מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שפאן, יה/"ש. (). יציאת מצרים. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-23. http://bybe.benyehuda.org/read/2555
MLA:
שפאן, יחזקאל הטרגיקן / שלמה. "יציאת מצרים". פרויקט בן-יהודה. . 2018-05-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/2555>
ASA:
שפאן, יחזקאל הטרגיקן / שלמה. . "יציאת מצרים". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/2555)

יציאת מצרים

מאת: יחזקאל הטרגיקן , תרגום: שלמה שפאן (מיוונית עתיקה)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: יוונית עתיקה

יציאת מצרים / יחזקאל הטרגיקון, תרגם שלמה שפאן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

ΕΞΑΓΩΓΗ

שְׂרִידֵי הַמַּחֲזֶה שֶׁל הַדְּרַמַּטִּיקוֹן יְחֶזְקֵאל “מְחַבֵּר הַטְּרַגֶּדִיּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת”

נדפס בספר “אדר היקר”, דברי ספרות ומחקר מוקדשים לשמואל אבא הורודצקי במלאות לו ע“ה שנה. הוצאת ”דביר“ ת”א, תש"ז.

מבוא

בין השרידים של הספרות ההיליניסטית היהודית, שפרחה באלכסנדריה של מצרים במאות האחרונות לפני ספה"נ, נשארו קטעים של יצירות פיוטיות, שבהן ניסו מחברים יהודים לזווג תוכן יהודי לקוח מכתבי-הקודש עם צורות ספרותיות יווניות. החשובים שבקטעים האלה הם חלקי הטרגדיה היונית.

(“היציאה” או, יותר נכון, “ההוצאה”), שנשתמרו בתוך כתביהם של אבות הכנסיה הנוצרית, קלימנס מאלכסנדריה ואבסבּיוס. שמו של מחבר הטרגדיה הוא יחזקאל, ואבסבּיוס מצרף לו את התואר “מחבר הטרגדיות היהודיות”. מתואר זה אפשר להסיק, כי “יציאת מצרים” לא היתה הדרמה היחידה בתוכן היסטורי-יהודי שחיבר יחזקאל. אולם מלבד פרט זה, שבא בעקיפין, אין לנו שום ידיעה ושום רמיזה על חייו ועל פעולתו של יחזקאל זה. אפשר רק לשער השערה מתקבלת על הדעת, שמקום ישיבתו היה באלכסנדריה, מרכז התרבות ההיליניסטית, הכללית והיהודית, וזמנו – המאה השניה או הראשונה לפני ספה“נ, שכן הקטעים מובאים אצל הסופרים הנוצרים לקוחים מכתביו של אלכסנדר פוליהיסטור, שחי במאה הראשונה לפני ספה”נ.

מה היתה מטרת היצירות האלה? ובראש וראשונה באו בוודאי לספק את הצרכים הרוחניים של הקהל היהודי, שמצד אחד החזיקו במסורת אבות, ומצד שני היתה לשונם הלשון היוונית, ולבם נמשך אחרי התרבות היוונית העשירה. מבחינה זו אפשר שיצירות אלה באו לשמש תריס בפני הנהיה אחרי התיאטרון היווני ובפני הקריאה ביצירות מיתולוגיות-אליליות. אולם מצד אחר אפשר גם שמטרתם של חיבורים כאלה היתה לקרב את הקהל הלא-יהודי לתולדות ישראל ולתורת ישראל, או שהיתה בהם מגמה אפולוגטית כל שהיא. בין כך ובין כך לא ידוע לנו, אם הדרמות האלה הועלו על הבמה, או שימשו חומר לקריאה בלבד.

הקטעים שנשתמרו מן הטרגדיה מכילים: – (א) מונולוג של משה בשעה שהגיע למדין בדרך בריחתו ממצרים. במונולוג זה מספר משה את תולדות חייו עד אותו רגע, וזוהי, כנראה, הפתיחה לטרגדיה. (ב) פגישה עם בנות יתרו ושיחה עם צפורה; (ג) חלום משה ופתרונו בפי חותנו. (ד) הסנה, שליחותו של משה, המופתים; (ה) המכות; מצוַת הפסח. (ו) סיפור הפליט על קריעת ים-סוף ואבדן מחנה המצרים. (ז) דברי השליח על מציאת נווה המדבר באילים ועל עוף הפלאים שנראה שם.

יחזקאל מרצה את דבריו בעיקר בעקבות הסיפור שבספר שמות, על-פי תרגום השבעים. אולם יש בדבריו סטיות שונות, מהן גם חשובות, מן התוכן שבתורה, וכן הוא מוסיף קישוטים שונים, שהם פרי דמיונו הפיוטי (חלום משה ופתרונו בפי יתרו, הצפור האגדית – הפניכּס). מה שנוגע לטכניקה של היצירה, הרי הוא מחקה את מבנה הטרגדיה היוונית הקלסית, ביחוד זו של אבריפּידס.

