכרח לבסוף לאמר בשפה רפה: “כמדומני, כי גם ב”העולם" היה כתוב דבר מה“. ב”העולם“, אדוני טריטש, לא נכתב בכלל שום דבר על אֹדות זה. ( טריטש קורא: ישאל את האספה! ) אינני צריך לשאול את האספה. עורך “העולם”, מר ד”ר וֶרנר, יאשר זאת בהן-צדקו, אם לא ימצאו כל גליונות “העולם” בידי חברי הקונגרס. בכלל לא היה ב“העולם” שום דבר. ואפילו אנחנו היינו עוד בימים האחרונים מפקפקים, אם בכלל נודיע איזה דבר, מכיון שהענין לא הצליח לצערנו הגדול. מה שנעשה הוא ענין אחר, והדרכים האלה לעשות פומבי קרובים יותר למר טריטש מאשר לנו. מה שנעשה הוא זה: הופעת אורחה בעלת ארבעים וארבעה גמלים, כמו שהיתה האכספדיציה שלנו; זה הוא במזרח דבר, שעושה רשם. והנה היו בין חברי האכספדיציה הזאת חברים, ששלחו מכתבים לקרוביהם, או אמרו בשעת פרידתם, לאן הם נוסעים. על ידי זה יצאו שמועות אי-נעימות ואי-ברורות, אי-נעימות לנו כל כך, עד שגערנו בנזיפה בעתון אחד, אשר היה לפני זה קרוב לנו, על שהביא ידיעות אי-ברורות כאלה. ( העורך היקל קורא: הידיעות באו קֹדם לזה ב"היהודי ").

מר היקל, עורך ה“יודישעס פאָלקסבלאַט”, מודה לשמחתי, כי לא נעים היה לועד-הפועל כל כך, עד שנתהוה יחס של נגוד בינינו. ( היקל: כן הוא!) והנה, אחרי שנפוצו אותן השמועות, בא מר טריטש, אשר כנראה ראה באדמת אל-אריש קרקע של הפקר, שיכול הוא להחזיק בה באפן המצויר בספרי-מסע לנערים, שכל המציג עליה כף רגלו ראשונה, אין לו אלא לתחוב מקל ואריג בקרקע כדי שיזכה בה – כך הרגיש מר טריטש את עצמו, על יסוד מאמר אחד על אל-אריש כתוב בטוב-טעם, מאמר שהיה נודע לי וערכו היה גדול בעיני, כאדון השליט בארץ ההיא, עד שלא יכול להתמהמה עוד בתעמולתו הנמרצה נגד הסגת-הגבול, שאולי היתה יוצאה לו מזה. אינני רוצה לחזור אחר כל פרט ופרט שבמעשיו. ההרשאה שלקח לו מאת הועד המחוזי שבברסלא והציע אותה בברלין, כל אלה אינני רוצה אף להזכיר. נקל מאד בעיני להבין, אם מר טריטש, שהוא בעל כשרון גדול ומחזיק את עצמו לבעל כשרון במדה מרובה, מרגיש את הצרך להביא אחרי בקרתו לפעולות הועד-הפועל גם איזה דבר חיובי ולראות את עצמו, כאלו הוא בא לגמור דבר, שהתחלנו בו אנחנו. מבין אני דבר זה, ולתכלית זו הוקמה הבימה הזאת, כדי שיתגלו הכשרונות המצויים, אשר יביאו את תנועתנו להתקדמות גדולה יותר, מאשר עלתה בידינו עד עתה. בכל אלה אני מודה, וגם בזכותו הוא לשאף לזאת. אבל בבקרתו הוא עובר את הגבול, שיכולים אנו לקצוב לו בהתאם עם דרכי-הנמוס והמתינות. אחרי שהניח מר טריטש כמה הקדמות, שאת אמתתן בפרטים אחדים הכרנו לדעת… ( טריטש מכחיש בענין שהיה בינו ובין ד"ר קליי ) אינני רוצה לעמוד עתה על הפרט הזה. רוצה אני לפרוט לכם עוד פרט אחר. אחרי שטען מר טריטש אי-אלו טענות, שהוא מחזיקן לנכונות, אלא שאנחנו איננו יכולים להחזיקן לנכונות, אמר: “זו היא מדה לא-ישרה באפן נורא, לדון כך בדברים רציניים “. דבר זה הנאני מאד, אבל, אדוני טריטש, הן לא ידעת כלל וכלל את המדה, שאנו נוהגים לדון בה בדברים רציניים כאלה. אתה, שכתבת מאמר אחד או שנים… ( טריטש: כל מה שנכתב עד אז!) את כל המאמרים על דבר אל-אריש, שנכתבו עד אז, אתה הנך מכיר את הארץ ההיא ואת תנאיה במדה כך זעומה, עד שאינך יכול לעמוד היום בפני אלה היודעים אותה באמת, שעליהם נמנה גם אני. יש לנו היום בנוגע לאל-אריש לא רק מאמרים בעתונים עם הסתכליות מדיניות ואומדנות והנחות, כי אלף מתישבים יכולים להיות במשך איזה זמן לחמשת אלפים, אלא יש לנו חקירה שלמה שנעשתה בכל השטח, ספרות שלמה על אדות אל-אריש. שלחנו אכספדיציה של אנשים, אשר קראתי רק בשמותיהם בנאום הפתיחה, ועתה הנני להציגם לפניכם, עד כמה שאינם ידועים לכם מכבר. האכספדיציה ששלחנו – מפני שסבורים אנו, כי דברים כאלה אינם נעשים במאמרים, אלא זקוקים הם לחקירה ודרישה מדויקת, לרגל האחריות הקשה הקשורה ביסוד מושבה לבני אדם – באכספדיציה הזאת היו האדונים: אינז' קסלר, אשר ישנו פה, ואשר – עד כמה שיַרְשו זאת ענינינו, דהיינו עניני התנועה הציונית – יכול הוא לתת לנו ידיעות מענינות באפן מקיף מאד, באשר קנה לו נסיונות הרבה באפריקה הדרומית, וחוץ מזה נודע לנו על פי עבודתו הציונית, אשר היה גם בארץ-ישראל ואשר אנו מוקירים אותו בתור מומחה נעלה מאד; האדריכל מרמורק, שנשלח לא רק בתור חבר הועד-הפועל, אלא גם לרגל כשרונות הנעלים בתור טכניקאי; שר-הצבא גולדסמיד, אשר – כידוע לכם – היה המנהל הראשי במושבותיו של הירש בארגנטינה וקנה לו נסיונות הרבה בעניני הקולוניזציה; אינז' סטיפנס, אשר בנה אחת מתעלות-המים החדשות והיותר מפורסמות, את הסֶכֶר שבאס-סיוט במצרים, שהוא אחד ממעשי-הפלא של הטכניקה; פרופ. לאורנט, חבר האקדמיה לחקלאות בגימבלוי שבבלגיה, בא-כחה המומחה של ממשלת בלגיה בקונגו; ד”ר סוסקין, שקנה לו נסיונות של שנים הרבה בארץ-ישראל, וגם הוא ישנו פה בקונגרס; ובעת שד”ר סוסקין נועד לחקירת השאלות החקלאיות, בחן ד"ר הלל יפה את שאלת הבריאות והודיע על אדותן, ומר המפרי, פקיד הממשלה המצרית ומומחה מצוין. כך אנו עוסקים בשאלות רציניות.

