לוגו
"מעשׂינו"
מיקום ביצירה:
0%
אחד העם
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

“הלא תראה כי יושבי ארץ יוָן בזמננו, אע”פ שמדברים בלשון יוָן, אין להם שייכות ליוָנים העתיקים, כי סלאוים המה. לא כאלה חֵלק יעקב וגורל היהודים!… עוד נמצאים יהודים ת“ל לרבּוֹאי רבבות… הכרת פניהם ענתה בם שהם יהודים, זרע אבותינו אשר מעולם”1.

כעין אירוֹניא מרה יש במקרה הזה, שדברים כאלו ראו אור עתה, בעת שהיוָנים הללו, שאין אנו מודים בהם, עוזבים המונים המונים את בתיהם ומשלח ידם, ומכל ארצות פזוריהם ינהרו אל בירת יוָן העתיקה, למסור נפשם על הצלחת עמם וארצם, והנשארים בביתם שולחים לאחיהם רבּוא רבבות כסף; כל בני העם משתתפים במצוה זו ביד רחבה ובלב שלם, ואנו קוראים בכה"ע: קהלת היוָנים בעיר פלונית שלחה לאתוּנא כך וכך מיליונים וקהלה פלונית כך וכך – הכל על שם הקהלה בלבד, ושמות הנותנים לא יזָכרו; לפי שכּל אחד מהם מכּיר חובתו לעמו ועושׂה באהבה ורצון את המוטל עליו, מבלי שתעלה על דעת מי מהם להחזיק טובה לעצמו על זה, וכל שכּן להתפאר בזה בפומבי.

“לא כאלה חֵלק יעקב וגורל היהודים!” גם ח“י פרוטות לא יתן יהודי לצרכי אומתו ביום שׂמחת לבו בלתי אם יוּחק שמו זכרון בספר לדורות, למען ידע כל העם, כי כן עשׂה פלוני בחבתו לציון ולישׂראל. והעוסקים בבנין ציון וישׂראל מאַספים את הפרוטות האלה בשׂמחה וטוב לב ואינם מרגישים כלל, כמה מן העלבון יש בהן גם לציון וגם לישׂראל. וכשנמצא אדם שהעלבון הזה נגע עד לבו ולא יכול להתאפּק מלהעיר גם לב אחרים על הדבר: כי אם באמת עם אנחנו ויש בנו עוד איזה ניצוץ של חיים לאומיים, צריך שגם איש ישׂראל יפריש מהונו לעניני כלל האומה, אפילו ח”י כפול חי“, בצנעא ובכבוד ובלב טהור, מבלי לתקוע ולהתריע על כל פרוטה בזויה2, – נחשבה ההערה הזאת בעיני רבים מ”חובבי ציון" – ובהם גם אנשים תמימים, שחבת ציון היא אמונתם, לא אוּמנותם – ככפירה בעיקר. כי “העיקר”, לדעתם, היא הפרוטה, תבוא ממקום שתבוא ואיך שתבוא, לפי שהפרוטה מביאה לידי “מעשׂה”, ואם אין מעשׂה אין כלום, ופעמים שאין מעשׂה והכל יש; שאם “ההתחלה היא חצי הכל”, הנה מה שקודם לההתחלה (התנאים הנחוצים לקיום המעשׂה והתפתחותו) הוא הכל, וכל מעשׂה שאין לו יסוד נאמן בראשיתו ומטרה ברורה באחריתו אינו אלא בזבוז-הכוח, והבּטלה טובה הימנו.

לשני “מעשׂים” משתמשים חו“צ באותן הפרוטות הקולניות: לשכלול הפועלים בא”י ולתמיכת בית הספר שביפו. מניח אני שכלול הפועלים, שאך בשנה זו בא לכלל מעשׂה ואי אפשר עוד לדון עליו, ואיני מדבּר אלא על בית הספר.

גם אלה מחובבי ציון שנטלו לעצמם שם “אנשי מעשׂה” (אע"פ שלא נוֹדע מה עשׂו יתר על אחרים) ו“מחרפים” אותי בשם “בעל מחשבה”, לא יחשדוני בהתנגדות לעצם הבית הזה ולהרעיון אשר הולידהו; אדרבא, יש אשר ירמזו, בשׂחוק קל של “בעלי נסיון” הרחוקים מהבלי הדמיון, כי בית הספר הזה חביב עלי יותר מן הקולוניות שבארץ ישׂראל. ואמנם כן הוא: בית ספר עברי בארץ אבותינו, שיתנהג בכל עניניו לפי רוח עמנו ולא יצטרך להכּנע מפני רוחות אחרות או להתפשר עמהן, כבארצות הגולה, – שקוּל הוא בעיני באמת כנגד עשׂר קולוניות, כמו שלא בושתי להגיד מפורש במקום אחר3 וגם הצעתי שם טעם הדבר, ואין מן הצורך להכפיל הדברים פה.

