לוגו
אגדת בלגיה ומלכה המת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אגדת בלגיה ומלכה המת / נחום סוקולוב


 

א    🔗

רצונך לראות את בלגיה בעצם תומה, לעמוד על שורש נשמתה ואמיתת אפייה – אל תתהלך בגדולות ובנפלאות בתוך השטף וההמייה הטרופה, בתוך הצללים והקשקושים המנסרים בחלל! בצדק הכתוב אומר: “אל תבוז ליום קטנות”, מנע רגלך מגפי מרומי קרת של המטרופולין וחומותיה האטומות והנשגבות. אמנם, המטרופולין היא נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות, והשפע נובע תמיד מן המרכז. אבל חיי העם יתחמקו שם אף מסקירה חדה וחודרת. הסב עיניך מן תלי-תלפיות של תופסי השלטון, ואל תתקרב לרשות, כי הרשות אחת היא בכל הארצות: מעט יותר נעימות, מעט יותר קפדנות, מידה יתרה של חומרות, מידה גדושה של קולות – סדנא דממשלה חד הוא. “פקיד ושוע וקוע כל בני אשור אותם בחורי חמד פחות וסגנים”; “מנדה, בלו והלך”; תעודות שטרות, חותמות וחוקים, חוקים. הניהנים מהם ניהנים, ואינם אומרים כלום. הנפגעים מהם מוחים כנגדם בקולי קולות. הצרפתים, למשל, רגילים לעשות את ממשלתם לשעיר-החטאת בימות החמה בשל החמה, ובימות הגשמים בשל הגשמים. מרגלא בפומייהו דאינשי: C’est l’administration שמוע תשמע את הנוסח הזה מפי הנוסעים ברכבת, כשהנסיעה מתאחרת כמה רגעים, כשהחלונות אינם מוגפים, “על כל דבר פשע, על שור על חמור על-שה על שלמה” וגו'. האזרח, אשר יקר מקרהו, שהסדר איננו מתאים לעסקיו, לצרכיו ולהנאתו, מתעורר למרוד. אמנם אין סכנה בדבר, זוהי רק הגבה אי-תודעתית, אמירה בעלמא. בבלגיה, כשהשנים כתיקונן, יחס האזרח אל הפקידות, הוא נוח מעט יותר. אבל ההבדל הקטן הזה, איננו מסמן את תכונת רוח העם.

צא בעקבי העם הדל והעלוב, שים פניך אל ערי השדה, וגם שם אל תרים פעמיך לראשי הומיות, אך רד לשיפולן של עיירות, שוט דרך הרחובות הקטנים, הסימטאות המעוקלות וקרני-הזוויות החבויות, השוק הזעיר, הרחבה שלפני הבתים והחצירות שחציין רשות היחיד, חציין רשות הרבים, כדין כרמלית! שם פקח עיניך, והתחקה על שרשי רגלי העם בעמלו אשר הוא עמל לנפשו, יום יום, בתוך המציאות המרה והאכזריה, למצוא “לחם לפי הטף, קמה מלוא הכף”. שם ייגלו לך מוסדות חייו, סגולות רוחו, רחישותיו וגירוייו הנפשיים, אשר בהן ייבדל מזולתו, כי כמו שכל איש יחיד הוא מוכן בטבעו לסגולת-מה, כן גם כל קיבוץ בני-אדם, לרגל האקלים, הכלכלה, הנימוסים והחינוך המיוחדים להם, נתמחה במקצועות ידועים.

אם רוחץ בים אתה, עלה, כמוני לפני שנים רבות: תקע יתדך במקום נאמן; באוסטינדה או בבלקנברגי, משם רשת הרכבת והטראם פרושה על פני כל הארץ, והעגלגלות קלות ומהירות, ויכולת לעשות בכל יום סיורים וטיסות, פעם לבריסל פעם לליאַז' ופעם לגאנד. והיה אם תבוא לגאנד – עיר קטנה ואנשים בה מעט – ולקחת לך מדריך בקי, ששבילי העיר וסביבותיה נהירים לו, וביקשת אותו להובילך לבית מנזר הנשים, וחקרת ודרשת היטב, איה מקום המעבדה של העלמות העושות במלאכת הריקמה, והראו לך את המסדרון הארוך המתמתח דרך הבית הישן, והוא נמשך והולך לאורך הסניף החדש הנשען אל הישן, ועברת שמה, ובאת אל בית-המלאכה, שם תראה “חתיכה של בלגיה” – חתיכה ראויה להתכבד!

זה מקום תחרי-בריסל המפוארים, זה מקום הכנת הסדינים המצויירים, הרדידים המשזרים ומלאכת הגבלות המצויינת. האולם מרווח, חלונותיו גבוהים, והוא מלא שולחנות קטנים וכסאות קלים קלועי-תבן. שם יושבות בחורות רוקמות על אריג דק, רועד ומזדעזע למשב כלשהו מנשמת אפיהן – נקודות, ברודות, ליפין, תגים כאותיות פורחות באויר; ורוקעות ורושמות על הווילון השקוף – קו-לקו, חוט לחוט, עדינים כשותא דינוקא, רכים ככנף הפרפר, ואותה שעה – חזקים וברורים כראי מוצק וכתווי חרט, אשר יחרות המרצע על לוח ברזל-עשת. יושבות באגודות-ארבע, יום יום במשך מספר ירחים, אשה אשה אוחזת באחת מארבע כנפות הווילון, ואורגת על הרקע ציורי דמות ודיוקנאות, תמונות-חמד וסלסולי-יופי בממד וטעם ישן נושן כמלמול התפילות, ששפתותיהן הנעות מלחשות מחמת מלאכה. כל ריבוע יושב ועובד, הרדיד הלבן מרוקע על ברכיהן, וצונח ארצה על האנפיליה השחורה על כף הרגל. ארבעה שביסי ראש צנועים, שמונה כפות-ידים לבנות כשלג, אצבעות ענוגות כגבעולי החבצלת, מרטטות, כמו מלבלבות, קוסמות במחטיהן, יוצרות אמנות-תפארת, שהיא משוש כל הארץ, מתוך פנימיות נפשן, ומחביון המסורת של דורות – לא מצוות נשים מלומדה.

אם תשמיע להן איזו ארשת-חן-שפתים, בצרפתית או בפלמנדית, תרימינה אליך מעט את ראשיהן, ועל שפתותיהן ירפרף, בערבות ובמתיקות, צחוק-חן קל ועייף; ויש אשר אחת מהן לא תענה לברכתך, ואף לרגע לא תרים את ראשה. המסכנה כבר נתאבנה מחמת מלאכה. כבר “לא איכפת”. תם ונשלם!

אמנות של הזוטא, המסוסל, הצעצועי, ההידור הדק, אמנות של הבאי, של מה-בכך מעודן שבמעודן, כולה ערגה, כיסוף ליופי, פיוט קליל ו“שירים אארוג”, כבייכול, פיליטון נרקם – כמה יש כאן מן הטעם הדק ומן הקולטורה! הרבה ניסו לחקות, חקרו ודרשו, מדדו את המימד, מנו, שקלו, פרקו, צילמו; גם התעשיה נכנסה למקדש-מעט אמנותי זה, בגלגליה ובתמרות קיטרה, בעזוז חשמלה, להחיש ולהרבות את המעשה. עלה בידם חוח! לא חן ולא בושם! מלאכה גסה, נמבזה ונמס, העתקה אוכליסית, לא עמד טעמה בה, וריחה נמר. “תחרים של בריסל” – ואין זולתם! המחוקק-הטבע נותן לפעמים מונופולין כאלה, ואין להרהר אחריהם ואין להתחרות עמהם, אלא על ידי קלקול הטעם והידיוט אצילות האמנות המקורית.

