מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ממרחקי גלותי

מאת: איתמר בן-אב"י

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(שנה לאחר אלנבי ובלפור)


ממרחקי גלותי, בניו-יורק רבתי, דורשים אנו לשלומך כתלנו היקר.

אנחנו–נעדרי ארץ-ישראל בעקב המלחמה העולמית.

אנחנו – ואתנו כל ישראל אשר לארצות-הברית בעמים.

שמונה שנים עברו מאז העליבוך ועודך עלוב; שנתים וחצי מאז נותקו מוסרותיך, ועודך כלוא.

הנה נא הגענו ליום גאולתנו, ועודך קודר; הנה נא שמענו את פעמי המשיח, ועודך חרש.

אכן מסביבך– אותן הסימטאות המובילות אליך, אותם הבתים החוסמים בעדך, אותם ההמונים המסתגפים לרגליך, כשרק תכול-השמים מעל פסגתך–כאלו כלום לא שונה בארץ עדיין, כאלו עוד נשארה תורגמה המושלת, כאלו גם היום יד הגולה השחורה בלבנו וקללת הדורות הזעומים על כתפינו.

אפס, הכל-כך אטמו אבניך שלא תשמענה יותר?

הכל-כך יבשו אזוביך, שלא תראינה יותר?

הן דף לדף מדורות ישראל לחש באזניך תקוות ושנה לשנה מקורות יהודה התיזה לעיניך בשורות.

הזדעזע-נא, איפוא, הכותל הישיש, נער-נא את עול התרדמה מעל ראשך השגיב, עשה-נא כנפים לימינך ולשמאלך והתרומם-נא לקראת מחרך.

כי לא עוד תדע ידי-אדם שתפגענה בך; לא עוד קולות אנוש שיעליבו אותך; לא עוד מבטי-איש שיבוזו לך.

כי גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן תשתרר להבא על כל סביבותיך.

מוצק כברזל על נדבכיך תעמוד, חופשי מכל עקה, בודד ולא גלמוד, וקסם יפעתך לכל עובר יזכיר את זהרו של שלמה ואת מרצו של הורדוס.

שור! הריהם שבים אליך היום–כל ירושלים כלה, כל יהודה העבריה, כל תפוצות ישראל.

זקן וטף, אנשים ונשים, וראשם מה נאה, ולבם מה בטוח, וידיהם מה אמיצות ולוהטות–מחנה כבד מאד. לא לבכות כאז, לא להתפלל רק, אלא ודוקא לשמוח ולעלוץ, גם לנדור נדר חדש לידך,– כי כאבותיהם לפנים כן גם הם בעתיד זוז לא יזוזו מאתך עד אחרונת הטפות לדמם הסוער.

**

והיה בראשית הימים לבנין יהודה, שתכלול בתוכה את כנען עד לצפונה של צור, את פלשת עד לירכה של סוכות, את עבר הירדן עד למדבר הפרתי הגדול – תשוב ירושלים להיות הבירה היחידה לביתנו הלאומי העברי.

בירה שלא היתה כמותה בכל המזרח ושלא תיבוש מעמיתות המערב– בירת החלום של ישעיהו ושל יחזקאל, בירת הגאון של עמוס ושל הלוי.

במזרחך – הר שכולו זיתים, ליד קברי העבר וקברי ההוה, סמל העם שגורש ושבכל זאת חזר. בצפונך– הר של צופים, ומכללה נאה שתמחוק בתפארתה את חרבנו של טיטוס. בדרומך– הרריו של בית הלחמי ויורשיו העברים מיערים את פססגותיו שנית ובמערבך – שם, הרחק, הרחק, שפת-הים היפה, כל השפלה כלה, הפזורה כבר עכשיו מושבות וחוות שנבאו את שחרורך הקָרִיב.

ובמרכז כל ההוד וההדר הלזה, – אתה!

הכותל אשר לא נפל גם בנפול המקדש.

הכותל אשר לא זז גם עם בואו של עומר.

הכותל אשר לא נרתע בפני נוסעי הצלב.

הכותל אשר נשא את סבל התוגרים ואת יהירות הפרסים.

הכותל אשר ראה בשיבת עם-הגולה וזכה לראות בכניסת האנגלים הטובים – משחררי ישראל לעולמים.

מנה:

אלף ושמונה מאות וחמשים שנה חכית ולא נואשת.

אלף ושמונה מאות וחמשים שנה היית לסמל של חרבן ארצך ולזכר של חיות עמך–למרות צרות מכל-עבר וחכיון לבלי סוף.

