לִשְׁאֹב מַיִם הָלֹךְ הְָלְכָה

הַיְפֵהפִיָּה וְהַבָּרָה,

אֵשֶׁת הַבְּרָמָן¹ הַגָּדוֹל,

זֶה הַנַּעֲרָץ, הַתָּמִים,

שׁוֹפֵט-צֶדֶק בְּחֹמֶר-דִּין,

יוֹם יוֹם תִּשְׁאַב שִׁקּוּי חֶמֶד

מִן הַנָּהָר זֶה הַקָּדוֹשׁ; –

וְאֵיפֹה דָלְיָהּ? אֵיפֹה כַּדָּהּ?

לָמוֹ אֵינָהּ זְקוּקָה כְלָל.

לִקְרַאת לֵב תָּם וְיָד חֲסוּדָה

בָּא מִתְכַּדֵּר גַּל זֶה נִרְגָּשׁ,

נֶהְפַּךְ כַּדּוּר גָּבִישׁ נָאֶה;

אוֹתוֹ תָבִיא בָיְתָה לְאִישָׁהּ

בְּלֵב שָׂמֵחַ, מִדָּה צְנוּעָה

וַהֲלִיכַת-חֵן חֲסוּדָה.

גַּם הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בָּאָה

בִתְפִלָּתָהּ אֶל הַגַּנְגֶּס²

וַתִּכּוֹפֵף אֶל הַזֶּרֶם –

פִּתְאֹם הִבְהִיקָה הוֹפִיעָה

דְּמוּת נֶחְמָדָה בַּנֶּחְמָדוֹת,

הַחוֹלֶפֶת עַל פָּנֶיהָ,

מִנִּי מְרוֹמֵי שְׁמֵי שָׁמַיִם,

תַּבְנִית עֶלֶם נֶחְמָד, אֲשֶׁר

צָר מֵחֵיקוֹ צוּר הָעוֹלָם

בַּתִּפְאֶרֶת שֶׁבְּמַחְשַׁבְתּוֹ

עוֹד מִקַּדְמוּת עוֹלְמֵי עַד.

וּבִרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ, תָּקְפוּ

אוֹתָהּ רִגְשֵׁי-אוֹן בִּמְבוּכַת

מַעֲמַקֵּי הֲוָיָתָהּ,

רוֹצָה לִשְׁהוֹת, לַחֲזוֹת אוֹתָהּ,

תְּגָרְשֶׁנָּה, וְהִיא שָׁבָה.

וּבִמְבוּכָה תֵט הָעַיְנָה

לִשְׁאֹב מַיִם בְּיָד מְפַקְפֶּקֶת;

אַךְ אֲהָהּ, לֹא תוּכַל שְׁאֹב!

כִּי הַמַּיִם נִרְאִים נָסִים,

וּמִתְרַחֵק גַּל הַקֹּדֶשׁ,

וּלְרַגְלֶיהָ אֵינָה רוֹאָה

אַךְ מְעַרְבְּלֵי-זְוָעָה, תְּהוֹם.

זְרוֹעָה נָפְלָה, בִּרְכָּהּ כָּשְׁלָה,

כְּלוּם זֶה שְׁבִילָהּ אֶל הַבָּיִת?

מַה לָּהּ לַעֲשׂוֹת? תָּנוּס? תַּעֲמֹד?

אֵיכָה תּחְשֹׁב, וּבְמַחְשַׁבְתָּהּ

אָפְסָה עֵצָה וְאֵין פְּדוּת?

כָּכָה עָמְדָה לִפְנֵי אִישָׁהּ.

הִרְגִּישׁ בָּהּ, מֶבָּטוֹ – פְּסַק-דִּין.

תָּפַס נְדִיב הָרוּחַ חַרְבּוֹ,

גְּרָרָהּ, בָּא עַד תֵּל-הַפְּגָרִים,

שָׁם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים

וּבַחֲטָאֵיהֶם פּוֹשְׁעִים.