ופנית משם, והלכת לגלילות פלנדריה, ששם מלבנים לבנים, ושמת עין על המחלקה לפועלי בלגיה, גם שם בחורות בלגיה רבות מאוד, פשוטות, ברגלים יחפות בתוך עפר תחוח, חומר היוצרים, גובלות ובוחשות את האדר כדורך בגת; והעבודה עבודת פרך, מליאת לבטים והצלפות, מעיכות ודחיקות באימוץ כל כוחות הגוף; העבודה שהגברים הכי-חסינים, היו נגדעים על-ידיה ברגלים כושלות “ואזרוע מקנה תשבר”, באשר הסכן לא הסכינו בה. ואחיותיהן של אותן הרוקמות והסורגות במנזר של גאנד, יוצרות העידון והפינוק של “תפילה זכה” באמנות, – עומדות כאז, מלותתות וממורחות, יגיעות יום יום בעמל ודריסת הרגל.

מלאכה עתיקה זו של ליבון לבנים בידים כמשפטה לפני אלפי שנים, מצגת לעינינו לראוה כל ניד וזיז, כל פרט של תנופה והולכה-והבאה, כל קו וכל שירטוט של תום שמבראשית, כהצורות הבולטות של עושי-הלבנים במצרים הקדמוניה – ובני ישראל בתוכם! שהיו “מהפכים בחררה זו”, אשר נקל לראות בכל מוזיאון. זוהי אחת המלאכות הכי קדמוניות, והכי “מפרכות את הגוף”, שבני-אדם היו עושים מראש מקדמי תבל. גם במלבני צרפת, ידי הבלגים מליאות עבודה קשה זו. בימי האביב הם באים, מסתדרים על כל רצועת אדמה שהוקצתה למלאכה זו, חבורה חבורה, מסביב לטבלא שמשמשת מרכז, מקום שם יושב האיש היושב ראשונה במלכות העבודה, והוא העובד בעצמו יותר מכל זולתו, והמנצח על המלאכה להיישירה אל המטרה המכוונת. הוא תוכן את תכונת הלבנים, ומשכורתו – לפי מספר השעות, וזכורני, כי בימים ההם היה עובד שתים-עשרה שעות ליום – אז עוד היה “אסור לדבר” על דבר יום עבודה של שמונה שעות. כיום הזה, אסור לעבוד במלבנות יותר משמונה שעות. אפס עקא, שאין עבודה, לא לח' שעות; ואף לא לשעה אחת.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי לעבודת הפועל הבלגי במלבנות. שני אנשים חציים עירומים, מביאים במגררות מן השוחות העמוקות ומן הגובים, אשר במעדר יעדרון, את החרסית המרוככת ואת אבני-הגיר המנופצות, אשר בהם כל גופם מכוסה כמו במצע. נערים ונערות, דחופים ומבוהלים, ייחפזון כבני-חוץ לרקוע על הקרקע הזרועה חול – את הלבינים הנחלצות מן האימום-הדפוס שלהן, הקובע את צורתן הראשונה. עבודה זו נעשית בחפזון ובפזיזות כמהר-ברק. מירוץ הפועלים ועוזריהם דומה במהירותו למרוץ הסוסים, והוא מגיע על אם הדרך, לערך מן שלושים עד ארבעים קילומטר, ובמשעולים צרים ומפותלים – מארבעים עד חמישים ק"מ ליום, בלי הכנס בכלל זה את שטח העליה והירידה בתוך המערות והכוכין, ואת ממד התלוליות של עפר, שהפועלים עוברים על-ידן בקפיצות ובדילוגים לעשות בהן משפלות. בתחילת ריצתם הם מכונסים, ולפעמים גם צפופים יחד, אך מדי יתרחקו מנקודות המוצא הראשון, הם מידלדלים ומתפרקים, ורצים איש לעברו, והריווח בין הדבקים מתרחב והולך, כבמירוץ הסוסים, ממש.


 

ב    🔗

בתחילת עונתה של עבודה זו, בחודש אפריל, משכימים בני הפלוגה ובנותיה בחמש בבוקר, ומתחילים לבוסס ולבטש את הטיט תפוש-הקרח של המחפירות המכוסות כפור לבנבן מחוץ והנגלדות וקפואות מבפנים. זה אביבם של הפועלים הללו – האביב, שהמשוררים מפארים ומשבחים כל-כך! תקופת הקייץ מציגה תמונה אחרת בת-עונה. השמש לוהטת ומוציאה שפעת זיעה מגופותיהם של הפועלים חצי-הערומים, מקום שם תיראינה צריבות החורב בצורת כתמים סומקים על העור המלובן אחרי עבור הקיץ. אז – עוד לא סתיו ולא חורף, ימים יגיעים, העצים האפירו, והפרחים קמלו, על האדמה רובץ משא ערפל עב, מכסה את אופק המרחב העצוב, מסביב – אוקטובר העגום. הפועל מכין את המלבנות.

כשהכל מוכן ומתוקן, יעשה הפועל הבלגי – כהלכה אלף לבנים ליום.

בשתי הקצוות ושני ההפכים הללו בין הנערות העדינות, שוזרות חוטי הרקמה, ובין הפועלים והפועלות לובני-הלבנים וטחי-תפל; בין מלאכת המחשבה, שהתרחשותה – חיות אמנותיות, ומנהמת ממנה עוד בת-קול של חזיון ויופי ו“גאון שלוות השקט”, ובין העבודה הכי קשה, אשר בה כבר מדמדם ריחוש של ראשית מלחמה – ב“הקצה מן הקצה” הזה, חבויה וספוגה נשמת העם הגס והאצילי, העשוי לדון על כל דבר כהווייתו, ובכל זאת מעיין של שירה מפכה בו, העם הפשוט באפיים של יחידים, המחוסר השפה וליטוש דק מלבר, והמעודן מלגו – לא גזע, אך לכל הפחות שני גזעים, לא כנסיה אחת, כי אם הרבה כנסיות, לא משפחה אחת, לא אומה, אלא רעיון ציר וף מדיני, שנתגבש לעם, והנה הוא עם. הרכבת פלמנדיה וצרפת, הרכבה שקלטה!

מדוע קלטה הרכבה זו? סוד זה הוא חבוי בבלגיה העובדת במידה מופלגת. בלגיה היא מצומצמת בקרב עצמה; ואולם באותה שעה, היא גם מהגרת הרבה מאד. ההון הבלגי מרבה להגר לכל הארצות, לסייע בבנינן ובשכלולן, ולעשות פירות ופירי-פירות, בעד עצמו ובעד אחרים, והעבודה הבלגית עמלה בזריזות שאין כמוה, מבית ומחוץ. למרות כל סגירות הגבול וגזירות האפיטרופסות על חרושת פנים והגבלת הרשות להיכנס, מלאכת הפועלים הבלגים היא פרקמטיה חריפה, שרבים קופצים עליה. ראיתי אותם פעמים אין מספר, כשהם נוהרים לצרפת לעבוד בשדה בימי הקציר. מכורבלים הם בשקים של בד, מסומנים בצורות מרובעות לבנות ותכולות. הם אינם מתעלמים, אלא להיפך מצטיינים ומתפרסמים בסימן זה. רואים אותם בימי הקיץ בתחנות הרכבת, דורשים לשכן: “החדרים המיוחדים לפועלי החקלאות”. השוטרים הצרפתים מכניסים אותם שמה – לא “כצאן לדיר”, אך כאורחים קרואים, בסבר פנים יפות ובחיבה יתרה. בידם האחת, עם השרוול הקצר המופשל לאחוריו – החרמש הבלגי, ובשניה – אונקלה של ברזל, שבה הם חוגרים את הקמה, מלוא היד, לעמרים ואלומות, בשעה שהם “תוקפים” בכוח גדול את התבואה סמוך למקום גידולה. אחרי עבור המגל הבלגי בתנועותיו ובהצלפותיו על הקמה, אך תבן וקש שח מאד ישאר על שדה הבור.

