מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פְּרֵדָה / חיים נחמן ביאליק

וּבְבֹקֶר אָבִיב כְּלִיל בְּדֹלַח, בַּעֲמֹד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

בְּטָהֳרוֹ וּבְזִיווֹ הָרִאשׁוֹן, וּבְטֶרֶם יָקִיץ הַפַּרְבָּר

עַל הֲמוֹנוֹ וּשְׁאוֹנוֹ לְזַהֲמוֹ (אֵין זֹאת כִּי בְּבֹקֶר כָּזֶה

הִשְׁכִּים אַבְרָהָם אָבִינוּ וַיּוֹלֶךְ אֶת-בְּנוֹ לָעֲקֵדָה)

קָמָה אִמִּי, הִתְפַּלְּלָה, וַתָּצַר אֶת-מְעַט בְּלֹאַי,

הֵם כָּל-מַעֲרֶכֶת תִּלְבָּשְׁתִּי, טְלוּאֵי כַפָּהּ מֵאָמֶשׁ:

כֻּתֳּנוֹת וּפֻזְמְקָיוֹת מִסְפָּר וְטַלִּית קָטָן מְצֻיֶּצֶת,

וּבְשִׁיתָהּ עֲלֵיהֶם נוֹסָפוֹת מַשְׂאוֹת לֶב-אֵם בַּהֲמוֹן רַחֲמָיו:

חֲרֶרֶת כֻּסְּמִים, מַאֲפֵה יָדָהּ, נְעִים מַטְעַמּוֹתַי מֵעוֹדִי,

וְסִדּוּרוֹ הַבָּלוּי שֶׁל אַבָּא, זֶה חֶלְקִי מִכָּל-יְרֻשָּׁתִי

(צֵידַת מִשְׁנֶה לִיתוֹמָהּ: הָאַחַת – לִנְתִיב הַיָּגוֹן,

הַנָּכוֹן לְפָנָיו כַּיּוֹם, וְהָאַחַת – לִנְתִיב כָּל-חַיָּיו)

שָׂמָתַם צְרוֹר אֶחָד, נִקְלֶה וְיָקָר גַּם יַחַד, בְּכַפִּי.

אָז תִּתְעַטֵּף בַּסֻּדָּר, וָאֶשַּׁק לַאֲחוֹתִי וּלְאָחִי

נְשִׁיקוֹת פְּרֵדָה מְמֻשָּׁכוֹת, נַשֵּׁק וְשָׁנֹה וְהוֹסֵף,

וּבְכָל-כֹּחִי, עַד מְצוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד כְּלוֹתָהּ,

וְכָכָה נָשַׁקְתִּי גַּם לְכָל-מְזוּזוֹת הַפְּתָחִים,

וָאֹמַר עוֹד שָׁלוֹם בְּלִבִּי לְצִלְלֵי יָמַי הַמְעַטִּים,

הַחֲבוּיִם וְעוֹמְדִים אִלְּמֵי יָגוֹן בְּכָל-קִירוֹת הַבַּיִת

וּבְכָל-זָוִיּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת – שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם.

וֶהְיֵה שָׁלוֹם גַּם אַתָּה, שְׁכַן בֵּיתֵנוּ הַקָּרוֹב,

עֵץ חֲמֻדוֹת לִי וּנְטַע שַׁעֲשׁוּעַי, לִבְנֶה רַעֲנָן וִיפֵהפֶה,

אֲשֶׁר הֵיטַבְתָּ הַבֹּקֶר לִקְרָאתִי כָּל-שִׁפְעַת קְוֻצּוֹתֶיךָ

וַתַּעַד כָּל-חֶלְיָתְךָ וּנְזָמֶיךָ הַצְּהֻבִּים לְתִפְאָרֶת,

שָׁלוֹם וּבְרָכָה לְךָ עַד הָעוֹלָם, עֵקֶב הִגְמֵאתַנִי

מִדֵּי אָבִיב בְּאָבִיב מֵעֲסִיס גִּזְעֲךָ הַצּוֹנֵן.

