רקע
יהודה ליב גורדון
פרקי זכרונות

1

 

I עלילת שאווליאני ופגיעתה בי    🔗

עלילת שאווליאני או, נכונה מזה, האשמה שהאשימו את יהודי שאווליאני ברצח ילדה בת־אכרים, כדי להשתמש בדמה, — אירעה, כידוע, בחורף שנת 1861.

בסתיו שקדם לכן העליתי למשרת מורה בבית הספר העברי בשאוולי2. שאווליאני — עיירה במחוז שאוולי, פלך קובנה — היושבת במרחק שלשים וחמש פרסאות, בערך, מעיר המחוז, היא אחוזת נחלתו של בעל נכסים פולני אחד, שימיוֹט שמו. על אחוזה זאת נחשבו גם שני כפרים, שהיו רחוקים זה מזה מרחק של פרסה ומחצה.

בינואר שנת 1861 נעלמה באחד הכפרים האלה ילדה קטנה בת־אכרים. כאשר הוּשׂם לב לדבר והחלו לחפּשׂ אותה, אמר אחד האכרים, שביום העלם הנערה שמע קול בכיתה בדרך בין הכפרים האלה, שעברו בה אותה שעה שני יהודים בעגלות־חורף עם מצלות. וכלום אין טבע הדברים מחייב, שהיהודים אלה הם שחטפו את הילדה והובילוה אתם לצרכי דתם! לשכת האחוזה לא בוששה להודיע על המאורע, ברוח זו דוקא, לפקידות הפּאליציי, אשר חשה להתחקות אחרי שני היהודים ההם ולשׂימם במאסר. אלה היו שני תגרים שותפים, שסחרו בפרי יבול האדמה שבמקום הזה, ואמנם כן נסעו ביום הנמהר ההוא לשאווליאני ולכפרים הסמוכים, למקנת פשתה. אחד מהם היה בן העיירה שידלאוו, מחוז ראסייני, והחזיק שם בית־אכסניא; את השני לא אזכור, הם עמדו לבוא בקשרי־משפחה — בן האחד אֵרשׂ לו את בתו של השני ובשעת כלולות בניהם נתפסו ונאסרו. הביאום לשאווליאני, מקום שם נאסרו גם יהודים אחדים מתושבי המקום. מן השעה הראשונה נתנו פנים לענין לא של האשמה במעשׂה־רצח סתם, אלא של רצח לצרכי־דת. כלומר לשם שמוש בדם הנרצחת. בדקו בבית הכנסת בשאווליאני והוציאו מתוך הארון את בקבוק היין, השמור שם ל״קדוּש״, חשדו כי דם הוא וצרפוהו לפרשת החקירה בתור ״הוכחה ממשית״. אף בשידלאוו, בעת החפּוּשׂ בפונדקו של הנאשם, קראו למביני דבר כי יבחינו בנתחי הבשׂר המלוח, שנמצאו בדוּד, אם אין בהם בשׂר גוף אדם.3

על כל הדברים האלה נודע לי רק באורח מקרה. על דרכי מראסייני התעכבתי לשעה קלה בפונדק אחד ואשמע איש צבא משוחרר, יהודי בן שאווליאני, מסַפּר את הדבר לבעל הפונדק. אני חקרתי מפיו לפרטי הענין ולמסבּותיו וכשעמדתי על כל חשיבוּתו, פניתי אליו בשאלה: ״האם יש רב לקהלת שאווליאני?״ ״ודאי יש — השיב הלה — הלא הוא הרב ר׳ שמואלקה״. ״אם כן, — אמרתי אליו, — הואל נא ומסור לרבי שמואלקה שיבוא מיד לשאוולי, כדי להודיע לנכבדי העיר על פרטי העלילה, אשר, כפי הנראה, ממנה תוצאות קשות מאד״. שליחות זו נתמלאה. ור׳ שמואלקה בא אמנם לשאוולי ונכבדי היהודים בשאוולי, העולים בהשׂכּלתם על יהודי שאווליאני, נכנסו בעובי הקורה.

