מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שטרן, אש/"א. (). מכתבים לרוני. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-20. http://bybe.benyehuda.org/read/2905
MLA:
שטרן, אברהם שטרן / אברהם. "מכתבים לרוני". פרויקט בן-יהודה. . 2018-07-20. <http://bybe.benyehuda.org/read/2905>
ASA:
שטרן, אברהם שטרן / אברהם. . "מכתבים לרוני". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-20. (http://bybe.benyehuda.org/read/2905)

מכתבים לרוני

מאת: אברהם שטרן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: רוסית

מכתבים לרוני / אברהם שטרן (“יאיר”)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

1

ירושלים, 30.7.28

רונילה הקטון! [1] ילדתי הטובה! סוף-סוף קיבלתי את מכתבך הטוב, שחיכיתי לו כל-כך! רונילה, בובתי! כבר לא ידעתי מה לחשוב. עשרה ימים רצופים לא שמעתי ממך אפילו מלה אחת! חשבתי שנפלה עליך עצלות והשתלטה עליך. רציתי לכתוב לך, אך את הרי אמרת שתכתבי…

רונילה בובתי, אני מחכה לך, קטנה שלי.

עכשיו הלילות קסומים, לילות-תכלת שטופי אור-ירח… ואני לבדי… אני מתהלך מוקסם מיפי הערבים התכולים, האגדיים האלה, וחושב: אילו היית פה… ועולים בזכרוני אותם הלילות בבאר-טוביה, כאשר השמיים דמו לאגדה סגולה של כוכבי הזהב ושל ליל-התכלת, ופרושׂים היו מעלינו – שאננים ורחבים. אני מחכה לך! סופר ימים… ימים חמים וארוכים, ארוכים ללא סוף, ארוכים מדי. רונינקה! אני מחכה לך, חפץ אותך! את כל געגועי אליך, את העצב, את הרצון לראותך ואת כל רגשותי כלפיך – רגשות שטופי תכלת וירח כמו ליל-אביב – אני נוצר בנפשי, וכאשר תגיעי… הִזהרי!

רונילה אהובתי! כל-כך קשה לי… לשאת בקרבי עצבוּת אִלמת חסרת-תקוה, לשתוך ולסבול, ולחשוב, לחשוב תמיד על אותו ענין ישן שהוא תמיד חדש, על אותו ענין ארור ושנוא שנקרא חיים… הו, לא לאלה נולדתי! לעוּף נולדתי – הייתי עף לשמיים, אל כוכבי-הזהב, אחֵי-נפשי! בנפשי חיות אגדות על ארצות רחוקות, על מרחבים סגולים ועל חיים אחרים…

רונילה! אני מחכה לך! כל הזמן אני חושב… הנה היא – בריאה, שזופה, מחייכת, כולה שמש ושדות, כולה שמחה ורעננות – בסָרָפָן של אש תיכנס אלי לחדרי, סמל התקוה לעתיד טוב יותר, לימים יפים של אושר…

אֲחַכֶּה, אֶתְעַנֶּה, אֶתְעַצֵּב, אֶעֱרֹגָה!

אַתְּ צְלִיל-חֶמֶד שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי.

אַתְּ תָּבוֹאִי אֵלַי לְטִיפָה עוֹטָה נֹגָהּ

בִּפְנִינֵי דִּמְעוֹתַי.

רונילה, כתבי מתי תבואי…

מנשק אותך

ברָמיק

נ"ב: אין לי חשק לכתוב לא על תל-אביב ולא על שום דבר.

אליכם אני בא לעתים קרובות מאד. הייתי עם שושנה [2] בקונצרט של גולנד. [3] היא מתפעלת. לדעתי, קולו יפה ונעים (אם גם לא חזק) וחשרונותיו הבימתיים מצוינים, אבל לא יותר מזה. כוכב ממדרגה ראשונה הוא לא יהיה.

ככה, שום דבר חדש. בשבת שושנה היתה בתל-אביב. פה היו ר. [אטיה?] ור. בורשטין. מחר מגיע ש. גפן. לשרה אני אכתוב. ד"ש חמה לחנה, לאשר, ללאה ולכל משפחת גנין [?] גם-כן.

כתבי.

2

ירושלים, 1.10.29

ילדתי! אני עדיין פה ואַת אינך עוד. אַת אינך והכל משונה, ומעוות, וריק, ומכאיב לי לצעוד לבדי לאורך הרחובות והסמטאות, שכה הרבינו לפסוע בהם יחד ובהם כה הרביתי לנשקך. הכל כמו שהיה, ורק אַת אינך.

בדד אני מתהלך ברחובות ירושלים השוממים, אך תוגתי נודדת בחוצות נפשי אי-שם בגליל. שלשום חזרתי לירושלים לאחר שנעדרתי שלושה שבועות [4]– עשרים ימים ארוכים, ערפליים, עשרים לילות-ירח-וכוכבים. גם את הימים וגם את הלילות כילוּ הגעגועים. ביום הציקו לנפש כשרב; בלילה הרעילוה הזכרונות המתוקים של העבר והעצב על כל מה שחלף ולא ישוב עוד.

הייתי בודד. נדמה היה לי שההרים המתים, האלמים והאכזרים האלה ניתקו אותי מכל מה שהיה ומכל מה שיהיה ונשארתי בודד ועזוב, זר לכל ומרוחק מהכּל. ריקנות, בדידות ואֵלם. זר אני לכל, מרוחק, קרוב לי רק המוות, רק הוא לא שכח אותי ומחכה לי.

ובימים בהירים, בוהקים וזהובים, העיקה עצבת על הלב, מחנק… ובערבים אפלים בלי ירח, כשהעצים רשרשו אימים ושׂיחים רטטו, נישאו חרדות כצפרים שחורות מעל ראשי. לא פעם כשעליתי לגבעה שעליה שמרתי, אמרתי בלבי: אולי לא אצטרך עוד לרדת. בודד הייתי. בבית-גן היינו שלושה בסך-הכל: אבא יקותיאל, שוליַת-חייטים מאפגניסטן, בחור בן 21, נשוי זה שלש שנים (אשתו עכשיו בת 16), חבר טוב למדי אבל מפגר בהתפתחותו; אליהו יצחקי, בן 18, משרטט, שמוצאו מבּוּכרה, בוגר בית-הספר אליאנס, שאינו יודע מה זה “קומפוזיטור”; והשלישי – אני. היה עוד אחד, מרדכי אריאב, בחור בן 28 מפולניה, בחור-ישיבה לשעבר, עכשיו צבּע, אבל מכיון שנשאר בטלן ועצלן שלחו אותו בחזרה.

ישַנו בבית-הכנסת. בארון-הקודש הטמַנו כדורים. בלילה שמרנו, ביום פטפטנו, פיצחנו גרעינים, ישַנו, פיהקנו, קצת עבדנו, חפרנו חפירות-מגן, הקמנו גדרות-תיל, בעצמנו כבסנו, שטפנו את הרצפות; בעשרת הימים הראשונים הקדשנו זמן רב לאימוני נשק, למדנו לירות ברובים ובאקדחים.

החיים לא היו קלים. היינו יוצאים לשמירה בשלש נקודות, בכל נקודה שני אנשים (ר’ שרטוט) – על הגבעה שמרתי תמיד יחד עם שומר-המושבה. ממנה השתרע בלילות-ירח שדה-ראייה למרחק שנים-שלושה קילומטרים לכל כיוון. זה היה המקום האחראי והמסוכן ביותר. וכאשר נשי האכּרים התריעו על הסכנה שבשמירה על הגבעה והתנגדו לכך שבעליהן ייצאו לשם, עוררו בנו דבריהן רחמים על עצמנו. אבל התוצאה היתה שחצי שעה אחרי חצות התחלפו השומרים. רק שני אנשים שמרו כל הלילה, מ–7 בערב עד 5 בבוקר – המפקד שלנו, רטנר (אגב, בחור סימפטי ולענין, יליד קווקז), ושומר-המושבה. הוא היה יוצא לשמירה בשעה 10 או 10.30.

בצאתנו לשמירה לא היינו מקבלים נשק, כי כל הרובים והאקדחים היו רכושם הפרטי של האכרים והם לא רצו למסור את נשקם לאחרים. אך לפעמים, בלילות אפלים, כשייללה רוח, אי-אפשר היה לא לראות ולא לשמוע, ושעות על שעות הייתי לבדי על הגבעה בלי נשק. קרה לא פעם שנדמה היה לי שמישהו מתקרב… בלילה השיחים והעצים קמים לחיים. הייתי יכול למלא עשרות עמודים בתאור הפחדים.

החוק הוא כך: אם אתה שומע רשרוש, שְׁאַל פעמים: “מי שם?” באין תשובה, ירה! פעם בלילה, כשהייתי לבדי בשמירה, שמעתי רחש קוצים וצעדים. “מי שם?” אין תשובה. “מי שם?” רחש הקוצים מתקרב. לוּ היה נשק בידי, הייתי יורה. מכיון שלא היה לי נשק, הלכתי לראות מי מתקרב. היה זה… עגל!

מצחיק, לא? אבל המצער הוא שלוּ הייתי חמוש הייתי הורג את העגל, ולולא היה זה עגל, הוא היה הורג אותי. האם חיי העגל יקרים לאכּר יותר מחיי?

אבל מספיק! יתר הרשמים, בשירים שכתבתי בלילות הירח על הגבעה. [5] עלי עוד לעבור עליהם ולהשלימם. אחר-כך אשלח אותם אליך.

מה נשמע אצלך? מה על הקונסרבטוריון? איך את מרגישה את עצמך בווינה? האם הכרת סטודנטים? האם מצאת חדר? איך הוא נראה? איך את מבלה את זמנך? האם עזרו לך מכתבי-ההמלצה? בקיצור, כתבי על הכל בפרטי-פרטים.

מנשקך בחזקה ובעדינות,

ברמיק

קטנטונת שלי! סלחי-נא לי… פעמים כה רבות נהגתי אתך בגסות. סלחי לי על חוסר-הבושה, על הגבריּוּת, החייתיוּת שבּי, שהציתו את הדם, סחררו את הראש, סנוורו, השכירו, שיגעו… בלי בושה לחצתי עליך, הדבקתית לקיר, חביבה שלי, תינוקת ענוּגה שלי! התנגדותך, שתיקתך, מבטך השקט, צרבו את נפשי ועוררו בי מוסר-כליות. תמיד הרגשתי כאילו אני אונס אותך. סלחי, יקירה! הרי זה דמו של גבר, של ילד, שהשתכּר מקִרבתה של אשה.

סּלחי, קטנטונת שלי, על זכרון-התכלת הענוג שלי, הגעגועים, כל הטוב שבי, סלחי, סלחי בכל נפשך,

ברמינקה

3

אלכסנדריה, 1.11.29

פעוטה שלי! אינני מבין מדוע לא הגיע מכתב ממך. לוּ ידעתי שהסבּה היא שלא רצית לכתוב לי, קל היה לי יותר מאשר לחשוב שקרה לך משהו, שאַת חולה. כך אני חייב להניח, כי בכל-אופן קשה לי להאמין שאינך רוצה לכתוב לי. אף-על-פי ש… אתמול קראתי את הכרך השני של “מלחמה ושלום” ואיני יודע מדוע שמתי לב לתופעה משונה שאינה מתקבלת על הדעת, אך משום-מה היא מקובלת על דעתי, שנָטָשָה רוסטובה, המאוהבת באנדרי וולקונסקי, התקשרה אל אנטולי קורגין. אינני יודע אם את זוכרת את הקטע הזה; גם אני לא זכרתי אותו, אף-על-פי שקראתי את “מלחמה ושלום” פעמים. כן, אין מכתב ממך, ואני אינני יודע מה לך. אולי היום או מחר אקבל מכתב, אלא שאינני מאמין, כי היום כבר יום ו’. האמנם חלית? עוד לא ענית לי על שאלתי האם קנית לך מעיל.

אצלי אין חדש. אני לומד, ואם גם אינני מרוצה מעצמי, אני מקוה שעד לנסיעתי אספיק להתכונן לבחינות אצל שואבה ופלאום. אני מתכונן להישאר פה עד ה–17 בנובמבר. היום אני הולך לראינוע לשמוע סרט מדבר עם מוֹריס שבאליֶה. זו פעם ראשונה שאני הולך כאן לראינוע, והרי עברו כבר ארבעה שבועות מאז בואי לאלכסנדריה. בכלל אינני “מבלה”. משום-מה אין מצב-רוח. כאשר מתחשק לטייל אני נוסע בחשמלית העירה, מתהלך ברחובות הראשיים, מסתכל בחלונות-הראוה, בוחר חליפות, מעיל, עניבות, כובעים וּנעליִם וקונה – כמובן, רק בדמיון – אגרטלים סיניים יקרים, פסלונים, שטיחים, וילונות וכד’, וזה הכל. אני כותב לא מעט, אך אפילו שיר אחד לא השלמתי עדיין. כשאגמור, מובן שלא אתמהמה ואמסור אותם לקוראה והמוקירה היחידה שלי, לרוני מרקובנה בורשטין. [6]

בימים אלה קיבלתי תשובה מחנה. היא כותבת שקיבלה משרה קבועה ב“תגובה” במשכורת של 6 לא"י לחודש. ברור שאני שותף לשמחתה. מוובקה לא קיבלתי לעת-עתה תשובה על מכתב התשובה שלי למכתבו.

בכליון-עינים אני מחכה לנסיעתי-חזרתי לירושלים.

מה נשמע אצלך? איך בריאותך? איך לימודיך? איך ההרגשה הכללית? כתבי על הכל בפרוטרוט

לברָמיק שלך

נ“ב: ד”ש לבבית ליוכבד.

יקירתי, קטנטונתי, טובתי, ענוגתי, בּוּבּיק!

4

אלכסנדריה, 15.11.29

פעוטה שלי! אני כותב לך את מכתבי האחרון… מאלכסנדריה.

מחרתיים אני נוסע מכאן… רק אתמול סיימתי את הספר השלישי של אנאבּאסיס, [7] שאני חייב להכין לקראת הבחינה אצל שְואבּה. היום ה–15 בנובמבר – שנה ואחד-עשר חודש. [8]

ומחרתיים אני נוסע. מהר כל-כך חלפו ששת השבועות, כאילו ששה ימים היו. ושוב כמו לפני שלש שנים [9] – אני בא לארץ שמח, חזק, מלא תקוות. לא ברור לי מדוע אינני מפחד מן המחסור ומן ההכרח לוותר על דברים כה רבים בעתיד. אני מאמין שהכל יסתדר בטוב, אם גם בחשבון אחרון אין שום בסיס והצדקה לאמונה הזאת ולתקוותי… קטנה שלי, בוביק הטובה! לא כתבתי לך לפני שבוע. הענין הוא שהמכתבים נשלחים מכאן באניה, שמפליגה בשבת בבוקר. בשבת שעברה התכוונתי לכתוב לך וגם הביתה, להורי, נוסף על כך הייתי חייב לסיים ו“ללטש” את מכתבי אל שואבּה, שאותו כתבתי ביוונית. אין ספק שאַת מבינה שאין זו משימה קלה לבטא את רגשותיך ביוונית ספרותית [10]טובה, כשאין בידך מילון יווני, ולומר כל מה שאתה רוצה לומר, או לפחות בקירוב. התוצאה היתה מין פסיפס, אוסף של צחצוחי-לשון, של ביטויים ספרותיים, שדליתי מכאן ומשם באנאבאסיס. בגלל זה גזל ממני המכתב זמן כה רב.

……………………..

[המכתב נקטע כאן, יש להניח, כי חסר עוד דף]

5

ירושלים, 21.11.29

פעוטה שלי! אני מקוה שמכתבי זה יגיע אליך ולא יישאר בכיסי, כמו שקרה לזה שכתבתי לפני צאתי את אלכסנדריה. אני מתאר לעצמי, רוניק ענוגה וטובה שלי, את דאגתך ואת חששותיך העגומים והמכאיבים, כשעבר זמן כה רב ולא קיבלת ממני מכתב. זהוּבתי, אנאסלחי לי! גם להורי לא כתבתי. ומעשה שהיה כך היה: לפני שבועיִם התישבתי לכתוב לשואבּה, וביוונית דוקא. הכתיבה גזלה ממני זמן כה רב עד שכבר היה מאוחר מדי לכתוב אליך הביתה. לשואבּה הרי הייתי מחויב לכתוב. כידוע לך יפה, כל תקוותי קשורות בדאגתו לענייני. הזמן שנותר לשהותי באלכסנדריה היה מצומצם עד מאד. בסך-הכל שבוע אחד. הוא חלף מהר. יום לפני נסיעתי כתבתי אליך מכתב ונסעתי לנמל לשלוח אותו, אבל כל-כך הייתי מפוזר ונרגש עד ששכחתי את המכתב בבית. לוּ נסעתי הביתה להביאו לא הייתי מספיק לחזור לפני הפלגת האניה. אחר-כך שוב כתבתי אליך, אבל התרוצצנו עם הדודה בחנויות ושוב שכחתי לשעה קלה את המכתבים, גם אליך וגם הביתה, עד שהיתה השעה מאוחרת מדי. פעוטתי, אל תכעסי עלי, אל תדוני אותי לכף חובה, אל תאשימי אותי בשכחה וביחס קר וכד’. עיניך הרואות, הלא גם הביתה לא כתבתי. אמת שכל זה לא מֵקל עליך, אבל…

טובה שלי, רוֹניק! אני מבין עד כמה מר ומצעֵר היה לא לקבל מכתבים במשך שבועיִם, בו בזמן שאותי פינקת במיוחד: שלושה מכתבים קיבלתי ממך, ולא סתם מכתבים! זהובה שלי, ילדתי הטובה. את אוהבת אותי, רוצה בי, מחכה לי! גם אני מחכה לך, כמהּ ללטיפותיך הענוגות, רוצה שתהיי שלי, ויחד עם זאת מרגיש את עצמי כל-כך זעיר, שדוף, חסר-ערך, תועה בדרכי בהשוואה לאהבה הגדולה אשר כבשה את נפשך, את כל-כולך. אני רוצה לנשק אותך, את כתפיך, את חזך, אני רוצה להשתכר מנשיקותיך, מן ההכרה שאת רוצה בליטופי, שאַת שלי. אולם אינני שוכח אפילו לרגע את העדינוּת היוֹנית של דאגתך לי. אינני שוכח אותך, הענוגה, הטובה, החודרת אל צפוּנות לבי; אני זוכר את עומק קולך החשקני: “אל תלך”, ולעולם לא אשכח את “עד מה אוהבךָ, זה הליל השקט”.

אני שמח בשמחתך. את אומרת שרק אני דרוש לך בשביל להיות מאושרת, וזה הרי כה מעט. פירוש הדבר שאת כמעט מאושרת, ואני שמח על כך ללא גבול.

ועכשיו על עצמי. זה יומי השלישי בירושלים. בשמחה ובעונג התבוננתי בעד חלון הרכבת בשדות ארצנו. גם השמיים וגם השמש, הכל היה שלי. הייתי מלא תקוה ואמונה, נפשי היתה בהירה, שקטה, רוגעת, עליזה וחסרת-דאגה.

למרבה הצער, חלק-הארי של תקוותי נהרס מיד. התחרות במקצועות הקלסיים נערכה לפני נסיעתי. השתתפו בה אפשטין וסוליטרניק. התוצאות עוד לא נודעו. ברור שאני שוֵה-נפש כלפיהן.

באוניברסיטה כמעט אין שינויים. יש רק פרופסור אחד חדש, פרנקל (מתמטיקה). תלמידים חדשים לפי השמועה רק 20, אבל רבים הפסיקו את למודיהם, בהם מן הסימפטיים ביותר, כמו צימבליסט ואבישי, אשר קיבל משרה בבית-הכרם. אצל שואבּה נשארו 11–12 סטודנטים, אולם גם מספר זה יקטן כנראה אחרי הבחינה, שאותה שואבּה דורש בכל תוקף. במלה אחת: מצב-רוחי נעכר. תיקנו אותו פלאוּם ושואבּה, שגילו יחס טוב יותר כלפי. הראשון הציע לי עבודה, שלצערי לא יכולתי לקבלה מפני שאינני יודע להדפיס במכונת-כתיבה. השני הודיע לי למחרת בואי שזה שבוע מחכה לי שעור בהמלצתו (היום כבר התחלתי ללמד את תלמידתי, דרך-אגב די נחמדה). מן השעור הזה אני מרוצה ביותר, בכל המובנים. זה שעור בלטינית, והחומר שלו שייך לקורס שמחייב גם אותי לקראת הבחינות באוניברסיטת לונדון, ושם היא מתכוננת להתקבל. שנית, השעורים יימשכו שלושה חדשים וחצי, שלש פעמים בשבוע לפי 12 גרוש השעור, משמע לירה וחצי בחודש.

דרך-אגב: סיפר לי שואבּה שכאשר דיבר עם התלמידה על התשלום אמר לה: “האיש הזה לא יקח פחות מ–15 גרוש”. אולם כאשר טענה שהיא עצמה עובדת למחייתה ואינה יכולה לשלם סכום זה אלא רק 10 גרוש, אמר לה שזה בלתי-אפשרי, אך אולי אסכים ל- 12.5 גרוש. כאשר סיפר לי זאת שואבּה, הוא עמד על כך שאקבל 12.5 גר’ ואפילו לא 12. נכון שזה חביב מצדו?

נוסף על כך אמר לי: “אין לך מה לדאוג, אני אשיג לך שעורים”. כל זה תיקן קצת את מצב-רוחי ואני לא מתיאש.

חדר אין לי. אני גר בינתים במלון של קמנצקי הזקן. עכשיו קשה למצוא חדר. אשתדל להתסדר מהר וכראוי כדי שהחדר ימצא חן בעיניך, מסכימה?

אבל מי יודע אם תרצי לבוא אלי. אל תיעלבי ואל תתקוממי. אינני מדבר רק בנוגע אליך, אולי גם אני… מי יודע?! נראה…

ובינתים כל טוב.

כל-כך אין לי רצון לכתוב – מנַשק. אני רוצה אותך, וכל המלים נראות לי כה חוורות, חלשות, חסרות-אונים.

הו, לוּ רק היית אתי.

רוניק, אל תכעסי!

6

ירושלים, 12.12.29

רונינקה הפעוטה והטובה שלי! זה שבועים לא כתבתי לך. בּוּבּיק שלי הענוגה, לוּ כתבתי לך כל פעם שאני חושב עליך, או כל פעם שמתחשק לי לראותך ולשוחח אתך, לנשקך ולהיות אתך, ולהיות שלך, היית צריכה לקרוא את מכתבַי יום שלם. טובה שלי! לעתים כל-כך קרובות אַת אתי, כשאני עובר באותם הרחובות שבהם טיילנו יחד, באותן סמטאות שבהן הייתי מנשקך, שכל אבן מאבניה היתה עדה אִלמת לפגישותינו. וכשאני שוכב לישון בערב וחושב עליך ונזכר בפגישותינו, בנשיקות ובלטיפות, הלב מגביר את פעימותיו והדם זורם כאש בעורקים, ותשוקתי המבשׂמת והמשכּרת מערפלת את ראשי. בוּסינקה! אשה שקטה, ענוגה, לטפנית, היכן את, היכן חיבוקיך הענוגים? היכן נוֹעם שיחתך, מבטיך-חיוכיך, חיוכיך-נשיקותיך, היכן את, הרחוקה-והקרובה שלי, הרצויה, הטובה, עבָרי שלי?… הענוגה, שלי! כל-כך הייתי רוצה שמישהו יאמין בי, יעודד אותי ויהיה אתי… רוניק שלי, לעתים קרובות אני חושב איך ניפגש…

אחרי שכתבתי את המשפט האחרון הזה ישבתי וחשבתי בשקט עוד ועוד… ניפגש?… מי יודע? הספק מרעיד את הנפש… נדמה לי… יש לי הרגשה מעורפלת שלא תשובי אלי. נדמה לי שאני מרגיש בחוט דק של סימפטיה הנמתח בינך ובינו… נדמה לי שרצון, תשוקה, מקרה עיוור, פגישה, מלה, מבט, נגיעה, ימשכו אותך אל זרועותיו של אחר. פעוטתי שלי, הביני, אינני רוצה להעליב אותך… אל תחשבי שאינני מאמין באהבתך אלי. אני מאמין לך, מאמין באהבתך; אולי אין עוד דבר בחיים שאני מאמין בו יותר מאשר באהבתך, אבל החיים… לשם מה הדיבורים האלה? הרי אינני אומר להוכיח לך הגיונית שזה אפשרי. בהגיון אי-אפשר להוכיח שום דבר בחיים. בחיים אין הגיון, והרגש הוא הדבר העיוור ביותר, המתעתע ביותר.

מצאתי כבר חדר, קרוב למקום-מגוריכם. שמא אפילו קרוב מדי (כדי שאמך לא תבוא לחפש אותך אצלי). החדר נמצא מוּל בית-המגורים של חנה, על-יד הבית שגר בו צווטקוב. [11]

לחדר כניסה נפרדת (לגמרי) – הנה התכנית: [12]

החדר קטנטן, 2 X 3.80 מטר, אבל יש בו כמה פרטים נוחים: חדר-אמבטיה, שמש – שעות אחדות ביום, ארון-קיר, לא כמו אצלכם או בחדרי הקודם אלא לכל אורך הקיר ומן התקרה עד לרצפה. בו מסודרים כל חליפותי, הלבנים, הספרים וכו’. אחרון-אחרון חביב: כניסה נפרדת.

בעד החדר אני משלם לירה לחודש. לעת-עתה הוא די מזוּפת, אבל אני מקוֶה שאצליח לשנותו כדי שימצא חן בעיניך. למען האמת, אם כי בזמן שאני מסדר את החדר – או ליתר דיוק, בזמן סידור התכנית לפרטיה – אני חושב הרבה עליך. הרי את יודעת שגם לי עצמי הדבר חשוב מאד. אני כל-כך אוהב חדר יפה! הרבה אני מוכן להקריב למען זה.

מה שנוגע לרהיטים: יש לי ארון (בקיר). ספה, שולחן וכִסא אצטרך לקנות. אני רוצה למכור את תמונותי, את מצע-העור של לוח-השנה ועוד זוטות אחדות, ובתמורתם לקנות שולחן וכסא (כמובן, יפים).

אני אוכל במטבח-הסטודנטים ב–2.5 גרוש ארוחה טובה בת 4 מנות. על ארוחות בוקר וערב אני מוציא 3 גר’, בסה“כ 5.5 גר‘, כלומר הוצאה יומית של 6 גר’, 1.80 לא”י בחודש. החדר – לא“י אחת, הוצאות קטנות 50 גר’, בסה”כ 3.30 לא"י, בחשבון מעוגל. אולם לעת-עתה גם הסכום הזה אינו בידי. על יחסם של שואבּה ופלאום הייתי יכול לספר הרבה… אבל לעת-עתה אין תוצאות חיוביות. אני מחכה ומקוה.

הטובה, הקטנה, הזהובה שלי, בובינקה הענוגה, מחרתים ה–15 בדצמבר. שנתיים! את זוכרת?

כתבי על הכל, על הכל, למחכה לך ומנשק ללא קץ,

ברמיק

7

ירושלים, 19.12.29

האם לא תתבּישי?! את תשתדלי לא להטריד אותי ביותר במכתביך… ביטוי מוצלח מאד, כה אדיב, ועם עוקץ… אבל מה אומַר על זה? אינני כועס, ואני מניח שכבר קיבלת את מכתבי (האחרון) ושאינך כועסת עוד עלי.

פעוטתי, ילדה טובה שלי! בכל לבי אני משתתף בצערך. אני מכיר את כאב הבדידות, העצב האלם והגעגועים המכרסמים, והכּמיהה… בוביק טובה שלי! מה לעשות? אני שואל את עצמי אם טוב היה יותר לולא נסעת, ואינני מוצא תשובה. אולי כאן שורש הרע שאין תשובה בנפשי, שאינני יכול לקבוע ברור ובאופן החלטי: לולא נסעת היה גרוע יותר, היית חייבת לנסוע וכו’. מה טעם לדון בכל אלה עכשיו, לאחר מעשה? את אינך. יצאת למרחב החיים כדי לראות, לחיות ולהתנסות, להתחיל את חייך, לבדוק את עצמך. חייך אינם עוד החדר הנוח בבית ההורים, בסמטה, בעיירה הנידחת, שהכל בה דומם, שקט, נוח, נעים, כאשר די להושיט יד כדי להשיג את הדרוש מן המדף. האין זה מוקדם עוד להצטער על מה שהיה, על השאיפות, על חלומות-הפז של שעות בין-ערביִם כסופות, מלים נוגות על החיים היפים, הזרים והנחשקים, הערים הסואנות של העולם הגדול, שבמציאות הוכח כי כזב הן, חלום-נעורים ערטילאי?! האין זה מוזר, פראי ובלתי-מובן, שאתה מתמוגג על החלוק האפור והחם של העבר, בזמן שקוראים לך חיים יפים, קוסמים, מפתים כספור-אגדה על לגוּנות כחולות ים רחוק, חיים נועזים כמבט מחוצף הנשלח לעבר עובר-אורח? אני אינדיבידואליסט עקשן, שמרן קשה-עורף. נשארתי חולם ללא תקנה, שבעומק נפשו הוא סולד מזיופי החיים. זרים הם לי החיים האלה, שפתיהם המשוחות אודם, מלותיהם המתוּבּלות ומחשׂוף-השמלה העמוק, לא לי הם, לא נמשכתי אחריהם, אם גם יש בהם אולי משהו משכּר, כמו קוקאין, כמו עשן אופיוּם ענבּרי, כמו קוקטייל. אני כדרכי נשארתי כדי לנשק בשעות הקסומות של בין-ערבים את עיניה הירוקות של היפהפיה החלומית…

בוביק שלי, מי יודע… למי תהיינה לטיפותיך, למי תעניקי את עדנתך, את אהבתך, את עצמך… אנחנו עלי-שלכת עלובים, מיתרים רוטטים, אנחנו פרחים בהִפּתחם… לאן תשא אותנו הסוּפה, מי יכריח אותנו למשוך בקשת-כינור אדירה ולשיר את שיר האהבה, מי יקטפנו עם דמדומי-שחר כדי לזרוק אותנו אל אבק הדרכים?! מקרה נהדר וארור, משובה, כמיהה, חלום, יאוש…

בובינקה שלי הפעוטה, הטובה, לו ידעת כמה אני רוצה בך!… את רוצה בי… אנחנו שני קצוות קשת קשורים במיתר המחשק, הנוהים זה אל זה אך לעולם לא יפגשו… אם לא תישבר הקשת…

אני מנשק אותך חזק בלי שאוכל לבטא איך, מנשק את כולך, כולך, אני רוצה בך.

ברמיק

נ"ב: אמך ביקשה לכתוב לך שהיא עיפה מאד, לכן תכתוב לך מחרתים (בשבת). אצלם הכל בסדר. היום הגיעו שני מכתבים מאביך. אני מבקר אצלם לעתים קרובות. באחד הימים אכתוב לך איך אני מבלה את הזמן.

8

ירושלים, 25.12.29

פעוטה טובה שלי, רוניק! אני שמח מאד בשמחתך… שמח על כי יש לך מכרים ואינך משתעממת. אני מקוה שעם הזמן תפסיקי להתעצב ותלמדי לקחת מן החיים כל מה שהם מסוגלים לתת.

טובה שלי! ככל שמוסיפים להגיע מכתביך האביביים עולה בי לעתים קרובות יותר ויותר המחשבה שכל זה אינו אלא אי-הבנה, שגיאה, תעתוע… האמנם אני ראוי לאהבה כזאת, האמנם למעני פרח בנפשך רגש כה בוהק וחם?! לכן נדמה לי שתלכי ממני, אל תחשבי שאינני מאמין לך. – אינני מאמין לעצמי. אינני מאמין לחיים ולאושר. החיים (והרי אני מכיר הכל: סבל, מרורים, אכזבות, כאב אטום של ספקות, רעב, דמעות, מחשבות שחורות על מוות, הכל מוכר לי), החיים, זונה בעלת אף סולד, תחייך היום ותחשוף שניים רקובות, בזמן שתתמסר לי ומחר לאחר, ואחר-כך תירק בפנים ותפלוט קללה רוסית. ועוד נדמה לי שכולנו אנשים מוזרים, זוממים, ערמומיים, בלתי-מובנים, נפשותינו פקעות של סתירות, של רצונות מתעתעים, חלומות ושאיפות מעורפלים. אין אנו מכירים את עצמנו. אין אנו יודעים איזה תאוות תוססות בעומק חגווי נפשנו, כשלפתע פורץ שטפון אביבי אדיר ובלתי-צפוי ונחשול עכוּר, שכוּר, מציף את החוֹפים. אנחנו מיתרים עדינים, ענוגים – ניע רוח, נגיעת כנף, צליל חרישי, והנשמה תפצח ברון.

אל תכעסי עלי כשאני מדבר על מקריוּת, על פגישות, על רמזים ומבטים… אין אנו מכירים את עצמנו, ואין אנו יודעים מה יילד יום ומה עומד לקרות לנו.

אצלי אין חדש, אם כי גם את הישן אינך מכירה. לי אין חשק לכתוב. כשתחזרי, אספר לך… אולי! רק זאת אומר: – דבר לא יערפל את האביב בנפשי. את החדר עדיין לא סידרתי, אני מקוה שבעוד שבוע יסודר. נראה אם ימצא חן בעיניך.

………

את כותבת שיש לך כרטיס לקונצרט של קרייזלר ושבכלל יש לך מכרים רבים ושלא משעמם לך… אני מגיע למסקנה שמישהו ממכריך קנה לך את הכרטיס. זה טוב בכל המובנים.

ואצלנו די משעמם. לא קונצרטים ולא הצגות. אבל הימים אצים-חולפים: עבודה, דאגות, תקוות, שאיפות.

מלאו לי כבר 22 שנה. כבר “בוּחֵר” [13] גדול. חלמתי שהחדר יהיה מוכן ליום-הולדתי, אבל החלום לא התגשם, חבל.

טובה שלי! לטיפה ענוגה שלי! אני מחכה לך! שבעה חדשים – את אומרת – ואני חשבתי ששה, חצי שנה… יבורך העמל המכריח אותי לשכוח מדי-פעם שהזמן קיים!

מנשקך, מנשקך, מנשקך.

כתבי לי בבקשה מתי (תאריך מדויק) יום-ההולדת של אמך.

9

ירושלים, 6.2.30

פעוטה שלי! סוף-סוף אני כותב לך מכתב לא “לעת-עתה”, לא “בינתים” ולא “עד השבוע הבא”. סוף-סוף אני יכול להסביר לך את סיבת שתיקתי הארוכה והיא שהתכוננתי למבחן-תחרות על פְּרָס בתולדות הספרות של ימי-הביניים. ביום-ג’ שעבר היו הבחינות. היום קיבלתי ממזכירות האוניברסיטה מכתב ובו הודעה שעל סמך החיבורים, “איך התפתחה הדרמה מתוך הפולחן” ו“שקספיר כמחדש וממשיך”, קיבלתי פרס של 36 לירות.

בתחילה חשבתי לא לכתוב לך על זה, אבל אחר-כך הנחתי שהידיעה תשמח אותך מאד (יותר מאשר אותי), ולכן החלטתי להעבירה לך. אצלי אין חדש. יש לי 3 שעורים (9 שעות בשבוע; אחד ב–15 גרוש לשעה וכל אחד משני האחרים ב–10 גר’, סה“כ 4.20 לא”י לחודש). בשבוע הבא אולי אקבל עוד שעור, והכנסתי תהיה 5 לא"י. זה מספיק בהחלט.

חדרי קטן. מחוסר אמצעים לא סידרתי אותו עדין. עכשיו אני מקוה לסדר אותו פחות או יותר – וארגיש בו כמו בבית.

ילדתי הטובה, בכל נפשי אני משתתף בשמחתך. אני שמח שאת מבקרת בקונצרטים, שאת מעריצה… (בתנאי שההערצה נשארת אפלטונית), שמח שאת נמצאת בווינה, רואה עולם ואנשים. ילדה טובה, תמה, קטנטונת, האם יבגדו בך החיים?

רַבּוֹת מַחְשְׁבוֹתַי, אַךְ לֹא תִּצְלַח מְנוֹתָן

וְלֹא יִרְשֹׁם מִכְחוֹל מִלּים קוֹדְרוֹת.

5 חדשים, רק 5 חדשים, 5 חדשים מאז נסעת.

את אומרת שבעוד 5 חדשים תהיי כאן. אני מתאר לעצמי איך תבואי אלי…

אין לי חשק לכתוב על היום-יום, על דברי-חולין, אבל לדבּר אתך אתמיד בכל שעה.

הטובה, הענוגה, רוניק הקטנה! בוביק שלי, אני מחכה לך!

מנשקך

ברמיק

נ"ב: ווֹבקָה נמצא ביסוד-המעלה והשבוע הוא עומד לבוא לירושלים. אם יבוא, אכתוב לך על הכל בפרוטרוט.

בכל שבוע אכתוב לך. כתבי גם את.

10

ירושלים, 13.2.20

פעוטה שלי! היום, כמו בכל יום חמישי, הגיע מכתבך. אני מקוה שמעתה תקבלי גם את את מכתבי מדי שבוע.

טובה שלי, עוד 5 חדשים. הרי זה כל-כך הרבה. מאד הייתי רוצה שתהיי כבר כאן. אתמול בבוקר נסעו כ–80 סטודנטים לטיול לנהרים, לרוטנברג. [14] ימים אחדים קודם כבר רִחפה התרגשות מיוחדת באויר. רבים שאלו אותי אם אצטרף, אחדים ניסו להשפיע. היה מזג-אויר נפלא ואני הרגשתי זרוּת, חוסר-ענין וחוסר-תכלית בנסיעה כאשר בנפש בדידוּת אדישה. ידעתי והרגשתי מראש שבלילות-ירח אלה עוד תגבר תוגת הבדידוּת ובנשמה תפציע עצבוּת ענוגה, שקטה, ואני אפרוש עוד יותר אל תוכי, יותר עמוק, יותר כאוב, וביתר ברוּר אדע את ההתנכרות לאדם (ולפעמים אף לעצמי).

אני יודע: יש שפתיִם ושדיִּם, נשיקות ולטיפות – אבל אני רוצה רק בשפתיך שלך, רק בשדיך, אני כמהּ אליך ומחכה לך.

אולי רק זעקת העבר היא זו, נטל הזכרונות, קול הדם… אך לְמה או לְמי השליטה המרסנת, הבולמת, כשהדם זועק וכשאני יודע שהיא מחכה לתנועה אחת שלי, למלה אחת, כדי להיות שלי.

ילדתי שלי הטובה! כזה אני תמיד: פעם עצוב, פעם עליז, אך תמיד לא לענין. והמכתבים שלי מעורפלים מלאי עוותים. הקרוב הופך בהם רחוק והטפל עיקר. אולם אלה החיים. בחיים אנו כלֵי-משחק למשובה בת-רגע.

“הייתי רוצה, מיחֵל, יקירה שלי” [15] שלעולם לא תווכחי בצדקת דברי.

נדמה לי שהשתניתי… [16] אבל אין ברצוני לכתוב על זה. כשתבואי אספר… אולי.

ולעת-עתה אני מנשקך

ברמיק

ד"ש לבבית ליוכבד. [17]

11

ירושלים, פורים 1930

רוניק הפעוטה, הטובה, הענוגה! רק עכשיו חזרתי עיֵף מתל-אביב. פורים! עשרות-אלפים, מערבולת של פנים, אשד צעקות, קריאות, זמרה, להקות ג’ז. אתמול, אף-על-פי שזה לא קרה מעולם, או לעתים רחוקות ביותר, הרגשתי (בהעדרך) תשוקה כה עזה להיות אתך.

יש בכל נפש קול פנימי שאין להשתיקו בשום פנים ואופן. וכשעמדתי אתמול בליל-הבדולח על שפת הים הכחול, העטור קצף של תחרֵי-פנינים, והבטתי במרחקים הכחולים, היו בנפשי געגועים כה גדולים, עדנה כה רבה… הים געש, נצנצו אורות-פז של יפו, וחלומותי עפו כצפּרי-זהב לשמיים שאין להם סוף, שמיים עמוקים כמו ים געגועַי.

לא תמיד אני קרוב אליך, אבל אתמול, האתמול הכחול, המכוּכּב, האתמול הקסום, החלומי, הענוג….

לעולם לא אזכּה לבטא במלים את עצבותי המרדנית, הלטפנית, הטורדנית. רוניק פעוטה שלי! יש רגעים (לאשרנו כה נדירים) שאינם נשכחים, שאין לחזור עליהם, אף לא להחזירם. על ענינים חיצוניים, שטחיים, בלתי-חשובים הייתי יכול להוסיף ולדבר עוד ועוד.

אכתוב לך בפרוטרוט על פורים, על הקרנבל, הנשפים וכד’. עכשיו אינני יכול ואינני רוצה.

רוניק הקטנה שלי, הטובה, הענוגה, הקרובה והרחוקה,

נשיקות, נשיקות, נשיקות

ברמיק

ד"ש לבבית מאמך. היא מאד עיפה ומבקשת למסור שתכתוב לך.

12

ירושלים, 17.4.30

פעוטונת טובה, טובה שלי, רוניק! ילדתי הקטנה, כה רבים המחשבות, הרגשות והכּסוּפים בלילות-אביב אלה, לילות של תכלת וכחול. כה הרבה הייתי אומר לך, וכה הרבה הייתי אולי מעלים, נמנע מלבטא. ואולי הייתי אומר הכל – לוּ היית אתי עכשיו. כה רבים ההרהורים, החלומות, השאיפות בלילות האלה המכוּכּבים, הענוגים, לילות הבדידות.

האם אי-פעם אוּכל, באותו “אי-פעם” רחוק-רחוק, להגיד לך, להעביר, לתאר כל מה שנבט, פרח וקמל, שר ושתק בנפשי…

היום הייתי במצלבה. השמש שקעה, המנזר שתק בהדרו, וברושים זקופים התפללו כנזירים צעירים בלי אומר. השמים הצהיבו, חוורו, התכילו, הכחילו… מרחוק נשמעו קריאות נחרניות, רבות והולכות, של רועים. במעומעם צלצלו פעמוני צואריהן של כבשׂות העדר על ההר.

ערפל רך ועיף עטף את ההרים הכחולים. בשמים הפלאיים ניצתו זה אחר זה גבישוֹני כוכבים… העולם היה כה יפהפה…

נפשי נקשרה בשמיִם, התאהבה במרחב הכחול, בעומק החמים, הענוג של אין-סופיות…

הרגשתי שאין לי צורך בשום דבר, בשום איש, כי העולם שבה את נפשי ולא הותיר בה מקום לשאיפות ולרגשות.

ילדתי שלי הטובה! מהרי ובואי, אני מחכה לך! אני רוצה בך!

כה הרבה עלי לומר לך. אני רוצה ללמדך מה שהבינותי, הרגשתי והחלטתי: להיות גלוי-לב וכן, בכל מקום ובכל זמן.

מנשקך ברמיק

אחכה לך אצלי. לא אסע לקבל את פניך. לא אבוא אליכם. אחכה לך.

התבואי?

13

ירושלים, 1.5.30

קטנטנה שלי, היום קיבלתי את מכתבך הארוך. ביש-מזל שלי! ילדה כל-כך גדולה ועדיין לא למדה ללכת! ולא נמצא מי שיתמוך בך, יתפוס אותך בידיו ויפייסך, ענוגה שלי! את חשובת לעצמך: “הו-הו, רבים היו נמצאים ומוכנים, אלא שאני אינני רוצה בהם, אני מחכה לברמיק”. לא כך?

וברמיק שלך, הוא שאת קוראת לו טוב ופעוט, לא טוב הוא ולא פעוט, אלא חדל-אישים כלל לא קטן. ככל שאני מוסיף להרהר בזה, פחות אני מבין את אהבתך אלי ואת גורמיה. מה מצאת בי ועל מה התאהבת בי עד כדי כך שנדמה לך שאין טוב ממני… איך אפשר לשנות עד כדי כך?!

אני חושב שבווינה תיפקחנה עיניך, תשווי, תעריכי מחדש, תבקרי את עצמך ותביני ש…

ואולי, כשתראי לאחר שוּבך את ברמיק, שבגעגועיך נראה לך מושך ורצוי, תמצאי שהוא רגיל ואפרורי.

תמיד, או כמעט תמיד, הייתי גלוּי-לב אתך. אני רוצה לספר לך לא מה שהסתרתי ממך אז, כשהיית עדיין פה, אלא את החדש שעבר עלי, שהרגשתי והרהרתי. הוא אשר גרם לי להתבגר, להבין יותר, להיות אחר…

מַקְסִים הַלֵּיל, מַשְׁכִּיר יָרֵחַ,

בָּא הָאָבִיב, פֶּרַח שָׁקֵד.

נַפשִׁי חוֹלָה, דָּמִי רוֹתֵחַ.

יָרֵחַ… לֵיל… אָביב… שָׁקֵד.

חֲלוֹם אַהֲבָה חוֹלם לִבִּי,

שִׁטָה מַפְרַחַת אֶשְׁכּוֹלֶיהָ.

כְּמוֹ זִיו יָרֵחַ רַךְ, רוֹגֵעַ

לוֹטפוֹת מִלּוֹת אַהֲבָתִי.

אֲנִי מַמְתִּין לָךְ, בּוֹאִי, גְּשִׁי!

אני מחפש חדר ושואף, וחולם בלי סוף, על פִנה משלי, שתהיה כולה שלי, שבה אוכל לעבוד, להרהר, לחלום ולחכות לך.

זה מטופש, אני יודע, אבל ממכתבך שלפני האחרון, שבו תפס קונצרט 3.5 עמודים, ומן הגלויה שלך, המתארת טיול וסדר-פסח, קיבלתי את הרושם שלא זכרת אותי אפילו פעם אחת…

כתבי לי אם לא כך הוא.

קטנטונת, עיכוב של שבועיים ימים… אולם אין רע ללא טוב בצדו אצלנו יהיה אז כבר אחרי גמר שנת-הלימודים.

נשיקות, נשיקות, נשיקות

ברמיק

14

ירושלים, 20.5.30

קטנטונת שלי! טובה-טובה-טובה! טובך – אגל-טל בערב אביבי צונן! בימי-סגריר של עיפות נפשי פונה לדרך המאובקת של ימי-חול אפורים. ושירי הם חבלי-יצירה עלובים, צפצוף מצחיק.

דמי אינו רותח, רק לפעמים תוסס. בגופי חולשה לוהטת, אפסות-כוח, רפיון כמיהה… והנפש, “שׂחקנית מזדקנת ופנים עיפוֹת לה”, [18] לא תצליח עוד לרמות את הזולת – ומה שחשוב יותר, בלתי-צודק ואין לו תקנה: אף לא את עצמה!

ענוגה שלי! האם אני רע ורגזן? אני, שהייתי רוצה להיות לטיף כמו אגדות הירח, כמו מלות אהבה, כמו תוגת בין-הערבים, כמו ההכרה שאת “העבר אין להשיב”, [19] האם הייתי יכול ומעז להוליך כך שולל?

אני אינני מבין את עצמי, אבל נדמה לי, אף-על פי שמכאיב הוא להודות בכך בפני עצמי, שלעולם לא אזכּה לאהוב אדם, שהנפש ריקה בי והלב אִלֵם, אולי לעולמים.

כמה דואב אני למענך ולמעני! מה איום אָשרם של החיים כולם!

ילדתי שלי! טובה, אביבית, יקירה! האמנם יתכן להעלות את אביב האהבה מתהום הנשיה? אם יתָכן הדבר בכלל, רק רוניק מסוגלת לזה! “ועוד משפט אחרון אחד”: [20] בעוד שבוע אני מחכה לך…

עדיִן אין לי חדר, אבל אני מקוה שבעוד שבוע הכל יהיה בסדר, פחות או יותר. כנראה פחות מאשר יותר, כי עד עכשיו לא הזמנתי רהיטים. אולם אני רוצה להאמין שעד בואך… אכתוב לך ואמסור לך את כתובתי, כדי שלא תצטרכי לחפש הרבה… ואני אחכה לך…

ברמיק

תודה רבה על הצלום. על דברי התמיהה הבישניים, “האם אפשרי הוא”. אנא השגיחי שעד בואך לא יקרה “ליקוי-חמה”.

ב.

15

ירושלים, 4.10.30

רוניק ענוגה שלי!

האם אפשר שאת אינך? כה בודד ועצוב אני בלעדיך! בובונת קטנה שלי, רוניוסיה, רוניק, רונלקה!

כה בודד… לצעוד לאורך אותם רחובות, לראות אותם בתים של אותם בני-אדם ולא לראות אותך. הזכרונות הבלתי-פוסקים מכאיבים כל-כך, מענים כל-כך. אינני יכול להכריח את עצמי לשבת וללמוד. איני יכול לעשות דבר. איני יכול לשמוע נגינת פסנתר. אני עיף, מעונה, שבור.

זהובה שלי! ודאי גם לך לא קל. אבל אני מקוה ששינוי התפאורה, רשמי הדרך, ההמון, הרעש, טלטול האניה, הדאגות, חיפושי חדר, הפגישה עם ידידים, התחלת הלימודים, הראיון עם ד"ר קורצמן, [21] כל אלה יעזרו לך לפזר ולעמעם את הרגשות, ולוּ אך לתקופה הראשונה. קטנה שלי, בלב שלם אני מאחל לך זאת.

