מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פרופסור דוד שור

מאת: משה גליקסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרופסור דוד שור / משה גליקסון

פרופיסור דוד בן שלמה שור הוא לא רק אמן מוסיקאי בחסד עליון – הוא יותר מזה; הוא אישיות מובהקה ביהדות הרוסית בדור החולף, דור הליברליזם וההשכלה ההומאניסטית, המחבקת זרועות עולם. שדה פעולתו של האיש החי, רב-הפעלים ובעל הלב החם והער הזה לא היה אמנם גדור מתחילתו בתחומי הלאומיות העברית והצבור היהודי. דוד סולומונוביץ שור, איש מוסקבה, היה בעצם דוגמא נאה ולוקחת לבבות לטפוס המעולה-הסימפתי של האינטליגנציה הרוסית הליברלית-הרדיקלית, זו שהצטיינה בשעתה באידיאליזם סוציאלי, באהבת הבריות, באתיקה צבורית גבוהה, ברחבות הלב והאפקים. לידתו וילדותו של שור חלו בשנות הששים למאה הי"ט, בתקופת הגובה לאותה אינטליגנציה, אשר יפיה האנושי וחסנה המוסרי הטהור הלכו ונחלשו במשך הזמן, בשעה שהשאיפות החברתיות הנעלות נעשו ענין לשולחן ערוך של מפלגות, המקנאות קנאת-כתות לאמתותיהן הפסוקות והנלחמות אלה באלה מלחמות של “כנסיות” לאורחא דמהימנותא, ואשר סערות המהפכות ונצחון הצדק הסוציאלי, כביכול, ברוסיא הגדולה השמידוה מעל אדמתה, ואת יתרה, שבלים בודדות ושרידים יחידים, זרו לכל רוח של אמיגרציה עלובה ומדולדלת. עשרות שנים עבד דוד שור את עבודתו לתרבות ולאמנות בעיר הבירה החברתית-תרבותית של רוסיא (פטרבורג היתה רק המרכז הפוליטי-הפקידותי של המדינה), ונדמה לי – אין אני יכול לקבוע מסמרות ולהכריע בדבר, – כי יותר משהיה חי לאמנות המוסיקלית הטהורה, היה חי לתרבות המוסיקלית החברתית, ולבו ועבודתו היו נתונים להרביץ תרבות זו בחוגים רחבים של המשכילים והמוני-העם.


אין בידי להעריך הערכה מקצועית את ה“שלישיה” המוסקבאית המפורסמת, אשר שור היה מיסדה, רוח החיה ועמוד התווך שלה, ולהסביר את מהותה. אבל זוכר אני את הרושם ואת ההשפעה הכבירה, שהיו להרצאותיו המוסקליות-העממיות של דוד שור לפני עשרות שנים במרכזים התרבותיים העיקריים של רוסיא. לפני יותר מחצי יובל שנים בא לידי לשמוע באודיסה סדרה שלימה של הרצאות מפי שור על גדולי היוצרים של המוסיקה הקלאסית והרומנטית. אם אין זכרוני מטעני הרצה על יצירותיהם של באך, היידן, מוצרט, בטהובן, שוברט, מנדלסון, צ’יקובסקי ואנטון רובינשטיין. כל הרצאה היתה מאורע לצבור האודיסאי הידוע באהבתו למוסיקה. ההרצאות האלה נתנו הסברה מקיפה ואנאליזה מעמיקה לאפיין של היצירות העיקריות במוסיקה הקלאסית והרומאנטית ולסגולות האישיות המיוחדות ולדך ההפתחות של כל אחד מגדולי היוצרים ההם. ההרצאות הצטיינו בבהירות רבה, ביפי הצורה והסגנון, והיו טבועות בחותמו של טמפרמנט חי ושל כשרון ריטורי ופדגוגי מצוין. ואת הדברים הדגים המרצה בדוגמאות אפייניות ומחכימות על-יד הפסנתר, כיד הכשרון הטובה עליו. בהרצאות אלה, שהיו חדשות באפיין ומיוחדות במינן, התבטאה תכונתו היסודית של שור, איש הלב והרוח: השאיפה לתועלת הרבים, הרצון והצורך להאיר עיני המונים, להרביץ תרבות מוסיקלית ברבים ולעשות את יצירות-המוסיקה הגדולות דבר השוה לכל נפש.


כשנוסדה ברוסיא החברה למוסיקה יהודית היה שור מן הראשונים, שנתן לה את ידו ועבד את עבודתה, כדרכו, באמונה ובצניעות.

במשך הזמן התקרב יותר ויותר לעבודה הצבורית היהודית, וסגולותיו האישיות הנאות, מדותיו התרומיות ולבו החם והער עמדו לו להתחבב יתר ויותר על הצבור, עד שנעשה אחד האישים הפופולריים ביותר ביהדות הרוסית. עבודתו הקשה והמסורה, רבת היסורים והקרבנות בשנים הראשונות של השלטון הבולשביסטי לשם פדיון שבויים והצלת נפשות רבות ממות, – עבודה קשה, מפרכת ומכלה את העצבים של “שתדלן” בפני שליטים עריצים ונאפדי נקמה, ודוקא משום-כך עבודה הומאנית נעלה לשמה, ידועה לרבים. עבודה זו שיותה עליו חן מיוחד של צדיק יהודי טפוסי, המוכן למסור את נפשו על מצוות המצפון וחובות הלבבות. והשפעתו ופופולריותו הרבה עמדו לו להציל ולקיים נפשות רבות ויקרות: גם שליטי השעה האכזרים לא יכלו להשיב את פני האיש המכובד, יקר הלב והרוח.