אָכֵן מֶסֶךְ עֹנִי מִסְכֶּךָ, וּמֻגָּשׁ בִּכְלִי חֶרֶשׂ,

צַפַּחַת דַּלִּים, אַךְ מָתְקוֹ הַמְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ

יַעֲמֹד בְּפִי וּבְעַצְמוֹתַי יָמִים רַבִּים, וְזִכְרוֹ

יַחֲלִים רוּחִי מִיֵּין הָרֶקַח בִּגְבִיעַ זָהָב.

וְשָׁלוֹם שָׁלוֹם גַּם לְךָ, הַיָּשִׁישׁ בְּאֶזְרְחֵי הַפַּרְבָּר,

מָגִנֵּנוּ הֶחָסֹן, טִלְלוֹן* עָבֹת וּמֵצַל,

כְּבַד שָׁנִים וָעֳפָאִים וּשְׂבַע סוּפוֹת וַחֲזִיזִים!

קוֹרָתְךָ הַנְּבוּבָה (חֲקוּקַת יָד? נְגוּעַת רָקָב?

אוֹ חֲרוּרַת בָּרָק?) מְעוֹן-תָּמִיד נֶאֱמָן הָיְתָה

לִנְחִיל דְּבוֹרִים שׁוֹקֵק וְחֵיקָהּ מַחֲבֵא נְעִימוֹת

לְרֹאשִׁי, נְחִיל שְׂעִפִּים גַּם הוּא. בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ

מִלַּטְתִּי לֹא אַחַת אֶל צִלְּךָ אֶת-יְגוֹן יַלְדוּתִי

וָאֲרַפֵּד לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ אֶת-גַּעֲגוּעֶיהָ הַסְּתוּמִים

עַל נַעֲלָמוֹת וּרְחֹקוֹת בַּל יְדַעְתִּין, וְגַם אַתָּה

הִטְעַמְתַּנִי לֹא אַחַת מֵעֹקֶץ דְּבוֹרֶיךָ הָעַז

וּמִדִּבְשָׁן הַמְעָט. שָׂא בְרָכָה עַל שְׁנֵיהֶם יָחַד,

שָׂב אֵיתָן וְנֶאְדָּר! אֶל כָּל-חֲלוֹמוֹתַי בְּהָקִיץ

יִלָּוֶה מֵעַתָּה רַחַשׁ טְרָפֶיךָ הַמְעֻמְעָם, עַל כָּל-מִשְׁעֹלַי

יְקַדְּמוּנִי וִיפַזְזוּ לְעֵינַי בְּגִיל בְּנֵי זַהֲרוּרֶיךָ,

עַכְבְּרֵי זְהָבְךָ הַזְּרִיזִים, וּמִכָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים

יִדְבַּשׁ בְּאַפִּי תָמִיד וְעַד לְמֵרָחוֹק יִדְבָּקַנִי

נִיחוֹחַ צִצֶּיךָ, בְּנֵי זְקוּנֶיךָ הָעֲדִינִים, אֲפִילֵי קָיִץ.

וּשְׂאוּ שָׁלוֹם וּבְרָכָה גַם אַתֶּם, בָּתֵּי חֹמֶר,

מִשְׁכְּנוֹת רָשִׁים, פְּרוּמֵי גַגּוֹת וּמֻטֵּי כְתָלִים,

שְׁקוּעֵי בֶּעָפָר עַד טַבּוּר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם!