בעת ההיא היה יוצא באודיסה מכתב־עת ליהודים בשם ״ראזסוויט״ (השחר), בעריכת אָ. א. רבּינאוויטש. אני הודעתיו על אודות המאורע הזה. מכתבי מיום כ״ד בפברואר נדפס בגליון 44 של ״ראזסוויט״. מכה״ע שבעיר המלוכה עטו עליו והענין עורר את הרוחות. היתה אז תקופת הרוח הנדיבה שנשבה בחוגי הצבּוּר הרוסי, בראשית שנות הששים, ומעשׂי התגוללוּת כאלה, דברי תפלוּת ואיבה, אי־אפשר היה שלא יהדפו אחור. כשהגיע המאורע המעציב מפי מכה״ע לאזני השׂרים הגבוהים, התערבו אלה בדבר במהירות נמרצת. ובטרם כלה חוקר בית הדין לברר את הענין כהלכה, וכבר חש לבוא הלום מקובנה מטעם שׂר הפלך הפקיד הממונה לענינים מיוחדים מיכנאוו; ובטרם ילמד זה לדעת את הענין על בוריו, והנה טסים ומגיעים מווילנא, בפקודת הגיניראל־גוברנאטאר, השליש טולסטוי ו״היהודי המלומד״ ל. א. ליבנדה. בני משק־אחוזתו של שימיוט נבהלו מאד וראו צורך לעצמם לעבור ממלחמת־תגרה למלחמת־מגן. ראשית כל באה מצדם הערה במכה״ע, שיהודי שאווליאני נאשמים לא במעשׂה רצח לצרכי דת, כי אם ברצח סתם ולחנם הקים איפוא המורה היהודי גארדאן את כל הרעש הזה. הם הדגישו את יהדותי ברצונם לבטל בזה את חשיבות הודעתי. אולם מכה״ע עמדו לימיני וב״דואר הצפוני״ שבעיר המלוכה נדפסה תשובה ללשכת האחוזה, והובא שם דבר החפּוּשׂ בארון־הקודש ובדיקת הבשׂר בדוּד, ראיות חותכות המוכיחות כי חפּשׂוּ לא רוצחים סתם, אלא אנשים שהרגו נפש לצרכי דתם. גלוּי הדעת של ה״דואר הצפוני״ הובא גם בשאר מכה״ע שבעיר המלוכה.

ובינתים קרה כדבר הזה. פעם אחת, בבוקר יום הששי (בשביעי במרץ, כמדומה) בא אלי יוסף לוּנץ4 – שהיה בעת ההיא תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה והיה שומע מפי לקח בתורת לשון צרפת — ויסַפּר לי, כי זה עתה בא רץ משאווליאני לבית הרב ר ' מיכאל קיטאי ויבשׂרהו כי גוף הילדה הנעלמת נמצא בו ביום בכפר דירוואנישי, בתוך ערמת שלג מאחורי גדר בית הוריה. אין זאת כי טבעה אז בשלג, וכשהפשיר נגלתה גופתה. ידיעה זו היתה רבת־ערך כל כך, עד כי אי־אפשר היה להחמיצה ולא להודיע עליה מיד למכה״ע. לאחר שמסר היהודי השליח את הבשׂורה לרב קיטאי, נסע מיד חזרה, כדי שיגיע לשבּת לשאווליאני. מטעם זה לא יכולתי לדבּר אתו פנים אל פנים ולא היתה לי ברירה אחרת אלא להודיע את הדברים כפי שקבּלתים מפי לוּנץ, שעליו יכולתי לסמוך בהחלט. מכיון שהדואר משאוולי, מפאת העדר מסלת־ברזל, היה יוצא רק פעמַים בשבוע, בששי ובשלישי בשבת, ואני לא רציתי לאחר מועד צאתו, הושבתי מיד את לונץ אל השולחן ואכתיבהו את הידיעה, לשלחה אל מכה״ע ״ראזסוויט״ ואף אמנם נדפסה שם מיד. בקרב הימים נמצא, שידיעה זו, אשר התאימה בכל פרטיה לתעודה האוֹפיציאלית של החוקר, נבדלה בפרט רק אחד, והוא: בציוּן הזמן שבּו חל עצם הדבר. לפי כתב־החקירה חלה העלאת הגוף לא ביום הששי הנקוב על ידי, כי אם כעבור שבוע בדיוק ביום הששי הבא. כיצד נפל הבדל זה אבאר להלן; אוּלם הפרט הזה, החשוד מאד לכאורה, נתן נשק חדש בידי מנהלי האחוזה להלחם במתנגדיהם.

