מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַתֵּיאַטְרוֹן הַיְהוּדִי

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא בקֹרת. היש אפשרות לדַבּר פה על-דבר בקֹרת? האם זה אשר נראה ואשר נשמע בבית הזה נכנס בכלל בגדר הדברים העלולים להיות מבֻקרים? ואם יביאו לי דגל שמחת-תורה עם „הציורים ”הידועים, ואם יביאו לי את „ציורי ”עשר המכות שבהגדה לפסח, האם שייך לומר כי אביא את אלה במשפט ואבקרם בתור ציורים?

לפני ירחים אחדים, כשעברה השמועה בעתונים, כי אחד מן האקטורים היהודים קבל רשיון מאת המלכות להעלות על הבמה חזיונות בז’רגונית, לא שמחתי על השמועה הזאת כלל וכלל – ולא משום שמתנגד אני אל הבמה הז’רגונית, אלא, אדרבא, משום שמוקיר אני אותה מאד. מיחס אני לה תעודה חשובה ויש לי עליה תקוות גדולות, ולכן דואג אני אל האחריות הגדולה אשר תיאטרון יהודי נוטל על עצמו. תיאטרון יהודי – רבונו של עולם! מי זה יעמוד בראשו? האם עוד הפעם אותם האנשים אשר ברֻבּם – כבודם במקומו מונח – אינם יודעים לא כתוב ולא קרוא. האם עוד הפעם אותם האמנים – כבודם במקומו מונח – עם השכלתם הידועה ועם טעמם הידוע ועם הרגשתם הידועה? האם אותם „האדונים ”ואותן „הגבירות ”, אותם ה „מיסטרים ”ואותן ה „מיסות ”, שהיו גם באמריקה וחזרו משם, ההם האנשים שירגישו, כי יש לנו עסק פה עם חֹמר רך שאין לאצבעות גסות למשמש בו? אם כך הוא הדבר, האם לא יותר טוב, לו יעמוד האִסור בכל תקפו או לוּ יתחדש שנית, ובלבד שלא תהיה היכֹלת לאנשים כאלה להרעיל את העם, ובפרט אם העם הזה הוא החלק העומד על המדרגה השפלה ביותר? – ואל הדאגה הזאת נלותה גם הדאגה השניה החשובה יותר: והחזיונות אשר יעלו על הבמה הז’רגונית מה יהיו? כמדֻמה לי, שיודע אני את ספרותנו ואת סופרינו ואת כל היוצא ואת כל הבא בה ואת כל המעשה אשר נעשה, ואין אני יודע שנתחדשו אצלנו דברים הראוים להעלותם על הבמה, מלבד אולי דבר אחד או שנים, שרק בשעת הדחק נוכל לצאת ידי חובה גם בהם. מהיכן יקחו להם אפוא ריפירטואר? האם אפשר שיחזרו הימים של „הקוני-למלים ”ושל „באבע יאכנע ”ואפילו של „שולמית ”ו „בר-כוכבא ”? הגם עתה, בשנת 1905, לנוכח כל המעשים שנעשים עתה מסביב לנו וברגעים שצופים עלינו מכל צד ושאורבים לנו בכל מקום, הגם עתה ימָצאו אנשים, אשר יהיה להם די אֹמץ-רוח או די חֹסר-בושה לחדש עלינו את כל הזוהמה הנוראה ההיא? או האם יעברו את לבם להכניס גם אלינו את כל אותם הסמרטוטים של התיאטרונות הז’רגונים באמריקה, אשר ככה מרבים בעת האחרונה לספר בגנותם בעתון „פריינד ”במאמרים חשובים מאד, הראוים להיות נקראים בפי כל? האם יקום בהם רוח להראות גם לנו את „דוד’ס פידעלע ”ואת „הערצעלע מיוחס ”ודומיהם? ואם כך הוא, האם לא יותר טוב, לוּ יעמוד האיסור בתקפו, ובלבד שלא יבוא הרעל בעוֹרקי ההמוֹנים האֻמללים, ובלבד שלא יהרסו ולא יחריבו את המעט אשר בעמל וביגיעת לא-אנוש הצלחנו לבנות במשך עשרים וחמש שנים?

