מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הנפלאות מעיר זידיטשובקא

מאת: מרדכי דוד ברנדשטטר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַנִפְלָאוֹת מֵעִיר זִידִיטְשוּבְקַא / מרדכי דוד ברנדשטטר

א.

שיחה ביני ובין בעל בית המלון בזידיטשובקא.

אל העיר זידיטשובקא אשר בקצה ארץ גליציון באתי הפעם לרגלי מסחרי ואאלץ לשבת שם ימים אחדים, כי ביום בואי נפתחו ארבות השמים ומטר סוחף נתך ארצה וברדת הגשם על הארץ יַהפכו דרכי העיר הזאת לבארות בארות חמר עד כי לא יהין איש לעבור בם בסוסיו ועגלתו, והימים ימי החורף; היום הקצר היה לשנה בעיני בעיר הקטנה הזאת, והלילה? – מבתי משחק, בתי מרזח, או בתי משתה לא ידעו אנשי העיר זידיטשובקא, גם בשאר תענוגות בני האדם בעריהם הגדולות לא הסכינו; בבוקר בבוקר יקומו ויצאו לפעלם ולעבודתם והשמש אך יבא ויהי לילה יאספו על מעונתם להתעלס את בני ביתם אצל תנור וכירים, או להשתרע על משכבם ולבקש ענג בזרעות השֵנה; בשעה השביעית בלילה השלך כבר הס בכל חוצות העיר ובשעה השמינית גם אור נר לא יראה עוד מחלונות בתיה. דעת לנבון נקל כי על אפי ועל חמתי היתה לי שבתי בעיר הזאת, מרגע לרגע צפיתי כי יכלא הגשם ואצא מבור שבי זה לחפשי, אך למרות תקותי הזילו שדקים שפעת מימם כאלו לא עמדו בסוד ה' ולא שמעו את שבועתו מהביא עוד מבול מים על הארץ. ויהי היום ואנכי יושב בדד בחדרי ואקלל את יומי בלבבי כי כמעט קצתי בחיי מפני רוע גורלי אשר הסגירני בארץ מדבר זאת, לא מצאתי עוד חפץ בתבל כלה, לא מצאתי חפץ גם בספרי אשר הבאתי אתי, וגם עטי, רעי ומנחמי הנאמן בכל ימי ענותי, גם עטי חדל כבר מתת נחומים לנפש, כי גם להבליג כרגע על עצבי ורגזי ולשפוך שיחי עלי גליון לא יכולתי ביגוני, ובשבתי כה דומם בירכתי חדרי ותפתח הדלת ובעל בית מלוני בא ויגע במזוזה, ותשק ידו למו פיו ויקרא: “ברוך דַיָן אמת!”

“מה זאת?”, שאלתי בבהלה.

“היא נפטרה!”, ענה האיש ויאנח.

“אמך או אשתך מתה אפוא ידידי, המקום ינחמך!”.

“לא, לא”, ענה האיש, “לא אמי ולא אשתי, אבל אם כל עירנו, אם אלפי ישראל, כי הרבנית אשת הרב הקדוש נפטרה והלכה לעולמה!”.

“בעונותינו הרבים!”, קראתי ואאנח ואמר: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי! דמיתי כי רק בארות חמר ואגמי רפש וטיט ימצאון בעירכם זאת ולו ידעתי כי גם רב קדוש יושב בה כי אז בקרתיו גם אנכי, אך מי יודע אם נתנני לראות את פני קדשו כי לא חסיד אני”.

“התהתל אדוני?”, קרא האיש בעל המלון ושתי עיניו אשר העיף בי ומראה לחייו אשר האדימו ברגע העידו בו למדי כי מהיר חמה וחסיד גמור הוא בכל נפשו ומאדו.

“חלילה לי מהתל!”, עניתי, “אודה בכל פה כי אנכי לעצמי חסיד אינני וגם מבלתי אגיד זאת למדי בלבושי ובזקני, אך בכל זאת חלילה לי מספק גם רגע כי נמצאו צדיקים בקרבנו; הן הק הוא מעולם כי לא יגרע ממספר שלשים וששה צדיקים בישראל אשר עליהם העולם עומד.”

“ואחד מל”ו צדיקים האלה הוא רבנו הצדיק בלי כל ספק!", קרא האיש שמה וישב למולי ויאמר: “גם אנכי חסיד אינני, ואם תראני אדוני כי זקני מגודל ופאות ראשי ארוכות מעט וגם ספאדיק בראשי ונעלים ופזמקאות ברגלי, בכל זאת חסיד אינני על דברתי; לו זכיתי לדעת ולהבין מה הוא חסיד, כי באמנה לאו מלתא זטרתא היא להיות חסיד אמתי, עד שהרב הקודש מפיראשיטץ התפלל ואמר: “הלואי שתתגלגל נשמתי בגלגול השביעי לתוך עז או פרה וחסיד אמתי ישתה מחלבה ויתקנני” – אך לא לנו לדבר בדברים כאלה הנוגעים בעולמות עליונים ולנו גם השגה קלה אין בהם, אבל בנוגע לרבנו הצדיק אבטיחך נאמנה כי הוא איננו בן אדם כלל התאמין לי זאת אדוני?”.

“אאמין באמונה שלמה”, אמרתי, “אך הגד נא לי מה הוא אפוא צדיקך אם בן אדם איננו?”

“מלאך אלהים צבאות הוא!”, ענה האיש, "וזה לך האות כי ידבר את מלאכי מעלה כעם אח ואחות מבטן אחת, ובאזני שמעתי באמור הצדיק להמלאך הממונה על ההריון: “גוזרני עליך שתבוא ותאמר לי למה מנעת פרי בטן בהאשה מלכה בת דבורה”.

“ובלי הפוגה, בא המלאך לילה במקלו ותרמילו להצדיק בגזרתו, אך הגם שמעת מה ענה המלאך אותו?”.

“את דברי המלאך לא זכינו אנחנו לשמוע”, אמר האיש, “כאשר לא זכינו גם לראותו, אך הצדיק התוכח עמו כחצי שעה באזני כלנו ואחרי כן שאל אותנו ויאמר: “את מי הצדק?” “אתך אדוננו ורבנו!” ענינו ואמרנו, אך הצדיק ברוב ענותנותו הודה ויאמר: " לא, כי את המלאך לילה הנצב עמי בזה אתו הצדק!” וישלח את המלאך ויברכהו ואל בעל העקרה אמר: “אל תירא ידידי כי לעת עתה בודאי צריך להיות כך!” – ומי לא יודה אפוא כי מלאך אלהים צבאות הוא?" –

“אך שא נא לי אם אשאלך”, אמרתי, “הלא יאכל וישתה אף יפרה וירבה כאחד מאתנו?”

“אמנם כזאת וכזאת יעשה אך מרוב ענותנותו”, ענה האיש, “כי צדיק מסתתר הוא ויאכל וישתה ויעשה צרכיו למען יאמינו בני האדם כי יש לו חפץ בכל אלה כשאר מתים מחלד, אך אנכי אשר זכיתי להיות ממקורביו כי הוא העמידני על רגלי ואך ממנו פרי בית מלוני נמצא, אנכי התבוננתי על מפעליו וידעתי נאמנה כי כל חמדה וכל תאוה זרה לו כי כלו רוחני קדש קדשים!”.

“היש בנים להצדיק?”, שאלתי.

“שלשה בנים ושתי בנות מאשתו הראשונה זכרה לברכה, בן אחד ושלש בנות מאשתו השניה זכותה יגן עלינו ועוד ארבעה ילדים קטנים מהרבנית הקדושה אשר הלכה היום לעולמה”.

“וכמה ימי שני חייו?”

“ה' יוסיף על ימיו ושנותיו! הנה הוא עתה כבן ששים ומחש שנה”.

“אם כן בלי ספק לא ישא עוד אשה רביעית”, אמרתי.

“שגית אדוני” אמר האיש “צדיק כמוהו לא ישב גם י”ח ימים בלא אשה וכבר אשה מוכנת ויושבת ומצפה לו".

“ומי היא המאושרה הזאת?”, שאלתי.

“המאושרה הזאת”, ענה האיש, “היא ילדה בת שבע עשרה שנה אשר כמוה גם ליופי גם לחכמה לא תמצא בתבל כלה; הלא היא רחל אחות הרבנית זכרה לברכה”.