התרגום נעשה על-פי הוצאת י. וינקה 1931 (רק במקומות מועטים תורגמה מלה לפי נוסחה שבכתבי-היד וניתן במשקל של המקור, היינו בטרימטרים יאמבּיים (שישה יאמבים).

תודתי נתונה לידידי ד"ר א. שליט וא. א. הלוי, שקראו בעיון את כתב-היד של התרגום והשווּהו למקור.

יְצִיאַת מִצְרַיִם (קְטָעִים)

משֶׁה

מֵעֵת אַדְמַת כְּנַעַן יַעֲקֹב עָזַב

וַיֵּרֶד אֶל מִצְרַיִם עִם שִׁבְעִים נַפְשׁוֹת

בֵּיתוֹ וַיּוֹלֶד שָׁם עַם רַב, סוֹבֵל, נַעְנָה

וְחַי חַיִּים קָשִׁים בְּצַעַר וְצָרָה –

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה סָבוֹל נִסְבֹּל רַבּוֹת 5

מִיַּד אֱנוֹשׁ עַוָּל וְתַחַת יַד מוֹשְׁלִים.

כִּי אֶת עַמֵּנוּ עֵת רָאָה פּוֹרֵץ וָרַב,

חִבֵּל פַּרְעֹה הַמֶּלֶךְ תַּחְבּוּלוֹת עָרְמָה

לָרֹב נֶגְדֵּנוּ, כִּי בְחֹמֶר וּלְבֵנִים

וּבְכָל עֲמַל בִּנְיָן עִנָּה בְנֵי תְמוּתָה, 10

וּלְמַעַן עַנּוֹתָם בָּנָה עָרֵי מִגְדָּל.

אַחַר פָּקַד וַיְצַו לְעַם הָעִבְרִיִּים

הַשְׁלֵךְ כּל בֵּן יִלּוֹד אֶל עֹמֶק הַנָּהָר.

וְאָז בְּלִדְתָּהּ צָפְנָה אוֹתִי אִמִּי –

לִי כֵן הִגִּידָה – חֳדָשִׁים שְׁלשָׁה. וַיְהִי 15

כִּי לֹא יָכְלָה הַצְפֵּן, קִשְּׁטָה אוֹתִי בִּלְבוּשׁ

וַתַּנִּיחֵנִי עַל הַחוֹף בִּיוֵן בִּצָּה,

וַאֲחוֹתִי מִרְיָם הִשְׁקִיפָה מִקָּרוֹב.

וּבַת הַמֶּלֶךְ אָז עִם הַשְּׁפָחוֹת יַחְדָּו

לִרְחֹץ בְּשָׂרָהּ בַּמַּיִּם בָּאָה זֶה עַתָּה. 20

וּבִרְאוֹתָהּ אוֹתִי הִיא הֱרִימַתְנִי חִישׁ,

הִכִּירָה כִּי עִבְרִי, וַאֲחוֹתִי מִרְיָם

נִגְּשָׁה מַהֵר אֶל בַּת הַמֶּלֶךְ, לָהּ אָמְרָה:

תֹּאבִי, אֶמְצָא מֵינֶקֶת לָךְ לְיֶלֶד זֶה

מִיַּד מִן הָעִבְרִים. וְזוֹ הֵאִיצָה בָהּ 25

הָלְכָה אֲזַי, אָמְרָה לָאֵם, וּבָאָה חִישׁ

הָאֵם עַצְמָה וַתִּקָּחֵנִי בִּזְרוֹעָהּ.

וַתֹּאמֶר בַּת הַמֶּלֶךְ: יֶלֶד זֶה, אִשָּׁה,

הֵינִיקִי וַאֲנִי שְׂכָרֵךְ שָׁלֵם אֶתֵּן.

וְהִיא קָרְאָה אֶת שְׁמִי משֶׁה. עַל כִּי מִמֵּי 30

נָהָר, מִנִּי הַחוֹף, מָשֹׁה מָשְׁתָה אוֹתִי.

וְכַאֲשֶׁר חָלְפוּ יְמֵי יַלְדוּת עָלַי,

לָקְחָה אִמִּי אוֹתִי אֶל בֵּית זוֹ בַת פַּרְעֹה,

וְלִי הַכֹּל סִפְּרָה, הַכֹּל הִגִּידָה לִי:

עַל יַחַשׂ הָאָבוֹת וְעַל חַסְדֵי הָאֵל. 35

כָּל עוֹד נָתוּן הָיִיתִי בְעִתּוֹת יַלְדוּת,

בְּיַד מַלְכוּת טִפְּחַתְנִי, וָאֱהִי אָמוֹן

בַּכֹּל, כְּמוֹ יָצָאתִי מִמֵּעֶיהָ הִיא.

אַךְ כַּאֲשֶׁר יָמִים חָלְפוּ בִמְלֹאת חֵיקָם,

מִבֵּית הַמֶּלֶךְ אָז יָצָאתִי, כִּי נִמְשַׁךְ 40

לִבִּי לַעֲבוֹדַת מַלְכִּי וּלְבִנְיָנָיו.