תיאטרון יהודי – כן: לוּ קמו הסופרים היותר טובים שבנו ולו בקשו תחבולות למצוא בעלי כסף בכדי להשתתף עמהם וליסד תיאטרון יהודי, ולוּ גם בידיעה ברורה, כי שנים אחדות יפסידו מכיסם סכומים הגונים עד שיחנכו מעט את ההמון וירגילונו לדברים שבראשיתם אינם לפי טעמו, כן, אז הייתי יודע, כי גדול הדבר אשר הם עושים וכי נעשה הצעד היותר חשוב לחנוך העם. ואולם הן יודע אני את אחי: מי יודע אם לא יבואו האנשים המבקשים לעשות סחורה הכל, ואם לא כזבובים ירדו מכל צד על הברַנשה החדשה הזאת אלה המבקשים כל היום פרנסות ברחובות נַלֶבקי וגֶנשה, כי יריחו מרחוק אשר יש פה פרה לחלוב ויבואו. מה נפקא-מינה לאנשים האלה במה הם עוסקים? אין נותנים להם להחזיק בתי-מרזח ועוד בתים כאלה – הבה, הנה תיאטרון יהודי, ובאו והחזיקו בו. מה לאנשים כאלה ולעם מה להם ולכל הנעשה עתה מסביב וכי אש הם חותים בחיקם וכי סכנה בדבר? משום פרנסה בחרו להם אנשים יהודים עסקים שהם מגֻנים מעט יותר גם מזה.

בין כה וכה והנה ידיעה במכתבי-העתים כי עוד מעט ופתחו תיאטרון יהודי גם פה בוַרשה. הדירקטור הוא מרק אַרנשטֵין, איש שיש לו איזה מגע ומשא עם דברים שבספרות ועם דברים שבתיאטרונות, והאגֻדה היא אגֻדת המשחקים של קַמינסקי. ואחרי זה והנה השורה בכל העתונים פה, כי הדירקציה „אינה באה רק לענג את העם, אלא בכדי להרבות את ההשכלה בקרבו, והמפקחים על כל המעשה הם הסופרים העברים היותר טובים ”. ובכן: באה סוף-סוף תקותי. הסופרים העברים היותר טובים מנהלים את התיאטרון היהודי. סכנה בכל-אֹפן לא תוכל להיות עוד. סופרים עברים, ולוּ גם לא היותר טובים, יבינו את האחריות הגדולה אשר נטלו על עצמם וידעו כי הדבר היותר גדול שבמקצוע חנוך-העם נמסר בידם. – ורק עוד אותה הדאגה בדבר הריפירטואר לא עזבתני. הן אי-אפשר להניח כי בן-לילה נבראה ספרות תיאטרונית ואני לא ידעתי כלל.

וימי המשחק קרבו: על האפישה הראשונה אני קורא את השם: „חנה התופרת ”, ועל השניה את השם: „שרה שיינדיל ”.

ואני יושב בתוך התיאטרון ומסתכל ושומע. הוֹי אלי, ערבו האנשים האלה את לבם בכל-זאת! – ולא גֹעל-נפש הרגשתי בנפשי, כי-אם עלבון. היה לי כאילו הכו אותי על הלחי במקום רואים. כל תנועה שראיתי על הבמה, כל מלה ששמעתי, כל הברה, כל נעימה – הכל, הכל העליבני. כאשר הבטתי כה וכה ראיתי בתוך הבית גם איזה אנשים שאינם יהודים. לא ידעתי לאן אוליך את עיני.