“ובת שבע עשרה שנה יקח לו הצדיק הזקן הזה לאשה? אך אולי לא תאבה הילדה הזאת להנשא לו?”.

“אולי לא תאבה!”, שנה בעל בית המלון בצחוק, “כאלו ושאל איש את פיה אם תאבה או תמאן! – ולו גם שאלו את פיה ואמר הן בלי כל ספק ילדה חכמה ונבונה היא עתה ותדע את ערך האשה השמור לה בחיק רבנו הצדיק בעולם הזה ובעולם הבא”.

“ואתה ידעת נאמנה כי יקח לו את הילדה הזאת לאשה?”, שאלתי שנית בקוצר רוח ונפש נפעמה כי לבבי בקרבי החל לגור ולחמול על הילדה האמללה הזאת ורוח דמיוני הראני בחזון נערה פורחת כשושנה באבה, עלמה לוהטת באש עלומים מובלה ככבשה תמימה להיות סוכנת לאיש זקן רפה כח ואין אונים, “כלה ונחרצת הוא אפוא כי יקחנה?”.

“בלי כל שמץ ספק!”, ענה האיש, “כי כאשר הודיעו היום את רבנו כי הרבנית מרחפת בין החיים ובין המות נגש אל מטתה ויבט בה רגעים אחדים וישאל בפיו הקדוש ויאמר: “חביבין עליך יסורים?” אך הרבנית הקדושה לא ענתה דבר כי כבר נס ליחה וגם עיניה סגרו והרב הקדוש קרא שנית ויאמר: “גוזרני עליך אשתי שרה בת נחמה שתודיעני כרגע אם חביבין עליך יסורים אם לא!” וכאשר לא ענתה גם הפעם ויפן הצדיק אלינו ויאמר: “אתם עדי כי עשיתי כל אשר יכלתי לעשות אך רצונו של מקום איננו כרצוני, ועתה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו הנני מבטל רצוני מפני רצונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, יקחנה לו!” – הדברים האלה דבר הצדיק בענותנותו כאלו לא יכול לבטל בהגה אחד את כל גזרותיו של הקב”ה חלילה – ואחות הרבנית שכבה בדברו לרגלי מטת החולה ותבך ותצעק מרה ויפן הצדיק גם אליה ויאמר: " אל תראי רחל בת נחמה ואל תזעקי כי כך צריך להיות ואנכי אבטיחך נגדה נא לכל חסידי אלה ונגד אחותך השוכבת בזה כי אַתְּ תהיי רבנית במקומה ולא תירש אחרת את כבודה“. ורחל התעלפה לדברי הצדיק והחולה התהפכה בהבליה ואנחה איומה התפרצה מקרבה והיא היתה אנחתה האחרונה. כי ברגע הזה יצאה נשמתה הטהורה. ואחרי כל הדברים האלה הלא יראה כל איש אשר עינים בראשו כי נכון הדבר מעם האלהים והצדיק ממה לעשותו”.

“וגם איש אשר אין עינים לו”, עניתי במנוד ראש, “וגם עור מבטן יראה הפעם ויודה כי כדבריך כן הוא ידידי, אחרי כי הנערה התעלפה והרבנית מתה לקול הבטחת הצדיק הלא אצבע אלהים הוא!”.

דברי אלה אשר דברתי במרי שיחי נתנו עוד אומץ בלב בעל בית המלון ויעירו את רוח קנאתו לרבו הצדיק ויקרא ברגש נפש: " ובכל זאת נמצאו עוד בעמי רשעים השמים אור לחושך; מכחישים לאל ממעל וגם בצדיקיו ישימו תהלה! שוה נא לנגדך אדוני, אבנר הרשע ימח שמו וזכרו עוד יעיז בהותו להפוך דברי אלהים חיים ויאמר כי רחל התעלפה מפחד בשמעה כי תהיה לאשה לבול עץ יבש – יסכר פה דובר שקר ונבלה – והרבנית מתה לפתע פתאום כי נגע עד לבה אסון אחותה האמללה. השמעת עוד מימיך אולת וכפירה כזאת?"

למרות העצב השורר בכל בתי נפשי העירו הדברים האלה רוח התולים בקרבי ואקרא בצחוק צפון ועצה מגלה:

“נעויתי משמוע! גם כופר ימצא אפוא בעירכם, אפיקורוס הוא האיש הזה על דברתי!”

“אפיקורוס גדול ונורא!”, ענה בעל בית המלון, “אבי אבות הטמאה! סטרא האחרא בעצמה רחמנא לצלן! עוד אספר לך את דרכי הבליעל הזה וקרעת את בגדיך על מעלו וזדוני, כי ריח תורה יש בך ועוד הנקודה היהודית נכונה בלבך כאשר הראיתי לדעת משיחתך היום; אך לא זאת העת לדבר בכופר זה כי הנני הולך להתחטא במקוה מים למען אוכל להתעסק בטהרת הרבנית הקדושה ובקבורתה כמצות רבנו הצדיק: אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להיות ממקורביו”.

“ומה נעים גורלכם שזכיתם להתעסק בקבורת נשיו הצדקניות!” אמרתי.

“אויה! וזאת הפעם השלישית!”, ענה בעל בית מלוני החסיד וישא את עיניו למעלה וישק את מזוזת חדרי וילך לו. –

ב.

הלוית המת

ואנכי נשארתי בחדרי ואהגה בדברי בעל בית המלון ואתבונן על כל אשר הודיעני בשיחתו ואומר בלבי: אוי להם לבני אדם שרואים ואינם יודעים מה רואים, עומדים ואינם יודעים על מה עומדים! – אנכי דמיתי כי בתוך עם תמים אנכי יושב, בתוך עם אשר לא ידע כי אם את התפלה אשר הוא מתפלל ואת הלחם אשר הוא אוכל בזעת אפים, והיה הראיתי פתאום לדעת כי אנכי עומד על גיא החזיון והנני רואה בעיני איך יגורו אולת ומרמה יחדו על נפש עלמה תמימה לקצר ימי עלומיה באכזריות רצח, ומי יודע מה אראה עוד בעיר גלותי זאת! כי באמנה רבה מאד התכונה הקרבה, בארות חמר, רפש וטיט, רב קדוש, חסידים נוראים, רבנית מתה, עלמה אמללה, כופר ואפיקורוס ואנכי הנוסע אשר התעוני האלהים לעיר הנאלחה הזאת לראות ולשמוע את אשר לא פללתי! – לו חיה מאַפו או סמאָלענסקי תחתי הפעם כי עתה בלי ספק עשו לכל אלה שם עולם, כי בראו מהם ספור אהבים לשמח בו המון אלפי ישראל כאשר עשו בספריהם “הצבוע” ו“התועה”. – “אך יהי מה”, אמרתי בלבבי עוד, “אנסה נא גם אני לתאר את המחזה הזה, אחרי כי בלי משים תחלה יד המקרה להראותני את ראשיתו אולי תעזור עוד על ידי לדעת גם את אחריתו, כי באמנה אין כמקרה עושה נפלאות ובורא חזיונות לאין קץ ואנכי הן לא אוסיף ולא אגרע ורק את אשר ישים הוא לפני אותו אשמור לספר”. כדברים האלה דברתי אני עם לבי ואחל לכתוב את דבר “השיחה אשר ביני ובין בעל בית מלוני” וכהתימי לכתוב את כל הדברים האלה על ספר והנה קול צלצול קופות הצדקה באזני וקול קורא: " צדקה תציל ממות!" נשמע לפי חלון חדרי. “הלא, הלא!”, קראתי, “המערכה השניה מהמחזה הפלא הזה!” ובכן מהרתי גם אני לקחת חלק במצוה שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא ואלוה למסע הלויה. –