כְּלוּם בִּיכָלְתָּהּ לְהִתְנַגֵּד?

כְּלוּם בִּיכָלְתָּהּ לְהִתְנַצֵּל

עַל חֲטָאִים וְאֵין בָּהּ חֵטְא?

תְּפוּשׂ מַחֲשָׁבוֹת שָׁב לִמְעוֹנוֹ

אוֹחֵז חֶרֶב כְּסוּיָה דָמִים,

בָּא לִקְרָאתוֹ צוֹעֵד בְּנוֹ:

“דָּם שֶׁל מִי זֶה? אָבִי! אָבִי!” –

“דַּם הַחֹטֵאת” – "לֹא, אִי אֶפְשָׁר!

כִּי לֹא נִקְרַשׁ עַל הַחֶרֶב,

כְּאוֹתָן טִפּוֹת דָּם שֶׁל חוֹטְאִים,

זָב הוּא כְּבָא מִפֶּצַע טָרִי.

אִמִּי, אִמִּי, חִרְדִי הֵנָּה!

עוֹד לֹא הִטָּה מִשְׁפָּט אָבִי,

וּמָה עַתָּה עוֹלַל, אִמְרִי."

– “תִּשְׁתֹּק! תִּשְׁתֹּק! הֵם דָּמֶיהָ!”

“דָּם שֶׁל מִי הוּא?” – “תִּשְׁתֹּק! תִּשְׁתֹּק!”

אוּלַי דָּם שֶׁל אִמִּי הוּא!!!

מַה נִּהְיָתָה? וּמַה פִּשְׁעָהּ?

תֵּן הַחֶרֶב! הִנֵּה הִנָּהּ!

אִשְׁתְּךָ אוֹתָהּ תּוּכַל לַהֲרֹג,

אֶפֶס לֹא אֶת-אִמִּי, לֹא!

בְּעִקְּבוֹת בַּעְלָהּ יְחִידָהּ

אִשָּׁה בָּאָה בַלֶּהָבָה³

בְּעִקְּבוֹת אִמּוֹ יְחִידָתוֹ

בָּא בְלַהַב חַרְבּוֹ בֵן!"

“עִמְדָה נָא, עֲמֹד!” סָח אָבִיו,

עוֹד יֵשׁ זְמָן, אַךְ עוּשָׁה חוּשָׁה!

שַׁלֵּב אֶת הָרֹאשׁ בָּגְּוִיָּה,

גַּע בְּחַרְבְּךָ בְּיָדֶיךָ,

וְלַחַיִּים תָּקוּם שׁוּב."

נֶחְפַּז, אֵין בּוֹ רוּחַ, רָאָה

תָּמַהּ שְׁתַּיִם גְּוִיּוֹת נָשִׁים

זוֹ עַל זוֹ וּשְׁנַיִם רָאשִׁים –

הוֹי לַזְּוָעָה! בְּאֵיזוֹ יִבְחָר!

אַחַר תָּפַשׂ בְּרֹאשׁ הָאֵם,

גַּם לֹא נָשַׁק לוֹ לַחִוֵּר,

מִהֵר הִדְבִּיק אֶל הַגְּוִיָּה.

אֶל הַקְּרוֹבָה לוֹ וּבְחַרְבּוֹ

בֵּרַךְ עַל מִפְעַל הַתֹּם.

דְּמוּת עֲנָק אֲזַי תִּתְרוֹמֵם,

שִׂפְתֵי אִמּוֹ הַחֲבִיבוֹת,

עוֹדָן עוֹמְדוֹת בְּמֶתֶק חִנָּן,

דָּבָר אָיֹם לוֹ הִבִּיעוּ.

"בְּנִי, הוֹי, בְּנִי! אֲבָל נִמְהַרְתָּ!

גְּוִיַּת אִמְּךָ הִיא מוּטֶלֶת

שָׁם בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל הַחֹטֵאת,

שֶׁנִּתְחַיְּבָה עַל פִּי דִין.