והסופרים? איה „הסופרים העברים היותר טובים ”המפקחים על הדבר? בטוח אני, כי גם הפחותים שבאנשים האלה, ולו גם נשחתים יהיו עד היסוד, לא ימכרו את כבודם ואת העם במחיר איזו עשרות רֻבּל. או האם רק ריקלמה הוא?

ועתה מה עלינו לעשות? האם לצעק חמס יום-יום ולמחות בכל כחנו ולכתוב יום יום ולהרעיש ולעורר את העם ואת ההמון ולהכריח דירקציות כאלה לסגור את הבתים אשר פתחו? האם עלינו לאסור את המלחמה עד כי נבריחם מקרבנו ועד כי נשמידם?

ובאים הם בטענות ומצדיקים את נפשם, ברגע אשר נוכיחם על אי-בשתם: אין לנו חזיונות אחרים, ולכן אנחנו נותנים את אלה. אבל אם אין לכם, אז סגרו את הבית על מסגר, ורק את העם הניחו! – ובאים הם בטענות: אנשים עניים אנחנו, וזאת כל פרנסתנו. אבל בית-תיאטרון איננו כלל בית מוסד לצדקה, ובמקום שיש לחוש לטובת אלפי אנשים ולאסונם אין משגיחים בצרכיהם הפרטים של איזה יחידים! – ומנסים הם גם-כן לבוא בטענות ולהצטדק: ההמון רוצה דברים כאלה דוקא, ואם ינתנו להם חזיונות אחרים, יסרבו להם ולא יקבלו. אבל את אשר הקהל רוצה ואת אשר איננו רוצה ואיך מחנכים המון ואיך מוציאים המונים גדולים מתוך עבטיט ורפש – דברים אלו, במטותא מכם, הניחו לאנשים אחרים המבינים את כל אלה מעט יותר מכם!

אבל איך שיהיה: לפי-שעה משחקים האנשים האלה פה והם מעלים על הבמה את „חנה התופרת ”ואת „שרה שיינדיל ”– והדברים האלה גרועים אלפי פעמים מכל אשר היו משחקים גם לפני עשרים או לפני עשרים וחמש שנה. „שולמית ”ו „בר-כוכבא ” ו „אלמסדא ”, בכל אלפי מומיהם וחֹסר טעמם, היו מעשי-אמנות מן המדרגה הראשונה, אם נַשום אל אלה. שם, לכל-הפחות, היה מחבר אחד והיתה לכל חזיון איזו מסגרת במדה ידועה, ועל-ידי זאת היתה לו גם איזו שלֵמות. המחבר, בכל מגרעותיו, היה יודע לכל-הפחות מראש את אשר הוא אומר להכניס לתוך אותו הדבר, שהוא קורא לו חזיון. ואולם לא כן בחזיונות החדשים האלה. פה, משום ש „החזיון ”הוא בלי שום מסגרת כלל, בא כל משחק ומכניס לתוכו את כל אשר הוא מוצא במקרה בדרכו, אם איזה קוּפּלט או גם איזו סצינה חדשה, וכן משתנה אותו החזיון עצמו אצל כל דירקטור חדש וכן נעשה כל דירקטור חדש למחבר אותו החזיון.