הבלגים באים צרפתה משפחות משפחות, והצרפתים מארחים ומכלכלים אותם ברצון, ומשלמים שכרם על-פי תנאי שוק-העבודה. האזרחים-הזעירים בבלגיה עצמה מתאבקים ומתנגחים על דבר הלאומיות הפלמנדית והוואלונית – ריבי לשון, ריבי שמות, ומחלוקת לשם שמים (כנסיות)!, אך על שדה העבודה הריבות משתתקים והקולות יחדלון. הייתושים והפשפשים של תעמולה מתחבאים שם בחורים ובסדקים, ואינם נועזים לצאת מחוריהם. די לפנות מקום להבלגים, ולתת להם לעבוד, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. כל השגחה יתירה הוא דבר שאין בו צורך. הבלגים אוהבים את העבודה ושמחים בה. מעלות השחר ועד הופיע הכוכבים הראשונים, המגל בידיהם גוזר על ימין ועל שמאל, עומדים כפופים ושוקדים באהבה תמה על כל שעל עפר. אין איש ענוג וזע-עצבים, אין עייף ואין כושל: ידים של ברזל, ראשים איתנים כסלעים, נודדים ממקום למקום – אובדים חדשים, לא נדידה של בטלה, לא שריכה “מלחכת” של בידואים, אך שינוי מקום בסדר ובחשבון, בעבודה מנצחת בלי תהייה, שממון וחוסר תכנית. האנשים והנשים האלה יודעים את אשר לפניהם, יודעים לכוון את השעה ואת המקום. מתהלכים הם על פני תבל – לא כבני עם חסר-בית, אך כבני-עם, שלפי שעה צר להם המקום בביתם, ושמקדמים אותם בחיבה בכל מקום, בחיבה אמתית שבלב, בלי הפצרות ובלי תחבולות מדיניות, וגם מתוך הצורך לעבודתם, שאין חולק עליו, ושאין איש מפקפק בתועלתו. הגירה כזו, לאמתו של דבר, איננה נדידה כלל, אלא שינוי מקום.

שינוי מקום זה של “ויסעו ויחנו” משתרע על שטח שלוש מאות קילומטר למסעי הבלגים בצרפת מדי שנה בשנה. ממשלת צרפת מעודדתם ומזרזתם מעין יפה. אין עבודת פרך “שחורה” בצרפת, שאין הבלגים נוטלים בה חלק. בחצי הסתיו, הבלגים עושי הלבינים, אשר ביצעו את חוק עבודתם, נכנסים לבתי-התעשיות של סוכר-הסלקים ולבתי-משרפות היין, לעשות כל אב-מלאכה של חרושת מרובת-החלקים הזאת. הם גם מייבשים את תרמילי העולשה – עבודה אשר העושה אותה כהלכה, יכול למלא ספק-השנה שלו, רק לסירוגין ולמקוטעין, “נים ולא נים, תיר ולא תיר”. העלובים האלה הם אנוסים מחמת מלאכה, לקום פעם בפעם ולהיכנס לחדרים מיוחדים, ששם מכינים את משרת-השעורים, שאש תמיד תוקד בהם, ושם ניטל עליהם להפוך התרמילים הרקועים על פחי-נחושת על גבי גחלים לוחשות, ולהאחיז את האור בפחמי-האבן הכבדים, ללבות אותם. בעיר ליל בצרפת, חלק העיר הנקרא: וואזים, יכונה בשם: בלגיה הקטנה. בימי נסיעותי בערי השדה בצרפת, עלה מספר הבלגים שם עד לערך עשרים אלף נפש. הנשים והזקנים היו אז משכימים ומעריבים להמטוויות של צמר – עבודה נוראה בתוך אדים של עיפוש משחית. ראיתי את הפנים הקטנות של התינוקות העובדים מקומחים באבק, ונרתעתי לאחור, כאילו סילון של צונן הוצף על ראשי. הזקנים הציגו מיני פרצופים מיוחדים, שאין ביד כל חרש וחושב לצוּר כתבניתם, שערותיהם ופניהם ובגדיהם כולם מלופפי גיזת הצמר וסיביו. אחת האמות התאוננה באזני בסתר, שהפרחה שלה איננו חסין די הצורך לעבודה זו, ושלרגל המלאכה “קורט אחר קורט הולך ונפרך מעצמותיו”. נתבטא צער גידול בנים של אם. אבל אין הבּלגים מתאוננים!

בס"ט אמאן ראיתי אותם מאוששים כצורי איתן, משתתפים עם הפועלים הצרפתים בבתי התעשית של טינית. בתמהון לב ובנפש נבהלה ראיתי את העבודה הזאת. אופים את הטינית כמעשה מאפה יום אחד בכבשנים מיוחדים שמשמשים לכך, וביום השני הם נכנסים לתוך הכבשנים בזהירות שיש בה אומץ רוח, ולמרות כל אמצעי ההגנה והכיבוי, לא בלי סכנת נפשות, כי שיירי האודים והמדורות עודם בוערים, ושולים משם את רגבי החרסינה, שעוד לא נגמרה מלאכתם, כשהם אוחזים אותם באומנות מדוייקת, קצתם בין שתי מגופות, וקצתם בין שני פקקים של אודרה, החוצצים בין כפות-הידים ובין האש האחוזה עוד בבולי החרסינה עד שנגמר ליבונה.

והאחרון הכביד: בס"ט אמאן ראיתי אותם עוזרים על יד הצרפתים לעשות את הפלדה, ולתת לה את הצביון, את הדמות ואת הברק. שם הם עומדים ודוחפים את השפודים לתוך לועי הכבשן, ודומה שהם עומדים בתוך חזיזי-ברק ורשפי-להבות, כי הגיצים יוצאים מתחת הפטישים והסדנים כמבול של ברד בוער באש וגפרית – תמונה מרהבת-עינים מימים קדמונים של המיתולוגיה היונית, אליל הגבורה, וולקן שליט בתחתיות-ארץ הקרועות והמורתחות, מפרק הרים ומשבר סלעים, חוצב להבות אש בכור הברזל!

בקיצור: כל מקום שיש עבודה, שם אתה מוצא את הבלגים. בתוך אימי-סער, ביעותי-נפץ, בלהות שחת וצלמות, זלעפות שאול וחשרת אופל, על כל סיר נפוח וכף הקלע, באשר סואנים הגלגלים של מכונות, בלהט העמום של יציקת בצר, על עברי פי פחת של מכרה הפחמים. בכל מקום, ששם אבדון וכליון פוערים את פיהם לבלוע אנוש-רימה, וגם במקום שם מזככים ומאצילים את החומר, לעדן את החושים ולפנק את הגעגועים על הקסם שביופי, ואת הצמא לפרק שירה, ואת השאיפה להרך והנעים, הדק והענוג, החן אחוז-החלומות המלאים רזין דרזין של דמיון אשר לא הורקמה, והחיים בנשיקה, שאין בהם לחץ וצביטה, כי אם ריחוף והמראה – בכל אלה נוטלים הבלגים חלק.