וָאֵרְא לָרִאשׁוֹנָה תִגְרָה בֵין אֲנָשִׁים –

אֶחָד מֵהֶם עִבְרִי וְהַשֵּׁנִי מִצְרִי.

וּבִרְאוֹתִי כִּי מִלְּבַדָּם אֵין אִישׁ אִתָּם,

הִצַּלְתִּי אֶת הָאָח, הָרַגְתִּי הַמִּצְרִי 45

וָאֶטְמְנוֹ בַחוֹל, לְמַעַן לֹא יִרְאֶה

אוֹתָנוּ אִישׁ אַחֵר וִיגַל אֶת הָרְצִיחָה.

לְמָחֳרָת רָאִיתִי עוֹד הַפַּעַם, כִּי

שְׁנֵי בְנֵי אָדָם נִצִּים, שְׁנֵיהֶם עִבְרִים.

אָמַרְתִּי: לָמָּה תַךְ אֱנוֹשׁ חַלָּשׁ מִמְּךָ? 50

וְהוּא אָמַר: וּמִי שָׁלַח אוֹתְךָ לִהְיוֹת

שׁוֹפֵט וְרֹאשׁ עָלֵינוּ פֹה, הֲלַהֲרֹג

תֹּאמַר אוֹתִי, כְּמוֹ אֶתְמוֹל אֶת הַמִּצְרִי?

יָרֵאתִי וָאֹמַר: אֵיכָה נִגְלָה דָבָר?

כָּל זֶה לַמֶּלֶךְ חִישׁ סֻפַּר, נִמְסַר – 55

לָקַחַת אֶת נַפְשִׁי בִקֵּשׁ אֲזַי פַּרְעֹה.

שָׁמַעְתִּי הַדָּבָר וָאֶבְרְחָה מַהֵר.

עַתָּה הִנֵּה אָנוּד עֲלֵי אַדְמַת נֵכָר.

הִנֵּה רוֹאוֹת עֵינַי פֹּה שֶׁבַע נְעָרוֹת.

צִפּוֹרָה

כָּל זֹאת הִיא אֶרֶץ לוּב וְזֶה שְׁמָהּ, הַזָּר. 60

יוֹשְׁבוֹת בָּהּ מִשְׁפָּחוֹת מִמּוֹצָאִים שׁוֹנִים.

כּוּשִׁים שְׁחוֹרֵי הָעוֹר, וְיֵשׁ מוֹשֵׁל אֶחָד

עַל אֶרֶץ זֹה וְהוּא שַׁלִּיט וְשַׁר צָבָא.

אֲבָל בָּעִיר הַזֹּאת יִשְׁלֹט וְאַף יִשְׁפֹּט

כֹּהֵן, וְהוּא אָבִי וְגַם אֲבִיהֶן הֵן. 65

כּוּשׁ

סַפֵּר גַּם זֶה שׂוּמָה עָלַיִךְ, צִפּוֹרָה.

צִפּוֹרָה

אִשָּׁה לַזָּר הַזֶּה נָתַן אוֹתִי אָבִי.

משֶׁה

נִדְמָה לִי כִּי עֲלֵי פִסְגַּת סִינַי עוֹמֵד

כִּסֵּא נִשָּׂא וָרָם מַגִּיעַ עַד שְׁחָקִים,

עָלָיו יוֹשֵׁב אָדָם אָצִיל וּנְשׂוּא-פָנִים, 70

עָטוּר בַּעֲטָרָה וּמַחֲזִיק שַׁרְבִיט

גָּדוֹל בְּיַד שְׂמֹאלוֹ. הוּא בִימִינוֹ אֵלַי

רָמוֹז רָמַז – וָאֶעֱמֹד לִפְנֵי כִּסְאוֹ.

הוּא לִי מָסַר אֶת הַשַּׁרְבִיט וְעַל הַכֵּס

הָרָם צִוַּנִי שֶׁבֶת; כֶּתֶר הַמַּלְכוּת 75

נָתַן עֲלֵי רֹאשִׁי – וְהוּא מִכֵּס יָרַד.

רָאִיתִי אָז סָבִיב הָאָרֶץ אֶת כֻּלָּהּ

וְכָל אֲשֶׁר קִרְבָּהּ וּבַשְּׁחָקִים מֵעָל,

וְשֶׁפַע כּוֹכָבִים עֲלֵי בִרְכַּי נָפְלוּ –

אֲנִי סָפַרְתִּי אֶת כֻּלָּם. וּכְמוֹ בַּסָּךְ 80

לִפְנֵי עֵינַי הוּא הֶעֱבִיר שׁוּרוֹת מְתִים.

הֵקַצְתִּי מִשְּׁנָתִי כִּי נִפְעֲמָה רוּחִי.

רְעוּאֵל

הַזָּר, בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בִּשֵּׁר לְךָ הָאֵל.

וְלוּ אֶחְיֶה עוֹד, עֵת כָּל זֶה לְךָ יָבוֹא

אָכֵן כִּסֵּא גָדוֹל יָדְךָ מַגֵּר תְּמַגֵּר, 85

וּבְעַצְמְךָ תֵרוֹם, תִּהְיֶה מַנְהִיג לִמְתִים.

