מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כלב הצילה

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מסיפורי ימינו

עיבוד לילדים של הסיפור הזעיר “על ארבע”, מדור “חיים קטנים” ב“הבֹקר לילדים”, 8.3.1945


בימים האחרונים הגיעה לארץ-ישראל נערה בת ארבע עשרה שנה, מעיר בפולין ושמה קרקוב. כאשר אירע לה המאורע, אשר אותו סיפרה לי, היתה ילדה בת עשר. גיבור סיפורה לא אדם היה כי אם בעל-חי, כלב מהלך על ארבע. לא כלב קטן, ששיערו מסולסל וילדים משתעשעים בו בחצר ובבית, אלא כלב ענק ואיתן, כלבו הגמיש והמאומן של קצין גדודי הסער הגרמניים.

לפני שהובאה הילדה עם הוריה ועם שאר יהודי עירה אל הכיכר העירונית רחבת הידיים, לא ראתה כלב בעיניה. הגרמנים פקדו על יהודי העיר קרקוב שבפולין להתאסף עם נשיהם וטפם בכיכר העיר. שם הפרידו בין אבות, נשים וילדים. אֵם הילדה החזיקה ביד בתה הקטנה, אך האב נלקח מהן ונשלח עם יהודים רבים אחרים לכיוון בלתי ידוע. ואחרי כן נשמעו מאותו הכיוון יריות חדות. הילדה לא ידעה מה היה גורל אביה, אך בשאתה את עיניה סביבה, ראתה עיני נשים ואמהות זולגות דמעות. ואוזניה שמעו קולות בכי חנוקים.

האֵם לפתה את יד ילדתה בעוז, כי לפתע נע ההמון סביבו כתקוף סערת פרא. כאילו הבין לפתע מה גורלם של אלה שנלקחו ומה צפוי לו. החלה סערת רוחות: ידיים מתופפות בראשים, נשים רצות הנה ושוב וילדיהן אחריהן, בהלה, מהומה והסתערות לכל עבר. ובתוך המהומה והמבוכה ניתקה הילדה מיד אמה. השתיים נסחפו בנחשול עז, זו לעבר זו וזו לעבר אחר. והילדה נותרה לבדה – לא אב ולא אם: אמה נבלעה בתוך הקהל ואיננה.

לא בכתה הילדה. נפעמת ודוממת נישאה בנחשול בני האדם. רצתה לקרוא לאמה, אך קולה לא נשמע לה, כאילו נאלמה לפתע. רק עיניה קמו בפחד. הנה נמוגו גלי האנשים סביבה; אלה מגורשים להשמדה ואלה מוחזרים משום מה העירה. והילדה המבוהלת והנבוכה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תיפנה.

אז ראתה את הכלב לראשונה. הוא עמד על רגליו האיתנות ליד אדוניו, קצין גרמני, מכשכש בזנבו בגאווה. אז גם הבחין הקצין הגרמני לראשונה בילדה היהודית.

ידעה הילדה ולבה ניבא לה כי סכנה נגד פניה. הבינה שעליה לברוח, אך רגליה כאילו דבקו לאדמה ולא יכלה להזיזן.

פתאום קרה משהו שילדים בגולה מתייראים ממנו מאד. אין הם רגילים להשתעשע בכלבים. הכלב מפיל עליהם פחד. הקצין הגרמני פלט מפיו פקודה קצרה בגרמנית; הוא שיסע את כלבו בילדה.

מרוב זוועה נשארה הקטנה רתוקה למקומה מבלי נוע. רק ידיה המתגוננות תפסו בכנפות שמלתה הקצרה, כאומרות לחפות על רגליה הצנומות מפני שיניו החדות של הכלב. אחרי כן התרוממה על בהונות רגליה כאומרת להתרומם כמו באגדות הילדים, אל על ולהימלט על נפשה…

ואומנם אירע נס. נתן הכלב את עיניו הזהובות בילדה – וראה זה פלא: הוא לא הסתער על הילדה כפקודת אדוניו, אלא קרב אליה לאיטו, בעצלתיים, מכשכש בזנבו. ובגישתו סמוך לילדה, שירבב את לשונו הארוכה והחל ללקק את רגליה ברכות, בחיבה, לקיקה רחבה ומרעיפה ניחומים; והילדה עוד צמודה למקומה ואינה מהינה לא למרר בבכי ולא לחייך, רק עיניה בולטות בפחד ובתימהון.