אכן ענין מלבב הוא לראות, חזיון כזה איך נעשה. השלד הוא מין מעשה של שמ ”ר וחבריו. לוקחים בעלי-המלאכה האלה איזה חזיונות מתוך ספוריו של שמ ”ר או מתוך ספורים וחזיונות דומים כאלה עם „אהבות ”משֻׁנות ועם מיתות משֻׁנות ועם מיליונרים משֻׁנים ועם מחזות משֻׁנים ופתאומיים, ואחרי-כן הם מכניסים לתוכם את כל מה שבא לידם במקרה. יודעים הם שתי חולשות אצל ההמון: החולשה לבדיחות והחולשה להתמוגג בדמעות, ובשתיהן הם משתמשים ביד רחבה. רוצה אתה לשחק? טוב. יוצא איזה בדחן ואיזו בדחנית ומזמרים איזה קופלט או משמיעים איזה רמזים לא-נסתרים על דברים שבצנעה, או יוצא הבדחן, שהוא המשרת שבבית, ושותה איזה משקה מתוך בקבוק ומתחיל לעשות העויות משֻׁנות ובא לידי כאב קטן ולידי שלשול, ובמעמד זה תציע לפניו הבדחנית, שהיא השפחה שבבית, את אהבתה – הרי זו הקומדיה שבחזיון, והעם אשר על הגלריה ירעיש את הבית מרֹב שחוק ויקרא „ביס ”בלי מעצור. ומיד אחרי זה: רוצה אתה לבכות? טוב. מניחים ילד בעריסה וחובשים את ראשו במטפחת ונותנים אותו להיות גוסס וגוסס במשך חצי-שעה, ואחד יושב על עריסתו ומזמר איזה זמר בניגון של „איכה ”על-דבר איזה „יתום ”– הרי זו הטרגדיה שבחזיון, והעם גועה בבכי וקורא „ביס ”באין סוף. ולא זה בלבד. חזיון כזה, כאמור, הוא בית-קבול לכל מה שיחפוץ הדירקטור או האקטור להכניס בו. אם יש לו לאקטור במקרה סנדלים של עור צהוב, אם איזה לבוש של „גוד בוי ”אמריקני, אז יברא לו בתוך חזיון כזה איזו סצינה, ששם יוכל להראות לנו את בית-נכאתו זה. אם יהיה לו מחר וֶליסופד, אז בטוח אני, כי ישתנה המחזה, עד כדי שיהיה מקום להכניס בו גם את זה. יודע הוא איזה קופלט ישן, כמו „מאמע, קויף מירדאס ”או „ווייסט איהר, וואס איך וואָלט געמאַכט ”, אז מוצא הוא מקום פנוי גם לזה. אם יהיו בין הקהל ציונים רבים – אז בטוח אני, כי מחר, או לאחר איזה זמן ישמע מתוך אותו החזיון עצמו גם הזמר „עוד לא אבדה ”; ואם יהיו בין הקהל אנשים של אנשי „הברית ”, אז בודאי ובודאי תמצא לה מקום באותו החזיון עצמו גם איזו אקטריסה, ששערותיה תהיינה גזוזות וקצרות, והקהל ההוא יתענג ויקרא „בראווא ”.

והאקטור בעצמו? לוּ גם יהיה בעל-כשרון כאחד הגדולים, הלא עליו לצאת מדעתו לרגלי חזיונות כאלה, אשר אין בהם שום הכרח הגיוני, אלא שהכל נעשה במקרה. במשך חמשה רגעים עליו לעבור את כל הסקלה הארֻכּה של כל רגשות האדם יחדו: קנאה ושנאה ואהבה ושמחה ויגון וכעס ותחנונים –וכל אלה במשך חמשה רגעים. ברגע אחד עליו לעמוד באותה פּוזה של המלט בשעת המונולוג, וברגע השני – והוא בדחן כאחד הבדחנים בשעת החתונות. ואם יודע הוא במקרה את מחול „קאמארינסקי ”, אז עליו לחול פתאום גם את זה. ואם יקחו גם את האקטור היותר מוכשר, האפשר לו לדברים כאלה? האפשר לאיש, שיש לו איזה כשרון, שיפתח את כשרונו זה ושיבוא לידי איזו תכלית בתנאים כאלה?

ולא יועיל כי יבוא איש לתקן את התיאטרון היהודי. לא יועיל שום אברהם, כשהוא נכנס לחנותו של איזה תרח, אם יאמר לתקן את האלילים אשר ימצא, כי-אם עליו לשבר ולמגר את כלם, ואחרי-כן יעשה לו אלהים חדשים. עלינו לשבר ולמגר את הכל ולהתחיל מחדש. תמיד ובכל מקום הולך דור המדבר למות, ורק הדור הבא אחריו נכנס לארץ הברוכה. עלינו לקבור בראשונה את התיאטרון היהודי כאשר הוא עתה, ולברוא תיאטרון חדש.

