היובל / אחד העם

“היוֹבל” הוא, כידוע, מושׂג עברי, שיש מפקפקים אמנם במציאותו במעשׂה בזמן מן הזמנים, אך בכל אופן, משחָרב בית המקדש, עבר ובטל מן העולם ולא היה עוד אלא “הלכתא למשיחא” בלבד. והנה נתגלגל השם הזה ובא לידי עמים אחרים, ונתגלגלה בו נשמה חדשה, והיה עוד הפעם לבריה חיה. אבל מה שונה היא צורתו בגלגולו החדש! היוֹבל העברי היה חג העתיד, חג עבדים שיצאו לחירוּת, עניים ששבו אל נחלת אבותיהם, וכאלו כן אלו התעתּדו לחיים טובים העתידים לבוא להם ועיניהם היו לפנים ולא לאחוֹר. והיוֹבל החדש, האירופי, הוא מצבת – זכרון על העבר, על חיים שכבר מִלאו תעודתם ומתעתּדים לפַנות מקומם לאחרים.

ובכל זאת, אוזן ששמעה לפני אלפי שנה: “לא תעשׂו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם”, אומה שגם קבורת משה הניחה בלי מצבת-זכרון – חזרה וקבּלה באהבה את הבריה החדשה הזאת, הקרובה לה בשמה ורחוקה וזרה לה ברוחה, ומכיון שהחזיקה במנהג זה, הרי היא מדקדקת בו יותר מאוה“ע. אין לך יום שלא יחוֹגו עתה בני ישׂראל איזה “יוֹבל” של איזה חכם, סוֹפר, נדיב וכו'. וכה”ע עומדים על המשמר ומונים ימיהם של גדוֹלי ישׂראל, כדי לכַון יוֹבל של כל אחד ביומו ולעורר את העם ל“חגיגה”, ואף אם “בעל היובל” עצמו אין דעתו נוחה מזה, כופין אותו, שלא יהא ענותָן יותר מדאי, וחוגגים עִמו בעל כרחו.

גם בימים האלה חשבו ומצאו כה“ע, כי מלאו שבעים שנה לשנַים מחכמי ישׂראל המפורסמים: לרבי יוסף הלוי (15 דצמבר) ולרבי שלמה בּאבּער (ה' שבט). הראשון – תורתו אוּמנוּתו, פרופיסור הוא בפאריז ללשון כושית ואחד מגדולי המומחים בקדמוניות בני שם בכלל; והשני – תורתו שעשועיו, כי סוחר עשיר הוא בלבוב וקובע רק עתים לתורה. הראשון נשׂא נפשו לראש ימות עולם, העמיק במקרא ובתקופת הילדוּת של עמנו, עמל ויגע הרבּה במסעות בארצות הקדם, בשביל לירד לעומקו של הרז הנפלא הצפוּן בארצות האלו, שמהן יצאה תורה לכל העולם, – והיה ליהודי לאומי, המאמין בתחית עמו, שׂפתו וארצו בכל לבו ונפשו, בהתלהבות של בחרוּת. והשני הקדיש כוחו לפרי רוח ה”גלוּת“, לספרי המדרשות, ובשקידה נפלאה, המעידה על אהבה עמוקה, טפּל בכל ספר וספר מהם ועמל לנַקוֹתם משגיאות ולהאיר אור על זמנם ומקומם ואופן חבּוּרם, – והיה כל ימיו יהודי תוֹרני, במובן ימי הבינים: זה הטופס המוסרי המיוחד, המושך את הלב לאהבה את טהרתו ותוּמתו ומטיל אימה יתרה ב”דיקנותו" וקשיוּתו.

אין צריך להיות נביא או פּסיכולוג גדול, בשביל להבין, מה בלב אנשים כאלו ביום כזה: אי אפשר שלא יחשבו אז חשבונם עם נפשם ועם דורם, מה הספיקו לעשׂות בחייהם ומה הם מניחים עוד בלתי עשׂוי, שיעשׂוהו הבאים אחריהם; ואי אפשר שלא יבקש אז כל אחד מהם בעיני רוחו את “יהושע” שלו, את השמש החדשה העולה באופקו עד שלא שקעה שמשו הוא… ואנו יודעים מראש, כי יבקשו ולא ימצאו, ואנו רואים אלו יוצאים ואחרים אינם באים – ויום טוב אנו עושׂים!?