רוניוסיק היקרה שלי, כבר פעם שניה אני מסיים את מכתבי, אבל הרצון לשוחח אתך שוב ושוב חוזר ומתעורר. רוניק! אני מקוה שתכתבי לי על הכל. גם איך עברה עליך הנסיעה, גם איך הרגשת את עצמך, אם מצאת חדר ומה טיבו, איך היתה פגישתך עם ד"ר קורצמן, מה ראית ושמעת, מה מעשיך, מה מצב הלימודים בקיצור, על הכל-הכל.

פעוטתי, חזקי ואמצי וכתבי.

אני מנשקך חזק-חזק

ברמיק

נ“ב: ד”ש ליוכבד.

לאִמך אל תדאגי. כולנו משתדלים בכל כוחנו שתרגיש בבדידותה פחות ככל האפשר.

16

ירושלים, 9.10.30

מרקוסיק הקטנה שלי, ילדתי הטובה, ברמיק שלך בודד לגמרי. לגמרי בודד. אמך נסעה אתמוך לחיפה ואני שמח מאד בשבילה מפני שאני בטוח ששם יהיה לה יותר קל לחיות ולעבוד, אם יראו לפחות את נהריים, את דגניה ואת העמק.

לא תוכלי אפילו לתאר לעצמך כמה צריך היה לדבר על לבה, להשפיע, להתוכּח, להוכיח, להתלהב ולשכנע, עד שסוף-סוף החליטה (אנו כמעט הופתענו) בכל-זאת לנסוע.

רוניק שלי! מכאיבה ההכרה שהמלים כה חסרות-אונים, כה דהויות וכה רפות מלמסור, לספר ולתאר כל מה שחושבים, מרגישים וחווים. ולמרות כל זה מה רבה השמחה שמביא מכתב, גם אם

הַמַּחֲשָׁבוֹת – כְּצִפֳּרִים שְבוּרוֹת גַּפַּיִם

לֹא אוֹר בְּעֵינֵיהֶן, אֲסִירוֹת בָּתֵּי-חוֹמָה

בְּנוּיֵּי מִלִּים…

קטנה שלי, איך אפשר לא להבין את געגועיך. הבדידות, אם-העצב, כה מוכּרה לי, כה קרובה! בדידות סתווית, אין לפני מי לשפוך את הלב, להביע במלים.

רוניק שלי, בובתי, בוסקניו, ענוגה שלי, יקרה! אילו אפשר היה להחליף מלים בלטיפות ובנשיקות הייתי יושב לילות שלמים וכותב לך “מכתבים”. אבל זה הלא בלתי-אפשרי…

ענוגה שלי, אילו ניתן לי לשהות בחברתך ולו אך חצי שעה, ולו מעט-קט לשכוח. מי יודע מתי נתראה! שנתיים הלא הן כמו אין-סוף. אפשר שהכאב יִקהה, הגעגועים ייחלשו, הזכרונות יועמו, הדם החם יוּצן, הכּמיהה תפחת, אולם בינתים!

בינתים יש להתגבר ולעבוד, לעבוד, לעבוד.

רוסינקה, אני מצפה כבר למכתבך השני כדי לדעת איך עבר השעור עם ד"ר קורצמן. כתבי איך את מרגישה את עצמך, מה מצב-בריאותך, אם אינך סובלת מקור, אם חם בחדרך, איך את מבלה את הזמן, האם את מרבה לנגן, מה את קוראה, איזה קונצרטים שמעת וכו’.

אצלי אין חדש. ריקנות, עצבות, בדידות, גועל, תפלות וחוסר כל נועם. בערבים אני בא תמיד אליכם. אין לאן לפנות. אמך מתנהגת כבת-חיל. עובדת ואינה נופלת ברוחה. טולה הבטיח לבקר לעתים קרובות. פוֹלה תמיד אצלכם בערבים. נֶמה עובד אצל הריס ב–20 גרוש ליום. מחר הוא נוסע לכינוס “הפועל” בתל-אביב וישתתף שם בתחרויות.

אני מרבה לקרוא. הכּל וסרמן. [22] נַסי גם את.

כל טוב לך, יקירתי! אני מנשקך בחזקה ובעדינות. בנפשי ובהרהורי אני עף אליך,

ברמיק

נ"ב: לא ראיתי מה שכתבה חנה בגלויה המשותפת ואינני יודע במה הענין. עצתי: אל תשימי לב. אין צורך בכתיבה ובהסברים. מה טעם בהם, לשם מה?

טובה שלי, הרחוקה, היקרה והקרובה! הלא ייתכן שתהיי קרובה אך רחוקה וזרה… או שאני אהיה זר לך.

ד"ש לבבית לחנה, למשה ולָחוֹבר. אני חושב שאם תגורי עם חנה יהיה לך הרבה יותר קל.

ברמיק

מצאתי את המכתב של פָשָׁה (עם השירים), אבל שכחתי להביא אותם הנה. אני כותב אצל קמנצקי. [23] אשלח אותם בשבוע הבא.

17

ירושלים, 13.10.30

מרקוסיק שלי! ילדה טובה, רוניק הקטנה,

לולא רחמתי עליך כל-כך, מרקוסיק טובה שלי, צריך הייתי ליַסרך, יפהפיה זהובה שלי. השבוע לא היה מכתב ממך. שלשום אמנם קיבלתי מכתב, אבל הוא היה עגום כל-כך, חסר תוחלת כל-כך…

בוביק שלי, איך אפשר כך להתיאש בגלל מכתב שאינו מגיע ממני? ילדה שלי, אני חושב, ומרגיש, שאני מבין אותך. קרובים ומובנים לי סבל הבדידות וכאב ההכרה שהעלומים והאהבה חולפים, אבל, רוניק הטוב שלי, שלטי בעצמך, זהובה שלי.

רונינקה, לוּ ידעת איזו מועקה נפשית גורם לי חוסר המכתבים ממך! לולא כן ראוי היה היום להימנות עם ימי הזוהר שבחיי. את הרי יודעת כמה דאגות היו לי בקשר למקצועות שלי: ראשי – ספרות עברית; משניים: א) ספרות יוונית וספרות ימי-הביניים, ב) ספרות יוונית ותולדות יוון ורומא.

לפי התקנות, אם בחרת בנושא ממדעי-היהדות כמקצוע ראשי, חייב גם אחד משני המקצועות המשניים להיות ממדעי-היהדות. במצב-הענינים הזה הייתי מוכרח לוותר על פלאום, [24] או על שואבּה, [25] ולבחור ברוּפין, [26] או בבער. [27] אַת מבינה את מצבי. לא פעם דיברתי אתך על מפח-הנפש שהיה הדבר גורם לי. אך לעולם אין להתיאש. הלכתי אל אבן-זהב. [28] הוא אמר, שאין מה לעשות. ראשית, אי-אפשר לבחור בפלאום-שואבה ובשואבה-צ’ריקובר. [29] שנית, חזר על הידוע: אם המקצוע הראשי ממדעי-היהדות, חייב גם אחד המקצועות המשניים להיות ממדעי-היהדות. הלכתי אל שואבה. שואבה נתן לי מכתב אל גויטין. [30] כעבור שבוע הופיעה מודעה (שכמו שאמר לי אבן-זהב פורסמה במיוחד בעניָּני) שקבעה כי תלמידים, המתקשים בהתאמת המקצועות שפה וספרות יוונית, היסטוריה של יוון ורומא וספרות ימי-הביניִם, יגישו בקשה.

כתבתי, הגשתי, הייתי אצל קלויזנר, [31]פלאוּם ושואבּה. הבטיחו לעזור, אך פקפקו בהצלחה. גם אני חשבתי שכמעט אין כל סיכוי. והנה הודיע לי היום פלאום שבאופן יוצא מן הכלל החליטה הפקולטה, אחרי מאבק ארוך וקשה, להרשות לי לבחור בשלושת המקצועות הרצויים לי.

רוסלי הקטנה! לו נוסף על כך הייתי גם מקבל מכתב ממך!

ילדתי שלי הטובה, אינני יודע מדוע אני חש מועקה כזאת בנפשי. האם קרה לך משהו? האם את בריאה? קטנה שלי, רוניק, בוביק, מרקובנה! כתבי לי!

אצלי אין חדש. שעורים יש לי. היום הפנה אלי פלאום עוד תלמיד ללטינית (אם גם למעשה רק לחודש אחד). העבודה רבה, תודה לאל. השבוע בראינוע – “במערב אין כל חדש”. בשבוע שעבר היה “משפט דריפוס”, אבל אותו לא ראיתי.

בוביק, קטנה שלי, לואי ותהיי בריאה ויתברר שכל החששות ונבואות-הלב הקשות היו רק ילודי דמיוני ועצבי המתוחים.

מנשקך חזק חזק

ברמיק

נ“ב: אמך שולחת ד”ש ומבקשת למסור שתכתוב לך מחרתיִם. ד"ש מטולינקה אוסישקין [32] (הוא אולי יישאר בירושלים) וגם מפּולה.

ד"ש לחנה ממני.

ברמיק

18

ירושלים, 16.10.30

קטנה שלי, רונילה!

עתה זה קראתי את מכתבך. טובה שלי, כמה אני מבין אותך יפה! אינני יודע מדוע חששתי שקרה משהו, אבל כשבמכתבך האחרון לא הזכרת שום דבר החלטתי שהכל בסדר. בובינקה יקירה שלי, רונינקה הקטנה, פרח ענוג שלי, ילדתי הטובה, עברו כבר שלושה שבועות מיום שנסעת. ואני עונה לכל שואל: “מזמן כבר נסעה”. שלושה שבועות, שתי שנים. לכתוב על זה פירושו לא לחוש בכל כובד הפרידה. גם אפשר שעם הזמן יוקל לנו, הרי הזמן הוא כל-יכול.

טובה שלי! כמה אני שמח שד"ר קורצמן לפחות מתיחסת אליך יפה. זה חשוב מאד.

פעוטוני, את שואלת מה חדש אצלי. יש משהו, [33] אבל כל זמן שלא יתברר הכל, לא אכתוב לך. יכול להיות שבשבוע הבא יהיה כבר משהו מוגדר יותר.

ארבעה ימים תמימים ביליתי בתל-אביב. זו פעם ראשונה מאז בואי לארץ-ישראל. לא תוכלי לתאר לעצמך מה שהתרחש שם. בשבת וביום א’ נערך כִּנוס “הפועל”. בגלל זה, וגם בגלל החגים, הגיעו המונים. ברחובות, בכל פִנה, צעקו, צרחו, פצחו בזמר, קפצו, רקדו. ראיתי אחד מאנשי הבוהמה המקומית, סיומה, רוקד קזצ’וק על שולחן ב“שלג-לבנון”.

מרקוסיה הקטנה, הטובה, היקרה שלי, את מודה לי על היחס הטוב שלי לאמך. שום תודה אינה מגיעה לי, גם אינני מבין על מה בעצם את מודה לי.

את התָוים עוד לא קיבלתי. כשאקבלם אשלח אותם מיד.

רוניק שלי, כבר מתקרב החורף, כבר קריר קצת יותר, הימים מתקצרים, הערבים מתארכים, התחלת הלימודים מתקרבת. עוד שלושה שבועות.

את כותבת שתישארי בווינה שנתים. אמך אינה יכולה לתאר לעצמה שלא תראה אותך במשך שנתיים, ואני אינני יכול לתפוס את העובדות ולהתגבר על כאב הניתוק.

טובה שלי, יחד אתך אני שמח שביקרת בקונצרטים אחדים, שמעת את מילשטין והיית באופרה. לפחות תוכלי, ולו אך במקצת, לשכוח ולהינתק מהמציאות.

אצלנו גם זה קשה. לכן מבחינה זו הייתי רוצה שיתחילו הלימודים.

אליכם אני בא ערב-ערב. פולה [34] גרה כבר אצלכם, וכל כמה שזה מוזר (הייתי אומר אפילו לא נעים), גם יהודית. [35]

בהיותי בתל-אביב פגשתי את דניה ואת סימה. [36] ברכתי אותן לשלום. היה לי הרושם שסימה יפתה. אבל כל אלו שטויות. את החשוב ביותר, מה שהוא בעל ערך דרוש, אין לבטא במלים.

אני מנשק אותך, מרקוסיה שלי, חזק חזק

ברמיק

ד“ש לחנה מושיוב. [37] כתבי איך היא הסתדרה, איך היא מרגישה את עצמה. האם היא גרה יחד אתך? ד”ש ליוכבד. אליהו עדיין כאן. אני שולח לך את מכתבו של פָשָה.

19

ירושלים, 23.10.30

קטנטונת שלי, רוסיק הטוב!

כבר חודש שאת נעדרת. ההכרה מסרבת לקבל, עוד 20 או 23 חודש. לא ייאמן. מתעוררת בי הרגשה שתבואי, ולו לחודש-ימים.

טובה שלי, בוביק הקטנה! עוד ימים רבים כל-כך בלעדיך. אין למנותם, השכל אינו תופס. אולם אינני רוצה לחטט בבאות. רונינקה שלי, עוברים ימים של חול, אפורים כל-כך, דומים כל-כך זה לזה, ימים של בדידות וקור. בזוהר השמש הזהובה מורגש כבר משבו הקר של החורף הרע, עוד מעט (בעוד שבועיִם) יתחילו הלמודים, תתחיל שנה של עבודה מפרכת ועקשנית. אבל אני מלא מרץ ותקוות. אני רוצה להאמין… שהעתיד יהיה בהיר יותר.

אני לומד עכשיו ימים שלמים; מתכונן לבחינה אצל שואבה.

יש לי כבר שעור אחד ב–1.75 לחודש, ואולי אקבל עוד אחד. בכלל, הכל יהיה בסדר. לעולם אין להתייאש. זאת אני אומר גם לי וגם לך. באופן כללי, אצלי הכל בסדר. אני לבוש כמו שצריך. מהבית שלחו לי מעין (גשם). הדודה ממצרים שלחה שתי חליפות ומעיל-חורף של דודי.

יקירה שלי, אני שמח מאד שחנה גרה אתך. תרגישי פחות בודדה, רוניק שלי, הטובה, היקרה, הענוגה, בוביק! כמה זה כואב שאינך שומעת אותי, שאינני יכול לחבק ולנשק אותך ולהגיד לך כמה אני בודד.

שלך ברמיק

נ"ב: אמא מבקשת שאכתוב לך שהיא עיפה מאד. מחר תבוא הנה פאולינה אוסישקין, [38] ובשבת תכתובנה לך בכוחות משותפים.

ד"ש לבבית לחנה. לולא ישבתי עכשיו אצל הוריך, והם מתכונים לשכב לישון, הייתי כותב לה. אכתוב בעוד שבוע.

20

ירושלים, 30.10.30

מרקוסיק הקטנה שלי, מה שלומך? איפה את עכשיו, כשאת קוראת את מכתבי? בבית… טובה שלי! יש לי הרושם שרוניק שלי נסעה לפני שנים רבות…

את כותבת שבקונצרטים את מבקרת לבדך… במשך כל הזמן הייתי רק פעם אחת בראינוע. בכלל אינני חי עוד את חיי הפנימיים. אני קם בבוקר, לומד, מלמד, ישן באופן מיכני, בלי חיוּניוּת, כמו אוטומט, חוזר ולומד, מתכונן לשיעורים, וזה הכל. עכשיו אני לומד הרבה, מ–8 עד 12 ומ–1 עד 4 –5. בערב יש לי תלמידים. על השיעור שמכניס לי 1.75 את כבר יודעת. השבוע קיבלתי שעור נוסף. ככה זה היה: לפני שבוע, כשהייתי באוניברסיטה, הראה לי אבן-זהב מכתב אל מאגנס [39] מ- Y.M.C.A (ארגון-נוער נוצרי שוַדאי שמעת עליו). במכתב הם הודיעו שבדעתם לפתוח שעורי-ערב לאנגלית, ערבית ועברית וביקשו שימליץ להם על מורה. אבן-זהב הציע לי את השעור. אזרתי עוז (תוך כדי חרדה שמא אביא חרפה על האוניברסיטה ועל עצמי) והחלטתי להסכים. הלכתי לשם, שוחחתי עם המזכיר, והוא שאל אותי בנימה של אי-אמון כמה שנים אני בארץ, כמה זמן אני לומד באוניברסיטה, ולבסוף בן כמה אני. כשעניתי לו שאני בן 23, העיר שאני נראה צעיר הרבה יותר…

ביום-ששי שעבר קיבלתי מכתב מ- Y.M.C.A ובו הם מודיעים לי שביום-ג’ יתקיֵם השעור הראשון ושישׂמחו מאד לכלול אותי בחבר המורים שלהם. את יכולה לתאר לעצמך איך הלם לבי. אני נכנס. מגישים לי את רשימת התלמידים: אבינו שבשמים! מרגע לרגע המצב מחמיר: 26 ראש. ואני, זו פעם ראשונה, מלמד אנשים מבוגרים, ונוסף לכל – באנגלית!

אולם השבח לאל, טוב מעשה כי טוב סופו. היום היה השעור השני, ובינתים הכל מתקדם לא רע. יכול להיות (היום כבר דיברתי על זה) שאצליח לחלק את הכיתה לשנים וכך יהיו לי 20 שעורים בחודש לפי 20 גרוש השעור (50 דקות).

אולם לא זה החשוב. אני חי חיים של בדידות! זהו-זה. אבל אני משתדל להחזיק מעמד כגבור, לא לשקוע בדכאון ולא להיכנס לדכאון. גם אם ההוֹוה מעונן וקודר, יש לחיות בתקוה לעתיד קורן. ילדתי שלי הקטנה, חזקי והשתדלי לקחת מהחיים כל מה שהם מסוגלים לתת. אם אני מכשול – שכחי.

[חנה! [40] לא ידעתי שאת ילדה כל-כך טובה… החיים חיים הם רק כשיש בשביל מי לחיות ועם מי לחיות. הנני שמח שאם אין לרוני בשביל מי לחיות יש לה עם מי לחיות. יש לה במי לטפל. בי לא היה צריך לטפל וגם לך (נדמה לי) אין צורך שיטפלו בך… אבל את מעודדת את רוני ואני מודה לך מאד מאד.

אברהם]

רוסינקה הקטנה! על הפוליטיקה מוטב לא לדבר. אין להתיאש, נאריך ימים אחרי כל האחרים. יש להאבק ולהאמין, להאמין ולחכות, לחכות ולהאמין ללא גבול. בסופו של דבר, יבוא הנצחון המיוחל.

21

ירושלים, 6.11.30

מרקוסיה זהבית שלי! הגורל רצה לנקום בי כנראה על הדאגות והדמעות שגרמתי לך, בבחינת “אשם ללא אשמה”. [41] היום לא קיבלתי ממך מכתב. קראתי רק את הגלויה האומללה שלך, המודיעה שמצאת את מכתבי אצל יוכבד, אולם בינתיים הספקת לבכות כל היום. מרקוסיה, את מרקוסיה, מכורתי שלי! [42] טפשונת טובה שלי, האם מותר, האם יאה לבכות יום שלם בגלל שטות כזאת? ולו גם לא היה העניין רק במכתב אחד, שבמקרה נפל לידים אחרות, אלא לו גם… נפל כותבו לידיים אחרות, האם כדאי היה להתרגש ולבכות? ילדתי הטובה, אם כל ימי-חייך תבכי בגלל זוטות כאלו לא תספקנה לך הדמעות. רוניק, רוניק, את שוה מכות! הו, עד כמה את ראויה למלקות! נראה שהחלטת ברצינות לא לשכוח אותי, וזה כלל וכלל לא טוב – השִכחה לעולם אינה מזיקה שהרי תמיד אפשר להזכר… דרך-אגב: שכחתי לומר לך שתקראי את וסרמן, למשל את “מסכותיו של ארווין ריינר”; את הטרילוגיה “כריסטיאן”, “חוה” ו“רות”; ואת “חלומו של ראי-הזהב” ועוד.

רוסיוטיק הקטנה שלי, כשאני קורא את מכתביך אלי אני מתפלא שאהבה כה עזה חיה ומדברת אלי מכל שורה. וככל שאני מוסיף לחשוב, פחות אני מבין על מה ולמה תאהבי אותי. ודאי פשוט מתוך הרגל. ואם לא מתוך הרגל, הרי מחוסר ידיעה, כנראה, או יותר נכון, שאת אוהבת אותי בגלל תכונות שלדעתך הן קימות בי בו בזמן שלמעשה אין בי ולא-כלום וכל זה רק פרי דמיונך. לוּ הכרת אותי יותר ודאי לא היית אוהבת אותי.

……….

היום נערכה אצלנו פתיחה חגיגית של שנת-הלימודים. “גַּם אֲנִי הָיִיתִי / דִבְרֵי נוֹאֲמִים שָׁתִיתִי, / אֶת אָזְנַי הֵן שָׁטְפוּ / אַךְ לַלֵּב לֹא חָדְרוּ”. [43] ובכן, הכל שטויות, הבל-הבלים, קשקושים. בשבוע הבא מתחילה תקופת השעורים, העבודה, הלימודים, והבדידות הנפשית, הלא-משתנית, הקבועה. שעורי הם בין 7 ו–8. אני חוזר הבית עיף: אני לומד מ–8 בבוקר עד 5 בערב, כי בשבוע הבא אני עומד להיבחן אצל שואבה. מאז נסעת הייתי בראינוע פעמיִם, פעם בתל-אביב ופעם כאן. השבוע התכוננתי לראות את “משפט דריפוס”, אך לא התאפשר לי. בכלל, הכל אפור…

אבל אינני מתיאש. אני מקוה שמבחינה חמרית הכל יסתדר יפה. אני מצפה למכתבים מרוניק הקטנה שלי ומנשקה

ברמיק

רונילי, טובה שלי.

22

ירושלים, 20.11.30

רוסיק קטנה שלי! אתמול קיבלתי את מכתבך מן ה–6 בנובמבר והיום הגיע מכתב נוסף מן ה–13. טובה שלי! יותר משני מכתביך הארוכים אמר לי הצילום שלך, חוורון-פניך, המבט, העצבות שאין לה גבול. רוסיק שלי, ילדתי הטובה, נשמתי שלי, מרקוסיק הענוג שלי! כמה הייתי רוצה לחמם את העצבות הקרה של בדידותך, יקירתי שלי! בלי להבין אותך, בלי שאצליח לתפוס את מניעי אהבתך אלי, אני מרגיש וחי את הכאב בשל התנכרותי המדומה, “התקררותי” כלפיך. נערתי הטובה, בלבי אני יודע ששום איש אינו אוהב אותי כמוך, ענוגה, יקרה שלי! ולכן כשאני מרגיש, ולא במעט, את אהבתך אלי שאין לה קץ, אני מחפש לשווא (זה קרוב לעשר שנים) אהבה בנפשי החולה, הרדודה, ויחד עם זה אני יודע שאני רגזן, אנוכי, חריף, גס, קנאי, ולכן אני מתפלא איך אפשר שתאהבי אותי כל-כך. בזמננו הקשוח פוגשים רק לעתים רחוקות באהבה (כמוך לא אהב אותי איש מעולם), ולכן טבעית השאלה: על מה ולמה? אבל השאלה פשוט טפשית, חסרת-טעם. אני גם אינני מציג אותה, אף-על-פי שאני יודע שאינני ראוי לרגש הזה.

אך לשם מה הדיבורים האלה? רוסי ונינקה הטובה שלי, הרי נשאר לי רק לשמוח על כך שאפשר לאהוב אותי – ולהשתדל להיות ראוי לאהבה הזאת.

בובינקה טובה שלי, בוסיק הקרובה אלי, אני חי את בדידותך, אני מבין ומרגיש אותה; אולי מפני שגם אני בודד.

טובה שלי, עברו כבר שבועיים כמעט מאז התחילו הלימודים. אני עסוק מ–8 בבוקר עד 9 בערב. ותודה לאל על כך! אני יכול לשכוח את עצמי, ולו במעט. הלא את יודעת… לשם מה הדיבורים? את ווֹבקָה לא ראיתי זה כשלושה שבועות, גם לא את חנה. מאז נסיעתך הייתי בראינוע פעמיִם. כל חיי הם עבודה. בימים האחרונים גם חסר לי כסף (באופן זמני, כמובן), אבל כל אלה הבלים.

אני מאמין שבחיים צריך לרצות, לדעת לשאוף ולחכות, ותוך כדי השתלטות על מאוויי הלב – ללכת קדימה.

אָדם חַיָּב לְהִתְקַדֵּם

גַּם אִם דַּרְכּוֹ נוּגָה,

וְאִם נִגְזַר עָלָיו לִפּוֹל,

יקירה שלי, ילדתי הטובה! למען אהבתך אלי התעודדי, היִּי בת-חיל, אל תתמסרי לתוגה, לדמעות. חזקי, בובה! החיים עוד לפנינו.

לרגע ראיתי בדמיוני שאני מחבק ומנשק אותך.

שלך, ברמיק

נ“ב: ד”ש לבבית לחנה.

בובתי הטובה שלי, זכרי אפוא – אל תתגעגעי, חזקי, בוסינקה!

23

ירושלים, 26.11.30

בוסיק הקטנה שלי, את מכתבך ה“אפור” קיבלתי. ילדתי הטובה! אני מבין אותך יפה, לפחות במובן אחד, מוכּר וידוע – סבל הבדידות! מזל שהעבודה רבה ויש אפשרות לשכוח…

רוניק טובה שלי, ילדתי המסכנה, החיוֶרת. הבודדה, הקטנה! כמה הייתי רוצה להקל מעליך את הבדידות!

מרקוסיה, אַת מרקוסיה, מכוֹרתי שלי. אל יפול רוחך, ילדה שלי! אין בידינו לעשות מאומה. החיים קשים, אך חייבים לחיות ולא להכּנע לדכּאון, למרה שחורה ולמיני מחשבות שגורמות הרס וממסמסות את כוח-הרצון.

המציאות איננה כמו שהיא מצטיירת, או כמו שהיא למעשה, אלא כמו שכוח-הרצון והשאיפה ליעד מסוגלים לעשותה. בחיים הרבה כל-כך תלוי בנו עצמנו, אך כדי להשיג מטרה כלשהי בחיים צריך לחתור אליה. חתירה אין זאת אומרת לשכנע את עצמך ואת זולתך – “הנה אני מתקדם אל מטרה מוגדרת”– אלא שאני משתוקק אליה בכל נימי נפשי, רוצה לומר שכדי להשיגה אני מוכן לכל קרבן. ואני גם מאמין כי מי שרוצה במטרתו וחותר אליה סופו שישיג אותה. לפעמים הכל מעיק, חסר תנחומים, ריק, וכה רב בו המיותר, התפל, חסר-התכלית. מה טעם, אם כן, לעמול, להתאמץ, לטרוח עד לאפיסת-כוחות? אך אלה הם רגעים של פקפוקים, של דברים והיפוכם, רגעים של ערפול.

חייבים הם להיעלם, אם השאיפה לחרות ולעצמאות היא אמיתית, החלטית. חֵרות ואי-תלות חיצוניות נשארות חזיון-שרב אם בתוכו פנימה אין אדם פוסק לפחד משאיפותיו, ממשובותיו ומיצריו והוא נשאר עבד למשיכות מקריות ולשגיונות זמניים.

ולכן, רוסיוניק, קחי את עצמך בידיים ותהיי ילדה טובה. אין איש מבין יותר ממני את עקת הגעגועים, הבדידות והכאב הקהה של ההתנכרות, אולם ככל שגדלה הבדידות וגדל היאוש בנפש, יותר יש חובה להילחם בהם, להאמין ולקוות, לא לנס שיבוא אלא לכך שכוח-הרצון והסבלנות יתגברו על פגעי החיים.

האמיני והִלחמי כמו

ברמיק שלך

את הצילום שלך קיבלתי ואני מסתכל בו לעתים קרובות. לדעתי הוא טוב מאד. את, למרות החוורון ואף-על-פי שרזית – כמו חיה.

ד"ש לחנה.

24

ירושלים, 10.12.30

מרקובנה! [44] את מכתבך מן ה–3 בנובמבר קיבלתי ואני שמח מאד בשמחתך. כנראה התאוששת קצת והכל הסתדר, אלא שמפריעים לי חשדותי המגונים באשר להמשך המצב המאושר הזה. אולם יחד אתך אני מקוֶה שמעכשיו יהיו הרגעים הקשים של חוסר-ישע נדירים יותר.

עתה-זה חזרתי מקונצרט של הפסנתרן הצרפתי הידוע, אלפרד קורטו. הקונצרט היה מוצלח ביותר, בפרט הפּרֵלוּד ה–24 של שופן והרפסודיה ההונגרית השניה של ליסט. אני שולח לך את התכניה, שקניתי בשבילך.

רוסיק הקטנה והטובה שלי! סלחי לי, הזמן חולף מהר. הימים כה קצרים והמלאכה רבה כל-כך. אך על זאת תודה לאל! הודות לכך נותר רק זמן מועט לחשוב, לחשב, לחשבּן ולהתחשבּן…

רוסיוניק טובה שלי, סלחי לי, אבל אני עייף מאד וכבר אחרי חצות. אל תכעסי עלי ואל תעני לי במכתב קצר. בשבוע הבא אשתדל להיות ילד טובה ולכתוב לך מכתב ארוך, ארוך.

המנשק אותך חזק חזק

ברמיק

ד"ש לבבית לחנה

התשובה למכתבי זה תתחיל כך: “ברמונצ’יק הטוב, אתה יכול לתאר לעצמך כמה שמחתי לקבל ממך, זו פעם ראשונה בכל הזמנים, מכתב כל-כך קטנטן”.

25

ירושלים, 25.12.30

בוביק קטנה שלי, אני מקוה שידך הבריאה ושתוכלי לכתוב אלי, כמו קודם, מכתבים ארוכים-ארוכים. גם אני התכוַנתי לכתוב לך מכתב ארוך, אבל אינני יודע אם אגשים את כוָנתי, שהיא גם משאלתך… אך השעה כבר 12.30 בלילה. וזה באשמתו של ואנד, [45] שממנו אני מקוה להיפטר מחר, אחת ולתמיד.

בוסיק שלי! מקרב-לב אני מודה על מתנותיך. את הסודר קיבלתי ביום ב‘, יום-הולדתי היה ביום ג’. את הבחור שבידו שלחת את האגרטל ואת הספר פגשתי אתמול ברחוב. כשעברתי על פניו ברכתי אותו בניד ראש, כי את מראהו זכרתי מ“הדסה” (הייתי רואה אותו שם בזמן הביקורים – להחלפת תחבושות). [46] הוא ניגש אלי ואמר: “יש לי בשבילך ד”ש חמה מאד“. התפלאתי. אך הפליאה היתה להפתעה נעימה כשמסר לי ד”ש מאישיוּת המוכּרת לך היטב, אחת רונל מרקובנה בורשטין, שהיתה ראויה לעונש חמור על שהיא מפזרת כספים על ימין ועל שמאל, קונה סודרים, ספרים ואגרטלים ושולחת את כל אלה לאיזה “פרֶנק” פולני. [47]

אספר לך איך ביליתי את יום-הולדתי. [48] ב–7.30 הוציאו אותי ממיטתי כדי למלא שליחות מסוימת וחשובה (הקשורה בפעילותי הציבורית). אחר-כך הייתי באוניברסיטה. אחר-הצהרים נתתי שני שעורים ובערך ב–9 חזרתי הביתה סחוט לגמרי. ב–9.30 בא אלי רוזנברגר ולמדנו עד 11.30. אבל קניתי הרבה פרחים לעצמי. צרור פרחים קיבלתי מאלכסנדרה לָזָרִבנה בורשטין [49] וכן מרוזנברגר. חדרי מלא פרחים.

אני עובד כמו מטורף ומתעיף מאד, אבל את מצב-הרוח המרומם אינני מאבד ולולא הזקנה המתקרבת (23 שנה והרבה שערות שיבה) הכל היה בסדר.

אינני יודע אם קראת בעתונים שטולינקה אוסישקין נושא מחר את פוֹלינקה גימלמן [50] לאשה. כמשורר-החצר הייתי צריך לחבּר שיר-הלל חגיגי, אך לעת-עתה המוּזה ממלאת פיה מים. עד מחר אמנם יכולים עוד הרבה דברים לקרות.

לפי-שעה כל טוב לילדתי הבודדה, הטובה [(אם לא באופן אבסולוטי, לפחות באופן יחסי) בהשוואה אלי].

מכתבי זה יגיע לווינה ביום-סילווסטר, שלש שנים אחרי שהיית אצלי. כאז כן גם עתה

מנשק אותך

ברמיק שלך

26

ירושלים, 1.1.31

מרקוסיה, אַת מרקוסיה הטובה שלי! אני מבין אותך. הבדידות אולי לא זהה, אולי שונה בעָצמתה, אבל היא נחלת שנינו. גם שלי גם שלך: צוננת וריקה, חסרת-תוחלת ועגומה. על אף כל זה, רוניק, עצבנות כזאת עלולה להביא לטרוף-הדעת. אני מבין, כשבפעם הראשונה לא קיבלת ממני מכתב יכולת אולי לחשוב שהכל נגמר, שאני חולה, ששכחתי אותך וכד’. אבל אחרי שנוכחת לדעת שאני כותב לך בכל שבוע, האם צריך (זה מטופש, האם אנחנו עושים תמיד את הדרוש? הלא לפעמים אנו עושים דוקא מה שאין לעשות), אבל האם אפשר כך להתרגש?!

אני מבין אותך יפה. העכשיו הוא בשבילי בדידות, והעתיד אף הוא בדידות.

אני יודע שאחרי גמר האוניברסיטה אסע לאירופה לתקופה של 2–3 שנים (מינימום). 2–3 שנים אלו תהיינה שנים של מאבק קשה על הקיום. הו, איזה מטען של כוח ומרץ יידרש בהן!

פעוטה שלי, הרי ידוע לי הכל, גם אם לא על הכל את כותבת לי, כנראה. אני מבין אותך, אולי לא במאה אחוז, הרי אני אינני אשה (ידוע לך, מן הסתם) ואני אינני את, ובכל-זאת חלק כה גדול מהרגשותיך ומכל מה שעבר עליך קרוב אלי כל-כך ומובן כל-כך. אבל מה לעשות? אינני רואה כל מוצא.

אני מאושר רק מפני שאין לי זמן לחשוב, להרהר, להעמיק. כל היום אני עובד וכשאני שוכב לישון אני עייף, קהוי, לא מסוגל להתרכז, קר וזר לעצמי.

אני שמח שהשתחררתי מפעילותי ה“ציבורית” [51] ושאני יכול להתמסר ללימודים.

תחלופנה שנתיִם, או, ליתר דיוק, שנה וחצי, כמו שחלפו חמש השנים (מחר חמש שנים מאז עזבתי את בית הורי). [52] הן חלפו כחלום, אם גם חלום קשה, לעתים חלום-בלהות, ואחריהן שוב יתחיל מאבק חדש, סבל חדש.

אולם הרצון הוא בלתי-מנוצח, ובסופו של דבר הוא חייב להוליך אל המטרה. בינתים אני מתפלל כי יספיקו הכוחות, ההתמדה והרצון לעבוד כדי לצעוד קדימה – למעני אני מתפלל ולמענך.

חזקי, רוניק, כמו גם

ברמיק שלך

27

ירושלים, 6.1.31

קטנה שלי, קראתי את מכתבך ולעיני עלתה בכל הבהירות הבעיה הישנה – מן הסתם, החדשה תמיד – של היחסים בינינו. ככל שאני מבין אותך יותר, ככל שאני מעריך יותר את אהבתך ומרגיש בגעגועיך ובאכזבתך, כך מתבררת לי האפסיות של רגשותי כלפיך. כך גדל והולך כובד האחריות, המכאיבה יותר והמיַסרת יותר את המצפון, כי יותר ויותר נראֶה מצבנו ללא מוצא.

רוניק שלי, הילדה-האשה! כמה מכאיב הוא שאינני יכול להגיד לך, לדבר אתך, לשוחח אתך, כמו שהייתי רוצה וכמו שראוי היה.

אני חושש לכתוב, מפני שהמצב ידוע לי יפה ואני סובל סבל עמוק מכל מלה שאולי לא תפרשי אותה כהלכה. אני מקוה שעוד נשוחח, אם תבואי לקיץ לארץ-ישראל, ובינתים זאת אומַר לך:

טובה שלי! את כותבת: “ברמונצ’יק, אהובי, אל תחשוב שאני כופה עליך משהו. אתה חפשי לכתוב את האמת לאמיתה!”

ילדתי, אשר לחלק השני של המשפט, האם שמעת ממני מלה אחת שאינה אמת? אולי אני אשם לא מעט כלפיך, אבל במובן זה מצפוני נקי. מעולם, נדמה לי, לא אמרתי לך מלה שאינה אמת, וגם עכשיו לא אומַר. אבל החלק הראשון של המשפט: “ברמונצ’יק, אהובי, אל תחשוב שאני כופה עליך משהו, אתה חפשי…” אני אינני חפשי. על-כל-פנים, אינני מרגיש את עצמי חפשי…

מה שאני מרגיש אין לבטאו במלים. בודד, זר, רחוק, חולה, עייף וזקן בנפשי.

איומה כמוות עייפות הנפש. מדבר-צִיה של ריקנות, של הלא-כלום הענקי. איש אינו זקוק לאהבה כמוני… אבל מה אוכל לתת תמורת האהבה? קצת ליטוף וגיפוף? האם אני יכול – ילד (לא רק לפי הגיל) – לקבל עלי אחריות לחיי הזולת?

מרקוסיה הקטנה שלי, המלים אינן אומרות מאומה…

אינני רואה שום קשר בין מכתבַי ובין בואך. אם את יכולה לבוא כלומר, אם זה לא יפריע ללמודיך – בואי! מצד שני, אינני יודע אם, בגלל ההוצאות, יסכימו הוריך שתבואי השנה לארץ ושתסעי בשנה הבאה לברלין. אל תשכחי שנֶמה מחכה לשובך כדי לנסוע לחוץ-לארץ.

לפי דעתי רצוי מאד שתמשיכי עוד שנה בלִמודיך באירופה, אבל אינני מבין איך זה תלוי בתשובתי. הרי את יודעת שאני חולם על נסיעה לאנגליה, לקמברידג’. חוץ מזה, עם גמר האוניברסיטה בירושלים, אני חושב לנסוע הביתה, ואני מקוה שזה יהיה בנובמבר-דצמבר 1932 – מאוחר מדי בשביל להתקבל עוד באיזו אוניברסיטה אירופאית.

ועל כל אלה, הרי כל זה הוא בינתים בגדר חלום בלבד, ולכן אני מסופק אם נוכל להיות שנה אחת יחד באירופה.

מצד שני, אם לא תשארי באירופה ותבואי הנה, אסע אני לאירופה שלושה-ארבעה חדשים אחרי שתבואי לארץ ב–1932.

על-כל-פנים, אם זה לא יפריע ללמודיך, ואם תהיה אפשרות כספית, בואי!

לתשובתך אחכה בקוצר-רוח.

נשיקות,

ברמיק

נ"ב: בוביק! אל תתרגשי, בבקשה, אני כותב לך מדי שבוע.

קראתי את המכתב (שלי). הוא נראה לי כה חיור וחסר-תוכן. אבל מה אעשה?

אמך לא כתבה לך עדיִן שום דבר בענין בואך לארץ השנה?

רוניק הטובה שלי! ילדתי הענוגה!

28

ירושלים, 22.1.31

מרקוסיה, ילדה שלי!

אינני עונה לך היום כי מכתבך הסעיר אותי… השעה כבר כמעט אחת בלילה. מחר יש לי קוֹ-רֶפֶראט על הנושא “שקספיר כמשורר התחיה”. אֵאָלץ לעבוד כל הלילה. עכשיו אני יושב אצל קמנצקי ושומע רדיו, ששר על ערים רחוקות ורועשות, שאַת חיה בהן ובעוד שנתיִם אולי אחיה בהן אני.

ילדה שלי, רוניק שלי הטובה, הענוגה!

עכשיו כבר 5.30 בבוקר. כל הזמן אני יושב וכותב. עָיפתי וראשי אינו עובד עוד. וכמו להכעיס, עכשיו מתחשק לי לכתוב אליך. אני רק דואג שלא לאחֵר לתיבת-המכתבים.

רוניק הקטנה שלי! כתבי איך עברה ההרצאה שלך. אני מקוה שלא נאלצת לעבוד מאוחר כמוני.

בוביק, שלחי לי בבקשה את המכתב של אביך. מובן שאם יש לך ולוּ היסוס ולוּ קל ביותר ביחס לזה – אל תשלחי.

כתבי לי אם בואך לארץ לחדשי הקיץ לא ישפיע על לִמודיך.

מנשק חזק, חזק את ילדתי הטובה, הענוגה.

ברמיק

29

ירושלים, 29.1.31

מרקוסיה הקטנה, היום קיבלתי את מכתבך שבו את כותבת דברים מסעירים כאלה על בואך (95%) וכו’ וכו’ וכו’… אני שמח מאד על מצב-רוחך הטוב, אבל אני חושש ששׂמחתך מוקדמת מדי…

כתבי מה אומרת ד"ר קורצמן בענין תכניתך לנסוע לארץ-ישראל. האם לא תזיק הנסיעה ללִמודיך? ודרך-אגב: האם כבר הוברר סופית שאת גומרת את למודיך בשנה הבאה? כתבי על הכל בפרוטרוט, ואל תשכחי לשלוח לי את מכתבו של אביך, שעליו כתבת לי.

רוסיק שלי! אין גבול לשמחתי על הצלחותיך, ולא נותר לי אלא להצטער שאינני יכול לשמח אותך בהצלחותי. אני שקעתי כולי בעצלות, התרשלתי, הסתרבלתי, הזדנחתי, התקרחתי, ראשי הפך שׂיבה, אני סובל כל הזמן מחוסר רצון לעבוד וכו’.

מכל האמור לעיל ברור לך שלפני שטוֹיֶרמן לא אנגן. את תנגני! “ואני… אני… הן לא הכל זוכים לדעת אושר בחייהם”.

שמעתי את הוברמן. רק עכשיו חזרתי אל… קמנצקי. הייתי בקונצרט של התזמורת הסימפונית בניצוחו של גולינקין. [53] ניגנו את הפּרלוּדים למערכה הראשונה והשלישית של “לוֹהנגרין” ואת הסונטה הפתטית של צ’איקובסקי. בשבת הייתי בקונצרט של השלישיה שוֹר-בנטביץ’-ילין. הקונצרטים האלה יתקיימו בכל שבוע, ואשתדל לא להחמיצם.

רוסיק הטובה, איך את מרגישה? איך את מבלה את הזמן?

התכנית שלי היא שכאשר התעשר קצת אעבור לחדר אחר, חדר שעליו חלמתי לפני בואך אשתקד ועכשיו אני חולם עליו מחדש. אבל לא כל חלומותינו מתגשמים, נכון, רוניק? ואולי בזה טמון האושר של חיינו…

טובה שלי, אני מנשקך וזוכר את נשיקותינו הקודמות.

ברמיק שלך

30

ירושלים, 5.2.31

קטנטונת! היום קיבלתי את מכתבך הקצר והוא מלא יאוש. את כותבת בו: “היום לא הגיע מכתב ממך, ואני מבינה מדוע”. טובה שלי, אני מקוה שכאשר תקבלי את מכתבי זה תדעי כבר שהשערתך – או, ליתר דיוק, בטחונך – שאת יודעת את הסיבה האמיתית לשתיקתי נמוגה כעשן, מכיון ש… אני כתבתי לך לפני שבועיים, כמו שאני כותב עכשיו וכמו שהתמדתי לכתוב לך בכל שבוע.

טובה שלי, ילדתי הקטנה! אני מבקש ממך? אל תתרגשי, האמיני לי! אם מאיזו סיבה שהיא אינך מקבלת מכתב ממני, אל תתיאשי, רוניק שלי, ואל תכתבי מכתבים כאלה.

ענוגה שלי, “בדברים רבים אני אשמה כלפיך ואינני ראויה לך”. מה זאת אומרת? במה חטאת? האם בזה שכתבת לי “אתה הראשון שעורר בי את הרגשת היותי אשה, שנתת לי את הסיפוק הגופני הראשון וחיבּת-גבר אמיתית ראשונה”? ומדוע זה אינך ראויה לי? רוניק שלי, את מתחילה לחזור על דברי. אני הוא שאמרתי תמיד שאינני ראוי לאהבתך הגדולה, חסרת-הסייגים. תמיד הרגשתי עד כמה הרוֹך הדל שלי כלפיך ריק ועלוּב.

וזאת האמת. אבל מדוע את אומרת שאינך ראויה לי?! הרי זה נשגב מבינתי…

כתבי לי, טובה שלי. הרי לא רצית לומר שנמשכתי אליך בהתקפה של תשוקה פתאומית, חולפת, כי תמיד רק בך חשקתי. אני יודע שחשבת כך לפעמים. האם את זוכרת את הקיץ הזה, על שפת-ימה של תל-אביב? אבל היה זמן שכתבת: “לולא ידעתי שזה הוא, הייתי יכולה לחשוב שזו תאוָה, אבל הרי זה הוא! שמו בלבד מספיק…”

ילדתי של הענוגה, חלפו כבר קרוב לשלש שנים. האם אפשר שעכשיו את מאמינה בי פחות מאשר בעבר מפני שאת מכירה אותי יותר, או מפני שאת אוהבת אותי פחות?

בִימִי, בִימִי! [54] בין אם ניפגש ובין אם לא, דעי לך שלא תאוותי היא שדחפה אותי אליך. נפשי ערגה לשמש, רציתי באהבה, בעֶדנה, לבי היה מלא געגועים אין-קץ אל הקרוב כל-כך אבל בלתי-נודע. בערב סתווי קר של בדידות, עיֵף ומעוּנה, חיכיתי בקוצר-רוח לאביב ולשמש. באה השמש והציתה את הדם. רציתי בך, חשקתי בך, אבל זה בא מאוחר יותר. וכי יכול היה להיות אחרת?! הרי את היית אשה ואני גבר ושנינו רק בני-אדם. האביב, השמש, העלומים והדם נתנו אותנו זה לזה.

ענוגה שלי, או שמא חשבת שהעליבו אותי השאלות ה“מעשיות” שלך?

כאבתי… אני מבין אותך יפה, אולי לא במידה מספיקה ביחס למציאות, אך מספיק כדי לתפוס כמה את סובלת עכשיו. בסופו של דבר, גם לי קשה מאד. מצד שני, אני מבין מצוין שכאשה את רוצה להיות שייכת לאיש אהוב.

טובה שלי! נסי פעם להתעמק ולחשוב מה עשוי להרגיש גבר כגבר במצב כזה. לא, זאת אין לתאר. פעם אולי אנסה לספר לך. לפי שעה

אני מנשק את כולך,

ברמיק

בימי! פתחתי את המכתב של אמך כי לא קיבלתי שני בולים ולא רציתי לעכב אותו. אל תכעסי!

אני מחכה לתשובתך על כל שאלותי, כמו גם למכתב של אביך. האם עברה הרצאתך בהצלחה? כתבי על הכל.

31

ירושלים, 12.2.31

רוניק טובה שלי! עתה-זה קיבלתי את מכתבך מן ה–2 בפברואר, שבּו את חוזרת וכותבת שאני “טוב ואצילי” ממך ושאחרי המכתב שלך (את יודעת איזה) לא צריך הייתי לכתוב אליך ולא לענות לך עוד בכלל וכו’ וכו’.

רוניק הענוגה, הטובה שלי! אני מבין אותך תמיד, אולי לא כמו שהיית רוצה, אולי לא כמו שצריך הייתי להבין אותך, אבל אני מבין אותך במידה מספקת כדי לסלוח לך ולא לכעוס. אך מה זה אמרתי: לסלוח! האם יכול לסלוח מי שמרגיש את עצמו אשם, אשם בכל, אשם מההתחלה ועד הסוף. ולמי הוא אמור לסלוח? – לה, לאשה האהובה עליו, שאין הוא ראוי, ולא היה ראוי, לאהבתה הגדולה והמסורה עד לביטול-עצמי.

רוסיק! אלוהים עדי אם פעם חשבתי שאת נופלת ממני במשהו ושאני עולה עליך במשהו! אני חושב שידעת והרגשת זאת תמיד.

קראתי את מכתבו של אביך. פעמיִם. אני מבין אותו כשם שאני מבין אותך, וכיבדתי אותו כשם שכיבדתי אותך. תמיד רציתי ששניכם תבינו אותי. אין לי רצון להגיב על האופי שאתם מיחסים לי. רק זאת אעיר שהוא חיובי מדי ושראיתם בו תכונות שאינן קימות – למשל, מרץ. גם אינני יודע אם אני אדם סימפטי (מבחינה אובייקטיבית בהחלט, כמובן). אבל עם השלילי שבּי (“הוא חושב שבידיעותיו וברמת התפתחותו הוא עולה במובנים רבים על זולתו”) אינני מסכים, ואת יודעת שאין זו העמדת-פנים. את יודעת היטב מה דעתי על עצמי.