השמים ממעל לבושים אופל וקדרות יבכו ויבַכו ארץ מתחת ותמס אדמת העיר זידיטשובקא וכל רגלי יושביה תלכנה ברפש וטיט, גם הרוח ישרוק וייליל מרה וינודו ארבות לקולו וגגות הבתים ינודו וינועו היתאבלו שמים וארץ על הרבנית המובלת עתב בהמון אבל לקברות? והארבות? הינודו לצדיק לנחמו מיגונו העז? לא! אין רחמים בטבע, אין חנינה בבריה כלה! רק האדם לבדו הוא ידע רחם, רק הוא יתאבל על מת, רק הוא יבכה לאמלל, ינוד לקשה יום וינחמנו! – המתה אסורה באזור שחור למטת עץ והיא עמוסה על שכם ארבעה אנשים מחשובי העיר. כל אנשי העיר למגדול ועד קטן הולכים אחרי המטה ודומיה שוררת בכל המסע הזה. רק קול צלצל האגורות בקופות פחי הברזל והקול הקורא: “צדקה תציל ממות!” ישבית לרגעים את הדומיה האיומה הזאת…אך מי זאת ההולכת בקצה המסע כמאסף לכל המחנה וסופקת כפים ובוכה במרירות? “אחותי! אחותי!”, תקרא עתה בקול כחולה והקול הזה נגע עד נפשי וינע את כל מיתרי לבבי, “הבאמנה מָתְ אחותי ותעזביני? אהה אויה! וביד מי עזבתיני אחות נעימה ויקרה?” – הה הילדה הזאת תדע את גורלה המר, תכיר את אסונה הנורא, אמללה היא אפוא עוד שבעתים מאשר דמיתי – עמדתי על מקומי ואוחיל עד אשר יעבור המסע והנה גם הילדה האמללה עוברת על פני; זאת קומתה דמתה לתמר ירבה ישוח מחמת הסער הסוער בעזוז כחו ורוח חן ותחנונים שפוך על תמונתה המעופלת בצעיף שחור, אך פניה לא יראו ויראו רק ידיה אשר היא סופקת מרגע לרגע, ידים קטנות ורכות, זכות כשלג וצחות כעצם הכפיר לטוהר, והידים האלה עוד מעט תאסרנה באזיקים נוראים כי יתן הצדיק את טבעתו על אחת מאצבעותן ואלהי המשפט אבי יתומים יראה ויחריש! – נשאתי את עיני ואביט סביבי כמבקש עזרה והנה מאחד הבתים יוצר עלם יפה עינים וטוב תאר, לבוש הוא שמלה ארוכה כשאר יהודי פולין אך בגדיו חמודים ונקיים גם שער ראשו עשוי בטוב טעם וחזות פניו הלבנים תענה בו כי רוחו נפעמה ולבבו בקרבו סוער בחזקה. העלם העיף עינו מקצה המחנה ועד קצהו כמבקש דבר מה ובאמנה מצא את מבוקשו כי פניו הלבינו ויאדימו ברגע ויבט סביבו בבהלה ובראותו כי אין איש שם לבו עלו ויחשב דרכו אל העלמה המעולפת בצעיף, והוא שואף צל צלמה, ובעברו על ימינה וידבר בלאט ובחפזון נמרץ צרפתית ויאמר: “התאוששי חיי רוחי ונשמת נשמתי, אל תיאשי כי אתך אני ואלהים חיים בכסלנו!” העלמה חרדה ותרעדנה כל עצמותיה לקול הדובר אליה והוא עבר אותה ויתבולל בין שאר המלוים ואיש בלעדי לא התבונן על כל אשר נעשה כי לא שמעו את לשונו ולא הבינו את שפתו.

“היא יודעת גם את האהבה מה היא!”, קרא לבבי בקרבי, "ומזרעות אהובה ואוהבה הלוהט כאש אהבת קדש היא נגזלת להיות לאשה לבול עץ יבש, לפיד בוז בוער באש זרה! הה מי יתנני כביר כח וימלא את ידי לעשות משפט כי עתה – אך מה אקוה ואוחיל ובתוך עם לא בינות אנכי, אף גר אני בעיר הזאת, מחר אסע מזה והיונה התמה תשאר בין צפרני הפרס האכזרי הזה ואין מציל. – "

צלול בהמון שרעפי אלה התנהלתי לרגל המסע אשר לפני עד אשר באנו לבית מועד לכל חי, שמה העמידו הנושאים את מטת המתה על פי קברה והצדיק החל לספוד לה ולבכותה. אך לא אעשה בנפשי שקר להתפאר בזה כי הבינותי דבר מדברי קדשו, חלילה לי מעשות זאת, אבל במו פי אודה ולא אבוש כי לא הבינותי כל מאומה, כי תורות נוראית, סודות לא יבינם כל חי ולא ידעום כל מתי חלד גלה הצדיק בהספדו ובאזני שמעתי באמור איש אחד לשכנו העומד על ימינו: “אשריך ר' קלמן ואשרי חלקך כי מקובל אתה וזכית להבין את דברי הצדיק” ויענהו האיש ויאמר: " שוטה שבעולם! שרפים וחיות ואופני הקדש לא יבינים ואיש כמוני יבינם? הבט וראה בעיניך הלא זקוקין דנורא יוצרי משפחתי הצדיק ושרפים נבראים מהבל פיו!" והאיש הביט בחרדת קדש ובלי ספק ראה את הזקוקין דנורא ואת השרפים הנבראים מהבל פיו, וגם אנכי הבטתי היטב, אך לבשתי ולחרפתי הנני נאלץ להודות כי בעונותי הרבים לא זכיתי לראות דבר מכל אלה, וארא רק צדיק יעוה פניו, יהפוך עיניו, ימולל ברגליו ויודה באצבעותיו וצועק מרה בשפת לא ידעתי. –

השמש נטה לערוב ויכל הצדיק את הספדו ויגש אל המטה וישם את ידו על ראש המתה ויקרא בקול גדול: “הנך הולכת היום מעמק עכור זה עלמא רשקרא והלכת ובאת לעלמא דקוטשא, עולם שכלו טוב. ראי נא, הנה אמי ואם אמי הקדושות זכרן לברכה יוצאות לקראתך בתפים ובמחולות להובילך ראשונה להיכל אבי הצדיק זכותו יגן עלינו, הוא יקדם פניך באהבה ויובילך להיכל מורי הקדוש ושניהם יוליכוך להיכלא דמלכא משיחא, והמלך המשיח יקבלך ברצון ושאלת לשלומו בשמי ואמרת לו כי אשתי את ושמשת בקדש שמונה שנים ושבעה חדשים והוא ישלח מלאכו לפניך ויביאך לעדן גן אלהים. ושם על פתח הגן עומדים הכרובים השומרים את דרך עץ החיים ובעברך עליהם אל תיראי ואל תחתי וכוונת את השם היוצר מהפסוק: “ויקח לו למך שתי נשים” ותיחדי את היחוד הזה…” פה לחש הצדיק דבר באזני המתה ויוסף ויאמר: “אז תלכי לבטח דרכך ובאת בשלום למקום ששון ושמחה ענג ונחת, שמה תמצאי צדיקים וצדקניות יושבים ועוסקים בספרי הזהר והקבלה הקדושה ושמה תמצאי גם את אמך הצדקת, וענית ואמרת לה: “כה אמר חתנך הרבי מזידיטשובקא: אל תיראי לבתך רחל ואל תדאגי לה כי אנכי מגן לה ופרשתי כנפי עליה והיתה לי” – ועתה לכי לשלום ואלהי ישראל יתן לך רחמים!” הצדיק החריש ויתן אות ויחלו המתעסקים להתעסק בקבורת הרבנית והוא הלך לביתו ולא הוחיל עד אשר תבואנה אמו ואם אמו בתפים ובמחולות כאשר אמר – וילכו עמו רוב אנשי העיר ואלך גם אני ובדרכי חשבתי מחשבות לדעת אם משגע הוא הצדיק הזה או מתעה הוא את עמו ויוליכם שולל בערמתו.

ג.

