לוגו
עַל דָּא קָא בָּכִינָא!
מיקום ביצירה:
0%
יהודה ליב גורדון
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

(לבעל "המג ד' בליק)


שירי “הַשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה” (לעיל צד 28) אשר בו נשאתי קינה על האסף בלא עתו “השחר”

Разсвѣтъ מכתב העתי הראשון לב"י בל' רוסיה אשר יצא על ידי ר' יוסף ראיבנאוויטש

ז“ל באודיססא בשנת תרכ”א, לא עלה הרצון לפני רא"ל זילברטאנן בעל המגיד לפי שלא ישרה בעיניו שטת רבינאוויטש במכתב עתו; שראבינאוויטש מאהבתו לעמו הוכיחם בתוכחת מגולה והגיד להם פשעם וחטאתם בפה מלא למען ישובו מדרכם וחיו, ובעל המגיד הלך בשטת האומרים שאין מכבסים הבגדים הצואים במקום רואים. וכשנדפס השיר ההוא בהכרמל (שנה א' נו' 50) נמצא כתוב בהמגיד (שנה ששית נו' 4) כדברים האלה לאמר: "אשכחיה המגיד לר' יהודה דקאי עברה דדשא וקא בכי: “השחר נדמה נדמה”. אמר ליה: “משורר מאי קא בכית? טינא היתה בלבו ונעקר מן העולם”. בתשובה על זה כתבתי את הטורים האלה שלא הגיעו עד היום לדפוס מסבות שונות.

 

א

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי אֵין מִכְתַּב-עִתִּי לָנוּ בִּלְשׁוֹן הַמְּדִינָה.

כָּל כּוֹתְבֵי הָעִתִּים לְשׁוֹנָם יַאֲרִיכוּ,

בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עָלֵינוּ שִׁקּוּצִים יַשְׁלִיכוּ,

כָּל חוּט שֶׁל חֶסֶד תִּמְשֹׁךְ לָנוּ הַמֶּמְשָׁלָה

יָעִיק לָמוֹ וִיחַנְּקֵם כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה,

וַאֲנַחְנוּ כָּאִלְּמִים לא פָתַחְנוּ אֶת פִּינוּ,

לַיְלָה לָנוּ מֵחָזוֹן, בַּחֹשֶךְ נִדְמִינוּ;

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה קַמְנוּ הִתְעוֹדַדְנוּ,

לִמְלָשְׁנֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם לַעֲנוֹת לָמַדְנוּ

אַף הֵם יִסֹּגוּ אָחוֹר וּפִיהֶם יִקְפָּצוּ,

לֹא עוֹד יִכְתְּבוּ שִׂטְנוֹת וּלְשׁוֹנָם יֶחֱרָצוּ,

כִּי רָאוּ מֵלִיץ לְיִשְׂרָאֵל, כִּי גֹּאֲלוֹ חַי-הוּא.

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

 

ב

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

הֵן מֻרְדָּפִים אֲנַחְנוּ מִכָּל צַד וּפִנָּה

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ כַּכִּבְשָׂה תּוֹךְ שִׁבְעִים זְאֵבִים,

הַצְּמֵאִים אֶל דָּמֵנו וְלִכְבוֹדֵנו רְעֵבִים,

כָּל הַנַּעֲשָׂה רֹאשׁ יְבַהֲלֵנוּ בַּחֲרוֹנוֹ

יָגֹז צַמְרֵנוּ כָּרֹעֶה אֶת צֹאנוֹ:

שׁם לָצוּד נְפָשׁוֹת הַכְּמָרִים יָגִילוּ

וּמַעֲשֵׂה מוֹרְטַרָא לַעֲשׂוֹת הוֹאִילוּ.

פֹּה שׁוֹטֵר אֱוִילִי יְעוֹלֵל בָּאֵפֶר

כְּבוֹד עִבְרִים שְׁנַיִם מוֹרֵי בֵית הַסֵּפֶר;

שָׁם חִדְּשׁוּ עָלֵינוּ עֲלִילַת דַּמֶּשֶׂק –

“הַשַּׁחַר” בִּכְנָפָיו סָכַךְ לָנוּ בְּיוֹם נֶשֶׁק,

וּכְאִישׁ מִלְחָמוֹת לָבַשׁ חֵמוֹת תִּלְבּשֶׁת

וַיַּהַס צָרֵינוּ וַיְמַלֵּא פְנֵיהֶם בּשֶׁת.

אִלְמָלֵא בָּא אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה דַּי הוּא. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

 

ג

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי נִמְכַּרְנוּ לִצְמִיתוּת בִּידֵי חִסְרֵי בִינָה

בִּידֵי גִזְבָּרִים אַכְזָרִים וּפַרְנָסִים שׁוֹטִים,

רַבָּנִים מַחֲמִירִים וּמְלַמְּדִים הֶדְיוֹטִים.

הַגִּזְבָּרִים נִבְחָרִים בַּשֹּׁחַד בִּיָּיִן,

הַפַּרְנָסִים מִתְפַּרְנְסִים וּסְדָרִים אָיִן,

הַמְלַמֵּד מְלַמֵּד כַּסּוּמָא בָּאֲרֻבָּה,

הָרַב יִגְזוֹר לֹא יָחוּשׁ לְהֶפְסֵד מְרֻבָּה,

עַל כֵּן דַּלּוֹנוּ טָבַעְנוּ בָּרֶפֶשׁ

וְּכְבר גָאוּ הַמָּיִם בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ.

וּמְאַשְּׁרִים זֵדִים עוֹד סָרָה יוֹסִיפוּ;

וַעֲלֵי הָעִתִּים בַּחֲלַקּוֹת יַחֲנִיפוּ;

רַק “הַשַּׁחַר” פָּרַשׂ אוֹר עַל כָּל אִַבִּזְרַיְהוּ. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.


(תרכ"ב)