וּשְׁלוֹמִים מִשְׁנֶה לָאַחֲרוֹן-אַחֲרוֹן בְּאַחֲרוֹנֵיכֶם,

לַשָּׁפָל וְלַנִּדָּח בְּכֻלְּכֶם, לְאֹהֶל דַּךְ וְנִכְלָם,

הַבּוֹדֵד לוֹ בְּצֶלַע הַפַּרְבָּר, רוֹבֵץ לְמַעֲצֵבָה,

גָּמָל נִכְנָע עֲמוּס חֲטֹטְרוֹתָיו, בְּמוֹרַד הַמַּכְתֵּשׁ

וּמֵצִיץ מִמַּחֲבֹאוֹ נִבְעָת, בַּחֲצִי אֶשְׁנָב, בְּמַה-שֶּׁלְּמָעְלָה –

יִשְׂגֶּה שְׁלוֹמוֹ עַד הָעוֹלָם! עוֹדֶנִּי עוּל קְטֹן יָמִים,

עוֹד לֹא נָכוֹנָה מִלַּת “אַבָּא” עַל דַּל שְׂפָתָי,

אֶל אֹהֶל צָנוּעַ זֶה, מִשְׁכַּן מְלַמְּדִי, הוּבֵאתִי,

נָשׂוּא בְמַעֲטֵה טַלִּית פַּסִּים עַל כַּפֵּי אָבִי,

צָמוּד בְּחָזְקָה אֶל-לִבּוֹ וּזְקָנוֹ חוֹפְפָה עַל לְחָיַי,

מַשְׂאַת חֲרָדָה, קֹדֶשׁ לֵאלֹהִים, וּפִקְדוֹן יְקָר בְּסֵתֶר כְּנָפָיו.

אָכֵן מַר וְנִמְהָר הָיָה רַבִּי וַיַּרְאֵנִי קָשָׁה,

אַף יֵשׁ אֲשֶׁר הִפְלִיא מַכּוֹתַי הַפְלֵא וָפֶלֶא,

וְאוּלָם לִבִּי אֲנִי נוֹחַ לִרְצוֹת עַתָּה וְחֵמָה אֵין לִי.

בִּשְׁעַת פְּרֵדָה נוּגָה וְזַכַּת בֹּקֶר זֹה, בְּהַצִּיגִי

רִאשׁוֹנָה כַּף רַגְלִי הַחֲרֵדָה עַל נָתִיב לֹא אֵדָעֶנּוּ,

מַה-יְּקַרְתֶּם עַתָּה כֻלְּכֶם לִלְבָבִי! אַתֶּם כִּהְיוֹתְכֶם,

עַל כָּל-עַקְמוּמִיּוֹתֵיכֶם, עַל גִּדְרוֹת חַצְרֵיכֶם הַדְּחוּיוֹת,

עַל עֲרֵמוֹת אַשְׁפַּתּוֹתֵיכֶם וְעַל כָּל-יְקוּמְכֶם הַדָּל –

כֻּלְּכֶם, כֻּלְּכֶם חֲמֻדוֹת אַתֶּם לִי הַבֹּקֶר שִׁבְעָתָיִם!

וּרְאוּ, לֹא רַב וְלֹא כָבֵד מְאֹד לְמַרְאֶה וּלְמִשְׁקָל

הַמַּשָּׂא בְכַפִּי, מַעֲנַק אִמִּי לִי, צֵידָה לַדָּרֶךְ:

אֵין אִתִּי זוּלָתִי גְוִיָּתִי הַקְּטַנָּה וּצְרוֹרִי הַקְּלֹקֵל,

וּבְכָל-זֹאת, גַּם בְּקָטְנִי וּבְרִישִׁי לֹא נָעוּר וָרֵיק

אֵצֵא מֵעִמָּכֶם כָּלָה. עוֹד מַשָּׂא אַחֵר,

חֹסֶן תַּעֲלוּמוֹת, אֵין חֵקֶר לִיקָרוֹ וּמִרְבֶּה מֵהָכִיל,

אֶשָּׂא אִתִּי, וְהוּא צָרוּר בְּלִבִּי, חָתוּם בְּעַצְמוֹתָי,

הֲלֹא הוּא זֶה אֲשֶׁר עֲמַסְתֶּם אוֹתוֹ לְנַפְשִׁי

יוֹם יוֹם וְרֶגַע רֶגַע בִּפְרָצְכֶם כָּל-שְׁעָרֶיהָ

לָבוֹא אֶל קִרְבִּי פְנִימָה כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה

וּפִי לֹא שְׁאֶלְתֶּם, עַד מְלֹאת רוּחִי אֶתְכֶם

וַאֲנִי לֹא יָדָעְתִּי. עַתָּה אַסִיעֲכֶם אִתִּי

אֶל אֲשֶׁר אַסִּיעֲכֶם וּשְׁכַנְתֶּם בְּתוֹכִי לְעוֹלָם.