תולדות אבנר האפיקורוס

הנר אשר במנורה יפיץ אור כהה בחדרי ואנכי הולך הנה והנה ורוחי מרחפת על ים דמיונות אין קץ. גם אנכי אהבתי בימי חרפי, אהבתי ואאהב וידעתי את האהבה בתענוגותיה וגם במכאוביה העזים ממות, ובכן ידעתי גם את נפש העלם והעלמה הבוכים עתה על משכבם וימסו ערשם בדמעתם, ואנחתם אשר אשמע בקרב לבבי לא תתן מנוח לי ולא תתנני גם לעלות על ערש יצועי. אנסה נא ואצא החוצה, אראה ירח יקר הולך ושפכתי לפניו שיחי, הן אלופי ומראי הוא מימי חרפי, עד בשחק נאמן לאהובי נפש סלה, אולי ינחמני הוא מעצבי ורגזי, אך הה, השמים כשמלה שחורה פרושים על הבריאה כלה, ירח לא יניח אור; וגם כוכב אין בכל מרחבי הרקיע. אך מה הקול הזה באזני? קול המון חוגג הוא, בא מחדר המשקה אשר בבית מלוני, אסורה נא ואראה אולי יעודדני שאון עליזים ואטבע יגוני בכוס יין. – פתחתי את דלת חדר המשקה והנה המון חסידים לנגד עיני ובעל הית המלון אשר פני להבים פניו יקדם פני בכוס מלא ויקרא: “ברוך הבא אורח נכבד! שתה אתנו כוס יין לחיי רבנו הצדיק אחרי שזכית לשמוע כמונו את דברות קדשו והוא דבר היום באזני כלנו כי האיש אשר שמע את הספדו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אשריך בני אשרוד!”.

“הלא אמרו חז”ל כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ובכן הן גם אלה אשר לא שמעו את הספד צדיקכם היום?"

“הצדיק דבר ואין להרהר אחרי דבריו!”, קרא האיש ברגז ויפן אל העומדים סביבו ויאמר: “ראו נא את האיש הזה, הנה הוא יהודי המוטל בספק, מאמין ואינו מאמין; אנכי דברתי עמו היום והכנסתי בו אמונת צדיקים ועתה ישוב לשאול שאלות של הבל כשאלות אבנר ימח שמו”.

" אבנר ימח שמו חברו", ענה חסיד אחד, “רץ היום כמשגע בין המלוים ולולא יראתי כי אז מרטתי את שער ראשו המשוח בשמן המור”.

“ואנכי אמרוט את זנבות ראשו המשוחים בזפת!”, קרא חסיד אחר והקהל שחקו לקולו שחוק פרוע. נבהלתי ואשאל: “האם האיש אשר יצא מהבית הגדול העומד בקצה הרחוב הוא האפיקורוס הנקוב בשם אבנר אשר תדברו בו עתה?”

“הוא, הוא”, ענה בעל בית מלוני, " זה האיש וזה שמו שם רשעים ירקב".

“אל אלהים חי!”, קראתי כי נפעמתי מאד מדברי האיש בדעתי עתה נאמנה כי אבנר זה הוא אהוב נפש העלמה האמללה אשר בחר בה הצדיק על אפה ועל חמתה.

“ומה זה היה לך כי תזעק מרה?”, שאלו הנאספים בהתבוננם בי.

“אקרא לאלהים עליון”, עניתי אחרי התבונני כרגע כי לא זה המקום לתת לרחשי לבבי תוצאות, “אקרא לאלהים עליון כי יהפוך לב החוטא הזה ולא תאבד נפש מישראל, כי מה רבה אשמתו ומה גדלה חטאתו אחרי כי בכל מקום אשר תזכירו את שמו תקללוהו קללות נמרצות; בל אפונה כי ישחית דרכו על הארץ וגנב ורצח ונאף. האין זאת?”

“לו אלה עשה”, ענה חסיד אחד בהאנחו, “לו אלה עשה החרשנו כי כזה וכזה יחטא גבר וישוב אל אלהים וירצהו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא!”

“אם כן”, עניתי, “כפר האיש הזה באלהי ישראל ובתורתו”.

“עוד הרע לעשות מכל אלה”, ענה החסיד וישא עיניו למרום, “כי הוא בקדושי עליון לא יאמין וגם ברבנו הצדיק ישים תהלה ועליו נאמר: “כל באיה לא ישובון” כי הוא מין ואפיקורוס חוטא ומחטיא את הרבים”.

“גם מחטיא את הרבים הוא?”, שאלתי, “אך שא נא לי הלא כרובכם כן תיראו את ה', כלכם חסידים ואנשי מעשה ואת מי אפוא יחטיא האפיקורוס הזה?”

“את בני העניים”, ענה החסיד הדובר בי, " את בני העניים שמהם תצא תורה ילכוד ברשתו, כי יאכילם וישקם וילבישם וישכור להם מורים ללמדם מקרא וספר ולשון המדינה, אף יפזר הון רב ללמדם כל מלאכת ידים וכל חפצו ומגמתו הלא הוא רק להשכיחם תורתנו ולהעבירם מעל חקי ישראל".

“ואיש כזה ימצא בקרבכם?”, קראתי משתומם ולמען אדובב עוד את שפתי אוילים אלה ולמען יחשבוני למקנא קנאת הצדיק כמוהם החזקתי בפי שמלתי ואקרא:" הה! השומע כזאת חייב לקרוע! וכמה שני חיי המין הזה?"

“שנות רשעים תקצרנה!”, ענה חסיד צעיר לימים, “הנהו כבן עשרים ושתים שנה ועוד לא נשא אשה כי חתן דמים הוא ללילית הרשעה וכל כת דילה רחמנא לצלן ולולא נשמרנו לנפשותינו כי עתה הפך הרשע הזה את כל העולם כלו ברשעתו”.

“ומה נקל לו מעשות זאת!”, אמרתי, “אחרי כי ירופף את העמוד התוך אשר דעולם עומד עליו, הלא היא הבל פיהם של תינוקות של בית רבם; אך במה יכלתם לו? הודיעוני נא רבותי”.

“כי מסרנו נפשותינו על קדושת השם!”, קרא החסיד הצעיר בהתלהבות נפש.

“ברוך המקדש שמו ברבים!”, עניתי אנכי אחריו ובעל בית המלון ענה ויאמר:" אנכי ידעתו עוד את אבי האפיקורוס הזה ואותו ידעתי מהיותו ילד, לכן שמעה אורח נכבד ואספר לך את תהלכותיו ואשר יזם לעשות למען תדע כמה גדולה הקליפה ר“ל ותודה כי לחמנו את דס”מ בעצמו ונוכל לו".

“ספר אדוני כי מצוה לספר בגנותן של רשעים”, עניתי ולבבי פעם בקרבי בהיותי קרוב לשמוע את תולדות האיש הנפלא הזה אשר גורלו וגורל אהובתו נגע עד נפשי ואשר מקצות דרכיו ידעתי למדי כי על חכמתו ועמלו לטובת בני עמו העניים הוא לשמה וקללה בפי אוילים חברי לב אלה, ובעל בית המלון החזיק בזקנו הארוך ויאמר: " התראה ידידי את שערות זקני הלבנים? אות הוא לך כי לא תמול אנכי; אמנם רבות ראיתי בימי חיי הבלי, ראיתי טובים ורעים, צדיקים ופושעים, אך רשע ערום כאבנר לא נמצא בתבל כלה! –"

“עודנו נער התנכר במעלליו כי מרה תהיה אחריתו, כי אהב מהתלות ויחמוד לצון ובעלותו מעלה מעלה על הילדים אשר כגילו כתלמודו כן הרבה צחוק וקלות ראש וקפץ ורקד ויולך גם את מלמדו שולל ואביו הגביר הזקן לא כהה בו כי רך ויחיד היה לו והוא אהבו כנפשו. אך לא הרע אז עוד לכל אדם במשובתו ויהי עוד אהוב ונחמד לבריות על שכלו וטוב טעמו, ובהיותו בן שלש עשרה שנה נתן אותו אביו הגביר על יד החריף ר' שמואל נחום אשר למד אז בבית רבנו הצדיק עם בניו וחתניו. ובעת הזאת נשא רבנו הצדיק את אשתו מעיר לבוב, היא הרבנית אשר נפטרה היום זכותה יגן עלינו, ותבוא עמה גם אחותה רחל והיא ילדה בת שמונה שנים. ובלבוב, עיר הולדת הרבנית ואחותה פרץ המנהג הרע בישראל ללמד את הילדות הקטנות שפת גוים וגם בנות היראים והשלמים תלמדנה שם בילדותן לקרוא ולכתוב בשפת אשכנז וצרפת ובכן למדה גם רחל בזאת, אף כי אביה הוא עוד משרידי החסידים הראשונים, ובבואה לעירנו ותביא אתה טרפה ופסול אחר ותקרא בו, ואיש לא התבונן על השערוריה הזאת כי רבנו הצדיק התגורר אז לרוב בחדר הרבנית החדשה ואנחנו לא שמנו לבנו לתעלולי ילדה. לא כן הבחור אבנר, הוא התרועע לה ויצחק אתה ולאט לאט למד ממנה את כל הטרפה ופסול מהחל עד תמו ויבא כמים בקרבו ותהפך תורתו למרודת פתנים ונעשה מין ואפיקורוס והקליפה עִוְרָה את עינינו ונרא עון ולא נתכונן”.

