מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[ביום אתה שמועת השמא]

מאת: ריינר מריה רילקה , תרגום: משה אָטֵר (אטינגר) (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

בַּיּוֹם אַתָּה שְׁמוּעַת הַשֶּׁמָּא,

הַמְלַחֶשֶׁת בַּשָּׁאוֹן,

הַדּוּמִיָּה הַנֶּאֱטֶמֶת

מִשֶּׁנָּמוֹג צְלִיל הַשָּׁעוֹן.


כְּכָל אֲשֶׁר הַיּוֹם לִשְׁקֹעַ

מוֹסִיף וּתְנוּעוֹתָיו רָפוֹת,

כֵּן תּוֹסִיף, יָהּ. מֵאֲרֻבּוֹת

עוֹלָה מַלְכוּתְךָ לַגָּבוֹהַּ.

ריינר מריה רילקה
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ריינר מריה רילקה (מחבר)
עוד מיצירותיו של משה אָטֵר (אטינגר) (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

החדרה, שקצים!

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)


עיר המצער בנויה על שפוע ההר, והעומד על יד הנהר, הלוחך את רגליו, רואה את כל בתיה. הנה בית הרב, הנראה כנשען על בית המרחץ והמקוה. לימין – בית הכנסת והמדרש, אחרי כן שורות של בתים פרטיים; היפים והלבנים בתי עשירים הם, השחרחורים – של בינונים, והנמוכים במורד ההר – בתי אביונים הם.

הכל נראה, גם האטליז – הנה מרים הקצב את קרדומו מעל לראשי הנשים; גם קולו ישמע, מקלל הוא הקצב והנשים עונות לעומתו…

ושני נערים רצים במורד ההר, ידיהם באבנטיהם: עיניהם מתנוצצות לאור החמה, ומצנפותיהם – מזהירות.

ומזהירות המצנפות, לפי ששמנות הן מחלב, מחלב הנוטף מן הנר בשעת הלמוד, שממנו עושים את “אותיות הכותל”.

אולי אינכם יודעים את טיבן של “אותיות הכותל”? לא אמנע מכם את הטוב:

לוקחים את החלב וכותבים בו באצבע על הכותל, נוהגים – על כותל בית המדרש. כותבים “משנכנס אדר מרבים בשמחה” וכיוצא בזה – כגון “שלשים יום קודם החג” או איזה נבול פה כנגד בעלי-הבתים. הלבן שעל גבי לבן אינו נראה כלל, אבל עוד מעט ויגלה. לוקחים מצנפת ומשחירים אותה בפיח הארובה ומכים בה במקום הכתב, הפיח השחור מתדבק בחלב והאותיות מתבולטות לעין שחור על גבי לבן; בדוק ומנוסה. על ידי זה מצנפות הלומדים מלוכלכות ונקרעות, אבל האמות אינן מקללות, ועל אחת כמה וכמה שאינן מכות בשביל זה. אינני מתקנא בנער, השב הביתה במעיל נקרע, או במנעלים רטובים, אך אם המצנפת מלוכלכת האם מצחקקת מרב נחת. שוקד הוא, מתמיד הוא, אומרת האם. מראה מצנפתו כמראה טליתו של אביו, זה מזיע בתפלתו וזה בתורתו; תולע קטן כזה וזעה כזאת…

ושני הבחורים – איני מסופק שבחורים הם; האברך כבר רחיים על צוארו ואינו רץ ואין לו כח לרוץ – ושני הבחורים יורדים במרוצה מן ההר טובעים הם ונעלמים תחת הבתים, וחוזרים ונראים, ופונים כה וכה, אם אין רודף אחריהם; חצות יום והם יצאו חרש מן החדר… הזמנים רעים ובני חמשה-עשר עודם לומדים בחדרים. לוּ היו שנים כתקונן, כי אז כברהיו לחתנים ואולי לאברכים…

והבחורים באו בשלום אל הנהר, והרימו בבת-אחת את רגלם השמאלית ויַשלו את נעליהם, אחרי כן את הימנית. וגם את מעיליהם התפשטו וישבו על החול, להתיר את פוזמקאותיהם.

בין כך וכך נפלה שיחה ביניהם:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.