וּבַצַּר לִלְבָבִי בַנֵּכָר, כִּי יִתְקְפוּהוּ גַעֲגוּעָיו,

וּבָאתִי אֶל פִּנַּת סֵתֶר וּשְׁלַפְתִּיכֶם אֶחָד אֶחָד

עַד עֲמָדְכֶם לְפָנַי כֻּלְּכֶם, כְּבֻדָּה רַבָּה וּגְדוֹלָה,

וּצְרוּפִים מִכָּל-סִיגֵיכֶם תִּגָּלוּ לְעֵינַי פִּתְאֹם

וְהִנְּכֶם כְּלִילֵי חֵן וָחֶסֶד וַעֲטוּרֵי יִפְעָה שִׁבְעָתָיִם:

תְּכֵלֶת חֲדָשָׁה, בְּטֹהַר בְּתוּלֶיהָ, יִרְעֲפוּ שְׁמֵיכֶם,

הַקָּמָה בִשְׂדוֹת גְּבוּלְכֶם תָּפֹז מִכֶּתֶם אוֹפִיר

וּרְפִידוֹת דִּשְׁאֵיכֶם תִּשְׂתָּרַעְנָה כִּיקַר שְׁטִיחִים רִקְמָה.

מִשֶּׁלֶג-בְּרֵאשִׁית יִצְחַר שֶׁלֶג עַרְבַתְכֶם חֹרֶף

וּשְׁלוּלִיּוֹת אֲבִיבְכֶם, פַּחֲזוֹת מַיִם, תִּזַּלְנָה כֶּסֶף טָהוֹר.

תִּרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן חֻרְשַׁתְכֶם בְּיוֹם סָעַר, וּבְנוּחָהּ –

וְשָׁכַן בָּהּ שֶׁקֶט אֱלֹהִים. עֵינַי תִּרְחַבְנָה מִפְּלִיאָה

לְקוֹל קוּקִיָּה בָא מִסֵּתֶר חֶבְיוֹנָהּ יוֹמָם

וּלְבָבִי יִגְוַע מִמֶּתֶק תְּרוּעַת זְמִירֶיהָ לָיְלָה.

דְּבוֹרֵיכֶם כַּכִּנּוֹרוֹת תֶּהֱמֶינָה וּצְפַרְדְּעֵיכֶם תִּפְצַחְנָה רְנָנוֹת.

אָז תִּפָּקֵד גַּם אָתָּה, אֹהֶל בֵּית רַבִּי, וְעָלִיתָ מִן הָאָרֶץ

אֵיתָן כִּמְצוּדַת סָלַע. גַּל הָאַשְׁפָּה, רְבוּץ יַרְכָתְךָ,

יֵהָפֵךְ לְגִבְעַת חֶמֶד, צוֹפֶנֶת מַטְמוֹנִים בְּחֻבָּהּ,

וּרְצוּעָתְךָ, רַבִּי הַמִּסְכֵּן – שַׁרְבִיט בְּכַף מוֹשֵׁל!

כֹּה תִתְיַצְּבוּ לְנֶגְדִּי מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹגַהּ

וְהוֹד לָכֶם וְגֹדֶל כַּאֲשֶׁר לֹא פִלַּלְתֶּם מֵעוֹדְכֶם;

וְאוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל-יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,

הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!