אך הקצין הגרמני נתן בה עיני זעם. מעשה הכלב הרגיזו. הוא ניסה לשסותו עוד פעם, ושוב הכלב לא נענה לו. איזה רגש נעלם עלה בלבו. הוא שאג בפני הילדה: "מי את!? היכן הוריך!?

“שם”, מצביעה הילדה בבלי דעת על היהודים האצים והנמלטים העירה.

“חושי אחריהם!”, הוא רועם עליה, “בטרם אתחרט ואז אשלוף את אקדוחי ואירה בך!”

הילדה נשאה את רגליה וברחה כל עוד נפשה בה. אף לא הספיקה לתת מבט תודה בכלב נדיב-הלב שהציל את חייה.

ורק ממרחק מה הפנתה את ראשה וראתה את הכלב, והנהו מלווה אותה במבטי עיניו הזהוהות והטובות.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה פרוזה

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

החשמונאי הריגאי

מאת זאב ז'בוטינסקי (מאמרים ומסות)

פורסם בשבועון “רזסוויט” בשנת 1926 בחתימת Altalena ובעתון “חרות” ט“ו כסלו תשי”ב.

א

במחציתה המזרחית של אירופה יש שלוש נאות-מדבר מדיניות. אחת מהן היא לאטביה. השניה אסטוניה; אך מכיון שבאסטוניה אין כמעט יהודים, אין נוה מדבר זה בא בחשבון. בשאר הקהילות והממלכות של אירופה המזרחית, ובחלקן אף של המרכזית, קיבלה מלחמת הלאומים, יותר מבכל זמן אחר, צורות פראיות. רק בצ’כוסלובקיה ובלאטביה, דומני, יכול הזר להשאר כמו שהוא ולנשום ביחד עם זה אוויר הראוי למנגנון-הנשימה האנושי. ואף כאן לא נוח ליהודים. בשום מקום לא נוח לגזע מחוסר-מולדת. אולם כשאתה נודד על פני העולם ושומע תלונות בכל מקום, הרי אתה רושם היכן התלונות מרובות יותר. בלאטביה הן לדעתי פחותות אפילו מאשר בצ’כוסלובקיה. עם שאר הרסיסים שעליהם התפורר הגיטו הרוסי- אוסטרי העצום, לא כדי אף להשוות. “אוהבים אותנו כאן כמו בכל מקום אחר” – הסביר לי אדם בעל-נסיון מריגה – “אלא שבאוירה המקומית אינה קיימת אותה התעללות מאורגנת, אותו קשר כללי להעליב על כל צעד ושעל, המורגש לא רק במדינות נידחות, אלא אף בגרמניה”.

דבר זה מאשרים כל התושבים; וכדאי לרשום תופעה נדירה זו. בהכרח אתה חושש עכשיו להלל איזו ארץ; כולם עדיין זוכרים, כיצד הרבינו אנו, היהודים, להלל לפני כחמש שנים מדינה אחרת, ומה מעציב היה הסוף. מה יהיה מחר, לא ידוע לנו; אך היום – יש להודות על האמת. הלאטבים הראו את עצמם כעם ממלכתי רציני; המכונה שלהם פועלת בצורה חלקה, אין הם חוששים לה, ולכן כנראה אין בהם אותה קנאות היסטרית, להירתע באימה מכל תופעה זרה. תרבותם, אף אם עדיין צעירה היא, אין היא בכל זאת תינוק, שרק תמול נולד; חלק גדול מן האינטליגנציה שלהם כבר נגמל מזמן מן ההשפעה הגרמנית, ולהשפעה הרוסית לא הספיקה להסתגל בכלל; ולכן, מכיון שהם שקטים ביחס להתפתחותם הנורמאלית, הרי הם עונים לך באדיבות – בדואר, התחנת-הרכבת, במיניסטריון וברחוב – בגרמנית או ברוסית ואף אינם צועקים על בגידה לאומית, כשצירי המיעוטים מדברים בסיים בלשון שלהם. בתי-הספר דל המיעוטים מקבלים תמיכה ממשלתית, קיים כמובן ויכוח, אם תמיכה זו מספקת היא, אך גם ויכוח זה מתנהל בצורה הוגנת, עם מספרים ביד, בלא פרץ וצווחה משני הצדדים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.