וְזֶה אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת תֵּבֵל כֻּלָּהּ

וְכָל אֲשֶׁר מִתַּחַת וּמֵעַל שְׁמֵי-יָהּ –

אֶת כָּל הֹוֶה, הָיָה וְכָל יִהְיֶה תִרְאֶה!

משֶׁה

הָהּ, שׁוּר! מַה לִּי הָאוֹת הַזֶּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, 90

מַפְלִיא מְאֹד, לֹא יֵאָמֵן לִבְנֵי אֱנוֹשׁ.

פִּתְאֹם יִבְעַר הַסְּנֶה בְּאֵשׁ רַבָּה עַזָּה,

אֲבָל כָּל בַּד עָלָיו נִשְׁאַר שָׁלֵם, יָרֹק,

מַה-זֶּה? אֶגַּש אֵפוֹא, אֶרְאֶה אֶת הַמּוֹפֵת

אֶת הַגָּדוֹל, בּוֹ הַאֲמֵן יִכְבַּד מֵאִישׁ. 95

קוֹל אֱלֹהִים

עֲצֹר נָא, אֲהוּבִי, אַל נָא תִקְרַב הֲלוֹם.

בְּטֶרֶם נַעַלְךָ מֵרַגְלְךָ תִּשַּׁל,

כִּי אַדְמַת קֹדֶשׁ הִיא הָאָרֶץ בָּהּ תִּדְרֹךְ,

וּמִן הַסְּנֶה קוֹל אֱלֹהִים לְךָ יָאִיר.

חֲזַק, בְּנִי, וְאֹזֶן הֵט אֱלֵי דְבָרַי, 100

כִּי לֹא יוּכַל לִרְאוֹת פָּנַי יְלוּד-אִשָּׁה,

אֲבָל לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרַי יָכֹל תּוּכַל,

וּלְמַעַן תִּשְׁמָעֵם גַּם בָּאתִי עַד הֲלוֹם.

אֲנִי הָאֵל לַנִּקְרָאִים לְךָ אָבוֹת,

לְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שְׁלִישִׁי, 105

זָכֹר זְכַרְתִּים וְגַם בְּרִיתִי אִתָּם אֶזְכֹּר,

וּבָאתִי אֶת עַמִּי הַצֵּל, עַם הָעִבְרִים,

כִּי סֵבֶל עֲבָדַי רָאִיתִי וְעָנְיָם.

לְכָה אֵפוֹא וְאֶת דְּבָרַי הַגֵּד הוֹדַע

לָרִאשׁוֹנָה אוֹתָם, אֶת כָּל עִבְרִים יַחְדָּו, 110

אַחַר הוֹדַע לַמֶּלֶךְ אֶת גְּזֵרוֹתַי –

לְמַעַן מִן הָאָרֶץ אֶת עַמִּי תוֹצִיא.

משֶׁה

לֹא אִישׁ מֵיטִיב דַּבֵּר אֲנִי. וְלִי לָשׁוֹן

כְּבֵדָה, עִלְּגָה, עַל כֵּן לֹא אֲמָרַי אֲנִי

לְנֹכַח פְּנֵי הַמֶּלֶךְ יִצְלְחוּ לָקוּם. 115

קוֹל אֱלֹהִים

אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ חִישׁ אֶשְׁלַח לְךָ,

בְּפִיו תָּשִׂים אֶת כָּל אֲשֶׁר אֹמַר אֲנִי,

וְהוּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַדְּבָרִים יַגִּיד,

[1]

יָשׁוּב לִהְיוֹת מַטֶּה כְּכָל אֲשֶׁר הָיָה.

עַתָּה יָדְךָ נָא שִׂים בְּתוֹךְ חֵיקְךָ! הוֹצֵא!

משֶׁה

רְאֵה הַנַּעֲשֶׂה: לַשֶּׁלֶג יָד דָּמְתָה! 130

קוֹל אֱלֹהִים:

הָשֵׁב אוֹתָה לַחֵיק – כְּמוֹ הָיְתָה תִהְיֶה

קוֹל אֱלֹהִים:

אֶת הַמַּכּוֹת כֻּלָּן תָּבִיא בְּמַטֶּה זֶה.

בָּרִאשׁוֹנָה יִמְלָא הַיְאוֹר זִרְמֵי דָמִים,

גַּם כָּל עֵינוֹת הַמַּיִם גַּם כֵּלִים כֻּלָּם.

וּצְפַרְדְּעִים לָרֹב וְיִתּוֹשִׁים אֶשְׁלַח. 135

אַחַר אֶזְרֹק עָלֵימוֹ פִּיחַ הַכִּבְשָׁן –

אֲבַעְבֻּעוֹת קָשׁוֹת תִּפְרַחְנָה עַל אָדָם;

זְבוּבִים יָבוֹאוּ אָז עֲלֵי הֲמוֹן מִצְרִים –

מַכָּה לָהֶם. אַחַר – הַדֶּבֶר יִתְחוֹלֵל,

וּמוֹת יָמוּתוּ הָרְשָׁעִים קְשׁוּחֵי הַלֵּב, 140

אָמֵר שְׁחָקִים מְאֹד – בָּרָד עִם אֵשׁ יִפֹּל

וְלִפְגָרִים מֵתִים יַהְפֹּךְ בְּנֵי-אֱנוֹשׁ.