אין אני רוצה לטפל במסקנותיו המדיניות של מר טריטש. אלה הם דברים, שאין אני רגיל לאמרם בלי הכנה מעל הבימה, שאני מתיעץ עליהם היטב עם חברי, ועליה אני עמל לבוא אתם לידי הסכם, מפני שמכיר אני היטב את הסכנות היכולות לבוא לתנועתנו, אם באיזו בחינה שהיא תעשה שגיאה. ואין אני נכנס במשא-ומתן על הערות מדיניות שאין להן יסוד, ומוטב היה לי לדבר עליהן עם מר טריטש על כוס שכר. אין אני מטפל בהן גם משום זה, מפני שבנאום פתיחתי תארתי את מצבנו המדיני באֹפן ברור למדי.

והנה מצא מר טריטש לנכון, לדבר פה על דבר שיחות ויחסים ידועים באֹפן שאין נוהגים לעשות כן בחיים הצבוריים. יודעים אתם, כי מדרכי הנמוס והמדות היפות שלנו הוא, כי בשיחות פרטיות עם אנשים, – לא רק כשהם משתתפים עמנו באיזו תנועה, אלא גם כשהם עומדים מבחוץ או מתנגדים עצומים הם בתוך התנועה עצמה, – בשיחות כאלה זהירים מאד שלא לפרסמן. לא מן המדה היא, להעלות שיחות כאלה על הבימה. ( טריטש: מה כונתך בזה?) הנך אומר, אדוני טריטש, – שלא בצדק; אני מדבר בזה רק מפני שאתה מכריחני – כי בסוף אקטובר נסיתי להתקרב אליך. ההתקרבות שנסיתי היתה בזה, שמר טריטש הופיע בשעת הוכוחים בישיבת הועד-הפועל בווינא, ששם אין הוא יושב, ונכנס אל לשכת הקונגרס, שגם שם אין הוא יושב, ( טריטש: ששם היה לי לדבר עם ידיד אחד ) ששם היה לו לדבר עם ידיד, ודבר זה היה לי לרצון, מפני שנזדמן לי לדבר עם מר טריטש, אשר אוהב אני מאד לשוחח אתו, אף אם אינני מסכים לדעותיו, ואז רמזתי גם כן למר טריטש – כבר אז ידעתי היטב את אשר לפני – כי הייתי שמח מאד, לו יכלתי לרכוש את כחו לתנועתנו באותה הדרך, שהועד-הפועל חושבה לנכונה. כל כך רחוקה מלבי כל קנאה נגד מר טריטש, אף אם מוכרח אני עתה לצערו במדה ידועה.

מר טריטש אומר, כי חובתי היתה לבוא אתו בדברים. הנני להגיד לכם, מדוע לא עשיתי כזאת. לא הייתי מסכים כלל וכלל עם אותה הדרך ואותו האפן, שאתה, אדוני טריטש, עסקת בהם בעניני-ישוב. ובזה אין אני מתכון אל המאמרים שכתבת, לא להתנגדותך שהתנגדת אלי, אלא לפעולותיך במעשה, שעל אדותם שמעתי דברים מעציבים מאד, אשר הוכרחתי לערער עליהם, מפני שמצאתי בהם אותה הדרך, שאין לעסוק בה בענינים רציניים. לא הייתי מזכיר למר טריטש את נסיונותיו שלא הצליחו, אף אם יש להתמרמר עליו קשה, לא רק לשם מליצה; אולם מכיון שבא ודבר, באֹפן שדבר, רוצה אני לקרא באזניכם את הפרוטוקול, שנכתב ביוני לשנה זו בווינא על פי עדותו של אחד מקרבנותיו. ( טריטש: כלום בטוח אתה בזה?) אדוני טריטש, תן לי לכלות את דברי ואחרי כן תדבר אתה! הפרוטוקול הזה, שנכתב ביוני לשנה זו בפני ארבעה עדים, זה הוא תכנו:

תֹכן הפרוטוקול: אשה אלמנה, אם לששה ילדים, מעידה, כי משפחתה עם עוד 54 משפחות מרומיניה עזבו על פי עצתו של טריטש את מושבם, מכרו את כל אשר היה להם ויצאו להתישב על האי קפריסין. אחרי נדודים הרבה והרפתקאות שונות שעברו עליהם – גדולים וקטנים מתו בדרך – טלטלו ממקום למקום בארץ יון; אחדים באו בעזרת החברה “כי”ח" לארגנטינה והרוב שב בערום ובחֹסר כל לרומיניה. גם בעלה מת בדרך-נדודיו, והיא נשארה עם ששת יתומיה צופיה לחסדי נדיבים.

אדוני טריטש, העברתי לפניך רק מעשה שהיה, והנני חותם את דברי.

טריטש: אתה אומר: מעשה שהיה? העברת לפני רק עובדה של פרוטוקול.

הרצל: מר טריטש אומר, מה שקויתי ממנו מראש, כי העברתי לפניו רק עובדה של פרוטוקול. כל כך בטוח הייתי מראש, עד שלא משה עיני מן האשה הזאת למן חדש יוני, והיא נמצאה בבזיל, מפני שידעתי, כי יתן לי מר טריטש תשובה כזאת.

 

יום ב' אחר הצהרים.    🔗

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-והחשבון.

הרצל: קונגרס נכבד! הנני לענות בשם הועד-הפועל על הטענות, שטענו הצירים בוכוח הזה על הדין-והחשבון. אינני יכול לטפל בכל הטענות, אולם הרשוני לדבר ביחוד על אותם הפרטים, שעליהם נשאלו שאלות מאת הועד-הפועל; אמנם לא אשיב על השאלות באותו הסדר שנשאלו.

