וּמָה הַשִּׁיר הַבָּא עַד פֹּה

מִגֶּשֶׁר עַל הַשָּׁעַר?

הַשָּׁר אוֹתוֹ בִדְבִיר יָבֹא,

שִׁירוֹ בְּאָזְנֵינוּ יָעַר!

הַמֶּלֶךְ סָח, הַנַַּעַר רָץ,

הַנַּעַר שָׁב, הַמֶּלֶךְ אָץ:

הוֹי, הַזָּקֵן, בֹּא הֵנָּה!

"בְּרוּכִים הֱיוּ לִי, נְדִיבֵי-עָם,

בְּרוּכוֹת – נְשֵׁי הַהֶדֶר!

שְׁמֵי-נוֹי בְּרִבְבוֹת כּוֹכְבֵי-נָגְהָם –

אַךְ דַּעַת שְׁמָם תֵּעָדֵר.

מִדְּבִיר נֶהְדָּר מָלֵא כָּל-חֵן

הָסֵבְנָה, עֵינָי, כִּי לֹא כֵן

לִתְמֹהַּ – לִשְׁתַּעְשֵׁעַ.

הַשָּׁר עָצַם עֵינָיו, וּבְשִׁיר

צִלְצְלֵי-פְלָאִים רָעָמוּ;

בְּעָזְמָה הִבִּיט נִכְחוֹ אַבִּיר,

הָעֲדִינוֹת נִפְעָמוּ.

יָקַר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ מְאֹד,

וַיְצַו לָתֵת לוֹ לְאוֹת-כָּבוֹד

שַׁרְשֶׁרֶת, רֶבֶד-כֶּתֶם.

"לֹא לִי תִּתֵּן רְבִיד-הַזָּהָב,

כִּי לָאַבִּיר תִּתְּנֶנּוּ,

כִּידוֹן אוֹיֵב אָחוֹר כִּי שָׁב

בַּקְרָב כִּי יִפְגְּשֶׁנּוּ,

תִּתְּנֶנוּ לַמַּזְכִּיר שֶׁלָּךְ,

בְּסִכְלוֹתָיו גֵּווֹ בָּם שָׁח

יִשָּׂא גַם אֶת פַּזֶּךָ.

"אֲנִי פִי שִׁיר, כְּעוֹף יִתֶּן קוֹל

שְׁכַן-עֲנָפִים וְלֹא יֵלֶא;

וְשִׁיר נוֹבֵעַ גְמוּל יִגְמֹל,

פְּרָס לַמְשׁוֹרֵר פְּרָס-פֶּלֶא.

וּבִרְשׁוּתִי אִם לְבַקֵּשׁ,

אַחַת אֲבַקֵּשׁ: לִי הַגֵּשׁ

מִבְחַר יֵינְךָ בְּסַף-כָּתֶם".

תָּפַס הַסַּף וֶהֱרִיקוֹ;

“הֶאָח שִׁקּוּי-הַפֶּלֶא!”

אַשְׁרֵי הַזְּבוּל יֵאָמֵר בּוֹ –

מִנְחָה דַלָּה לִכְאֵלֶּה.

תִּחְיוּ בַטּוֹב, וְנִזְכַּרְתֶּם בִּי,

וְלִבְּכֶם יוֹדֶה לָאֵל, כְּלִבִּי

יוֹדְכֶם בְּעַד כּוֹס הַיָּיִן."

ירושלים, 20.2.32