אך כל זה לא חשוב. חשוב ענין אחר… היחס שלי אליך כמו שאני רואה אותו וכפי שאביך רואה אותו. אבל כאן הייתי רוצה להקדים ולומר כמה מלים. אל תחשבי שדבריו של אביך העליבו אותי אפילו במעט. כלל וכלל לא. אני מבין אותו ומסכים אתו (לא בכּל, כמובן) באשר לעמדתי ולהערכת האופי שלי. רק לדבר אחד אינני יכול להסכים, והוא שמטרתי “לרכוש רמה גבוהה של השכלה ובעזרתה להגיע לקריירה טובה בחיים”. מכאן שאני מחפש “חבֵרה-בחיים” שלא תביֵש אותי בעיני החֶברה שאני עתיד להשתייך אליה. ומכיון שלפני שנתיִם-שלש חשבתי “כאילו רמתך נמוכה קצת משלו, וכתוצאה מזה היו לו (כלומר לי) פקפוקים מסוימים, לכן החליט אביך לקדם את כשרונך ואת ידיעותיך עד לרמה שלא רק אברהם, המעריך את עצמו מאד, אלא גם כל צעיר סימפטי אחר, משכיל ומלומד ביותר, יחשוב לו לכבוד ולעונג אם תקדישי לו תשומת-לב”.

רוניק שלי, אני דואג ונכלם בגללך. האם למקרא המלים האלו לא הסמקת, לא צעקת, לא מררת בבכי?!

כמה הכאבת לי, אף-על-פי שאין מלים בפי להביע את התפעלותי ממידת הגבורה שבאהבת אב, המוכן לפרידה ממשפחתו, לחיי עבודה ומחסור, כדי להעניק את ההשכלה הדרושה לבתו האהובה. אבל אל-אלוהים! נפשי זועקת מרוב חימה וזעם כשאני קורא לשם מה דרושה לה ההשכלה: כדי “לתת לה אפשרות לאזן את כל הסגולות הטובות עם מי שבחרת בו להיות חברך-לחיים”.

רוניק, רוניק! את לומדת לשֵם… אינני רוצה לחזור על המלים “לכבוד ולעונג יחשוב לו איש צעיר, סימפטי, משכיל ומלומד ביותר…” לא כבוד ולא עונג. לשם מה המלים התפלות האלו! האושר, האושר העליון בחיים, הוא להיות האיש שאותו תאהבי עד בלי די, לא זו המתקרבת לגמר הקונסרבטוריון בווינה, אלא אותה ילדה ענוגה של “יגיע כפיִם”, אשר לה כתב משורר צעיר ובודד

אַתְּ לִי חַיִּים חֲדָשִׁים,

אַתְּ שִׁירַת-הַזָמִיר שֶׁל נַפְשִׁי!

לטיפה שלי, לעולם לא אשכח את גפּוּפיך ואת אהבתך! אל תוך הימים הקשים של בדידות, של מאבק נפשי, של אכזבות ויאוש, את, ילדתי הענוגה, האביבית, בעלת שתי הצמות, הכנסת כל-כך הרבה שמש ונועם!

ועכשיו, כשאני כותב את מכתבי אליך (וכי אין זה האחרון?!) – אינני יודע…

קשה לי ומכאיב. צר לי עלי ועליך. אני בטוח שלעולם לא תאהב אותי אשה כמוך. אבל דוקא משום כך אסור לי להימנע מלומר לך שאין לשאיפותיך סכוי להתגשם.

אולי, לוּ חיית אתי, הייתי יכול… לא, בין כה וכה אין לומר הכל.

נפשי שותתת דם. אתך יוצאים מחיי גם העלומים והנועם, אתך יוצאת מחיי הנפש הקרובה והיקרה לי ביותר מזה שלש שנים! ידידתי, שאהבתה אלי לא תתואר במלים. ולמען אהבה זו, ובשמה של אהבה זו, את כותבת: “אבל במשהו אבי צדק”. הוא צדק באיבתו אלי. הוא ידע את התוצאות, אבל לא הכיר את הסבּות. הוא חשב שאני אדיש ושוה-נפש כלפיך, שאני קַריֶריסט. הו רוניק, רוניק! בעוד דבר אחד צדק אביך: "הרי במידה רבה אָשרו של אדם תלוי בתנאים שבהם הוא חי. יקירה שלי, אני נשאר בודד, ובנפש ריקה וקרה, בחיים המלאים מחסור וסבל. רק תפילה אחת בנפשי: לאָשרך.

ידידתי, האמיני, לא רק מלים הן אלו.

נ"ב: אני שולח לך שלושה שירים שלי (אף אחד מהם לא עובד באופן סופי, אבל אני רוצה שיהיו אצלך). [55]

אל תחשבי שהמכתב של אביך אשם בכל. הוא רק הוסיף דחיפה מקרית.

שלך,

ברמיק

בשוּרה ארוכה חולפות לפני הגסוּיות ביחסי אליך… אלוהים שלי! מה גדולה אשמתי כלפיך! אצלך זו שרשרת ארוכה של סבל. האם למעשה רק עכשיו היא מתחילה?

32

ירושלים, 25.2.31

ילדה טובה שלי, כל הזמן חשבתי: היִּתכן – סוף? כל הזמן חשבתי: אולי מוטב – סוף. וחכיתי לתשובה. על אף הכל חכיתי.

רוניק שלי, ענוגה שלי! החיים המטורפים רוצים שאהיה אני למקור סבלותיך.

יקירה שלי, את שואלת מדוע כתבתי מכתב כזה עכשיו. מדוע, כאשר לפני חדשים-מספר רצית “להינתק” ממני (האמנם?) בלעתי אני את גאוותי ובאתי אליך ראשון. פשוט, מפני שאַת יקרה וקרובה לי, ולא רציתי בניתוק שיבוא בגלל דברים של מה-בכך.

כן, יקרה וקרובה את לי, ולכן חשבתי שעלינו להפּרד סופית.

רוניק שלי, את שואלת מה היתה הסיבה למכתבי. את עצמך – וליתר דיוק, “השאלות המעשיות” שלך. ונוסף לכך, מכתבו של אביך. קטנה שלי, את יודעת שתמיד הייתי ישר אתך ועם עצמי; וכאשר שאלתי את עצמי אם אוּכל להגשים את כל שאיפותיך, השבתי לעצמי שלפי דעתי לא אוּכל.

רוניק, מי אם לא את שכתבה לי כי טוב כל-כך להיות ביחד, אלא שבעוד שנה תהיי בת עשרים-ושתים וכו’ וכו’.

בוביק שלי! במכתבך האחרון את כותבת: “האם אין אנו יכולים להיות מאושרים? למה לחשוב על העתיד? הרי אנו צעירים כל-כך…” יקירתי שלי, הרי אלו המלים שלי, המחשבות שלי. יקירתי, ידידתי, אסור לי להרשות לך לאהוב אותי! כל כמה שיִקשה עלי הדבר – וכפלים יִקשה משום שאני כואב גם את כאבך – אני חושב שאסור לי… יקירה שלי, את מכירה אותי, ואני בטוח שאת קוראת במכתבי לא רק את מה שכתוב בו; אַת קוראת בנפשי!

עד לשגעון קשה לי כלפיך, כלפי כולכם, כלפי משפחתך, שלא פעם הוכיחה לי את ידידותה הלבבית, אך בעיקר כלפיך, אביבי שלי!

קשה לי עד בלי די. מכאיב עד לשגעון, אך זה מה שחייב להיות!

בידיך, יקירתי, אני מוסר את עצמי! החליטי כפי שתחליטי! אני מאמין “שאת, כמו בעבר, כמו שהיה, שלי” [56] ואני עדיין שלך.

ברמיק

ענוגה שלי, כל-כך הרבה פעמים אמרתי לך שאני אסונך, ושאת היית אשרי. האם תסלחי לי על כל הסבל שגרמתי לך? התאמיני לי שאני מוכן לסבול פי אלף – כַּפָּרַת סבלך.

ילדה שלי, כמה הייתי רוצה לגפף אותך בעדינות, בעדינות אין-קץ.

33

ירושלים, 12.3.31

רוסיק שלי, היום קיבלתי (אחרי שתיקה של שבועיִם) את מכתבך העלי והמאושר.

אני שמח עד אין קץ בשמחתך. קשה היה לי, אבל חשבתי שכך צריך להיות, שכך מוטב, ועדיִן אני “קצת” ממשיך לחשוב כך.

ילדתי שלי הענוגה! את כותבת שלא הבנתי אותך… (שתי נקודות במקום שלש, נכון?!)

אולי הצדק אתך (אם גם לי נדמה שלא). על-כל-פנים, אני חושב שאת לא הבנת אותי.

אם כן, הביני-נא עכשיו. ענוגה שלי! הרי את יודעת שתמיד-תמיד השתדלתי להיות ישר וכן כלפיך וכלפי עצמי. מצד שני, תמיד אמרתי (והרי לפני שנה וחצי זה היה נכון ואמיתי יותר מאשר היום) שצריך לחיות במה שההוֹוה נותן (ולא להרעיל את האושר בדאגות לעתיד). יקירה שלי, היום גם את חוזרת על הדברים האלה. אני רוצה להאמין שכך את חושבת ושאת רוצה באושר כמוני.

ענוגה שלי, עכשיו אביב. השקדיה פורחת והלילות הכחולים בהירים-חמים כל-כך. לכן טוב לי לחשוב עליך…

אבל, רוניק שלי, אינני יודע מה מקור בטחונך, האם אביך ענה בחיוב? אמך חוזרת ואומרת שלא תבואי. ומה אומרת ד"ר קורצמן? כתבי לי, חתלתולי שלי!

בשבוע הבא יערך כאן קונצרט של מקהלה וינאית בת 120 זמרים. חברי המקהלה הם פקידים ועובדים של רכּבת אוסטריה בהשתתפות ארבעה נגנים מהאופרה המלכותית של וינה והפרימאדוֹנה הווינאית (שאת שמה שכחתי, אך הוא דומה ל“רב-גב”, או בקיצור… מזכיר נביחת כלב). כרטיס כבר יש לי. בעוד שבועיִם קונצרט של מקהלת הקוזאקים שעל הדוֹן בניצוחו של קוסטריוּקוב.

“הבימה” חזרה וכבר מציגה אתמול והיום – את “הלילה השנים-עשר” לשקספיר. ונוסף על אלה, מתקיים אצלנו בכל שבת קונצרט של מוזיקה קאמרית (על-ידי הרביעיה הירושלמית – לא עלינו!) ומדי שבועיִם הרצאה של פרופ’ שור על תולדות המוזיקה. הקיצור: אורגיה מוזיקלית שלמה.

לפני שלושה שבועות היה כאן קונצרט של הרביעיה הפריזאית הנודעת של קרשלי (על שמו של הכנר הראשון). הם ידועים כמבצעי מוזיקה חדשה. שאלי את ד"ר קורצמן.

……..

רוניק, בוביק שלי קטנה, ילדה ענוגה שלי! אינני יכול שלא לכעוס עליך בגלל המתנות שאין להן סוף. חכי, אני עוד אתחשבן אתך!

בינתים אני מנשק אותך חזק-חזק מאות-אלפי פעמים.

שלך,

ברמיק

34

ירושלים, 16.4.31

רוסיק הקטנה שלי! קראתי את מכתבך האחרון, שבו את כותבת כי בכית מרה בזמן קריאת מכתבה של אמך, וזכרתי ליל‑ירח אחד (זה היה מזמן מזמן, אולי לפני שלש שנים) כאשר בכית מאותה סיבה… אז ניחמתי אותך, נשקתי לך ונתתי לך (את זוכרת?) חצי לירה, ואת, טפשונת שכמותך שוב בכית…

קטנה שלי, לא בכל את צודקת… הרי את יודעת שבענין זה היו בינינו תמיד חילוקי‑דעות. את מרחמת על אמך, ואין ספק שהצדק אתך. חייה קשים, היא עובדת קשה מאד. כל זה אמת. אך מצד שני, אל תשכחי שהיו לאמך נעורים, שהיא ראתה וידעה הרבה טוב בחייה, ושבעתיד (יש לקוות) תוכלו להעניק לה זקנה שקטה.

אמי מבוגרת מאמך בהרבה והיא עובדת קשה מאד. האמיני לי, גם נפשי דואבת עליה, אבל מה לעשות. את אומרת שהיית גורמת לעצמך משהו כדי לסבול…

האם מעט סבל ראינו וידענו, אנו הצעירים, שצריכים היינו לחיות בזמן אחר, נאמר “בזמן שלנו” של אמך, לחיות וליהנות בלי דאגות ובלי בעיות, רק בשביל עצמנו. אך זאת לא העניקו לנו החיים גם עכשיו. והרי אסור לנו לשכוח שבחיי כל אחד מאִתנו יכול להגיע רגע שבו יהיה עליו לחיות למען יקיריו וקרוביו ולהקריב הרבה, הרבה מאד, אם לא את הכל.

אם את אוהבת את אמך באמת הרי עליך לשמוח שבעוד שנה, שנה וחצי, יהיה באפשרותך לעזור למשפחה. אפשרות זו לא היתה קימת לולא למדת בחוץ‑לארץ. ולכן אל תצאי מן הכלים ואל תעַני את עצמך במיני “נקיפות” ו“מצפונים” ולִמדי ממני להיות חסר‑מצפון וחסר‑רגשות (אומרים כי טוב לשכאלה לחיות בעולם) ו… צ’ירי‑בים‑בם‑בום. [57]

טובה שלי! היית צריכה לכתוב לי (בקשר למלחמת‑הגבורה שנלחַמת כדי לבוא לארץ בקיץ הקרוב) מה שמטלגרף כל אחד מארגוני המורים לירושלים (בדבר שביתת המורים, שעליה ודאי לא קראת בעתונים), והוא: “ההסתדרות המקומית מומכת בעמדתו התקיפה של המרכז”. אולם, אם אינני טועה, כאן מתנגדים מאד לבואך. כתבי לי מה ד"ר קורצמן אומרת.

אצלי אין חדש. תלמידים דוקא יש הרבה. על הכל אספר לך כשתבואי.

מתקרב מוּחֲרם. [58]רק עכשיו אעבור סוף‑סוף לחדר אחר.

ווֹבקה אינו בירושלים עכשיו. הוא עובד באחד המנזרים ומגיע רק בשבתות.

מצבה של חנה קשה מאד. לפני חדשים‑מספר פוטרה מעבודתה ב“תנובה” והיא מתקימת בקושי מעבודות יומיות (באותה חברה).

כתבי מה סיפרו על דוֹדיָה (נדמה לי שהוא אחי).

מנשקך חזק‑חזק

ברמיק

35

ירושלים, 7.5.31

קטנה שלי! היום קיבלתי את מכתבך המאושר, שנכתב באחד ממעט הימים המאושרים שלך.

היום בישׂרה אמך בחגיגיות בפעם הראשונה שאחרי בואך תערוך לך נשף לכבוד יום‑הולדתך. זאת אומרת שבעוד שמונה שבועות את תהיי אצלי. ואז אוכל “לעשות בך מה שארצה”, אם לא תתחרטי לפני בואך. הניחוש שלך שזהו בדיוק מה שאמך אינה רוצה כנראה נכון ביותר. לכן, ורק לכן, הנחתי שבגללי התנגדה אמך לבואך. בינינו לא קרה שום דבר, ואינני יודע מה הביא אותך למשפט המבוהל: “למען השם, כתוב לי את האמת!”

ובכן, אפשר ואפשר שהאם אינה רוצה מה שרוצה הבת (אני לפחות נשארתי גס‑רוח כמו שהייתי לפני בואך) וכל האושר טמון בזה שרצונה של הבת חשוב יותר ויש לו משקל רב יותר (כמובן, בשבילי) מרצונה של האם.

אצלנו הלימודים נגמרים ב–17 ביוני, ז"א בעוד ששה שבועות. יש לי המון עבודה, ובזכות זה שבוע רודף שבוע. בראינוע, בקונצרטים וכד’ אני מבקר לעתים רחוקות. אפילו בערב‑הסטודנטים, שעליו את כותבת, לא השתתפתי.

מצד שני, אני כמובן מפלרטט עם בחורות, וזה עוזר מעט מאד בכלל, ובפרט בלִמודים. ואת אל תתאמצי להוכיח לי שאת השעורים בברית‑תרומפלדור את נותנת “סתם ככה”. איזה שהוא “קצין” נחמד שבה ללא ספק את לבך “חסר‑הנסיון”, שכמעט התפרץ מחזך (אבל מניִן כל המרץ?). וכל זה בזמן נאומו של זאֵבנו [59]המנומס, האדיב והמקסים.

“ומחר הוא יהיה בברית‑תרומפלדור…” מי יודע מה יבשר מכתבך בשבוע הבא! אבל אינני רוצה לנחש. קל לכתוב: “תאר לעצמך כמה התרגשתי כשהוא צריך היה לבקר בברית‑תרומפלדור. בקוצר‑רוח חיכיתי לרגע זה” וכו’… והנה נפתחת הדלת וחברי הברית האמיצים מריעים כאיש אחד: “איחולי בריאות, הוד מעלתו הרביזיוניסטית”, [60]ועיני‑הפלדה שלו משתהות באהדה על גזרתי התמירה (אתה, ברמיק, אל תלעג – מכּרי שלי אומרים לי שעם גזרה כזאת הרי זה חטא לא לעסוק בריתמיקה) אני התמתחתי, עמדתי דום, ואמרתי: “שמחה להשתדל וכו’ וכו’”. [61]ואני מצדי אוסיף ואומר שהייתי מסכים להיות במקומו של המנהיג. אך בינתים “הקוזאק חייב לסבול עד שיהיה לאטָמַן”. [62]האם יהיה? כתבי בפרוטרוט. בינתים אני מעניק לך נשיקה לאומית ונשבע חגיגית שלא אסוג אפילו שעל אחד מעבר‑הירדן מזרחה. [63]

ברמיק

36

ירושלים, 18.6.31

בובי שלי הקורנת, ענוגה קטנה!

מכתבך גרם לי אושר רב, שלא הייתי ראוי לו…

אתן לך כל מה שביכָלתי, את כל הרך, את כל העדנה. האמנם תהיי אצלי בעוד אחד‑עשר יום, ואולי בעוד שמונה‑עשר?! התרגשותך המאושרת, שמחתך המרגשת, מכתבך מלא השמחה, הביאו את האביב אלי…

ואצלי היום לא היה טום טוב. זה שבוע שאין לי חדר כי את חדרי הקודם הייתי חייב לפנות עוד ב‑5 בח"ז. פיניתי אותו ב‑12, ביום‑חמישי שעבר, כשגמרתי לכתוב את מכתבי (השעה היתה כבר אחת בלילה), הלכתי לישון אצל אחד מחברי, שגר באופן זמני בחדר של אבן‑זהב, המזכיר שלנו, שנסע לחוץ‑לארץ, אבל שם היה עוד חבר, ומכיון שאינני אוהב לישון עם מישהו במיטה אחת חזרתי לחדרי הישן וביליתי בו את כל הלילה בישיבה על כסא (את הספּה הישנה שלי מכרתי לבעל הדירה). רק למחרת הצלחתי באופן זמני (ואני מקוה, עד יום‑א’ הקרוב) להסתדר אצל הבחורים (יש להם חדר אחד ריק, זה שבו אני ישן עכשיו). חדרי החדש מתפנה רק ב‑20 בחודש, מחרתיִם (אני מקוה שב‑21 אוכל לעבור לשם).

ובינתים שולחני נמצא אצל ווֹבקה. הבוקר, כשנכנסתי אליו לקחת ספר, הבחנתי בפסלוֹן שהבאת לי לפני שנה עומד על השולחן והוא שבור. לו ידעת כמה זה הכאיב לי.

החלטתי מיד, ועכשיו אני מבקשך, למען השם, הביאי לי עוד פסלוֹן כזה, אבל בדיוק כזה. פעוטונת שלי, עשי זאת למעני, אני מבקש מאד, אסיר‑תודה אהיה לך באמת.

כן, שלא לשכוח, אמך ביקשה שתביאי לולה כר לספה (מובן שהמדובר בציפית). אמך אינה כותבת לך מפני שאינה בטוחה אם המכתב יגיע אליך.

ועכשיו הקשיבי: את כבר יודעת שיש לי חדר חדש. הוא נמצא די רחוק ממעונך במקור‑ברוך. אינני יודע מה שמו של בעל הבית, אבל אתאר איפה הבית הזה נמצא.

ביציאה מביתכם, כשאת הולכת לאורך הרחוב שלכם לכרם, את חוצה שדה וממשיכה קדימה, קדימה עד שאת מגיעה ל“תחכמוני”. אחרי “תחכמוני” יש כביש, ואחרי הכביש שדה שני (בשעתו גר שם מרקובסקי [64]בדירתו החדשה). בסופו של השדה הזה, מצד ימין, עומדים שני בתים: אחד, בן שתי קומות, של עלי חסן, שם גר רופא‑שיניִם (בתו מקופת‑חולים), ולפניו, מצד שמל, בית גדול בן שלש קומות. בקומה השלישית בדירת דנון (הוא עובד‑עיריה) אגור ואחכה לך.

בואי ב‑6.30. לפי חשבוני גיעי ביום שני או שלישי. אחכה לך. אני מנשקך (ומתכונן).

ברמיק

37

ירושלים, 5.11.31

פעוטה שלי, רוניק הטובה!

סוף‑סוף השתחררתי, פחות או יותר, מהבחינות, ואני יכול לכתוב לך מכתב מפורט יותר.

לוּ ידעת, טובה שלי, כמה כוחות, חוויות, התרגשויות וספקות טלטלו את נשמתי בתקופה הזאת, הקצרה באופן יחסי! זה היה מאבק קשה, מאבק עד זוב דם. והיה עלי לגייס את כל כוחותי הרוחניים והגופניים כדי להחזיק מעמד עד הסוף ולא לצאת מן הקרב מנוצח. אם יצאתי כמנצח, עדיין לא ברור. אני חושב שזה יתברר לכל המאוחר בעוד שבועיים וחצי עד שלושה. יש לי סבלנות וזמן לחכות. עכשיו אני כבר רגוע בדרך‑כלל. נחתי קצת, ואני מחכה בשקט לתוצאות. את הפרטים ואת כל תהפוכות המאבק אתאר לכך רק אם אנצח, ורק אחרי הנצחון.

עכשיו, קטנה, מספיק על עצמי. אני רוצה לשוחח אתך קצת עליך.

כאב לי מאד לקרוא את מכתבך האחרון, שהיו בו כל‑כך הרבה מלים מיוסרות, חסרות תוחלת ואור, שהגינו לאות נפשית ופיזית.

ילדתי הענוגה! אני יודע ומרגיש שקשה לך מאד. אבל, למען השם, אל תראי את עצמך עזובה, בודדה, דחויה, חסרת‑בית. דעי לך שכולם חושבים עליך וכולם משתדלים, וישתדלו, לעזור לך. היום, ששה‑שבעה חדשים לפני סיום הקונסרווטוריון, את יכולה לחשוב ברצינות “לזרוק הכל לעזאזל” ולנסוע הביתה?

קטנה שלי, הרי אי‑אפשר כך! עד עכשיו למדת, והיתה לך האפשרות ללמוד, ועכשיו, כשאת צריכה לסבול חדשים אחדים (אני בטוח שלא יותר), את כבר מתיאשת! ומה הטעם לכל המחשבות המעמיקות שאלו אם בארץ מחכה לך “גן‑עדן” או לא. הניחי, פעוטונת, לפוליטיקה. צריך לקבל את החיים כמו שהם.

ואם תרצי לחזור, תחזרי, אם משום‑מה אמנם לא תרצי להישאר בווינה. אמך חייבת לנסוע לארגנטינה מפני שכאן היא חיה בלי תוחלת, ואת יודעת בעצמך עד כמה. למען מי ומה חייבת אמך לשבת בארץ ולחיות חיים קשים ללא גבול, שאינם נותנים אפילו אפשרות של קיום בלי גרעון, ויחד עם זה למסמס את הבריאות, להזדקן, להחלש ולהתגעגע.

לדעתי, אמך נשארת כאן רק בשביל נֶמה, וזה קרבן גדול מדי ומיותר.

מה שנוגע לנסיעתך “הביתה” אני מקוה שארץ‑ישראל תהיה ביתך גלי קשר לשאלה אם אמך תהיה כאן (גם במקרה שאף אחד מקרובי המשפחה לא יהיה בארץ). אם אינך מרגישה כך, לא תוכלי להישאר כאן אפילו שתהיה כאן כל משפחתך!

הנה הטפתי לך, ילדה ענוגה. לו ידעת כמה צר לי בצערך. אבל בעומק לבי מקננת האמונה שהכל יהיה בסדר. ולכן חזקי, אמצי, ואל יפול רוחך.

מנשק אותך חזק, חזק חזק.

ברמיק

38

ירושלים, 12.11.30

רוניק! ילדתי הענוגה! כשקראתי את מכתבך כאב לי מאד, ביחוד מכיון שהכל כל‑כך מוכּר, כל‑כך ידוע…

טובה שלי, ענוגתי! פרצת בבכי כשקיבלת את ה“פתקה” שלי. אבל לוּ ידעת באיזה מצב נפשי כתבתי את ה“פתקה” אני בטוח שהיית בוכה גם‑כן, אך לא בגלל זה שהמכתב היה קצר.

את בכית מפני שאדם מרגיש כאב ועלבון כשהוא סובל ומתענה… נמק בדכאון נפשי ובדלות חמרית… והנה בא מישהו ומנחם אותו בחזרה על אותו משפט שכבר נמאס לשמוע אותו: “הכל יהיה בסדר”. אבל, רוניק שלי, מדוע בכית? האם טוב יותר היה לו במקום לכתוב: “חִזקי, אִמצי, אל יפול רוחך, הכל יהיה בסדר” הייתי כותב לך: “התיאשי, בכי, הכל יתמוטט”. זה מה שרצית, פעוטה? ואולי את רוצה שארחם עליך?

רוניק הטובה, הענוגה, בכל נפשי אני מרחם עליך. אני אתך, ענוגה שלי. האמיני לי שהאמרה הנדושה הזאת שנמאסה עליך “חזקי ואמצי, אל יפול רוחך, הכל יהיה בסדר” אינה גיבוב של מלים חסרות‑מובן. אין זו אמרה של סתם. זה ה‑ credo, ה“אני מאמין” שלי. בכל נימי נפשי אני מאמין בעתיד טוב ובהיר יותר, ואני משתדל לא לאבד את האמונה הזאת אף פעם.

רוניק טובה שלי, ילדתי הענוגה! אל תאבדי את התקוה! קווי תמיד! העיקר בחיים הוא כוח‑הרצון, הסבלנות, והתקוה. אני יודע שקשה לך, אבל אני בטוח שברגע זה, שבו אני כותב את השורות האלו, כבר קיבלת ודאי את הכסף. הכל, ולו אך לזמן קצר, השתפר והוקל לך. אל תאבדי את התקוה! לעתי קרובות כל‑כך נדמה שהכל נגמר, שאין עוד למה לחכות, ובדיוק באותו רגע מופיעה קרן‑אור.

ילדתי הטובה, אל תחשבי שאני קורא את מכתביך בלי רגשי השתתפות ושמתוך שלוהָה אני שולח לך עצות מרחוק. הרי תמיד היית אומרת לי: “כן, מהצד זה קל”.

הפעוטה! מהצד? האמנם? הגידי, טובה שלי. את כותבת שלולא הדאגות החמריות יכולת להיות מאושרת בהרגשה שיום‑יום את מתקדמת. הרקוסיק, מי יודע אם אמנם ככה זה. אפשר שלולא הדאגות החמרית היית מרגישה יותר ריקנות נפשית ובדידות.

טובה שלי! בעוד שבעה חדשים תהיי כאן. ובינתים, ילדתי, חזקי, ואמצי, ואל יפול רוחך, הכל יהיה לטובה.

המנשקך ברוך,

ברמיק

כתבי מה על הבּחינות שלך. מה על הקורס לדיפלומה.

על לִמודַי אכתוב כשאדע משהו סופי. אולי רק בעוד חודש. ד"ש לבבית לאידה גנין ולשלומית. נשיקות, נשיקות חזקות.

כל‑כך אני חושש שמכתבי זה לא יגיע אליך, אבל כבר מאוחר ולא אספיק לקחת מאִמך את כתָבתך החדשה.

39

ירושלים, 19.11.31

רוניק הקטנה, הטובה שלי!

כל‑כך שמחתי לקרוא את מכתבך. וכל‑כך שמחתי על הצלחותיך. אני מקוה שכולכם עמדתם בבחינות ויהיה לכם קורס לדיפלומה.

על הצלחותי אין לפי‑שעה מה לכתוב, לצערי. בחינה אחת נדחתה ותהיה כנראה ביום‑ג’ הבא. הבחינות וכל העצבנות וההתרגשויות הקשורות בהן כבר היו לי לגועל. לאָשרי נשארה רק עוד בחינה אחת, ובשבוע הבא אוכל לנשום במלוא החזה ולומר: אני חפשי! תוצאות הבחינות תוודענה רק ב‑11 בדצמבר, ואז (אני נשבע) אכתוב לך מכתב מפורט, יותר ממפורט.

הצטבר כל‑כך הרבה חומר, אבל את הרי מכירה אותי: לא אומר שום דבר כל זמן שלא הושלם הענין.

בוביק ענוגה שלי! שמחת לבי! אני מקוה – לא, אני בטוח – שכאשר תדעי על הכל [65]תסלחי לי הרבה, אפילו על המכתב הקצר הזה.

ילדתי הטובה שלי! לבי כואב עם לבך. אך בכל‑זאת אני מלא תקוות לעתיד טוב יותר, ושוב אני אומר לך כמו תמיד: חִזקי, אִמצי, אל יפול רוחך, הכל יהיה בסדר.

מנשק חזק, חזק (רוניק, את עוד זוכרת את נשיקותי?)

ברמיק

שלחי לי בבקשה את הכתובת של מטוֹת. [66]

40

ירושלים, 24.11.31

רוניק הקטנה שלי! חבל מאד שמכתבי אליך אבד. הסבּה היא כנראה שכתבתי על המעטפה רח’ קראפט 13 במקום 3. לא הייתי בבית ולא היתה לי מעטפה של מכתבך.

ילדתי הטובה! את האַנגינה שכחתי מזמן. הרי את יודעת שאם אני כותב לך על איזו מחלה פירוש הדבר שנגמרה מזמן ועכשיו הכל בסדר. לוּ הייתי חולה לא הייתי כותב לך על כך.

ילדתי הענוגה!! אינך יכולה לתאר לנצמך שמכתב הולך לאיבוד, או שנעצר בדרך. גם מחלה לא תפריע לי לכתוב אליך (אל תחשבי שאני חולה, אני בריא ויושב אצלכם בבית).

רוניק הטובה שלי! מה נשמע אצלך? האם קיבלת כבר כסף? כתבי לי, הטובה, על הכל בפרוטרוט. האם את בריאה? מה מצבך הכספי (את נאנחת בעצב, נכון)?

מרקוסיה הקטנה שלי! האם את חושבת שהבחינות שלי נגמרו, הרי את טועה מאד. הבחינה האחרונה שלי תהיה רק ביום ג’ 1.12, וביום‑ו’ הבא כבר אדע כנראה את התוצאות. על‑כל‑פנים, בעוד שבועיים אוכל לכתוב לך על הכל.

בדרך‑כלל אין אצלי חדשות. בשבוע הבא אקבל כנראה שני שעורים, כל אחד בשכר 3 לא"י בחודש. הודות לזה יהי מצבי הכספי טיפּ‑טופּ. כמה הייתי שמח לשמוע ממך שקיבלת לפחות שני שעורים.

איך הלימודים אצלך, מרקובנה? מה את מנגנת? לקונצרטים את הולכת לפעמים? אני מחכה למכתביך ובכליון‑עינים אני נכסף לרגע שבו אוכל לכתוב על הכל, על הכל. אבל ספק אם זה יקרה בשבוע הבא. אולי רק בעוד שבועים, כנראה, ובינתים, טובה שלי, כל טוּב. חזקי, אמצי, אל יפול רוחך.

מנשקך חזק, חזק.

ברמיק

41

ירושלים, 5.12.31

רוניק הטובה שלי, אני מנצל את ההזדמנות וכותב לך מלים אחדות. מחרתים (ביום ה’) אכתוב לך במפורט. אני מקוה שאז אדע את תוצאות הבחינות.

ילדתי הטובה! אמך שולחת לך היום 3 לא“י. אף‑על‑פי שאני יודע כמה זה לא נעים לקבל רק 3 לא”י כשאדם חייב כספים לכל, ולשבור את הראש למי להחזיר קודם, אני בכל‑זאת מקוה שזה קצת יעזור לך. עצתי היא לא להחזיר כלום ולחיות מהסכום הזה כשבועים בלי לבקש הלוואות נוספות. אולי כבר קיבלת ואולי עוד תקבלי 8 לא"י מאביך, ואז (את חושבת: לעולם לא) תחשבי איך לסלק את החובות. אבל, מילא, עצותי הלא שוות כקליפת השוּם, כי בַמקום את יודעת יותר טוב איך לנהוג, ולכן, קטנה שלי, כל טוב.

מנשקך ומחבקך חזק

ברמיק

נ"ב: את המכתב שתמצאי במעטפה הזאת מסרי ליהודה מטוֹת [67]בהקדם האפשרי. סלחי לי שאני מטריד אותך בזה, אבל לא יכולתי למצוא את כתובתו.

מרקוסיה! חזקי, אמצי, אל יפול רוחך, הכל יהיה בסדר.

42

ירושלים, 17.12.31

רוניק ילדתי הקטנה, הטובה! השבוע קיבלתי ממך שני מכתבים: אחד “בשביל אברהם” והשני ע"י בילצקי. מעומק‑לבי אני מודה לך על המתנה. רק דבר אחד מצער אותי מאד שהוצאת עליה כסף, ומנסיוני המר רני הרי יודע מה זאת אומרת להחיות בלי פרוטה…

כמה זה מכאיב לפעמים כשצריך להתרוצץ, לחפש, לבקש ולהודות… על חצי גרוש. בזמן האחרון קשה היה לי מאד… במובנים רבים. אבל היום קיבלתי הודעה שנתנו לי פרס של 20 לא"י על עבודה בהיסטוריה יוונית, וקצת הוקל לי.

על הבחינות שלי אינני כותב, כי עוד לא הכל ידוע לי, לא הכל ברור, ואת הרי יודעת, קטנתי, שאינני אוהב לדבר כל זמן שלא הכל ברור. אני מקוה שבמהרה בימינו יתברר הכל, ואז אכתוב לך על הכל.

ענוגה שלי! בעוד ימים אחדים אהיה בן 24. היום קיבלתי מכתב משרה [גנין]. היא נמצאת ביקוץ השומר‑הצעיר בכנרת. עובדת כגננת. היא כותבת שאני ודאי אינני שׂשׂ על תוספת שנה לגילי. “אבל מכיון שבכל שנה אני מתקדם” וכו’, “צ’ירי‑בים‑בם‑בום”. [68]

בזמן האחרון אני חושב לעתים קרובות על כך שכה מעט אני מתקדם, מתפתח… כל תקוותי על אירופה. מכל הבחינות טוב אם יש אפשרות לחיות שנים אחדות באירופה. אינני מאבד את התקוה שגם אני אוכל להחיות שם כמה שנים. בינתים צריך לעבוד. העבודה רבה. את חיי החברה עזתי לגמרי. בזמן ההכנות לחינות שכחתי הכל. בתקופה כה קצרה, מה‑9 בספטמבר, יום נסיעתך, עד ה16–15 באוקטובר, הייתי חייב להתכונן לבחינות. עבדתי הרבה.

את שואלת אותי איך אני מבלה את הזמן. את מבקשת שאכתוב לך על חיי הפרטיים. טובה שלי! לי אין חיים פרטיים. אני עובד מלמד ולומד, וזה הכל. בכל יום אני מבקר אצלכם. מדי‑פעם אני מזדמן אצל קמנצקי…

לפעמים (לעתים רחוקות) אני הולך לתיאטרון או לראינוע. היום אני הולך לראות את “אורות הכרך”, הסרט המפורדם של צ’פלין, שאותו ודאי ראית כבר. מחרתיִם יהיה קונצרט של לזר לוי, פרופסור של הקונסרווטוריון הלאומי בפאריז. אולי אלך לשמוע אותו. זמן כה רב כבר לא שמעתי קונצרט. רוניק שלי, ד"ש מחנה מושיוב. את שואלת מה בין חנה וּוידרמן. נדמה לי שהכל בסדר. אינני יודע בבטחון, כי אף אחד מהם אינו מספר מאומה.

ענוגה שלי! מעומק נפשי אני מאחל לך שיהיו חייך קלים קצת יותר ושיתבהרו שמיִך.

חזקי, אמצי, אל יפול רוחך, הכל יהיה טוב.

מנשקך חזק.

ברמיק

43

ירושלים, 31.12.31

רוניק הקטנה, היום ה‑31… את זוכרת? השנה לא נשארו חרציות עד לזמן כה מאוחר…

טובה שלי! מכתבך האחרון היה מרוגש. ילדתי הקטנה, אסור להתרגש ככה. הרי את יודעת, לפעמים המכתבים מתעכבים בדרך. אני בטוח שכבר קיבלת את מכתבי ונרגעת, לפחות קצת.

כתבי אם קיבלת את 3 הלא"י ששלחה לך אמך. והאם קיבלת את שעור המוזיקה שהזכרת במכתבך?

אצלי אין חדש. התאוששתי, ואני מקוה שבעוד שלשה‑ארבעה שבועות אוכל להצטלם ושלוח לך את הצילום.

השבוע היה קר אצלנו מאד במשך שלושה ימים (2.5 מעלות מתחת לאפס). עכשיו עבר הקור ומזג‑האויר אצלנו מצוין, בהיר וחם.

פעוטה שלי! כתבי איך את מרגישה. מה נשמע אצלך, איך הלמודים. הגידי, האם את לומדת בקורס לדיפלומה או לאו? מה שלום יוכבד? [69]אחרי הפרוד מאליהו [70]החליטה כנראה לא למהר לחזור לארץ.

אני מצרף כאן את המכתב של אמך. אני מבקר אצלכם יום‑יום. לפני שבוע היתה כאן יהודית אברהמית. כרתו לה חצי אצבע. נורא, לא?

השבת מלאה שנה לחתונתו של טולה, אבל ב“ביקור‑חולים” היתה שביתה ולא הצלחנו לחגוג.

מרקוסיק הקטנה! ב‑9 בינואר ארבעה חדשים מיום שנסעת. בעוד חמישה חדשים אולי תהיי כאן. את כותבת: “הלב מתמלא גאוה כשאני חושבת שארבע שנים אני אוהבת אדם אחד, ומה‑עזה אהבתי!” ויש להוסיף: "ואיזה אדם!: ואז תגבר עוד יותר ההתפעלות מן ההישג…

רוניק הקטנה שלי! מכאיב לי שאינני יכול לעזור לך בשום דבר. טובה שלי, הענוגה! חזקי, אמצי, אל יפול רוחך. הכל יהיה טוב.

ברמיק

נ“ב: בשבוע הבא ייפתח כאן יאטרון חדש – ”מזרח‑אדיסון". יהיו בו 1600 מקומות‑ישיבה. ב‑24 בפברואר יופיע ישה חפץ ועוד לפניו רובינשטיין. אני מחכה להם בקוצר‑רוח.

רוניק! בחורה אחת ביקשה ממני לברר אם יש בווינה קורס מיוחד למורות למוזיקה, איזה ידיעות דורשים בשביל להתקבל, כמה שנים נמשכים הלמודים וכו‘. אם תוכלי, העבירי פרוספקטים, תכניות וכו’. היא מסרה לי מכתב בשבילך, אבל אינני יודע איפה הוא.

ברמיק

44

ירושלים, 21.1.32

רוניק הטובה שלי, ענוגה שלי, כל‑כך אני כואב את כאבך. אבל אני מאמין בלב שלם “שהכל יהיה בסדר”. אמנם הרבה אין לדעת, אבל לקוות אפשר, נכון?

צריך הייתי לכתוב לך על דברים רבים, אבל אסור. [71]אולי בעוד שבועיִם. ארבעה חדשים וחצי עבר ונשאר רק עוד מעט זמן… טובה שלי! את חייבת להשתדל להבריא ויהי מה. כך עשיתי אני אחרי שחליתי. ולו ראית אותי עכשיו בוודאי היית רווה נחת. אני נראה טוב מאד, טפו‑טפו‑טפו, ומקוה שבעוד שבוע, שבוע וחצי אוכל להצטלם ולשלוח לך צילום.

רוניק שלי! כמה טוב אני מבין אותך. אני משתתף ברגשותיך כאילו הייתי את. אבל מוכרחים להחזיק מעמד, לא ליפול ברוח. “כמידת איתנוּת העצבים כן מידת ההתקרבות למטרה”. העיקר בחיים היא יכולת ההמתנה והשליטה‑העצמית. אצלי הכל כשורה. המעט שאני רוצה הוא כמה ימי מנוחה. זמן כה רב אני מיחל להם. את זוכרת? כדי שאוכל לעבוד באופן אינטנסיבי אני חייב לנוח ימים אחדים. אך לעת‑עתה זה בלתי‑אפשרי. אני מקוה… העבודה רבה מאד, אבל בעוד ששה שבועות יתסיים הסמסטר ואז, אולי, אוכל לפחות לנוח קצת.

רוניק! יש לי כמה בקשות אליך. קודם‑כל, השתדלי per fas et nefas [72]להיטיב את תזונתך. אל תכעסי עלי בגלל העצות ה“מחוכמות”. אני יודע שקשה לך, אולי כמעט בלתי‑אפשרי, ללוות כסף. אבל צריך להקריב הרבה (אני מתכון לרגשות מעודנים) כדי להבריא ולהיות בריאה.

זה אני אומר לך. לא חשוב שלפי‑שעה מצבך בכל רע; זה יכול, וחייב, להשתנות בזמן הקרוב.

למען השם, השגיחי על עצמך ועל בריאותך. הבטיחי לי בבקשה… אל תתרגשי, רוניק הטובה שלי. “הכל יהיה בסדר”, מוכרחים לקוות.

מנשקך ברוך, ברוך.

ברמיק

45

ירושלים, 28.1.32

רוניק הקטנה שלי!

אני יושב אצל קמנצקי וחושב שכּה רבים הדברים בחיים שאינם נאמרים עד שהעִקר, החשוב, בעל‑המשמעות, אינו בא למעשה לידי בטוי. לשוננו הדלה, החיורת, החלושה, הדהויה והתשושה – אִלמת. לוּ לפחות ידענו ניגון – כל אחד את שלו ולא של זולתו – אז אולי אפשר היה להגיע אל מה שאי‑אפשר לבטא.

במכתבים שאני כותב לך בשבועות האחרונים (ואולי גם לפני כן) אינני כותב כמעט שום דבר על עצמי. יש לזה סבּות רבות, אבל אחת החשובות שבהן היא שאי‑אפשר לספר, להתבטא, להתפרק. [73]

כשתבואי אולי אספר לך, אם עד אז לא יִגוע כל זה בנפשי. דברים רבים כל‑כך אינני יכול לומר לך לעת‑עתה. אפשר שבעוד שבוע‑שבועיִם אוכל לומר לא מעט.

כלפי חוץ אצלי כמעט הכל בסדר. יש הרבה שעורים, העבודה רבה. לפעמים אני יוצא מהבית וחוזר בערב, ולמען האמת אני חש עיפות לפעמים. אותם ימים ספורים של מנוחה, שזה חצי שנה אני משתוקק להם בגוף ובנפש, נשארו חלום. אולי בעוד זמן‑מה אוכל להגשים את הכּמיהה הזאת.

רוניק! אין הצדקה למצב‑רוחך הקודר בקשר לנסיעתה של אמך. עוד לא ידוע אם תסע, ואין צורך להקדים ולרחם, להתעצב, “להתגעגע” וכו’. כתבי לי איך התאוששת אחרי המחלה. השגיחי על בריאותך. זה העיקר. כשאדם בריא בגופו קל לו יותר להתגבר על קשיים נפשיים.

טובה שלי, רוניק ענוגה, ענוגה שלי.

ברמיק

46

ירושלים, 11.2.32

רוניק הענוגה שלי, מ“הכל יהיה בסדר” התקים בינתים משהו טוב, קטן, אבל בכל‑אופן משהו שוודאי ישמח אותך כמו ששימח אותי.

קבלתי שני פרסים בבחינות‑הקונקורס: 1) בהיסטוריה של יוון ורומא [20 לא“י (על זה כבר כתבתי לך)]; 2) ביוונית ובתולדות הספרות היוונית (20 לא”י). סה"כ 40.

ביום‑א’ נערכה המַטריקולציה. בעלי הפרסים ישבו בשורה ראשונה במקומות מסומנים במיוחד, והוכרז חגיגית על מתן שני פרסים ויחד עם זה “מצטיין בלמודים קלסיים ובספרות ימי‑הביניים”. [74]

מובן ששמחתי מאד לשמוע את הדברים, מה גם שמתוך ארבעה‑עשה הפרסים היו עשרה שכל אחד מהם חוּלק בין שני מתמודדים, ורק שני סטודנטים קיבלו כל אחד פרס שלם ואני קיבלתי שני פרסים שלמים – 40 לא"י ונוסף על זה, last but not least, אין לך מושג באיזו תהום של אינטריגות, תככים, מזימות, אכזבות, תקוות ויאוש צריך היה להתגלגל במשך שלושת החדשים האחרונים, שנמשכו ללא קץ בתקופה שמן ה‑1 בנובמבר, יום הבחינות, ועד ה‑7 בפברואר. לפעמים נדמה היה שהעצבים המתוחים כמיתרים לא יחזיקו מעמד…

רק לפני שלש‑ארבע שעות חזרתי מתל‑אביב (לא הייתי שם מאז נסיעתך בשנה שעברה). נסעתי להתאוורר, לצאת מחיי היום‑יום המלאים כל‑כך דאגות ועבודה, לנשום מלוא חזה, לנוח, כדי לחזור בכוחות חדשים להתמודדות הישנה. אמנם לא נחתי, ובכל‑זאת צריך להמשיך ולהיאבק.

רוניק הטובה! כל הזמן כתבתי “הכל יהיה טוב” מפני שקיויתי שכאשר אקבל את 40 הלירות אוכל להלוות לאמך לפחות 10 לא"י. אבל לצערי מן ה‑10 אוכל לתת לה רק 5 מפני שהחובות בולעים את הכל. על‑כל‑פנים אני מקוה שהסכום הזה יעזור קצת לה ולך.

ענוגה שלי, 59.5 [ק“ג] במעיל ו‑58.5 בלי מעיל! בחדשים האחרונים העליתי 4.5 קילו. אני מרגיש את עצמי טוב מאד. אנא, קחי דוגמה ממני, אני אוכל הרבה וטוב. כנראה עיפתי יותר מדי בתקופת ההכנה לבחינות. מה‑9 בספטמבר עד ה‑1 בנובמבר – סה”כ שבעה שבועות – אבל עכשיו הנני “ג’דה”.

מנשקך חזק חזק

ברמיק

אמך מבקשת למסור לך ד"ש. היא עיפה ותכתוב לך מחרתיִם.

47

ירושלים, 18.2.32

רוניק ענוגה שלי! גם השנה וגם בשנה שעברה קרה כבר פעמים אחדות שאת ידעת “להרגיש”, או ליתר דיוק, “לדלות” ממכתבי, את מצבי הנפשי. אבל אין לזה חשיבות. אל תיבהלי. אין כאן שום דבר רציני. מצבי‑רוח באים והולכים. היו לנו עד עתה שמונה או תשעה ימים נפלאים, מלאי שמש וזהב, חמים, אביביים. כל‑כך מרנין פשוט להסתכל בעיניו של העולם הצעיר והמחייך. ובערב כה נהדר, נהדר עד לבלי הביע – שמי‑תכלת שקופים כמעט, מהורהרים. ובתפארת האגדית הזאת אני מתהלך מאוהב בחלומותי, בעצלות האלוהית של צהרי‑היום היוקדים, במתיקות וברפיון של לאות הגוף. אני מרגיש את עצמי כל‑כך טוב. שמנתי, נשזפתי, נעשיתי צעיר יותר… וכפליִם רב הכאב על שעכשיו אינני יכול לעזור לך, אף לא בכסף. כמעט את כל כספי הוצאתי על סילוק חובותי. נשארו לי שתי לירות, ואותן נתתי לאמך.

רוניק הענוגה שלי, אל תתרגשי. בעוד ארבעה חדשים תבואי הביתה, אל בין קרובים וידידים, תנוחי ותירגעי.

השגיחי נא על עצמך, יקירתי! השתדלי לשכוח את כל הרעות, אל תכנעי, התנגדי בכל כוחות נפשך לאדישות וליאוש. אל תגידי: “כן, לךָ טוב”. רוניק! לוּ ידעת: אחרי הבחינות, לפני שלושה חדשים, נחלשתי כל‑כך מהעבודה המאומצת עד שפעם, כשעליתי לביתי, התעלפתי (בפעם הראשונה, אני מקוה האחרונה, בחיי).

כמה עבר עלי אחר‑כך, איזה סבל נפשי. עצבי התפוררו, אבל בחיים הכל עובר. גם היאוש, גם הכאב, הכל נשכח. לכן שכחי‑נא גם את את ההוֹוה וּשׂאי עיניך אל העיד.

