מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חֹדש

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

נדפס בשבועון, “בת קול”. גל' י“א. לבוב תרע”ג.


באשר לא יוכל האדם לחיות זמן אחד ארך בלי התחלה וסוף הוא חותר לעשות לו תחנות ארֻכות וקצרות בחייו. התחנות האלה צריכות להיות מסֻדרות וחלוקות במרחקים שווים, אם לא – תביאנה בלבול. האדם זקוק איפֹה למחזות גדולים, שהם חוץ ממנו ושהם נראים בכל העולם, למען קחת אותם לקנה המדה לסדרי זמנים. הנכבד בכל הזמנים הסדורים הוא חלוף היום והלילה הבא מסבוב הארץ על צירה, אשר בעבור זה היא רואה את השמש למחצה ומסבה את פניה ממנה למחצה. התחנות הקצרות של יום יום לא תספקנה עוד לאדם להסיר ממנו את השעמום של חיים ממֻשכים ותדיריים; הוא צריך גם לתחנות ארֻכות מעט וארֻכות יותר לקבֹע בהן סמנים למקריו ולמעשיו. הצרוף הראשון לעת הוא השבוע. ואך העת הזאת אינה נכרת במחזות השמיים; עקרה בקבלה: “כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”; גם בגוף האדם מָרגש השבוע במחלות ידועות ועוד. הקבוצה הראשונה של ימים, אשר מדתה מחוץ לאדם ורשומה היטב במחזה, חוזר תמיד בשמים, הוא החֹדש.

הזמן, שהלבנה סובבת את הארץ, נקרא חֹדש. תנועת הלבנה ידועה לכֹל ולא לתוכנים לבד, בשביל שהירח משנה בכל יום את גדלו. בחצי החֹדש הראשון הוא הולך וגדל מקשת צרה עד מלואו, בחצי החֹדש האחרון הוא הולך ופוחת עד קשת צרה מאד ועד אשר יסתר כליל. הסבה היא, כי אין לירח אור עצמי כי אם אור השמש ובעמדו בין הארץ והשמש, פניו המוארים פונים אתל השמש וצדו החשוך פונה אל הארץ ולכן איננו רואים אותו אז. במדה, שהוא מתרחק מהקו המחבר בדמיון את השמש והארץ, אורו הולך וגדל. בחצי החֹדש הארץ בין השמש והירח, ולכן רואים אז יושבי הארץ את פני הלבנה המוארים. לרגע, אשר הלבנה עומדת בין השמש והארץ, קוראים “מולד הלבנה”, ולרגע, שהארץ עומדת בין הלבנה והשמש, קוראים מלוי הלבנה. לכן ברב השפות שם אחד לחדש וללבנה או שני שמות דומים וגם בעברית שם ירח משֻתף לשניהם.

הזמן, שהירח סובב את הארץ בחלל העולם, אם חושבים מאיזה כוכב קבוע מרגע צאתו עש שובו לעמֹד תחת הכוכב ההוא, נקרא “חֹדש של כוכבים”; החֹדש הזה ידוע רק לתוכנים, כי עד שהירח הגיע לנקֻדה ההיא, אשר יצא ממנה, כבר עברה הארץ (אשר הירח טפל לה וסובב אותה) את הנקֻדה ההיא בסבוב השנתי של הארץ, והירח לסֹב עוד ימים, עד אשר יעמֹד שוב בין הארץ והשמש כמו לפני ירח ימים. החֹדש הזה האחרון נקרא חֹדש של פגיעה ונראה לכֹל. גם לחֹדש של כוכבים וגם לחֹדש של פגיעה אין שעור שוה תדיר בדיוק, בשביל שתנועת הירח אינה שוה כי אם לפעמים מהירה יותר ולפעמים לאטית מעט. הסבה היא כי הירח איננו נמשך רק לארץ הטל אליה ומלוה אותה, כי אם גם לשמש וליתר כוכבי לכת הסובבים אותה ולכן ההשפעות השונות של הכוכבים לפעמים הן מוסיפות על עקר תנועת הירח וממהרות אותה ולפעמים הן פועלות כנגדה ומחלישות אותה. ולכן אמרו חכמים על מולד הלבנה: “פעמים בא בארֻכה ופעמים בא בקצרה” ואך במשך חודשים רבים הגרעונות עולים ביתרונות ושעורי החדשים משתוים. בחשבון הזה הנקרא “חשבון אמצעי” שעור חֹדש של כוכבים כ“ו יום, ז' שעות, מ”ג רגע וב' חלקים, שעור חֹדש של פגיעה כ“ט יום, י”ב שעה, מ"ד רגע וחלק.

מימות מרע"ה ועד ימי האמוראים האחרונים קדשו, בית דין הגדול שבישראל חדשים על פי החשבון האמתי המשתנה מחֹדש לחֹדש ולא על פי החשבון האמצעי, וחוץ מזה על פי הראיה,שהיו צריכים לבֹא שני עדים ולהעיד לפניהם, שראו כבר את הלבנה החדשה, ואם ידעו בית דין,שאפשר ללבנה להראות על פי חשבונם, קבלו, את עדותם וקדשו את החֹדש. הדבר הזה מקביל אל שטתנו בכל מקום, שאין לסמוך על השכל לבד ולא על הניסיון לבד כי אם לצרף את שניהם יחדו ולבקר כל אחד ממקורות המדע על ידי רעהו; ובלשון ר' אלעזר בן עזריה “אם אין בינה, אין דעת; אם אין דעת אין בינה”.