וסוף-סוף הגיעה שעתו למצוא שדה פעולה לעצמו במולדת המתחדשת של עמו. זה כשתים-עשרה שנה הוא מתהלך בתוכנו, עובד את עבודתו הצנועה והמבורכת, מרביץ תרבות מוסיקלית בקרבנו, מנגן, מארגן ומרצה, שותף חי, מלא מרץ וכוחות עלומים, למפעל הבנין הלאומי. ומרצו הכביר נתגלה בארץ ב“פרט” אחד, שהוא באמת מעשה לאומי כביר. שור התחיל את עבודתו החדשה, את עבודתו לצבור העברי בארץ, לאחר שהגיע כבר לשנות זקנה. ואף-על-פי-כן עמד בו רוח וכח מוסרי להתגבר על כל המעצורים הקשים בדרכו החדשה, להתגבר ביחוד על הגדול והקשה שבמכשולים, על מכשול הלשון. שור לא הורה היתר לעצמו להשתמש בלשון לועזית כ“הוראת שעה” (מן הנסיון אנו יודעים, ש“הוראת-שעה” זו נמשכת לפעמים שנים רבות), אלא סיגל לעצמו את הלשון העברית עד כדי להרצות בה את הרצאותיו העממיות המצוינות במוסיקה. לא רבים עשו כמוהו והצליחו (אחד המעטים-היחידים היה חברו וידידו הקרוב של פרופיסור שור, המנוח יואל אנגל ז"ל). פרופיסור שור מחייב בדבר זה רבים-רבים מן העולים האינטליגנטיים שלנו, ואף עולים צעירים לימים בכלל…

בן שבעים הוא היום, ועדיין כוחו הרוחני והמוסרי הגדול אתו, לעבוד את עבודת העם, להוסיף יופי, אמנות ותרבות לחיינו. מי יתן ויעמוד ויעבוד לפנינו עוד הרבה עשרות שנים.

“הארץ”, ג' שבט תרצ"ז, 15.1.1937

משה גליקסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה גליקסון
רקע
משה גליקסון

יצירותיו הנקראות ביותר של משה גליקסון

  1. אחד העם: חייו ופועלו (מאמרים ומסות)
  2. הרמב"ם (מאמרים ומסות)
  3. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מאמרים ומסות)
  4. א' דרויאנוב (עיון)

לכל יצירות משה גליקסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות משה גליקסון

יצירה בהפתעה
רקע

אף זה ליל סדר

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (מאמרים ומסות)

סירוֹטאַ (האם חייב אני להוסיף לכם: החזן ברחוב טלוֹמאַצקעֶ?) סיים את התפילה; הוא חזר במיוחד מניו-יורק.

בחשאי מתקנאים בו:

– סכום-כסף נאה הרויח שם! הלוַאי עלינו ועל עסקנינו לפני החגים!

ימים רעים היו הימים שלפני החג: חרם, עדיין מלחמה, וגם – מזג-אויר רע.

– אילו היתה לי גרגרתו שלו! – נאנח אחד מוחרם מרחוב מאַרשאַלקוֹבסקא…

ניו-יורק נעשׂית מגניט לא רק לגבי סופרים…

סירוֹטאַ סיים את תפילתו.

הקהל המקומי מתחמק ויוצא בחשאי. יודעים הם מה לומר, אך לא כיצד לומר: הצורה הפולנית של איחולים לכבוד יום-טוב, ובפרט “”ויעֶלקאַנוֹץ"1 – עדיין לא נמצאה.

ה“ליטואַקים” מנגדם יוצאים מבית-התפילה ברעש:

חגים ומועדים לשׂמחה! חגים ומועדים לשׂמחה!

הקהל המקומי רוטן לא-מרוצה:

– כמה הומים ומהמים.. – ו’דוֹמוּ בּוֹזשים2 - לא סימן של דרך-ארץ…

ועולה עוד בדעתו של אחד ליטאי להכריז בקול:

– לשנה הבאה בירושלים!

בזה כבר הגדיש את הסאה. וממלמלים בפולנית כבר בקול רם יותר; כבר מחוץ לבית-הכנסת המפואר, על-גבי המדרגות:

– הכל תפשו… תחילה את הנאַלעֶבקים… ועכשיו את בית-הכנסת הגדול… ואת השׂדרה הראשית – מתאונן אחר – בבית-הקברות…

הוא הלך לקבר-אבות וראה:

– “ליטואַק ליד ליטוַאק”…

                                 *  *  *

הזוג האחרון:

אחד מקומי – צילינדר, עניבה צחורה, כפפות, מגולח למשעי, אך פניו לא חגיגיות ביותר, – כבר הוא עומד למטה בסוף המדרגות וממתין לו לשני, אף הוא מקומי (אף הוא בצילינדר, עניבה צחורה, כפפות זקן מסורק נאה-נאה וגם הוא פניו לא חגיגיות כלל), שעדיין הוא צולע ויורד על קבו.

– אתה הולך הביתה? – שואל זה השני, שעה שכבר הגיע אל המדרגה האחרונה; ומאחר שלא נשמעה שאלתו, הוא חוזר ושואל בקול רם יותר:

– אתה הולך הביתה, מוֹריץ?

הנשאל מתעורר כמתוך הרהורים של עצבות

– ואתה, איגנַאץ?

הם מתעכבים רגע אחד:


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.