קֹדם כל שאלתו של עורך-הדין מר רוזנבוים, מדוע לא נזכרו בדין-וחשבון הסיעות והמפלגות השונות שבציונות, מדוע לא נאמר בפרוש מזרחיים, תלמידים, פועלים וכו'. כמובן היינו בדין-וחשבון של הועד-הפועל תלויים בהודעותיהם של הועדים הארציים, ועל פי הידיעות שהמציאו לנו נערך הכל מה ששמעתם פה. אם יהיה מקום לדרישה זו, אז תהיה חובתם של הועדים לעתיד למלא אחריה. בעצם הדבר אין לנו שום עסק בהפרדת המפלגות. אין לנו מה להודיע בנדון זה, ואין אנו יכולים להודיע, מכיון שרק בקונגרס אנו שומעים, מה כחן של המפלגות היחידות, ולא מחובתנו היא להתענין בדבר, באיזה אֹפן מתרבות המפלגות; למצער לא חובתנו היא להודיע זאת לקונגרס. מר רוזנבוים שואל, מדוע לא נכנס ועד-הבאנק לישיבה. ( רוזנבוים: שאלתי, מפני מה לא נתן הועד-הפועל הזדמנות לועד-הבאנק להרציא הרצאתו בקונגרס ). הנך חוזר ושואל תמיד על דברים שכבר נאמרו. ועד הבאנק הזה לא נמנה זה שלש שנים. זאת היא אפוא אשמת הקונגרס.

הציר רוזנבוים נותן טעם לטענתו.

זה היה, דוגמת סכום שאינו אלא במחשבה, ועד שנשאר קים רק במחשבה בלבד. בכל אפן אין אנו יודעים זה שלש שנים אם נמצא הועד הזה, ועל זאת יש לערער על הקונגרס. שלש פעמים היתה לכם הזדמנות לדרוש שימנה הועד מחדש, כמה וכמה פעמים היתה לכם אותה ההזדמנות, שהשתמשתם בה, כדי לדבר על היחס שלנו אל הבאנק, ולפלא הוא בעיני, כי מלינים אתם עלינו. הועד הזה איננו במציאות, ועל כן אין אנו יכולים לתת לו את רשות הדבור. מה שנוגע ליחס הועד-הפועל אל הועדים השונים, יכול אני להשיב, כי לא נמנענו מלעורר את הועדים לעבודה. אם תדרשו, אצוה לחפש בספרינו, מתי וכמה פעמים עשינו כזאת. כח לכפיה אין לנו. כשאין אנו מקבלים ידיעות מהם, אין אנו יכולים לעשות כלום, אלא לבקש מאת הקונגרס, שלא ימנה עוד ועדים מיותרים.

עורך-הדין מר רוזנבוים שאל גם כן, מה עשה הועד-הפועל בתור ועד-מפקח? על זאת אנו משיבים: בתור ועד-מפקח מפקחים היינו, אלא שלא התערבנו בהנהלת העסקים, אבל שאפנו תמיד לדעת את מהלך העסקים. צוינו למסור לנו מדי שבוע בשבוע ידיעות, בחַנו את הידיעות, ומאד אנו שבעים רצון מכל מה שמצאנו בידיעות האלה. רוצה אני להזכיר רק דבר אחד. כל כך מפקחים היינו בכֹבד-ראש על הבאנק, עד שעשינו בחינות שונות מפקידה לפקידה, מבלי להודיע על אֹדותן מראש. ביחוד שמנו לב אל מצב השטרות ורכשנו לנו את הבטחון, כי מצוין הוא. זה הוא מה שיש לי להגיד על הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

אחרי שענה הרצל את הד“ר פסמניק, ויבאר לו פרט אחד בחשבון ההוצאות ואת הצירים לילין ושינקין, שחששו לשנוי הפרוגרמה, מפני שלא נדפס טופס הפרוגרמה בראש העמוד הראשון של “העולם” שנדפס בבזיל, ויבאר להם, כי המדפיס הבזילאי לא יכול להכין את הטופס, וכי אין בזה שום סכנה, שהרי פה בבזיל היה הפרוגרמה באספה עצמה, – פנה אל שאלת הד”ר ויצמאן בענין אל-אריש.

מר ד“ר ויצמאן שאל, אם סלקנו את ידינו מהצעת אל-אריש. זאת היא אחת השאלות, שנשנו ונשאלו בנאומים אחדים. בברור שנתַנו לכם על אי-הצלחתן של עבודותינו בענין אל-אריש, לא פרטנו את הסבות, שגרמו לזאת. אבל רוצה אני בכל זאת להשיב על שאלת מר ד”ר ויצמאן תשובה, שאולי תניח גם את דעתם של יתר השואלים, בהכירם, כי לא בקלות-ראש סלקנו את ידינו מן הענין הזה, שעסקנו בו בעיון רב וביגיעה רבה.

המשא-והמתן בענין אל-אריש לא הצליח, מפני שהוברר, כי אי אפשר להכשיר את הארץ לישוב, מבלתי יכולת להמציא לה מים במדה מספיקה; וזאת היתה נקודת-מצבה של ממשלת מצרים, המוכיחה, באיזה אמון של חבה התיחסו אל השאלה הזאת. ברור הדבר, כי התישבות שאין לקוות ממנה לתוצאות חקלאיות מספיקות, יכולה לגרום רק לזאת, שיבֹאו המתישבים לתוך מצב רע, והממשלה חששה, פן – אם לא תצליח ההתישבות הגדולה – יפלו אותם המתישבים שלא הצליחו, למשא על ממשלת מצרים ועל ארצה. לא חפצו גם גן, כי לענין שכזה, אשר הכירה הממשלה בכונתו הרצויה, תהיינה תוצאות לא טובות, ובנדון זה נפגשנו במחשבה אחת. שלחנו את האכספדיציה, לא רק מפני שחובתנו היתה למלא דרישתן של הממשלות המעֻנינות, אלא גם מתוך צֹרך עצמנו, מפני שלא יכֹלנו לנהל הגרה והתישבות לאיזה מקום, שלא ידענו בברור גמור, אם מוכשר הוא להתישבות.