מכיון שגם חוקר בית הדין, גם הפקידים המיוחדים, אשר נשלחו, לא מצאו כל עווֹן ביהודים, ביחוד מאחר שגוף הילדה נמצא בתוך ערמת שלג, פנתה הנהלת האחוזה ישר לשׂר־המשפטים בכתב תלונה על החקירה ודרישה הנעשׂית שלא כדין ובמשוֹא פנים, כביכול. בתלונה זו ציינו שלשה אלה כראשי הפושעים: הרב לעדת שאווליאני ר ' שמואלקה, בתור כהן הדת, אשר שחט את הקרבן, ואני כשותף למעשׂה היודע את הסוד. כראיה לדבר הובא ההבדל שנפל בין הודעתי ובין הכתוב בפרשת־החקירה בדבר יום העלאת הגוף; את החלוּק הזה בארו המתאוננים בזה, שאני והרב לעדת־שאווליאני נדברנו להמציא את הגוף למקום המיועד שבוע קודם לכן, אלא שיהודי שאווליאני הספיקו לקיים את המוטל עליהם רק כעבור שבוע, לבסוף פוגעת התלונה גם בפקיד לענינים מיוחדים מיכנאוו, מאחר שלשכת האחוזה הסבּה תשׂומת לבו לפרט זה המכשילני — אִי־התאמה בקביעת הזמן — ותבקש לתבוע אותי לחקירה, אך הוא לא שם לב לדבר כלל וכלל ויניחני בשלום. בזה ראו המתאוננים משׂוא פנים מצד מיכנאוו והביעו חשדם, כי היהודים קנו את לבו בשוחד.

נִפלה היה גורלו של כתב־תלונה זה. המיניסטר הריצהו כמו שהוא במקורו לקטיגור שבקובנא יחד עם פקודת סתר להודיע ישר לפטרבורג על מצב הענין כהוָיתו בצירוף מסקנא שלו. הדבר נעשׂה בהעלם מדעת הגיניראל־גוברנאטור, באשר ההתאוננות פּגעה באחד הפקידים הנמצאים ברשותו. הקטיגור מצדו המציא בסוד את התלונה לאב בית־דין שבשאוולי ודרש להביא לפניו את הידיעות הנחוצות. ובימים ההם התלקח המרד הפולני בכל עוזו. במקום הפקידים הפולנים נתמנו בכל מקום אנשים רוסים מתוך הפלכים שבפנים המדינה, שמן הנמנע היה להקפיד בשעת בחירתם ונטלום מכל אשר באו ונקבצו ראשונה. וכר קרה, שימים מועטים לפני המסופר העבירו את אב־בית־הדין של שאוולי, שהיה פולני, ממשמַרתו ונתנוה לאיש רוסי, והוא היה שותה לשכרון, המבלה כל ימיו בבית המרזח ומניח את לשכתו לדאגת מזכירו הפולני, אשר כהן גם בימי זה שקדם לו. כשהגיע דבר־הסתר מאת הקטיגור אל אב־בית־הדין שהיה אותה שעה הלוּם יין, עיין המזכיר בתעודות, תפס מיד פשרו של דבר והביא את פרשת־הדברים ישר אלי. יצא, שענין הנעשׂה בהסתר מדעת הרשות הגבוהה שבמקום זה נתּן לידי הנאשם גופא. תשובת אב־בית־הדין היתה קושט דברי אמת ברוח הוגה טובות לנאשמים. הענין נמסר מחדש לחקירה נוספת לידי חוקר חדש, פאשין שמו, שנשלח הלוֹם זמן־מה לפני כן מפטרבורג. הוא הראשון אשר גבה חקירה מפי בדבר ההבדל שבין הקוֹריספּוֹנדנציה שלי ובין כתב־הרשות. אני עניתי, כי לא אזכור עוד, מאחר שעברו מן העת ההיא למעלה משנתים. ואף אמנם לא זכרתי אם טעיתי אני בכתיבת היום או שהיתה זאת טעות הדפוס. הוא גם לא עמד יותר על שאלה זו, שנראתה בעיניו נעדרת חשיבות והסתפק רק במה שרשם את דברי עדוּתי בכתב־החקירה.