יִסְפֶּה הַפְּרִי כֻּלּוֹ וּבְשַׂר הוֹלְכֵי אַרְבַּע.

שְׁלשָׁה יָמִים תְּמִימִים אֶתֵּן לָהֶם מַחְשָׁךְ,

אֶשְׁלַח גַּם הָאַרְבֶּה, וְשֶׁפַע הַמְּזוֹנוֹת 145

הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד מִזֶּרַע וְעַד פְּרִי יָרֹק.

אַחַר כָּל אֵלֶּה אֶת בְּכוֹרוֹת אֱנוֹשׁ אָמִית

וְקֵץ אָשִׂים לְרַהַב אֲנָשִׁים זֵדִים

אַךְ לֹא יִשְׁמַע פַּרְעֹה אֶל כָּל אֲשֶׁר אֹמַר,

עֲדֵי יָמוּת עָלָיו הַבֵּן, בְּכוֹר בָּנָיו, 150

רַק אָז יִירָא וְחִישׁ הוּא אֶת עַמִּי יִשְׁלַח.

אֱמוֹר אֵפוֹא אֶל כָּל בְּנֵי עִבְרִים יַחְדָּו:

רִאשׁוֹן חָדְשֵׁי שָׁנָה הוּא חֹדֶשׁ זֶה לָכֶם,

אֶל אֶרֶץ אֶל אַחֶרֶת בּוֹ אוֹצִיא הָעָם,

הָאָרֶץ זוּ הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹת עִבְרִים, 155

אֱמוֹר אֶל כָּל הָעָם: בַּלֵּיל לִפְנֵי חֲצִי

הַחֹדֶשׁ שֶׁאָמַרְתִּי תִּזְבְּחוּ לָאֵל

הַפֶּסַח וְדָמוֹ תַזּוּ עַל הַדְּלָתוֹת,

לְמַעַן עַל הָאוֹת יִפְסַח מַלְאַךְ-אֵימִים.

וּבוֹ בַלַּיְלָה הַבָּשָׂר תֹּאכְלוּ צָלוּי, 160

כִּי יֵחָפֵז הַמֶּלֶךְ לְגָרֵשׁ הָעָם.

וְחֵן אֶתֵּן לָעָם לִפְנֵי צֵאתָם מִשָּׁם,

וְאָז אִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ תִּקַּח כֵּלִים

וְכָל עֲדִי זָהָב וְכֶסֶף, כַּאֲשֶׁר

יִשְּׂאוּ בְּנֵי אִישׁ, וְגַם בְּגָדִים, כִּי כֵן שָׂכָר 165

לָעָם הֵם יִגְמְלוּ עַל כָּל אֲשֶׁר עָבְדוּ.

וּבְעֵת אֶל אַרְצְכֶם תָּבוֹאוּ, אַחֲרֵי

מִשַּׁחַר יוֹם צֵאתְכֶם מֵאֶרֶץ הַמִּצְרִים

שִׁבְעָה יָמִים תְּמִימִים בַּדֶּרֶךְ תַּעֲשׂוּ, –

זָכוֹר מִדֵּי שָׁנָה בְאֵלֶּה הַיָּמִים 170

חַלּוֹת-מַצּוֹת אֱכֹל וְחַג עֲשׂוֹת לָאֵל;

הַקְרִיבוּ לֵאלֹהִים כָּל בְּכוֹר בְּבַעַל חַי,

וְכֵן כָּל בֵּן בְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד אִשָּׁה,

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם בַּזְּכָרִים לָאֵל יִהְיֶה.

לְפִי מִכְסַת בָּתֵּי אָבוֹת לִבְנֵי עִבְרִים 175

בַּעֲשִׂירִי לְחֹדֶשׁ זֶה יֻקַּח נָא צֹאן

וּבְנֵי בָקָר תְּמִימִים; שָׁמוֹר אוֹתָם יָמִים

עוֹד אַרְבָּעָה וּלְעֵת עַרְבַּיִם תַּקְרִיבוּם.

וְכֹה תֹאכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר צָלוּי בָּאֵשׁ

כֻּלּוֹ, עַל כָּל קְרָבָיו: אֵזוֹר בְּמָתְנֵיכֶם, 180

לְרַגְלֵיכֶם קְשׁוּרָה הַנַּעַל, וּבַיָּד

מַטְּכֶם תַּחְזִיקוּ, כִּי בְחִפָּזוֹן יִקְרָא

הַמֶּלֶךְ אִישׁ-וָאִישׁ וִיצַו עַל כָּל הָעָם

לָצֵאת מִתּוֹךְ אַרְצוֹ. וְכֹה זִבְחוּ: בַּיָּד

תִּקְחוּ אֵזוֹב קָשׁוּר לַאֲגֻדָּה, טִבְלוּ 185

בַּדָּם וְעַל הַשְׁתַּיִם הַמְּזוּזוֹת הַזּוּ,

לְמַעַן יַעֲבֹר הַמָּוֶת מִן הָעִבְרִים.

