נפתלי הירץ גינצבורג / י"ל גורדון

אל הבאראן ר' נפתלי הירץ גינצבורג¹

אוֹר פָּנֶיךָ, אָדוֹן, עָלַי נָשָׂאתָ

וּבֵין הָעוֹמְדִים עַל יָדְךָ שַׂמְתָּנִי:

אִם אָנִיחַ רוּחָךָ? אִם בִּי מָצָאתָ

אֵת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ? – לֹא אֵדַע אָנִי:

לֹא אֵדַע אִם מַעֲשֵׂי יִהְיוּ כִרְצוֹנִי,

וּרְצוֹנִי טוֹב – הַאֲמִינָה לִי, אֲדֹנִי.

וַאֲנִי בָּךְ מָצָאתִי אֶת לֹא קִוִּיתִי:

מַשְׂכִּיל חוֹבֵב עַמּוֹ, עָשִׁיר שְׁפַל רוּחַ,

גַּם לֵב רָחַב וָטוֹב (חָנֹף שָׂנֵאתִי!)

כַּסַּפִּיר הַטָּהוֹר מֵאִיר אֶל כָּל רוּחַ,

וּסְגֻלּוֹת הָאָרֶץ, הוֹנְךָ וּרְכוּשֶׁךָ,

מִסְגֶּרֶת זָהָב הֵם לְיִקְרוֹת נַפְשֶׂךָ.

וּבְכֵן שִׁירֵי אֵלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי

בִּשְׁפַת אֲבוֹתֵינוּ, גַּם לְךָ נָעַמָה,

לִמְאוֹר פָּנֶיךָ, אָדוֹן, פֹּה הִקְרַבְתִּי,

עַל הָגוּת לִבִּי יָעִידוּ לָךְ הֵמָּה,

אַחֲלַי, קַבֵּל מַחְבַּרְתִּי וּקְרָאֶנָּה,

בָּהּ נָפְשִּׁי שָׁפַכְתִּי, שָׁם תִּמְצָאֶנָּה.

כ“ב תמוז, תרל”ב, ספ"ב.