רק באורח מקרה נתבאר פשר ההבדל. נתגלה הדבר שלא מצדי היה כאן משגה, אלא סלוּף דבר אמת מצד האנשים העושׂים בדבר. ומעשׂה שהיה נתגלה כך: בקיץ שנת 1863, כמדומה, בא החובש הישיש משאווליאני לשאוולי אל ראש הכנסיה הקתוֹלית וישׂיח לפניו כי הנה כבר בא בימים ועל כן יש את נפשו להתוַדות לפניו ולגולל מעל לבו את כובד החטא הרובץ עליו. הוא הוא הראשון, אשר בהפשיר השלג, ראה בכרסם חזיר את גופת הילדה המבצבצת מתוך גלי השלג ויסַפּר את הדבר בלשכת האחוזה. זו חששה פן ישמידו החזירים את הגופה ותפקוד להעלותה ולהביאה לתוך אחד הדירים. ואף אמנם קרה הדבר ביום הששי ההוא אשר הודעתי עליו. ביום המחרת נשלחה הודעה בענין זה אל הפריסטאוו אשר בשאדאוו; זה מצדו הודיע על כך לחוקר בית־הדין שנעדר מביתו בגלל חקירה אחרת ולא יכול להגיע לפני יום השלישי. ביום הרביעי יצא יחד עם הפריסטאוו לשאווליאני והגיעו לשם ביום החמישי לפנות ערב. כשהוגד להם כי החלל מוטל בדיר, פקדו ראשית כל להשיב אותו לתל־השלג ולטמנהו שם למען יוכלו להעלותו באורח אוֹפיציאלי מן המקום אשר בו נמצא, כמקוּבּל לפי החוק. אותו חובש הוא גם שהשיב את החָלל למקומו; העמידו משמר־לילה ולבּוקר, כלומר שוב ביום הששי (השני), העלוהו באורח אוֹפיציאלי ויערכו את הדברים בספר. הנה באופן כזה מתברר דיוק היום שרשמתי במכתבי. כי היהודי השליח הביא את הידיעה אלינו ביום הששי הראשון ובכתב החקירה נרשם היום שבּו חלה העלאת הגוף בפעם השניה מטעם הרשות.

על כל הדברים האלה רצה החובש להתוַדות לפני הכומר, אך הלה מאן לקבּל פניו ויגזר עליו שתיקה. נכנם החובש אל הרב קיטאי ויסַפּר לו את פרטי הדבר ויוסף לאמור, כי מוכן הוא להודיע על כך אף לגיניראל־גוברנאטור, אבל אין לו נייר של גושפנקא ולא כסף לדמי־דואר ואף לא איש אשר יביע את דבריו בכתב. הרב שאל בעצתי. אני יעצתי לו שלא יתערב בעצמו בדבר, למען לא יבואו לפקוד עליו את העווֹן כי מסית הנהו, מוטב שישלח את החובש אל פרקליט (אל י. נחימסון) אשר יוטל עליו לכתוב את כתב־ההודעה חנם אין כסף ואשר יתן גם את הסכום הדרוש להוצאות־הדואר. וכך הוָה. הודעת החובש ודאי צורפה אל פרשת החקירה ומטעם זה לא נתנו עוד, גם החוקר גם השופטים, כל ערך לסתירה אשר נפלה. המשפט כולו נמסר, כידוע, ל״רצון האלהים״, לפי הנוסח העתיק שהיה מקוּבּל בלשון־המשפטים, לפני מתן ריפוֹרמה.

 