הגבול בין בלגיה וצרפת, אף על פי שהוא תסביך מסועף מעשה רשתות, כאילו איננו מאומה להבלגים היושבים על הספר. הם מבליעים אותו בנעימה, בלי חבל תחבולות להבריח מן המכס, ובלי השתעבד ביותר לעול המכס. הם דרים מעבר מזה ומזה לבתי המכס, עוברים הנה והנה, נכנסים בשלום ויוצאים בשלום. בהעיירות האללין-מינין, קומין-פראנס, קומין-בלג' עובר הגבול דרך ערב-רב של כפרים, ויש אשר הקו חותך בית-תעשית אחד לשני חלקים. ההגירה היום-יומית מבלגיה לצרפת היא רבתי-עם כל כך, עד שהבתים בחצר הבלגי מצטפפים וממשמשים להיסמך לבתי-התעשית העומדים בתחום צרפת. אילו לא עמדו שם בתי-מכס עם העמדת גבוליהם והגבלת גדריהם, עם השלטים באותיות רברבות ועם הבולשת הממשמשת בכיסי בני-אדם; ואילו לא הורגש ההבדל במחיר הטבק, שהיה בזיל הזול בבלגיה, וביוקר בחסד המונופולין הממשלתית בצרפת, אז, בשבתי, סמוך לשם, כחודש תמים בנאות שדה בבית-הקיץ, הייתי חושב שהגבול הזה איננו אלא דבר שבדמיון.


 

ג    🔗

בלגיה עובדת זו, מרכז מבחר חרושת המעשה בכל מקצעותיה הרחבים והמקיפים, עם האמצאות החדשות שבחדשות, וגיוס כוח הקיטור והחשמל, גנזי-רכוש וגנזי-עבודה; ארץ זו שהבינה כיצד לאצור רכוש רב, בכדי להתכשר לספק עבודה לאוכלוסים רבים; בעלי-הון הללו, שלא נבהלו מפני דרישות שינויים לרגל המחלוקת בין בעל-הבית והפועל; ועבודה זו, אשר פחות מכל ארץ אחרת הרבתה לעבוד, ותאזור כוחות גמדים למלחמת ענקים, בשווקי העולם כולו – עם מטוויות הצמר מרובות העושר בגליל קורטרוא, עם גידול האילנות בגאנד, המספקת את השיחים לכל ארצות אירופה המרכזית לגידול הפרחים ומיני התמר הגדלים בעציץ נקוב או באדמה, עם כלי הנשק, תותח ומקלעה, רובה וחנית וחרב וכידון לאלפי מיניהם של חרושת ליאז', ועם מלאכת התחרים, הסלסלה, מעשה הגבלות והתשבץ, מלאכת הריקמה והשזירה, העניבה והסריגה מעשה חרש וחושב – העם הזה הוא בעל מלאכה חביב ומוזמן לכל מקום!

צדק ברגסון בבכרו את ה- Homo faber על Homo sapeins 1 ועל כל בנים צדק בנוגע לארץ זו.

אינני בקי כל צרכי בגבול בלגיה וגרמניה. אבל יודע אני, שגם גרמניה לפני המלחמה היתה מקרבת את הבלגים, מקבלתם בסבר פנים יפות, וקולטתם עד אפסי שיעור כח הקליטה. זוכרני גם את הבלגים באמריקה, בבתי מלאכת השימורים בניבראסקה, הקצו הפועלים הבלגים לעצמם מעין עיר מיוחדת, כמשפט רובע העיר אשר יסדו בשם “וואזים” בעיר ליל. הבלגים רואים ראשית אמריקה להם באנטוורפן. מרגלא בפומייהו: “כשאדם עומד על סיפון האניה, אין לו אלא לעשן את מקטרתו, ולא לדאוג. הריהו כאילו כבר בא לאמריקה”. בארגנטינה, עיקר עבודתם – החקלאות; אבל לא הסתפקו בזה, שהכניסו מין גידול חדש, שהביאו עמהם מארצם, והוא גידול נטעים מכילי שמן, ובזכותו התבצרו במצב כלכלתם על בסיס בטוח. להוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיים וביגיעת בשר ונפש יודעים עמי אמריקה מכבר, ועוד יתרה עשו: גדשו את הסאה בזריעת החיטה והשיפון; אך הבלגים פתחו ניר חדש לצמחי שמנים.

וכמו לכל עם עובד, יש גם להבלגים געגועי הערצה לשלום-בית, להנווה (Home) להד' אמות שלו. כלעומת שהוא יוצא מארצו, הוא שב אל עקבו. יש כאן יסוד טמיר, נפשי. כל הפועלים באמריקה וכל משרתות-הבית בעיר ליל או בפאריז רגילים להביא או לשלוח את צרור הכסף אשר חסכו – לביתם ולמולדתם. יום טוב היו עושים בשובם לבתיהם הקטנים כפופי-הסבל, דמות דיוקן של בובות דלות, שהילדות העניות מצחקות בהן. אחרי הטלטולים, הטירודים והנדודים בחו“ל, אחרי אשר הטבעו בבוץ המלבנות, וחבקו אשפתות המדמינות, וניקו כל ארובות המעשנות, והרעישו מכונות שמשכו קרונות – מה מתוק המנוח בעשתות שאנן, ומה נפלאה האידיליה בביקתה זעירתא אצל אמא, או הגברת! אמא, אמא – כל הצער והגעגועים והרוך והאהבה! מה יקר מזה, מה קדוש מזה? ויש אשר ה”פאם" מנדנדת את העריסה שמתוכה נשקף הראש הקטן של בובה – אז אין קץ לחדווה. מין עידון של מנוחה שפוך על כל זוויות החדר. ובמטבח – הרצפה עשויה ריבועים ריבועים של אבנים חלקלקים תכולים וירוקים מצופים אמילה וזרועים חול, והכל מתוך ורך ואהוב ומלא צער. העוני שורר בהבתים הקטנים האלה, אבל כמעט אין בית אשר יעבור על פניו איש-החול בעגלתו הקטנה, והאשה או הבת לא תצא מפתח הבית וחוצה לקנות בפרוטה לוקסוס זה של עניים, מעט חול – לרבץ בו את הרצפה.