מנשק ברוך

ברמיק

נ"ב: רוניק! לא ענית לי על שאלתי בענין הקורסים למורות למוזיקה. כתבי לי, בבקשה.

48

ירושלים, 17.3.32

רוניק הקטנה, הטובה שלי! זה שבועיִם לא כתבתי לך ואינני יכול לתאר לעצמי מה חלף במחשבותיך ומה היו דאגותיך בזמן זה. אם כין זה כך, הרי מוטב. מקריאה בעתונים ודאי ידוע לך שבקשר להפרעות בזמן הרצאתו של בנטביץ’ [75]סילקו מהאוניברסיטה שנים‑עשר סטודנטים, מהם ארבעה לשנה ושמונה לשלושה שבועות. אני הייתי בין אלה האחרונים. הסילוק לא בא בעד ההפרעות, כי רשמית לא השתתפו הסטודנטים בהפרעות (ביום הרצאתו של בנטביץ’ הייתי בתל‑אביב) אלא בגלל כרוז שהופץ בזמן ההרצאה. מגנס מצא בכרוז הזה “עלבונות אישיים” לבנטביץ‘. למשל: שם היה כתוב שפרופ’ בנטביץ’ רוצה להכניס לאוניברסיטה “הגבלות אנטישמיות”. המדובּר הוא במאמר שפרסם בנטביץ’ לפני שניים וחצי ב“ניוּ‑פלסטיין”, ובו טען שצריך להיזהר שלא תיעשה האוניברסיטה העברית מוסד אוניברסיטאי עליון רגיל, שיכול לתת תעודות לצעירים מן הישוב; יש להיזהר שהאוניברסיטה לא תהיה מוצא חדש (a fresh opening) לסטודנטים הסובלים בחוץ‑לארץ מהגבלות חמורות של “נוּמרוּס קלאוּזוּס”. [76]בפלשתינה אין צורך ברופאים, עורכי‑דין, מהנדסים, אגרונומים. האוניברסיטה צריכה להתעסק בפתרון בעיות מופשטות של מדע ומחשבה. ללִמודים רגילים יש ליסד אוניברסיטה אנגלית.

כפי שאת רואה, אלו הן דעות שאפשר לכנותן אנטישמיות, אף‑על‑פי שאגודת הסטודנטים הלאומית “חולדה”[77] (שאני חבר בה) כיתה נגד השימוש בביטוי זה.

אני בכלל לא ידעתי על פרסום הכרוז. אבל לא זה החשוב. העיקר הוא שנציגי “אל‑על, ”חולדה“ וסקציַת הסטודנטים הרביזיוניסטים הוזמנו לברוּר משמעתי שבמהלכו ביקש מאגנס את חימובסקי לעזוב את לשכתו. יחד אתו יצא מהלשכה גם הנציג השני של ”אל‑על, פרלמוטר, וכמו כן נציגי הסקציה של הרביזיוניסטים. נציגי "חולדה, נשארו וקראו באזני מאגנס הצהרה שבה הזכירו לו שחודש אחרי המאורעות [78]הכריז שאם עלינו להישען על כידונים של איזו מעצמה הרי כל עבודתנו אינה שוה ולא‑כלום. והנה עכשיו, כשהפריעו לבנטביץ‘, הוא סומך על אגרופו של שוטר בריטי. בכלל השמיעו לו דברים כדרבנות. למחרת נאמר בהודעה על הלוח שמאגנס חולה, וכעבור שלושה ימים סולקה “חולדה” in corpore [79]לשלושה שבועות (עד סוף הסמסטר) ועציגי “אל‑על והרביזיוניסטים (ארבעה) עד סוף השנה. נוסף לזה נשללה מהם הרשות לגשת לכל בחינה אוניברסיטאית עד סוף שנת‑הלימודים 1933. העונש האכזרי הזה עורר, כמובן, התמרמרות רבה. נערכו שלש אסיפות כלליות שכל אחת מהן (מלבד האחרונה) נמשכה עד לשעה 3 אחרי חצות. עשרות נאומים, החלטות, הצבעות. ריח שביתה היה באויר. בעתונים, כולל ”דבר", הופיעו עשרות מאמרי‑מערכת, כתבות, מכתבים וכד’.

כולנו עבדנו בקדחתנות. “חולדה” הטילה עלי לשאת את דברה באספה השניה. היה עלי לאסוף חומר על פעילותו של בנטביץ’ בזמן המאורעות, לקרוא את מאמרו על האוניברסיטה, את ספרו החדש In Palestine וכו’.

שתי האספות הראשונות היו ביום‑ה’. עכשיו ברור לך מדוע לא כתבתי לך. את יכולה לתאר לעצמך עד כמה הייתי נסער וזועם. לא בגלל סילוקי מהאוניברסיטה. הכאיבה לי העובדה שלסטודנט בעל השקפות לאומיות אין מקום באוניברסיטה, שהאוניברסיטה היתה שמחה להיפטר מאלה, שמפא“יניק או מוֹפ”ס [80]רצוי בה יותר. והרי מדובר באוניברסיטה העברית בירושלים! אבל אנחנו ניצחנו. כל הסטודנטים התקבלו בחזרה. אלא שהאוניברסיטה הוציאה תקנות הקושרות אותנו בידינו וברגלינו. מובן שעל הרה דברים חשובים לא הספקתי לכתוב לך. אספר כשתבואי.

טובה קטנה שלי! רוניק ידידתי! לפעמים יש מועקה שמוחצת את הנשמה.

מה נשמע אצלך? מתי הבחינות, איך הלימודים?

כתבי על הכל בפרוטרוט. סלחי על השתיקה…

מנשק חזק וברוך.

ברמיק

49

ירושלים, 26.4.32

רוניק הטובה שלי! רק אתמול קיבלתי את מכתבך שנשלח ב‑115 מווינה. את כותבת שהמלה “אדרוש” פשוט נפלטה אצלך משום‑מה. אפשר מאד שכאשר לא חשבת ולא התכוונת מתוך הכרה לשום דבר (ואני חשבתי על כך אחרי ששלשלתי את המכתב לתיבת‑המכתבים). אבל אם המלה “נפלטה” הרי זאת אומרת שהיתה חבויה בתוכך, ועובדה זו עצמה אינה טובה. אולם אחת היא: בין כך ובין כך, בעוד כששה שבועות תהיי כאן.

אצלי בהחלט אין חדש. אמך בתל‑אביב, ליתר דיוק בעיר‑שלום. [81]בליל‑הסדר הייתי אצל ידידים, אנשים חביבים וטובים, וביליתי יפה. לפני שבוע בערך הייתי בתל‑אביב בועידת הסטודנטים, ובהזדמנות זו ביקרתי בתערוכה. אין ספק שלו היית בארץ היית גאה בתערוכה הזאת. משתתפות בה כשלושים מדינות, שתשע מהן בנו ביתנים משלהן (ובתוכן גם ברית‑המועצות). אבל היפה ביותר הוא “ארמון התעשיה”, – תערוכת התעשיה הארצישראלית, שבה אפשר למצוא הרבה מאד מוצרים יפים.

מהלך הועידה פגשתי את נחמה איטיגן, שאותה לא ראיתי כבר שלש שנים. היא השתנתה כמעט לגמרי. עוסקת בהוראה באותו מקום… וזה הכל. בתל‑אביב פגשתי את סלומון איליץ’. [82]הוא אמר לי שבאוקטובר תבוא מירה. [83]

מה נשמע אצלך? מתי הבחינות שלך? אני יודע מראש שבעוד שלושה‑ארבעה שבועות אקבל מכתב: “ברמונצ’יק, שמש שלי! רק עכשיו חזרתי מהקונסרווטוריון. ניגנתי, וכולם התפעלו. ד”ר קורצמן אמרה שאני פסנתרנית אמיתית, בוגרת וכו’ וכו’".

הדאגה שלך בשל נבי‑מוסא [84]“קצת” מופרזת. בכלל, לדלות ידיעות על ארץ‑ישראל מעתונים מחו"ל… לזה אין לי מלה מתאימה (בלשון פרלמנטרית, כמובן). בכל לביי אני מאחל לך שתאבדי את עשתונותיך פחות, כדי שלא תגיעי הנה מטורפת ובתוספת שבץ‑לב.

מנשק חזק חזק

ברמיק

נ"ב: גיבּור המקרה הקוֹמי עוד לא הופיע אצלי, ויש לי הרגשה שלא אראה אותו בכלל.

50

ירושלים, 19.5.32

רוניק הטובה שלי! זה זמן רב לא כתבתי לך. לפני שבוע תחלתי לכתוב לך מכתב. כך הוא פותח:

אוּלַי צוֹדֶקֶת אַתְּ, אוּלַי כֹּה הִשְׁתַּנֵּיתִי,

אוּלַי לֹא עוֹד אֲנִי הוּא, בְּרָמִיק הֶעָדִין, אֶלָּא אַחֵר.

אוּלַי חֲלוֹם הוּא זֶה אֲשֶׁר חָלַמְתְּ בַּסֵּתֶר, וכו’ וכו’ [85]

אני חושב שזה רק לטובה שהמכתב נשאר לא קמור ולא נשלח. אפשר – לא, זה טבעי ביותר – שלפעמים אינך מבינה אותי, כי לפעמים אינני מבין את עצמי…

אני חושב שלמר והכל לא תגיעי ב‑13. נדמה י שאף פעם לא הגעת לפי תכניתך, ביום שקבעת. אולי השנה זה יהיה אחרת. איפה ניפגש? אצלי. הרי את מכירה את מקום מגורי. אל מוטב שתלכי לא סביב‑סביב אלא תעברי על‑יד פינקיל (הוא גר במקומו הקודם, על‑יד הבית שניגנת בו בקיץ).

את המתנה שעליה כתבת לי [86]את חייבת לקחת, אם רק לא יהיו לך קשיים בגבול האוסטרי והאיטלקי. אני חושב שבתל‑אביב אפשר יהיה להסתדר, כמו שאת מציעה. לשם כך אולי אצטרך לבוא לתל‑אביב בעצמי. רצוי היה שתכתבי לי את שם היצרן, שלם, חצי או רבע, כדי לדעת מה המרום הדרוש.

אם זה יצליח, יהיה טוב מאד. על‑כל‑פנים הוא חייב להיות ריק ולא צריך לקחת שום “תוספות”. אם הבחירה בידך, קחי בחצי מה הוא זר. או בחצי פרה בלה. [87]את הסתום יפענח מי שיקנה לך את המתנה. אני גומר מפני שמחר יש לי הרצאה אצל שואבה. ליום‑הולדתך אני מאחל לך בכל לבי הרבה, הרבה, הרבה אושר.

מנשק

ברמיק

51

ירושלים, 26.5.32

מכתבי האחרון מירושלים. את צודקת, אבל… על מכתבים כמו שני האחרונים (לפני המכתב שהגיע ממך היום) אין היד נמשכת משום‑מה להשיב. לא שאני רוצה להעניש אותך; פשוט, אין חשק לענות על מכתבים כאלה. ולפי דעתי, כשאין חשק לענות, אין צורך לענות. לא אכתוב עכשיו על שום דבר. את כותבת על דברים שדורשים מחשבה ושיחה.

היום שלחתי לך טלגרפית, לבקשת אמך, 19.5 לא“י. זה מעט, אבל… בעוד שבועיִם וחצי תהיי אצלי. משונה… אינני יודע אם מותא לי לאחל לך ליום‑הולדתך שתתקימנה כל משאלות‑לבך. אני חושב על זה, אך מעולם אינני מגיע לשום מסקנה. את מקום‑מגורי הרי את מכירה. כתבתי לך על זה ביום‑ב’. אני יודע שד”ר שואבּה כתב אליך הואיל וביקש ממני את כתָבתך, אבל אין לי מושג על מה. האמנם עלי? תספרי לי?

כשתבואי יהיו לילות‑ירח.

אל תבּהלי כשתקראי את המכתב הזה. אני רק רושם את מחשבותי ומשוחח אתך. בכל לבי אני מאחל לך הצלחה בבחינות, רק שלא תאכלי גלידה ולא תחלי. באשר לשַי. [88]איך תביאי אותו לארץ? אולי תעטפי אותו במטלית ותשימי בצנצנת ריבה או מרקחת, או שבכל‑זאת לא תקחי אותו אתך. אני חושש שיקרה לך משהו. אם תשימי אותו בצנצנת ריבה וימצאו, תוכלי להגיד שידידים שווינה ביקשו למסור ריבּה ליצחק גולובוצקי או ליעקב טרובוביץ’ בחיפה.

ואולי בכל‑זאת כל הענין אינו שוֹוה בסיכון. [89]

במכתבך האחרון כִתבי לי מה החלטת.

דירתכם קטנה בהרבה מן הקודמת, שמלפני שנה. התכונני. זכרי את ירושלים הזקנה, המלוכלכת, המשעממת, האפורה. את זוכרת שכאשר ליויתי אותך מן “הקומקום” דיברת על זה שהיית רוצה לנסוע לחוץ‑לארץ.

בתל‑אביב יקבלו אותך טולה, פולה, אולי גם ווֹבקה (הוא בתל‑אביב) ואולי אמא שלך, המתכוננת לנסוע לתל‑אביב לשבועות.

היא אינה כותבת לך היום מפני שהיא עיפה מאד.

להתראות,

ברמיק

נ"ב: את המכתב לווֹלראש הדףבקה אשלח מחר לתל‑אביב.

52

ירושלים, 14.8.33

אתמול קיבלתי את מכתבך מרמת-השרון [90] והיום מתל-אביב. אני משתתף בשמחתך לא מפני שקיבתך וכבדך אינם בסדר אלא מפני שאת מבלה יפה את זמנך בתל-אביב ומתנהגת כבן-אדם. במלה אחת, “זיי א מענטש”.

מרקוסיה! השתדלי לאכול ולהבריא (על חשבון אמך).

אכלי יותר ובכי פחות ותראי שהכל יהיה בסדר. מה נשמע ברמת-השרון?

האם הגיעה שרה, ואם לא – מתי תבוא? כתבי במה את עוסקת, העובדת את? האם גמרת לקרוא את ספריך?

אין אני מסכים שבתל-אביב שולטת ריקנות. הרי יש למלא במשהו את החיים, ואני חושב שריקוד, ובמיוחד טנגו נפלא, נעים הרבה יותר מאשר לסחוב “מזודה”, לחשוב על חיפושים ובכלל לבזבז זמן לריק. [91] או שאדם חי למען הזולת, או למען עצמו, איך נאמר – כדי לחיות – והוא, החי למען האחרים ומת למענם, אינו אלא, בשפטות, דֶגֶנרט. ואם את רוצה בביטוי רוסי עסיסי, אמיתי, פשוט בלוואן. [92] לשם מה עלי לעמול, להתרגש, להתאמץ ולהיאבק, כדי שמאן דהוא, שמיל או חצקל, לא ירעב, יוליד בנים, ימצא עבודה וירגיש את עצמו טוב בארץ-ישראל? ואם כך הדבר וכך מקובל, כי אדם חי למען עצמו, הרי שהוא צריך לחיות: לשתות כהלכה, [93] לאכול (טוב), לישון (הרבה), לבקר בסינמה (לעתים קרובות), לרקוד (לצלילים של להקת ג’ז טובה) וכו’. ומי שלא יעשה את כל אלה הרי אולי באמת ימצא זמן לחשוב שחיים כאלה הם ריקניים וחסרי-תוחלת גם כשהם מלאים וגדושים.

פורקה! העיקר זה לאכול ולנוח, מבלי, כפי שאומרים, להזיק לכבד. אצלי אין חדש. אני לומד במשׂורה. עד לבחינות נשארו תשעה שבועות, ופחד תוקף אותי! מסרי לטולינקה אוסישקין [94]ד"ש וכן למחציתו השניה, היקרה ביותר, הנשואה לו כדת וכדין, פולינקה לבית נימלמן. מסרי לו את תודתי על ההזמנה לרמת-השרון, אולם לצערי לא אוכל לבוא. לו באתי, היתה זו מצדי קלות-דעת יתרה תשעה שבועות לפני הבחינות. זה לא צחוק!

ד"ש לבבית לאביך ולאמך (מהכלב הפולני).

מנשקך ברמיק.

הייתי אצל רוזנברג. הוא אמר לי שאם תשלחי עוד לירה יתן גם הוא לירה ויפדה את השטר. אבל לי נדמה ששום דבר לא יקרה גם אם לא תשלחי את הלירה. על-כל-פנים הוא הבטיח לדחות את התשלום לעוד שבוע.

את השטר הקודם עוד לא קיבל. כשיקבל, אשלח אותו אליכם.

53

“וינה”, [95] 12.12.33

פורקה טובה שלי! אני מקוה שהיום, כשנהיה בחיפה, יישלח המכתב הזה אליך. ואם יגיע אליך בעוד ימים אחדים אשמח מאד-מאד – ולוּ מפני שהודות לכך אצליח לקיים את הבטחתי לכתוב לך בהזדמנות הראשונה.

מוחה היקרה שלי! הייתי רוצה לדעת אם את ממשיכה להתנהג כבת-חיל, כמו שהתנהגת אתמול בתחנת-הרכבת בירושלים.

ילדה טובה שלי! אל תתרגשי, שקט יהיה, מאד שקט, והכל יהיה טוב. עוד תראי!

אצלי הכל בסדר. הנסיעה עברה בנעימים, אבל בחיפה חיכתה לי אי-נעימות קטנה. צריך היה לשוט עד האניה בסירה, וזה עלה 25 גרוש. לא היה לי כסף פלשתינאי, ונלצתי לשלם מאה לירטות ולקבל את העודף בעניה. את חפצַי העלו על הסיפון המקוֹרֶה. אבל בזה לא נגמר הענין. אחד הקצינים, שהיה צריך להחזיר לי 83 לירטות, הציע לי שתמורת הסכום הזה אישן בתא של מחלקה שלישית. הרי את מכירה אותי! לא נעים היה לי לסרב, וקיבלתי את ההצעה. והנה אני ישן בתא של מחלקה שלישית. לעת-עתה אני יחיד בתא שלי. אני רוצה לקוות שאשאֵר יחיד לפחות עד גינואה.

עד עכשיו הרגשתי את עצמי טוב מאד. הגעתי לכלל מסקנה שהנסיעה נמשכת שבעה ימים לא בגלל השיִט האִטי אלא בשל השהיות הארוכות בנמלים. בבֵירוּת, למשל, עמדנו היום מ–6 בבוקר עד 2 אחה"צ. אם כך זה יימשך כל זמן שהאניה עומדת בנמל, אני מקוה שבעזרת השם ארגיש את עצמי טוב, ואולי גם בלב-ים לא אחלה.

פורלה קטנה שלי! הטובה הטובה! זיי א מענטש, [96] אל תתגעגעי יותר מדי, הרי זה לא מוסיף בריאות וגם לא מענין. והעיקר, אל יאוש! הרי הכל יהיה טוב. לכל ההוראות שלי אני מצרף אמת אחת נוספת: מסרי בבקשה את מכתבי לרזיאל. [97] הייתי כותב לו בנפרד, אבל יש לי רק שתי מעטפות.

פורלה, את ילדה טובה! צ’ירק צ’ירק וכו’

מנשק אותך חזק, שלך

ברמיק

פורלה פורלה

היי בריאה וחזקה תשע-מאות תשעים-ותשע שנים!

אני מנשק את צוארך הסרטני הארוך,

ברם

54

פירנצה, 26.12.33

קֶצלֶה זהובה שלי! רוניק הטובה, הקטנה, צ’ירק-צ’ירק!

סלחי לי שכתבתי לך רק פעם אחת (המכתב נשלח מאלכסנדריה). באניה לא תמיד ניתנה לי אפשרות לכתוב. יומיִם חליתי במחלת-ים. יכולתי לשלוח את המכתב מסיראקוּז, אבל המכתב היה יוצא משם רק ביום-רביעי (היום, ולא היו לי בולים וכו’). אבל, האמיני לי, צ’ירקולֶה, שרציתי לכתוב לך. איך עברה עלי הדרך לא אפרט היום. אין מצב-רוח. המסע היה טוב וקל, ישנתי כל הזמן בתא של מחלקה שלישית, וחוץ משלושה לילות הייתי לבדי בתא. האוכל היה מצוין. לא נעים היה רק זה שהמנות היו גדולות מדי, ואף פעם לא התגברתי עליהן.

אמנם זה עלה לי בשתי לירות יותר, אבל גם 4.5 לא“י זה לא מופרז. בזמן שקניתי את הכרטיס לטריאסטה במחלקה הרביעית שילמתי 5.5 לא”י, ובנוסף לזה צריך הייתי לשלם לפחות 1 לא"י בעד האוכל, וגם ענין התא היה שוה משהו.

מלבד זה הכרטיס מגינואה לפירנצה עלה לי הרבה פחות מאשר מברינדיזי לפירנצה, אבל זה אינו חשוב. חשוב הוא שאני כבר בפירנצה. הגעתי אמש, אכלתי, ומיד יצאתי לטייל ולסייר בעיר. עוד ברכבת אמרו לי שבעיר כ–400,000 תושבים.

אני שבע-רצון. אם עלי לחיות באירופה, הרי לא בעיירה נידחת, קטנה. ואם פירנצה היא לא רק עיר-מולדתם של דנטֶה ושל ליאונרדו דה-וינצ’י אלא גם עיר גדולה למדי, הרי מה-טוב.

אבל, קטנה שלי, לא על כל זה אני רוצה לכתוב לך. אני רוצה לומר לך שאת, הצי’רגלה הענוגה, הקטנה והטובה שלי, קרובה לי מאד. הרבה הייתי נותן עכשיו לו יכולתי לנשק ברוך את עיניך העצובות. חתלתולי, אל תתרגשי, הכל יהיה בסדר.

– אבל מתי, ברמינקה, מתי?

– יהיה…

– אבל הגד, אתה רוצה בכך, ברמינקה,

– כן, כן…

צ’ירֶלֶה הטובה שלי! קיבלתי את מכתבך העצוב. המכתב הגיע כשגם אני הייתי עצוב מאד. ראשית, מפני שהסתבר לי שמכתבי-ההמלצה אינם אצלי. אינני יודע מה קרה להם, שהרי זה בלתי-אפשרי שנפלו מן המטען שלי. נשארת אחת משתי אפשרויות: 1) השארתי אותם בארץ (בזמן שהוצאתי מהמזוודה את הספרים כדי להכניס את הדברים של דוד), [98] 2) שהם כאן אצלי ותכף יימצאו. ועוד: יש לי מעט מאד כסף. בלי מכתבים ובלי כסף זה עצוב מאד. לכן החלטתי ללכת לדואר: חשבתי שאת אולי חזרת לחדרו של לובינסקי, מצאת באחד הספרים את מכתבי-ההמלצה ושלחת אותם הנה. תארי לעצמך כמה שמחתי כשהגיעו אלי שלושה מכתבים שלמים – האחד מפורקה, השני מהבית, והשלישי מדוֹדיה. מצב-רוחי הוטב עוד יותר כשבמכתב מהבית מצאתי כתובת של סוּבלקאִי אחד שלומד בפראג. [99]

ועוד שכחתי לומר לך שבּבּוקר הייתי באוניברסיטה בתקוה לפגוש שם את זַסלני [100] כדי לשוחח בעזרתו עם המזכיר, אך לא פגשתי שם אף אחד מארץ-ישראל. עכשיו אני יודע שזסלני כבר עזב את פירנצה. כשבאתי אליו לפי כתָבתו פגשתי בחדרו את בן-דודו, חבר טוב שלי שלמד אתי בגימנסיה. מרוב שמחה אפילו התנשקנו.

בעזרתו מצאתי חדר. מחר ב–3 אהיה אצל פסקוואלי [101] (הוא קבע את הפגישה). אני כותב לך עדיִן מהמלון, אבל בעוד חצי שעה אהיה בחדרי. זה חדר קטן, אבל נראה נעים. שכר-הדירה רק 75 לירטות, 1.25 לא“י בכסף שלנו. אני מעריך שהוצאות מחייתי תהיינה 5 – 4.5 לא”י בערך. לא ביקרתי עדיִן אצל כל אלה שהיו לי מכתבי-המלצה אליהם, כי כל הזמן הייתי עסוק בחיפושי חדר.

עכשיו אפנה אליהם, ואני מקוה שאשיג איזו שהיא עבודה.

כתבתי הביתה וביקשתי עזרה כספית כי לפי-שעה אין לי ברירה. אם אסתדר, אחזיר.

על החדר, על העיר אכתוב לך בעוד שלושה-ארבעה ימים.

פורלה! היי מוכנה למכתבים רבים ממני, ואל תחששי. הטובה שלי, הזהובה, אַת הכל, אַת הא"ב.

הכל יהיה בסדר! חִזקי, חתלתולי, עבדי, צעדי קדימה, ואל יאוש! אני מנשקך חזק חזק בר… (אתה השתגעת?) רק פעם אחת.

שלך ברמיק

נ“ב: מחר אהיה באוניברסיטה. יש לי בקשה אליך. חפּשׂי-נא את המכתבים. אולי תמצאי אותם באחד הספרים. מסרי לרזיאל ד”ש לבבית והגידי לו שבעוד שלושה-ארבעה ימים אכתוב לו. הכתובת שלי:

Via S. Zenobi 50 p.11 presso Bianca Cavalieri

בקשי את רזיאל למסור ד"ש לבבית לכל הסוחבּה [102] ובעיקר לארקין [103] – אכתוב גם לו.

ועכשיו עוד ענין אחד חשוב. כדי שיהיה לי יותר קל להתקבל לאוניברסיטה נחוץ לי אישור שאני מומחה ומוכשר לעבודה מדעית. את האישור צריכים לתת האוניברסיטה וכן המורים שלי: שואבה, פלאום וצ’ריקובר.

גם אצלנו באוניברסיטה דורשים מתלמידי-מחקר וליתר דיוק, מן הסטודנטים שרוצים להיות תלמידי-מחקר – אישור שהם מוכשרים למחקר מדעי. אני שולח במעטפה הזאת מכתב לאבן-זהב. [104] צריך למסור לו אותו מיד. חוץ מזה, צריך לקבל “אישור לִמודים”. אני שולח לך את המקור בשפה העברית, שנמצא אצלי. צריך לתרגם אותו לאנגלית. אם זה יעלה 25 גרוש,אנא שלמי.

העיקר שהכל יסודר מהר. הלימודים התחילו פה ב–5 בנובמבר ולא ב–24 כמו שאמרו לי. איחרתי כמעט בחדשים, ועכשיו כל יום יקר.

ובכן, מה שנחוץ לי:

  1. מכתבי-המלצה (לאוניברסיטה בפירנצה) מאת:

א. שואבה

ב. פלאום

ג. צ’ריקובר

ד. האוניברסיטה בירושלים, שהצטיינתי בלִמודים וכו’ וכו’, ונוסף על כך אישור-לִמודים בשפה האנגלית.

אחרי כל זה צריך לבקש באוניברסיטה אישור עם פירוט הדרישות במקצועות שפה וספרות יוונית והיסטוריה של יוון ורומא. יש פרוספקט כזה לכל מקצוע ומקצוע היקף המקצוע, דרישות ובחינות. כל זה צריך לקבל באנגלית, לתרגם מיד לאיטלקית, ולאשר לקונסוליה. בקשי את רזיאל שיחד עם חנוך [105] יעזור לך בזה.

אני כותב לך ביום 26 בדצמבר. אמרו לי שמכתבים לארץ-ישראל יוצאים מכאן רק בימי-ג‘. הגעתי הנה לפני שבוע ביום-ג’, וכשרציתי ביום-ד’ לשלוח מכתב אמרו לי שעד יום-ג’ הבא המכתב לא יישלח. היום קיבלתי כבר את מכתבך השני, ואני שמח שאת משתדלת “להיות בן-אדם”. בעזרת השם יהיה הכל בסדר.

צ’רלה היקרה! על פירנצה אכתוב לך בנפרד. זו עיר קסומה. ביום-א’ הייתי בשני מוזיאונים ובגני-בּוֹבּוֹלי. קשה לתאר אותם במלים. אני אשלח לך גלויות-נוף, ומהן תביני את התפעלותי.

פורלה! אני חושב שתצטרכי לטלפן לד“ר שואבה ולבקש מנו שיכתוב מכתב-המלצה, או אישור על ההשׂגים המוצלחים שלי בלמודים, ושימסור אותו לאבן-זהב. שישוחח גם עם פלאום וד”ר צ’ריקובר. גם להם אשלח גלויות.

מוחלה הטובה שלי! סלחי שאני מעמיס עליך כל-כך הרבה, אבל אני כל-כך חושש שאפסיד שנה עד שלמרות רצוני אני חייב להטרידך.

מה נשמע אצלך, חתלתולי? איך את מרגישה? מה על אוסבורן? [106] האם את לומדת? איך עניניך הכספיים? כתבי על הכל. מה בנוגע לתמונה? האם נמכרה? מה בנוגע לספרים? קצלה, האם שלחת את הצילום שלי לביתי? האם מסרת לרזיאל? מתי תשלחי לי את תער-הגילוח והצילום? צ’רלה, הטובה שלי, היקרה! בכליון-עינים אני מחכה למכתביך.

מנשקך ברוך

ברמיק.

נ"ב: הייתי אצל פסקוואלי. הוא קיבלת אותי באדיבות רבה, אבל אמר שזה לא תלוי בו אם אתקבל עכשיו לאוניברסיטה. הוא שלח אותי לפרופסור אחר, למן, שהורה להכין את כל האישורים שעליהם כתבתי לך. מחר אני הולך אל פרופסור שלישי, מאיר נטני (יהודי), ואני מקוה שהוא יכול לעזור לי.

הייתי אצל זיניה. בנוגע לשיעורים אינו יכול לעזור לי. היום אלך אל פאצ’יפיצ’י. [107]

החדר שלי – נעים מאד, אם גם קטנטן.

אני חושב שלמחיה אצטרך ל–300 לירטות בלבד (5 לא"י).

פורלה, מסרי ד“ש לאמך, לאביך, לטולינקה, לפולינקה ולנמה. וכמו כן לחנה, חוה, יוכבד וטובה. [108] מסרי ליובל שבעוד חדשיִם תבוא לפירנצה האופּרה לָה-סקאלָה ותציג 15 אופרות, בהן ”הדיבוק" של אנסקי, מוזיקה של מלחין איטלקי. צ’רלֶה, היי בריאה. זיי א מענטש.

שלך, הפולני

55

פירנצה, 2.1.34

פורלה, מוישלה קטנה! אני מקוה שכבר קיבלת את מכתבי הארוך-הארוך וקצת נרגעת. עכשיו, מכיון שאני יודע שהדואר לארץ-ישראל יוצא בכל יום-ג’, אכתוב לך בדיקנות.

מוחה, אל תתרגשי! טובה שלי! סלחי לי על שבמכתבי שלחתי לך ערימה כה גדולה של בקשות. אך הייתי מודאג מאד, והסתבר שהבעיה עם פיזה היתה יותר רצינית ממה ששערתי. [109] באוניברסיטה בפירנצה הודיעו לי תחילה שאחרתי את המועד ושאין מקבלים סטודנטים אחרי ה–30 בנובמבר. פניתי לפרופסור אחד, יהודי, פרופסור לפילוסופיה, ולעוד אחד. שניהם אמרו לי שאני חייב להעביר את נירותי מפיזה. נאלצתי לנסוע לפיזה. שם הודיעו לי שאני חייב להישאר בפיזה וללמוד באוניברסיטה המקומית. בתחבולה כלשהי הצלחתי להתחכם להם ולהוציא את הניָרות שלי.

היום הראיתי אותם לפרופסורים בפירנצה והם אמרו שיש תקוה שאתקבל. מחר אני מגיש את בקשתי, ואני מקוה שהכל יהיה בסדר, זאת אומרת שיקבלו אותי בלי בחינות כמו שמקבלים סטודנט איטלקי שגמר אוניברסיטה ומתכונן לכתוב עבודת-דוקטור. יש שני תאריכים להגשת העבודה: סוף יוני וסוף ספטמבר. לכן קיימת אפשרות שבסוף נובמבר, כלומר בעוד עשרה חדשים, יהיה לי תואר-דוקטור.

כפי הנראה אצטרך בכל-זאת להיבחן בלטינית ובאיטלקית. אך למרות זה אפשר שאספיק להכין את הדיסרטציה עד אוקטובר. אבל אל תספרי על כך לאיש. בעוד שבוע אדע הכל בבירור. בינתים שיישאר הכל בינינו. הרי את יודעת שאני אוהב לשמור הכל בסוד עד שיגיע הזמן.

אם אגיש את הבקשה מחר תגול אבן מלבי ואוכל להתמסר לחיפוש שעורים. אומרים שהשגת שעורים בפירנצה היא דבר בלתי-אפשרי כמעט. את מבינה איזו מכה זו בשבילי. אבל אני אינני אוהב להתיאש מראש (הרי את זוכרת את שיחותינו). נראה.

עכשיו על פירנצה. זו עיר מקסימה, שלא לדבר על המוזיאונים והאוצרות הענקיים שבהם. ביקרתי בשלושה, אך לא הספקתי לראות שום דבר כמו שצריך.

יש כאן שפע של ככרות, אנדרטאות – יצירות-אמנות (אגב, באמצע העיר זורם הנהר אַרנוֹ). עשרות ומאות חנויות-פאר, חשמליות, טלפונים אוטומטיים. כל אחד יכול להתקשר מהם בעצמו כאוות-נפשו. במלה אחת: הכל. אשלח לך גלויות, ותראי שאינני מפריז. אבל ירושלים חיה בנפשי כמו בעבר, בכל תפארת מתיקותה האבנית הכבדה. ואותה אינני שוכח לעולם.

חדרי קטן, אבל חמים ונעים. ארוחות בוקר וערב אני אוכל בחדרי, וזה זול. בעלת הדירה מרתיחה לי מים ואני שותה תה עם לחם וחמאה, או שאני קונה לי משהו אחר. ההוצאה העיקרית היא לארוחת-הצהרים, שעולה ששה גרוש. אך מה לעשות, זהו הפנסיון היהודי היחיד. ב–10 בינואר צריכה להיפתח כאן “מֶנזָה”. שם תעלה ארוחת-צהרים 4 גרושים, וכך אחסוך בהוצאות. בדרך-כלל החיים פה אינם זולים יותר מאשר בארץ, אולי אפילו קצת יותר יקרים. אשר ללבוש ולהנעלה, בצד החפצים היקרים והאלגנטיים ביותר – מעיל או חליפה 8–9 לא“י, זוג נעליים 2 לא”י, כובע 1.5 לא“י וכו’ – אפשר להשיג דברים זולים להפליא: קניתי כובע מניח את הדעת ב–12 גרוש, ראיתי חליפה ב–1.5 לא”י, מעיל במחיר 1.25 לא“י וכו’. קניתי כבר כמה ”מציאות“. אגרטל יפה לפרחים – 2.5 גרוש. בעד 2.5 גרוש, עניבה יפה. ”הקומדיה האלוהית“ של דנטה, דקמרון, איליאדה, אודיסאה באיטלקית, כ”א ב–3 גרוש (הספרים חדשים, אפילו הקונטרסים לא נחתכו).

זה כל הסיפור, יקירתי. האיטלקים עם נפלא, אין גבול לנכונותם לעזור ולאדיבותם.

מוישלה היקרה! אינך כותבת לי שום דבר על עצמך. אתמול חיכיתי למכתב, ולא הגיע. אולי היום יתקבל. צ’ירלה זהובה שלי! מה נשמע אצלך? איך הלימודים? מה על אוֹסבּוֹרן? האם תראי את רזיאל? מה שלומו? אני מחכה למכתבים ממנו. יכול להיות שעוד היום אכתוב לו. מוֹישלֶה! האם שילמת בעד הפרחים? האם נמכרה התמונה? מה בדבר “הספרים בספה”? האם הזמנת צילום בשבילי? האם שלחת צילומים להורי? הם לא כתבו לי שקיבלו אותם. צי’רלה! צ’ירק-צ’ירק ענוגה שלי! כתבי לי מה שלום אביך, אמך, טולינקה, פולינקה ונמה. אשלח גלויה לעיר-שלום.

כתבי מה קרה לניירות מהאוניברסיטה? האם נמצאו מכתבי-ההמלצה? במלה אחת, כתבי על הכל, על הכל בפרוטרוט.

אני מנשק אותך, יקירתי, חזק חזק.

שלך ברמיק.

הכתובת שלי:

A. Stern presso B. Cavalieri Via S. Zanobi 50 Firenze Italia

ד“ש לבבית: לרזיאל, להלוי, לארקין, ללובינסקי, לאפל, לכהן, ליצחקי. [110] והחשוב ביותר ל”זקן". [111] בקשי את רזיאל שימסור לי את מספר תיבת-הדואר של הזקן.

56

פירנצה, 9.1.34

הקטנה שלי הטובה, הקרובה, מוחה! בימים אלה קיבלתי את מכתבך השלישי. יקירתי שלי! כל-כך צר לי עליך. אני יודע ומבין כל-כך יפה שקשה לך, אבל, צ’ירלה, לא להתיאש! בעזרת השם הכל יהיה בסדר. בעלת-הבית שלי מסרה לי כרגע שהדואר הביא חבילה בשבילי אבל לא רצו להשאיר אותה אצלה. אני מניח ומקוה שזאת החבילה שאותה שלחת, מוחה, ושהיא מכילה לפחות חלק מן הנירות שביקשתי. צרי לי שאני מטריד אותך כל-כך, אבל אין לי ברירה. הנסיבות מחייבות לקבל את כל האישורים שפירטתי, מתורגמים לאיטלקית בארץ, מכיון שבקונסוליה האנגלית דרשו 2 לא"י בעד כל תרגום. לכן אני מקוה שמחר, או לכל המאוחר בעוד שבוע, אקבל את כל הנירות מתורגמים לאיטלקית ובאישורו של הקונסול האיטלקי בירושלים. אפשר לא לתרגם את מכתבי-ההמלצה של שואבה, פלאום וצ’ריקובר, אבל אם יתורגמו גם הם – אדרבה.

מוישלה! חבל לי כל-כך שאינך אתי! פה יופי כה רב, קונצרטים כה נהדרים, אמנם לא שמעתי אותם עדין, אבל מספרים עליהם נפלאות. וכל שבוע באים מנצחים-אורחים. ב–17 בינואר יבוא ברונו ואלטר, במרס הוברמן ושנאבל. הם יופיעו בשלושה קונצרטים ויתנו את הסונטות של בטהובן. אשלח לך תכניה מפורטת. על בואה של לה-סקאלה בעוד חדשים כבר כתבתי לך. עכשיו מופיעה האופרה מרומא. ראיתי את “טראויאטה”. אינני יכול לומר שהייתי מוקסם. בשבוע הבא להקה דרמטית ידועה פותחת בהופעותיה. היא תציג חמישה מחזות של שקספיר: אותלו, המלך ליר, המלט, הסוחר מוונציה, ומקבּת.

מחיר הכרטיס בערך 2.5 גא“י, אבל בדרך-כלל הכרטיסים אינם זולים. לאופרה (ביציע) 7.5 גרוש. אבל יש גם הצגות עממיות (שבהן אני מבקר), ושם עולה כרטיס 4.5 גרוש. אבל די להתפאר. אצלי כמעט אין כל חדש. יש תקוות טובות, אבל אלו בינתים רק ”עגורים בשמים". [112] אני מקוה שבימים הקרובים יתבהר הכל ואז אכתוב לך.

כל הזמן אני כותב על שטויות, ולבי שותת דם. מתקרב ה–17 בינואר. [113] כל ידידי יהיו בעמדות, ואני יושב פה וכותב על כרטיסים ותיאטרונים. הלואי וייגמר הכל בהכנות בלבד. כמה אני משתוקק לכך. הגרוע ביותר הוא שאינני רואה עתונים. [114]

מוישלה! הבטחת לשלוח לי את “דואר היום”. היכן הוא?

זהובה שלי! כמה לבי דואב לך. לידידַי, לכל הקרובים לי, לכל הישוב. אני משתגע פה! כתבי על הכל בפירוט.

ד"ש לחנה, לחוה ולכל החבורה. בכליון-עינים אני מחכה למכתביך. היום אני שולח גלויה לעיר-שלום.

אני מנשק אותך ברוך

שלך ברמיק

תעודת-הגמר

האם כבר חילקו את התעודות? גם אותה צריך לתרגם לאיטלקית ולאשר אצל הקונסול. האם קיבלת כבר [ – – – – –?]? אני שולח לך אישור זמני; את יכולה להחזיר להם [?] אותו.

57

פירנצה, 15.1.33

פורלה הזהובה, הטובה!

כשקיבלתי את האישורים ואת מכתבך (את הדיפלומה קיבלתי רק אתמול) שמחתי, אך גם צר היה לי עליך, טובה שלי! כל-כך הרבה היית צריכה להתרוצץ ולעמול למעני. אני רוצה לקוות שכל הטירדה לא תהיה לשווא ושהכל ייגמר בכי טוב. את תעודת-הגמר אני שולח לך בחזרה. את החתימות של מאגנס וקליין צריך לאשר הקונסול האיטלקי בירושלים. לשם כך בקשי את עזרתו של רזיאל, שילך לקונסוליה ויבקש לאשר את החתימות של מאגנס וקליין. אם הם לא יסכימו לאשר, צריך יהיה ללכת קודם לנוטריון (עורך-הדין הורוביץ, רחוב טנקרד, מול גן-העיר), [115] אשר יאשר את החתימות של מאגנס וקליין (אני חושב שהוא ידרוש בעד זה 35 גרוש) ואחר-כך להביא את תעודת-הגמר לקונסול לאישור חתימתו של הנוטריון. את התעודה עם אישוריה שלחי-נא בחזרה אלי. אני כותב על הכל בפירוט, כי כל הניירות ששלחת לי אין להם ערך בלי אישור מן הקונסול האיטלקי. את חושבת שהעניינים מתנהלים פה כאילו במשפחה. ד“ר זוננה יאשר את דיוקו של התרגום (הגידי, אגב, מיהו בעל התכנית, את או ד”ר שואבּה; אני חושב ששואבּה).

לאָשרי אני יכול להסתדר בלעדיהם. פסקוואלי הציע לי לקרוא את מכתבי-ההמלצה של שואבה ופלאום בקול בישיבת הפקולטה, שתתקיים בעוד ימים מספר. רק אז אדע מיד באיזה תנאים יקבלו אותי, ומובן שאכתוב לך, לשואבּה ולפלאום.

אצלי כמעט אין חדש. ביקרתי אצל פאצ’יפיצ’י. [116] הוא קיבל אותי יפה וסיפר שפלאום כתב עלי “דברים יוצאים מן הכלל”. תארי לעצמך שאפילו לא שאלתי אותו על תוכן מכתבו של פלאום. מה דעתך על זה? מדוע נהגתי כך? לפי שעה לא קיבלתי ממנו כל תשובה. לא קל למצוא עבודה, ותהיה מה שתהיה. אבל הרי את יודעת שאני אופטימיסט מקצוע. אם כן, נקוה, מייקל!

בינתים אני הולך מחר לקונצרט של ברונו ואלטר. התמול ראיתי בתיאטרון את המלט. לא רע.

צו’רקולה הזהובה שלי, היום ה–16 בחודש ואלוהים יודע מה יקרה היום או מחר בארץ-ישראל. אני מתפלל שהכל ייגמר בטוב. אף-על-פי שאינני מאמין בזה.

זהובה שלי, ענוגה! את צריכה לקבל הלואה באחד הבנקים. לאישור תעודת-הגמר אני שולח לך חצי לא"י. אני חוזר ומבקש שתסלחי לי על כל ההטרדות שלי. נקוה שתהיה זו האחרונה. שמרי על עצמך, פורלה!

היי בריאה.

אני מנשקך חזק חזק

שלך ברמיק

ד"ש לכל משפחת בורשטין. כן, שכחתי לומר לך: אל תצטערי שלא לקחת את שני הצילומים. זה בכלל לא חשוב. שלחי לי שני צילומים, אחד מהם אשלח בעצמי הביתה.

קֶצלֶה, זיי גזוּנד. [117]

58

פירנצה, 23.1.34

היקרה שלי והענוגה, חתלתולי!

מעומק נפשי אני מודה לך על טרדותיך. אתמול קיבלתי סוף-סוף את העתונים, שזמן כה רב ציפיתי להם. אין לך מושג כמה שמחתי. אני מאושר שההפגנות עברו בלי קרבנות. לוּ ידעת כמה התרגשתי וסבלתי. תודה לאל שהכל עבר בשלום.

מוישלה! בשבוע שעבר הופיע פה ברוּנוֹ ואלטר. הלכתי לקונצרט בפעם הראשונה. האולם הוא היופי בהתגלמותו. חמשת-אלפים מקומות, אקוּסטיקה מצוינת, וכל-כך הרבה פשטות וטעם טוב! הייתי מוקסם.

והתזמורת! אמנם לא גדולה ביותר – 96 נגנים – אבל נגינתם היתה מצוינת. בתכנית שלש יצירות: סימפוניה של מוצרט, “יופיטר”, “מות איזוֹלדה” של ואגנר, והסימפוניה הראשונה של בראמס. הקונצרט עשה עלי רושם עד כדי כך שהחלטתי לבקר בכל הקונצרטים. כל שבוע ביום-א’ קונצרט סימפוני.

שלשום שוב הייתי בקונצרט. ניגנו יצירות מודרניות בעיקר: סטראוינסקי, אפילו… ראבל ודביסי.

האם נדמה לי שכבר כתבתי לך שהוּברמן ושנאבל יופיעו בשלושה קטנצרטים ויתנו את סדרת הסונטות של בטהובן? תופיע גם השלישיה קוֹרטוֹ-טיבּוֹ קאזאלֶס וייערך קונצרט סימפוני מיוחד עם קאזאלס כסוליסט. אבל די לי להרגיז אותך.

אצלי אין חדש. אני מבקר כבר בשיעורים באוניברסיטה, אף-על-פי שעוד אין לי תשובה בענין התנאים לקבלתי. אני מקוה שמחר או מחרתים אקבל סוף-סוף את התשובה. זה שבועות שאני נותן שעורים באנגלית תמורת שעורים באיטלקית. עדין אני מבין מעט מאד בזמן ההרצאות. צריך לעבוד ולעבוד. אני מקוה שאישרת אצל הקונסול האיטלקי את החתימות של מאגנס וקליין, כלומר שעו"ד הורביץ אישר את החתימות והקונסול האיטלקי אישר את חתימתו של הורביץ. כתבי אם קיבלת את חצי הלירה ששלחתי לך.

מוישלה! בהזדמנות ראשונה שִלחי לי שני צילומים, אחד בשבילי ואחד לאבי ולאמי (אם עדיין לא שלחת).

טובה שלי, יקרה! איך את מרגישה? מדוע אינך דואגת לעצמך? האם קנית לך נעלים חדשות? מה נשמע אצלך בכלל? מה נשמע בביתכם? קיבלו את הגלויות שלי? מסרי ד"ש לבבית לאביך ולאמך. וגם לטולינקה, לפולינקה ולנמה. לרזיאל אִמרי שהוא חזיר. אני מבין שיכול להיות שלא היה לו זמן, אבל לא לענות על שני מכתבי זו חזירוּת. לשואבּה ולפלאום עוד לא עניתי, כי אני רוצה קודם לברר מה התנאים שבהם אתקבל לאוניברסיטה.

מוישלה! גזרי מהעתונים את התיאור של טקס-הגמר ושלחי לי שני העתקים ממנו.

אני מנשקך ברוך ברוך

ברמיק

59

פירנצה, 30.1.34

מוישלה הטובה והיקרה שלי! אתמול קיבלתי את מכתבך, את העתונים ואת מכתבו של רזיאל. את יכולה לתאר לעצמך כמה שמחתי. זו פעם ראשונה קיבלתי את המכתב ביום נורמלי: ביום-ב‘. אם תנהגי לענות למכתבי ביום-ג’, מיד אחרי קבלת מכתבי, אקבל אני את תשובתך ביום-ב‘. אני כותב לך תמיד ביום-ג’. כך המרחק בינינו מתקצר בשבוע, כי בתוך שבועיִם אפשר לקבל תשובה על מכתב.

היום אשתדל לענות על כל שאלותיך. קודם-כל, התקבלתי לאוניברסיטה לשנה האחרונה. אצטרך להיבחן בשלושה מקצועות: יוונית, לטינית, ואיטלקית. בהתחשב בעובדה שהבחינות בלטינית ובאיטלקית מחייבות כל בוגר של Facolta di Lettere e Filosofia (אצלנו: הפקולטה למדעי-הרוח); שנית: כל בוגרי הפקולטה חייבים להיבחן בנוסף לשני המקצועות האלה (איטלקית ולטינית), בעוד ארבעה מקצועות (ואני רק באחד, ביוונית); ושלישית: שיוונית, ספרות יוונית והיסטוריה עתיקה היו אצלי מקצועות-משנה ולא מקצועות ראשיים – בהתחשב בכל אלה, הרי השגתי את המקסימום.