ובזה הגעתי אל מר ד“ר נוסיג. מר ד”ר נוסיג – חבל, שבהזדמנות זו מוכרח אני גם כן לשוב אל מר טריטש, מכיון שמר ד“ר נוסיג הוא במדה ידועה חברו, כדי שלא לאמר בא-כחו של מר טריטש – מר ד”ר נוסיג נתן לנו עצות מעשיות באותה ההתעמקות החיצונית, שכבר הכרתיה בכמה מפעולותיו בין יתר דבריו הוא מחליט, כי על ידי קבוץ מי-גשמים יכולים היינו למלא את חסרון המים בארץ ההיא, הידוע גם לו. ( נוסיג: במטותא, אני רק שאלתי.) השאלה הזאת, מר ד“ר נוסיג, היתה כמובן אחת השאלות הראשונות, שעלו גם במחשבתנו, ולא בלי שום כונה הודעתיכם את המומחים המצוינים, ביחוד לעניני מים, אשר ספחנו אל הקומיסיה הזאת, מפני שזאת היא כמובן שאלה עקרית, כשרוצים ליסד מושבה במזרח, לדעת מה הוא מצב המים. אל תחשוב, מר ד”ר נוסיג, כי זקוקים אנו לעצות כך מובנות מאליהן. )נוסיג: לא עצה היא!) על כמות המים באל-אריש אולי יודיענו תכף האדריכל מר מרמורק, שהיה שם. בכל אפן קטנה היא מאד, ואם זוכר אני היטב את כל מה שקראתי בהרצאות השונות, שהנן כמעט ספרות שלמה, יכולים היינו לקוות לגשמים רק לשעות מועטות בשנה, ובכל זאת לא מן הנמנעות היא, שעל ידי סכרים וברֵכות, על ידי עבודת-בנין תכופה ומרכבת מאד שהיתה עולה בדמים מרובים, יעשה דבר-מה בואדי-אל-אריש – הדומה במקצת לבקעת הנילוס, אלא שואדי-אל-אריש הוא כחוט דק בערך אל הנילוס – על ידי סכרים העוצרים את מי הנחל, שהיתה לנו מהם תכנית שלמה, ושנקראו בהרצאת חבר האקספדיציה מר סטיפנס inexpensive dams (סכרים זולים), וצריכים היו להבנות במרחק של חמשה-עשר מיל מאל-אריש, בחלקו העליון של הנחל; אבל אי-אפשר היה להתחיל בדבר, ועל כן הכרנו כבסיס לישוב, כבסיס הכרחי, את המישור הפלוזיני, אשר בין תעלת-הסואֶץ ובין היאור. אבל תכונתו המיוחדה של המישור הפלוזיני הזה היה דורש, כי נמשוך את המים מן הנילוס מתחת לתעלת-הסואץ ונדלה אותם דרך צנורות, שגם מהם היו לנו כל התכניות, ולהמציא באפן זה מים לצרכי המשק החקלאי, הן באמצעות השפוע הטבעי, הן על ידי בניני-הכשרה בנחל. זאת היתה תכנית גדולה מאד, מענינת מאד, שאפשר היה להוציאה לפעולה בדרך הטכניקה, על פי עדותם של המומחים היותר מצוינים, על פי עדותם של אמנים בבנין-הנהרות שבמצרים. אבל את המים האלה, שהיו יכולים וצריכים להיות לבסיס הישוב, לא יכלה ממשלת מצרים לתת לנו, מפני שאי-אפשר היה לה לחסר את עצמה מים כך הרבה, ומפני שכל אדם קרוב אצל עצמו, מפני שעליה לדאוג לבני ארצה היא, ואינה יכולה להמציא לאחרים מים, שהם במקומות הללו היסוד החיוני במשק הארץ.

אחרי שהפסיקו הציר טריטש בשאלה, מבאר לו הרצל את ההבדל שבין שני מיני הסכרים, אשר דבר עליהם, והוא שב לענות את הד"ר נוסיג. הוא מתוכח אתו על אשר נכנס זה מקרוב אל ההסתדרות, ותכף ומיד הוא בא בטענות מתנגדות לציונות המדינית, בהראותו בדבריו, כי די לו בהתישבות אף בלי טשארטר ובלי ערובות בטוחות. נוסיג קורא: הנני ציוני מדיני!

הרצל: רוצה אני להניח גם זאת. רוצה אני להודות, כי גם אתה הנך ציוני מדיני, וכי אין בינינו אלא הבדל השטה. אבל בכל הוכוח הארוך, שאתה מכירו, מפני שלקחת בו חלק בתור מתנגד, התברר אצלנו – וזה היה אחד מעקרינו – כי אין להתישבות בלי ערובות אלא מובן זה, שמוסרים בני-אדם ביד גורלם שאינו בטוח. אנחנו ראינו את הנסיונות ומכירים אותם. הן לא לחדשות, שלא נודעו, אתה מטיף. הן יודע אתה בנדון זה הרבה יותר ממני, בהיותך מו“ל עתון העוסק בשאלות הישוב. והנה אחרי כל מה שראינו, אחרי עבודת שנים הרבה בהתישבות פעוטה זו, חושבים אנו, כי היא לא תוכל להביאנו אל המטרה לעולם, וכי לעולם לא נתן את ידינו לזה, שנכלה לריק את עתותיו של העם המעונה הזה בדברים כאלה, שאין להם תקוה ותוחלת. ועתה הרשני לעבור מן הטוֹן הקשה הזה אל טוֹן נוח ממנו. דבריך הזכירוני מה שהרשיתי לי פעם אחת להגיד למר טריטש – ובזה אני מגיע לאחד החצים המרעלים הקטנים, שהיו בנאומו מאתמול. הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים. בזה כוֵן מר טריטש למה ששמעתי תמיד לדבריו באותה ההתענינות ובאותו הנמוס, שאני רגיל בהם כלפי כל אדם. ( טריטש: לא לזאת נתכונתי!) הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים, מפני שחשבתי, כי היק”א עומדת אחריו. זה היה חץ מרעל קטן, המשאיר זכרון קטן: הוא נכנס עמי בדברים, – כך היה חפץ להגיד – רק מפני שחשב, כי צרורות-הכסף הולכים אחרי. זאת היתה שגיאה. ידעתי, כי צרורות-הכסף אינם הולכים אחריך. הן לא תחשוב לי לחטא, כי דברתי אתך בפרוטרוט כל כך על הצעותיך המענינות. בעתו נשאתי על מר טריטש משל, שאין בו משום עלבון כבוד; אמרתי: מר טריטש הוא בארון הירש בלי כסף. ( טריטש מפסיק בקריאות של מחאה ויושב הראש נורדו גוער בו ) הנה לו! – וזה עתה הכרתי לדעת עוד “בארון הירש בלי כסף” שני. זאת אומרת, האדונים רוצים לעשות בלי כסף דבר, שלא עלה ביד הירש לעשותו בכסף. עומדים אנו אפוא, כאשר ידעת, על נקודת-מצב אחרת. ( נוסיג: גם אתה הנך בארון הירש!) לא, מר ד"ר נוסיג, זאת היא שגיאה, ומתפלא אני, כי אדם פקח שכמותך אומר כזאת. הנני אומר: דבר כזה אי אפשר בכלל לעשות בכסף, אלא רק בכח הרעיון הלאומי!

נוסיג מעיר, כי בכל פעם שיש להרצל להוציא איזה רעיון לפעולה, הוא פונה אל היק"א.