הַחַג הַזֶּה, חַג הַמַצּוֹת, שִׁבְעָה יָמִים

תָּחֹגּוּ לֵאלֹהִים, לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ,

כִּי דְרוֹר יִקְרָא לְךָ הָאֵל מִכָּל צָרוֹת 190

וּמִשִּׁעְבּוּד יוֹצִיאֲךָ בְּחֹדֶשׁ זֶה

רֹאשׁ חֳדָשִׁים וְרֹאשׁ זְמַנִּים עַל כֵּן יְהִי.

פָּלִיט מִמַּחֲנֵה מִצְרַיִם

בְּעֵת יָצָא פַּרְעֹה הַמֶּלֶךְ עִם הָעָם

מִן הַבָּתִּים, עִם רִבֲבוֹת אַנְשֵׁי צְבָאוֹ,

עִם פָּרָשָׁיו וְעִם רִכְבּוֹ רְתוּם-אַרְבַּע, 195

עִם חֵיל הַחֲלוּצִים וְהַמְאַסֵּף יַחְדָּו, –

הָיוּ שׁוּרוֹת הַחַיִל חִיל לִבְנֵי-אָדָם.

בַּתָּוֶךְ הָרַגְלִים וּצְבָא הַמַּעֲרָכָה

הֵנִיחוּ רֶוַח לִמְרוּצַת הַמֶרְכָּבוֹת.

אֶת חֵיל הַפָּרָשִׁים עָרַךְ בְּצַד שְׂמֹאל, 200

וּשְׁאָר כָּל צְבָא מִצְרִים עָרַך בְּצַד יָמִין.

בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי הֲמוֹנָם כֻּלּוֹ,

מֵאָה רִבּוֹא גִבּוֹרֵי-חַיִל שָׁם הָיוּ.

וּבְעֵת פָּגַש חֵילֵנוּ אֵת מַחְנֵה עִבְרִים –

מֵהֶם סָמוּךְ אֱלֵי הַחוֹף, אֶל חוֹף יַם-סוּף, 205

הָיוּ דְחוּקִים וְנִלְחָצִים בַּהֲמוֹנָם,

עִמָּם מִקְנֶה לָרֹב וְכָל צָרְכֵי מָעוֹן;

מֵהֶם לַתִּינוֹקוֹת הִגִּישׁוּ מַאֲכָלָם,

וְגַם לִנְשׁוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר עָיְפוּ מִנְּדוֹד –

אֲבָל כֻּלָּם, בְּלִי נֶשֶׁק בִּידֵיהֶם לַקְּרָב, 210

בְּעֵת רָאוּנוּ בְּכִי וִילֵל נָשׂא נָשְׂאוּ

יַחְדָּו אֱלֵי מָרוֹם, אֶל אֵל אֲבוֹתֵיהֶם.

הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים הָיָה גָדוֹל וָרָב.

אַךְ אָנוּ בְּלִבֵּנוּ שַׂשְׂנוּ לִקְרַאת קְרָב.

וְשָׁם קִרְיַת אָדָם וּשְׁמָהּ בַּעַל-צְפוֹן – 215

אֶת מַחֲנֵנוּ מִמּוּלָם עָרַכְנוּ שָׁם.

וַיְהִי בִנְטוֹת הַחֶרֶס הַטִּיטָן לָבוֹא,

עָצַרְנוּ בָּנוּ כִּי בוֹטְחִים עַל נֶשֶׁק עַז

וְעַם גָּדוֹל דָּחִינוּ עַד הַשַּׁחַר קְרָב.

וְאָז הֵחֵלוּ הֵרָאוֹת מוֹפְתֵי הָאֵל. 220

פִּלְאֵי-פְּלָאִים, כִּי פֶּתַע הִתְרוֹמֵם עַמּוּד

עָנָן גָּדוֹל מְאֹד מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה

בֵּינוֹת מַחֲנֵנוּ אָנוּ וּמַחֲנֵה עִבְרִים.

אַחַר לָקַח משֶׁה, הוּא מַנְהִיגָם, מַטֵּה

הָאֵל, זֶה הַמַּטֶּה מִקֹדֶם בּוֹ הִפְלִיא 225

מַכּוֹת מִצְרִים וּבוֹ הֶרְאָה מוֹפְתִים רַבִּים,

וַיַּךְ עַל גַּב יַם-סוּף וַיַּחַץ עֹמֶק יָם,

וְהֵם כֻּלָּם יַחְדָּו בְּכָל כֹּחָם אֲזַי

קָפְצוּ עָבְרוּ בִנְתִיב הַמַּיִם הַמְלוּחִים.