II פגישותי עם י. בראפמאן5    🔗

בשעה שכתבתי את מאמרי ״קהלות ישׂראל״, שמצא מקום במכה״ע ״דיען״, שנת 1869 (נו' 27–28) כדי לשׂים לאַל את ספרו של בראפמאן בשם זה, עוד טרם הכּרתי את בראפמאן פנים אל פנים. ראשונה נזדמנתי אתו אחרי כן בווילנא בבית יהושע שטיינברג6 והרושם שהשאיר בי היה בלתי נעים. בבית שטיינברג נאסף בערב ההוא חבר רעים ועל פי בקשת בעלת הבית קראתי לפניהם את שירתי ״פרידת אֵם״ (״דער מוטטערס אבשיעד״), שנדפסה בפעם הראשונה במכה״ע ״קול מבשׂר״ ונכנס לקובצי ״שׂיחת חוּלין״. תוכן השירה הזאת היא, כידוע, פרידת אֵם מן הדור הישן מעל ילדה אשר נתּן לעבודת הצבא; השירה חוּבּרה כמתכוֹנת ״שיר הערשׂ״ ללירמענטאוו ונערכה לפי מנגינת השיר הזה. הדברים נגעו בלב השומעים ואחדים מהם גם הזילו דמעות. בין האורחים היה גם בראפמאן. הוא קרא: ״אמנם יפה הדבר גם נעים, אבל אני לא הייתי מתיר שירה זאת ואת מחַבּרה הייתי תובע לדין. שירים מעין זה רק מעוררים את רוח הקנאוּת בעם״. שטיינברג, שהיה אף הוא צינזוֹר, נכנס עמו בוכּוּח והוכיח שאין הצדק אתו לפי דיני חוקת הבקורת; אך בראפמאן לא ותּר על דעתו, שעשׂתה רושם קשה על לב האורחים והשבּיתה הלך־רוחם העליז.


בחורף שבת 1871/2 יצא לאור בווילנא ספרי ״עולם כמנהגו״ שתכנו מאורע נתעב מחיי החסידים. באביב בשנה ההיא כתב אלי יהושע שטיינברג, שבראפמאן, אשר קבע בעת ההיא את מושבו בפטרבורג וכהן שם בתור צנזור בלשכה העליונה לעניני דפוס, הלשין עליו, על אשר התיר להוציא את ספּוּרי, שבּו אני כאִלו נותן דופי בדת הנוצרית. בעת ההיא עמדתי אף אני להעתיק מושבי פטרבורגה ואכתוב לשטיינברג, כי במקרה אם אימת סכנה מרחפת עליו, הרי אני נוטל את האחריות כולה עלי. אך הוא השיבני, כי בינתים הוא כבר יִשב את הענין לאשורו ואיננו חושש עוד לכל תוצאות שהן.

הגעתי פטרבורגה בחמשה עשׂר ביוני שנת 1872. כשבאתי בליל שׂמחת תורה לבית הכנסת לתפלת ערבית, אמרו לי שהפראפעסאר קאסאוויטש7 נמצא פה ורוצה להכיר אותי פנים. יצאתי אתו לחדר שני ויסַפּר לי, כי בגלל הפולמוס בין הצנזורים בדבר ספרי ״עולם כמנהגו״, שלחה הלשכה העליונה, דרך הדעפּארטאמענט האסיאטי, את הספר אליו לעיין בו ולחווֹת את דעתו. הוא העתיק את כל הספוּר ללשון רוסיא והביע דעתו, כי לא לנזיפה ראוי המחבּר, כי אם להפך, לכל מיני שבחים וקלוּסים. וכל כך התפעל למקרא הספּוּר ההוא, עד כי בהוָדע לו שהמחבר יושב בפטרבורג, בקש הזדמנות להתוָדע אליו פּנים אל פנים וחפצו זה הביאהו בערב ההוא לבית הכנסת.

את פרטי הענין אִשרו לי בקרב הימים הצנזוֹר מרגאלין8 ואיש אחד בשם זעגעקראנץ, שכּהן בלשכה העליונה. הם גם הוסיפו, כי בגלל המפלה הזאת, שנחל בראפמאן, העבירו אותו ממשמרתו בלשכה העליונה, שלא נתנה עוד אמון בו. בקשתי כי יראוני את כתבי־הענין ואת העתקת ספּוּרי מעשׂה ידי קאסאוויטש. זעגעקראנץ הבטיח למלא את בקשתי, אך הכתבים לא נמצאו עוד בבית הגנזים. מרגאלין וזעגעקראנץ חשדו בבראפמאן, שהעלים בגנבה את כל פרשת הענין ההוא.