ואולם, במה דברים אמורים, אם היה בית ספר זה מתּחלתו נוֹסד על בסיס נאמן, מזוּין בכל האמצעים הדרושים, כדי שיוּכל לחיות ברשות עצמו ולהתפּתח על פי דרכו, והעניוּת החמרית או הרוחנית, לא תעבירהו על דעתו. אבל מאחר שלא כך היה ה“מעשׂה” מתּחלתו, מאחר שגם בית הספר ביפו, ככל מעשׂינו, נוֹסד מעיקרו על “בלימה”, ותיכף בהוָסדו הוּכרח לפנות לחברת “כל ישׂראל חברים” ולבקש מאתה לא רק עזרה חמרית, כי אם גם לקרוא שמה עליו, – הרי הרסנו בשׂמאל מה שבנינו בימין, יסדנו בית מקלט להחנוך הלאומי ומסרנו המפתחות לשומרים שאין לבם שלם עמו! – בראשונה אמנם, כל זמן שהאמינו בפריז ב“ספורי מעשׂיות” שלנו על דבר “התנועה הגדולה” ו“הכוחות הלאומיים” ההולכים ומתעוררים בקרבּנו, חלקו כבוד לרצון העם והראו פנים שׂוחקות ל“הזיותיו”. וכה יכול ביה“ס ללכת לו בדרכו שנים אחדות, והחברה לא הפריעתהו ממעשׂיו בעמלו לטעת בלב התלמידים רוח עברי טהור ולהחיות בפיהם את שׂפתנו הלאומית. ואנחנו מרחוק שמענו את כל הגדולות, ודמיוננו התלהב, ופינו היה מלא שירה וקול ענוֹת גבוּרה, כדרכנו, ובכליון עינים חכּינו ליום, שהגדיים יֵעשׂו תיָשים, שהחניכים האלה יגדלו ויהיו לאנשים, ופָעלוֹ של החנוך הלאומי יראה עליהם בכל הדרו, וקמו לנו עברים חדשים, אשר כמוהם לא היו מיום גלוֹת ישׂראל מארצו… אבל בינתים פקחו עיניהם שם, בפריז, וראו ונוֹכחו, כי בית הספר הלאומי הזה, היחיד לנו בכל העולם, אינו כלל פרי רצון העם ושאיפתו לתחית רוחו; כי באמת אין לעם שום רצון ושום שאיפה לתחיה, ורק איזו יחידים “בעלי מחשבות”, רוּבם עניים, הם הרוצים והשואפים, והם שיסדו גם בית הספר הזה, המתפרנס בצער ומצפּה לבחורי ישׂראל, שישׂאו נשים ויולידו בנים וינדבו הם וקרוביהם ומיודעיהם ח”י ח“י פרוטות, מחציתן לשכלול הפועלים ומחציתן לו, לבית-הספר הלאומי; – ומיד נשתנו פני הדברים, והרקב, שהונח ביסוד הבית בראשית ברייתו, התחיל מבצבץ ועולה. עתה מודיעים מיפו, כי פקודה באה מאת חכי”ח לסגור את המחלקה הרביעית (העליונה) בביה“ס, ויש רגליִם לדבר, כי בחירי התלמידים שבמחלקה הזאת, כלומר, פרי כל העבודה ותכלית הבית כולו – ישָלחו לפריז, להשלים חנוכם בביה”ס לחכי"ח אשר שם… “הנה כל עמלֵנו אשר עמַלנו! – קורא המודיע בכאב-לבו – עוד לפני שנה ושנתים חפצו לעשׂות כן, אך אז היה קולנו נשמע”4

כך אנו מבזבזים כוחותינו, שנה אחר שנה! בעמל אין קץ ובכל הדרכים האפשריים, בין נאים בין מגוּנים, מאַספים אנו פרוטות בחוץ לארץ ומשקיעים אותן בבנין בארץ ישׂראל. וכשסוף סוף אנו זוכים לראות איזה מחלקי הבנין הולך ומתרומם ומתקרב אל שלמוּתו, ושׂבעי-רצון נעמוד ונתבונן אל מראהו הנאוה, – והנה רוח מצויה וקלה באה ומנשבת בו, והוא נופל תחתיו.

אכן, לא לחנם אנו יראים כל כך מפני כל דבר אמת, ולא לחנם יחָשב בעינינו כל השׂורט שׂרטת בטיח הכותל כאִלו “חותר חתירה עמוקה” תחת היסוד: במסתרי לבנו, כנראה, מרגישים אנו כולנו, כי היסוד הזה, שאנו בונים עליו בנין עדי עד, רעוע הוא ביותר, כל זמן שלאומיותנו היא רק ב“הכּרת הפנים” ולא בהכּרת הלב, בשׂר ולא רוח בו…


  1. ד“ר גידעמאנן, ”התורה והחיים“, ח”א, הקדמה (ווארשא תרנ"ז).  ↩

  2. עי‘ למעלה פרק י’.  ↩

  3. עי‘ “על פרשת דרכים” חלק א’: “אמת מארץ ישׂראל” מאמר ב' ו“מלואים לאמת מא”י", ב.  ↩

  4. על דבר ביה“ס הזה עי' עוד מאמר ”בתי הספר ביפו“, ”עפ“ד” II.  ↩