הבחינות נערכות פה פעמיים בשנה: בחודש יולי, ובסוף אוקטובר. אם לא תהיינה קשות מדי, אפשר שאוּכל לקבל את תואר הדוקטור בתחילת נובמבר. (במקום זה קפצה קוראת המכתב משמחה על הספּה, אחר-כך רקדה, הקיפה את החדר מספר פעמים תוך כדי מלמול כמה מלים חסרות-מובן. אחרי שהרגיעה את עצביה המעורערים, התישבה במקומה הקודם והמשיכה בקריאת המכתב.) אולם אל תשכחי שנוסף לבחינות אני חייב לכתוב דיסרטציה. מצד שני, יש בידי עבודה קטנה וטובה למדי שכתבתי בירושלים, ואם פסקוואלי יסכים (מחר יש לי ראיון אתו) אולי אספיק לעמוד בכל. אלו הידיעות הטובות. אבל יש גם גרועות. בעד הלמודים, הבחינות וכו’ אני צריך לשלם מיד 10 לא"י. שעורים אין לי, וגם אין לי תקוה להשיג.

מהבית כבר קיבלתי כסף. עכשיו ביקשתי שנית, והרי לכל יש גבול! כמה הם יכולים לשלוח לי?! ועכשיו גם מתקרבים זמני הפרעון של חובותי בארץ, במרס 3 לא“י ואפריל 4 לא”י. מאין יבוא הכסף? טוב יהיה אם יימכר משהו מהספרים שלי. אבל התקוה לכך כנראה קטנה ביותר. לו לפחות הייתי בטוח שאקבל סטיפּנדיה, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לפקפק גם בזה. בכל-אופן, בשבוע הבא אכתוב לד“ר פלאום. התכוונתי לכתוב היום, אלא שהחלטתי לחכות כדי למסור לו את תוצאות ה”אודיינציה" אצל פסקוואלי. חוץ מזה, אלסיקי, שהיה בפאריז, עומד לחזור בימים אלה, והייתי רוצה לספר לפלאום איך הוא קיבל אותי.

אצלי, בדרך-כלל, אין כל חדש. אני מבלה יפה מאד. אני מארגן פה חוג רביזיוניסטי, וכבר הרצֵאתי בו פעמיִם. בעוד שבוע וחצי ארצה פעם שלישית.

עם אחדים מחברי החוג יצרתי קשר קרוב למדי. בחורים טובים! בערבים הם באים אלי ואנו מתווכחים על בעיות פוליטיות, מטיילים, לפעמים מבקרים בקולנוע או בקונצרטים. ביום-א’ ינגן פה ז’ק טיבּוֹ עם התזמורת הסימפונית.

אני נראה מצוין, הבראתי, ואפילו אמך היתה קובעת שיפיתי. אני חוסך בכל ה“חזיתות”, ארוחות בוקר וערב אני מכין בחדרי, ואני אפילו מתגלח בעצמי. מה תגידי? אבל אחרי כל זה דרושות לי כמעט 5 לירות בחודש, הואיל ובעד ארוחות-הצהרים אני משלם 2 לא"י בחודש, פחות מזה אי-אפשר.

נשאר אפוא רק לסמוך על אלוהים, וזאת אני עושה.

חדרי קטן אבל נחמד. חלוני פונה אל גן שבו צומח דקל. כשאני מסתכל בעד החלון נדמה לי שאני בארץ. בעלת-הבית זהב. בכל יום מכבדת את החדר, קונה פרחים, מכבסת בעד תשלום של מה-בכך ומתקנת גרבים. באופן יחסי החדר לא יקר: 1.30 לא"י כולל חשמל, נקיון, כלי-מיטה ומגבות.

מוחה יקרה שלי, את כותבת שבירושלים ירד שלג. חייכתי – שלג ראיתי בגינואה. בפירנצה אף פעם לא ירד שלג. ב–1 בינואר מכרו כאן ברחובות סיגליות, ועכשיו מוכרים לילך בפריחתו. יש פה המון פרחים. Firenze, Fiorenia – מהמלה in fiore – פרח.

האקלים פה דומה בחורף לזה של ירושלים, אולי אפילו חם קצת יותר וגשום פחות.

ביום א’ ביקרתי בבית שבו נולד וחי מיכאל אנג’לו. הבית נשמר כמוזיאון ובו מציגים תמונות ופסלים שלו – יצירות נפלאות. בכלל, מסתבר שפירנצה היא אחת הערים העשירות ביותר בעולם במובן התרבותי. ביום א’ כל המוזיאונים פתוחים, ללא תשלום, ובכל יום-א’ אני מבקר באחד מהם.

מוחה! מה שלומך? האם את בריאה? אני שמח שתיחלצי מהחובות. אני שמח שהתידדת עם רזיאל. הוא בחור-זהב! כמוהו יש מעטים מעטים מאד. ד"ש לו ולאסתר. מה בדבר הצילומים?

שלחי לי שנים, אחד אשלח הביתה. כתבי איך בילית בבית.

ד"ש לבבית לכל משפחתך, לחנה ולחבריה שלה.

מוישלה! שלחי לי את הכתובת של חנה דימנט. [118] אני רוצה לכתוב לה.

בינתים ד"ש.

מה סיפרת עלי לרזיאל?

האם קנית נעלים?

מנשקך

ברמיק

60

פירנצה, 6.2.34

צ’ירה יקרה שלי! אני יכול לשער כמה התרגשת כשלא קיבלת ממני מכתב בשבוע שעבר. בשום-אופן לא יכולתי לכתוב לך. היתה לי בשבוע שעבר אנגינה קטנה, אבל עכשיו, תודה לאל, אני בריא בהחלט.

מעומק הלב אני מברך אותך להולדתו של בן-אחיך. אני מתאר לעצמי באיזו גאוה התהלכה אלכסנדרה בורשטין בעיר-שלום.

זהובה שלי! אני מודה לך ששלחת את הפרחים לשואבּה, פלאום וצ’ריקובר. משואבּה לא קיבלתי עדיין תשובה, וזה מפליא אותי. אני מקוה שתגיע בשבוע הבא.

טובה שלי! עכשיו אני רוצה לשוחח אתך על המכתב שכתבת בשבוע שעבר. כשלא קיבלת מכתב ממני ודאי החלטת שנעלבתי או נחרדתי (ברמינקה, מי יכול לדעת את ה“שגעונות” שלך). כתבת לי ששואבּה ניסה להשפיע עליך שתסעי לפירנצה ושהוא יעזור לך להסתדר, כי בירושלים יקבלו אותי לאוניברסיטה רק בעוד שלש שנים וכו’.

חבל מאד שאינני יכול לדבר אתך עכשיו, כי כל מה שאני רוצה להגיד וכל שאני צריך להגיד אי-אפשר לכתוב. אך למרות הכל, אנסה.

ראשית, נבחן את דבריו של שואבה ונוכיח שכולם הבלי-הבלים בכל המובנים. נתחיל בסטיפנדיה.

את צריכה לבוא אלי כשאקבל סטיפנדיה. קודם-כל, הבטחון שאקבל. מכיון שאת יודעת שאינני פסימיסט, אוכל לדבר בבטחון כזה על סטיפנדיה. סלחי לי, וגם שואבה, שיסלח לי – זאת איוולת. צריך לקוות שאקבל אותה, אבל זה טפשי לדבר עכשיו על מה שיהיה אחרי שאקבל אותה. שנית, כל הסטיפנדיה שווה 33 לא“י לכל היותר – ז”א שתספיק רק להוצאות של ששה חדשים בלבד (אם אקבל אותה באפריל היא תספיק עד סוף אוקטובר), וגם זה בקושי מכיון שעלי לפרוע שטרות בארץ: ב–3 במרס 3 לא“י, ב–5 באפריל 4 לא”י, ב–5 במאי 3 לא“י, ב–5 באוגוסט 4 לא”י. שלישית, שואבה אומר שהוא יעזור לך. שלא ייעלב אם אפקפק קצת ביכלתו הרבה, הרי את רואה איך הוא עזר לי. אני כבר שני חדשים וחצי בפירנצה ואפילו גרוש עוד לא הרווחתי. ורביעית, הוא אומר שפה אפשר להסתדר. אני אינני רואה איך. לפני שאדם אומר משהו הוא צריך להכיר את תנאי המקום.

ועכשיו, הדבר האחרון והחשוב ביותר: “הם רוצים שתעבוד באוניברסיטה בירושלים”, אבל הם אינם רוצים שתהיה “א אידישער דוקטור”, [119] אתה צריך לאגור עד כמה שאפשר יותר חכמה ונסיון – והם יקבלו אותך לאוניברסיטה רק בעוד שלש שנים לפחות.

כל זה מענין מאד, ואת זה אני שומע עכשיו בפעם הראשונה בחיי. ננסה להתמצא גם ב“חומר” כזה:

קודם-כל מי זה “הם”? אני אישית חושב שאלה הם רק שואבה ופלאום. אם, מצד אחד, אני חייב להם תודה רבה על רצונותיהם האציליים, הרי מצד שני איני טיפש עד כדי כך שאאמין בהתגשמות הרצונות האלה. לא שואבה ולא פלאום הם שמקבלים לאוניברסיטה. אינני תמים עד כדי כך שאאמין שהאנשים שבידם הדבר נתון יקבלו אותי לאוניברסיטה, בזמן שהם יודעים מה ההשקפות הפוליטיות שלי, בלי להתנות תנאים ברורים (ז“א ידרשו ממני ”ניטרליוּת וכד‘). כל זה במקרה הטוב. יש מלומדים בעלי-שם (למשל פרופ’ יהודה), [120] שאינם מתקבלים לאוניברסיטה רק מפני שמאיזו סיבה שהיא אינם רצויים לבעלי-הדעה, גם אם מצד אחד אינם רביזיוניסטים מוכּרים ומצד שני יש להם שם מדעי ההולך לפניהם.

איך אפוא יקבלו אותי כשאני מוכּר, לפי-שעה רק באוניברסיטה, כרביזיוניסט פעיל שאין לו מעמד מדעי. על הפעילות הפוליטית לא אוותר! זוהי תמצית חיי, נשמת אפי, וטוב לי למות כ“חייל אלמוני” [121] מאשר לחיות חמישים שנה כפרופסור נודע. ובכן? ונוסף על כך אינני יודע מה יהיה עלי במשך השנים האלו. קל להם לדבּר, אבל מה עלי לעשות?! בינתים מוקדם לדון בדברים האלה. קודם-כל צריך לסיים כאן, ואחר-כך נראה.

צי’רק יקירה! אני מסיים. למכתב אני מצרף צ’ק ע“ס 15 דולר, ולכן אני רוצה לשלוח אותו במכתב רשום. 15 דולר הם 3 לא”י.

מסרי את הכסף לחייט שלי, יונה פוקס, רח’ בן-יהודה, וקבלי ממנו את השטר. אם נתקבלה הודעה מאיזה בנק שהוא, שלמי בבקשה בבנק.

ד"ש לבבית לכל המשפחה.

מנשקך חזק חזק

שלך ברמיק

61

פירנצה, 6.2.34

רוניק הקטנה, קודם-כל אני ממהר להודיעך שקיבלתי את תעודת-הגמר עם האישור. ההרשמה באוניברסיטה הושלמה כמעט, ועוד עלי רק לשלוח את תעודת-הגמר לרומא, למשרד-החוץ, שצריך לאשר את חתימתו של הקונסול בירושלים. אני מקוה שבעוד ימים מספר אקבל את ה“ליבּרֶטוֹ” (כך קוראים כאן לפנקס-הסטודנט).

למזלי נהוג כאן שהפרופסורים מאשרים את ההרצאות לא בתחילת שנת-הלימודים אלא בסוף ינואר. כך אקבל את החתימות כשאר הסטודנטים. אפשר לומר שאחרי כל ההתרוצצויות והמתחים נגמר הכל, שבח לאל, בכי טוב. כבר כתבתי לך שהתקבלתי לשנה אחרונה ושלפני שלש בחינות: יוונית, איטלקית ולטינית. ביום-ד’ שעבר דיברתי עם פסקוואלי. הבחינה ביוונית לא תהיה קשה: נדרשים שני סופרים, ואחד מהם יהיה הומרוס, שאותו קראתי כבר בירושלים, השני יהיה ליזיאס או אַנטיפוֹן (את שניהם הציע פסקוואלי); אבל הבחינות בלטינית ובאיטלקית, השמועה אומרת, קשות מאד.

עם פסקוואלי דיברתי כבר על עבודת-הדוקטור. הוא הסכים בשמחה שהנושא יהיה “ארוס”. [122] את הרי יודעת שעבדתי הרבה על נושא זה. לולא הבחינות הקשות בלטינית ובאיטלקית הייתי יכול לקבל את התואר דוקטור בנובמבר, אבל הבחינות קשות. על-כל-פנים, נראה. שלשום הייתי בקונצרט של טיבּו. הנה התכנית. העתקתי אותה בשבילך.

באך – סוויטה מס’ 3 ברה.

מוצרט – קונצ’רטו בלה מאז’ור.

שוּמאן – מנפרד (אוברטורה).

מסטוּצ’י – נוקטוּרן.

וגנר – מזמור ליום-ששי הקדוש (מתוך פרסיוואל).

שימנובסקי – המזרקה האריתוזית.

אלבָּניז – מאלאגֶניה.

גראנאדוֹס – מחול מקורי.

דה-פאיָה – חיים קצרים.

כהדרן הוא ניגן ואלס של בראמס.

צירק יקרה שלי! כשפתחתי את המכתב וראיתי את הצילום של תעודת-הגמר – מלאכת-מחשבת – התכווץ לבי מכאב. קטנה שלי! לך אין כסף, וכאן את צריכה לשלם ולשלם בלי סוף. חצי הלירה שלי לא הלכה לאיבוד, היא בכיסי. התברר שאסור להעביר מכאן כסף לארץ, ואני כתבתי לך שאני שולח לפני ששלחתי. אעביר לך את הכסף באמצעות בנק.

כתבי לי, חתלתולי, מה על מכירת הספרים והתמונה? יש תקוה למכור אותם?

מוישלה הקטנה שלי! אני שמח שאת מנגנת ושאת מופיעה בנשף. כתבי לי איך הצליחה ההופעה הראשונה שלך. אצלי אין חדש, לצערי. אני צריך להודות לאלוהים שהענינים באוניברסיטה הסתדרו, אבל עדין אין לי שיעורים. תודה על הצילומים. אחד מהם שלחתי הביתה, ואני בטוח שההורים ישמחו מאד. הם מחכים לתמונתי בכליון-עינים. קֶצֶלֶה, אני גומר, נשארו רק 20 דקות בשביל לרוץ לדואר.

מנשק חזק חזק ובעונג

שלך ברמיק

ד"ש לבבית לכל משפחתך ולרזיאל. מסרי לו שאני מחכה למכתבו המפורט.

לשואבה ולפלאום אני שולח עכשיו מכתב מפורט.

מנשקך, מוישלה,

צ’ירק, צ’ירק

62

פירנצה, 13.2.34

הקטנה שלי, הטובה, רוניק! היום חיכיתי בכליון-עינים למכתבך (לכאורה צריך הייתי לקבלו עוד אתמול), ולא קיבלתיו. אינני יודע מה קרה. עתונים קיבלתי אתמול. אינך יכולה לתאר לעצמך כמה הם מפיחים חיים בקיומי החד-גוני. כמה מכאיב שאינני נמצא יחד אתכם בארץ. אבל אין מוצא.

יקרה שלי. צר לי שעוד לא שלחתי לך את הכסף. תקבלי בקרוב. באותה הזדמנות אעביר לך כסף למשלוח-מנות בפורים.

צ’ירק שלי היקרה! במה את עוסקת? איך המוזיקה שלך? האם את דואגת לבריאותך? איך את מבלה את הזמן?

אצלי אין חדש. לומד קצת, קיבלתי עוד שעור… בשעור הקודם אני מלמד עברית ולומד איטלקית… מתקדם לאט.

מצאתי פה בית“רים אחדים, בחורים סימפטיים וטובים. כמעט יום-יום הם באים אלי להתווכח. אני עובד בצורה די אקטיבית במפלגה הרביזיוניסטית. בימים אלה אַרצה פעם שלישית. החיים חד-גוניים למדי. חתלתולי היקר שלי! בתחילת פברואר אני צריך לשלוח 3 לא”י. ההודעה תבוא על שמך. אל תבּהלי. אשלח לך את הכסף. כתבי לי מה על התמונות. הוספרים. כנראה לא-כלום, נכון? אבל אין לזה כל חשיבות.

קצלה הקטנה, הטובה, צי’רק, צ’ירק, צ’ירק.

את טובה את.. את..

אינני יכול לכתוב לך.

מנשק חזק, חזק.

שלך ברמיק

63

פירנצה, 20.2.34

כצנלסון היקרה שלי! מיקלה הטובה שלי! אתמול קיבלתי את מכתבך ואת העתונים. את העתונים קראתי בנשימה אחת. אחרי הקריאה לא נשאר בלבי ספק שעדוּתו של הערבי במשטרה, היא אמת לאמיתה. לא יתכן דבר אמיתי וטבעי יותר מזה! [123]

צי’רק שלי הטובה! מכאיב לי שעוד לא החזרתי לך את הכסף, והנה יש לי בקשה חדשה אליך. מתקרב חג-הפורים ואני רוצה לשלוח פרחים לשואבּה, לפלאום ולצ’ריקובר.

כואב לי כל-כך שאינני יכול לקנות ולשלוח לך, פעוטה שלי, משהו ממאות הדברים ואלפי הדברים היפים שאני רואה פה בחנויות. אבל אני מקוה שהזמנים הקשים יחלפו ויהיה ביכולתי, יקרה שלי, להעניק לך הרבה הרבה.

את הכסף (3 לא"י) שאני צריך לשלוח בתחילת מרס אשלח לך בקרוב. עכשיו סוף החודש, ונשאר לי מעט מאד כסף.

קצלה הטובה שלי! את הפעוטה שלי! הרי אני יודע שאת מסורה לי ללא גבול ונאמנה. את הידיד שלי, מוישלה!

אתמול קיבלתי מכתב מאביך ומאמך. אמך כותבת שהיא מתכוננת להיות סבתא ושממרחק היא רואה שאני מוכן ללגלג עליה בשל כך.

טובה שלי! אני שמח שניגנת בנשף ושהיתה לך הצלחה. יותר מכל שמחת בודאי ללחיצת ידו של הגבר הנאה “מי חיי כאן”. אני מאושר שאת מנגנת הרבה ושקנית לך נעלים יפות.

חבל רק שלפעמים את יותר מדי מתגעגעת אלי. סימן שעוד לא חכמת. על עצמי אין מה לכתוב. כל חיי הם חיצוניים. אני רואה הרבה דברים יפים, שומע קונצרטים נהדרים. שלשום ניגן קורטו עם התזמורת הסימפונית. אני מבקר במוזיאונים וכו’. אבל כל זה אינו נותן לי סיפוק רוחני. קודם-כל קשה לי לקבל כסף מהבית. שנית, מעיק עלי שאינני נמצא בארץ, ושלישית…

צ’ירקלה הקטנה! הגידי לרזיאל שהוא חזיר! אבל לפני זה שאלי אותו אם קיבל ממני שני מכתבים (אחד עם חמישה ושֵני עם שניִם). [124] אם יאשר וישיב בחיוב, הגידי לו שהוא חזיר.

פורדז’לה, הצעתך שתשלחי לי כסף היא גאונית. מדוע את מפקפקת אם אקבל ממך כסף שתציעי לי? וכי סירבתי פעם כשהצעת לי? הו, טפשונת טובה שלי! אל תדברי שטויות! אינני רוצה לשמוע על כך בכלל. אבל אם יש באפשרותך, הלווי לי לשבוע-שבועיים 30–40 גרוש ושלחי פרחים לשואבה, לפאום וצ’ריקובר. אני אכניס למכתב שלש מעטפות, לצרף אותן לפרחים; הפרחים: אם יהיו ורדים, שלחי לכל אחד מהם בצבע שונה אבל אחיד – לאחד אדומים, לשני לבנים וכו’. אם לא תשיגי ורדים, שלחי פרחים אחרים לא חשוב איזה מין, אבל בצבע אחיד לכל אחד. הוציאי על זה 15 גרוש לכל היותר. אני חושב שגם 12 יספיקו. אבל עוד כמה גרושים – זה באמת לא חשוב. זהובה שלי, טובה! סלחי שאני מענה אותך כל הזמן בהוראות, אבל הרי את מבינה כמה נעים זה יהיה להם, ואני חייב להם כל-כך הרבה. הרי את מכירה את יחסם אלי במשך כל השנים הללו.

צ’ירלה הזהובה! צ’ירק, צ’ירק, צ’ירק. מדוע אינך מזכירה במכתביך את נחמיה? האם תהיי בתל-אביב בפורים?

ד"ש לכל המכרים. מנשקך חזק, חזק, חזק, חזק.

שלך ברמיק

64

פירנצה, 20.3.34

חתלתולתי שלי הקטנה, נוּ זקט, נוּ שקט. את טובה ואת חמודה… “אתה ברמינקה, אל תבלבל, אל תחליף את הנושא, אתה הרי יודע באיזה קוצר-רוח אני מחכה למכתבך, ואתה תמיד עם החכמות שלך”. צ’ירק, ראשית, מכתבך מוצא חן בעיני מאד. את באמת חישבת את הכל מצוין. ואני לא פיללתי שאת חֶברֶמנית כזאת.

ושנית, מוחה, אני מסכים אתך שהגיע הזמן לברר את בעית היחסים בינינו. אבל רק דבר אחד אני מבקש ממך: חיכּית חדשים רבים כל-כך, חכי עוד קצת. כשאת אומרת שלחכות עוד שתים-שלש שנים זה קשה מאד, ואפילו בלתי-אפשרי, את צודקת בהחלט. אבל הרי את עצמך כותבת שכבר השלמת בנפשך עם ההכרח לחכות עד שאקבל דוקטורט, כלומר (נקוה כך) עד סוף אוקטובר, אחרי ששמעת משואבה ש“הם” (ומי ה“הם” הנעלמים אינני יודע, ואת לא כתבת לי על זה בכלל) רוצים שאשאֵר באירופה עוד שנה או שנתים (בנוסף לשנה הזאת) – או אז החלטת שזמן כה רב אי-אפשר לחכות. בזה את צודקת בהחלט. אולם אני מבקש ממך: חכי עוד חדשים אחדים. היטב אני יודע שאין לי ידיד טוב ונאמן יותר ממך. אבל יש לי סבּות חשובות מאד לבקש ממך לחכות עוד חדשים אחדים. אני חייב לדבר אתך על זה. לא על הכל[125] אפשר לכתוב. אם את מאמינה לי, חכי עוד קצת.

נכון את נוהגת כשאינך סומכת על שום איש. כבר כתבתי לך בפרוטרוט (ואני מתפלא מאד שלא ענית לי על זה) מה דעתי בענין השיחות בינך ובין שואבּה. אני חוזר ואומר: אינני מאמין שיקבלו אותי לאוניברסיטה. אני מסופק אם בכלל רוצים לקבל אותי (שואבֹה ופלאום אינם יכולים לקבלני גם אם ירצו מאד). ברור לי שאם לא אפסיק את “הפעילות הציבורית” שלי לא יקבלו אותי. בין כך ובין כך, גם אם אחרי הסכָמתי לתנאי הזה היו מקבלים אותי, אינני בטוח אם אסכים אני להישאר באירופה שנתים נוספות, אפילו יבטיח לי חגיגית שכעבור זמן-מה יקבלו אותי לאוניברסיטה. אל תספרי את כל זה לשואבה. כל מה שכתבתי לך הוא חשוב מאד ורציני, ועל הכל אני רוצה לדבר אתך. אל תשאלי איך ומה, אל תגידי דבר לשום איש. בבּית הגידי שהחלטת להמשיך בעבודתך עד סוף שנת-הלימודים. אני מקוה שעד אז הכל יתברר. האמיני לי, צ’ירק.

אני מנשק אותך חזק חזק.

שלך ברמיק

עוד פעם אני מבקש ממך: כתבי לי את דעתך על מכתבי שכתבתי לך לפני שבועיים, ז"א ב–6 בחודש זב. כתבי לי פרטים על מה שאמר לך שואבה בענין האוניברסיטה.

ד“ש לבבית לדוד[126]. אני מחכה למכתבים. ד”ז לבבית לכל בני-ביתך. איך קוראים לבן-אחיך? משואבה אין עדיין תשובה. הגידי לי את איך לקרוא לזה?

מוחה, מוחה, מוחה. היי בריאה, חתלתולי.

65

פירנצה, 27.3.34

רוניק הקטנה שלי! ברגע זה קיבלתי מכתב מהקונסול האיטלקי בירושלים שמודיע לי באדיבות רבה שהוא מצטער על שברשימת הסטודנטים הארצישראלים, שנבחרו על-ידי המיניסטר להענקת הסטיפנדיות בשנה זו, שמי אינו מופיע. אנא, את אל תתרגשי! גם אני אינני מתרגש, אף-על-פי שלמען האמת אינני יודע מה לעשות. נראה. על-כל-פנים זו הוכחה נוספת עד כמה אסור בחיים לסמוך על הבטחות שונות. ברור לי שד"ר פלאום השתדל ככל יכולתו להשיג את הסטיפנדיה. רק לפני חודש הודיע לחי במכתב ששוב דיבר עם הקונסול האיטלקי, שאמר לו שעלי לכתוב אליו ולהזכיר לו שביקשתי סטיפנדיה… ושהכל יהיה בסדר. בתשובה על המכתב ששלחתי, לפי הוראתו, לפני חודש לירושלים, נתקבל המכתב היום.

לא מעט עבר עלי בחיים, ואם את זוכרת היה העקרון שלי תמיד: אין להקדים ולשמוח בטרם עת. את רואה שצדקתי. יהיה הלקח קשה כמה שיהיה, יש להודות לאלוהים על שהגיע בעוד מועד. שוב הוכיחו החיים שחייב אדם לסמוך רק על עצמו. שואבה אמר לך: “כאשר יקבל שטרן את הסטיפנדיה, את צריכה מיד לעבור אליו. אח”כ נשלח אתכם ללונדון". כל פירוש מיותר.

זהובה שלי! אל תתרגשי. זאת לא פעם ראשונה, ולדאבון-הלב, כנראה גם לא אחרונה.

נקווה שנינו יחד שיימצא איזה פתרון. אני חוזר ואומר: יכול להיות שמוטב כך, “גם זו לטובה”. זאת אומרת שכל מה שקרה יכריח אותי לקבל איזו שהיא החלטה.

כתבתי לך כבר גם בעבר שעדיין שאלה גדולה היא אם אסכים להישאר עוד שנתים באירופה. גם אם אהיה בטוח שיקבלו אותי באוניברסיטה. דרך-אגב, עני לי בבקשה בפרוטרוט על מכתבי הקודמים, שבהם ביקשתי ממך לפרט מי “הם” שרוצים לקבל אותי לאוניברסיטה ושהחליטו שלא רצוי שאהיה “א יידישער דוקטור” וכו’.

אני שולח לך צ’ק על 4 לא"י ואני מבקש להכניס אותו לבנק-חסכון-עממי (ציונים כלליים) ברח’ בן-יהודה. הערֵבים שלי הם מסוג האנשים שמאד הייתי רוצה לחסוך מהם מכתבים של דרישה לתשלום…

היום אכתוב לפלאוס. משואבה לא קיבלתי אפילו שורה אחת במשך כל הזמן. שלחתי לאשתו (לפי בקשתה) מטחנת-קפה (שבועים לפני פורים), ואינני יודע אפילו אם קיבלה אותה. בבקשה ממך, לשואבה אל תגידי מאומה, למען השם. הרי את תפגשי אותו ותאמרי: “שטרן ביקש אותי שלא אגיד לך, אבל…” ומיד תספרי לו הכל. ובכן, אל תעשי זאת, למען השם.

אני מתפלא מאד שעד עכשיו לא הגיע מכתב מרזיאל. כתבתי לו פעמים (פעם אחרונה לפני חודש לפחות). אם תפגשי אותו, מסרו לו ד"ש.

אני מקוה שאת מכתבי זה תקבלי אחרי החגים ושמצב-רוחך לא ייפגע. אל תתרגשי, חזקי, אמצי, אל יפול רוחך. הכל יהיה בסדר.

מנשק אותך חזק חזק,

ברמיק הרגוע

ד"ש לבבית ואיחולי חג שמח לכולכם וכן לפרצ’יק.[127]

66

פירנצה, 3.4.34

פעוטה שלי, צ’ירק הטובה! רק עכשיו קיבלתי את מכתבך שבו את מתארת את ביקורך אצל שואבה, ואם גם עצוב לי קצת על הנשמה, לא יכולתי להימנע מחיוך (את יודעת, זה המלגלג). “הוא סינן מבין שִניו שאחרי שתחזור הוא רוצה למנות אותך לאסיסטנט שלו באוניברסיטה. הוא העיר שבשידול הנכון אפשר להשיג סטיפנדיה. הוא וד”ר פלאוס יאחזו בכל האמצעים כדי שיאפשרו לך לנסוע[128]".

חי אלוהים, שמחה וששון! איזה פטפוט ריקני! או צ’ירק שלי הקטנה, את באמת עדיין ילדה תמימה ומאמינה בכל דבר. שואבה דיבר, ואת הקשבת. א שמחה אויף דיין קאפ[129]. נראה מה יגיד שואבה שלך כשייוודע לו שלא קיבלתי סטיפנדיה. חלילה לי מלהאשים אותו, ובמיוחד לא את ד“ר פלאום, ברשלנות. אני יודע כמה שתדלו לעשות ככל יכלתם כדי שאקבל סטיפנדיה, אבל לא קיבלתי אותה וזה מוכיח שהם אינם ”כל-יכולים", ודי בזה.

ואם זה כך, הרי זו קלות-דעת ממדרגה גבוהה ביותר מצדם, ובפרט מצד ד“ר שואבה, לבנות סטיפנדיות תלויות באויר ולחלק אותן בשם ממשלת איטליה, או בשם איזו שהיא אוניברסיטה אנגלית. וקלות-דעת גדולה מזו, אפילו פושעת, היא להשפיע עליך שתסעי אלי על סמך הבטחה ”להשתדל" וכו’ וכו’.

איך הם יביטו עכשיו בעיניך? האם הם אנשים חסרי-מצפון? למה הבטיחו מה שאינם יכולים לקיים?

את כותבת ששואבה מחליף דירה וכי “זאבלֶה[130] התארס”. הרי במשך שלושה חדשים וחצי שאני נמצא בפירנצה לא קיבלתי ממנו אפילו שורה אחת, הוא לא אישר לי את קבלת מטחנת-הקפה, לא הודה על הפרחים, לא השיב על מכתבי.

אומַר בעדינות: זה לא סתם לא-יפה. אבל אלוהים אִתם. אינני רוצה שום דבר בחיים מאנשים אחרים, גם אם נדמה יהיה שהם קרובים מאין כמוהם. גם זו לטובה. לפני שמונה שנים, ב–1 במרס 1926, כתבתי שמעתה אני חייב לסמוך רק על עצמי. כמה חבל שבמרוצת שמונה השנים נשכחה ממני החלטה זו לפעמים.

אני משתדל להסתדר עד כמה שאפשר. ואם גם קשה הדבר, קשה מאד, אינני מאבד את התקוה. גם את אל תאבדי. אני רוצה לקוות שבעזרת השם הכל יהיה טוב. רק דבר אחד אני מבקש ממך: היִי חכמה קצת יותר, חתלתולי! הפסיקי לתת אמון עיוֵר באחרים. שמעי ואל תאמיני!

חג-הפסח הולך ונגמר. במשך השנים האלו מעולם לא התגעגעתי כל-כך לבית הורי. מהבית שלחו לי מצה והרבה מטעמים. אני מרוֶה שגם את בילית את הפסח יפה.

לפני שבוע ביקרתי בקונצרט סימפוני (הסוליסט קאזאלס). ניגנו גם את הסימפוניה של בלוך, “ישראל”. הייתי גם בקונצרט של השלישייה קוֹרטוֹ-טיבּוֹ-קאזאלס. אני שולח לך את התכניה. עכשיו נערך פה קונגרס בינלאומי למוזיקה מודרנית. אולי נמצאת כאן ד"ר קורצמן, מי יודע?

אני מנשק אותך חזק, חזק אלפי פעמים.

ברמיק

כתבי לי אם קיבלת 7 לא"י (3 + 4) ששלחתי לך.

לרזיאל מסרי ד“ש לבבית. ד”ש לבבית לכל משפחתך. סלחי לי, אין לי עכשיו מצב-רוח לכתוב להם. מה שלומו של הצבר הקטן, פרצ’יק?

67

פירנצה, 10.4.34

צ’ירק הטובה שלי!

המכתב הזה שלי יגרום לך אכזבה קשה. המעטפה עבה, עבה מאד, והמכתב דקיק. אבל הרי כל זה יחסי. את רזה אף-על-פי שאַת “נראית מצוין” ו“שזופה כמו תימניה”, ורזיאל אינו רזה אף-על-פי שאחרי חג-הפסח היה צריך קצת לרזות.

זהובה שלי! אני שמח מאד שבילית את הפסח יפה. אני מקוה שבקרוב גם אני אהיה בבית.[131]

סוף-סוף נדמה לי שמעולם, מעולם לא היה לי רצון כה עז להיות בבית כמו בשנה הזאת, ואני מאושר שזמן הפגישה מתקרב.

אצלי אין כל חדש! אני מחכה למכתבו של פלאום, כדי לראות את תגובתו על כך שמנעו ממני את הסטיפנדיה. מענין! שלשום קיבלתי משועבּה מכתב שממנו אני מסיק שצ’ירקה-מייקל שלי היתה “במקרה” אצלו ושאלה אות באופן “דיפלומטי” – וליתר דיוק: “זרקה” דרך-אגב בזמן השיחה – “שטרן מתפלא ושואל אם לא קרה איזה דבר לאדוני”.

באופן כללי המכתב אינו מענין במיוחד. הוא מודיע לי שזה לא כל-כך חשוב (מנקודת-מבט של המדע) אם אסיים באוקטובר ואם לאו, שנפרדנו לשנתים וכו’. על מה שיהיה בעוד שנתים-שלש, אף לא שורה אחת! דרך-אגב, מענין מאד שבמשך כל השנים הוא לא רמז לי אפילו במלה אחת על אפשרות שאעבוד באוניברסיטה. אפילו לא לפני נסיעתי, ואתך הוא כל-כך גלוי-לב. אגב, גם עליך הוא כותב. לדעתו, אחרי שאקבל את הסטיפנדיה, צריך שתבואי הנה.

אחר-כך הוא שואל: “האם היא לא תוכל להשיג שם שעורים!” זה נקרא שהוא וד“ר פלאום יעשו את כל המאמצים – ”האם היא לא תוכל להשיג שם שעורים!" צ’ירק! אין צורך להתלהב יותר מדי ולהאמין. גם אני אינני מאמין עוד לשואבה כשהוא כותב שיפנה במכתב לאחד המכרים שלו באנגליה בענין scholarship . כתבתי לו שמראש אינני מאמין בכל מיני scholarships באנגליה. מאין אקח כסף לנסיעה? בכלל כתבתי לו מכתב ארוך מאד, חביב מאד, ובו אני רומז, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שהייתי רוצה לדעת מה יהיה הלאה. נראה מה הוא ישיב.

אני רואה שאת מכתבי האחרון לא קיבלת בעיר-שלום. על זה אני שמח, מכיון שהיה מקלקל את מצב-הרוח לך ולכל המשפחה. ולשם מה כל זה? איך נעם זיך ניט צום הארצן.[132]

לפני ימים אחדים ביקרתי בקונצרט של מוזיקה מודרנית, שלא עשה עלי רושם גדול ביותר, למרות הופעתם של סיגֶטי וּויטגנשטין[133], שעליו סיפרת לי פעם. נגינתו היתה מצוינת, ולדעתי היתה יצירתו של ראוול הקטע המוצלח ביותר בתכנית. ובכלל, הבל-הבלים, הכל הבל.

מייקל! חזקי, אמצי! תראי, הכל יהיה בסדר.

אני שמח שאת נראית טוב. האם זה בזכות העדרי? מה על המוזיקה שלך? אגב, מה בדבר התמונה והספרים שלי? אם לא יימכרו עד ה–1 במאי, קחי אותם בחזרה. במקום להאכיל בהם את העכברושים בחנות, מוטב להאכיל בהם את התיָשים שלך. ואל תחשבי ש“ירדתי מן הפסים” בגלל החוויות הקשות שעברו עלי. צר לי, אבל אני עדיין שפוי בדעתי.

מנשק אותך חזק, חזק, חזק.

שלך ברה

אל תכעסי שאינני כותב לעיר-שלום. אין מצב-רוח.

68

פירנצה, 17.4.34

חתלתולתי היקרה, הקטנה!

אתמול קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאד שלא התרגשת יותר מדי כאשר נודע לך עם קריאת מכתבי שלא קיבלתי את הסטיפנדיה. אני מתפ-לא שלא קיבלת את מכתבי הנוסף. אני מקוה שלא הלך לאיבוד ושלבסוף הגיע.

השיחה שהיתה לך עם פלאום מענינת אותי מאד. לצערי לא קיבלתי ממנו מכתב, לא אתמול וגם לא היום. ואני מחכה לו בכליון-עיניים, כי נוסף על תכניותיו פלאום גם צריך להעביר לי 96 לירטות איטלקיות (כמעט 1.75 לא“י) ולי אין פרוטה עכשיו. וּראי: ראשית, כאשר ביקש ממני פלאום לפני חודש וחצי שאשלח לו צילומים, יכול היה להבין שאין לי כסף מיותר ולשלוח לי לפחות לירה אחת על החשבון. לוּ זה היה עולה פחות הייתי מחזיר לו, ואם היה צריך לעלות יותר הייתי כותב לו, והוא היה מוסיף לי את החסר. הוא לא שה זאת. לפני שלושה שבועות כתבתי לו כמה זה עולה, וכבר לפני שמונה ימים יכולתי לקבל את הכסף, אבל עד היום לא הגיע. את תגידי: ”ברמינקה, אתה כועס ועצבני. לכן אתה מדבר כך". קצלֶה, יכול להיות שאת צודקת.

טובה שלי, קטנתי! בלחי לי שעשיתי אותך נושאת-מכתבים שלי, אבל אין לי כסף לבולים. אני מקווה שהשבוע אקבל כסף מפלאום ואז אפסיק להטרידך.

חתלתולי שלי! מצד אחד, אשמח מאד לחזור בסתיו לארץ-ישראל, אך מצד השני, אם כבר דיברת עם פלאום כל-כך הרבה, מדוע לא שאלת אותו מה אעשה בארץ וממה אתקיים. לכתוב עבודה מדעית בארץ אני יכול, אבל להתקיים מן האויר קצת קשה.

על-על-פנים, פלאום אומר בצדק שאני חייב להשתדל עד כמה שאני יכול לגמור באוקטובר. מה אעשה בארץ, זאת שאלה גדולה ורצינית. אולם אני מקוה שבאיזה אופן שהוא אצליח להסתדר בארץ. מכל-מקום, לא לנו ליפול ברוחנו. אני מחפש פה עבודה כלשהי, אבל בינתים… אין כלום.

מצבי הכספי? עד עכשיו קיבלתי כסף מהבית. עכשיו, אינני יודע. בכל-אופן החלטתי לא להודיע בינתים להורי שלא קיבלתי את הסטיפנדיה. נקוה שבעזרת השם הכל יסתדר בצורה זו או אחרת.

בכליון-עיניים אני מחכה למכתבו של פלאום, כדי לדעת מה התכנית שלו. אשר לשואבה, גם אני חשבתי, ואני שמח שאת מסכימה אתי. הענין איננו בזה שהוא רוצה להכין לו אסיסטנט. פשוט, הוא מקוה שסוף-סוף הוא יתמנה פרופסור ( אינו יודע אם בעוד שנתים או בעוד שלש), לכן הוא אומר שאני צריך להישאר באירופה שנתים-שלש.

זהובה שלי! בקשה גדולה יש לי אליך, העבירי את מכתבי לקונסול הפולני בירושלים וצרפי חצי לא"י, סכום שבמקרה חסר לי עכשיו. אני חושש שלא אוכל לנסוע הביתה אם הדבר לא יסודר.

יקרה שלי, אני שמח מאד שתפגשי בקרוב את ד"ר קורצמן. אני בטוח שארץ-ישראל תמצא חן בעיניה. מה נשמע אצלך? איך בריאותך? דרך-אגב: נשקלתי – 59.5 קילו! בשבילי זה לא רע. אני מנשק אותך חזק, חזק מאד.

שלך

ברמיק הגרוע

יכול להיות שבקונסוליה יבקשו תוספת של 25 גרוש, בגלל הפיחות של הלירה.

69

פירנצה, 26.4.34

חתלתולתי הטובה! אין אני יודע מה קרה שבמכתבך, שצריך היה להגיע אתמול, הגיע רק לפני שעתיים, ואני חייב למהר כדי לשלוח תשובה מיד.

פעוטה שלי! כשקראתי את מכתבך נתקפתי פחד. את כותבת: “אני רוצה במחזר קבוע אחד בכל.!!! (סימני-הפיסוק שלי) ברור שאתה מבין במי…” הוי, הנקודות האלו! ארבע נקודות! ומה פשר הנקודות האלו! ומיהו אותו המחזר הקבוע? צ’לן? לובּוצקי? אהרוני?

אני מבקש שתטלגרפי לי מי המחזר הזה (בכל?!!!) שאת רוצה בו (בלי נקודות). עכשיו תרשי לי לתת לך עצה חברית. כשאת מוחקת מלים, מחקי בצורה כזאת שאי-אפשר יהיה לקרוא מה שכתוב תחת המחיקה, ז“א יש לשים הרבה הרבה דיו ולמלא בדיו את המרובע המכיל את המלה ההיא. אחר-כך צריך לחכות עד שהדיו תיבש. רק אז אי-אפשר יהיה לקרוא את המלה. את, כמובן, לא עשית כך, ולכן קראתי את המלים שמחקת: ”ואילו אצלך בפינרצה ישנה איזו מאדאם (כמו בירושלים) שבגלל העינים היפות שלך היא מספקת לך הכל???" איך לא התבּישת לכתוב ככה על דויד, אה?[134] תסמיקי לפחות. דויד באמת מאד סימפטית, ואני מצטער שאיננה אתי בפירנצה.

ובאשר לזה שעלי לזרוק אותן, את כולן, לעזאזל. למען האמת, אינני יודע אם הייתי ממלא את בקשתך ברצון, אך למרבה הצער אין לי את מי לזרוק. אני חי כמו נזיר אמיתי; למען הדיוק: לא כמו שחי נזיר אלא כמו שנזיר צריך לחיות. אני בטוח שבמקום להשתתף בצערי את שמחה לקרוא את המלים האלו, אם גם לפי דבריך את מאחלת לי כל טוב, ובמשך ארבעת החדשים האחרונים לא התנשקתי אפילו. מה בנוגע להבטחתך: “אתן לך הכל….” (שוב ארבע נקודות). אני אביא אותה בחשבון (בלי נקודות). מכיון שאת מתפארת בכך ששמעת את שמיט[135], ראית את גרטרוד קראוס[136], אני מודיע לך שאני מקוה לשמוע מחרתים את בנג’מינו ג’ילי[137] וזמרים אחרים ב“לה-סקאלה” בליווי תזמורת של מאה נגנים (התזמורת הסימפונית של פירנצה, שעליה כבר כתבתי לך הרבה). וביום-הששי אולי אלך לקונצרט התזמורת הסימפונית של ברלין, עם המנצח פורטוונגלר. מי ניצח? את בשמיט ואני בג’ילי, את בגרטרוד קראוס ואני בפורטוונגלר.

עיניך הרואות: איני מֵצר יותר מדי על שלא קיבלתי את הסטיפנדיה, אף-על-פי שבינתים אין לי שום דבר מגודר. אני חי… בתקוה.

תודה רבה רבה לנֶמה[138] על הצילום. אני מקוה שאכתוב לו, ובינתים ד"ש לבבית. האם שלחת את מכתבי לקונסוליה, והאם קיבלת תשובה? את שמחה שאני נוסע הביתה? תארי לעצמך שגם אני שמח! אינך מאמינה? נדמה לי שעד עכשיו לא התגעגעתי הביתה כמו שאני מתגעגע עכשיו, אולי מפני שאני נמצא קרוב כל-כך לפולניה ולסובאלק, ומפני שאני יודע שעוד עשרה שבועות ואני בבית.

צ’ירק, לעת-עתה אין לי כסף לפדות את השטר השני מהחייט (בראשית מאי). אם תוכלי, שלמי. אשתדל לשלוח לך את הסכום הזה. כתבי מה קורה לספרים שלי בספּה לא-כלום, כנראה. קחי הכל אליך הביתה. את התמונה תתלי על הקיר בחדרך, והספרים אחד אולי צריך יהיה לשלוח הנה; אני אכתוב לך.

דרישת-שלום לבבית לכל המשפחה.

מנשקך בעדנה

ברמיק

את המכתב לפלאום אני שולח על-ידך – למען החסכון.

ד"ש לבבית לדוד ולאסתר[139].

70

פירנצה, 1.5.34

צ’ירק קטנה שובבה שלי! אני מתפלא שהשבוע לא קיבלתי ממך מכתב. ביחוד מכיון שהעתונים הגיעו, כמו תמיד, אבל כל זה לא חשוב. בעיקר: אני מקוה שאת בריאה, ושאצלך הכל בסדר.

טובה שלי! צר לי עליך. האם חסרות לך צרות משלך, שהנה את עוד מתבקשת לשלם את החובות שלי? אבל איך למנוע זאת? החלטתי שלא אקח עוד מהבית אפילו גרוש אחד. לקחתי די. אני מקוה שבמשך החודש תימצא איזו עבודה שהיא. אם לא, אפשר שאסע הביתה בעוד חודש (הלימודים מסתימים אצלנו ב–7 ביוני).

זהובה שלי! צ’ירק! מה נשמע אצלך? איך את מרגישה את עצמך? איך קיבתך הנכבדה? איך החבר החדש שלך? מתי תגיע ד"ר קורצמן?

אגב, ידיעה מרעישה: היה פה “האהל”, ועם השחקנים היה גם ארנסט גלזר[140]. ידעת שהוא יהיה כאן? ואם כן – מדוע לא כתבת לי? על-כל-פנים לא ראיתיו, כי החלטתי עקרונית לא לבקר בהצגות שלהם. את חושבת שהשתגעתי, אבל זה לא כך. פשוט, החלטתי שתיאטרון שעוסק בשתילת “תרבות הפרולטריון” ושבמשך חמש השנים האחרונות הוא מציג רק מחזות סוציאליסטיים – “כובשי הבִּצה”, “שאפּ”, “מות דנטון” – אינו ראוי לתמיכה; ומכיון שזה אבסורד לא לתמוך ב“האהל” ולתמוך בנאצים, לא הלכתי גם לקונצרט של התזמורת הסימפונית של ברלין בניצוחו של פורטוונגלר. הרי לך שוטה, נכון? במקום זה שמעתי את בנג’מינו ג’ילי, שאותו מחקה הטנור ההוא בעל השם הבינלאומי, מאוקיציוֹ. ראיתי את “ריגוֹלטוֹ” ואת “מנוֹן”. האופרה כאן נהדרת. השחקנים, הזמרים מ“לה-סקאלה”, התזמורת הסימפונית הפלורנטינית (96 איש). התפאורה יפה מאד מאד, האולם, שבו 500 מקומות לפחות, נהדר כשלעצמו. וכל זה בעד 7.5 גר’. מה תגידי?! אצלי אין חדש. אני לומד מעט, או נכון יותר אינני לומד. אבל אל תדאגי. בשלושת החדשים האחרונים אתיישב ובעזרת השם הכל יהיה טוב.

קיבלתי מכתב מפלאום ובו התכנית שלו. התכנית אינה נראית לי. שוב חובות חדשים ואצלי הרי הם מעטים כל-כך – אבל בכל-אופן הסכמתי בתודה: לפי-שעה אין לי מוצא אחר בכלל.

דרך-אגב, מה בנוגע לקונסוליה הפולנית? חשוב לי מאד לקבל מהם את התעודה על ביטול האזרחות הפולנית. כתבי מיד מה ענו לך בקונסוליה. אם קיבלת את התעודה, שלחי אותה בדואר-אויר – על-כל-פנים, אני שולח לך מכתב נוסף לקונסול הפולני ובו אני מבקש ממנו לשלוח את התעודה (אם עוד לא קיבלת אותה אַת) לקונסוליה הפולנית בפירנצה.

פעוטה שלי! אני מקוה שאת בריאה, ושאצלך הכל בסדר.

בקוצר-רוח אני מחכה למכתביך.

אני מנשק אותך חזק חזק

שלך ברמיק

ד"ש לבבית לכל המשפחה. האם הודית לנמה על הצילום?

ד“ש לדוד ולאסתר רזיאל, תודה על העתונים, ובמיוחד על ”הירדן".[141]

צ’ירק, צ’ירק, מוישלה.

71

פירנצה, 15.5.34

צ’ירק הקטנה שלי!

על ניָר אפור, אפור כאֵפר, הולך מכתב מן הגולה…[142]

אבל אל תבּהלי. מצב-רוחי אינו אפור כלל, אם, גם אין סיבה לשמחה מיוחדת. אני שמח שמכתבך אתמול היה יותר בהיר מהקודם. אל יפול רוחך, צ’ירקלה! הכל יהיה בסדר. כרגע קיבלתי את מכתבך הרשום, ששימח אותי מאד מאד. סוף-סוף אני פלשתינאי.