בפטרבורג פגשתי ראשונה את בראפמאן בלשכת הבקורת. הוא אמר לעכּב את הוצאת הספר ״דברי ימי רוסיה״ בשׂפת עבר אשר חוּבּר על ידי ש. מנדלקרן בהצעת חברת ״מַרבּי השׂכּלה בישׂראל״ ונדפס בוורשא. בראפמאן מצא פסול בקטע אחד הנוגע לתקופת מלכותה של המלכה אננה יואנובנה. מכיון שכתב־היד הוּגה ונרצה מטעם הצינזורה בפטרבורג גופה, הלכתי להתאונן בלשכת הבקורת ואמצא שם את בראפמאן. הוא הצטדק בזה, שפרק זה הוּתּר לא על ידו, כי אם על ידי המבקר זייברלינג. על זה העירותי, שלי אין כל נפקא מינה בדבר מי קרא את הפרק, אך מכיון שהרשיון כבר נתּן בשעתו, יש להוציא את הספר לאור. יושב ראש הלשכה לבקורת, פעטראוו, הסביר לי, שרשות לצינזור לאסור בשעת צאת הספר מקום פלוני ואלמוני, אשר בראשונה התיר אותו. דבר אחד יכול הוא לעשׂות על פי תלונתי והוא, לחייב את הצינזור לשלם בעד הדפסת הדף המוחרם. מאחר שהוצאות ההדפסה עלו רק לשקלים אחדים, נמנעתי מזה ואסכים להוציא לפועל את ההדפסה השניה על חשבון ועד החברה האמורה. בראפמאן נסע אתי משם אל לשכת הבקורת לספרי לשונות־חוץ, אשר שם היה עלי לקבּל את הספרים. בדרך התחלתי להוכיח אותו על פניו בגלל התואנות לאין שעור שהוא מתאַנה, ולראיה הבאתי את מנהגו עמי ביחס לספרי ״עולם כמנהגו״. על זה השיב:

— וכי אי אפשר לראות בדבריך את הכוָנה שראיתי אני בהם?

— שמעני יעקב אלכסנדראוויטש, — אמרתי לו קצת בזעף, קצת בבדיחוּת — התינח, אם אתה בחבּוּרך מפרש דברי סופר עתיק פלוני ופלוני, כאשר יעלה ברצונך. הרי יודע אתה יפה, שהסופרים ההם לא יבואו עמך בדין כי סלפת כוָנת דבריהם. אך אם אתה אוחז במנהג זה ביחס למחַבּר חי ועודך מתעקש בדעתך בפניו, — לכך דרוש — אם ניחא לך ואם לאו — אומץ לב מיוחד!


בקרוב היתה לי שעת ההזדמנות לבוא עמו במגע ומשׂא קרוב יותר.

בפברואר שנת 1874 עמדו יהודי פטרבורג לחנך בית־עלמין חדש. ליום הפתיחה ערכתי תכנית שלמה גם חבּרתי תפלה מיוחדת בלשון הקודש ובהעתקה רוסית ואמסור אותה לדפוס. הענין היה דחוף, ופתאום הודיעוני כי הצנזור מעכּב את צאת החוברת. והצנזור היה בראפמאן. בערב נסעתי ואסור אליו לדבּר עמו בענין זה. נמצא שרצה לעכּב את החוברת בגלל קטע אחד, שתכנו הוא תפלה לשלום נשמתם של הנפטרים מבין הנכרים. הוא קרא לזה צביעוּת, וכי ברוח העם העברי הוא להתפלל על הנכרים?

— אלא מאי, — השיבותי, — וכי לא התפלל שלמה המלך, בחנכו את בית המקדש, לשלום הנכרי שלא מעם ישׂראל?

— כן עשה שלמה המלך — ענה בראפמאן — אך אתה היודע שהיהודים שלנו אין דעתם כך.

— אפשר היהודים שלכם, יהודי פינסק וסלוּצק — החזרתי לו — לא כן היהודים שלנו אשר בפטרבורג. ולוּ גם לא שׂררה דעה כזו בין היהודים הרי אנו רוצים ללמדם דעה זו. איך שהוא, — הוספתי בעוז, — לא נתּן ענין זה לצנזורה לענות בו ואין אתה רשאי לעכּב בגללו את צאת החוברת.

יתּכן, שטענה אחרונה זו היא שעמדה לי ובאמרו: ״האלהים עמך״, נטל את העט ויחתום על החוברת.