ואולם אותם „הסופרים העברים היותר טובים ”, אשר בשמם עושים עתה סחורה פה, אותם הייתי חפץ להכריח להסיר את המסוה מעל פניהם, למען נדע לכל-הפחות את הפנים אשר עלינו לירוק בהם.

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
יצירה בהפתעה
רקע

נגוּן חדש

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

נתקע בשופר, הזדעזע העם, וַיִשמע קול אדיר וחזק, קול המון: לשנה הבאה בירושלים!

“החברה הלבנה” כבר חטפה מן השולחן את השעוָה, אשר נטפה מן הנרות, אצל העמוד כבר עומד חזן-של-חול ומתפלל תפלת ערבית-של-חול בניגון-של-חול.

המתפללים כילו את תפילתם, תפילת-חול בחפזון. הטלית והקיט"ל הוסרו, כבר נועלים את המגפים – כולם אצים, כי לבנה יפה מחכה להם בחוץ …

ואין להם פנאי להתבונן אל איש צעיר לימים חיוור-פנים, הסובב בבית-המדרש אנה ואנה ומוליך אחריו ילד חסר-אונים ולבן-פנים ממנו …הוא סובב עוד הפעם, אך אין רואהו …האחד עסוק תחת הספסל, בבקשו את נעליו, השני החליף ערדלו בשל אחר, וזה מצא את מצנפתו נכתמה בחלב, וכולם רעבים, ולכולם מחכה הלבנה להתקדש.

– נשוב נא הביתה, אבא – מתחן הילד.

– עוד פעם אחת נסוב – עונה האב – עוד נעבור על פני הדוד …

ובין כך זע הגל – ה“קדיש” האחרון, ה“אמן” האחרון – והגל נשׂא אתו את הצעיר ואת בנו.

בחצר בית-הכנסת עמדו הגברים נוכח פני לבנה יפה ונהדרה, אך בצדי החוצות כבר נהרו הביתה שורות שורות של נשים, לבושות כלי לבן …בלכתן חושבות הן כמה נשים התעלפו ביום הקדוש הזה, יותר או מעט מדאשתקד …מבקרות הן או מהללות את החזן ואת משורריו; וגם איזה תחינות חדשות, שהובאו מליטא, נותנות להן ענין לענות בו …כל בית ובית מקבל לתוכו שתים ושלוש נשים, ושאר הכתמים הארוכים והלבנים מתנועעים הלאה והלאה ….

                            ______

בין המרקדים כנגד הלבנה בחצר בית-הכנסת הולך אנה ואנה הצעיר החיוור …קוראים אליו “שלום עליכם”, והוא עונה: “עליכם שלום” …אך קולו נמוך, ופניו הולכים וחשכים מרגע לרגע … המקדשים את הלבנה התפזרו ונמוגו כצללים.

– ואיש לא אסף אותנו הביתה – רועדות שׂפתיו – מה לעשׂות? גם זו לטובה! לא אפשוט יד לראשית השנה, תיכף במוצאי היום הקדוש …

הילד חושב כי אביו מתפלל, ואוחז בכנף בגדו, ומושכו לאט, בהתחננו:

– אבא, כלה תפילתך ונלך – וקולו רך מדמעות.

– שוטה, ילד שוטה, – עונה האב – למה אתה ממהר הביתה?

– רעב אני, רעב מאד.

והאב עונה בהלצה מַסתרת כאב:

– פשיטא, בוַדאי אתה רעב, מאי קא משמע לן? וכי יכולתי לחשוב, כי צמת מעת לעת ואתה שׂבע?

– אבא, הביתה! – מפציר בו הילד.

רגעים עמד האב נלחם בנפשו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.