וְאָז אֲנַחְנוּ יַחַד בַּמְּסִלָּה הַזֹּאת 230

בְּעֶצֶם לֵיל פָּרַצְנוּ לֶכֶת אַחְרֵיהֶם

בְּקוֹל שָׁאוֹן, אַךְ פֶּתַע אוֹפַנֵּי מֶרְכָּב

עָמְדוּ מִסֹּב, כְּמוֹ רֻתְּקוּ בַּחֲבָלִים,

וּמִשָּׁמַיִם קֶרֶן-אוֹר כָּאֵשׁ זָרְחָה

גְּדוֹלָה לִפְנֵי עֵינֵינוּ, עַד נִרְאָה בָּרוּר 235

כִּי לָמוֹ יַעֲזֹר הָאֵל. וְכַאֲשֶׁר

עָבְרוּ כְבַר אֶת הַיָּם, אָז גַּל גָּדוֹל גָעַשׁ

קָרַב אֵלֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר רָאָה קָרָא:

הַבַּיְתָה נִבְרְחָה מִפַּחַד יַד עֶלְיוֹן,

כִּי לָמוֹ הוּא עֶזְרָה, אַךְ לָנוּ, אֻמְלָלִים, 240

רַק אֲבַדוֹן יָכִין, וְכֵן הֵקִיץ הַקֵּץ

עֲלֵי מַעְבַּר יַם-סוּף. כָּל הַמַּחְנֶה נִסְפָּה.

הַשָּׁלִיחַ

שְׁמַע, משֶׁה הָרָם, עַל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר

מָצָאנוּ בַּבִּקְעָה הַהִיא יְפַת רוּחוֹת,

הוּא שָׁם, כְּמוֹ רָאֹה תִרְאֵהוּ גַם אַתָּה 245

בְּמוֹ עֵינֶיךָ, כִּי מִשָּׁם פָּרַץ הָאוֹר –

הָאוֹת לְהַצְלָחָה – כְּמוֹ עַמּוּד הָאֵשׁ.

כַּר דֶּשֶׁא רַב צְלָלִים מָצֹא מָצָאנוּ שָׁם

וּמַעְיָנוֹת זוֹרְמִים. בִּקְעָה דְשֵׁנָה מְאֹד –

מִסֶּלַע מֵאֶחָד שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר מַעְיָן 250

זָרֹם יִזְרֹמוּ. שָׁם שִׁבְעִים עֲצֵי תָמָר

מְלֵאֵי פֵרוֹת, עֲבֵי הַגֶּזַע, וּמֻשְׁקֶה

סָבִיב יִצְמַח הַדֶּשֶׁא, מַאֲכָל לַצֹּאן.

וְעוֹד רָאִינוּ בַּעַל-חַי מוּזָר מְאֹד.

מַפְלִיא, וְאֵין מָקוֹם נִרְאֶה כָּמוֹהוּ שָׁם – 255

כִּמְעַט פִּי שְׁנַיִם לוֹ בְּאֹרֶךְ הַנְּשָׁרִים –

בִּשְׁלַל צִבְעֵי כְּנָפָיו וְעוֹר בְּשָׂרוֹ עָלָיו.

חָזֵהוּ – צֶבַע אַרְגָּמָן לְעֵין רוֹאֶה,

רַגְלָיו חַכְלִילִיוֹת, וְצַוָּארוֹ קֻשַּׁט

בְּצֶמֶר שְׂעָרוֹת מִצֶּבַע הַכַּרְכֹּם; 260

כְּרֹאשׁ הַתַּרְנְגֹל בַּבַּיִת גֻּלְגָּלְתּוֹ;

בְּאִישׁוֹנָיו הָעֲגֻלִּים הִבִּיט סָבִיב,

הָאִישׁוֹנִים אֲשֶׁר דָּמוּ לְתוּת אָדֹם.

קוֹלוֹ מִקּוֹל כָּל עוֹף יִנְעַם וְיִיף יוֹתֵר,

כְּמֶלֶך צִפֳּרִים כֻּלָּן נִדְמֹה נִדְמָה 265

לָעַיִן הָרוֹאָה, כִּי כָל עוֹפוֹת יַחְדָּו

מֵאֲחוֹרָיו בְּפַחַד עָפוּ וּבְאֵימָה,

וְהוּא, רַק הוּא, בָּרֹאשׁ, כְּפָר רַב-הַגָּאוֹן

צוֹעֶה בְּכֹבֶד רֶגֶל אֶל בָּמָה בְאוֹן.

הערות

לחרוזים 42–45. סטיה מוזרה מנוסח הכתוב. על-פי התורה לא היתה תגרה בין שני יריבים שווים, אלא “איש מצרי מכה איש עברי”. “התקיף רומס ברגל גאוה את החלש” (אחה"ע).

לחרוז 60. מדין נקראת כאן לוב, ויושביה הם כושים, בהתאם לפירוש כי “האשה הכושית אשר לקח” היא צפורה.

לחרוז 66. המשורר מכניס כאן כ“נפש פועלת” את כוש, אחי צפורה. גם זה כנראה על יסוד ה“אשה הכושית”.