“שתי שנים למד אבנר בבית הצדיק ויעבוד שני אדונים כאחד, למד תורה מפי ר' שמואל נחום ובאין איש רואה הנה בספרי מינות ויביא ספרים כאלה גם להילדה אחות הרבנית כי כבר נהפך התלמיד למורה ויתן לה בסתר ותקרא. ויהי היום והוא נותן ספר אחד לזרה ויבא ר' שמואל נחום פתאום החדרה וישאל: “מה אתה עושה בזה אבנר?” ואבנר נבעת ויפול הספר מידו ויקחהו ר' שמואל נחום והנה הוא טרפה ופסול ממש ויצעק צעקה גדולה: “אבן נבעו מצפוניך רשע!” ויכבדהו במכת לחי פעמים ושלש וינס אבנר בחרפה וגם רחל נסה ע לחדר אחותה ותבך באין הפגות אז נפקחו עינינו לראות את הרעה הגדולה אשר עשה הרשע הזה ימח שמו, הביא את התועבה לבית הצדיק וישליט את הקליפה בקדש הקדשים וגם טמא את אחות הרבנית בספריו עד אשר נקשרה הילדה בו בשס”ה כחות הטמאה. הה! עוד תסמר שערת בשרי בזכרי איך התנפל ר' שמואל נחום לפני ארון הקדש ויגז את ראשו ויצעק: “אוי לי שנטעתי אשרה אצל מזבח ה' בהעמידי תלמיד שאינו הגון!” ואיך געה הצדיק בבכיה ויקרא: “אוי לי ואוי לנפשי כי צנורות השפע נסכרו זה שתי שנים ומדת הדין מתוחה על ישראל ואנכי לא ידעתי כי בביתי מצאה הטמאה און לה!” – “ומה לעשות לבטל הקטרוג מישראל?” שאלנו כלנו כאחד את פי הצדיק. “או האפסה כל תקוה חלילה” והצדיק בענות קדשו ענה ויאמר: “עשו את הטוב בעיניכם וה' ישלח עזרתו ממרום ואנכי מה כי תשאלו את פי?” אז עבר רוח קנאה על אחד מאתנו ויקרא: “מי לה' אלי!” ונלך אחריו לבית המדרש הגדול ואף כי יראהו את הגביר הזקן ואת חקי המדינה, בכל זאת מסרנו את נפשותינו ותקענו בשופר והחרמנו בחרם הגדול את כל הקוראים בספרי גוים ואת כל מי אשר נמצא אתו ספר כזה ולא ישרפנו, ועוד בעצם הלילה הזה נדבקו כתבי החרם על כל פתחי בתי הכנסיות ובתי המדרשות ועל פתח בית המרחץ ובחמלת ה' עלינו לא קרה לנו כל רעה על דבר החרם הזה, והצדיק שמע את אשר עשינו ויחריש לנו עד יום השבת ובשבת עלה לתורה ויברך “ברכת הגומל” ויבשרנו כי נתבטל הקטרוג והצנורות שבו נפתחו ותהי השמחה גדולה מאד. –

“אחר הדברים האלה שבה רחל אחות הרבנית לבית אביה, אשר בלבוב, ואבנר, אשר צחק גם על החרם כם על המחרימים ברשעתו, החל לעשות עתה את מעשהו ביד רמה ויקח לו מורה גוי ממש ר”ל, ואביו הזקן ראה כל אלה ויחריש באהבתו לבנו יחידו. וכאשר נתבשל אבנר כל צרכו ונכנס לפני ולפנים בס“ט תרעין דמסאבותא, ותאחז; ותאחז במסחר אביו ידו ויעש מקנה וקנין ויעבור גם ארצות יונים לרגלי מסחרו, כי בעונותיו הרבים הצליח מעשה השטן ומסחרו פרץ מאד וילך הלך וגדול. הזקן מת והניח גם הוא אחריו הון רב מאד ואת הון אביו זה יפזר עתה אבנר להדיח את בני העניים מאחרי אלהים ותודתו ועוד יתאמר הלץ הערום הזה כי עושה הוא כל אלה לכבוד נשמת אביו – הראית עוד מימיך אדוני רשע ואפיקורוס כזה?”.

“אך נפלאת היא בעיני”, אמרתי, “הלא אתם אשר הרעשתם אז ארץ ושמים עת הביא אבנר ספר כתוב בשפת עם לועז לבית הצדיק ועתה כי ידיח את הנערים מאחרי אלהים תחרישו ולא תעשו דבר?”

“הלא תודה אדוני כי הגדלנו לעשות אז”, ענה האיש, “אך עתה קצרה ידנו מעשות כל מאומה, כי הון עשיר קרית עזו ואוהבים רבים לו בין בני העיר וגם שרי בית המשפט המה אוהביו הנאמנים, ואין עומדים במקום סכנה. –”

“אך הצדיק מה הוא אומר?”

“הצדיק שומע חרפתו ואינו משיב”, ענה בעל בית המלון באנחה, "כי יחרפהו הרשע הזה ויקראהו שוטה ועם הארץ ומשגע הוא ברוב ענותנותו ימסור דינו לשמים ולנו יאמר תמיד: “אל תדאגו חסידי, כי בודאי כך צריך להיות”.

“האח, מה נשגבו ונעלו אמרי קדש אלה!”, קראתי בצחוק נסתר, “אבל רחל אחות הרבנית איפה ומה היא עתה?”, שאלתי לתמי.

“היא שבה הנה בחלות אחותה והיא אשר יקח הצדיק לאשה לו”.

“אבל הלא אמרת ידידי כי היא נקשרה באבנר בשס”ה כחות הטמאה?"

“או!”, ענה האיש, “אז לא עתה! פריצי הדור אמנם יאמרו כי בהיותה בלבוב שבה לקרוא בספרי הגוים ותחליף מכתבים את אבנר והוא שחר פניה בעברו למסעיו דרך עירה, אך עד מהרה יסכר פה מוציאי דבה ולשון רשעים תמק בפיהם כי מי יעיז לספק עוד בצדקתה אחרי כי תזכה להיות לאשה לרבנו הצדיק? ואנחנו הלא באזנינו שמענו באמור הצדיק עליה כי היא נשמה גבוהה מאד ונפש טהורה ויקרה, ואחרי דברי הצדיק אלה הלא תבין למדי כי לא תזכור עוד רחל את האפיקורוס הזה ולא תעלהו עוד על לבה! הלא?”

“אבין ואבין”, עניתי, אף אאמין באמונה שלמה כי באמנה היא נפש טהורה ויקרה והנפש ההיא לא תחטא ותאשם, האח! כמה גדולים דברי צדיקים!"

“ואחר שזכית לאמונת צדיקים שלמה”, קראו זקני החסידים הנאספים, “הלא אחינו אתה, הבה אפוא ונשתה עוד כוס יין לחיי רבינו הצדיק ולחיי כל צדיקי הדור!”

צויתי לבעל בית מלוני ויתן להם יין על חשבוני וישתו ויתהוללו ואנכי לא מצאתי עוד חפץ בשיחתם ואפטר מעמם ואעל על ערש יצוכי. דומי נא נפשי, נפשי הנפעמה, אל תשתוחחי ואל תהמי עלי, כי הנה לא ינום ולא יישן המזוג זווגים ו“בודאי כך צריך להיות”, יאמר הצדיק.

ד.

פלאי פלאות.