קפה מעובה בעולשין עומד ומצטמק, עומד ומתבשל כנר תמיד במוליאר של ברזל. מצופה אף הוא באמילה לשם נוי. המוני העם בבלגיה מרבים לשתות קפה. זכורני יהודי אחד בפלוצק היה דורש בשבח התה, והיה אומר: “א גיט גלעזעל טיי, אז עס איז גוט איז עס טאקיש גוט”. פתגם דומה לזה אמר לי בלגי אחד על דבר הקפה שלו, וכשערערתי וקבלתי, שאין זה קפה אלא עולשין, תלה בי טיפה של מרה: מפונק שכמותך! דווקא העולשין מתבלין את הקפה! אין מחלוקת לחוש הטעם. אבל מוליאר הקפה איננו כלי יקר יחידי, אף על פי שהוא הכי פעיל, בביתו של הבלגי הדל. במטבח יש ברוך השם, כמו אצל הסבתא שלי, מעט מ“נחושת המשפחה” או “נחושת הבית”; כיורים צהובים, מחתות מבריקות עד התפוצצות רשפי אש, קדירות ממושכות וממורטות שמשמרין בהן את המלפפונות, סירי רחץ לכלי לבן, אגנות שצבען מחוץ כמראה החלמון, ומבפנים צהוב-חוורין – ומשפים ומצחצחים אותם ביום קבוע, אחת לשבוע. אלה הם תכשיטי המטבח, שעל ידיהם מזדכך קצת התפקיד הגס של חלק בית זה. ובחדר הראשי גם-כן “חתיכה של נצחיות” מבשרת הזמן, כבוד האורלוגין, עומדת מלוא קומתה, עם משקלותיה הכבדים של פלז צהבהבת תלויים באזיקים צהובים-אמוצים בתוך שידה תרוטה, אבל מביעה חשיבות, – אם יופי אין כאן זיקנה יש כאן, בהיותה עשויה עץ מאהאגוני היקר. – הפועל הבלגי גם כשהוא סומק-שבסומק, לא יוותר בנווה משפחתו על שום הרווחה של היות chez soi (בביתו), ושל קצת בעל-הביתיות מהוגנת, לרווחא דמילתא. בחוץ איננו חושש להתאבקות, לפרפור ולערבוביה; בבית הוא רוצה בסדר נוח ונעים. ואם הצליח יותר מן הרגיל, אז יביא עמו מגאנד יריעה מרוקמת רחבת-ידים, מנומרת פרחי שדה: ציצי-בר כחולים, כרכמוניות מעוטרות זרי עלים לבנים דקים, ציצי כוסות ופעמוניות, וציצי חבצלת לבנה ונץ החלב. בחור אחד, בעל בלורית ובן חיל הביא עמו ציפור קאנארית צהובה כדונג חדש, ולבנבנת כמראה החלבון, בכלוב מעשה חרשים אשר עשה בידיו מזרדי אילן, ויעש בתוכו זעיר זמורות וזעיר סבך, והציפור פורחת מזמורה לזמורה ומסבך לסבך.

כשהחדווה מתגברת, והאיסתרות בלגינא קיש קיש קריין, או “העולם” נוסע ליהנות מזיו המש ולשאוב אוויר-ים מלוא הריאה בבלאנקינברגי. זוכרני את חגיגות הפועלים השבים ואת תהלוכותיהם. הצעירים מפזזים ומכרכרים, דוהרים ורוקדים כסייחים עליזים: הילדים מפטפטים, מלהגים מקשקשים בלשונותיהם ומשחקים. ריצת רגלים, נדנוד ידים ו“כל עצמותי תאמרנה” מצטרפים לסמפוניה חיה, אדירה ומנצחת. העינים מתלהטות באור של שמחה, הפנים מבריקים מתוך תענוג, חללו של עולם מלא אורה ושמחה; הנה שבנו! הנה אנחנו בביתנו! – הקונדסים מתחבטים מעט, וכשהם נפנים מהמלחמה, הם נושאים תלי תלים וציבורי-ציבורים של לוחות נייר ושל גליונות ופספסים מכל הגוונים שבעולם, בזיכים ועששיות, פנסים ושפופרות, וידי הגדולים המשגיחים עליהם הן עסקניות ושמנמניות, תופסות ובודקות כל דבר. לפנות ערב – הארגמן שבפאתי מערב הולך ועומם, ומתחילים להדליק את הנרות בפנס הצבעונים של נייר, ומאורי האש וההדלקה של פומבי מתחילים. מסופקני, אם שמחת בני לווייתו של קולומבוס בשעתם לקול הקריאה “יבשה!” היתה גדולה משמחתם של הפועלים הבלגים ששבו לביתם.

זה משפט עם עתיק-יומין הפלמנדי (בערך אל גיל עמי אירופה), שנשמתו מרפרפת בין הדי-לחשים של תפילות דתו ובין שיח פלא של אריגה דקדקה, בין מסתוריות שבנפש ובין הקפה שרובו עולשין – וגם כוס השיכר, שרבים מיטיבים בה את לבם, כי הבלגים הם בעלי הנאה פורתא, וכוס ישועות ישאו, ויגיעו עד ביסום. וישנם גם שותי שיכור, שעוברים את גבול הביסום, ואז קוראים גם למהלומות, ואם אין הדבר נורא יותר מדי, השוטרים מניחים להם להתאבק מעט דרך חירות. תיתי להם שיתחבטו מעט להוציא ממסגר את אסירי הכוחות הספונים בהם. ישתו, ישכרו, ויתחבטו מעט, ושב ורווח להם. אין רע! שוטרי בלגיה קצת פילוסופים הם ויודעים סלוח. זאת היא הארץ העתיקה של חוט-הרקמה העדין ושל הלמות העמלים במרזפת אולם המכונות, מקום שם עינים של כל-כך דורות עששו וכבו לעד בעבודת התחרים, וכל-כך פועלים ואיכרים, גננים ופרדסנים כפופים ושקועים בצללי העבר, נפלו דומם, בלי שם וזכר, בהגנה על ארצם – מפני חיתו טרף, ומפני פראי-אדם ואנשי-שחץ, עד שהארץ היתה לבמת היישוב והעבודה והיבול, כל הארץ בית-תעשית אחד, כל הארץ גן אחד!


 

ד    🔗

באו ה“אריים” הגרמנים המפוארים, ונעצו את פרסות הברזל החזקות והחדות לסנדל המסומר, בזמן מלחמת התבל 2, לתוך נחלה זעירה זו של אנשים תמימים, מסתפקים במועט ושמחים בחלקם. פועלי בתי הנשק של ליאז', הרוקמות והאורגות בגאנד, עוקרי ההרים וטוחנים אותם זה בזה במחוז שארלרוא, המלבנים הסבלנים, שמראה פניהם כאילו נבראו מן הרקק ומאגמי הרפש, העזים כנמרים: גדודי פועלי המכונות והגלגלים עם הקיטור והחשמל בגליל ליס, וכל עובדי האדמה הגיבורים כאריות המטפלים בידיהם המוצקות והאוהבות, דור אחר דור, בערוגות זרעם ומטעם, בכל רגב מרגבי אדמתם בכל כך אמונה והתלהבות חשאית, דור אחר דור, ויעמיקו בהם את שרשיהם בעבודה ללא הפוגות, בלי דבר דבר – האנשים האלה ראו את עצמם, בהפתעה מדומה, כאדם שעובר לבטח ברחוב העיר, והרבה סלעים נופלים על ראשו מן הגג – ראו את עצמם מוקפים חיילי חיילות, עם יערי-עד של רובים ותהומות של חומר ירייה ותותחים ומקלעות וטנקים, אשר לא ראו מעודם הם ואבותיהם, כי אך זה עתה המציאו אותם גאוני הרציחה בסיטונות, חכמי חרשים, חרשי-משחית של אשכנז. ובלגיה עם אדיר בעבודתו, אך לא-עז ביום נשק ומלחמה, ומעודם לא פגעו אף כמלוא השערה בכבוד אשכנז. הוואלונים הם קרובים בגזע מולדתם אל הצרפתים, ובכבודם יתיימרו ושפת צרפת בפיהם, אך ריב ומדון לא היה להם עם אשכנז, ויסחרו עמהם, ויעבדו עבודתם, ויבקשו לבוא בהמונים בגבול אשכנז. והפלמנדים התיחשו לתולדותיהם אל ההולנדים, ויחד הם דומים מעט אל האשכנזים, וחרפה לא נשאו על קרוביהם מעודם. אפס כי היו לגרמניה למוקש בדרך.