עַתָּה הֵן הִרְכַּבְתָּ אוֹתִי

לִגְוִיָּתָהּ לְעוֹלְמֵי עַד.

בֵּין הָאֵלִים אֶשְׁכֹּן, לִבִּי

נָבוֹן, וּפָעֳלִי פֶּרֶא.

תַּבְנִית אוֹתוֹ עֶלֶם שַׁחַק

עוֹמְדָה בְיָפְיָהּ נֶגְדָּה עֵינָי,

מִשֶּׁתֵּרֵד בְּעִמְקֵי לִבִּי,

תָּעִיר שִׁגְיוֹן זַעַם אַף.

"תָּמִיד תָּמִיד תִּהְיֶה שָׁבָה,

תָּמִיד תָּעַל, תָּמִיד תִּשְׁקַע,

פַּעַם תִּקְדַּר, פַּעַם תִּקְרַן

כִּי כֵן רָצָה בְּרָמָה,⁴ הוּא

הוּא שֶׁחָנַן אֶבְרוֹת צְבָעִים,

פָּנִים צַחוֹת, בַּדִּים דַּקִּים.

דְּמוּת הַפְּלָאִים וְהַיְחִידָה

לְנַסּוֹתֵנִי לְהַדִּיחֵנִי;

כִּי הַפִּתּוּי אֵינוֹ אֶלָּא

מִשָּׁמַיִם, כְּרְצוֹת אֵל.

נִגְזַר כֵּן עָלַי – כֹּהֶנֶת –

לִהְיוֹת רֹאשִׁי בַּשָּׁמַיִם,

וְגַם פָּרִיָּה⁵ – וְהָאָרֶץ

תִּמְשְׁכֵנִי, תִּמְשֹׁל בִּי.

"קוּמָה, בְּנִי, וְלֵךְ אֶל אָבִיךָ –

נַחֲמֶנּוּ! – וּבַמִּדְבָּר

אַל יַעַצְרוּכֶם מַעֲשֵׂי תְשׁוּבָה

מַעֲצִיבִים וְתוֹחֶלֶת

קֵהָה, מִצְווֹת אִתָּן גַּאֲוָה.

שׁוּטוּ עִבְרוּ בְּכָל הַמְּדִינוֹת,

פְּנוּ וּלְכוּ בְּכָל הַזְּמַנִּים,

צְאוּ וּבַשְּׂרוּ גַּם לַנִּקְלֶה:

בְּרָמָה נַעֲנֶה גַּם לוֹ.

וְאֵין לְפָנָיו קָטָן נִקְלֶה –

כָּל אֲשֶׁר אֵיבָרָיו כֹּשְׁלִים,

כֹּל אֲשֶׁר נְכֵאָה רוּחוֹ,

עָצֵב וְאֵין לוֹ פְּדוּת וְעֵזֶר,

הֵן בְּרָמָן וְהֵן פָּרִיָּה,

יִשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמָיְמָה:

הוּא הוּא יָחוּשׁ, הוּא יִוָּכַח

כִּי יֵשׁ אַלְפֵי עֵינֵי רֶשֶׁף,

אַלְפֵי אָזְנֵי שֶׁקֶט קוֹלְטוֹת

שָׁם וְאֵין מֵהֶן כָּל נִסְתָּר.

"וּכְשֶׁאֶעֱלֶה עַד כִּסְאוֹ,

וְיִרְאֵנִי בְתִפְלָצְתִּי,

כִּי לִזְוָעָה הֲפָכַנִי,

יָנוּד יִבְכֶּה לִי לְעוֹלָם,

תִּצְמַח טוֹבָה גַּם לָכֶם.

וּבִידִידוּת אֶתְבָּעֶנּוּ,

וּבְעֶבְרָתִי לוֹ אָשִׂיחָה,

כַּאֲשֶׁר הוֹרַנִי רוּחִי,

כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי לִבִּי;

אַךְ הֲגִיגַי, אַךְ רְגָשַׁי –

יִהְיוּ עִמִּי כָּמוּס סוֹד… "

ברלין, 1931