השמש יצא על הארץ ואנכי הקיצותי משנתי ואמהר לפתוח את דלת דלתי חלוני לראות החדל הגשם וקלו המים מעל פני הארץ והנה מחזה חדש לנגד עיני; אלפי אלפים ציצים ופרחים נפלאים בתמונתם ובמראיהם יעטרו את חלוני ומהין עצים רעננים, אלונים עבותים, תשלח השמש קרני הודה וינוצצו לאורה רבבות נצני זהר וטל ספירים וכל אבן יקרה שפוך על המחזה כלו. הוא האביב בכל הדרו ותפארתו, אבל אביב-קרח הוא! אביב אשר תתוה יד הטבע בעצם החורף על חלוני בתינו למען התל בנו לרגעים ועוד מעט וחם השמש ונמס המחזה ויהי למים! הו, מחזות שוא כאלה יראה גם האדם בחורף שנותיו, רגע ידמה לראות שנית את אביב חלדו, יקוה ברגע כי ינוב בשיבה ישוב לימי עלומיו אך עוד מעט ונמסה כל תקותו ותוחלתו מפח נפש! – אבל שעו ממני שרעפי תוגה היום, הן בי לא יהתל הטבע עתה, אבל יבשרני כי קרובה גאולתי לבא, כי עוד מעט ואעבור בחרבה את אגמי הרפש והטיט אשר סגרו הדרך בעדי כי יבנה הקרח מעברות עליהם ואלך למסעי בטח ואשוב לביתי להתעלס את אהובי נפשי אשר תערוג לבבכם אלי, “האה! מה אשרתי כי שבת!”, אשמע קול אשתי המתקרפת עלי, “אך מה עגמה לך נפשי בנסעך בקור וקפאון אישי הנענה” – “ומה הבאת לי?”, יקרא בני הקטן בחבקו אותי ובנשקו לי, “ולי?” “ולי?”, יענו יתר הילדים, אך אחותם הקטנה הערימה ותחפש את ילקוטי ותוציא משם את כל תשורותי ותפזרן לאחיה ביד נדיבה ועיני רואות את ששונם ושמחתם ואשכח את כל העיר זידיטשובקא ואת כל החזון אשר ראיתי בה ואת הרבנית המתה ואת אחותה היפה ואת הצדיק ואת הרשע ואהי איש מצליח בדמיוני, והנה בעל בית מלוני עומד לפני.

“אדמה כי תשוב עגלת הבי-דאר לעשות את דרכה היום”, שאלתיו, “הן קפאו התהומות וחרבו פני האדמה, הלא?”

“שתי שעות לפני הצהרים תסע עגלת בי-דאר מפה לעיר…כתמול שלשום, אויה!”

“שלש שעות אאלץ אפוא להשאר עוד בזה”, אמרתי בהביטי במורה שעות אשר לי, “העל כן ידידי תאנח?”

“הוי ואבוי!”, קרא האיש שנית ויאנח מרה.

“אך מה זה היה לך ידידי?”, קראתי בהתבונני בו, “הן פניך חורו כמות ותרחפנה כל עצמותיחך, או האם מקור וקפאון ירעדו בדי עורך?”

“בקור וקפאון הסכנתי”, ענה האיש. “הן קרים כקרח מי המקוה ואנכי תהלה לאל לא בטלתי עוד טבילה מימי; אבל לא יד החורף כי אם יד ה' היתה בנו ותפרפר כל עצמותינו אויה!”

“אבל הגד נא לי מה נהיתה?”

“מה נהיתה?”, שנה האיש בקול בוכים, “מה נהיתה? רעה נוראה נהיתה, דבר אשר לא נהיה כמוהו מיום הוסדה ארץ ואשר לא נשמע כמוהו עוד בתבל ארצנו. הה! ואלהים הפגיע בנו את עון אבנר האפיקורוס ימח שמו וזכרו אויה”. “הן תצעק מרה ואנכי טרם אדע על מה זה ולמה”, אמרתי, “הרגע נא והודיעני מה זה קרה בעיר”.

“כי שפך ה' את חרון אפו עלינו!”, קרא בעל בית המלון. "מדת דין קשה מתוחה על העיר הזאת ונפש הרבנית הקדושה לא תמצא מנוח לא בחטאותינו – הן שמעת אדוני בדבר הצדיק להרבנית אתמול ובהבטיחו אותה “כי תבוא בטח להיכל המלך המשיח ולגן עדן העליון” אך הה! תסמר שער בשרי בדברי, בלילה הזה כאשר הלך השמש להעיר את אנשי חברת “שומרים לבקר” ויעבור לפני בית הכנסת והנה, הה פחד ובלהה! הרבנית המתה נצבת על הפתח ותחטוף את המקבת מידו ותקרא: “אם חפץ חיים אתה עמוד ושמעני ואל תירא ואל תחת כי לא יאונה לך כל רע בתתך לי אזן קשבת”, והשמש נבהל ויהי כנציב מלח והרבנית הוסיפה ותאמר: “לך ודברת באזני אישי הרב ובאזני שבעת טובי העיר ובאזני ראשיה וזקניה כלם. כה תאמר אשתך שרה בת נחמה: סגר כל שער מבוא ועל כל פתח יעמדו שומרים! אמך ואם אמך לא יצאו לקראתי כאשר הבטחתני אף לא ראיתין ולא שמעתי מהן דבר, ובדפקי על פתח אביך ויגרשוני השומרים ויקראו בקול נורא ואיום: אין כן לאדוננו בעיר זידיטשובקא…”

“גם על פתח ההיכל אשר למלך המשיח דפקתי בחזקה וקראתי ככל אשר הורתני אך השומרים צחקו לי ויאמרו: “אישך יחטא חטאה גדולה ועוד יהין לשאול בשלום אדוננו משיח אלהי יעקב?” ויגרשוני בחרפה ובוז ואהי נעה ונדה בארץ ואין מבקש לי, ואזעק ואבכה מרה וארעיש שמים וארץ בצעקתי ושועתי, ויחמול עלי איש זקן ויאמר לי: “אנכי יהודה החסיד ואַתְּ שובי כרגע לעירך זידיטשובקא ונצבת על פתח בית הכנסת, הנה השַמש עובר שמה והגדת לו את כל אשר קרך בעולם האמת והוא יגיד את כל הדברים האלה באזני אישך ובאזני זקני עירך ויודיעם כי נורא הקטרוג מאד מאד, והיה כי ישימו לבבם על הצוואה אשר צויתי בראש ספרי ושב ורפא להם וגם אַתְּ תבואי אל המנוחה ואל הנחלה”, את הדברים האלה, אשר לא ידעתי פשרם, דבר אלי הזקן ויעלם מעיני. ועתה לך והודעת בעיר את כל אשר ראית ושמעת אולי יבינו זקניה וחכמיה את דברי הזקן וייעצו עצה לבטל הקטרוג הנורא ולהביאני בשלום על מקומי, פן אתקצף ואעשה דברים בקרבכם אשר לא נשמעו כמוהם עוד בין החיים כי אשה קשת רוח אנכי, נעה ונדה בחטאותיכם כי רבו –”

כה דברה הרבנית ונפש השמש כמעט יצאה בדברה, ויהי בלכתה מאתו וינס בפחד ובבהלה, ואת המקבת עזב בידה, וימהר ויעיר את הצדיק ואת ראשי העיר ויודיעם את הרעה אשר נגד פניהם. ואנכי הן הגבאי בבית המדרש הגדול הנני, ועתה הלא תבין אדוני את חרדתי? הה! בצרה גדולה אנחנו, כי מי יתפלל בעדנו ומי יחוש לישע לנו, והצדיק נבאש במלאכי מרום בחטאותינו, והשטן עומד על ימינו, והקטרוג נורא ואיום הוי ואבוי! ומי ימצא לדברי הזקן פשר ומי ידע את…" עוד לא כִלָה האיש את קינתו ואנכי טרם מלאתי עוד פי צחוק על הנפלאות האלה וחסידים שנים התפרצו לחדרי ויקראו: “האין הגבאי בזה?”

“הנני!”, ענה בעל בית המלון.

“הנך יושב פה ר' שמואל”, קראו האנשים, “והקהל כבר נאספו בבית המדרש והצדיק שלחנו לבקשך, בוא ר' שמואל ואל תעמוד.”