כתבתי לך שתשלחי לי את התעודה באופן דחוף מפני שחשבתי לנסוע מהר הביתה. הענין הוא בזה שאינני רואה שום אפשרות להסתדר פה ולמצוא איזו שהיא עבודה. תקוותי לקבל עבודה בספריה אבדה כנראה, מכיון שהסטודנט שעובד שם לא יסע מכאן. זאת אומרת שחרדתך היתה מיותרת. החלטתי לא לבקש עוד כסף מהבית, ולכן נותר לי רק לנסוע הביתה וללמוד שם.

אשתדל לסיים את עבודת-הגמר לפני שאסע. הלימודים פה נגמרים בערך באמצע יוני. לכן יכול להיות שבעוד חודש אהיה בבית. בזמן האחרון אני חושב הרבה ובעקשנות על עתידי. ברור לי שכך להמשיך אסור. אינני מאמין כלל בעבודתי באוניברסיטה. זהו דמיון-שוא של שואבה, שעליו סיפר משום-מה רק לך; לי אפילו לא רמז על זה מעולם. על-כל-פנים, אשתדל לסיים באוקטובר ואז נראה. אצלי אין חדש. לפני ימים אחדים התחלתי ללמוד. מרגיז אותי חוסר-הדיקנות של כל הארץ-ישראלים (חוץ ממך, כמובן). – מדוד זה חמישה שבועות אין מכתב; מפלאום שלושה שבועות. שואבּה כתב אלי פעם לפני פסח וחסל. כתבתי לחבר אחד נוסף לפני חדשים – אין תשובה. יהי אלוהים אתם!

טובה שלי! מה נשמע אצלך? איך את מרגישה? איך הקיבונת שלך? אני שמח שאת מנגנת. אבל בעיקר אני רוצה שתתחזקי ושלא יפול רוחך. זה העיקר.

קטנה שלי, צר לי מאד שאת צריכה לשלם בעדי כל-כך הרבה, והרי גם לך קשה מאד. שמות הספרים בספה: “הטרגדיה היוונית” של וילמניץ ו“פסיכוֹ” של רוֹדֶה. אם את יכולה, שלחי לי את שמיט (זה אינו דחוף). ובכלל, מוחה, היי בריאה.

מנשקך חזק עוד פעם

ברמיק

72

פירנצה, 22.5.34

צ’ירק שלי הקטנה! עת מכתבך עם הצילומים קיבלתי ואני מודה לך עליהם. אני שמח מאד שאת מרגישה בטוב ויש לך מספיק כוח כדי לנגן שלש סונטות שלמות של בטהובן. אתמול קיבלתי יחד עם מכתבך את מכתבו של ד“ר פלאום ומכתב ארוך מרזיאל וכן גם את העתונים. ידענו כבר שאב”א אחימאיר שוחרר, וכולנו שמחנו על כך. אצלי בדרך-כלל אין חדש, ז"א אין לי שום סיכויים להסתדר. יכול להיות שבקרוב אסע הביתה ואתעכב שם חודש או חדשיים.

הפעוטה! את מבקשת ממני שאתחייב ללמוד ואת צודקת כמו תמיד (ברמינקה, אתה כבר מתחיל); אבל, ראשית, עד לבחינות שלי נותרו לא שנים-שלושה חדשים אלא חמישה, ושנית הביני שקשה ללמוד כשהראש תפוס בענינים אחרים.

פלאום כותב שיסדר לי הלוואות בתנאים טובים מאד (התחלת התשלומים לאחר שנה), אבל, ריבונו של עולם, מאיזה הכנסות אשלם את כל החובות שלי? ומה בשנה הבאה? את חושבת ששואבה ופלאום יכולים למצוא לי עבודה? אני אינני מאמין בזה. החלטית וסופית פירוש הדבר שצריך לחשוב ברצינות מה לעשות. בכל-אופן, אל תחשבי שזה משפיע לרעה על מצב-רוחי. לא תאמיני לי, אבל מצב-רוחי טוב מאד, ומצד שני יש לי סיפוק ערכי רב[143]. חוץ מזה, אם את זוכרת, הרי תמיד התלוננת שאין לי די זמן לחשוב. עכשיו יש לי זמן למכביר, ואני חושב וטוב לי.

עוברת עלי תקופה של התגבשות פנימית, טיהור, סיכום. על כל אלה אספר לך בבוא העת. ובינתים, צ’ירק, התאזרי בסבלנות.

אני מקוה שאת מרגישה בטוב ושעבר עליך חג נעים בחוג המשפחה. עוד מעט אהיה גם אני בחוג המשפחה. בשבילי זה כל-כך משונה ובלתי-רגיל, ובו בזמן זה מושך ומפתה.

מה נשמע אצלכם בבית? איך הבריאות של נמה? מה שלום בן-אחיך? מסרי לכולם ד"ש לבבית.

מנשקך חזק חזק

ברמיק

אני שולח לך משהו שחור… כדי שלא תשברי את הראש יותר מדי, צירפתי תיאור מסביר. המוצלח ביותר הוא: צוארון לבן כשלג, ועניבה קשורה באופן אלגנטי.

מה שנוגע לספריה, בינתים זה רק חלום. דיברתי היום עם אותו סטודנט. הוא אמר לי שבינתים אינו נוסע. חוץ מזה, אינני בטוח שאם אמנם יסע ארבל דווקא אני את העבודה. והעיקר: המשכורת גרועה ביותר. נכון שהעבודה מעטה, אבל משלמים 200 לירטות בחודש, שהן פחות מ–3.5 לא“י. המינימו לקיום הוא 4.5 לא”י, ויותר נכון 5. מלבד זה, מה יהיה אם אשאר כאן עוד שנה אחת? לי ברור כשמש שזה בשום אופן לא יביא לי את הפתרון לתקופת שהותי בחוץ-לארץ. מיקה! זיי א מענטש! חזקי ואמצי ואל יפול רוחך. הכל יהיה טוב. אני אסור-תודה לך עד בלי די על עזרתך. חשוב מאד שתשלחי לי את הנירות שקיבלת בקונסוליה הפולנית. בהזדמנות ראשונה אשלח לך כבף.

אצלי אין חדש; אני חושה להתחיל ללמוד ברצינות.

דרישת-שלום לבבית לנמה ולכל המשפחה.

האופטימיסט שלך

ברמיק

ד"ש לדוד ולאסתר רזיאל.

73

פירנצה, 12634

צ’ירק הקטנה שלי, מוישלה, טובה שלי!

במכתבך האחרון את מודיעה לי שמכתבי “האבוד” נתקבל כעבור יומים. לשוא התרגשת, כמו שאת רואה. מדוע את מתרגשת עד כדי כך שנפגמת אצלך הראייה בגלל זה. כל-כך הרבה פעמים ביקשתי ממך לא להתרגש ואת כל-כך הרבה פעמים כתבת לי על האמונה המוצקה שלך בי. אבל, אם לשפוט לפי המכתבים שלך, האמונה הזאת מוֹעדת בכל רגע. נדמה לך שרגשותי כלפיך התקררו. אלוהים אדירים! אילו היתה לך אפשרות לקרוא את מכתביך אלי מארבע השנים האחרונות, היית מוצאת שכבר עשרים-שלושים פעם נדמה היה לך כך.

ואחרי כל מכתב כזה היית כותבת: “ברמינקה, זהב שלי, קיבלתי מכתב הענוג. סלח לי שאני מענה אותך” וכו’. גם בזמן האחרון כתבתי לך כמה פעמים שתחכי קצת, שתתאזרי פעם אחת ואחרונה בסבלנות, ואת מתרגשת ומתרגשת לריק. אין לי דרך להשפיע עליך חוץ מאשר להכריז באופן מוחלט שאינני סובל בחורות בעלות משקפים. אם תמשיכי להתרגש וראייתך תתקלקל עוד ועוד, תצטרכי להאשים רק את עצמך! ובכן נבהלת, היזהרי!

אני שמח שקיבותיך מתנהגות יפה אם לא למעלה מזה, שד“ר קורצמן תהיה בעוד שלושה שבועות בארץ-ישראל. סוף-סוף תצללי, בנפש ובגוף, בים של מוזיקה. דרך-אגב, לפני כמה ימים הייתי בקולנוע וראיתי את engeli senza paradise, ”מלאכים ללא גן-עדן“, סרט מחיי שוּבּרט שעשה עלי רושם חזק מאד. כאשר שמעתי את הסימפוניה הבלתי-גמורה של שוּבּרט נגלו לפני עולמות חדשים. ואני, ברמיק, הקר ונטול-הרגשות שלך (או, ליתר דיוק, של אמך), שעתים לא יכולתי להֵרדם. קראתי ב”הארץ“ שהסרט יוקרן אצלכם בשם ”הסימפוניה הבלתי-גמורה". למען השם, לכי לראות את הסרט. הוא אינו מצטין במיוחד באיכותו, אבל המוזיקה של שוברט משגעת.

אצלי אין חדש, עוד לא התחלתי ללמוד. בקוצר-רוח אני מחכה ליום הנסיעה הביתה. את התאריך המדויק אינני יודע. אני חושב שזה לא יאוחר מה–7 ביולי, אבל אולי גם קודם. אכתוב לך. אינני זוכר אם ביקשתי ממך לקחת אצל שואבה את ספרו של פרופ’ דובּסון, “ The Greek Orators ”. הספר דרוש לי לזמן מסוים. קחי את הספר לביתך, ובינתים אל תשלחי לי אותו. אכתוב לך מתי ולאן לשלוח את הספר הזה, וגם את שמיט. כשתהיי אצל שואבה מסרי לו דרישת-שלום לבבית.

אני אסיר-תודה לדוד על היחס שלו אליך. אולי הייתי מקנא קצת לולא הייתי בטוח בהחלט ברגשות (לא שלך, של דוד לשושנה שפיצר[144]). כן, כמעט שכחתי: מסרי למר ריקליס שדיברתי עם פרופ’ בוֹנאבנטוּרה[145], שהבטיח לתת תשובה סופית ביום-ו‘, ואז אכתוב לו. בשביל נחמיה אני מצרף כאן את התכנית, שלא מצאתי לפני שבוע. את העתונים אני מקבל בדיקנות רבה, ואני מודה לך עליהם. בכל יום-ב’ בשבוע עני בארץ-ישראל, והאם יש בעולם אושר רב יותר מאשר להיות במולדת? אין יום ואין שעה שאינני חושב על הארץ. אין אלה געגועים! בנפשי אני שם! צ’ירק, אל תתרגשי. אל תפגעי בעצבים שלך ובראייתך. הבריאי, ושמרי על בריאותך.

דרישת-שלום לבבית לדוד ולאסתר.

מנשקך ברוֹך, ברמיק

74

פירנצה, 19.6.34

צ’ירק שלי, הקטנה, הטובה, מוֹיסֵייבנָה! אתמול קיבלתי את מכתבך ואת העתונים. כמובן, פסק-הדין לסטבסקי עשה עלינו רושם עגום מאד[146]. אבל אנחנו מקוים יחד עם העם כולו (זה משתמע מהעתונים) שבסופו של דבר הוא ייצא זכאי. מכאיב ללא גבול, לא זה שדנו אותו למוות, אלא שיש אלפי מנוולים שביום ההוא יכלו לברך איש את רעהו בנצחון ולרקוד, וכל זה בזמן שציונות נמצאת על סף הכליון. בקרוב יידעו כל היִשוב וכל העם על אותו פסק-דין-מוות שמכינים לנו – לעם היהודי – ובזמן קשה כל-כך קשה מאד לאדם להכריח את עצמו להתישב וללמוד ספרות יוונית.

פעוטונת! אני שמח שמתקרבים ימי חופשתך וסוף-סוף תוכלי קצת לנוח.

צ’ירק טובה שלי! כתבי איך העיניים, ובכלל איך את מרגישה ואיך מצב הבריאות.

אני שותף לשמחתך על שבקרוב תיפגשי עם ד“ר קורצמן. היום נוסעת מכאן אחותו של יוסף וילנאי. היא אינה מכירה אותך אישית, אבל הבטיחה למסור לך ד”ש ע"י יוסף. אצלי אין חדש, מלבד זה שקניתי לי מגבעת יקרה ויפה בצבע אפור. חברי אומרים שהיא הולמת הותי. אבל כדי שאהיה משוכנע בזה אני צריך לשמוע את דעתך.

אני לומד מעט מאד. במובן הפסיכולוגי קל להבין זאת, אך להסביר בכתב קשה ביותר. ולכן, כפי שכבר כתבתי לך, אני דוחה את ההסבר הזה עד לפגישתנו.

צ’ירק! רציתי לשאול אותך עקרונית דבר חשוב מאד. אין ספק שקראת בעתונים על מצב היהודים בפולניה כיום. לכן החלטתי כי חובתי כציוני להציל משם ולו נפש אחת, כלומר לשאת אשה באופן פיקטיבי (ברור שעדיין אינני יודע את מי). אבל אמנע מזה אם לא תרצי בכך. אני מבין שהדבר יכאיב לך. אני עצמי כל השנים האלו לא רציתי לעשות זאת, אבל ברור לי שענין העם חייב להיות קודם למאוויים אישיים או לסלידות אישיות. על-כל-פנים, אני חוזר, לא אעשה זאת אם לא תרצי בכך. אני מחכה לתשובתך.

חתלתולי! אל תכעסי שאת מקבלת מעטפות שמנות ומתברר כי כל ה“שוּמן” הוא בשביל רזיאל. אלה אינם מכתבים. כשתמסרי לו את המכתב, הגידי לו שהוא בחור טוב.

דרישת-שלום לכל בני-הבית.

נשיקות חזקות לצ’ירקלה הקטנה שלי

ברה

75

פירנצה, 25.6.34

צ’ירק הקטנה! היום קיבלתי את מכתבך ואת העתונים. כרגיל, יום-ב’ הוא יומי הטוב ביותר. אני בארץ-ישראל. ואף-על-פי שקריאת העתונים אינה מביאה שמחה רבה, לפעמים היא מעיקה ומכאיבה, אבל עצם המחשבה או, נכון יותר, האילוזיה שאני כאילו שם אִתכם – היא אושר.

חתלתולי, אני שמח מאד שאת שולחת לי את “הירדן”. אלא שכאן שוב יש לי בקשה אליך. ב“הירדן” מיום-ששי חסר דף, ואותי מעניינות מאד דווקא החדשות הספרותיות וחדשות-הספורט.

טוב שכתבת לי על דוד[147]. עכשיו אני יודע מדוע אינו כותב לי כבר חמשה שבועות. אשר לשושנה, אין סיב מיוחדת להשתתף בצערו או לרחם עליו. מי יודע אם לא רבים הם המשתתפים בצערך… אישית אני מכיר רק שתים: הגברת חריס[148] המקסימה ועוד אחת ששמה אלכסנדרה לזרֵבנה בורשטין[149]… אבל אין ספק שאת מכירה עוד רבים: “כל מכרי וכו’…”

מוישלה! תודה רבה שלקחת משואבּה את הספר. את מכתבו (הראשון והאחרון) קיבלתי עוד לפני חג-הפסח, ומאז אף מלה. מילא, שיהיה בריא, גם הוא גם פטפוטיו.

אצלי אין חדשות מיוחדות. אני חושה שאסע מכאן ב–7 ביולי, אבל יכול להיות גם אחרת. בכל-אופן, אחרי שתקבלי את מכתבי זה כִתבי הנה ושִלחי עתונים לכּתובת הישנה, ויאָה סן זאנובּי וכו’. בעוד שבוע אדע כבר בלי ספק את תאריך נסיעתי מכאן, ואז אודיע לך.

שלשום הצטלמתי (צילום של אמאטֵריס, כמובן. אם הצילום יהיה מוצלח, אשלח לך). בדרכי הביתה אני חושב להיות יום אחד בוונציה ויום… בווינה, בווינה שלך.

מוישלה, אני שמח שהלִמודים מבתימים בקרוב ותוכלי קצת לנוח. חוץ מזה, עוד מעט תגיע (אם לא הגיעה עדין) ד“ר קורצמן, ואז ”לאשרי לא יהיה גבול“, כן, צ’ירקלה, ”ברמינקה, אתה צוחק, אך לוּ הכרת מאותה… וכו’".

מוישלה! אם תראי את דוד מסרי לו דרישת-שלום חמה והגידי לו שהואיל ובחינות-הגמר בסמינריון הסתיימו, אני מקוה שיכתוב לי בקרוב.

כתבי לי אם את מתכוננת לנסוע הביתה, ולכמה זמן. אם לשבועות-מספר, אני יכול לכתוב לך ישר לעיר-שלום.

דרישת שלום לכל אשר לך.

נשיקות,

ברשה שלך

בקשי את דוד שימסור שלום לאסתר. מה שלום חנה דימנט?[150]

76

סוּבאלק, 14.7.34

חתלתול קטן שלי! כמו שאת רואה, אני כותב אליך מהבית. היום שבוע לבואי הנה. כשבאתי הביתה הם הופתעו מאד. בכוונה כתבתי שאגיע עשרה ימים מאוחר יותר, וברור שלא חיכו לי. מצאתי שהורי הזדקנו קצת, אבל הם נמרצים ובריאים. דודיה[151] בחור מקסים. הוא מוצא מאד חן בעיני. כל השבוע הייתי עסוק בביקורים. אתמול היה אצלנו “בית פתוח” לבני גיל-העמידה, ונדמה לי שזה עבר בהצלחה. אני ודודיה היינו מלצרים.

זהובתי, אני מתאר לעצמי כמה התרגשת בגלל הנישואים הפיקטיביים שלי. מרזיאל הגיע מברק; ידוע לך כנראה. אך כל זה היה מיותר לגמרי כי אני ממילא החלטתי לא “לשאת אשה”.

חתלתולי הטוב! יש לי ידיעה טובה בשבילך, אבל אעכב אותה לשבוע. עוד לא קיבלתי ממך תשובה על שאלתי מתי תהיי בירושלים. הענין הוא בזה שידידי יהיה בקרוב בירושלים[152]. הוא אינו מכיר את הארץ, ואני הייתצי מבקש ממך להראות לו את העיר ולעזור לו בכּל. הוא ימסור דרישת-שלום אישית ממני ויספר לך על הרבה דברים מענינים (דברים שלא נהוג לכתוב עליהם). אם אינני טועה, הוא יהיה בירושלים מן ה–2 עד ה–10 באוגוסט, ואני מבקש מאד שתהיי בירושלים במשך היומיים-שלושה האחרונים של יולי ובשבוע הראשון של אוגוסט. זהובה שלי! זה חשוב מאד, ואני מקוה שעד אז תספיקי לנוח ימים אחדים בעיר-שלום. מסרי דרישת-שלום לדוד, לכל אשר לך.

אל תכתבי לי לסובאלק; בקרוב אצא מכאן לפירנצה, ובינתים מעבירים לי משם מכתבים בדיקנות.

הזהובה שלי! אני מנשק אותך חזק מאד.

ברמיק שלך.

77

סוּבאלק, 15.12.34

חתלתולי הקטן, זהובה טובה שלי!

אילו ידעת כמה צר לי עליך, טובה שלי! לשוא את מאשימה אותי. אני חושב שמכתבַי אינם מגיעים אליך כסדרם, פשוט מפני שעד עכשיו אינני יודע בדיוק מתי (ז"א באיזה ימים בשבוע) יוצאים מכתבים מוורשה לארץ-ישראל.

קטנה שלי, ציפוֹרת שלי! את אינך הגונה ביחס אלי. אל תדברי, אל תדברי! אני יודע הכל. את אינך צודקת. אני קרוב אליך עכשיו יותר משהייתי אי-פעם בשנים האחרונות. כן, כן, ברור שזה כך.

יקירתי, היום מלאו שבע שנים להכּרוּתנו, וכשעשית את חשבון הסך-הכל הגעת כנראה למסקנה ששמעתי ממך לא פעם ולא פעמיִים (את יודעת בעצמך מהי). אבל מה לעשות פעוטה שלי? קשה לך אִתי, אך בלעדי כנראה קשה עוד יותר. כן, קטנטונת, הגידי – נכון?

אין דבר, אל תצטערי, אלה הם חדשי סבלך האחרונים. הפסיקי להתענות. היום, אחרי שבע שנים, את לועגת לעצמך כמו שלעדת לפני ששנים, והאם לא היה שום שינוי ביחסים בינינו?

ציפוֹרת שלי, ילדתי הטובה, הס-הס, שקט-שקט, מוישלה, לו הייתי עכשיו אִתך הייתי עוטף אותך בחמימות והייתי מלטף את ראשך העיף ומנשק את עיניך הדומעות עד שתירדמי רגועה. חתלתו – לי, אל תבכי. הכל יהיה בסדר.

מכאיב לי לבקש ממך שתסמכי עלי ושתאמיני לי יותר. אני כנראה אינני ראוי לאמונך, אם גם כיום את מסוגלת לענות גם את עצמך וגם אותי בחשדות, בסברות, בדמיונות, שבסופו של דבר אפילו אַת עצמך אינך מאמינה בהם. האם יכול להיות שאַת מאמינה? אולם הרי אַת עצמך אמרת לי שבעומק נפשך את מאמינה כי…

חתלתולי הגדול, ילדתי הענוגה, הס-הס… לכל דבר בעולם יש קץ. אסור, נפשע ומטופש הוא, אחרי שנים כה רבות של עינויים, לא למצוא אפשרות לחכות עוד קצת. ואין ספק שאת היית מסוגלת לזה לולא היית הורסת את עצמך. פעוטה שלי, למעני חוסי על עצמך.

אני מנשק אותך בעדינות. אלוהים אדירים, באיזו עדינות, את כל-כולך.

ברה שלך.

שלחי לי איזה צילום שלך.

78

ורשה, 23.1.35

קטנה, קטנה, קטנה! קיבלתי את מכתבך שבו את מודיעה שהיית חולה. תודה לאל שהבראת. האם את זוכרת שאחרי מחלה צריך להיזהר? אני מבקש ממך, חתלתולי, עשי זאת למעני.

את כותבת שרזי[153] ביקר אצלך וסיפר לך על ההוצאה-לאור של “אל-על”[154]: “הוא רוצה מאד מאד” וכו’, בלי ספק, ששיריך ה“לֵגליים” יפורסמו כבר בסדרה השניה. אני אינני מבין, לא אותך ולא אותו. מדוע אתם כל-כך רוצים ששירַי יפורסמו? מדוע אני אינני רוצה בזה? דרך-אגב, רזי לא כתב לי עלזה, מסרי לו שאני בשום-אופן אינני מסכים לפרסום שירי. שירַי ה“לֵגליים” הם חלק אורגני של שירַי ה“בלתי-לֵגליים”; לולא אלה ה“אחרונים”, גם הקודמים לא היו קיימים. אני יודע שדוִד[155] חושב אחרת, אבל הוא אינו צודק. כמעט חצי שנה לא החזקתי את השירים בידַי. עכשיו יש לי הפרספקטיבה הדרושה. אני רואה שאחדים מהם ראויים להיקרא שירים.

כבר תשע שנים אני כותב. אפשר להמשיך ולחכות. יכול להיות שעכשיו לא נשאר עוד לחכות זמן רב. לי יש זמן! בכל הרצינות, אינני מבין מדוע את ודוִד רוצים ששירַי יודפסו. כתבי לי על כך. למען האמת, לא טוב עשה דוִד כשסיפר לך על הכל (רק זה היה חסר שהוא יקרא לך את שירַי ושאת תתרגמי לו את השירים “שלך” [שלי]). אבל אם הוא כבר עשה זאת, כתבי מה דעתך.

טובה שלי! את שואלת מה על הנסיעה של דוֹדיה. אוי ואבוי! לוּ היה לו כסף לשלם לבית"ר… אדם שפועל שמונה שנים ללא לאוּת.

מַרקוֹבה, דעי לך דבר אחד: לשפלות האדם אין גבול. אף-על-פי-כן, אני מקוה שבעוד חדשים אחדים הכל יסתדר.

מוישלה, אני חייב לרוץ לתחנת הרכבת כדי לשלוח את המכתב. בימים אלה אכתוב לך שוב.

אני מנשק אותך שוב בעדנה מיוחדת. אנא הוכיחי את האינטליגנציה שלך.

ברה

79

ורשה, 31.1.35

צ’ירקלה הקטנה שלי! כרגע קיבלתי את מכתבך, ואני ממהר להשיב. מכתבי זה בא כתשובה על מכתבך הקודם, שהיה כל-כך סתווי. בעצם, לא הייתי צריך להשיב: את עצמך ודאי כבר שכחת שכתבת, “ברגע קשה של החיים”, [156] מכתב כזה. ושנית, לדאבון-הלב, כל זה אינו חדש. את צודקת, כמו תמיד, אולי יותר מתמיד (גם זה ייתכן), אבל… על-כל-פנים, אני מקוה שבעוד ארבעה-חמישה חדשים יתבהר הרבה במה שנוגע לעבודתי. נחכה.

את אומרת שיֵש לך “שומר טוב” ממעריציך והוא רזי, שלא מזמן אמר לך: “אֶך רוני, צפצפי על כל הבחורים האלה. הם אינם מגיעים לקרסוליו של אברהם!”

פורקה, בחיי, אינני יודע מדוע רזי אמר לך זאת עכשיו. הרי שום דבר מיוחד לא קרה! ומלבד זה, האם רזי מסוגל לשפוט באופן אוביקטיבי? דרך-אגב, אני מתפלא מאד שעד עכשיו לא קיבל רזי את מכתבי. הרי אני כתבתי לו, ואין כל ספק שאת המכתב שלחתי על-ידך, שהרי אינני זוכר את כתובתו. אני יושב ומחכה לתשובתו, והוא יושב ומחכה למכתבי. “ובכן, איך יחצה החתול את המים?” כמו שנוהג לומר אחד מידידַי הוורשאים. הנה כך: אני אשלח עכשיו לרזי מכתב קצרצר, ואת תמסרי לו אותו. אולי על המכתב הזה תהיה תשובה, טוב? ועוד, דרך-אגב: בסוף פברואר לובוצקי [157] נוסע לארץ-ישראל “להשתקע”, וכך יהיה לך עוד בחור בעל-תוכן לשירותך (את חשבת לעצמך, מחַזר – הוֹדי והתוודי!). ראיתי אותו אתמול בוורשה, אבל לא ניגשתי אליו: אינני אוהב אנשים גדולים (זו בסך-הכל קנאת גברים).

קטנתי שלי הענוגה! את כותבת שלא אצטנן. אל תדאגי, חתלתולי! אני שומר על עצמי מתוך ידיעה שאם יקרה לי משהו לא יהיה מי שיטפל בי. את כותבת שלצערך יש לך הרבה מחזרים. איך להבין זאת? למה לצער אותך?

באחד ממכתבַי האחרונים שאלתי אותך מדוע את כל-כך רוצה ששירי (“הלֵגליים”) יופיעו בדפוס. לא ענית לי. אנא כתבי לי, זה מענין אותי מאד.

אצלי אין חדש. החיים חד-גוניים וגלמודים. הדבר היחיד בחיי האישיים הם השירים שלי.

אני מנשק אותך בעדנה בכלל ובפרט (בסיטונות ובקמעונות)

שלך ברה

80

ורשה, 7.2.35

מוישלה הקטנה שלי, הטובה!

הבוקר קיבלתי את מכתבך, ואני ממהר להשיב. את כותבת שהרופאים מאשרים לך לנסוע לאירופה. ברור שאינני מתנגד שתבואי, מה עוד שהבטחת להישמע לי בכל, ובייחוד לא להפריע לי בשום דבר.

את זוכרת שנדברנו להיפגש בחג-הפסח בווינה. צריך רק לחכות שבועות אחדים, כי יכול להיות שבערך במחצית הראשונה של מרס אבוא לארץ. אם לא, יש גם אפשרות שאסע לאיטליה, או שאצא מוורשה לשבועות אחדים. אבל הסיכוי הקרוב ביותר לוודאי הוא, למרות הכל, שאשאר בוורשה. על-כל-פנים, כמו שכתבתי לך באחד המכתבים, כל זה יתברר עד סוף פברואר, ולכן צריך קצת לחכות בסבלנו.

כל מה שאני כותב עכשיו אינו נוגע כלל לענין בואך. השאלה היא רק לאן תבואי, לפולניה או לאיטליה. מכל אחת מהן נוכל אולי לנסוע לווינה, ולו אך לשבוע בלבד.

אצלי אין חדש. הימים חולפים במהירות ובחדגוניות. מכרי מעטים, ואינני מחפש אותם. הרי את יודעת שבענין זה (נו, נניח, תגידי, פורקה, לא רק בענין זה) אני קצת תמהוני.

בדרך-כלל יש לי הרבה זמן, ויש אפשרות שאחזור ללימודים. מה נשמע אצלך? נראה שהקיבות אצלך לא בסדר, אם בגלל מצבן המליצו הרופאים שתסעי.

את כותבת שאביך אינו מאמין וכך גם עוד הרבה מכרים, וגם בביתכם מלעיטים אותך בכל מיני שאלות ובמבטים חשדניים – את מתחמקת ככל שאת יכולה. מוישלה, למה לחפש תירוצים? נכון, הייתי בתל-אביב, אחר-כך בסובאלק, אחר-כך בוורשה, וגם עכשיו אני בוורשה. בקרוב כנראה אסע לפירנצה. זה מה שצריך לומר. אם ישאלו למה? התשובה היא: סיבות כלכליות. מאד היה רוצה לנסוע לפירנצה, אבל שם קשה להתקים ולפי-שעה יש עבודה בוורשה. אבל כל אלה הם בכלל דברים של מה בכך.

העיקר הוא שאת צ’ירקלה, ושאת קטנטונת, ושניפגש, אני חושב, בעוד לא יאוחר משבעה-שמונה שבועות. דרך-אגב, מה בנוגע לסמינר ולגַנים שלך? כתבי על הכל בפרוטרוט.

מנשק אותך בעדנה מיוחדת בכל מיני מקומות אפשריים.

ברה

המכתב המצורף הוא לרזי. אל תקנאי על שהוא עבה כל-כך.

81

ורשה, 15.2.35

קֶצלֶה הקטנה!

אתמול קיבלתי את מכתבך האחרון. את כותבת שמכתב הנשלח ביום-ה’ מגיע כעבור שבעה-שמונה ימים. מכיון שהיום יום-ה‘, החלטתי פעם בחיים לשמוע בקולך ולשלוח את המכתב היום (אם גם יש סכנה שאם הניסוי הזה יצליח תרצי שתמיד אשמע בקולך). אבל הנה הסתכלתי בלוח וראיתי שהיום יום-ו’. לכן אינני יודע מה יהיה על המכתב. אנא כתבי לי.

אני מודה לך מאד על התמונות ששלחת לי, ביחוד מאחר שלא קיבלתי עתונים ושבועונים מצוירים מארץ-ישראל ונמנעה ממני האפשרות לראות על הדף הראשון (של העתונים והשבועונים) את פניך הזוהרים בכובע חדש (כחול-כהה או שחור? ואולי לא הא ולא דא?)

אצלי, לעת-עתה, אין חדש. אני מחכה לתשובה מהארץ כדי לדעת מה מצב הענינים לעתיד! כשאדע, אכתוב. [158]

שמחתי מאד לראות על פניה של חנה את חיוכה הישן והטוב. מסרי לה ד“ש לבבית. מה שנוגע לאקסיומות שלך מהסוג ש”טוב ממך אין בנמצא“, הרשי לי לשמור על ”דעתי הנבדלת" ( Votum Separatum ). מזל שנקודת-הראות שלי שונה מזו שלך (ביחס לעצמי).

אני שמח להודיעך שהלו-לו שלך (החמודון לוּבּוֹצקי) יהיה בעוד שבועים-שלושה בארץ.

בנוגע לשירַי, בשבילי, על-כל-פנים, הרי זה דבר חדש ובלתי-מובן שאדם האוהב רוצה שעל אהובו נו נו…, אולי גם האדם עצמו רוצה שעל אודותיו נו… נו… אבל הרי זה רצון עלוב וקטנוני.

האם לא נעים פי אלף לשאת בנפש פנימה את הכרת הסכנות שהתנסית בהן ואת הרגשת החובה שמילאת? האם לא נעים פי אלף להיות “חייל אלמוני”?

בין כה וכה, אם יופיעו שירַי, הרי לא בשמי יופיעו אלא בפסבדונים. [159] ובכן, מה ייצא לך מזה?

מסרי לדוד [160] ד"ש לבבית.

אני מנשק אותך בעדינות-בעדינות

ברמיק

ד"ש לכל אשר לך.

82

ת"א, 28.4.35 [161]

מוחקה קטנה!

“לאדם התכנית, ואלוהים המחליט”. [162]

עתה-זה נודע לי שאינני נוסע לירושלים. אבוא כנראה בשבת (לא ליום השבת) מכיון שבשבת בבוקר אני עסוק בתל-אביב. אני חושב שבמוצאי שבת אלוּן בירושלים.

אצלי אין חדש. אני שולח מכתב קצרצר לרזי. מסרי אותו בבקשה.

מנשקך,

ברמיק

נוּ הס, שקט, שקט, אל תתרגשי.

83

8.5.36

מוישלה מוֹי מָלֶנקי!

בעוד שעתים וחצי נהיה בפיראוּס. הים שקט וכחול. שלשום בערב הוא התנהג שלא כהלכה, וגם אני הלכתי בעקבותיו. עכשיו הכל טוב. מוישלה, פורקה, דז’ובלה. האם את מתרגשת, האם את סובלת, הגידי נא. אל תתפלאי שכותב אני עברית. הדבר צריך היה להיעשות מזמן וטוב שהוא נעשה עכשיו. אני מבטיח לך לכתוב גם להבא בכל שבוע. אכתוב לך מקונסטנצה ואח"כ מיד בבואי למחוז-חפצי הנוכחי.

כבר כתבתי לך שתדברי עם המנהל שלי [163] בענין הרשָמתי באיזה מוסד. שכחתי להוסיף שהמשכורת הפיקטיבית הרצויה היא 18 לא"י. כשתבואי לדבר אִתו מסרי-נא זאת בשמי.

ככה אין אצלי חדשות. החיים הם די משעממים, אבל אין דבר, אני מרגיש את עצמי לא רע.

במכתבי הראשון מן המקום אכתוב לך את הכתובת. יתכן שזאת תהיה הכתובת הישנה. בכל-אופן, עד שתקבלי אותה, המשיכי לשלוח מכתבים לפוסט-רֶסטַנט. [164]

אל תמהי לנסוע ירושלימה. נקוה שבקרוב הכל יֵרגע. מה הייתי רוצה להיות עכשיו בת"א. אבל כנראה יש להקריב גם קרבנות כאלה.

מוישלה! הפגשת כבר את בן-חורין? מה נולד לו? הבאה את לאלונה? השתדלי לנוח, לקרוא ולבלות ככל האפשר. טוב יהיה אם תסעי מעט הביתה או להרצליה.

פורקה, מוישלה,

נשיקות חמות

דרישת-שלום לבבית לך, רוני, ממרים.

אני מבקשך מאד להשלים עם ויוָה. [165] את יכולה לא לאהוב אותה, אבל צריך שהיחסים יהיו תקינים.

84

האניה “פולוניה”, 9.5.36

מוישלה קוּריצָה, [166]

כפי שאת רואה, אני מתאמץ בכל כוחותי להיות ילד טוב ולכתוב לך בכל הזדמנות. מחר בבוקר אנו מגיעים כבר לקושטא ומחרתיים לקונסטנצה.

הייתי באתונה, הפעם במוזיאונים, וקניתי לך כד נחמד. איני יודע אם אצליח להביאו ארצה בלתי שבור, אבל דיה לצרה בשעה.

העיקר הפעם הראשונה בשעת הנסיעה הופיעו טלגרמות גם מא"י. לפיהן נוצר הרושם שהמצב בארץ הוא מתוח מאד. כשקראתי אותן לא ידעתי נפשי. כל-כך צרב הכאב. עכשיו לנסוע וליהנות מזיו העולם, מטוהר הרקיע, מזוהר השמש, להתפנק, להשתזף ולשבת שעות בחבוק ידים. מה הייתי נותן עכשיו כדי לדעת מה נשמע שם אצלכם אצלי במולדת! מה הייתי נותן לו ידעתי שלפחות הכל נמשך כמו שהיה. אני בטוח בידידי ומאמין שידעו למלא את המוטל עליהם, אבל כמה קשה לא להיות אתם.

אני חושב שאכתוב לך כמה מלים גם מחר בערב לפני שנגיע לקונסטנצה. אכתוב לך בכלל לעתים קרובות. ואני מבקשך בזה לא להתרגש ולא להתרגז. שמרי על בריאותך. כתבי לי נא מה שלומך? האם הוטב מצב בריאותך? מה מעשיך? אני מקוה שירושלימה לא תסעי במהרה. אל נא תזדרזי.

שלום לך פוטי.

שלך,

ברמוק

ד“ש לבבית למשפחת דרָליץ’, [167] לד”ר רוזנפלד, פינק ושבע, לויוה, לאלי ולבעלה.

נ“ב: אם אפשר, שלחי את את ”הארץ“ או את ”הבוקר“, לע”ע לפוסט-רסטנט. זכרי את ה“אצל”. את המכתבים הבאים אכתוב באופן כזה: אם תהיה כתובת חזרה מהצד השני של המעטפה – המכתב יהיה בשבילך. אם לא תהיה – המכתב הוא לא בשבילך. [168]

85

ורשה, 16.5.36

ליוּבּימנקי [169] קַצ’קלֶה,

אני מקוה שקיבלת כבר את מכתבי מן הדרך. ביליתי את הזמן יפה. אמנם בחורות לא היו ולא היה עם מי לפלרטט, אבל ביקרנו במקומות יפים והיתה לי הנאה מרובה.

אולי פעם נסע יחד ואז יהיה לי גם עם מי לפלרטט. לעומת זאת, הנסיעה ברכבת היתה קשה ומיגע. כשבאתי לוורשה היו המסעדות הכשרות סגורות וכך יצא שאני לא שתיתי 48 שעות. ראשי עיף ויגע, שבור ורצוץ. אבל עכשיו התחלתי כבר לזלול כהוגן ואני מקוה שעוד מעט אשמין כחזיר וכשנתראה תוכלי לאכול שינקה כמה שתרצי.

אני מקוה שהיית בבית ובלית את החג בנעימים. אני כתבתי הביתה שבאתי, אבל עוד לא קיבלתי תשובה. אני תקוה שעניני הדירה אצלך בסדר וגם שאין לך מחסור בכסף.

העיקר, פוסיקו, שלא תתגעגעי הרבה ותראי שהכל יסתדר וחוץ מזה אני ליאבקיוּ [170] אותך מאד. אני הולך ברחוב ואומר: ליוּבּימנקי… השומעת את? אני אשתדל לכתוב אליך הרבה, ובכל-אופן פעם בשבוע, וגם את כתבי אלי. שלום קוֹטצ’קוֹ. [171] אני מנשקך הרבה הרבה.

שלך.

קטנה, שלחי לי את התוים בשביל הפּלָטה. [172]

86

ורשה, 18.5.36

מוישלה מלנקי!

איני זוכר אם הודעתי לך כבר שקיבלתי את מכתבך מיום 7 לח"ז ראשון בגולה. לעומת זאת לא קיבלתי עתונים. לא אדע מדוע.

הלא ביקשתיך לשלחם אלי. קשה לחיות באוירה של שמעות מוגזמות, וגוזמאות פורחות באויר, ולא לקבל – ולוּ גם באיחור – את עתוני המולדת. [173]

אני שמח מאד, בעצם יותר משמח, שמצב-רוחך אינו קודר כשהיה ושלבך טוב עליך. אקוה שגם מצב-בריאותך משביע-רצון. מדוע לא כתבת לי איך מתקדמת העבודה ה“עתונאית” שהטלת על עצמך למעננו? כתבי, הבאה את לפעמים אל ויוָה והאם יחסכן ההדדי תוּקן? הרואה את את אלונה ובעלה? דרשי נא בשלום כולם.

קראתי שלשום בעתון שבהרצליה שרפו צריפים. יתכן שצריפי בית"ר המה, [174] ואולם אינני שואל ואיני מחכה גם לתשובה. מובטחני שהתשובה בוא תבוא, ואני מחכה לה מתוך סבלנות ואיתנות.

שקט והתגברות על כל יצר, זהו צו השעה. שעת שנוי-ערכין כזאת, שעת מפלת המפעל ונצחון הרעיון, לא היתה לעם ולישוב במשך 19 השנים האחרונות. אבל אין להאירך דבּוּר בענין זה במכתב.

אני מחכה לידיעות בקשר עם קוסטמן. [175] אקוה שהכל יהיה בסדר.

מוחלה, הייתי רוצה שתכתבי לי בענין הפיננסים. השאלה היא מאד בלתי-נעימה, אבל היא קימת. בחודש מאי קבלתי 6 לירות יותר, ז.א. 18 לא“י. זהו המקסימום שאני יכול לקבל לרגל נסיעתי. מכסף זה קיבלת 7 לא”י – 1 ממני ו–6 מידי רזי. חוץ מזה שילמתי גם את שכר-הדירה, 3.5 לא“י, ממשכורתי, ז.א. שלי נשארו מ–18 הלא”י רק 7.5. את יודעת מנסיונך שבשעת הנסיעה עולה הכל יותר ביוקר. חוץ מזה עלי לבוא הבית ובבואי להביא 2 לא“י. בקיצור: לא אוכל להצטמצם יותר. את תוכלי לקבל בחודש יוני רק 6 לא”י עם שכר-דירה. אני יודע שזה אינו מספיק, אבל אני תקוה שתשיגי עוד שתי לירות במקום כלשהו עד בואי. אח"כ נסדר את כל החשבונות.

פוטה, אני יודע שכך זה לא נעים מאד לך וגם לי, אבל הלא איני יכול לבקש יותר מ–18 לא“י לחודש. זה אבסורד גמור. אני מקוה שעם בואי יסתיים הכל בכי טוב. ולע”ע למשך חודש יוני צריך למצוא עצה. יודע ידעתי שהנך אשת-חיל ותקותי היא שתמצאי פתרון. כמובן שהפתרון הזה אינו נסיעה ירושלימה. על זה אין מה לדבר! אני מבקשך שלא תרמי אותי ולא תעשי את הדבר. בכלל, כל הענין הזה אינו חשוב. עלינו להודות לאלוהים שלא סבלנו שום נזק מן המאורעות, וכמה לירות פחות או יותר היא שטות שלא כדאי להאריך את הדיבור עליה. אני תקוה שתביני אותי באופן נכון, כראוי לאשה-ידידה שמבינה לרוחי ויודעת לעזור לבעלה כשהדבר נחוץ.

ועכשיו עוד בקשה. תסַדרי במשך שבוע או שבועיִם מיום קבלת המכתב שד“ר רוזנפלד יקבל ממך 2 לא”י. זה צריך יהיה לסַדר עם ידידי. [176] את הכסף אני מקבל כאן, אבל עכשיו אי-אפשר לשלוח מכאן כסף לחו“ל ולכן, לפי בקשתם של הוריו, הסכמתי לעשות את הדבר. אמרי לידידי שכשישלח לי כסף ישלח ב–2 לא”י פחות, וימסור אותך לך ואת תמסרי לד"ר רוזנפלד.

מה שלום הוריך, נפתלי, פולה, פרצ’יק, [177] נחמיה ואסתר? האם היית בבית? הראית בזמן האחרון את דודיה או את הינדה? כתבי לי על הכל בפרוטרוט. מסרי נא לכולם ד“ש לבבית. אותו הדבר לכל משפחת דרליץ’ וברקר וגם לד”ר רוזנפלד. אבקשך למסור לו את המכתב שתמצאי במעטפה.

מה עם מקום-העבודה בשבילי? הדיברת בענין זה עם ידידי? ד"ש חמה ולבבית לרזי. כתבי לו. הוא ישמח מאד: רח’ צפניה 58, אצל גוטרמן.

87

חיפה, 5.6.36

מוישלה, מותק! [178]

אני שמח שאפשר לכתוב לך ולהרגיעך (במקצת) במכתבי זה. הדרך עברה בשלום. בכלל לא נִכר שהיה פעם דבר-מה. [179] בקרון שלנו ישבו הרבה ערבים: אפס!

השעה עכשיו 11.25: בעוד 45 דקות בערך אעלה על אניה. רציתי למסור לך בזה דבר אחד ששכחתי לעשותו. בעוד ימים מספר יתקבל על שמי מכתב מחיפה. תעבירי אותו לבעלה [180] של הבחורה שאת כועסת עליה, [181] ואגב כך תבררי אִתו איך תוכלי למסור לו את המכתבים בעתיד.

אני חוזר על התנאי: בלי “אצל” – בשבילך. עם – בשבילו. [182]

למכרים, שמוכרחים לספר להם על נסיעתי, אִמרי שנסעתי לפאריז. לאחרים לירושלים.

שלום פורקה, היִי שקטה, נוחי, קראי בספרים. העבירי את הפסנתר ואל-נא תתרגשי או תתרגזי. הכל יעבור. בקיצור חִזקי.

נשיקות, שלך

ברמיק

נ"ב: יא מָלֶנקי. [183]

88

ורשה, 10.6.36

קוּריצה מוֹיה מבנקאיה, דז’יובּלה,

השבוע עוד לא קיבלתי את מכתבך אבל “נתחשק” לי לכתוב לך. א“כ, רק לפני ארבעה ימים כתבתי אליך. סוף-סוף את אשתי החוקית, ואני התחייבתי בפני הרב לקיים ”המון" דברים שלא קיימתי ואולי גם לא אקיים. ובכן, לכל הפחות צריך לכתוב. מוישלה! מה שלומך, פּוּסיה? המתגעגעת אַת לבעלך? הגידי לי, אני לא אומַר לו את האמת המרה. הלא ידוע ידעת שאנו ידידים ותיקים ואני לא אגלה את סודותיך לאיש. מה שלום חדרנו? האם הרהיטים נעשים? את לא כתבת לי פרטים בענין זה, ואני עד היום מלא התפעלות: איך העזת להחליט בענין עדין זה מבלי שתפחדי מפני הבקורת הקשה של בעלך המשוגע והמבקר המושבע לכל דבר שלא יצא מתחת ידו.

דז’יובליה, דז’יובלה! האם היית בבית הוריך בזמן האחרון? מה שלומם? מה שלום פולה, טולה ופרצ’יק הנחמדון? מה שלום נחמיה ואסתר? ומה שלום כל מכרינו, בעלת-הבית שלך ובעלה, ד“ר רוזנפלד, פינק ושבע? מסרי נא לכולם פ”ש לבבית ממני. גם לאלונה ובעלה, לויוה ובעלה, ולאליהו עם אשתו. כתבי נא לי הראית את דודיק והינדה בזמן האחרון? מה מצב-רוחך, פוסילה? אל תצטערי, דז’יובליקס. עכשיו זמן ההפרדה הולך ומתקרב (אמנם לאט, לאט) לקצו. עד סוף יולי אני מוכרח להיות בארץ: הדרכּיה נגמרת. [184]

אצלי אין חדשות. אני אוכל, שותה וישן. פני טובים מאד, ואת היית שמחה לראותי. מזג-האויר כאן נורא. גשמים יורדים בלי הרף, ובלי מעיל עליון אי-אפשר להופיע ברחוב.

קוריצה, האם יש לך ידיעות מרזי? מה שלום אמו? פה מתקיים עכשיו כִנוס בית“ר. הייתי בפתיחתו בהשתתפות ז’בוטינסקי ואחימאיר. גם מחר אלך – להרצאתו הגדולה של ז’בוטינסקי על הנושא: ”השעה ה–12 של ארץ-ישראל". זהו בלוי-הזמן היחיד שלי, מכיון שאינני מבקר עוד לא בתיאטרון ולא בסינמה.

שלום מוסי! אלפי נשיקות. שלך,

ברמיק

אני שולח לך גלויה מסובאלק. תראי כמה יפה אצלנו. מכתבים לא אשלח יותר על הכתובת שלך. ובכן את יכולה לפתוח את כולם. [185]

89

ורשה, 19.6.36

קוּריצה, קוּריצה, דז’יוּבּלי!

לפני כמה ימים כתבתי אליך ואני כותב שוב. סוף-סוף את ילדה טובה ואני רואה ש“את אצלי בן-אדם”. אני שמח שאת בריאה ושלמה, רואה את דוֹדיק והינדה, וגם היית בבית. אני מודה לך מאד על המכתב שכתבת להורי. יש לי תשובה עליו ואני שולח אותה לך. אקוה שמסרת כבר את מכתבי לרזי. מה מאושר אני בשמעי שהוא בא אליך לעתים קרובות. הייתי רוצה שנשב שלשתנו שוב ונקשקש כמו בימים עברו.

אצלי אין חדש. אני אוכל הרבה מאד ו“מרגיש את עצמי מצוין” (עברית צחה מאד!). גם זאת עברית צחה.

אני שמח מאד שאת מכינה את הבית לקראת בואי. עוד כמה שבועות ואנו נתראה בודאי. נדמה לי שהפעם קצת אשמח, אבל עוד לא החלטתי אם יהיה כך. דז’יובלי, השתדלי נא שגם הפסנתר יהיה בבואי. מה אשמח לשמוע את שירי שובּרט. [186] אני קראתי אי-אלה ספרים וחשבתי שטוב היה לו גם את קראת אותם. אני מקוה שהנך רשומה בספריה. קחי נא את “גרנל בו” של רומן גול.