למראה בתיהם הנוחים, אשר מעולם לא נגואלו בדם, ועתה התחיל הדם שותת מהנרצחים בכל הפינות הקטנות, אשר שמה פרץ החייל, למראה אדמתם, שהזרים תקפו אותם באכזריות חימה, וידרכו עליה ברגל גאווה, פרצה בקרב העם הזה ההכרה של חובת מגן והעוז והרגש של תביעת עלבון היותר נמרץ ונורא, שהתעורר בעולם מימי מלחמות הצלבנים והמרידה הצרפתית הגדולה. צבאות גרמניה – המנגנון המלחמתי היותר מדעי ושנון ותכסיסי ומורכב ותלפיותי שהיה בעולם מאז ומקדם – צבאות גרמניה עמדו משתאים ומשתוממים למראה כוח הניגוד העזוזי הזה. בכשרונם השלילי הידוע לבלי הבין נפש ומזג שום עם אחר, לא שיערו בנפשם, שבשל קדושת המזבח הביתי, הדירה הקטנה והמשפחה, התפרצה נגדם חמת-נקם חזקה מכל תותח; לא הבינו ש“גדא” דבלגיה – הכירה, האור לשבת נגדו בבית, ושכירה זו עתידה להיות לכבשן, ושלתוך כבשן כביר לא ייכנס אף העם היותר גבור – ונוקה.

ככה נזדקר העם הבלגי מן העבודה אל ההגנה העצמית. שם על גדות האיזור נתגלה להאשכנזים העם העובד הקטן בכעסו. חיל העם הקטן הזה היה שדוד ומנוצח, נשאר בו עוללות אחר מעשה. ואולם אחר התבוסה השלמה בליאז' ובגאנד, חגר את שארית כוחו לבלתי פנות את השארית האחרונה של ארץ המולדת, עמד תחת פיות כלי-המפץ הגדולים של קרופּ, ולא הניח את מקומו. ויעש הצבא הבלגי מעין התחבולה, אשר בה עשה יהושוע מלחמה עם אנשי עי, כאשר יצאו לקראת חיל בני ישראל, נסו חיל בני ישראל לפניהם עד התיקם אותם מן העיר אל המדבר – ואז נהפך העם הנס אל המדבר אל הרודפו. ככה נזדקרו גדודי הפועלים הבלגים בדרך נוסם לאחור. כל אלה אשר ישבו מקודם בסתר עליון, בהרריהם ובגבעותיהם בשארלרוא, ובצל סלעיהם, ובקעותיהם בקירבת האיזר התלוננו (ושמה לא העפיל האדם לעלות) – והאנשים לא מלומדי מלחמה מנעוריהם, ולא חמושים בכל נשק מתוקנים, וגם מעט חליצתם ואזניהם הסירו מעליהם, ויהיו אך נאפדי נקמה, ויאחזו בסכינים מושחזים, שחודדו גם מורטו. ובני אדם אלה, נוקשים כסלעים, רטובים מזרם מים, מכוסים טיט היוון, כאילו זה עתה באו מן המלבנות, המונים גסים הללו תפסו את ה“אריים” בצוואריהם האצילים, ויכום ויכתום ויחצבו בהם כחצוב בלבנים, אלף לשעה.

כי עם עז הבלגים, כגעת בביתם ובמשפחותיהם יד מרצחת. האנשים האלה קשים הם, אינם יודעים דרכי נועם, ואינם סכים עצמם בשמן-זית של ספרי מוסר. כל איש מהם הוא שמח באושר עמו וכואב לשברו בידים ממש.

ומלך היה לעם הזה – מלך עליון, שהעפיל לעלות על במתי ארץ, ונאבק עם גורלו ועל במותיו נפל חלל. לכל עם יש מלך כראוי לו, וגם לבלגים היה מלך כראוי להם. המלך אלברט היה איש עניו ותמים מאד. הוא אהב ורדף שלום, והיה מנענע ראשו לכל גל וגל, וקולו כמעט לא נשמע. אך בימי מלחמה לא היה כמוהו איתן ועז, מחרף נפשו בכל רגע כקרבן-נדבה בלי הרהר ובלי התפאר, ומלוא תקיפות מרוכזת חשאית עמוקה ובורחת מן הפירסום בגועל נפש אצילי אסתניסי. כשהתחילו עורבי הייאוש לצרוח ולקרקר, כמנהגם בכל שעת משבר, של עם, עמד הוא כצור איתן על מקומו, כאילו לא חלה ולא הרגיש, והוא חלה והרגיש יותר מכל זולתו. הנני זוכר אותו בתור נסיך בבריסל 1906, כשהוצגתי לפניו ע"י וונדרוולדה, ובוויסבדן 1908, כשפגשתיו עם דודו המלך בבית המלון “עדן” בוויסבדן, בזמן ששם שהה גם ידידי, מחכמי בריסל, הפרופ' פאול חירירה. הוא היה אז בתחילת תקופתו כנסיך, והנער נער. אמרו עליו כבר אז, שהוא מצויין במידות טובות. רושם עמוק עשה עלי בחודש יוני לשנת 1916. עברתי אז באניה מלונדון לפאריס, הדרך הרגילה: קאליי-דובר, או פולקסטון-בולון היתה בחזקת סכנה, והיו נוסעים כל הלילה דרך האוור, ואז עלה הרעיון בלב לבקש ראיון אצל המלך, שישב אז סמוך להאוור עם משפחתו ומסיבו. ידעתי את שר החצר שהיה עמו, והראיון ניתן לי. מראהו של המלך לא היה כמלך מעבר-נחלה, מוכה אלהים ומעונה, אשר צרפת זיכתהו בידידות משכנותיה, ותאצול עליו מהודה, או כהמלך ליר השקספירי, אך כמלך נגיד ומצווה על שדה המלחמה. לא אשכח את הנוגה הקר של החלטה, שנוצץ בעיניו. זה היה הפטריוטיזם הצונן והשלו, הגא והמתון, אשר דווקא על-ידי מנוחתו וגבורתו השקטה, יש בכוחו לרענן, לחדש, לתכלל את הקשה והכבד, האפור והמייגע בשעת צרה של עם.

חוט חייו ניתק, וימיו נדעכו. כגיבור נלחם עם הטבע, כגיבור אשר בדורות הבינים היו אומרים עליו “חף מכל פשע ומכל פחד”. על במותיו נפל חלל. זה היה אלון ממלכתי אמיץ. מלך הבלגים, זה שמו וזה תארו, ולא מלך בלגיה. הוא היה גם אוהב ישראל וחובב ציון, ויפה הוא הדבר שציוּן לנפשו יעלה ויצמח ביער הנקרא על שמו בארץ ישראל.

כבוד לאחותנו – לבלגיה העובדת ולבלגיה המולכת במלכות צדק!