אֶת-כָּל-יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיִךְ

וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְפִירַת שַׁחַר, בְּגַלְגַּל חַיָּי;

וּמִדֵּי יָבֹאוּ רִגְעֵי יְתֹם וּבְדִידוּת לְנַפְשִׁי

תִּשְׁעֶינָה עֵינַי בְּרַחֲמִים אֶל נֹגַהּ זַרְחֵךְ

וְזָכַרְתִּי לָךְ אֶת-חַסְדֵי עֲרָבַיִךְ עִמִּי, בִּשְׁחוֹתֵךְ

עַל רֹאשִׁי הַקָּטֹן, אֲסוּף בִּרְכַּיִךְ וַחֲנוּן אֶצְבְּעוֹתַיִךְ,

וַתְּרַוִּינִי דִמְעָתֵךְ, וַתְּשׁוֹקְקִי לִבִּי – כָּל-מַעְיָנָיו הִרְעַשְׁתְּ;

וְגַם אֶת-הִתְרַפְּקֵךְ עָלַי אֶמֶשׁ, וְאֶת-הֲצִיצֵךְ אֶל-עֵינַי

עַל בִּכְיֵךְ וּשְׂחוֹקֵךְ וּנְשִׁיקוֹתַיִךְ יַחַד אֶזְכֹּר – אָז אֵדַע,

מָה-עֲמֻקָּה לְעִתִּים עֱנוּת אֱנוֹשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת!

וְאוּלָם חַי אֱלֹהִים, אִם יִפֹּל רְסִיס מִדִּמְעָתֵךְ אָרְצָה!

מֵאֲשֶׁר הִיא שָׁם, מִכָּל-הַמְּצוּלוֹת, כִּפְנִינִים מִקַּרְקַע יַמִּים

מָשֹׁה אֶמְשֶׁנָּה, וּלְטַשְׁתִּיהָ וְשִׁבַּצְתִּיהָ בְּמִבְחַר הַנְּזָרִים,

אֲשֶׁר יָצִיץ לִתְהִלַּת עוֹלָם עַל רֹאשׁ בָּחוּר מֵעָם,

וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יְאַו לְמוֹשָׁב לוֹ קָדְקֹד

אַחַד הַיְתוֹמִים, עֲזוּב אִמּוֹ וּנְזִיר אֶחָיו

כָּמוֹנִי, בֶּן-אִישׁ יְהוּדִי מוֹזֵג מִפַּרְבַּר הַזַּפָּתִים.

אַל-נָא אֵפוֹא יֵרַע לָךְ, אִמִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי,

מָחָר עֶרֶב רֹאשׁ-חֹדֶשׁ, וּפָקַדְתְּ אֶת-קֶבֶר אַבָּא,

וְהִגַּדְתְּ-לוֹ אֶת-כָּל-עֻנּוֹתֵךְ וְאֶת-כָּל-מַדְוֵי לְבָבֵךְ –

הוּא יָבִין, הוּא יַאֲמִין, וְהוּא יִסְלַח לָךְ.

כֹּה שַׂחְתִּי עִם-לִבִּי

בְּהִתְנַהֲלִי כָּל-הַדֶּרֶךְ לְאִטִּי לְרֶגֶל אִמִּי

וּלְרֶגֶל נַעֲלוֹתַי הַבָּלוֹת, הַגְּדוֹלוֹת כִּפְלַיִם מִכַּף פְּעָמָי,

פָּסֹעַ וְהָגֹה בִדְמָמָה, וּצְרוֹרִי מִתְחַבֵּט עַל שׁוֹקִי

וּבְהִתְעוֹרְרִי מֵהֶמְיַת לִבִּי, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶשְׁתּוֹמָם,

כִּי שָׁתוּ עָלַי מִזֶּה וּמִזֶּה בָּתֵּי-מִדּוֹת גְּבוֹהִים,

וַאֲנִי מִתְהַלֵּךְ בֵּין חוֹמוֹתַיִם בְּקִרְיָה גְדוֹלָה לֵאלֹהִים.

וְהַבָּתִּים כְּאַרְמוֹנוֹת בְּעֵינָי, וְאַרְמוֹן מֵאַרְמוֹן שָׂגָב,

וַאֲנִי קָטֹנְתִּי מְאֹד, וָאֱהִי בְעֵינַי כְּחָגָב.