הרצל: חשבת הפעם להגיד לי דבר לא-נעים מאד. הנני מעירך, כי כמה פעמים הביע הקונגרס את חפצו, כי נבקש עזרתן של חברות-הצדקה בעד הפרוגרמה שלנו. ורוצה אני להודיעך עוד דבר אחד, מכיון שחשבת בודאי להביאני בענין הזה במבוכה נוראה. ובכן רוצה אני להודיעך דבר, שלא אמרתיו בהרצאת-הפתיחה, מפני שחשבתי, כי אין לי לענות בו בנאום פתיחתי מפני מעוט חשיבותו, מכיון שאין אנו חושבים להוציא ממנו עתה איזו מסקנה למעשה. אמנם פניתי אל היק"א, כלומר בשנה הזאת, לרגלי הצעת אל-אריש. הנני מודיעכם גם כן, כי נפגשתי אצל חברי מועצת-ההנהלה עם התיחסות עִנְיָנִית ומבינה, בכל אפן לא התנגדו להצעתי. שיחתי אתם התנהלה באֹפן מצוין מאד. לא פתיתי אותם אחרי רעיונותינו הגדולים יותר ולא חפצתי לפתותם. כאמור לא הביא המשא-והמתן לידי איזו החלטה, אבל בשיחותי עם יחידים ועם סיעות נוכחתי, כי אם יעלה בידינו ליצור את הבסיס הזה – ילכו אתנו במדה, שעוד צריכים לקבוע אותה. זה הוא ענין, שאינו מביא אותי בשום אפן במבוכה.

עושה אני נחת-רוח לקונגרס, בספרי לו זאת. אין אני בא במבוכה להגיד זאת. אבל מר ד"ר נוסיג אמר פה עוד דבר אחד. כפרקליט וחבר למר טריטש התרעם על אשר דברתי אתמול על אדות האשה האמללה. אמנם לא כלם מתו! גם אי אפשר למצא את כלם, שהרי זה הוא עני נודד, ההולך ואבד; אולם יש אשר יעברו ויסורו אל לשכתנו, ואחרי האשה הזאת באו עוד אחרים, כאשר תוכל להעיד המזכירות שלנו.

טריטש: דוקא בשנה הזאת כשהיו צריכים לאותו החֹמר.

הרצל: – לא רק בשנה הזאת, כי אם באותה העת, שנתפרסמו תלונותיו של מר טריטש; ואז תרתי ממנהגי להניח למר טריטש לעשות מה שלבו חפץ. האשה הזאת באה במקרה ביום אחד, אינני יודע מה זה היה, אבל אז אמרתי: אותה הביא המקרה לידינו! עתה נחזיק בה! גם החזקתי בה, והנה היא פה! והנה מוצא מר ד"ר נוסיג, כי לא היה לי לדבר בקרבנות המעטים האלה – חושב אני, כי די באלה – אלא צריכים היו לדבר בקרבנותי אני, כלומר לא בקרבנות שהבאתי אני, אלא באותם שהיו לקרבנות על ידי. יש מכתב אחד של הועד-הפועל החוזר ונכתב פעמים כך הרבה, עד שיש לנו ממנו טפוס קבוע. במכתב הזה נאמר, כי לא נוכל לעורר את מי שהוא, או גם לתמוך במה שהוא ביד שום אדם, הרוצה להגר, בטרם תבא העת להגרה. אנחנו כותבים רק מכתבים, נואמים רק נאומים ומוסרים רק מודעות, שמהם מוכח, כי אמנם עובדים אנו – וחושב אני, כי גם מתנגדנו יודה, כי עובדים אנו – אבל אין אנו מעוררים בזה את האנשים להגרה שלא בעתה ולתקוות שלא בזמנן. בנאומי, אשר חפשת למצֹא בו חמר לתלונותיך, נאמר גם כן, כי גם ביחס אל האדמה האבטונומית הזאת לא נעורר את המהגרים, כי גם אז, כשיהיה לנו טשארטר באפריקה המזרחית, גם אחרי שתהיה לנו כבר מטרה להגרה, אין אנו אומרים לעורר תנועה; והנה באים אנשים ואומרים, כי יש קרבנות, שהובלו על ידי לאיזה מקום, או שנפתו על ידי במשאות-שוא. לא! זאת תהיה מליצה צלחה, אם לא אתן עליה תשובה. אבל אל נא נשכח ואל נאפיל על הענין עצמו שעסקנו בו. הזכרתי למר טריטש, שהתגרה בי בדברים קשים מאד והטיח עלי אשמות של אשמתי בהן, מעשה שהיה, גם הוצאתי ממנו מסקנות שלא היו אפילו מוגזמות, ביחוד לא פגעתי אף בכבודו ובישרתו של מר טריטש. היום דרש מאתי מסירת-מודעה בנדון זה; סרבתי לעשות זאת, מפני שאין אני רוצה למסור לו איזו מודעה, מפני שאין אני רוצה להשלים עמו.

טריטש מפסיק בקריאות ויושב-הראש נורדו מאיים עליו בעונשין. אח"כ מוסיף הרצל:

אמרתי, כי לא אמסור מודעה למר טריטש, מפני שאינני רוצה, שהקומיסיה לבחינת הענין לא תמנה. הקומיסיה תמנה. אבל בלי שום התחיבות, מכיון שאין את נפשי להשלים עם מר טריטש, אני מוסר פה מודעה – מבלי להתחיב כלפי מר טריטש – כי לא אתמול ולא בפעם אחרת הטלתי ספק בישרתו האישית של מר טריטש. מה שאמרתי פה, ואני חוזר ואומרו, הוא ענין אחר: מר טריטש בא הנה וקורא בפנינו הרצאות על הדרך, שבה צריכים ליסד מושבה, ואיך צריך אדם לקבל עליו את האחריות בעד גורלם של בני-אדם נודדים ואמללים; ועל זאת השיבותי למר טריטש בראיות עצומות, שאותן תבחן הקומיסיה, כי לו חסר רגש האחריות, וכי מי שאינו מרגיש באחריותו, אינו רשאי להשפיע על תנועה כבירה בתנועתנו אף במלה אחת, אלא אסור לו לדאוג אף למשפחה אחת, שתשנה את מקומה.

דבר זה אמרתי לו, ובו אחזיק – אחת הוא, אם יפריע הדבר בעד חברות-הישוב שלו או לא, ואתמול, מר ד"ר נוסיג, במחזה התיאטראלי, נמנעתי מן הפעולה הראשית, שאתה הרגשת בחסרונה, מפני שגם אומנותך בכך, מן sc è ne à faire, ואת הפעולה הראשית הזאת שיכֹלתי לעשותה אולם לא עשיתיה, אגיד לך עתה. אותה sc è ne à faire היתה: אחרי שהבאתי עֵדָה, שנשארה מן העסק הרופף, המת והמשחת של מר טריטש, יכֹלתי לשאול אותו שאלה אחת. אחרי שספרה האשה הזאת, איך מתו אלה בקפריסין ואלה בארץ יון, ואחרים שבו לארצם – בכל אֹפן לא נשאר כלום מכל העסק הזה – יכֹלתי לשאול אותו: ואיפֹה היה אז מר טריטש, כשנטרפה ספינתם של אותם האנשים, שהניע אותם ממקומם? איפֹה היה מר טריטש? רוצה אני להגיד לכם: מר טריטש נעלם, אולם כעבור זמן מה נתגלה שוב, – איפֹה? (קולות שונים ושאון באולם.) הנני חותם: איפֹה נתגלה? נתגלה על בימת הקונגרס הציוני, שלא נבנתה לתכליות כאלה. האדונים נוסיג וטריטש יודעים היטב, כי רק מפני שכל אלה ערוכים למלחמה נגדי אני, נתתי להם להשתמש בבימה הזאת לתכליותיהם זמן רב כזה. רק מפני שהתקוממו נגדי נתתי להם זמן רב כזה מקום במועצותינו היקרות. אלמלא כן – לא הייתי עושה זאת, ובזה, כמדומני, נגמר עסקנו עם האדונים האלה.