 

ה    🔗

אילו היה המעמד הבינוני בבלגיה מפלגה דלולה, מפורקת ותחוחה, או נטולת הכרה מעמדית שלה, ואילו לא נתנו תופשי השלטון אל לבם לתמוך ולעודד גם את המעמד הזה, ולזרזו לכיבושים ולהישגים על שדה הכלכלה, אזי היתה עבודת הפועלים מאין ופעלה מאפע. המעמד הבינוני בבלגיה הוא מסועף ומסורג מאין כמוהו. משפט קדום וחוסר ידיעה ובקיאות בעולם הוא לחשוב, שרק הארצות המרובות באוכלוסין יהודים הן מלאות מתווכים, ושרק היהודים המציאו את התיווך הנפרז בין ההספקה והצרכנות, ויעשוהו, קרדום לחפור בו לבדם. התיווך הוא מעשה רשתות מסובך מאד דווקא בארצות העומדות במרום ההתפתחות הכלכלית. חשיבות מרובה יש שם להמפלגות ולהמדרגות אשר בין היצרן והצרכן, והיחסים שביניהם צריכים להתקיים ולהתפתח, אלא אם כן עוברים לסדר כלכלי סובייטי-בולשיבאי, אשר אז תופסת הממשלה את התפקיד הזה בידה, מבטיחה לתקן עולם במלכות השוויון הכלכלי הגמור. אבל כל זמן, שהמעמד הישן קיים, רק משטר בריא וחזק בין המפלגות האלה מהווה מצב טוב במדינה. שטח האדמה, כשהוא לעצמו, איננו כלום, וגם שפעת יבולו ופירותיו, איננה חשובה הרבה. המונים המונים ברוסיה גוועו ברעב על אדמה דשנה ופוריה, בעוד אשר המונים המונים על רצועה צרה בניו-יורק ראו בטובה ויעשו עושר, בלי אשר אחד מהם הוציא לחם מן הארץ. יש הרבה ארצות פוריות, שיושביהן אוכלים מעט, ומדרגת הספקתם ואופן חייהם הן בתכלית השיפלות, וארצות לא פוריות, שיושביהן אוכלים וניהנים הרבה, ומדרגת סיפוקם היא בתכלית הגובה; הכל תלוי בפיתוח התחבורת בין המקומות והתנועה וההקבלה וההתאמה וההרמוניה בין החלקים, בסדרים טובים בכשרון ובזריזות, בבטחון שבני הארץ בוטחים זה בזה, בטחון הנפש והרכוש ופתיחת דלת בפני לוין. לצד הפועלים הרבים, בלגיה מלאה סוחרים, רוכלים, תגרים, חנוונים מוכרים לאחדים מתווכים ומתווכים של מתווכים, ספסרים בשער תנובת הארץ וספסרים בשער הכספים ושטרי הערך. האקונומיה מקפת מספר אין סוף של דברים בלתי נתפסים, ואין השכל מגלה אותם בבהירות גמורה לאמר: כאן או שם הנקודה, שצריך לעמוד עליה ולתקנה; תורת הכלכלה עדיין לא באה לידי הבחנה מספקת, וכל מה שהיא מחייבת, ושהיא שוללת, היא עושה רק בדרך אומדנה ושיקול הדעת בעלמא, ולא בבחינת וודאות הנדסית.

תורת-הכלכלה עדיין איננה, ומי יודע, אם תהיה בזמן מן הזמנים למדע נסיוני ממש, שנותן הוראות לכתחילה, אשר אם יעשה אדם, או עם – והצליח בלי ספק. תורה זו עדיין היא באה רק בדיעבד דוגמת ההיסטוריוסופיה, אשר לא תוכל להורות לנו הלכה-למעשה, כיצד לעשות היסטוריה, אלא כיצד להבין את המאורעות שאירעו בהיסטוריה, ברם, דבר אחד הוברר מכל אלפי רבבות הספרים, שנכתבו במקצוע זה, והוא, שהאיקונומיה היא תרכובת יציבות החקלאות עם הדינמיות של תעשיה ומסחר, הפשטות של הטבע עם המלאכותיות של המשא ומתן, של צרכי בני-אדם. הנאותיהם ושכרם ונזקם, והבדלי-אפיים והשראת רוחם, רחישותיהם וגירוייהם הנפשיים, שהרבה תלוי באמצעי החיבור, בהסתגלות והדדיות וערבות בין אדם לחברו, בין מעמד למעמד ובין מדינה למדינה; שהעדר גלגל אחד במכונה זו, או קלקולו, משבית את כל עבודת המכונה, ושצריך שיהא איזה יחס של הצטרפות וקצת מאזן, בין התוצרת ובין ההספקה, בין ההספקה ובין הצרכנות. ויתר על כן, הוברר הדבר בנסיונות השנים האחרונות, שהתיווך לא ניתן להיבטל, אלא להעביר מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות אנשים פרטיים, לרשות הממשלה; ואם כן אין השאלה נפתרת על ידי עובדת ההעברה בעלמא, שהיתה לפנים אחד העיקרים הסוציאליסטים, אלא הכל תלוי בזה, לאיזו ממשלה מעבירים, אם לממשלה מחזיקה בנושנות, או לממשלת-עם, ולאיזו ממשלת-עם וכו' וכו'. ככה נסתעף המושג הסתמי של הסוציאליזמוס הראשון להרבה מושגים; ומשבא המשבר לרגל מפלת המעמד הבינוני, שהיה נוהג את המסחר והתעשיה, והסבך של החיים הכלכליים המטורפים ומחוסרי האחיזה הלך הלוך והשתרג, ולא היה “נגר ובר-נגר דיפרקיניה”. חוץ מהבולשביות, שהפכה את הקערה על פיה, וגזרה על המסחר ועל כל עסקי התיווך כלייה, ובמהרה נוכחה, שמן ההכרח הוא להחליף ולהמיר, לקנות ולמכור, וכל הדמיון של ביטול התווכנות הוא השלייה ואכזבה גמורה, וה“הכרח לא יגונה”, והתחילה להריק את חניכיה לשלוח פקידים לחו“ל מטעם הממשלה, כאותם הסוחרים מן החברה הנושנה והנרקבה, שהיו הולכים לדנציג וללייפציג; – ועדיין שאלה היא, מי הביא יותר תועלת לכלל המדינה: הסוחרים הפרטיים, או הסוחרים המוכתרים בנימוס של פקידים ואנשי השרת? ושאלה זו שוב תלויה היא בשאלה אחרת, והיא: אילו היו כל הארצות כבר מחוץ לשיטת הקנין הפרטי, ולבר מהעולם הזה של כלכלה, אזי אולי היו התיווך והחילוף העשויים באופן רשמי-ביורוקרטי מתאימים; אבל ההתאמה נתקלת באותם השבילים המתפתלים, ובאותה התהום של הבדל, בין הסדר הנוסד על דיני שלי ושלך, ובין הסדר הממשלתי-ציבורי שולל האנוכיות המשליט את ה”מדינה" המסתורית ומשלם בתקוות הבטחותיה לתקן עולם במשך “חמש שנים” ועוד “חמש שנים” ועוד “חמש שנים” – גמול בעד המציאות המרה והאכזריה של עולם הזה. כל העמל והתלאה, עינוי המוח ושברון הלב ומפח הנפש של הבולשביות, שגרמו לסכסוכים פנימיים, מעין יציאת טרוצקי, סידורים במקצוע הפוליטיקה הכלכלית כלפי חוץ, על בסיס יותר אובייקטיבי ויותר מקביל להחברה האורגנית – הם הם שהתסיסו את תהליך הבקורת וחשבון הנפש בקרב הסוציאליזמוס העולמי המתנדנד בין רעיון דיקטטורת הפרוליטריון שיש בה משום יזמה ומרץ מתפרץ, המתאימים לרוח ההמון מהדור שנתבגר אחרי המלחמה, ובין הרעיון הדימוסי (הדימוקרטי), שיש בו משום התפתחות ערה ומתמדת; ומתוך כך נתחלקה התורה הסוציאליסטית, במובן העיוני, לכמה תורות, גם בצרפת גם באנגליה, ובמידה יתרה בבלגיה.

