אִמִּי / נפתלי הרץ אימבר

נְשָׁמָה טְהוֹרָה

מִכְּבוֹד אֵל אֲצוּלָה,

תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה,

וְלִבָּתִי אֲמֻלָּה.

בְּצֵל שַׁדָּי

מָרוֹם תִּשְׁכֹּנִי,

וַאֲנִי בְחַיָּי

קוֹדֵר בָּעֹנִי.

יָבֵשׁ מְקוֹר עֵינַי,

נִסְתַּם מַעְיַן דִּמְעוֹתַי;

בִּלְעָדֵךְ – מָה הִנֵּנִי?

לְאַל כָּל חֲלוֹמוֹתַי…

יִדְמוּ מֵיתְרֵי עֻגָבִי,

בַּל יִתְּנוּ קוֹלָם.

קִבְרֵךְ – לְבָבִי,

וּבִטְנִי – הֲרַת עוֹלָם – –