(אחרי שובו לשבת בראש ) – היה ביד ציר אחד, המואס בדרכי הנמוס, שנוהגים באספה כזאת, לפוצץ את כל הקונגרס. עד למדה כזו אין אנו רשאים לשכוח את חובתנו. כמדומני שלא עברתי אף באחד מדברי, למצער בצורתם, את מדת הנמוס, ורוצה אני גם כן, שנחזיק בה, ושלא יפתה לבנו אחרי מחזות, העלולים לעשות אספות ממין אחר למשעשעות! נשובה למנוחתנו ונגמור את מפעלנו.

עוד עלי להשיב על דברי נואם אחד, מר סירקין. מר סירקין הראה, איך יודע מתנגד, אשר לבו לא טוב לנו – אין אני משלה את נפשי בנדון זה, שמר סירקין איננו אוהבנו המדיני – הוא הראה, איך יודע מתנגד מדיני שנתבגר לדחות ברגע חשוב מאד את כל מה שאינו עומד ישר על סדר היום, ועם היותו נאמן להשקפתו ראה חובה לעצמו לתמכנו במדה ידועה ברגעים קשים. חושב אני, כי מר סירקין יכול להיות למופת לכלנו, גם לאלה אשר בעצם השקפתם הם שונים ממנו, שעליהם נמנה גם אני. מר סירקין עשה בזה איזה מפעל והראה אותנו דבר הראוי לתשומת-לבנו. נאחד את כֹחותינו לדבר, שאנו מחזיקים אותו למשאת-נפשנו ולמטרתנו העקרית; ואם יעלה בידינו להשיג את אשר תארנו לכם עד עתה בנאומינו, אז נהיה אחים בני עם אחד, אף אם לא בעלי דעה אחת. אינני חפץ בזאת כלל, ובודאי אינני מקוה לזאת. אצלנו תתגלינה ההשקפות היותר שונות, וכל אחת תבקש לנצח את חברתה. לתכלית זו יצרנו מקום לאספה. חפץ אני, כי יהיה דבר זה מתוך רגשי כבוד בין איש לרעהו, ואני מקוה, כי מהתנגשות ההשקפות והשאיפות השונות תצא לנו התועלת היותר גבוהה והיותר טובה.

 

יום ג', אחר הצהרים.    🔗

הציר גרנובסקי אמר בסוף נאומו, כי מקום-מושב בטוח במשפט צבורי אין קונים, אלא לוקחים ביד חזקה.

הרצל: הנואם האחרון הגיד דבר, שאין אני יכול לעבור עליו מבלי לגעור בו. בשים-לב אל התנאים, שאנו חיים בהם, מכניס כל מי שאמר דברים כאלה שאמרת זה עתה, אל האספה הזאת טוֹן של תגרה, שאי אפשר לעמוד בו, העלול לגרום לשגיאות היותר גדולות ולהביא לתנועתנו נזק גדול. אינני יכול לסבול פה דברים כאלה, ודורש אני מאת כל מי שינאם עוד, להזהר מפריצות גדר כזו, אשר לא לפי רוח האספה, ובודאי לא לפי רוח ההנהלה היא.

 

יום ד', לפני הצהרים.    🔗

ביחד עם הועד-הפועל ועם הלשכה קבעתי את סדר-היום באפן שכזה: בחשבנו לדבר מועיל, כי יכנסו לתוך הוכוח, שאנו עסוקים בו, גם דברים ממשיים, וכי יהיה לנו ציור נכון ממושגה וממהלכה של התישבות, תבא ראשונה הרצאת ד“ר אופנהימר על “ההתישבות”, טרם שאתן את רשות הדבור לנואמים, שלא יכלו לדבר אתמול. אחרי כן יבאו המשך הוכוח וההצבעה על השאלה המונחת לפנינו עתה. טרם שאתן את רשות הדבור למר ד”ר אופנהימר, הרשוני להגיד דברים אחדים על אדות הציר החדש הזה, המחדש את זהרה של הבימה הזאת. אלה המכירים את מפעליו המדעיים והספרותיים – הם יהיו רֹב המשכילים – לאלה אין אני צריך להגיד דבר על אדות הסופר אופנהימר. רוצה הייתי להציגו רק בתור מה שהנהו כבר עתה לתנועתנו, ומה שהוא יכול עוד להיות בעתיד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, חיבים לו תודה בעד ברור וחזוק של השקפותינו על שאלות תקון משפט-האחוזה, ההתישבות ואגודות-ההכנה. רואה אני לעצמי כבוד מיוחד בזה, שעלה בחלקי לקרא מקֹדם את ההרצאה, אשר תשמעו עתה; ואני מבקש מכם לפנות את כל תשומת-לבכם למסקותיה, אשר בכל אֹפן תביאנה תועלת מרובה לתנועתנו.

 

יום ד', אחרי הצהרים.    🔗

אחרי שהעמיד למנין-דעות את ההצעה למשלוח אגספדיציה לחקירת אפריקה המזרחית:

עתה אקרא באזניכם את הצעת הועד-הפועל. הרשוני נא עוד לחתום בדברים אחדים. הנני חושב זאת לחובת המנהלים, שלא להסתלק מן האחריות אלא לגלות את דעתם בברור. ומכיון שידעתי היטב, כי המשכת העבודה תהיה קשה מאד, ואפשר שלא תהיה אפשרית, אם לא תתקבל הנוסחה הנוחה מאד, שנתנה להצעת הועד, – הנני מעיר את תשומת-לבכם על עצם חשיבותה של ההצבעה, בטרם נתחיל בה. חיבים אנו תודה בעד ההצעה הנהדרה, שהוצעה לפנינו; אותה התודה לא נוכל להביע רק בדברים או בתנופת כובעים ומטפחות בלבד. תודתנו בענין חשוב צריכה קדם-כל להיות באֹפן זה, שנעין בדבר בכבד-ראש, וכֹבד-הראש של המשא-והמתן דורש מאתנו, כי נשלח האכספדיציה לחקירה, בלי להקדים בהנחות, כאשר ברר לכם מר ד"ר נורדו באפן ברור למדי, בלי הנחות קודמות על היסודות העקריים שבתנועתנו ובלי להקדים ולהחליט בדבר ההתישבות עצמה לפני החלטת הקונגרס, ואני מעיר אתכם על סוף דברי ההצעה, טרם שאתן לקרֹא אותה. את ההחלטה בדבר ההתישבות נניח לקונגרס, אשר יתאסף לתכלית זו.