בבלגיה לא נסתעפו האסכולות, ואחריהן הכיתות, הסוציאליסטיות, כמו בצרפת; אבל משבר המעמד הבינוני במידה מופלגת חשף והבליט יותר מאשר בצרפת את שיתוף העסקים ההכרחי בין המעמדות, ההולך ומתגבר עם ההתפתחות, למרות חילוק הסיסמות. בלגיה היא בעיקרה ארץ תעשיה, ותעשיה בלי הון היא כמו צי אדיר בלי ים לשחות בו. תמורת חמרים מהגוף הלאומי הכלכלי, כמשפט כמה ארצות, איננה מספיקה לבלגיה. היא איננה יכולה להיות מבוא שאינו מפולש, שכניסה יש לו, ויציאה אין לו. שאלת השוק היא שאלת הקיום לכל אחת מתעשיותיה, כמו לכל משק שיהיה לו מה למכור; ומסקנתו של קאוטסקי, שבמידה שהשווקים מתרחבים, בה במידה המשק הפועלי הקטן נעשה יותר קשה, היא מתאמתת בבלגיה יותר מאשר בארצות אחרות. תעשיה רברבתא בולעת את המלאכות הפעוטות, והמון הפועלים הם זקוקים לבעלי ההון, לא ברצונם, ואף לא בשלטונם של בעלי ההון. אין זה אונס ממש, אלא כל הסבך המשונה הזה הוא הכרחי. כך הם החיים! אם לא יהיה הון גדול – לא תהיה תעשיה. ואם לא תהיה תעשיה, אז הסכומים המיליארדיים המשוקעים בבנינים, במכונות, ברכבות, בכבישים – יחדלו לתת פריים; ולאמיתו של דבר, אחת היא אם על הרכוש המת הזה נקרא שמו של איזה קורח יחידי פרטי, או של הקורח הקיבוצי דמתקרי “ממשלה”. העם יגווע ברעב המונים המונים, ורובם יטבעו בים צרה, אם לא תהיה להם עבודה; ועבודה לא תהיה להם, אם לא תוכל התעשיה הגדולה להוציא את השטרות לשוק על האפוטיקאות ועל בתי המכונות והסחורה אשר באוצר; ואם לא תעמוד בהתחרותה עם הארצות האחרות. זהו פרי צירופן של סבות מרובות מאד, שאינן מוגבלות במקום ובזמן, ושאין לבטלן.

הרבה נסיונות נעשו בבלגיה בהצברת המחפרות של שרלורוא: הוצא הוציאום מרשות היחיד, ומסרום לממשלה. מקודם היו כבלי הבעלים מעיקים, עכשיו כבלי הממשלה מעיקים עוד יותר. מה איכפת לרבבות העובדים ברכבות ובעגלות הטראם, אם שטרי הקנין ומניות-היסוד מונחים בקופסת אי אלה רכושנים, או בקופסת הבנק של הממשלה? מהצד הנפשי, רוצה הפועל בממשלה משל חבריו יותר משהוא רוצה בממשלה משל אחרים; אבל כל ממשלה סוציאליסטית או קרובה לסוציאליזם, שהיתה בבלגיה, אחזה בשיטה כלכלית, שמתחשבת בעיקר עם צרכי כל האומה, ושואפת למאזן מסחרי טוב ולפיתוח החקלאות והתעשיה. הקובלנא הנשמעת בכל ארצות אירופה בקול ענות חלושה – ובכמה ארצות כמעט כאוב מארץ אם לא לגמרי אילמת – על התפוררות המעמד הבינוני, על התפרדותו לדקידיות, על רדתו פלאים ל“מצב של סינדרלה” (עסקנית-הבית העלובה, העובדת בעד הכל והיושבת בעצמה בסתר המדרגה – גיבורת הגדה עתיקה על דבר הבת השנואה, ילדה חורגת ועלובה, שטרחה ועמלה בעד כל המשפחה, והמשפחה נהגה בה מנהג אסקופה נדרסת לכל רגל, ואולם בסופה באה נינפה אחת לעזור לה, ונישאה לבן-מלך) – תחת קול לחש זה של עצבות ממלמלת, יאוש חשאי מכרסם ומכלה, הרגשת שממון ליקוי נפשי, מועקה וקדרות ודכדוכיות, שממלאים כל חללו של עולם המעמד הבינוני בהרבה ארצות, היתה קובלנא זו בבלגיה קול רעש אדיר וחזק ועמדתה של המפלגה הבינונית לא היתה נזעמה ומיואשת, אלא ברורה ומעשית ומיוזנת ביזמה מעין כמוה, מתוך שפע של כוחות, וערכים תרבותיים ואנושיים; ואחת המגמות העיקריות והיסודיות, שאליהן שאפה, היתה, לא סולידריות מעמדית בפלפולים של פולמוס ו“סברות הכרש” (כל הסברות הכלכליות הן בבחינה זו), אלא בעזרה הדדית ממשית על ידי קופות מילווה וחסכון ואגודות קבלנים וצרכנים, שבהן משתתפים לפעמים גם פועלים גם עובדי התיווך, הסוחרים והחנוונים, על פי תורת מומחי-הכלכלה החדשים, המתייגעים למצוא את נקודות-ההתאמה של איגוד הפרנסה, והתופסים את העמדה הפרינציפיונית של אדוארד ברנשטיין בר פלוגתיה דקארל מארקס, בסיוע המסקנות מהנסיונות של השנים האחרונות בעולם הכלכלה; הממשלה שומרת על שוויון המשקל בין המעמדות התלויים זה בזה ועל הקו המבריח כבריח התיכון את כל חלקי האומה, ותחת השיטתיות הפרינציפיונית השגורה בהרבה ארצות, מתפתח והולך מדע כלכלה שיטתי. ואף על פי שהמדע הזה הוא עוד מציג בפנינו בעיות מסובכות מאד, ועדיין העולם הרכושני מידלדל ויורד, ועדיין תעוקה גדולה מורגשת בשטח החנוונות, ועדיין יש חוסר עבודה, ועדיין המעמד הבינוני ברוב מניינו הוא רעוע, יען כי הלחץ והדחק הגירו אבניו אחת אחת כאבני-גיר מנופצות, מפני שבכל ארצות אירופה מחוץ מצב המלחמה נמשך כמקודם, ותחת שדה הקטל היה שדה הכלכלה למקום מערכות המלחמה של מכס המגן בין המדינות השונות, וחומות המכס מפריעות את חילופי התוצרת בין השווקים, והמשק של החברה הקיימת, לכל ענפיו: התעשיה, החקלאות והמסחר מתנהל באופן לא-מסודר, וכל יצרן ויצרן מוציא תוצרת לפי ראות עיניו, בהתאם לעסקיו הפרטיים, ללא כל סדר בין עושי התוצרת ובלי חשבון קודם למעשה – בכל זאת ניכר על-פי השוואה, שהניצול המהיר והקולע של אפשרות תוצרתית או מסחרית מסויימת, הוא גדול בבלגיה, מאשר בארצות אירופה האחרות, ואין חוסר העבודה לפועלים נורא כל כך, ואין המעמד הבינוני מחוסר הגנה כל-כך ואין האמרת המחירים, ואין יכולת כל כך לבעלי האסמכתא להטיל נחשולים בים המסחר בשטרות, כדי שיוכלו לשלות דגים מהמים הדלוחים, כמקרה אשר יקרה תכופות בצרפת. אבל יש קצת קביעה ויציבות; לפי הערך, רשות לומר, שבלגיה פורחת ואולי עתידה תורה לצאת ממנה לשכנותיה.


  1. אדם עובד, אדם חכם  ↩

  2. הראשונה  ↩