“השמעת אדוני?”, אמר בעל המלון אלי, "הצדיק לא יעשה דבר בלעדי, אך לא מחכמתי כי נבונתי אף לא מצדקתי כי רבה זכיתי להיות מאנשי עצתו כי אם מענותנותו הגדולה, אויה והצדיק

התמים הזה בצער!", “רבונו של עולם!” קרא ברגש קדש ויחריש רגעים אחדים ויאנח מרה ויאנחו כם האנשים אשר שלחו אחריו ואאנח גם אנכי על אולתם ואלך אחריהם ונבוא לבית המדרש הגדול.

ה.

הָאֲסֵפָה – חידות חדשות.

בית המדרש מלא מפה לפה כי באו הנשים על האנשים ויבא גם טפם עמם ותהי המהומה גדולה מאד, אלה יאנחו בדממה ואלה יענו בקול בוכים ועיני כלם נשואות להצדיק היושב בראש השלחן ואזניהם נטויות למוצא שפתיו. אך שפתי המדיק נאלמו דומיה, האיש הקדוש “אשר ידבר את מלאכי מעלה כעם אח ואחות מבטן אחת”, הצדיק הנורא “אשר יבטל את כל גזרותיו של הקב”ה בהגה אחד" הצדיק הזה לא יהגה עתה בגרונו מפחד, כי ירעד ויחרד מפחד אשתו המתה ובעותי אלוה צמתוהו בשמעו את השמועה מארץ רפאים. – לא נוכל הוא אפוא כי אם סכל נבער מדעת ואיש אשר כזה יוליכך שולל ישראל! הה! פלאים ירדת עמי! לו מתעים היו מאשריך ויתעוך בערמתם כי עתה עוד היה לך פתחון פה לפני העם אשר בקרבו אתה יושב כי נתעו גם המה במרמרת כהניהם; אך כהניך עמי אוילים המה ובאולתם יתעוך בתהו לא דרך, ואיה איפה חכמתך ובינתך לעוני העמים? הן כלכם חכמים בעיניכם, כלכם מחודרים כי כלכם למדתם “מנות” ו“חזקות” ו“שעבודא דר' נתן” ועוד המון סוגיות כאלה המחדדים את השכל ולא עסקתם חלילה בחכמות חיצוניות המטמטמות את הלב, ובחכמתכם הנפלאה ובשכלכם המחודד נואלתם לחשוב אולת לצדקה ותמימות, ושגעון לנבואה ורוח הקדש, ותלמדו כסילים אלופים לראשיכם, והיו קדושיכם בוערים מאדם, ושממו עליכם אוהביכם ואויביכם ילעגו לכם, כי בעינים פקוחות תלכו אחרי רועה עור עינים ותמששו באפלה בנכון היום בצהרים, תלכו בדרכי חשך ותשבו בדד באולתכם, והייתם כקוץ מוגד בעיני אלהים ואדם והייתם…עמוד! עמוד נא רוח דמיוני ואל תשאני הלאה מהמטרה אשר שמתי לי בהעלים האלה, הן לא להטיף מוסר לבני עמי מגמתי כי האולת קשורה בלבותם והיא תקותם וששונים והיא חכמתם ואמונתם ולמה אשחית דברי ואשיג כלמות בהוכיחי לשוא! – אשובה נא לספורי.

והגבאי, ר' שמואל בעל בית המלון, נגש אל הצדיק ויתן הצדיק את ידו לו ויבט בפניו ויניע את ראשו הנה והנה כמתחנן לאמר: “חמול נא וחלצני מרעתי כי בצרה גדולה אנכי” – ופני הגבאי האדימו מרגע לרגע עד כי האדימו מאד כי התלהב בהתלהבות גדולה ממבטי עיני הצדיק ומתנועותיו הקדושות ולא יכול לעצור ברוחו עוד ויקפוץ על השלחן ויקרא בקול גדול: “ישראל קדושים למה אתה מחשים והצדיק בצער והעולם כלו חוזר לתהו ובהו! נחפשה דרכינו ונחקורה בשלמי הרעה הזאת, נתקעה בשופרות, נרעיש שוכני עפר מקבריהם, נרעיש שמים וארץ, שרפים וחיות ואופני הקדש, נרעיש…”

“הרעישו את כל העולם כלו!”, קרא איש גבן בקול גדול ובחמה מגֻלה, הרעישו גם כל צבא מעלה אחרי כי כבר נגזרה גזרה והמשחית יצא לחבל! האם לא מראש קראתי והזהרתי כי מרה תהיה באחרונה? הה כי סדום ועמורה היתה העיר הזאת, לתפיליו לא ישים את לבו אם כשרים הם אם לא ועל הרצועות התבוננתי והנן קרועות ולבנות מזקן ואנכי לא נקראתי לבדוק כל מזוזה בעיר זה שנתים ימים ומה תשתוממו אפוא כי גברה הקליפה? והוא פרי מריכם כי צחקתם לדברי סופר עני כמוני בעוד אשר היה לאל ידכם לתקן את אשר העויתם!"

“ואנכי”, קרא איש אחר, “האם לא הודעתי בקהל, האם לא קראתי בחוצות ורחובות כי בנות ישראל מתרשלות בטבילתן? האחת טובלת לשלשה שבועות, והאחת לשמונה, והאחת לא תתן לחתוך את צפרניה כמשפט, והאחת לא טובלת כל מאומה; ואתם אמרתם כי לטובתי הנני דורש כי “שוכר המקוה אני” ועתה דעו וראו כי רק בחטאת בנות העיר כי רבה לא תמצא הרבנית הקדושה מנוח לה ואנחנו ברעה לא נדע שחרה כי לא שמעתם לדברי עד היום הזה, אויה!”

“סלחו נא לי רבותי!”, קרא איש קטן ורזה בקול דק כחלילים, “סלחו נא לי רבותי כי עם הארץ גמור אנכי, אבל בחדר למדתי גם אני רבותי, ובכן ידעתי כי בתורתנו כתוב לאמר: “לא תלבש שעטנז”, רבותי, ובנות עשירי עירנו תלבשנה שעטנז גמור, רבותי, כי יתפרו בגדיהן חיטים נכרים התופרים צמר בחוטי פשתן ובכן חטאו בנותיכם חטאה גדולה, רבותי, ובכן מצאונו כל הרעות האלה, סלחו נא רבותי כי עם הארץ גמור אנכי רק חיט עני!”

“ועשירי הארץ הולכים ודנים בערכאות של עכו”ם!, נאנח איש זקן.

“כן דבר הדין!”, נשמע קול קורא, “והעירוב נשחת זה ששה שבועות ואין מתקנו!”

“ועיני השוחט כהו מזוקן ואיש לא ישים את לבו אם ישחוט כמשפט!”, קרא איש עב הכרש.

“עיני לא כהו”, ענה איש שיבה, “כי אם עיני הערה תכהינה נראות, והעוסקים בצרכי הצבור עושים מה שלבם חפץ ומי יודע אם באמונה הם עושים! –”

“דרך ארץ!”, קרא איש צעיר לימים, “מי זה יהין לדבר סרה באבי? – טוב שבטבחים משותפו של עמלק!”

“ומרחציף שמע מיניה! –”, ענה השוחט. “ומי שיש בו עזית בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני!”

ואיש קפץ על השלחן ויקרא בקול אדיר וחזק: “אצבע אלהים! אצבע אלהים! יד אל עליון! נסים ונפלאות!”, והאיש ספר פתוח בידו הנטויה ויראהו להנועדים סביבו וידבר בבהלה ובלי סדרים: “הספר הזה, הביטו רבותי וראו! הספר הזה “ספר החסידים” הוא, ואותו מצאתי פתוח לפני, פתוח מצאתיו על השלחן אשר אנכי עומד עליו ועתה שמעו, שמעו והתפלאו! אנכי חשבתי מחשבות להבין את דברי הזקן אשר דבר להרבנית זכרה לברכה לאמר: “אנכי יהודה החסיד – והיה כי ישימו לבבכם על הצוואה אשר צויתי בראש ספרי ושב ורפא להם וגם את תבואי אל המנוחה ואל הנחלה”, ובלי משים חבטתי בספר ושב ורפא להם וגם את תבואי אל המנוחה ואל הנחלה”, ובלי משים הבטתי בספר הפתוח אשר לפני והנה – יכירו וידעו כל באי עולם כי אלהים עליון נורא! – והנה “צוואת ר' יהודה החסיד' לנגד עיני והאותיות מאירות כאש שחורה על גבי אש לבנה: “ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו” הביטו וראו בעיניכם הדברים האלה כתובים בזה באר היטב! “ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו”, צוה ר' יהודה החסיד בראש ספרו, והצדיק השמיע אתמול כי יקח את רחל אחות אשתו הרבנית. והקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ובכן…"

“הסו!”, קרא השמש ויך בידו על השלחן, “הסו! החרישו! כי הצדיק ידבר, הסו!”