מעכשיו נגמר:

לא לחרבן אתה, לא לחרבן תמנה יותר, כי אם לבנין; לא אתת"ן, כי אם א' – ומכאן ועד לאלף וחמשים שנה חדשות שתצלצלנה מעל לראשך חזר וצלצל, אחת אחר אחת, לאט אחר לאט, יחד עם פריחת כל מה שאהבת ויחד עם גשום כל מה שחלמת–אתה על כנך תעמוד, גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן על כל סביבתך.

הכותל, שמעה!

אם גם ידמה לך שעוד טרם נגאלנו; אם גם תתאכזב תוחלתך לרגעים אולי, אל-נא יראה ופחד, אל-נא יאוש ומות!

עמוד כאשר עמדת, רדה כאשר רדית, היה לדגל הבנים כאשר היית לחומת האבות, ומנה בכל-זאת ולמרות כל:

אחת לבנין, ואחריה שתים, ואחריה שלש–עד לאלף וחמשים שנה חדשות…

וחוזר חלילה עד אחרית הדורות.


ניו-יורק, ט' אב (אתת"ן), א' לבנין.

איתמר בן-אב"י
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של איתמר בן-אב"י
רקע
איתמר בן-אב"י

יצירותיו הנקראות ביותר של איתמר בן-אב"י

  1. שערוריית הכותל המערבי (מאמרים ומסות)
  2. חזון הימים הבאים (פרוזה)
  3. קולנו האחד מציון (מאמרים ומסות)
  4. לא, סיר רולנד! (מכתבים)

לכל יצירות איתמר בן-אב"י בסוגה מכתבים

לכל יצירות איתמר בן-אב"י

יצירה בהפתעה
רקע

כבשונה של מסה

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

א

צורות הביטוי, המכונות בשם תבניות ספרותיות, ימיהן כימי הביטוי האנושי בעל-פה ובכתב. משעה שהחל האדם להביע את יגונו וששונו, התפעלותו וחרדתו, תקוותו ויאושו, נתן פנים רבות למבעו ויצק לו דפוסים שונים. הוא פָּלט קולות-קריאה, ביטא מלים ומשפטים, גיבש מכתמים ופתגמים, דיבר ארוכות או קצרות, חיבר פרקי שירה מקובצים, כתב מגילות וספרים, הסביר הגותו במאמרים או קיפל חכמתו באמרות-כנף – הכל לפי מצב נפשו של המביע, לפי יכלתו הרוחנית ולפי התנאים שבהם היה שרוי אותה שעה. ללמדך, שדרכי ההבעה אינן מקרה אלא עצם; אין הן ילידי הבחירה, אלא פרי כורח פנימי. לא נתקררה דעתו של המשורר הקדמון, שנתפעם מעלילות הטבע ויפיו, עד שאמר “ברכי נפשי”; ולא שב למנוחתו ההוגה הנכאב עד שכתב את “קוהלת”; ולא בא על סיפוקו אפלטון, שחזיונות-עולם וחלומות-עתיד המו בו והרעישוהו, עד שכתב את “המדינה”; ולא נשתככה רוחו הסוערה של סינקה, המשופע בחכמה והשוחר אמת, עד ששפך אותה במכתביו ללוּציליוּס. כל אלה וכיוצא באלה השתמשו בצורות-הבעה, המצויינות ביחודן השלם, מתוך כפיה קדושה. הצורה היא כאן חלק מן היצירה ודבוקה בה, כפתילה בשלהבת. מי שאמר להם לכתוב את רגשותיהם ואת מחשבותיהם, הוא שאמר להם איך לכתבם. אין כאן טפל ועיקר, תוכן וקליפה, אלא שניהם עיקר, שניהם גידולי הנפש המרגשת ועל שניהם חופף סוד היצירה.

על דרך זו אנו רואים את היוצר בכל הדורות כשהוא נאבק ונפתל לא עם החומר והתוכן בלבד, אלא גם עם הצורה והלבוש, עם התכנית והתבנית. יש דור הקובע משבצות חדשות ליצירתו, ויש יוצר הסולד מפני חידוש ומערה את רוחו לתוך תבניות ישנות. התרבות, המזג, האופי, שיעור-העצמה והסגולות האישיות מחייבים שיטת-הבעה מסויימת או שוללים אותה. התבנית הספרותית לגבי היצירה היא כקונכיה לגבי השבלול. כשם שזה נולד ומתגדל עמה, כך זו יורדת כרוכה עמה. התבנית מזוּוגת ליצירה הספרותית מתחילת ברייתה.

ב

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.