קמתי וָאומַר ללכת, אך הוא עצר בעדי ויאמר:

— מה הבהלה הזאת לך? האם רק לשם העסק באת, כאִלו אין אבו מכירים איש את רעהו משכבר הימים ואי אפשר לך להסב אתי בביתי על כוס תה?

קשה היה לסרב, הלכתי אחריו לחדר האוכל. רק שנינו היינו. בשעת משתה התה פתח בשׂיחה ארוכה ובה התאמץ לבאר לי פשר יחסו ליהודים וסבּת איבתו אליהם. לפי דבריו הרעו לו פעם היהודים בסלוּצק, כמדומה — ״עד הנפש״. ילדוֹ מת עליו ולא היה לו במה לשלם דמי קבורה ונשאר חייב; והנה, בעוד הוא נוהג מנהג אָבל, יושב על הקרקע ומבכּה אבדתו, באו אליו בשם הגבאי של ״חברא קדישא״ ונטלו ממנו בלי רחם איזה כלי בעבוֹט להבטחת החוב. אז נשבע שנקוֹם ינקם על מעשׂה אכזרי זה. ״ואולם — הוסיף לאמור — במה שגליתי מסתריהם ופגעתי בהם לא היתה כוָנתי לעשׂות נקמה בהם ולהוציא דבּה עליהם, אלא לתקוֹן את המעוּוָת ולעקור מן השורש את מדותיהם הרעות. ״בספר הקהל״ שלי — זה עצם לשונו — רק הוֹכחתי את כל הרע שבמנהגי ישׂראל עכשיו. אתם כולכם ראיתם, עד מה האמינו לדברי ומה הרושם שחולל ספרי. והנה כיום נוטה דרכי לעֵבר אחר. אם עד עתה הוכחתי את הרעה הבאה בעֶטים של היהודים, הרי בשעה זו אני מציב לי תעודה להוכיח באיזו דרכים אפשר להסיר מעלינו את הרעה הזאת. ובי הדבר תלוי. יש בידי לאחוז בדרכּי הראשונה ולהוכיח, כי העצה האחת להפּטר מן היהודים היא לדכּאם בלבד. ויכול אני, להפך, להורות, כי העצה הטובה ביותר היא — לפזר אותם בין עם הארץ ולהתיר להם לכוֹנן מושבם במלוא רוחב ארץ רוסיה כולה. אתם הָראֵיתם לדעת, כי הממשלה מַטה אוזן קשבת לעצותי; כדאי היה לכם שתשׂימו לבכם לדבר הזה. ויפה היו עושׂים יהודי פטרבורג לוּ בקשו לפייס אותי בעד כל התלאות והצער שגרמו לי בני־אמונתם״.

הרמז היה שקוף למדי, אך אני עשׂיתי עצמי כלא -מבין לרעוֹ. שמעתי ספּוּרו ואחריש.

— למה זה תחריש? — פנה אלי ישר.

— ומה אדבּר? — השיבותי — שומע אני לשׂיח נפשך ומשתתף בצערך, אך במה אוּכל להושיעך?

— במה? הכיצד? הלא אתה מכהן בכהונת מזכיר לגינצבוּרג 9 וחובתך המלאה היא למסור לו את דברי.

— אַ! — אמרתי — הרי זה ענין אחר. לא אכסה ממך כי אני בעצמי מתנגד הנני לדרכים כאלה. לדידי, מוטב לנו ליהודים להתענות ולצפות עד אשר האמת מארץ תצמח וידונו בנו דין צדק חנם, מאשר נקנה הנחות וזכויות בכסף. ואולם אין אני רשאי להתנהל לפי השקפותי אני בענינים הנוגעים לכלל. אם באָמנה אתה מטיל עלי את התפקיד הזה, וַדאי שחובתי היא למסור את הדברים במקום הדרוש. האם תואיל לפרש ביתר בהירוּת שאלתך ובקשתך מה היא?