אחרי ההצבעה: הצעת הועד-הפועל נתקבלה. אולם עלי להוסיף: אף על פי שנגמרה ההצבעה, רוצה אני לברר וללבן את השגיאות והטעיות, שאולי חדרו אל תוך האספה, ולהעיר, כי קבלת ההצעה אין לה אלא משמעות זו, שרוצים אנו לבחון את ההצעה, שהוצעה לפנינו בהוקרה הראויה ובכֹבד-הראש הראוי. תוצאת הבחינה לא תאחר לבא עד לקונגרס, שיקָרא לתכלית זו, אלא תוָדַע בעתה קֹדם לזה לצירים, באֹפן שיוכלו להתבונן אל המשא-והמתן ולהכיר גם את דעת בוחריהם. אולם אין אני רוצה לאמר זאת באותו מובן, כאלו חושב הייתי, כי איזה ציר יתרחק מן היסוד העקרי שבהרשאה, הנוהג בכל מקום, שאין לבֹא אל האספה כעומד ומצווה בפקודה קבועה, אלא, מכיון שיש לנו פה עסק עם עֹני הנמצא בפועל ובמעשה, יכולים לחקור אחרי ההרגשה גם בבחינה זו. כי זאת היא שאלה קשה מאד ומלאה אחריות, השאלה שאנו עומדים לפניה, אשר לא פתרנו אותה היום, ואל פתרונה התחלנו היום להתעתד. דבר זה צריכים להבין כראוי, ועל-כן אינני יכול להשיג, כי חלק מן הצירים עזבו את האולם באֹפן כזה.

 

יום ה', לפני הצהרים.    🔗

הציר ד“ר לוין, שהיה לו להציע שתי הצעות בשם המעוט בעלי ה”לא", מקדים כמה דברים של הצטדקות, על שיצאו אלה אתמול מן האולם. הצל מפסיקו:

כידוע לך, מר ד"ר לוין, מלאתי אתמול את חפצו של המעוט, לעשות פשרה ביחס אל המאורע האי-נעים באפן מתאים עם כבודו של הקונגרס וטובתה של תנועתנו. היתה לנו – לבאי-כחו של המעוט ולי – ועידה בענין זה. בהזדמנות זו אמרתי, כי לא אוכל לעבור בשתיקה על גלוי-דעת, שהיה משמעו, כי סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית, מבלי לגלות דעתי אני, כי הקונגרס בעצמו מבאר, מה שלפי דעתו מתאים עם הפרוגרמה הבזילאית או לא. אם בהצבעה אמרו 295 צירים “הן” וגלו בזה את דעתם, כי יש להצעה הזאת מקום בפרוגרמה הבזילאית, – אז אין אני יכול להרשות, כי מעוט הצירים, שמספרו הוא פחות מאה ועשרים ממספר הרֹב, יאמר, שזאת הוא בגידה בפרוגרמה.

צר לי, שהבאתני לגלוי-הדעת הזה, וביותר – כמדומני, שאוכל להגיד זאת בשם הרב – בשמעי לעֹנג-לבי, כי מסרת את המודעה הישרה, שיציאתכם מאתמול, אף אם השתמשו בה אחדים להפגנה, לא נתכונה לשם הפגנה. ועתה, מר ד"ר לוין, יש לך – כפי שאני משער – לחבר עם זה אי-אלו הצעות, אשר לקריאתן אני נותן לך את רשות הדבור.

אחרי שהציע ד"ר לוין: א) שלא יוציאו מכסף השקלים לצרכי האכספדיציה; ב) שיניחו לועד-הפועל הגדול את מנויה, הכשרתה ושלוחה של האכספדיציה והוא יקבל גם את תוצאות חקירתה.

הנני מודיע בשם הועד הפועל, כי מסכים הוא עם הפרט הראשון שבהצעה. מחובתו של הועד-הפועל המצומצם יהיה לדאוג לספוקן של ההוצאות האלה בתוך אותם הגבולות, שקבעתם לנו. בנוגע לפרט השני, איני רוצה לחוות עתה את דעתי, מפני שעלי להביאו מקודם בנוסחתו זו לפני הועד-הפועל. אני מעמיד אפוא להצבעה את הפרט הראשון, ועל השני אתן להצביע בזמן אחר, לאחר שאוָעץ עם הועד-הפועל. את זמן ההצבעה אודיעכם בעתו, כדי שיהיו כל הצירים באולם.

אחרי ההצבעה הוא מודיע ע"ד טלגרמה, שבאה מזכרון-עקב בעריכת אוסישקין.

על הטלגרמה הזאת רוצה אני להשיב בדברים האלה:

“הקונגרס הציוני מביע תודה לאחים, היושבים כבר בארץ-ישראל בעד ברכתם, ומקוה הוא, במדה שהוא חפץ, כי לא תארך עוד העת להיותם יחידים בעבודתם לתחיתה של אדמת אבותינו הקדושה.”

 

יום ה', אחר הצהרים.    🔗

בהעמידו להצבעה את הפרט השני של הצעת המעוט:

על זאת עלי להעיר: אנחנו, רב חברי הועד-הפועל, מסכימים לזה שיתאסף הועד-הפועל הגדול, כשתהיה הרצאת האכספדיציה מונחת לפנינו; אבל למותר הוא בעיני להוסיף, כי יתאסף קונגרס חדש, כדי להחליט על הדבר, מפני שאינני יכול לתאר לי, כי ענין, שבעדו הצביעו אתמול 295 צירים, יגמר פשוט על ידי הועד-הפועל הגדול. אינני חושב, כי יתכן להכריע באופן אחר, מאשר להביא את הענין לפני הקונגרס. הזמן לקריאתו תלוי בתנאים שונים. בהודיעי אתכם, כי הקונגרס הבא יוכל להקרא רק בהסכם עם הועד-הפועל הגדול, אני מניח, שבאי-כחם של 178 הצירים מסכימים להשמיט את הפרט המיותר הזה. כי אפשר שיבֹא באקראי ענין כזה לפני כל אחד מן הקונגרסים הבאים, ובזה יהיה רק החסרון, כי הצירים והועד-הפועל לא יוכלו להתעתד לוכוח במדה מספיקה. אי אפשר להכריע פשוט על איזה ענין, שבעדו הצביעו 295 צירים, אם יכולים לדון עוד עליו או לא. חושב אני, כי טוב לשמיט זאת.

