הָאֲרֻבּוֹת, סוּדוֹת וַחֲסוּדוֹת, יוֹשְׁבוֹת עַל הַגַּגּוֹת:
סִיעַת יוֹנִים בַּלֹּבֶן הַתָּמִים.
הִנֵּה פּוֹרְשׂוֹת הֵן כַּנְפֵיהֶן, הִנֵּה יִתְעוֹפְפוּ –
לוּ אַךְ יֵרֵד הַצָּו מִן הַמְּרוֹמִים.
תִּכְבֹּסֶת צַח-צֶחָה לָבְשׁוּ גְדֵרוֹת,לַדֶּרֶךְ מְזַמְּנוֹת הֵן אֶת עַצְמָן.
שָׂם הַר כְּתֵפוֹ מִתַּחַת לְשָׂדֶה חָרוּשׁ,
רוֹטֵן: “צָרִיךְ לַעֲקֹר מִכָּאן. הִגִּיעַ זְמָן”.
הַשֶּׁמֶש, מַעֲשֵׂה כַּפְרִית, מוֹשְׁכָה כְּבִישִׁים בַּחֶבֶלכְּסוּס-וַעֲגָלָה לָעִיר.
לָלֶכֶת, רְחִימַאי! הָרוּחַ לֹא תִּנְבַּח,
וְחוּט מֵעַל עַמּוּד פֹּה לֹא יִקְרָא וְלֹא יָעִיר.
תרפ"ט