וַתִּיטַב הַקִּרְיָה בְעֵינַי, וַיִּפָּת לִבִּי אַחֲרֶיהָ,

כִּי שָׁכַן עוֹד מֵחֵן הַבֹּקֶר וּמִזִּיו יְקָרוֹ עָלֶיהָ.

וַתּוֹלִיכֵנִי אִמִּי בִרְחוֹבֵי רְחוֹבוֹת וּבִמְבוֹאֵי מְבוֹאוֹת,

וּבִמְצָרֵי סִמְטָאוֹת וּשְׁקָקִים – וְעֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת וְתוֹהוֹת.

בָּאַחֲרוֹנָה יָצָאנוּ שׁוּב אֶל מֶרְחַב גַּנּוֹת וְקַרְפּיפוֹת,

וָאֶשְׂבַּע חֲדָשׁוֹת וּנְצוּרוֹת וְנַפְשִׁי עָיְפָה לָחֲלִיפוֹת.

וַנָּבֹא לְעֵת צָהֳרַיִם אֶל-בֵּית אָבִי זְקֵנִי,

אֲשֶׁר בְּפַרְבַּר הָעֵצִים בִּקְצֵה הָעִיר הַשֵּׁנִי.

רמת-גן.

  • לינדע.
חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

רבי שלמה מולכו

מאת בר טוביה (פרוזה)

א

המאה החמש-עשרה לחורבן הבית היתה המאה האחרונה לימות-הביניים. בכל מקצועות החיים נראו כבר האותות המבשרים ביאתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות. נתגלו תגליות והומצאו המצאות, אשר איש לא פילל אליהן. ממרחקים נראו אופקים חדשים, ומושכים היו בחבלי קסם, מגרים את החושים ומעוררים את המאוויים, אבל גם מטילים אימה גדולה. נפתחה הנשמה ונתרחבה מתוך תקווה ושמחה, ושוב נתכווצה ונצטמצמה מיראה ומפחד. כל הרוחות היו תוססות וניעורות, מחכות ויראות, יראות ומחכות.

ומצב ישראל בשעה קשה זו של התרגשות הרוחות הלך הלוך וירוד, הלוך ונפול. כל המעמדות, המפלגות והכיתות, אשר בקרב אומות-העולם, כוננו חיציהם לירות לעם ישראל. המלכים, שהיו מגינים לפעמים על היהודים בשכר הזהב והכסף הרב, שהיו מוציאים מהם, חדלו מהגן עליהם, לפי שלא מצאו עוד חפץ בכספם – מן הארצות החדשות, שנתגלו בימים ההם, הובאו לאירופה אוצרות כסף וזהב רב יתר מאשר היה בידי היהודים. רבים מבני האצילים, שהיו מתייחסים בבוז אל המסחר ואל התעשיה ומסרו את כל ענייניהם בידיהם של היהודים, היו בעצמם לסוחרים ולאנשי מעשה, כשנוכחו לדעת, כי המסחר עם הארצות החדשות מעשיר עושר רב. ביחד עם זה היו אלה למתחרים ביהודים ולשונאיהם המסוכנים. שאר המעמדות, אשר היו כשור לעול וכחמור למשא, לא הוציאו ברובם כל תועלת מן העושר הגדול, אשר הובא מעבר לים ונצבר בידי העשירים והתקיפים. להיפך, על ידי זה הורע עוד מצב העניים: כרבות הכסף בארץ עלה השער על כל הדברים הנקנים בכסף. ויהי רעב בארץ, חוסר-לחם ונקיון שיניים; והחיה הרעבה והצמאה שבבני-אדם, יושבי חושך וצלמוות, פתחה את פיה לבלוע, להשחית ולכלות את כל אשר פגשה על דרכה, וקודם כול את היהודים – זה השעיר המשתלח על כל החטאים ועל כל הפשעים מני אז ועד עתה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.