— כלה עשׂו בי היהודים — התאונן בראפמאן — בשחפת הכּוני. אני רוקק דם ולא אאריך ימים עוד על האדמה. חפצי, כי ינתן לי לבלות את שנות חיי האחרונות במנוחה. אגב אהיה פנוי אז להמשיך את עבודתי בספרוּת ולהשיב בספרי הבא על השאלה אשר ב״ספר הקהל״ הנחתיה לפי שעה ללא פתרון, היינו: איך להפטר מן הרע הכרוך ביהודים? יכול אני כיום ״להסב פנַי אחורנית״ ולהוכיח כי הדרך היחידה היא ליַשב את היהודים במלוא רוחב המדינה כולה ולהרחיב את זכויותיהם בתור אזרחים.

כראיה לדבר שהוא נכון לקום עתה כדורש משפט צדק לישׂראל, ספּר בראפמאן מקרה זה אשד קרהו בזמן האחרון לרגל המלאכה שהוא עושׂה. כידוע, נתכנס בעת ההיא בפטרבורג סוד־מומחים שדנו בשאלת חובת הצבא. למועצות אלו נקראו בתור יודעי דבר שלשה אנשים הבקיאים בעניני־היהודים. הבאראן ה. גינצבּוּרג, זייברלינג ובראפמאן. ויהי היום — כך ספּר לי בראפמאן — ובאחת הישיבות דנו בשאלה אם תנתן ליהודים הזכות לעלות במעלה בהשלימם עבודתם בצבא. רוב הנועצים נטו לקיים זכות זו בידיהם. אז קם גיניראל זקן אחד ויקרא: ״האם אנשים הנוקטים כלל זה בידיהם: פשוֹט עורו של המת והחי ובלבד שתקבּל ממון, — המה יהיו לאוֹפיצרים רוסים?״ היהודים שהיו באותו מעמד לא ידעו או לא מצאו בפיהם — לדברי בראפמאן — להשיב על תנואתו של גיניראל זקן זה; רק אני לבדי קמתי ואסביר לחברי הקאמיסיה את עצם תכנו של הפתגם התלמודי (״פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות״) המדריך את האדם לטוב ולא לרע — לבל יבוּז לכל עמל אף אם הוא בזוי ביותר, ובלבד שיפרנס את נפשו ביושר ולא יצטרך לבריות.

אני מלאתי את בקשתו של בראפמאן ואמסור את דבריו לה. גינצבּוּרג. הוא השיבני, כי בקיץ כשיהיה בפאריס יודיע על כך לאביו. לא אזכור עוד אם שב לדבּר עמי בענין זה בבואו מפאריס; אך ידוֹע אדע כי כל תוצאות לא היו לדבר ולא זכה בראפמאן לתשובה.


  1. שלשת הפרקים האלה לקוחים מתוך המאסף הרוסי ״יבריסקי ויסטביק״, שיצא בשנה זו (1928) בלנינגראד על ידי ״חברת מַרבּי השׂכלה בישׂראל״.  ↩

  2. מטעם הממשלה.  ↩

  3. פרטים על אודות עלילת שאווליאני, ראה ״ראזסוויט״ שנת1861 נו‘;44 ״ציון״ שנת 1861 נו’ 3; הוספה ספרותית ל״הכרמל״ שנת 1861, נו‘ 42–43; ה״איבוואליד הרוסי״ שנת 1861, נו’ 85.  ↩

  4. הוא י. ל. לונץ הרופא והעסקן, היושב כיום בעיר פינסק.  ↩

  5. י. בראפסאן — מומר, מחבּר ״ספר הקהל״, המפורסם בדבּותיו ועלילותיו על היהודים.  ↩

  6. הבלשן היהודי יהושע שטיינברג; היה ממונה מטעם הממשלה לבקר ספרים עברים. מת בשנת 1908 בווילנא.  ↩

  7. ק. א. קאסאביטש (1815–1883), פרופיסור באוניברסיטה הפּמרבורגית (נוצרי), בלשן סנסקריטי ועברי.  ↩

  8. פ. מרגולין. יהודי מומר, שכהן זמן מה בתור צינזור לספרים עברים בפטרבורג; בשנת 1881 הדפיס ״שלושה נוסעים עברים במאה הי״א והי״ב״ (טקסט עברי ותרגום רוסי).  ↩

  9. בעת ההיא היה יל״ג מזכיר לחברת ״מַרבּי השׂכלה בישׂראל״ ולוַעד הקהלה העברית בפטרבורג. בראש שני המוסדות האלה עמד הברון גינצבּוּרג.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47910 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!