הציר רוזנבום שואל, אם יתאסף הקונגרס גם אז, כשתמצא האכספדיציה, כי אין המקום מוכשר לישוב.

לא! אז יִדּון הענין בגניזה. ידעת, כי על קריאת הקונגרס מחליט תמיד הועד-הפועל הגדול. מעולם לא היתה אחרת.

 

נעילת הקונגרס.    🔗

קונגרס נכבד! ידעתם את הגבול, שהושם למועצותינו. המנוחה כבר מרחפת מעל לראשינו, ואני מרשה לי, בתור המסדר באספותינו, לבקש מכם, להתחיל במנוחה זו גם אחרי שיגמר הקונגרס.

הקונגרס הציוני הששי, שהתאסף בבזיל, היה נפלא בבחינה ידועה היו לנו רגעים משמחים וגם קשים. בין הדברים המשמחים אני חושב קֹדם-כל את הברכה, שבה קדמה פנינו בפעם הראשונה הקהלה היהודית בבזיל. זה היה קונגרס קשה, והרשוני לאמר, גם קונגרס גדול, לא רק במספר הגדול של ציריו, כי אם גם במהלך וכוחינו. באֹפן נפלא מאד ראו, כי אפשר לבטוח בציונים. רואה אני אמתת הפתגם:

On ne s’appuie que sur ce que resiste.

“אין נשענים אלא על דבר המעכב”, וכן ראינו לרגל הצבעה חשובה מאד, שבה היה חפץ כולנו לשאת את האחריות בעד מה שעשינו, כי חלק גדול מן הקונגרס, ואולי אחדים שהיה לבם נוקפם, מצא לנחוץ קֹדם-כל להביע את בטחונו בהנהלה, מפני שחלק זה של הקונגרס הרגיש והבין, כי ההנהלה נמצאה במצב קשה. אבל גם על האחרים אין לערער; הלא הם הראו רק את אמונתם אל הרעיון. אמנם עלי לאמר, כי לא תמיד יכולים ללכת בדרך “קו-האויר”. קו-האויר אין לו דרך סלולה, כל זמן שאין אניות-אויר, שאפשר להטותן לכל רוח, וכל זמן שאי אפשר להתהלך בעבים. אלמלי אפשר היה לשאוף מיד אל המטרה דרך קו-האויר, כי אז לא היו זקוקים למנהלים; כי את המקום, ששם היא ציון, מכירים כל המנהלים, המבקשים את הדרך המובילה שמה. זאת היא שאלה סבוכה מאד. מכל הדברים הנוגעים לזה הנני חפץ להזכיר רק את מה שנוגע לעניני הכלכלה. אינני סובר, כי עלינו לחכות, עד שיכלו המונינו בעָנְיָם, כדי שיֵעָשו ציונים חזקים. הנני חושב, כי חזוקם הם מחזק גם את הציונות. אבל, מכיון שעלתה פה איזו שגיאה, מחוץ שיֵאָמר בשעת-הפרידה מה שאמרתי בנאום הפתיחה לקונגרס הזה, ואם תשובו לקרא את דברי, שנשכחו בינתים, אז אולי תמצאו כי יכלו למצֹא מקום בנאומו של אחד מבעלי-ה“לא” כביכול: “אמנם אין זאת ציון, ולא תהיה זאת לעולם”. ואם יחפץ מי שהוא לחשוב זאת למליצה ריקה, הרי היתה אחריה התחיבות מפרשת: “אות להגרה לא נוכל לתת ולא נתן להמונינו על יסוד זה”. ולפיכך רשאי אני לאמר, אחרי כל מה שאירע, כי בשום רגע ובשום מחשבה לא סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית. כשחשבתי – באחד מאותם הרגעים הקשים שלא חסרו לנו – כשחשבתי, כי לזמן קרוב, אולי לימי דור אחד, אבדה כל תקוה, היה עם לבבי להציע לפניכם עזרה עראית, ורוצה הייתי, מכיון שלמדתי בינתים להכיר את לבבכם, להגיד לכם דבר של תנחומין, דבר ישן, שיש בו מעין התחיבות מצדי, בשפת אבותינו:

אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!

אולם אותו הדבר, שחפצתי לנחמכם בו, לא מצאתי לנחוץ כל עקר; כי כפי שכבר הודעתי גם כן, נפתחה לפלשתינה תקוה חדשה, אשר כמוה לא היתה, על ידי התמיכה, שהבטיחתנו ממשלת רוסיה. אין אפוא בכל אֹפן לא פרץ ולא שנוי ולא בגידה בפרוגרמה הבזילאית. וחפץ הייתי להעיר על מאורע מפתיע, שקרה בשעת ההצבעה הגלויה הזאת. בשעה שנתפרדו אלה מאלה, נקרא בשמו גם איש אחד, זקן, שהקדיש את כל ימי חייו לעבודה בעד ארץ-ישראל, אחד מאותם הנעלמים – לא שאין מכירים אותו, אלא מאותם הענותנים הנחבאים אל הכלים, וכאשר נקרא שמו להצבעה, חשבתי כמובן, כי יענה “לא”. זה הוא הד"ר יוסף חזנוביץ, והוא ענה “הן”, מפני שיש לו בטחון בהנהלה. וכלום צריך אני להזכיר עוד, כי הרבנים, שאינם רוצים במחיקת זכר ציון מסדר-התפלה, הרב הראשי מפלורנץ, הרבנים מלידא וסופוצקין גם הם ענו “הן”? אבל, כלום צריך אני לערבות? – זוהי אולי המלה היהירה הראשונה, אשר יאמרו, כי השמעתיה מן המקום הזה: – ערב אני לעצמי, כי בפרוגרמה, שלקחתי חלק בעריכתה לא ישתנה מאומה. למה-זה עמלתי בכל כחותי ליצור את הקונגרס, את הקונגרס הזה, המוכיח כבר בראשיתו המצערה על איזה יסוד, איזו התחלה של סדרים יותר טובים העתידים לבא?

יש לנו ההתחלות הראשונות לתקונים, אשר בכל מקום אחר ישארו עוד לארך ימים כחלומות; יש לנו חֹפש-הדעה וההכרה, על יסוד לאומי מכבדים אנו את כל ההשקפות הדתיות והמדיניות, בפרוגרמה שלנו קבענו את שווי זכיותיה של האשה, התאחדות-החלשים לאגודות, ועוד הרבה דברים כיוצא באלה. הקונגרס הוא מוסדנו הראשון, והנני חפץ, שיהיה תמיד היותר טוב, היותר גבוה והיותר מכובד, עד שנעתיק אותו אל אדמת אבותינו היפה, שאין אנו צריכים לחקור אותה, בכדי שנחבבה.