מעת ביטול הנשיאות הננו סומכים על החשבון האמצעי לבד בלא ראיה. ומכיון שחֹדש של פגיעה כ“ט יום וחצי ועוד ואי אפשר לנו לקבֹּע ר”ח בתוך היום, הננו עושים חֹדש אחד מלא של שלשים יום, וחֹדש אחד חסר של כ“ט יום, ולכן בשנה סדורה ששה חדשים מלאים וששה חדשים חסרים על פי הסדר הזה: תשרי, כסליו, שבט, ניסן, סיון, אב מלאים, חשון, טבת, אדר, אייר, תמוז אלול חסרים גם מ”ד רגע וחלק העודפים בכל חֹדש על כ"ט וחצי מצטרפים לשמֹנה שעות ועוד בכל שנה; בעבור זה עלינו לעשות אחת לשלש שנים עוד חֹדש אחד מלא ואז גם חשון מלא. בשנה כזאת יש ז' חדשים מלאים והיא נקראת שלמה. החלקים היתרים עוד מצטרפים ליום אחת לשלשים שנה. בשביל שאין קובעים ראש השנה בראשון, רביעי ושישי (“לא אד”ו ראש") צריכים לפעמים לחסר יום אחד בשנה ואז גם כסליו חסר; שנה כזאת נקראת חסרה.

מלבד הרגעים היתרים חשבון החדשים פשוט מאד, אחד מלא ואחד חסר, ואפשר היה גם לכל העמים לעשות כמעשנו; והישמעלים ואחריהם כל העמים המֻחמדים, יש להם באמת חדשים נכונים ור“ח שלהם חל תמיד בר”ח שלנו.

ואך הרומיים ואחריהם כל העמים הנוצרים רוצים לכון את החדשים לפי שנת החמה וזהו חשבון חמור ומסֻבך, אשר אין עם בעולם זולתנו מבין אותו. ולכן אין למֻחמדים, המונים ללבנה, שנים אמיתיות ולא לנוצרים המונים לחמה, חדשים אמתים. לי“ב חדשי לבנה קוראים המֻחמדים לבנה ולאחד מי”ב בשנת החמה קוראים הנוצרים חֹדש. רק אנחנו מונים לחמה וללבנה יחדו ומצרפים חודשי לבנה עם שנת החמה; זה הוא “סוד העבור” אשר התפארו בו חכמי התלמוד.

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

המיבטא בלשון העברית

מאת אליעזר בן יהודה (מאמרים ומסות)

הכל יודעים כי יש הבדל במיבטא בלשון העברית בין בני ארץ-ישראל ובין בני הגולה שבמערב. הבדל זה אינו חדש, לא הזמן החדש הולידו, אלא היה בישראל זה מאות ומאות בשנים, רק שעוד לא נתברר הדבר אימתי ואיה נולד. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה אצלנו רק לשון שבכתב, לא היתה להבדל זה חשיבות אלא להלכה, אבל מהעת ששבה לשוננו להיות גם בדיבור-פה נהיה הבדל המיבטא לשאלה חשובה גם למעשה, ובמחנה המדברים עברית נשאלת שאלה זו תמיד: איזה מיבטא הוא האמיתי?

והנה, צריך להודות, כי מבחינה מדעית אין כלל מיבטא אמיתי ולא אמיתי. כל מיבטא של ציבור-מה, הנהוג בקרב זה הציבור ומקובל לרוב הגדול של המדברים, הוא אמיתי לזה הציבור. וברית טבעית כרותה לכל הלשונות, כי המיבטא אינו דבר קיים ועומד בעינו, אלא עלול להשתנות, והוא משתנה פחות או יותר מהרה ובמידה פחות או יותר גדולה לפי טבע העם ולפי תנאים רבים פנימיים וחיצוניים שאין כאן המקום לפורטם. זה חוק קבוע בכל הלשונות, וכבר הוכיחו חכמי לשון עברית במופתים חותכים, כי גם בלשון זו נפלו שינויים במיבטא כבר בזמנים היותר קדומים.

ולכן, גם בדבר ההבדל במיבטא שבין בני ארץ-ישראל ובני הגולה המערביים, מה שאפשר לשאול הוא: איזה מיבטא הוא היותר קרוב להמיבטא שהיה נהוג בפי אבותינו בזמן שהלשון היתה חיה, ובאיזה מיבטא עלינו לאחוז עתה, שהלשון שבה לתחייה.

אך קודם צריך לבאר במה נבדלים שני המבטאים זה מזה.

בשלושה דברים מתחלף מיבטאם של בני ארץ ישראל ממיבטאם של בני הגולה שבמערב, ואלו הם: (א) בנגינה; (ב) באותיות; (ג) בתנועות.

בנגינה כיצד?

שבני ארץ-ישראל קוראים את המלים גם בדיבור-פה מלעיל או מלרע לפי מה שכל מלה ומלה מנוגנה על-פי המסורה – ובני הגולה שבמערב קוראים את כל המלים מלעיל. אבל בדבר זה גם בני הגולה עצמם מודים שקריאתם הם היא מוטעת.

באותיות כיצד?

בני ארץ-ישראל מבדילים במיבטא בין אלף לעין, בין ח' לכף רפויה, בין ט' לת' דגושה בדגש קל; ובין כף דגושה בדגש קל ובין ק'. ובני הגולה אינם מבדילים באלה, ובני ארץ-ישראל אינם מבדילים בין תיו רפויה לדגושה בדגש קל ובני הגולה מבדילים ומבטאים תיו רפויה כמו סמך.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.