שמעי נא, דז’יובלי! אולי תנסי את להשפיע על הערבים. אני רואה שאנגליה עם נציבה הנחמד אין בכוחם לעשות זאת. אולי תצליחי. אני מאחל לך הצלחה מפני שהענין נמאס לי כבר.

שלך כמעט כל הזמן.

ברמיק

פ.ס.: יש לי בקשה אליך: תמצאי נא בת“א את עו”ד לויצקי [187] ותבררי אצלו אם הוא אישר תעודת-גירושין של משה לוי בן יעיש. [188] תעודה זו ניתנה ע“י בית-דין בטבריה ב–12.10.35 ואושרה ע”י לויצקי בערך בנובמבר שנת 1935. בחור זה התחתן עם אחותו של חבר, באמרו שהוא רווק. אח"כ התברר שהוא גרוש. אני רוצה לדעת אם תעודת-הגירושין לא היתה מזויפת.

את תקבלי כעבור כמה ימים 2 לא“י מג’. [189] מסרי אותן לד”ר רוזנפלד בבקשה.

90

ורשה, 14.7.36

מוילה, מוילה!

קיבלתי את שני מכתביך ושמחתי מאד על מצב-רוחך הטוב (אשר בודאי התחלף כבר מאז במצב-רוח מזופת). אבל אין דבר: עוד מכתב אחד אני כותב לדזיובלי ואח"כ אני יוצא אליה. אמנם הביטוי הנועז והדימוני: הזהר!!! ברוסית: ברגיס!!! מפחידני מאד, אבל אין ברירה: הלא אני מוכרח לשוב. לכן אין טעם לכתוב לך מכתבים ארוכים. רק בקשה אחת לי אליך, מוילה, רצינית וחשובה. אל תבואי לחיפה לפגשני בנמל. אני מבין את הכל, אבל אני אוסר עליך לעשות זאת. [190] אצלי אין חדש. אני מתכונן לאט לנסיעה ויש לי אפילו כרטיס אניה. זה העיקר. חוץ מזה אני קורא, עובד קצת, וזה הכל.

פוסיה, פוסיה! הכוני לבקורת חריפה ביחס לרהיטים ולשאר הירקות. אוי לך אם איזה דבר לא ימצא חן בעיני.

אם אמצא את שירי ורשבסקי, אביא.

חבל מאד שהפסנתר יחסר, אבל השביתה תפסק, והפסנתר יבוא ברוב פאר והדר תל-אביבה.

פ"ש לבבית לרזי ולכל ידידינו בני הבית. הפעם איני קורא בשמותיהם.

נשיקות חמות, פוסילה, ולהתראות בקרוב.

שלך ברמיק

כשתקבלי מכתב רשום, מסרי אותו למנהל. [191]

91

פראג, 2.2.38

מוטקי, דוֹרוֹגָיה קושקה. [192]

באתי הנה אמש, ואולם אחרי נסיעה של 48 שעות ברכבת בלא הפסקה הייתי עיף ויגע. עשיתי אמבטיה, שכבתי לישון, ובערב נפגשתי עם הלל [193] וחיים. [194] שכבתי ב–4.30 בבוקר. פה אין חדש. לע"ע אני מטייל בעיר ומסתכל בכל חלונות-הראוה. ראיתי הרבה עניבות יפות וגם נעלים, וכמעט שבחרתי לי זוג אחד, אלא שיש לי הרושם שראיתי רק כ–70% מהנעלים בכל העיר. אם כן, לפני שאקנה אראה את שאר ה- 30%.

העיר יפה, ביחוד ואצלבסקה נאמייסטי (ואני שולח לך את התמונה). אבל זה עוד לא המערב האמתי. גם הפראז’נקי [195] – הן גדולות, גבוהות, רחבות ובריאות, אבל… עם האוכל היו לי צרות צרורות. בקושי רב מצאתי רק היום מסעדה כשרה, ורק היום אכלתי כמו בן-אדם.

כך אצלי אין חדשות. אני עוד לא עשיתי מאומה. מחכה לשיחה, ובינתיים מטייל בעיר. כל הקרבות עוד לפני. אבל אני מרגיש את עצמי חזק ואני מאמין בהצלחה.

עוד לא מצאתי את הדואר הראשי. אני בטוח שמכתבך נמצא כבר שם, ומחר יהיה לי מה לקרוא.

מה נשמע אצלך? מה שלום הפוסיק והפופיק? [196] תדרשי בלומם. מה שלום ה“סושצ’יק” [197] ו“דוִדקה” [198] הוא היה מוצא כאן הרבה ידידים. היום ראיתי את פרופס. השאלה הראשונה שלו היתה מה שלומו ומה… שלומך.

אם את רואה את ידידי [199] תדרשי בשלומו. מסרי לו שאני אכתוב לו מיד לאחר השיחה.

היי שלום פוסקה.

שלך ברה

92

פראג, 7.2.38

מקלה מלנקי,

אני מאשר בזה את קבלת מכתבך מיום – 27.1.38, ומכתבך השני מיום 2.2.38. הביזנס שלי כאן כמעט נגמרו ומחר אני אזוז. היום טיילתי במשך שעתים בעיר וראיתי כמה דברים יפים. קניתי לי נעלים וגרבים ואני חושב לקנות גם כתונת או שתים. דברים אלה הם כאן בזול. אני שמח מאד, מוסקלה, שאת מבלה את זמנך בנעימים. אני לע"ע עבדתי הרבה מאד ועדיין לא נחתי. אבל עכשיו העבודה האינטנסיבית נגמרה ואני תקוה שממחר ועד יום נסיעתי אוכל לנוח, לישון ולהשמין יפה. איני יודע בדיוק את יום הנסיעה, אבל יש להניח שבסוף החודש אהיה בארץ. אני חושב שבעוד שבוע אוכל להודיעך בדיוק מתי אצא.

מוּסינקו, את לא צריכה להתגעגע יותר מדי. הכל יסתדר בכי טוב. הגידי נא לי, חביבתי, מה שלום אחי יקירי ורעייתו “הצוענית”. מה נשמע אצלם. מה עם רוטנברג? אני מזכיר כאן ליוּניצ’מן [200] בכל יום את ענין המכתב, [201] אבל לצערי הוא עוד לא סודר. אני חושב שהיום הענין יסתדר סוף-סוף.

ככה אין אצלי חדש. הימים עוברים מתוך התרוצצות רבה, שיחות וענינים. אנשים מבלבלים את המוח לעצמם ולאחרים. בדרך-כלל רווחה הדעה שהפעם הכל הצליח יותר מאשר בפעמים הקודמות. לי אין כל דעה ביחס לדבר הזה.

טוב שקנית לך כרטיס חדשי. זה יחסוך לך הרבה זמן ומרץ. בענין הכספים, כשלא יהיו לך, תגשי לדוד ותבקשי ממנו ע"ח פברואר. מה עם הדירה? מה שלום יהודה ולֵנה? [202]

אמרי לדוד שפגשתי כאן את פונימונסקי. [203] ד"ש לבבית לשלם.

נשיקות חמות.

ברה

93

ורשה, 15.2.38

קוֹטצ’קוֹ מוֹי דוֹרוֹגוֹי, [204] דז’יוּבּלה ליוּבּימי!

אתמול קיבלתי את שני מכתביך ששלחת לוורשה ומתוכם נודה לי שלא קיבלת את מכתבי ששלחתי לך מפראג. אני תקוה שעכשיו הם כבר נמצאים בידיך ואת יודעת שאצלי הכל בסדר. אחרי פראג ראיתי הרבה דברים יפים, אשר עליהם אספר לך כשנתראה.

היום מלאו שלושה שבועות מאז שעזבתי את הארץ ואני כותב לך בפעם הרביעית, כמעט כמו שרצית.

מוסקילה, את לא צריכה לתאר לך שום דבר מיוחד וכל חששותיך הם חששות חינם. אני אאחר לכל היותר בשבוע ימים. יתכן שאֵשב בבית במקום שנים-שלושה ימים חמישה-ששה ימים, ואני תקוה שלא תכעסי עלי כל כך. אמש כתבתי להם שאני נמצא כאן ושאבוא אליהם בעוד כמה ימים. אני מתאר לעצמי שהם ישמחו מאד לקבלני.

אצלי אין חדש. אני אוכל הרבה מאד ומשתדל להשמין. תאבוני הוא גדול ונורא ואני בטוח שיעלה בידי במשך זמן קצר ליהפך לחבית.

אתמול ירד כאן שלג וכִסה את כל העיר במרבד לבן. הופיעו עגלות-חורף ונשמע צליל הפעמונים בכל העיר. לי לא קר לגמרי ואני מרגיש את עצמי מצוין. רק פוסקילה חסרה קצת, אבל הלא בקרוב נתראה אִתה. ועל כן לא צריך להתגעגע. הכל יהיה טוב עוד מאט.

שמחתי לקרוא במכתבך, והיום קראתי בעתון, שב- 21 ייפתח נמל ת"א. [205] זאת באמת תהיה שמחה גדולה מאד. קראתי גם שפאול מוני יהיה בין היורדים הראשונים בו, והדבר משמח אותי מאד. הייתי רוצה שישמח גם אותו.

כשאהיה בבית אכתוב לכם מכתב ארוך יחד עם אבא ואמא.

ועכשיו יש לי בשורה משמחת בשביל דודקה והסושצ’יק. [206] בידי נמצא מכתב אל רוטנברג. [207] אבל אני חושש להעביר אותו בדואר. מה יהיה אם הוא ילך לאבוד? ע“כ אני משאיר אותו לע”ע אצלי. בכל-אופן אני מקוה שהמכתב הזה יוכל לעשות הרבה.

הכתובת שלי לע"ע היא: Nowogrodzka 31/17. כתבו לי הנה, ואני אסדר שיעבירו לי את המכתבים אם יהיה צורך בכך.

זה הכל. שלום, מוסינקה דורוגואינקי, ואל תתגעגעי. הכל יהיה טוב.

צֵלוּיוּ נֵז’נוֹ נֵז’נוֹ

שלך ברה.

94

ורשה, 27.2.38

קוטצ’קו דורוגוי, ליובימאיה פוסילה!

קיבלתי את מכתבך מיום 20 דנא. לבי כואב, מוּסיקו, על שרימיתי אותך ולא באתי במועד שנקבע מראש. אבל האמיני לי שהייתי בטוח כי לא אאחר. עתה יש ענינים חשובים ביותר לסידור ואני מוכרח לגמור. יש לי הרושם שנסיעתי זו היא החשובה בכולן בשבילנו ובשבילי וע"כ אל נא תתרעמי על בעלך, המתגעגע אליך באמת והרוצה לחזור הפעם.

אני שמח שקראת את מכתבי מפראש ושראית שלא שכחתי לכתוב לך. גם מכאן (היום שבועים) אני כותב לך זו הפעם השלישית. בבית [208] עוד לא הייתי (אני חושב להיות שם לא יותר משלושה-ארבעה ימים). נקוה שבסוף השבוע אצא לשם ואז נכתוב לך מכתב משותף ארוך ומפורט.

כאן אין חדש. איני הולך לשום מקום, אבל היום הייתי בקונצרט של התזמורת הסימפונית היהודית ושמעתי את הסימפוניה השביעית של בטהובן. החלק השני הוא יוצא מן הכלל. חוץ מזה ניגנו גם את הקונצ’רטו של צ’איקובסקי (נדמה לי OP. 35 ) לכנור ולתזמורת. יפה מאד.

מה נשמע אצלך, מוטלה? מה שלום דוד והינדה? הקיבלת כבר את מכתב-ההמלצה? מה נשמע בכלל? האם דודיה עובד כבר אצל רוטנברג?

כמה הייתי רוצה כבר לשבת עם כולכם יחד ולספר לכם את הכל ולשמוע, לשמוע מה נשמע אצלכם.

נקוה שבעוד שבועים נהיה יחד.

מוֹי מוּסילה. אַת פוּסילה ואני אוהב אותך באמת, למרות שאני קורץ עין לכל השחורות בעולם. אספתי כבר רשימה שלמה של שירים, טנגו וולסים אנגליים, ומחר-מחרתיים אלך לקנות את התווים. אביא לך הרבה, ואנחנו נסדר קונצרט גדול. טוב, פוסינקו?

ואת היי ילדה טובה ואל תתגעגעי יותר מדי. עוד מעט נתראה.

ולע"ע שלום שלום – ואלף נשיקות.

שלך ברם

את המכתב שיקבל יהודה [209] מסרי לידי ידידי.

95

ורשה, 5.3.38

מוי זאלוטובי, ליובימי, דורוגוי, קוטצ’קו זָה קוֹטוֹרים יא טאק סקוּצ’איוּ. [210]

מוּסיק,

ימים עוברים ואני יושב כאן וכל-כך מתבייש לפניך: הלא את לא תרצי להאמין לי שהפעם באמת לא הייתי צריך לשהות כאן יותר מאשר שבועיים ואני אשאר כאן יותר. קוסלה דורוגואינקו! אבל כאן לא כל האנשים חיים ועובדים בשבילי ובשביל ענינַי. יש להם צרות ודאגות יום-יום, צרות ודאגות משלהם, והענינים הולכים ונמשכים, ענינים חשובים, שמוכרחים להשלימם ויהי מה.

פוסילה, יא טֶבּיה לאבקאיוּאוֹצַ’ין. [211] לפעמים אני חושב ומתאר לעצמי שהנה, הנה אני כבר מגיע לת"א וקוטצ’קו פוגשת אותי ומנשקת לי. מלנקי, יא אוֹצ’ין מָלֶנקי, יא ביידנינקי. [212]

אני עסוק כל הזמן ואין לי אפשרות לנסוע לכמה ימים הביתה. יתכן שבשבוע הבא זה יהיה אפשרי.

הייתי פעמים בתיאטרון ושמעתי את “חוֹר דאנָה”. [213] הצטערתי מאד (וגם את מצטערת בודאי) שלא היית אתי.

מה נשמע אצלך, פוסלה? מה את עושה ואיך את מבלה את הזמן? אני מקוה ששמעת בינתים קונצרטים יפים.

חוץ מזאת, פוסקלה, הייתי רוצה לדעת מה עם המצב הכספי. הלא נצטרך עוד מעט לשכור דירה חדשה (ואני חושש שלא אוכל להשתתף בדבר הזה באופן פעיל, כי כשאבוא החוזה יהיה כבר חתום). אני מציע שתפני לרזי בצרותיך והוא יעזור לך בודאי.

אם תעני לי מיד, מכתבך ימצאני בודאי כאן, אבל אם את מתעצלת, על תעני.

שלום מוסינקו, שלך תמיד.

המנשקך באהבה.

ד"ש לבבית לדוִדקה ולסוּשצ’יק.

תודיעי לי אם להכניס לירה אחת ע“ח אוריאל [214] לבנימין גורביץ’, [215] בשיעור 1 לא”י בחודש… קרית-מאיר 11, בערך ב- 15–16 לחודש.

96

ורשה, 9.3.38

מוי לובימוי דוֹרוֹגוֹי קוטצ’קוֹ!

קיבלתי את מכתבך האחרון (מיום 2 דנא) והצטערתי כל-כך בשעת הקריאה. לבי, לבי עליך, מוסקניו, אבל מה אני יכול לעשות? גם אני הייתי רוצה, באמת הייתי רוצה, להיות בבית אתך, אבל אין ברירה. אני מוכרח, ויהי מה, לסיים את העבודה. אחרת לא היה טעם לכל הנסיעה. את אומרת שקל היה לך יותר לו הייתי אומר מיד שאני נוסע לחדשים-שלושה. אבל ראשית, הלא אני האמנתי בכל לבי שהפעם לא ארַמה אותך. ושנית, כך נדמה לך: עכשיו היה לך יותר קל, אבל לפני חמישה שבועות, כשנסעתי, היה לך יותר קשה.

פוּסילה מלֶנקי נייה סירדיסיה נא טבוֹבו מַלצ’יקה. יא בוֹלשֶה נייה בוּדוּ. [216]

אצלי אין חדש, בבית עוד לא הייתי. אולי אסע מחר. גם מתוך עובדה זו תוכלי לראות שאין לי זמן ואני מוכרח לבלות כאן ימים בשיחות אין סוף.

אהובתי, אל תתרגשי, למען השם, והכל יהיה בסדר.

אני מנשקך, קוטצ’קו, באהבה.

שלך ברה

ד"ש לבבית לאחי, רעייתו, יהודה ולֵנה. [217]

הלל [218] שולח לך תווים.

97

ורשה, 2.4.38

יקירתי, אהובתי!

בשבוע זה לא קיבלתי ממך מכתב. אינני יודע מדוע. אני תקוה שאצלך הכל הכל בסדר. אם כי נדמה לי שהשבוע היית מצוננת. היום את צריכה להיות כבר בדירתך החדשה. אני תקוה שאת מרגישה את עצמך טוב. גם הפעם, כמו לפני שנתים, אבוא לדירה חדשה. הכל יהיה מוכן. זה כבר מזלי, כי באמת טפו, טפו, טפו שלש פעמים, בר-מזל הנני. ע“כ יש לי גם אשה כל-כך נחמדה שכולם מקנאים בי ושהיחידי שאינו יודע להעריכה הוא בעלה ה”מחורבן".

פוסינקו, הפעם אני יכול לכתוב לך דבר ברור, אשר אמנם יצערך, אבל אני חושב שתביני אותי. אני צריך להיות כאן עוד שמונה-תשעה ימים. אבל עוד לא הייתי בבית. ב–15, בערב פסח, ואני חושב שאת תסכימי לזה, אסע הביתה ואבלה שם ימים אחדים. מיד אחרי זאת אצא מכאן בדרכי אליך.

איני יודע אם את מאמינה לי הפעם (ואם תאמיני לי בעתיד) שבאמת לא שיערתי כי אשהה בגולה שלושה חדשים. אבל זה היה הכרחי. אין חדש, אני עובד הרבה ומקוה שעבודתי תהיה מועילה.

קוֹטצ’קוֹ, מוּסינקוּ. עוד מעט אנו נתראה ועל כן אל נא תבכי, ילדה. הכל יהיה טוב, תראי! קרַפּיטַס, מוּזי’טַס… [219]

אני דורש בשלום כולם ובמיוחד בשלום הדייר שלנו. הזהרי מפניו כי אומרים שהוא דון-ז’ואן גדול.

שלך לרוב

ברה

נשיקות אני שולח במעטפה מיוחדת בדואר-אויר (נשיקות אויר). [220]

נשיקות לחזירַי (אחי ורעייתו). את החשבונות אתם אעשה בשובי הביתה. האם קיבלת את מכתבי בענין תשלום לירה לנימין גורביץ’ בקרית-מאיר ע"ח של אורי. [221] אם כן, מדוע לא ענית לי?

98

ורשה, 8.4.38

רעיתי האהובה והיקרה!

קיבלתי שלשום את מכתבך הקורן משמחה לרגל בואי המשוער. הי מה התבישתי באותה שעה. מוסינקו, עוד מעט, בעוד חמישה ימים, אני נוסע הביתה להורי, אשהה אצלם כמה ימים ואח“כ אצא אליך. אף פעם לא הרגשתי את עצמי כל-כך לא בסדר ביחס אליך כמו הפעם. אני יודע שאת לא תאמיני לי עוד ושאני ”אבוד" בעיניך, אבל מה לעשות, יש דברים שאינם תלויים אפילו בי.

מוטי, מוטי, עכשיו עליך לזכור את דבריך מלפני שנתים ויותר. פעם אמרת לי (ואני זוכר את דבריך אלה יפה, יפה) “טוב, אם אחרי שנה, או פעם, אתה תצטרך ללכת למלחמה, אז תלך, אבל אין זאת אומרת שאין אנו יכולים להיות מאושרים”. במשך שנה זו עברה שנה, עברו שנתיים ועכשיו… אין זאת מלחמה, אבל דבר עוד חשוב יותר, מעיק ומאיץ יותר ממלחמה; ערב מלחמה! וברגעי געגועיך, רעיתי, זכרי, זכרי את דברי, ממשמשת ובאה שעה ההכרעה, שעת ההעפלה, שעת גישום חלומותינו, שעת העקדה. ואם רשאי כל אחד מאתנו להרגיש לפעמים רגשות אנוש, אסור להביעם ולהשמיעם.

הלא ידוע ידעתי, רעיתי, כי בת חיל הנך. היי חזקה, בעוד שלושה שבועות נהיה יחד ואני אשתדל לשכוח את כל “הצרות” של פרדתנו.

בבית עוד לא הייתי, כפי שאת רואה, אני שמח שיש לי אפשרות להיות שם בימי החג ולגרום בזה נחת לזקני. אני תקוה שגם את תותרי הפעם… באין ברירה. ברכותי הלבבית לאמך, לאביך ולכל משפחתך, אסתר ונחמיה, וגם לאחי ולרעיתו המחורבנת. הם בודאי יסעו להוריך ותבוא שמחה על כל ישראל. ד“ש ליהודה ולנה. ד”ש לבבית לידיד שלנו, מה שלומו? איך הוא משלם?

האם הורי יודעים שאנו לא גרים יחד עם דוד והינדה? לא צריך לגלות להם את הדבר. שיכתבו גם להבא לנו. אני מקוה שנתראה לעתים תכופות

נשיקות הרבה מאד

(אין לי זמן לספור)

בעלך המחורבן והמחרבן

ברה

מה עם בנימין גורביץ’ והלירה?[222]

99

פיראוס 29.7.38

חתלתולי האהוב היקר, אני חי ובריא. הגעתי לנמל חצי שעה לפני הפלגתה של הספינה (יכול להיות חרוז) [223]

, תארי לעצמך שעל האניה נפגשתי עם וידרמן[224]

, בילינו יחד כמעט יום שלם. השמים והים יפים עד ללא אפשרת לתארם במלים. כמעט במשך כל היום מוזיקה, רומנסים צועניים, ואלסים וינאיים, שירים איטלקיים, בקיצור: קשה להאמין שאי-שם יורים, הורגים ושורפים.

כשהפלגנו מחיפה ראינו שריפה בקרבת הנמל. היה בזה משום סמל.

בדם ואש יהודה תקום [225]

יקירתי, אל תתגעגעי, בעלך יכתוב אליך לעתים תכופות, ד"ש לבבית לאבא ולאמא.

מנשקך בעדנה

ברה

100

ורשה, 1.8.38

חתלתולי היקר והאהוב!

אני כבר בוורשה. הנסיעה היתה קשה ומעיפת. ביחוד קשה היה על הנשמה: את יודעת בעצמך משום מה.

מענין ויפה, הייתי אומר מפואר, היה בקושטא. היתה זו הראשונה בנסיעותי שהצלחתי לרדת שם ליבשה. על הרשמים לא יספיק לי הזמן לכתוב. אשתדל לספר בפרוטרוט הכל.

מוישלה האהוב[226].

רק עכשיו הרגשתי שאני כותב אליך רוסית. בעצם צריך היה להשמיד את החצי הראשון של המכתב, אבל…

פוסינקו, אני רוצה מאוד שלא תתגעגעי אלי יותר מדי ומכיון שקשה לדעת את המצב, אולי מוטב שלא תתגעגעי אלי בכלל. זה (כאן הפסקתי ואח"כ הייתי בדואר וקיבלתי את מכתבך אשר ממנו אני רואה שאת מתאמצת לא להתגעגע). זה טוב מאוד.

מחיפה לא כתבתי לך כי באתי חצי שעה לפני שהאניה הפליגה. מצב-הרוח היה מתוח מאוד. פשוט לא היו אנשים ברחובות ואי-אפשר היה לשלוח שום דבר. כתבתי לך מפיראוס.

פ"ש חמה מאד להוריך וביחוד לאמא.

אכתוב לך לפחות פעם בשבוע.

שלך תמיד.

ברה

—–[227]

אני נוסע יחד עם אברהם.

אני דורש בשלומך. חנה צריכה לשוב לתל-אביב לחודש ימים.

י. וידרמן

101

ורשה, 10.8.38

קוטצ’קו!

קיבלתי את מכתבך השני מיום 2.8.38. אני מצטער שלא קיבלת עד לתאריך הזה את מכתבי, אבל אני בטוח שבינתים קיבלת כבר לפחות שני מכתבים. כפי שאת רואה, אני כותב לך לעתים קרובות, מן הבית קיבלתי כבר תשובה, הם שמחים ומאושרים ושואלים מתי יבוא דוד. גם אני איני יודע מתי, ואני מחכה לו בכל יום. אם את יודעת משהו עליו הודיעי לי בהקדם.

כמו כן כתבי לי מה שלומך ואיך את מרגישה. איפה את אוכלת? אם קיבלת את השירים, העבירי אותם מיד אלי וגם את התווים שהבטחת לי ואשר שכחתי ברגע האחרון.

אל תצטערי שלא לקחתי פלד [228]

זכרתי את הדבר ולא לקחתיו בכוונה, כי א) הוא עבה וגדול מדי. ב) עכשיו אין צורך בו, ותקוותי רבה שאחזור כשיהיה יותר חם.

שלום פוסי, נשיקות, פ"ש לאסף

אל תדברי עם יוסף על צוּ’דנוֹבסקי [229]

102

סיבאלסק, 16.8.38

ליוביטי וטנצ’קו!

קיבלתי ממך עוד מכתב אחד. כתבתי לך כבר כמה מכתבים.

היום אני כותב מכתב מסיבאלק, הגעתי הנה שלשום, בעיקר מאחר שהחלטתי כי מוטב לא לדחות את נסיעתי הביתה. אח"כ יהיה אולי יותר קשה סקאזנוסרילנו [230]

. אמא שמחה מאד מאד. היא מחכה בכליון-עינים לאחי, אבל “במקום שאין אנשים הרי גם אני איש”. אני מתלוצץ ואומר שבאתי לבדי בכוונה כי לו היינו באים שנינו יחד לא היתה אמא שמה אלי לב כלל וכלל.

מזג האויר נהדר. בכל השנים שאני באתי הנה לא היו כל כך הרבה ימים בהירים וחמים ועכור אין בהם. היום אני מתוכנן לצאת היערה, לשכב על הגב בין העצים הגבוהים ולהסתכל בשוט העננים בשמים הכחולים, כשוט ההרהורים בשמי לבי.

כאן כרגיל, יש שמועות על גבי שמועות. האמת היא ודאית: רובציק סחובולסקי [231]

נושא לו אשה ב–28 בחודש ויחזור ארצה אתה. סנסציה. לא כן? והשניה פחות ודאית. אבל אותי מענינית יותר: אומרים שאחי לא יבוא. הנכון הדבר? אני מבקשך לברר זאת בדרך הנוחה לך ביותר ולהודיעני בהקדם.

קוטצ’קו, אני תקוה שאינך מתגעגעת יותר מדי, הפעם יש לי רושם שלא ארמה אותך ואבוא במועד הקבוע מראש. בכל-אופן אני מבטיח עוד הפעם שאם לא אחזור אקחך הנה.

מה עם הענינים הכספיים? האם שילמת את הכל? אני מניח מראש שהיו אי-אלה דחיות וכו’, אבל מה לעשת? יש לברך את השם יום-יום על שכך ולא יותר רע.

אני תקוה שכבר שלחת לי את השירים. אם לאו, שלחי מיד. אני מחכה להם באמת בקוצר-רוח, כי הטלטולים האלה וההכנות לאינסוף נמאסו עלי. אל תשכחי גם להעתיק ולשלוח לי את התווים. אני מודה לך מאד ומנשקך.

פ"ש לבבית מאד להוריך. אני כבר חושב על ביקור בביתם מיד לאחר שובי. כבר כתבתי לך ואני חוזר: אל תדברי עם נבון [232]

על צ’ורנובסקי.

103

ורשה, 28.8.38

ליוּבּימי זוֹלוֹטוֹי קוֹטצ’קוֹ!

אני מאשר בזה את קבלת מכתבך מיום 21 דנא. מוסי, גם אני רוצה לדבר אתך ולראותך ובכלל רוצה אני להיות אתכם בטוב וברע. איני יודע אם שעה ביום איני זוכר אתכם או איני מדבר עליכם. פי אינו נסגר כאן; אני מדבר על לב האנשים ומתאמץ למשוך את כולם אלינו, ויחד עם זאת לבי בת"א ובירושלים ובמושבות.

שלשום נפגשתי כאן באופן פתאומי עם קונץ [233]

. הוא שמח מאד לראותני ודבר אתי הרבה על הנעשה והנשמע.

במשך שבוע זה אדע מתי אשוב. מה הייתי רוצה שיום שובי יהיה מחר. את אחי הנחמד ראיתי. הוא נסע הביתה, וגם משם קיבלתי כבר גלויה. אני שמח מאד שהוא נסע ישר הביתה. ינוח שם מתלאות הזמן ותלאות הדרך. המסכן חלה במחלת-ים.

המכתב אשר לדעתך נשרף [234]

לא נשרף, כ"א הגיע בשלום לידי. אמנם הפולנים יודעים להתפוצץ, אבל הם יודעים לשמור על המכתבים שמוסרים להם גם בשעה שהם מתפוצצים.

לשירים ולתווים אני מחכה בקוצר-רוח.

השיר שהעתקת בשבילי מצא חן בעיני מאד.

פ"ש לבבית ביותר להוריך.

שלך תמיד

ברה

104

ורשה, 2.10.38

ליובימי קוטצ’קו!

קיבלתי את מכתבך בצירוף השירים ושמחתי מאד, מאד. טוב עשית שלא שלחת אותם בדואר-אויר. מכל הבחינות זה לא היה רצוי.

קצ’ינקלי, את כותבת שמצבך הנפשי אינו מזהיר. אני מבין זאת כהלכה ואני יודע מה הסיבה. אני תקוה שבעוד ימים מספר מצבך יוטב. במקרה זה צרת רבים חצי נחמה.

אצלי אין חדש. אני עובד הרבה מאד. מקוה שאצליח, א"כ איני בטוח כלל וכלל.

עם קונץ נפגשתי פעם. היום או מחר אראה אותו ואכתוב לך. חזקה תקוותי שלא אאחר את המועד שקבעתי לפני נסיעתי.

פ"ש חמה להוריך.

היי שלום פוסינקי.

שלך, ברה

105

27.2.39

משה,

אָלֶה קַצ’קֶס גֵהֶן בוֹרבֶס [235]

שלומי טוב וגם יש לי דירה נאה מאד. הביאו לי אפילו קומקום חשמלי ואני יכול לשתות תה מן הבוקר עד הערב. גם “פוֹסלדנִייה נוֹבוֹסטי” [236]

יש לי. פשוט לא כדאי לבוא הביתה.

אני תקוה שהכינות כל מה שביקשתי. מחר מסרי גם את המספרים שלי. גם מי-קוֹלוֹניה, אבן לעצירת דם וראי קטן.

החל ממחר אל תלכי לרח’ סירקין [237]

. אני בכל יום אשלח לך ידיעות. לע"ע שלום רב לכל הפוצ’ימיק

תוציאי מתיק הניירות שהיו ברשותי את הצ’קים ותעבירי אותם אלי יחד עם שאר הירקות.

מה עם הדירה?

שלום קצ’קס

שלך

ברם

106

1.3.39

שלום ליובימינקי!

אתמול לא יכולתי לכתוב אליך ואני מתאר שהתרגשת מעט. אין דבר, זאת היא התעמלות העצבים. בדרך-כלל המצב אינו כל-כך רע ואני מתאר לעצמי שבעוד זמן קצר, אם ירצה השם, נתראה. ראית ודאי מתוך הרשימות בעתונות שמספר ה“עצורים” היה קטן הרבה יותר מכפי ששיערנו מראש.

מה שלומך, פוסקיניו? אני קיבלתי את הממתקים ואת הראי, וחיי עתה נדמו לחיי גן-עדן ממש. כל היום אני מלקק ולועס, מביט בראי בהנאה ומתמוגג מרוב אושר ונחת.

אני תקוה שתהיי ילדה טובה, ושקטה, ונחמדה. העיקר, באמת, שקטה. מה עם הדירה? ומסכת – פורים יש לך כבר?

אני מעביר מכתב להרי, תואילי בטובך לשלחו (מרחוק אני מנומס מאד).

שלום רב, ולהתראות.

שלך,

ברם

יפנו אליך בקשר עם “החיילים האלמונים”. תני תווים וסָדרי מקום מוטב שאת תטפלי בכל הדבר; רוצים להכין לוח [238]

בשביל פטפון. אולי אפשר שיעשו זאת בגן הלאומי, או באולם ישה חפץ?

אין דבר. אם יכוונו את הפסנתר על חשבוננו.

107

מחנה-מעצר צרפנד (צריפין), 19.10.39

קצ’קלה האהובה,

קודם-כל אני רוצה להרגיע אותך; מה שסיפרתי לך על דירתנו החדשה הוברר כבלתי-נכון, כלומר אנו נשארים לעת-עתה בדירתנו הישנה. חלק מהדיירים עוזב את החדרים – בערך תוך שבוע והנשארים יועברו בשבוע הבא לבית אקימובסקי. [239]

אבל, אתמול מסר לי דוד שהוא יודע על כך, שיעשה את כל האפשרי כדי שאנחנו (בין 15 הנותרים) לא נחליף דירה. אם כן, יש לקוות שנתראה בשבוע הבא.

אני שמח מאד לאפשרות להעביר אליך מכתב, מכיון שבזמן הביקור אפשר רק לעתים רחוקת להגיד את הדרוש והרצוי. דרך-אגב, אני ממהר להודיע לך שבעלך הפעוט אוהב אותך ומבקשך שלא תנהגי כפי שנוהגת מלכה. [240]

אני יודע, “קצ’קלה”, שלא קל לך, אבל הטוב ביותר הוא להסתגל לכל “הפתעה” חדשה. לא להגיב מיד בנוכחות אחרים על כל ידיעה חדשה, אלא לעכלה ולבלות אתה לילה ורק אחר-כך לפעול.

אני ביטוב (ואני אומר זאת כדי להרגיעך) שבעוד שבועות-מספר נתראה. מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל.

אני וחברי גרסים, על יסוד נתונים שבידינו, שכולנו נהיה בבית. יש להניח שנהיה האחרונים, אך בכל-זאת זה לא ימשך יותר ממספר שבועות. ייתכן שאפשר להקדים את הענין, אבל רק באחת משתי הדרכים הבאות: 1) בטיפול פרטי ע“י עו”ד (ייתכן שזה יעלה כמה עשרות לירות) וכמה אפשר להציא על כך יודע בעלה של שכנתך לשעבר, 2) ע"י אותו אדון שאצלו עובד אחיה של שבע; הוא צריך לדרוש שכולנו נוכל לנסוע הביתה. בשום פנים אין בעלה של שכנתך צריך להשתדל לעשות למעננו דבר כלשהו. לא הוא אישית, ולא באמצעות האדם שעזר לו למצוא דירה חדשה, אלא באחת משתי הדרכים שפירטתי לעיל.ייתכן שתביני לבד את הסיבה. אחרת אסביר לך בעל פה….

“קצ’קלה”, אני חושש שאצלך “שוואך” [241]

עם כסף. על-כל-פנים, אל תוציאי כסף בשבילי. אל תשכחי להביא את החולצה הכחולה. מסרי אותה לניקוי ב“קשת” אם נחוץ. ד"ש לבבית לדוסינקה ולרעייתו,[242]

ולכל המכרים והידידים, לבחור של בת-ציון[243]

, לאבי אריה, לפליט,

לאח של חנן, לפסתרן [244]

וכו’.

108

מחנה-מעצר צרפנד (צריפין) 22.10.39

שלום מוישלה אהובי!

אם כי אין אצלי חדשות, אני כותב לך שוב. אני מקוה שנתראה ביום ד’, השתדלי לבוא מוקדם, כדי שנוכל לשוחח לפחות פעמיים. [245]

היה טוב לו היית יכולה להביא יחד עם החולצה הכחולה גם את מעיל-הגשם שלי (לא את זה שנתפר לי לפי הזמנה) ואת חליפתי השחורה עם הפסים וכן קולב בשבילה. מצרכי-מזון אינם דרושים.

הסוכר שלך נשמר אצלי. אל תשכחי את 10 הלירות בבנק. אני מקוה שאם קיבלת כבר את שכר-הדירה [246]

לא יהיה לך קשה מדי. בהזדמנות ראשונה יש להיוודע היכן אבא, וכ“כ למצוא את אחיו של מיכאל ואת רעייתו של ד”ר סי. טוב היה לו היית נרשמת לספריה כלשהי (בשבילי) ומחליפה ספרים כל שבוע. אם אפשר, הביאי לי ביום - ד’ את כרך ההיסטוריה הראשון של גרץ (בעברית) או של דובנוב. ובכן, הפעם בזה גמרתי. יהיה לך עמל מלוא חפנים.

איך את מרגישה, קצ’קלה? האם את מבלה יפה את זמנך? האם את מבקרת בקנצרטים, בקולנוע? עשי זאת למעני אני אהיה יותר שמח אם אדע שאת מתגעגעת פחות.

מצב-רוחנו טוב מאד. קוראם הרבה, משחקים בדומינו, ופה ושם כותבים. אילו ידענו בודאות היכן נימצא בשבועיים-שלושה הקרובים היה יותר קל לעבד. בימים האחרונים אומרים שלא יעבירואתנו מכאן. אבל כל או הן שמועות שאין לתת בהן אמון. בכל-אופן, יש לי הרגשה שבעוד שבעה-שמונה שבועות לכל היותר נשתרר. מה נשמע אצל מיודעינו?

איך דוסינקה [247]

המסור שלי?

אני מנשק אותך חזק וביסודיות

ברה

109

מחנה-מעצר צרפנד (צריפין) 6.10.39

שלום מוישלה, אהובתי!

כרגיל נזכרתי בכמה עניינים ששכחתי לדבר אתך עליהם –

  1. קונקורדנציה – הביאי אותה בביקורך הבא (אל תכניסי בה שום פתקה).

  2. הביאי לי קופסה (או שפופרת) של (קרם) ניואה.

  3. הספרות ששלחתי מכאן צריכה להיות אצל דרורי.

אביו של אריה יודע מיהו. אם תקבלי אותה, הדפיסי אותה כפי שכתבתי לך, ז"א ללא תיקונים, באותיות גדולות, ברווח כפול בין השורות.

דרך-אגב, דוד היה פה אתמול, כנראה לא הבנת אותו. הוא התבטא שאין מה לדבר על עשרה ימים ושהענין ימשך כנראה בכללותו עוד כחדשים. מלבד זאת, בעלך מאד אוהב אותך. אני כותב לך פעם נוספת (אם כי אני יודע שזה מיותר) בענין החפצים והכספים שלנו בירושלים. אהבהבתי, שכחתי לשאול אותך אם הית בקונצרט. האם את מבקרת בקולנוע, ואיך את מבלה את הזמן?

דרך-אגב, נזכרתי שהם לא לקחו ממני את כתובתו של בעלה של יהוית. לכן אולי לא כדאי להזהירו. אצלי אין חדש. אני נח, כותב, קורא וזה הכל. נו היי בריאה קצ’קלה.

ד"ש לבבית לכל מכרינו מנשקך

ברסק

אחי האהוב! [248]

אני מודה לרעייתך על המעדנים שאכלנו, אוכלים ונמשיך לאכל. אצלי הכל בסדר; חופשת-קיץ ובכלל שטויות. גם סוס היה פורץ בצחוק.

אני מקוה שאצלך הכל בסדר, וחשוב ביותר שהנך שקטה יותר. זה יותר נוח.

דרישות-שלום ל“מחציתך” [249]

, לאדון ירקונאי וגם לרעייתו ובנם[250]

, כ"כ לצייר ואשתו הנאה של המלך אחשוורוש[251]

והציירת עם בעלה אודם[252]

. הכיור כאן[253]

עשוי לחם, שמרי עליו אצלך.

110

מחנה המעצר צרפנד (צריפין) 17.11.39

קצ’קו!

אני מנצל את ההזדמנות כדי להעביר לך מספר מלים.

אצלי אין חדש, הכל בסדר. אם את יכולה, השתדלי בצורה שהוכתבו בה. אם אי-אפשר אחרת, העתיקי אותם. חנוך יתן לך את כל האינפורמציה הדרושה.

נוסף על כך היו דפים אחדים מבלוק-התחלות של שירים חדשים, שהעברתי מכאן. רצוי שיוחזרו אלי.

“הפרינאוס הרוסי” [254]

בסופו של דבר לא יזיק לאף אחד.

הביאי לי בבקשה - 30–20 גליונות נייר משובץ.

הביאי לי בבקשה ביום ד’ חתיכת סבון “ציטרוליב” ומטלית צהובה לצחצוח נעלים.

ד"ש לבבית לדוסינקה ולכל המכרים.

מסרי לדוד את הכתובות המפורטות להלן.

ברמיק

111

מחנה המעצר צרפנד (צריפין) 1.12.39

שלום קצ’קלה האהובה!

קיבלתי את מכתבך והתרגשתי מאד. זמוצ’קה אוהב אותך גם-כן ושמח שאת אשת-חיל.

אצלי אין חדשות. הכל בסדר. אני מקוה שגם אצלך. היום יום-ששי, כלומר לא רחוק עד יום-ד’. כלומר, נתראה בקרוב.

אהובתי! היום חלפו שושה חדשים. כבר הגיע הזמן לחזור הביתה. אני שמח מאד על כי גם את מחכה לי, אבל אין סיבה להתפאר בבעלך ואינני יודע מדוע את כותבת על כך.

אם לא קשה לך, הביאי ביום-ד’ “ציטרוליב”.

ד"ש לבבית מאד לסודינקה ולרעיתו, לאביך ולאמך ולכל משפחתך. אם יש תשובה מליטא [255]

כתבי לי.

מנשק

ברמיק

112

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 13.12.39

אהובונת שלי!

אני מסכים. אבל הסבירי [256]

שכדאי להשתדל רק בתנאי שהדבר לא רק יובטח אלא גם יבוצע. (ייתכן שיובטח לו ואח"כ תופר ההבטחה. וזה יביא יותר נזק מאשר תועלת).

אני רוצה שתטפלי בזה אישית.

הגידי תודה ומסרי ד"ש לבבית.

113

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 14.12.39

קצ’קו!

קיבלתי אישור. נקוה, אם תמצאי אפשרות, הודעיני בקצרה מתי תהיה תשובה.

מנשקך

114

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 22.12.39

אהובתי!

אני מנצל את ההזדמנות וכותב לך מלים אחדות.

קצ’קלה, את אומרת שהזדקנת ואני נעשה צעיר יותר. טפשונת, ז’ומוצקה אוהב אותך.

לאמך מסרי תודה רבה על הדגים המלוחים. היום אכלנו אותם וכולנו קבענו כי הם מצויינים.

הודיעי לי מיד עם הגיע איך תשובתו של קונץ. אני חושב שזה יקרה לא לפני יום-’.

אני שולח לך מכתב לאבי ולאמי. אין אני יודע אם שמת לב לכתובת שהיתה במברק. אני מעתיק:

Samueliu Lipsteiniu Kalvarija

יש לשלוח מיד מכתב לפי כתובת זו.

כרגע קיבלתי את החפצים שלי וכ"כ את הכסף – 98 גרושים). אני שמח ביחוד לשעון ולעט.

מסרי ד“ש לבבית ביותר לדוס י נקה ולרעיתו. ד”ש לסבא. תודתי על העניבה. לקונץ מסרי אחולים לחג ולשנה החדשה.

מנשקך בעדינות

ברה

אל תביאי לי מי-קולון, משחת-גלוח ומשחת שנים. הזמנתי הכל אצל הרוכל.

בקשי מדוד את השיר [257]

. הוא קשה מאד ותצטרכי להשתמש במילון. אבל אני חושב אותו למוצלח למדי והייתי רוצה שתקראי אותו ביום הולדתי.

שוּלוֹים

115

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 29.12.39

אהובונת יקרה, וקצ’קו הנכבד למדי!

אני יושב באור השמש, משתזף וכותב לך מכתב. מזג-האויר נפלא, מצב-הרוח זוהר, המחשבות כנוגה הקשת, הרגשות אביביים. וכל זה ביחד נקרא בשם האיום “קונץ-לגר”. [258]

צריך אלף ועוד מאה פעמים להדות לאלוהים על הכל. ולו בחוץ היה יותר שמח, היינו אנחנו שקטים יותר.

ליבוסיניו, בשום אופן אין אני יכול לשכוח את עניין הלירה ארבעים וחמישה. באופן החלטי אני אוסר להביא לי ממתקים ופירות.

התקשרי עם חנוך ובקשי ממנו לשלוח לנו לשבוע (מספריה כלשהי או פרטית) את שירי טשרניחובסקי ויעקב שטיינברג.

ישה מבקש את אחותו להביא את ספרו של זנגביל, “הדרך לעצמאות”.

אני מזכיר לך מחזור, הספר שקנית לי מענין מאד – תודה רבה.

מסרי תודה לצבי על הדומינו.

לדוסינקה, לרעיתו ולכל המכרים ד"ש לבבית.

שולוים ולהתראות ביום ד,

אוהבך בדבקות.

בעלך

116

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 5.1.40

קצ’קו האהובה!

אני כותב לך מכתב קטן על גליון ניָר גדול. אצלי אין חדש, אני אוהב אותך מאד וכל היתר יסתדר ויתישר מעצר.

קני לי, בבקשה, שתי פרני “זהב” לעט. אני חושב שזזה עולה לא יותר מגרוש. חוץ מזה קני בבקשה במקום פירות עגבניות ומלפפונים בגרושים אחדשים. אין צורך ביותר כדי שלא יתקלקלו.

הביאי בבקשה את הכרך השני של טשרניחובסקי. את הכרך הראשון אחזיר לך.

לדוסינקה ולרעיתו ד"ש מכל הלב.

לסבא, לנבון, לאבא של אריה, לאבנרים – ד"ש. לראשון תודה רבה על העתונים.

ללנה מסרי את הפתק.

אהובה, קצ’קלה פוסטניו.

היי בריאה.

שולוים

מנשקך ברמיק

ברל מבקש למסור שיביאו לו את החלק הראשון של הדקדוק של ברייטברט.

הקרוב שלי [259]

מבקש שתמסרי לאחותו את המחברת, אשר הוא שולח היום לדוד.

117

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 8.1.40

קצ’קו האהוב ביותר!

ז’וסוצ’קה קיבל את שני מכתביך ומאד שמח. אהובה! את כותבת “תודה לאל עד ליום ד’ נשארו רק שלושה ימים”. היום אני יכול להגיד "תוה לאל, מחרתיים יום-ד’.

אילו ידעת מה משמעו של יום-ד’ בשבילנ! זוהי מידת הזמן היחידה. זה שבת וחג, תיאטרון, קולנוע, קונצרט – הכל. רבים כאן אינם מתגלחים כל השבוע. מתהלכים מזוקנים, סופרים את הימים, מנחשים את מזג-האויר ומחכים, מחכים.

ובכל, מחרתים, תודה לאל, יום-ד’.

להתראות במהרה, פוסטינא.

האוהב אותך.

ז’ומה

ד"ש מכל הלב לדוסינקה, לרעייתו ולכל המכרים.

אני חושב שתביאי אתך מכתב.

118

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 26.1.40

קצ’קלה האהובה!

היום יום-ו‘. מחרתיים תגיע תשובתך, והנה מתקרב יום-ד’. כך הולך ונגמר החודש החמישי.

אתמול היה אצלנו אליעזר. הוא ראה את הכל, החדרים וכו’ והבטיח לספר לך על הכל.

אצלי אין חדש. נשאר ורד אחד; הוא יישמר עוד יום-יומיים.

נקוה שהחדשות שמסר לך קונץ נכונות פחות או יותר. יש לי בקשה קטנה אליך. הביאי לי פיסות עצם לזיקוף צוארון החולצה.

אם תראי את אורינקה, בקשי ממנו טופס ספרו לספרייתנו. [260]

לאבוסינקה, ז’וסו’קה אוהב אותך מאד ומתגאה באשה כזאת. את בת-חיל.

ד"ש לבבית ביותר לדוסינקה ולרעייתו.

אני מנשק אותך חזק, חזק.

ברם

פ.ס..; דוד אמר לי שבענין “אוצר עממי” תפני לשכטרמן. [261]

הוא יסדר אותו.

119

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) (בלי תאריך)

קצ’קלה האהובה!

השבוע בחיינו הרבה, הרבה שמחה ואושר; פרחים ומוזיקה – השושנם שלך והטנגו של ברל. [262]

נוסף לכך, כל השבוע העבודה בוערת. מסיידים, צובעים, בונים ו…שותלים פרחים. בסופו של דבר יהיה אצלנו לא מחנה-מעצר אלא מעון-קיץ. מחר נתחיל לקבוע ספסלים, אח“כ נצבע אותם בצבע ירוק ואנו ממש בחו”ל. אי-שם באיטליה או בשויצריה… אני חושש מאד שעם הגיע יום השחרור ייאחזו רבים במקום בידיהם וברגליהם.

קושקלה! אני רואה אותך עכשיו לפני שחוחת-אף, כשאמרתי לך שלדעתי לא נתראה כל-כך מהר. על כך אין מה לעשות, אהובתי, אלא להתגבר ולהחזיק מעמד והכל יהיה טוב.

אני חושב שטוב תעשי אם תגשי אל קונץ ותבקשי ממנו שיגיד לך את כל האמת. מהם לדעתו הסיכויים בעיקר כמה זמן תימשך הסחבת הזאת. תגידי לו שאני רוצה לדעת זאת. אם דיברת אתו בימים אלו חכי עד יום-ד’.

