לָעוֹטְיָה / יעקב לרנר
אַל תָּבֹא תְחִנָּתֵךְ, הָעוֹטְיָה, לַמָּרוֹם;
קֹר-בַּרְזֶל – נִשְׁמָתוֹ, וְעֵינוֹ – שְׁחוֹר-קֶצֶף!
גַּם שֶׁמֶשׁ מַה-יִּסְכֹּן? הֲיָחוּשׁ, הֲיָבִין
זֶה אַכְזַר-הַשַּׁלְוָה מַה-טִּיבוֹ שֶׁל עֶצֶב?
וּלְסוּפוֹת-הַזָּדוֹן וּלְגֵאוּת-הַיַּמִּים
אַל תֹּאבַד, עֲשׁוּקָה, זֹה דִמְעַת אֲמִתֵּךְ,
אֵין חֶסֶד וְרַחֲמִים בִּשְׁרִירוּת רְצוֹנָם
וּדְכִי מִשְׁבְּרֵיהֶם עַד-נֶצַח יְחִתֵּךְ…
וּנְשִׁיבָה מְחַיָּה כְּרֶטֶט כִּי תַעַבְרֵךְ
וְרָגַע אֶת לִבֵּךְ שַׁעֲשׁוּעַ-רָז נָעִים –
אַל שָׂשׂוֹן לְחִנָּם, אַל הַשְׁלוֹת הַנֶּפֶשׁ;
לֹא בְּשׂוֹרָה הִיא שְׁלוּחָה מֵעוֹלַם-הַפְּלָאִים.
רְאִי, כְּנַף-הַלַּיְלָה עַל רֹאשֵׁךְ צוֹנַחַת,
קוֹץ מוּנָד כִּי יִקָּר בַּמִּדְבָּר שָׁם לִינִי!
אִפְפִיהוּ, אַמְּצִיהוּ, הוּא יָבִין לִשְׁכוֹלֵךְ.
וְּלְרַחֲמָיו הָאִלְּמִים וּלְצַעֲרוֹ הַאֲמִינִי!
וּלְמָחָר הִסְתַּפְּחִי אֶל בְּלוֹיֵי הָעָבִים,
יְתוֹמֵי הַשְׁחָקִים הַזְעֵפִים הַלָּלוּ;
הֵם תּוֹהִים וּבוֹהִים בְּלִי חֶמְדָּה כְּמוֹתֵךְ,
וְלַאֲשֶׁר הָרוֹחַ יֶהְדֳּפֵם יִזְחָלוּ…
קוסטופול, סיון תרע"א