שִׁירַת הַצִּפֳּרִים בַּיָּעַר / חיים נחמן ביאליק

נחש הנחשת

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

בהיות המלחמה הגדולה אצל אדרעי, בשנת השלושים ושמונה למסעי בני ישראל במדבר, אז היה בין השבויים, אשר לקחו בני ישראל מן האמורי ביום ההוא, גם עלם גֵר, בן אשה מדיינית, גבה קומה ויפה קודקוד מאד, דישון שמו. כל היום ישב על הכלים במחנה עוג המלך, ולעת ערב עם בוא השמש נלקח בשבי. והאנשים מישראל חמלו עליו ועל יופיו ועל נעוריו ולא הרגו אותו בהורגם את כל אנשי הבשן עם הנשים והטף, כי היה מדייני, ויקחוהו ויביאוהו עמם עד גבול ישראל אשר עם עִיֵי העֲבָרִים, ויתנו לו מקום בתוך בני ישראל בקרב שבט הגדי. אז תעלה אליו אל המחנה קְטוּרָה אמו לשבת עמו, ויקימו להם אוהל קטן וישבו יחד.

וכל המחנה מן הקצה ועד הקצה ידע על המדייני הצעיר אשר לו העיניים החולמות ואשר רובץ העצב הרך על פניו תמיד ואשר עפים לו על ראשו התלתלים הצהובים כנחשים קטנים – ויהי מתהלך בקרב המחנה כחולם כל היום.

ממעל בערה השמש ותך על כל קודקוד בתימהון, ומתחת להט החול כמו להבה ויהם את כל לב עד להשׁכיר – והעלם לא ידע ולא שם לב. יומם ירד עד שפת נהר ארנון, אשר עם כפר ערוער, ויעש לו חכה וישלך אותה המימה לציד בה את דגיו, ויהי יושב כל היום וחולם, ובערב עלה מבקעת גד על ראש הור ההר, ויפצל לו קנה רך ויעש לו חליל, ויהי מחלל על פי חלילו עד לראש האשמורה – אז שמע כל המדבר מסביב ויקשב את הקול הרך, ויעצור רגע את נשמת רוחו. כמו כליון נפש ממושך ורועד עבר על כנפי רוח, עגום עד לאין מלה, ויהי כקול בוכים אשר נחנק – והשמים האזינו, והכוכבים רעדו ממסילותם. והאנשים והנשים אשר בקצה ההר מתחת יצאו מן האוהלים, ויהיו עומדים ושומעים ופוערים פה, ןפתאום נאנחו ויחלמו גם הם. ויש אשר ישליך העלם פתאום את חכתו מלפניו ביום ואת חלילו בלילה, ויהי תועה כל היום בערבות מואב, וילך כל הלילה במקומות אין איש, וכאשר עלה באוזנו מתוך דממת הלילה קול יללת זאב רעב – ותחי רוחו רגע אחד וילך לקראתו. ואמו לא מנעה ממנו ללכת את כל אשר יהיה רוחו ללכת.

…