הביאי לי בבקשה קצת ירקות, דגים מלוחים (אם יש לך בבית) ואת הכריכה מקרטון של הקורקודנציה (שהיו בה כלי הכתיבה). לבנים אינם חשובים. יש לי החלפות.

מנשק אותך חזק וברוך פעמים רבות, רבות.

וסוצ’קה

120

מחנה-מעצר צרפנד (צריפין) 2.2.40

האהובה ביותר, קצ’קו הקטנה!

תודה לאל, מחרּ כבר יום ו’. היום ז’וּמוצ’קה נקי התרחצתי במים חמים ואשכב לישון במיטה נקיה. [263]

בינתיים הפטפון מנגן טנגו יפה, ושוב צריך להודות לאלוהים על תנאי חיינו. יהיה מה שיהיה בעתיד, אבל בינתיים נחנו.

אם לחפש בכל את הטוב, נגיד “גם זו לטובה”. אין רעה בלי טובה, הרי שהספקתי פה הרבה. בין היתר אני שולח לך שיר שהתחלתי לכתוב לפני שנים מספר והשלמתי היום. חנוך אומר שהוא אחד הטובים.

אצלי אין חדש.

ליוּבּימינק! [264]

מסרי ד"ש מכל הלב לאחי האדיב, ולרעיתו היקרה מאד, ולכל הידידים והמכרים

מנשק חזק, חזק,

ברה

121

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין), 9.2.40

שלום ז’וֹנקלה [265]

האהובה.

היום, ז’וּמוצ’קה כותב לך, מחרתיים תתקבל תשובה, והנה בכדי הושטת יד – יום-א. אלוהים יתן, אהובה, ולא יהיה עוד צורך בכתיבת מכתבים, ז’ומוצ’קה יזחל החוצה והכל יהיה בסדר.

אצלי אין חדש. קומוניסט אחד יוצר מחרתיים. יכול להיות שקונץ אמר את האמת וגם אנחנו נצא.

מה נשמע אצלך, קצ’קלה, מה מצב בריאותך? כתבי על הכל למאהבך. מסרי "ש מכל הלב לדוסינקה ולרעייתו ותודה על העוגה הטעימה.

לכל הידידים והמכרים "ש לבבית.

אני שולח לך מכתב לד"ר סגל ולהורים

מנשק חזק,

מ

122

מחנה-המעצר צרפנד (צריפין) 15.2.40

שלום דז’נבלה האהובה. עוד שבוע חלף וז’ומוצ’קה שוב כותב לך מכתב. אם לכם כראוי (ואולי שלא כראוי), יתברר כי אולי חיינו המשותפים בכתב ארוכים מאלה שבעל-פה.

יוֹם וָלֵיל הַלֵּב חֶמְדָּה שׁוֹפֵעַ… [266]

אהובתי, לעתים קרובות לא קל לך כנראה! החושבת את שאין אני מבין זאת?

אבל alea jacta est [267]

. הרבה כבר נעשה, אבל לפנינו עוד כה רבים הקרבות, השנאה, הלכלוך והתככים.

מה נשמע אצלך? מה חדש היה בימים האחרונים? אצלנו לא-כלום. מחכים לחדשות מכם, משחקים “מונופול”, קוראים ספר, וסופרים את הימים שנותרו עד ליום-ד’ הבא.

אני רצה שלא תרוששי את עצמך בהוצאות למעני ושלא תביאי לי יותר מדי. בשבוע הזה את יכולה להביא לי דגים מלוחים (אם יש לך). מסרי ד"ש לבבית ביותר לדוסינקה, לאינוּשטה, לדדה מארוּסיה [268]

(אם היא כבר אצלנו), ולכל הידידים והמכרים.

מנשקך בעדינות,

ז’ום

אני שולח לך שני מכתבים:

א. לאמך.

ב. לאחיו של חנוך.

123

מחנה-המעצר מזרע, 18.3.40

קצ’קלה הכי אהובה שלי!

את המכתב הזה אני נושא בלבי כבר מספר ימים, למען הדיוק החל ביום-ג’ שעבר. כל-כך הרבה רציתי לומר לך, מוסקניו. רציתי לומר שזומה אוהב אותך, שהתגעגעתי אליך; שדאגתך לכל הקטנות נגעה אל לבי. ויחד עם זה הרגשתי כאב על שביקשתיך לעשות למעני דברים רבים כל-כך, אשר יגרמו לך הצאה גדולה. אהובונת שלי, אני חושב תכופות עד כמה את בדדה וכמה קשה לך. לי, פה, הרבה יותר טוב. כל יום בשר, חלב, לחם טעים. פעם בשבוע הולכים לים. ששה ימים בשבוע (24 שעות) מים מים. כמעט גן-עדן. חסר רק דבר יסודי של מה-בכך: קצת חופש. אבל, כמו שאנו אומרים, גם זו “שאלת הזמן”.

מוישלה האהובה!ז’ומוצ’קה אוהב אותך, וכאשר יחזור הביתה יספר לך על כך “במלים שלו עצמו”.

קצ’קלה, דרך-אגב, את מכתבך טרם קיבלתי. אני מקוה שתוכלי לשלוח מכתבים אלה באותה דרך שאני שולח אליך. [269]

כשנתראה אסביר לך הכל. אני מקוה שקיבלת את המכתב שכתבתי להרי. בשבוע הבא אשתדל לכתוב אליך. על-כל-פנים, אני מקוה שאוכל לכתוב לך פעם בשבועים.

אני מבקש ממך מאד לא לשלוח לי דבר, חוץ מלבנים.

מסרי ד“ש לבבית מאד לדוסינקה, לרעייתו ולכל ה”מושבה“ שלך. כ”כ לכל הידידים והמכרים.

מנשקך בעדינות.

ברה

124

מחנה-המעצר מזרע, 16.5.40

חתולי האהוב ביותר!

בפגישתנו האחרונה הרגשתי בכאבך ובאבי גם יחד, יקירה שלי. אם תספיקי להתראות עם אחיו של חיים [270]

עד יום-ג’ – נוכל להתראות בשבוע הבא. הענין הוא בזה שאחיו יבוא במכוניתו הפרטית וברצון יסיע אותך. אהובה יקרה שלי! הרי את יודעת שאני אוהב אותך, כשם שאני יודע שאת נאמנה לי, יותר מרבים מידידי ומכרי.

מה נשמע אצלך, קטנה שלי? איך את מרגישה את עצמך? את מכתבך קיבלתי והוא שימח את לבי מאד. אני מקוה שגם למכתבי זה תעני לי אם תספיקי.

אצלי אין חדש. יום-יום לפני השינה אני קורא בתנ“ך. שלשום קראתי מתוך ישעיהו אני מבין אותו מצויין. מלבדך אף אחד לא הגיע. מסרי ”ש לבבית לכל המכרים.

טובה שלי! “רציתי אחת” [271]

לומר לך עד כמה ענוגות ורכות מחשבותי עליך ועד כמה מכאיבה ההכרה שאת סובלת בגללי כה רבות ואולי אף תמשיכי לסבול. אבל אני מאמין באמונה שלמה שעוד מעט נתראה ותוכלי לשכוח את כל האימים והדאגות.

אם תוכלי, הודיעי לי מה כותבים אבי ואמי. מה נשמע אצלם? מה שלומה של אמי? מה מצבם החמרי?

ד"ש לבבית לדוסינקה ולרעייתו.

אני מנשק אותך חזק חזק ובעדינות.

ברה

שמות לבן: רם, עמרם, יונתן, אבאל, אדוניה, אבשלום, אלקים.

לבת: עדנה, יעל, עמליה, עזה. [272]

125

מחנה-המעצר מזרע (בלי תאריך)

יקירה שלי!

אני שולח לך מכתב לאמי. [273]

בקראך בו תביני איך אני מרגיש את עצמי. אך בסופו של דבר אין יצור נטול-רגשות כאדם.

יקירתי! קשה לי מאד. יש ואני מתפלא מאין באים כוחותי

טובה שלי! אני חווה את הכל יחד אתך ותמיד תמיד אני מאמין בעתיד טוב יותר.

מכיון שנֶמה אינו גר בחיפה, אינני יודע אצל מי תוכלי ללון. אולי כדאי שתבואי לחיפה ביום-ד’ (שבועות). אני חושב שהקרובים של חיים יבואו באותו יום. תחכי להיפגש אתם. בבקשה ממך, אל תביאי פירות וירקות. יש אצלנו הכל בשפע.

מנשק אותך חזק.

ד"ש לבבית לדוסינקה.

באהבה,

126

30.1.42

חתלתולי הקטנטון, הענוג.

מחר תמלאנה שש שנים לנישואינו. עד מה הייתי רוצה לשהות יחד אתך, ביחידות וללא מלים לספר לך את אשר לא יסופר במלים בפי אדם כלשהו, במקום כלשהו. אך את אינך אתי (אולי יתן אלוהם ועוד נהיה ביחד, לבדנו; את אתי ואני אתך, רק אתך). אני כאן לבדי, אני עם עצמי. זה קורה לעתים כל-כך רחוקות… את אינך, אבל אני רוצה שתדעי, שאני עתה אתך במחשבותי, ברגשותי, בנשמתי.

אהובה שלי! בלילה זה, לילה ארוך, אפל, דאב לבך, התכווץ בכאב. ילדתי! את חושבת שאינני יודע מהו כאב-לב? אינני מדבר על כך עם איש. אך אני יודע מה משמ: הלב דואב. אני יודע. לב-אבן, עצבי-ברזל דרושים כדי לשאת את מרירות ההשפלה, את ההשפלה שבעיני, את מעמסת הגדודים, הסיכון התמידי של כל אחד ושל הכל, האחריות לחיי בני אדם, אשר יחד אתי זנחו את הכל והשליכו את עצמם תוך מערבולת מלחמת-טרוף מפוארת זו למען עתיד טוב יותר, למען אשרם של אלה המוכנים למסור אותנו לידי התלין.

איזה מזל שאדם מאמין אני! תפילה כנה מטהרת את הנשמה, מאששת את הלב, מאירה את העולם.

אך את, יקירתי, אהבתי, כשרועד לבך ומתפעם, כמה אני מתעצב בעצבותך! כמה אייחל שתהיי שקטה, לך השקט הוא אושר. ואני?

“וְהוּא מַרְדָּן, יִכְמָהּ לַסַּעַר,/ כְּאִלּוּ בּוֹ שֹׁורָה שַׁלְוָה”. [274]

ענוגה שלי, דעי שאם תרגישי שאינך יכולה עוד, שאת מוכרחה ללכת ממני, אבין אותך ואוהב אותך כמו שאני אוהבך עתה; בענה, בכנות ובנאמנות. הייתי מאושר אתך, אָת השמחה שלי, הרוגע, המנוחה. אתך אני שאנן, חמים לי, בהיר. ואם כי מלאים ועסוקים חיי, אני יודע שברגעים קשים, מכריעים, היו חיי קרים וריקנים.

“להתראות בקרוב הזהובה”,

בעלך

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


  1. פניה אל רוני בלשון זכר – ביטוי חיבּה. כך ברובּם המכריע של מכתביו אליה. בתרגום ראינו לשמור כאן על הנאמנות למקור, חרף זרותו של שימוש זה לעברית.  ↩

  2. סטודנטית, שזמן-מה התגוררה בבית הוריה של רוני.  ↩

  3. יוסף גולנד, זַמר מקובּל בארץ בשנות העשרים והשלושים.  ↩

  4. במאורעות 1929 נשלח א“ש מטעם ה”הגנה" לשמור בגליל התחתון.  ↩

  5. השירים לא נשמרו.  ↩

  6. רוני בת מרק.  ↩

  7. “אנאבאסיס” – יצירה קלאסית של קסנופון, 431 לערך – 350 לפנה"ס, סופר, מצביא והיסטוריון יווני, מתלמידי סוקראטס. היצירה מתארת מסע-מלחמה שבו פיקד המחבר על חיל שׂכירי-חרב יוונים בשירותה של קיסרוּת פרס, שעשו דרך 1,000 מיל בשטח אויב בכורדיסתן וארמיה עד לים השחור.  ↩

  8. מתאריך היכרותם.  ↩

  9. מאז עלותו מסובאלק.  ↩

  10. הכּוונה ליוונית קלאסית עתיקה.  ↩

  11. חבר של א"ש, נגן בתזמורת-המשטרה בירושלים.  ↩

  12. כאן הופיע תרשים מצויר במקור. [הערת פרויקט בן-יהודה]  ↩

  13. “בחור” באידיש.  ↩

  14. תחנת-הכוח של חברת-החשמל הארצישראלית, מיסודו של פנחס רוטנברג.  ↩

  15. מן הפתיחה לשיר רומנטי רוסי שהיו האחים אברהם ודוד שטרן שרים בילדותם.  ↩

  16. כנראה, שוב רמז לפעילות בעיצוב הקבוצה שפרשה מן ה“הגנה”.  ↩

  17. יוכבד דוסטרובסקי, נסעה ללמוד לווינה שנה לפני רוני.  ↩

  18. ציטוט משיר של הזמר הרוסי וֵרטינסקי.  ↩

  19. מתוך זמר-אהבה רוסי עממי.  ↩

  20. מן הפּוֹאמה “בוריס גוֹדוּנוֹב” לפושקין.  ↩

  21. ד"ר ריטה קורצמן – מורתה של רוני לפסנתר בווינה, שהיתה לה שם עזר ומשען.  ↩

  22. יעקב וסרמן (1934–1873), סופר יהודי-גרמני שהיה מקובל ונערץ ביותר באירופה בשנות ה- 20 וה- 30. אז גם הרבו לתרגמו לעברית. בימים ההם היו שהשוו אותו לדוסטויבסקי מבחינת הלהט המוסרי והנטייה לסנסציה. את ראשית פרסומו קנה לו ביהודי צירנדורף (1897) וקספר האוזר (1908). לשיאי יצירתו הגיע בפרשת מאוריציוס (1928) ובטרילוגיה שכללה את אצטל אנדרגאסט (1931) והווייתו השלישית של יוזף קירקהובן (1934). האוטוביוגרפיה שלו, חיי כגרמני וכיהודי, נתפרסמה ב–1921.  ↩

  23. בית-מלון קטן ומסעדה בירושלים. בימים קשים, כשפסקה התמיכה הכספית שהיה א"ש מקבל מן הבית, המשיך קמנצקי, בעל המלון, להאכיל אותו.  ↩

  24. ד"ר פלאום (לימים: פרופ’ חירם פרי) – לימד לטינית באוניברסיטה העברית בימים ההם.  ↩

  25. ד"ר (לימים: פרופסור) שואבה – לימד יוונית קלאסית.  ↩

  26. ד"ר ארתור רופין – לימד סוציולוגיה של היהודים.  ↩

  27. פרופ’ יצחק בער – לימד היסטוריה יהודית של ימי-הביניים.  ↩

  28. ארי אבן-זהב – מזכיר האוניברסיטה העברית בימים ההם.  ↩

  29. ד"ר (לימים: פרופסור) צ’ריקובר – לימד היסטוריה יוונית.  ↩

  30. ד"ר (לימים: פרופסור) שלמה דויד גויטין – לימד מדעי האסלאם.  ↩

  31. פרופ’ יוסף קלאוזנר – לימד ספרות עברית חדשה.  ↩

  32. הכוונה לנפתלי, אחיה הבכור של רוני.  ↩

  33. כנראה, רמז להתקדמות העניינים בארגון ה“הגנה ב’”.  ↩

  34. חברתו של נפתלי, אחי רוני, שעמד אז להתחתן אתה ור’ הערה 9 למכתב 17.  ↩

  35. חברתה של פולה. כמוה, גם היא אחות רחמניה בבית החולים “ביקור חולים”.  ↩

  36. אחותו של רפאל קלצ’קין, שחקן “הבימה”.  ↩

  37. חברה לרוני מנוער.  ↩

  38. פולה, אשת נפתלי (טולה), אחי רוני. ור’ למעלה.  ↩

  39. ד“ר יהודה לייב מאגנס (1948 – 1877) – רב רפורמי ומנהיג ציוני בארה”ב. מ–1922 בארץ-ישראל, נשיא ראשון לאוניברסיטה העברית מ–1935 עד מותו. עקיב בשאיפתו להבנה עם הערבים כתנאי לפעילות ציונית בארץ-ישראל, ממייסדי “ברית-שלום” ו“איחוד”.  ↩

  40. כל הפיסקה בסוגריים, המיועדת לחנה (ר’ מכתב 18, הע’ 5), כתובה עברית במקור, בתוך הטקסט הרוסי.  ↩

  41. שם יצירתו של הסופר הרוסי הנודע א.ל. אוסטרובסקי.  ↩

  42. מתוך שיר-עם רוסי.  ↩

  43. שינוי-גירסה של סיום מקובל בסיפורי-ילדים רוסיים.  ↩

  44. כאן, דרך לצון, פנה א“ש לרוני בשם ”בת-מרק" בלבד.  ↩

  45. בזמנים של קשיים חמריים היה א“ש ”לווה“ סכומים קטנים מאנשי סביבתו, ”עד שירחיב". מעולם לא נשאר חייב כספים, אך ואנד היה נושא מעיק.  ↩

  46. לצורך טיפול בפציעה קלה ברגל.  ↩

  47. כשראתה אמה של רוני לראשונה את א"ש חשבה שהוא ממוצא ספרדי בגלל פניו השזופים.  ↩

  48. 23 בדצמבר.  ↩

  49. אמה של רוני.  ↩

  50. הכוונה לנישואי נפתלי אחי רוני עם פולה. ר’ למעלה.  ↩

  51. עד לתקופה זו היה א"ש חבר פעיל בוועד-הסטודנטים.  ↩

  52. עזב את סובאלק עירו ב- 3.1.26.  ↩

  53. עיקום של חיבה למלה הרוסית “אהוב” (ליוּבימי).  ↩

  54. יגיע-כפיים – השכונה הירושלמית שבה התגוררה רוני עם משפחתה.  ↩

  55. ב“משורר צעיר” מתכוון א"ש לעצמו.  ↩

  56. מתוך שיר-אהבה עממי רוסי.  ↩

  57. מתוך מפוע ב“הקומקום”, התיאטרון הסאטירי הארצישראלי של אותם ימים.  ↩

  58. חודש בלוח-השנה המוסלמי שבו, כהמשך למסורת מימי השלטון העותומאני, נהוג היה לחדש הסכמי-שכירות על דירות, ובו גם היו התושבים מרבים להחליף דירה.  ↩

  59. במקור: “גור-הזאבים שלנו”. הכוונה לזאב ז’בוטינסקי, ראש-בית"ר ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית.  ↩

  60. שינוי-גירסה היתולי על קריאה לכבוד המפקד שהיתה נהוגה בצבא רוסיה הצארית.  ↩

  61. תשובה מקובלת של פקוד למפקד באותו צבא.  ↩

  62. שינוי-גירסה על האמרה הרוסית “סבול, קוזאק, אָטָמאן (ראש הקוזאקים) תהיה!”  ↩

  63. עברית במקור.  ↩

  64. הכוונה למי שהיה בעל חנות-המכולת השכונתית.  ↩

  65. הכוונה לפעילותו של א“ש בארגון ה”הגנה ב’".  ↩

  66. יהודה מטוֹת, חבר של א"ש ושל רוני. למד אף הוא בווינה. לימים, פרופסור לרפואת-ילדים באוניברסיטת תל-אביב.  ↩

  67. ר’ מכתב 39, הערה 2.  ↩

  68. מתוך פזמון של התיאטרון הסאטירי “הקומקום”.  ↩

  69. יוכבד דוסטרובסקי, חברתה של רוני, שלמדה אף היא בווינה.  ↩

  70. אליהו מני, לימים שופט במערכת השיפוט המנדטורית ואחרי-כן שופט עליון במדינת-ישראל.  ↩

  71. רמז ברור לפעילותו המחתרתית.  ↩

  72. לטינית: “בכל דרך של צדק או אי-צדק”. משמע: בין כחוק ובין שלא כחוק.  ↩

  73. רמז לפעילות ב“הגנה” ב’.  ↩

  74. הכוונה לספרות ימי-הביניים בלשון העברית.  ↩

  75. נורמן בנטביץ’ (1971 – 1883) – משפטן ציוני מיוצאי אנגליה, יועץ משפטי ותובע כללי בממשלת המנדט, איש “ברית שלום”. ב–1932 החל להורות משפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.  ↩

  76. לטינית: “מספר סגור”. הכוונה להגבלות על קבלת יהודים למוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות שונות באירופה בימים ההם.  ↩

  77. א"ש היה ממייסדי האגודה ופעיליה.  ↩

  78. מאורעות אב תרפ"ט (אוגוסט 1929).  ↩

  79. לטינית; “בגופה” – כולה, בשלמותה.  ↩

  80. ראשי-תיבות של ארגון קומוניסטי, “מפלגת הפועלים הסוציאליסטים”.  ↩

  81. שמה הקודם של רמת-השרון.  ↩

  82. שלמה בן יחיאל שבלב, לימים איש הנהלת עתון “הארץ”.  ↩

  83. בתו של שלמה שבלב, חברה של רוני.  ↩

  84. תהלוכה דתית שנתית של מוסלמים מהר-הבית אל נבי-מוסא שבדרך ליריחו, שלעתים נתלוותה התפרעויות-דמים.  ↩

  85. פתיחת המכתב המצוטטת היא תרגום של שיר בלתי-גמור, ובו אפילו חריגות מן הדיוק הפרוזודי, שלא כדרכו של א"ש.  ↩

  86. הכוונה לאקדח.  ↩

  87. כך במקור, בעברית. רמז שקוף למדי לאקדחים מדגמי חצי-מאוּזר וחצי-פאראבּלוּם, שהיו כלי-נשק נכספים בארגוני-המחתרת של הימים ההם.  ↩

  88. הכוונה לנשק שביקש במכתב קודם.  ↩

  89. במקור: מימרה רוּסית האומרת, “הטלֶה אינו שווה את עיבּוּדו”.  ↩

  90. בשל המלה “עיר” בשמו המקורי של היישוב “עיר-שלום” חייבה ממשלת-המנדט את תושביו במס עירוני גבוה, אף שלמעשה היה זה כפר המונה כ- 300 נפש. כדי להעביר את רוע הגזירה שינו את שמו ל“רמת-השרון”.  ↩

  91. את כל שנאמר כאן, וכן להלן, יש לקבל כמטאפורה. א“ש לא רקד מעולם, אף לא ניסה לרקוד. ”סחיבת מזוודות“ מסמלת את הפעילות המחתרתית (ר’ שירו של א”ש, “מזוודות כבדות”, בספר-שיריו “בדמי לעד תחיי”, מהדורה ט‘, ע’ XII).  ↩

  92. ברוסית: חדל-אישים.  ↩

  93. להוציא טעימה סמלית מ“ארבע כוסות” בליל סדר-פסח, או הרמת כוסית בהזדמנות מיוחדת, התנזר א"ש כליל מאלכוהול.  ↩

  94. מכתב מס’ 17, הע’ 9. מצד האם היו רוני ואחֶיה קרובים למשפחת אוסישקין, ויש כאן רמז לתכונות-אופי של האח נפתלי. הכּוונה לאח הבחור של רוני.  ↩

  95. נכתב באניה “וינה” בדרכה לאיטליה.  ↩

  96. אידיש, בהיתול: “היי בן-אדם”.  ↩

  97. דוד רזיאל, לימים מפקד הארגון הצבאי הלאומי, מוזכר פה לראשונה בהתכתבות.  ↩

  98. אחיו, דוד שטרן. בכינויו המשפחתי: דוֹדיה.  ↩

  99. יהודה אלרואי.  ↩

  100. לימים: ראובן שילוח, איש משרד-החוץ הישראלי ואבי “המוסד”.  ↩

  101. פסקוואלי, פרופסור באוניברסיטת פירנצה.  ↩

  102. “סוחבּה”: מערבית, “חֶבֶר רֵעים”. הכּוונה לחבורת ראשוני אצ“ל לאחר הפרישה מן ה”הגנה".  ↩

  103. מנחם ארקין, חבר אצ"ל, לימים מזכיר עיריית נתניה.  ↩

  104. ארי אבן-זהב, סופר, ששנים רבות שימש מזכיר אקדמי של האוניברסיטה העברית.  ↩

  105. חנוך סטרליץ-קלעי. מראשוני ובכירי האצ“ל, ולימים מראשי הפלג הפורש של א”ש.  ↩

  106. אוֹסבּוֹרן – פסנתרן ופדגוג, שהיה מגיע מדי-פעם לביקור חטוף בארץ. רוני קיבלה ממנו שיעורי פסנתר.  ↩

  107. יהודה אלפונסו פאצ’יפיצ’י – בזמנו, מן האישים הבולטים ביהדות איטליה וממנהיגיה הרעיוניים של התנועה הציונית בארצו. בארץ-ישראל מ–1934. הטיף ל“יהדות אינטגראלית” העומדת על אדני תרבות יהודית, ציונות ושמירת מצוות הדת. נולד בפירנצה ב–1899 ומת בבני-ברק ב–1981.  ↩

  108. טובה ברלין, חברה של רוני.  ↩

  109. תחילה החליט א"ש לכתוב את עבודת-הדוקטור שלו באוניברסיטת פיזה, ולה הגיש את בקשתו להתקבל.  ↩

  110. כל אלה ממקימי ארגון “הגנה ב’” ולימים מראשוני האצ"ל.  ↩

  111. אברהם תהומי – “גדעון”, מפקד ארגון “הגנה ב’”.  ↩

  112. רמז לביטוי רוסי המציין הרהורי-לב.  ↩

  113. נראה שהכוונה לשמועות שניבאו התפרצויות שבהן יפתחו כביכול ערביי הארץ בתאריך זה.  ↩

  114. הכוונה לעתונים מהארץ.  ↩

  115. עו"ד שלום הורביץ.  ↩

  116. ר’ מכתב 54, הע’ 10.  ↩

  117. אידיש, לשון פרידה וסיום: “היִי בריאה”.  ↩

  118. חנה דימנט – חברה ללימודים של רוני מביה“ס התיכון למסחר ”גאולה" בתל-אביב, ולימים אשתו של וידרמן.  ↩

  119. אידיש: “רופא יהודי”, לשון זלזול.  ↩

  120. פרופ’ אברהם שלמה יחזקאל יהודה (1877–1951) – חוקר תנ“ך, מזרחן ובלשן, יליד ירושלים. היה מיוזמי הקמתה של האוניברסיטה העברית, אך לא זכה להימנות עם מוריה. השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אחר-כך הורה באוניברסיטת מדריד; משם פעל להקלת מצוקתם של יושבי ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. במלה”ע השניה עקר לארצות-הברית ושם נפטר.  ↩

  121. רמז ברור לשיר שכתב בעת ההיא, “חיילים אלמונים”, ולימים יהיה הימנון המחתרת.  ↩

  122. אֵרוֹס – אל-האהבה ביוון הקלאסית.  ↩

  123. הכוונה להודאה בלתי-צפויה שמסר צעיר יפואי בשם עבד אל-מג’יד אל-הנדי אל-בוכארי, מיוזמתו, כשבעה חודשים לאחר רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, שבו נחשדו שני צעירים רביזיוניסטים, סטבסקי ורוזנבלט, שלפיה הוא וחברו, עיסא אל-אברס, בני שכונת מנשִיה, הם שהיו האשמים האמיתיים ברצח.  ↩

  124. הכּוונה למכתבים ש“תָכנם” כלי-נשק.  ↩

  125. רמז ברור לפעילות החשאית.  ↩

  126. דוד רזיאל.  ↩

  127. פרץ, בנו של נפתלי בורשטין, אחיה הבכור של רוני.  ↩

  128. הכוונה למימון נסיעה אפשרית של רוני לאיטליה, אל א“ש, כהצעתו של ד”ר שואבה.  ↩

  129. אידיש, לשון לגלוג: “שמחה על ראשך”.  ↩

  130. זאב, בנו של ד"ר שואבה.  ↩

  131. הכוונה לביקור בבית ההורים בסובאלק שבפולין.  ↩

  132. במקור, באידיש באותיות רוסיות: “אינני לוקח זאת ללב”, או אינני מתרגש מזה.  ↩

  133. יוזף סיגֶטי (1973–1892), כנר בעל שם עולמי, הירבה לבצע מיצירות ברטוק וראוול; פאול ויטגנשטיין (1961–1887), אחיו של הפילוסוף הנודע לודוויג ויטגנשטיין, היה פסנתרן מהולל, שהמשיך בנגינתו גם לאחר שאיבד את יד ימינו בשירותו הצבאי במלחמת-העולם הראשונה. כמה מגדולי המלחינים בדורו (בהם ראוול) חיברו בשבילו יצירות מיוחדות לנגינה ביד שמאל.  ↩

  134. הכוונה לגברת מקובלת מאד בחברה הירושלמית, שזמן-מה היתה תלמידתו של א"ש.  ↩

  135. יוזף שמיט – הטנוֹר הווינאי המהולל, שגם הופיע לימים בארץ-ישראל.  ↩

  136. גרטרוד קראוּס – רקדנית נודעת בגרמניה. שעם עליית היטלר לשלטון עקרה לארץ-ישראל ופעלה כאן גדולות, בפרט בתחום ריקודי-עם.  ↩

  137. בנג’מינוֹ ג’ילי – מגדולי הזמרים האיטלקים במאה ה–20.  ↩

  138. נֶמָה – כינוי-חיבה לנחמיה בורשטין (לימים: ברוש), אחיה של רוני.  ↩

  139. דוד רזיאל ואחותו, אסתר (לימים: חברת-הכנסת אסתר רזיאל-נאור).  ↩

  140. המדובר בארנסט גלזר, בן למשפחה ציונית וינאית שאימצה את רוני ממש כבת בימי לימודיה בווינה. ארנסט הגיע לארץ-ישראל לפני סיפוח אוסטריה לגרמניה וניגן בהצגות “האוהל”, תיאטרון הפועלים. מכאן הסתייגותו של א"ש.  ↩

  141. הבטאון הרביזיוניסטי “הירדן” הופיע באותה שנה כעתון יומי, בעריכתו של ב“צ נתניהו. משנסגר כעתון יומי, שב ”הירדן" והופיע זמן-מה כשבועון.  ↩

  142. הד מבוּדח לשיר “שני מכתבים” לאביגדור המאירי, מ“להיטי” הימים ההם.  ↩

  143. רמז לסיפוק מן הפעילות המחתרתית.  ↩

  144. שושנה שפיצר – חברתו, ולימים אשתו, של דוד רזיאל, ראש מפקדת האצ"ל.  ↩

  145. אנצוֹ יוסף בּוֹנאבנטוּרה (1891–1948) – פסיכולוג יהודי איטלקי שב–1939, משהונהגו חוקי-הגזע באיטליה, עקר לארץ-ישראל ועמד כאן בראש הקתדרה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. נפל בהתקפה הרצחנית על שיירת “הדסה” להר-הצופים באפריל 1948.  ↩

  146. אברהם סטבסקי (1906–1948) – בית“רי יליד בריסק שבפולין, שב–1933 הגיע לארץ ולאחר חודשים מספר הואשם ברצח ד”ר חיים ארלוזורוב. ביולי 1934 נדון למיתה אך יצא זכאי בערעורו, ושוחרר כתום 13 חודשי מאסר. אחר-כך היה פעיל בארגון עליית “אף-על-פי”, אירגן את הבאת האניה “אלטלנה”, נפצע קשה על סיפונה מול חוף תל-אביב ב–19 ביוני 1948, ומת מפצעיו.  ↩

  147. דוד רזיאל.  ↩

  148. “חריס” ביוונית – “גראציה”, חן.  ↩

  149. הכוונה, כמובן, לרוני עצמה.  ↩

  150. ר’ הערה למכתב 59.  ↩

  151. דודיה – כינויו של אחיו, דוד.  ↩

  152. המדובר, כנראה, באורח צפוי מפולין, שאמור היה להגיע במסגרת קשרים שרקמה המחתרת כבר אז עם גורמים פולניים.  ↩

  153. דוד רזיאל.  ↩

  154. המדובּר בכּוונה להוציא לאור אסוּפה משיריו ה“כשרים” של א"ש.  ↩

  155. דוד – כאן, כנראה, מדובּר באחיו של הכּותב.  ↩

  156. מתוך שיר-עם רוסי.  ↩

  157. ד“ר בנימין לובּוצקי (לימים: אליאב, 1909–1974), יליד ריגה, בירת לטביה, ממייסדיה וראשיה של בית”ר (ברית-תרומפלדור), חבר הנהגתה העולמית ומזכירה הכללי. מ–1935 בארץ-ישראל, כאן מילא תפקידים מרכזיים בתנועה הרביזיוניסטית ובאצ“ל. אחרי קום מדינת-ישראל, עורך ”הדור“, בטאונה היומי של מפא”י, ואחרי-כן איש משרד-החוץ ששימש בתפקידים דיפלומטיים בכירים.  ↩

  158. ככל הנראה ציפה א"ש להוראות ממפקדת הארגון.  ↩

  159. ר’ הערה 2 למכתב 78.  ↩

  160. דוד רזיאל.  ↩

  161. ככל הנראה נקרא א"ש פתאומית לחזור מוורשה לשהייה חטופה בארץ.  ↩

  162. מימרה עממית רוסית.  ↩

  163. הכוונה ל“גדעון”, שכנראה אמור היה לסדר איזו משרה פיקטיבית לא"ש.  ↩

  164. “דואר שמור”.  ↩

  165. היא אביבה, אשתו של תהומי (“גדעון”) באותה תקופה. הש’ מכתב 87, הערה 4.  ↩

  166. רוסית: תרנגולת, אחד מכּינויי-החיבּה במכתבים אל רוני.  ↩

  167. משפחת רביזיוניסטים ותיקים שקבעה מושבה בתל-אביב. אחת הבנות היתה אביבה (“ויוָה”), אשת “גדעון” בעת ההיא, ואחותה שולמית נישאה לאריה דיסנצ’יק, אף הוא מראשוני הנוהים אחר ז’בוטינסקי ולימים עורך “מעריב”.  ↩

  168. ברוחן של “הוראות” ממכתבים קודמים.  ↩

  169. מעיוותי-החיבה של המלים “אהובה”, “אני אוהב” וכד’ ברוסית.  ↩

  170. מעיוותי-החיבה של המלים “אהובה”, “אני אוהב” וכד’ ברוסית.  ↩

  171. חתלתול בפולנית.  ↩

  172. רוסית: התקליט. הכוונה להקלטת הלחן של א“ש ל”חיילים אלמונים".  ↩

  173. חודש אחרי פרוץ “מאורעות תרצ”ו"(אפריל 1936).  ↩

  174. בצריפים שכנה פלוגת בית“ר. אחיו של א”ש, דוד, מפקדה של הפלוגה, גר בצריך המשותף עם רעייתו הינדה.  ↩

  175. מכּר של ד"ר דרליץ’. רוני קנתה ממנו רהיטים.  ↩

  176. אברהם תהומי.  ↩

  177. פרץ הפעוט, בן אחיה של רוני.  ↩

  178. מכתב זה וכן הבאים אחריו, להבדיל מקודמיהם, כתובים במקורם עברית, בכתיב שמרני כמקובל בימים ההם.  ↩

  179. א"ש מתייחס פה ודאי לחששות שהביעה רוני באשר לנסיעה ברכבת, וזאת על רקע מאורעות-הדמים של הימים ההם.  ↩

  180. אברהם תהומי, הוא “גדעון”.  ↩

  181. רמז למתח שהשׂתרר, כנראה, בין רוני לאביבה, אשתו של תהומי בעת ההיא.  ↩

  182. מדובּר בסידור חשאי של הפרדה בין דואר המיועד לרוני לדואר המיועד לראש המפקדה, “גדעון”.  ↩

  183. רוסית: “אני קטנטן”.  ↩

  184. דרכּיה: מלה מקובלת בימים ההם ל“דרכון”.  ↩

  185. רוצה לומר שלא יוסיף לשלוח באמצעותה מכתבים סודיים המיועדים ל“גדעון”.  ↩

  186. בשנים 1938 – 1936 הִרבּה א"ש בנסיונות תרגום של שירי-זמר מגרמנית ומרוסית לעברית. ביחוד עסק בשירי שוברט. התרגומים לא נשתמרו.  ↩

  187. עו“ד אשר לוויצקי, שהרבה לסנגר במשפטים של חברי הארגון (האצ”ל).  ↩

  188. נישואי-דֶמֶה של רווקים היו אחת הדרכים להעלות לארץ-ישראל נשים יהודיות שלא על-פי רשיונות-עליה (“סרטיפיקטים”).  ↩

  189. “ג’” הוא “גדעון”, הוא אברהם תהומי.  ↩

  190. בשל חומרת המאורעות  ↩

  191. המנהל – “גדעון”.  ↩

  192. בפראג התכנס בפברואר 1938, בנשיאותו של זאב ז’בוטינסקי, ה“קונוונט” של הצ“ח. מטעם מפקדת האצ”ל יצאו לכנס אברהם שטרן, הלל קוק וחיים לובינסקי. אוריאל שלח (אז הלפרין) הגיע אף הוא, מיוזמתו, כדי להעלות שם את הצעתו להכריז על המדינה העברית כמטרה “עכשווית ממשית”, בניגוד גמור לעמדת ז’בוטינסקי.  ↩

  193. “חתלתול היקר”  ↩

  194. הלל קוּק.  ↩

  195. חיים לובינסקי.  ↩

  196. נשי פראג.  ↩

  197. צורת שאלה לשלומה של רוני.  ↩

  198. כינוי היתולי להינדה, אשת דוד.  ↩

  199. דוד, אחיו של א"ש.  ↩

  200. שמשון יוניצ’מן, מראשי התנועה הרביזיוניסטית/הצ“ח וקצין נציבות-בית”ר בארץ.  ↩

  201. המדובר במכתב המלצה אל פנחס רוטנברג, אביה ומנהלה של חברת החשמל הארצישראלית, להעסקתו של דוד, אחיו של א"ש, כמהנדס-חשמל בחברה.  ↩

  202. יהודה אלרואי, ידידם ובן עירם של א"ש ואחיו, ואשתו לֵנה.  ↩

  203. אלחנן פן, קצין נציבות בית"ר בוורשה.  ↩

  204. רוסית: “חתלתולי היקר”.  ↩

  205. מדובר בפתיחתו לתנועת נוסעים. הנמל החל לקבל מטענים במאי 1936, משהושבּת נמל יפו. שחקן-הקולנוע הנודע פּוֹל מוּני אכן ירד אז בנמל ת“א בבואו לביקור בארץ, לרגל הקרנת-בכורה מקומית של הסרט ”האדמה הטובה" (שבו מילא תפקיד ראשי, בצד לואיזה ריינר, בקולנוע מוגרבי.  ↩

  206. כינוי-חיבה להינדה גיסתו, אשת דוד. ור’ הערה 2 למכתב 92.  ↩

  207. הוא מכתב-ההמלצה המיוחל, לצורך סידורו של האח דוד.  ↩

  208. רוסית: “מנשק בעדינות, בעדינות”.  ↩

  209. מכתב שנשלח ליהודה אלרואי, ידידו של א"ש מנוער, ונועד לדוד רזיאל.  ↩

  210. רוסית באותיות עבריות: “חתלתולי הזהוב, האהוב, היקר, שאליו אני מתגעגע כל-כך”.  ↩

  211. אני אוהב אותך מאד.  ↩

  212. שוב רוסית בעברית: “קטן, אני קטן מאד, מסכן קטן אני”.  ↩

  213. מקהלת דן.  ↩

  214. אוריאל הלפרין, לימים אוריאל שלח, הוא המשורר יונתן רטוש, אבי “העברים הצעירים” – ידיד קרוב ומשפיע לא"ש.  ↩

  215. המהנדס בנימין גור, ממקורבי א“ש באצ”ל. א"ש דאג לכך שבעת שהותו של רטוש בפאריז לצרכי השתלמות (מחורף 38 עד פרוץ המלחמה, בספטמבר 39) יקבל, באמצעות אותו ב. גורביץ’ (לימים: גור), תמיכה בשיעור לירה אחת בחודש…  ↩

  216. רוסית באותיות עבריות: “קטנטנה שלי, אל תכעסי על הילד שלך. יותר לא אעשה”.  ↩

  217. יהודה אלרואי ואשתו לֵנה.  ↩

  218. הלל קוק.  ↩

  219. חִזקו, אִמצו… (רוסית).  ↩

  220. “נשיקה אוירית”, ברוסית: תנועה המסמלת נשיקה ממרחק.  ↩

  221. גורביץ’ ואורי – ר’ מכתב 95 מיום 5.3.38, הע’ 6.  ↩

  222. ר’ גם מכתבים 95 הע’ 6 ו–97 הע’ 3. ככל הנראה ראה עצמו א"ש מחויב אישית בעניין העברת הלירה החודשית לאוריאל ידידו בפאריז.  ↩

  223. החרוז יכול להיחרז ברוסית: “דוֹ אטחוֹדָה… פַּרַחוֹדָה”.  ↩

  224. בעלה של חנה, חברתהּ של רוני.  ↩

  225. מתוך “שיר הבּריונים” ליעקב כהן.  ↩

  226. עד כאן המכתב כתוב ברוסית, והמשכו עברית.  ↩

  227. מכאן, תוספת של אברהם וידרמן (בעלה של חנה לבית דימנט) אל רוני.  ↩

  228. פלֶד ברוסית שמיכה.  ↩

  229. יוסף הוא יוסף כרמון, שראוי “לא לדבר אתו” על “צ’ודנובסקי” – שם-צופן ליעקב צסלר, שהיה בתוך השאר, איש קשר עם הקונסול הפולני בירושלים – הולניצקי.  ↩

  230. רוסית: נֶאמר, ונעשה, או “אומר ועושה”.  ↩

  231. ראובן אלחנני, מכר מסובאלק.  ↩

  232. נבון – יוסף כרמין. ר’ גם בסוף מכתב 101, האזהרה לגבי “צ’ודנובסקי”.  ↩

  233. ‘קונץ’ – כינוי לדוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי בעת ההיא.  ↩

  234. באותם הימים נשרף קרון-רכבת נושא דברי דואר בדרכו לוורשה.  ↩

  235. מימרה באידיש האומרת: “כל הברוזים הולכים יחפים”.  ↩

  236. “ידיעות אחרונות” – יומון ליברלי רוסי שהופיע בפאריז בין שתי מלחמות-העולם.  ↩

  237. מקום מגוריהם של דוד אחיו והינדה, גיסתו.  ↩

  238. הכַּוונה, כמובן, להכנות להפקת תקליט.  ↩

  239. הכוונה לכלא עכו.  ↩

  240. הכוונה לאשת אחד העצורים עם א"ש, שהתייפחה בקול בזמן הביקורים במחנה-המעצר.  ↩

  241. מצב חלש. (אידיש)  ↩

  242. לדוד, אחיו של א"ש, ולרעייתו.  ↩

  243. הכוונה לכהן, ממפקדי האצ"ל בעת ההיא.  ↩

  244. “הפסנתרן” – צ’סלר איש האצ"ל.  ↩

  245. הביקורים נערכו תמיד ביום ד’, אחד לפנה“צ ואחד אחה”צ. המקדימים יכלו להתראות עם העצירים בשני המועדים, אך בתנאים משפילים ביותר.  ↩

  246. בטעות סבור היה א"ש שבהיותו במחנה-המעצר השׂכּירה רוני חדר בדירתם.  ↩

  247. הוא דוד אחיו של א"ש.  ↩

  248. מכאן המכתב כתוב פולנית, באותיות-דפוס גדולות, והוא מופנה אל דוד, אחיו של א"ש.  ↩

  249. ל“מחציתך”, כלומר להינדה גיסתו, אשת דוד.  ↩

  250. ב“האדון ירקונאי” ובני ביתו הכּוונה לידיד הוותיק, יהודה אלרואי, שגר היה ברחוב הירקון בת"א.  ↩

  251. “הצייר” היה מרדכי אריאלי ואילו אשתו אסתר היתה “אשתו הנאה של אחשוורוש”.  ↩

  252. הכּוונה לציירת רחל אלחנני ולבעלה ראובן (בפולנית “רוּבִין”, שפירושו אבן-אודם).  ↩

  253. הכוונה לתבליט “רק כך”, סמל האצ"ל.  ↩

  254. “הפרנאסוס הרוסי” היה שמה של אנתולוגיה ידועה לשירת רוסיה.  ↩

  255. הוריהם של א“ש ואחיו היו אז פליטים בקובנה, בירת ליטא העצמאית בימים ההם, והיתה ציפייה לידיעה בעניינם מאת ד”ר סגל, איש האצ"ל בעיר ההיא.  ↩

  256. למטפל בשחרור האסירים.  ↩

  257. המדובר, כנראה, בשיר “לאמהות שלנו”, שכתב א"ש במעצר בצריפין.  ↩

  258. קיצור של המונח הנאצי "קונצנטראציוֹנסלאגֶר, שמובנו מחנה-ריכוז.  ↩

  259. יעקב לבשטיין (לימים אליאב), קרוב-משפחה לרוני. היה איש-ביצוע מרכזי למדי באצ“ל ואחרי-כן בלח”י.  ↩

  260. “אורינקה” – אוריאל שלח (יונתן רטוש). המדובר, כנראה, באסוּפת שיריו הראשונה של רטוש, “חופה שחורה”, שעמדה להופיע באותה עת.  ↩

  261. [הערת שוליים זו מסומנת אך חסרה במקור המודפס. – הערת פרויקט בן-יהודה]  ↩

  262. פרחים ומוזיקה: פרחים הביאה לו רוני ותקליט טַנגוֹ הביא דב חייכמן, ממפקדי האצ"ל, המכוּנה בֶרל.  ↩

  263. המשפט כולו כתוב בשפת ילדים מצטעצעת.  ↩

  264. אהוּבה. (רוסית)  ↩

  265. שימוש מצטעצע במלה הרוסית “רעייתי הקטנה”.  ↩

  266. מתוך שיר-אהבה עממי רוסי.  ↩

  267. alea jacta est משמע “הוּטל הפּוּר”, זו אמרתו של יוליוס קיסר לפני חצותו את נהר הרובּיקוֹן כאשר יצאו לגיונותיו לכבוש את גאליה. רוצה לומר: משנתקבלה החלטה להילחם עד חרמה, אין עוד לשוב ממנה.  ↩

  268. אִזכּוּר מרומז של האֵם, שחיכּוּ לבואה אַרצה.  ↩

  269. משמע: ב“דואר המחתרתי”.  ↩

  270. “חיים” הוא חיים לובינסקי, ממפקדי האצ"ל העצורים בצריפין.  ↩

  271. מתוך רומנסה רוסית.  ↩

  272. מדובּר בשמות ליילוֹד הצפוי לרוני ולא"ש.  ↩

  273. ר’ מכתב 122, הערה 3.  ↩

  274. מתוך שיר של המשורר הרוסי לרמונטוב, “מפרשׂ בודד, לבן, מגיהּ”. תרגום: יהודה אלרואי.  ↩

אברהם שטרן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם שטרן
יצירה בהפתעה
רקע

מנומם בעת קומם

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

מְנוּמָם בְּעֵת קוּמָם לְהַמְלִיכָךְ בְּנֵי רְחוּמִים,

שְׁעֵה שַׁוְעָם מְחֵה פִשְׁעָם וְכָתְבֵם לְחַיִים וּלְרַחֲמִים

חֲמֹל, אָבִי, כִּי תָבִיא בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל עֲלֻמִים

שְׁלַח פְּדוּתְךָ, מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים: תה’ קמה, יג

בְּיוֹם אֶקְרָא תְּהִי, נוֹרָא, עֵיְנָך עָלַי לְטוֹבָה

וּבַלָּאט נְחֵה דַל, וּמְחֵה עָוֹן וְחַטָּאת כְּתוּבָה

שָׂא פֶשַׁע וְחִישׁ יֶשַׁע בְּהַשְׁקֵט וְנַחַת וְשׁוּבָה

לְךָ אָשִׁיר כִּי תָסִיר מְשׁוּבַת בַּת שׁוֹבֵבָה

וְלֹא אַעֲלִים כִּי חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְעִמִים: תה’ טז, ו

זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָיֹם יָצַר רֹאשׁ פְּעֻלָּתוֹ

וְצִוָּהוּ וְטִהֲרָהוּ וְלֹא שָׁמַר מִצְוָתוֹ

וּבוֹ נִשְׁפָּט כִּי לְמִשְׁפָּט נִבְרָא מִתְּחִלָּתוֹ

זֶה לְאֵידוֹ וְזֶה לְצִידוֹ וְזֶה לְחַיָּיו וְזֶה לְמוֹתוֹ

גְּדֹר פִּרְצִי וּלְאוֹר הוֹצִיא דִּינִי כְּשֶׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ

בַּשָּׁמַיִם שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים: ישע’ ל, כו

אֲנִי עַבְדְּךָ בְּרֹב חַסְדְּךָ עֲשֶׂה עִמִּי לְטוֹבָה אוֹת

וְכִימֵי צֵאת בְּאֵין יוֹצֵאת הַרְאֵנִי נִפְלָאוֹת

וְשָׂא הַנֵּס, צוּר, וְכַנֵּס הַפְּזוּרִים בְּכָל פֵּאוֹת

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.