לחרוזים 68–89. ענין חלום משה ופתרונו על-ידי יתרו מופיע רק כאן. הקטע תורגם בפרוזה ב“בית המדרש” של ילינק, חדר ה‘, עמ’ 159–160.

לחרוז 135. “ויתושים לרוב” – הכוונה למכת הכנים, שהשבעים מתרגמים ( Sknifes ) σKνιφεs יתושים עוקצים.

לחרוז 138. “זבובים” – הכוונה למכת הערוב, שהשבעים מתרגמים χυνόμια (Kynomia ), “זבוב הכלב”; או хοινόμια (Koinomia ) “עירוב זבובים”.

לחרוזים 165–166. מוטיב זה שהכסף והזהב והשמלות, שהיהודים לקחו מהמצרים, היו שכר עבודתם במשך מאות בשנים, נמצא גם אצל פילון (חיי משה) גם היובלים (מ“ח, י”ח) ובדברי חז“ל במקומות שונים (מגילת תענית, פ”ג; מס’ סנהדרין צ“א, ע”א ועוד); הוא אינו נמצא אצל יוסף בן מתתיהו.

לחרוזים 167–172. איני יודע את מקור הנימוק הזה למספר ימי חג הפסח.

לחרוזים 254–269. ענין העוף המופלא באילים נמצא רק כאן.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.


  1. הקיטוע בטקסט ובמספור כך במקור המודפס [הערת פרויקט בן-יהודה]  ↩

יחזקאל הטרגיקן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יחזקאל הטרגיקן (מחבר)
רקע
יחזקאל הטרגיקן

יצירותיו הנקראות ביותר של יחזקאל הטרגיקן

לכל יצירות יחזקאל הטרגיקן בסוגה מחזות

לכל יצירות יחזקאל הטרגיקן

עוד מיצירותיו של שלמה שפאן (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

הצללים

מאת מרדכי זאב פיארברג (פרוזה)

…ובכל העולם הגדול והרחב עם שעשועיו הרבים והנחמדים, בכל החיים המלאים המון מחזות ותענוגים לא לקח אותי דבר זולתי הצל.

רבים הם האנשים האוהבים את היום ואת האור, ואני הנני אוהב את הלילה ואת הצל.

ליל אופל וצל שחור, היש מראות נעימים ממראות כאלה?

והשמש האכזריה קורעת את עיני, האור קורא אותי ביד חזקה לראות ולהנות מהעולם הארור, השוא והתפל: הלב הרך קל הדעת מתעורר רגע, רגע לכל מחזה עובר ולכל תאוה שפלה ומתרוצץ לבוא ולהכנס לעולמות שאינם שלו: הגיהנום פתוח תחתיו והוא יורד לתוכו עמוק, עמוק ומושך אחריו את כל גופי, תנועותי ורגשותי, ובהיותי אסור למרות רצוני אל העולם והבליו, ולבי הפרא וה“בעל תאוה” מתענג על קרני השמש המכשפה, ולא יתנני ללכת ולבקש את אהובי הצללים – הנני פונה, למצער, את דעתי ומחשבתי רגע אחד אל הצל.

בלילה.

ואני יושב בבית המדרש הישן, המט לנפול. השמש כבר הלך לביתו, בחוץ יהום הרוח ביללת סערה ודופק על שברי לוחות החלון ומשתעשע עם שלהבת נר החלב אשר בידי, מניעו בחזקה ומטילו הנה והנה. העמודים הרכים הנפוצים על פני כל הבית עומדים כמצבות על הקברים, ואני עומד נשען על הבמה בתווך, הגמרא פתוחה לפני והנני לומד.

נרי הקטן בוער בהמולה דקה ומתיז צרורות חלבו על פני הגמרא, הנה הוא מפיץ אור כהה על פני הבית וממלא את כל חללו צללי חושך: האור מרפרף מסביב לי ד’ אמות ובוקע ועולה משם ומשתרע על פני כל התקרה ממעל ויורד כוילון עד חצי הפרוכת, אשר ממולי, הצללים מתנועעים, צל נופל בתוך צל וצל משתרע על גבי צל. הנה הבית כולו מתנועע, הכתלים משתחווים, הצללים מדברים שלום וידידות ונושקים איש את רעהו… הנה המה מדברים, המה מתלחשים ואנכי לא אבין דבר… המה מתלחשים בדממה ואני אינני שומע.

ואני משתעשע עם הצללים, הנני מבליעם בקרב נפשי פנימה…הנני שואף אותם ומתענג על תארם השחור והנני רוצה כי יתקדרו עוד יותר, יתרחבו ויתפשטו וימלאו כל חללו של עולם אימה מתוקה ופחד נעים – כמוני.

הגמרא פתוחה לפני ואני הנני לומד בקול עצב ובנגון מחריד כליות ולב, והצללים מקשיבים ויוצאים במחול לפי הניגון, גם לבי בי דופק כהולם פעם: הניגון חודר אל תוכו פנימה ולוקח בו מקום למרות רצונו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.