הצדיק עמד על רגליו הרועדות עוד ויקרא: “אשריך רפאל שקנית עולמך בשעה אחת ומקום הניחו לך משמים להתגדר בו!”, וישא את עיניו למעלה וידבר רתת ויאמר: “לאדם מערכי לב ומה משענה לשון”, אמר המלך הקדוש ברוח קדשו, “לאדם מערכי לב” האַ! האַ! האַ! לאדם ממש דהיינו להצדיק יש הרחבת לב כי מערכי הוא מלשון אורך ורוחב הוא כמו רוחב ולהצדיק יש הרחבת לב ושמחת נפש, והטעם: “ומה' מענה” כי הקב“ה מתעסק בזוגו שהוא “מענה” מלשון שארה כסותה “ועונתה” וכל זה הוא בשביל “לשון” שלא יבא הצדיק ליקי קלקול ב”ברית הלשון" חלילה שהוא ברית המעיד כידוע, מאַ! מאַ! מאַ! אין סוף! – ועתה אחרי כי הראני אלהים את נסיו ונפלאותיו כהיום הזה ויצילני בחסדו מבוא בדמים, דמים ממש, מדת הדין הקשה רחמנא לצלן, הנני מוכן ומזומן לבטל רצוני מפני גזרתו ועוד ביום הזה תשוב רחל לבית אביה, ואף כי בשבעת ימי אבלה היא, כי פקוח נפש יש כאן, סכנת נפשות ממש הדוחה כל המצות שבתורה, ואתם אל תעצבו עוד כי הרשעה כלה כעשן כלתה והקטרוג עבר ובטל, גם הרבנית הקדושה על מקומה תבוא בשלום, אך תמהר נא רחל לעשות את דרכה וחלילה לה מאחור אף רגע כי רצונו של מקום הוא כך ובודאי כך צריך להיות!"

"הדבר יצא מפי הצדיק והחסידים רצו מבוהלים ודחופים, אלה מהרו אל קבר הרבנית לבשרה כי נתבטל הקטרוג ולספר לה את כל הנהיה, ואלה נחפזו לבתי יין לתנות שם צדקת ה' על כוסות מלאות ולספר נפלאותיו אשר הראם היום הזה ואשר הצילם בחסדו על ידי רפאל הבדחן שקנה עולמו בשעה אחת, ויתר החסידים מהרו לבית הצדיק ויבהילו את רחל להכין הכל למסעה. וכעבור שעה אחת ותעלה ותצא עגלה רתומה לארבעה סוסים מבית בי-הדאר אשר בעיר זידיטשובקא וישלחוה כל יהודי העיר למגדול ועד קטן ובתוך העגלה הזאת ישבה אחות הרבנית, לשמאלה ישבה אשה זקנה, היא המשרתת בבית הצדיק ולמולה ישב איש מעיר רחוקה אשר התעוהו האלהים דרך העיר הזאת, והאיש התבונן בעין חמלה על הנערה הנאנחת ויבט בשאט נפש על המון האוילים אשר שלחוה, האיש הזה– – – הייתי אנכי!

ו.

פתרונים

האופנים מתגלגלים כסופה על הדרך המלאה רגבים ומהמורות, והעגלה תתנועע ותתנודד, ואנחנו בתוכה מפזזים ומכרכרים למרות חפצנו וקול נחרת המשרתת הזקנה הוא השיר הנורא להמחולה האיומה הזאת, כי נרדמה הזקנה בתרדמה חזקה אחרי כי נסתה לשוא להשיח את רחל בדבריה ותנחומיה ותישן עתה שנת ישרים ותחלום חלונות ערש ילדותה, אשריה! – גם עיני רחל סגורות אך האנחות הרבות אשר התפרצו מרגע לרגע מקרב לבה העידו למדי כי הוא ער וחושב מחשבות אבל ותוגה, הגיוני יגון ועצב, ואנכי לא ערבתי בנפשי להפריעה ובכן ישבתי דומם ואביט בפניה המפיקות חן ועצבון ולבבי הגה למצוא פתרון להמון החידות אשר שמעו אזני וחזו עיני בעיר זידיטשובקא היום. הֲכִזֵב השמש ויתעה את אוילי זידיטשובקא בשקריו? או נתעה גם הוא בשוא כי הוליכהו דמיונו שולל? ואולי התחפש איש מרמה ויהי לרבנית מתה למען הפחיד את השמש ולהבהיל את הצדיק וחיל אויליו? ומי יודע אם לא יד אבנר היתה בכל אלה למען הציל את אהובתו מידי הצדיק בערמתו? – ורפאל הבדחן מה טיבו? הנאמנה מצא את ה“ספר חסידים” פתוח לפניו כאשר דבר כי הקרהו ה' לפניו בחמלתו על העלמה הנעימה הזאת? – מחשבות אלה וכאלה תרוצצו בקרבי בהתנועע העגלה כמלונה וברקדי בתוכה, למרות רצוני ולדאבון כל יצורי גֵוי לעמת זקנה נרדמה ועלמה נאנחת על כי באנו לתחנה הראשונה אשר בדרך.

“חצי שעה נעמוד פה”, אמר הרכב, ותרדנה הנשים מן העגלה ותבואנה בית מלון בי-הדאר ואנכי נשארתי אצל העגלה להוציא דבר מה ממלתחתי וָאֵחַר רגעים מועטים ובסורי אחרי כן החדרה והנה הזקנה יושבת לפני התנור ומתחממת ובפנת החדר יושבת רחל אל שלחן קטן ולמולה יושב איש עוטה אדרת שער יקרה, והמה נדברו חרש ולא שעו אל כל אשר בבית, כי שמו כל הגיונם בשיחתם ובכן לא שמו לב גם אלי ולא ראוני.

“הגידי נא לי אמי”, אמרתי אל הזקנה המתחממת, “מי זה האיש אשר יתרועע שם את גברתך בפנת החדר?”

“הלא אבנר הוא”, ענתה הזקנה, “בן הגביר מזידיטשובקא.”

“אבנר? – ומה מעשהו פה”, שאלתי משתומם.

“האני אדע?”, השיבה המשרתת ותגמא מלא פיה חמין מהספל אשר בידיה, “האני אדע מה חפצו פה?”, שנתה בתלונה, “שמעתי באמרו כי ידע בואה אל נכון ויוחל לה בזה מהיות הבקר כי…”

“הסי נא אמי”, אמרתי, כי מפנת החדר נשמע עתה קול האיש בדברו ברגש ואטה אזני ואשמע דברים אחדים:

" – – – כי נפתולי אלהים נפתלתי את האוילים האלה וערמת איש בריתי עמדה לי להוליכם שולל – – – ובשמעך חדשות נוראות בעירך וידעת כי ידי היתה בכל הנפלאות האלה להצילך ולהצילני – – – לא אוכל רחל, לא אוכל משאת נפשי, למענך למענך לא אוכל להודיעך עתה את פתרון החידה הזאת – – – ישלמו ימי אבלך, וירפאו פצעי לבבך הטהור או אז– – – " הנדברים התלחשו עתה בלאט ולא שמעתי מדברם רגעים אחדים, אך עד מהרה הסב האיש פניו לעמת החדר ויעיף עין בי ויפן אל רחל ויאמר בקול דממה: “האיש הזה לא ישים לב אלינו, ואף גם זאת יקירתי, האם עול בכפינו כי נירא פני גבר? הן עוד מעט ואתפאר בך לעיני השמש ויודוני כל ישרי לב כי נלחמתי את האולת במקום קנה ואמלט את יונתי מבין צפרניה!”

“ותודתי זאת הנני נותן לך גם אני!” קראתי בגשתי אל הנדברים, כי לא יכולתי להתאפק עוד אחרי כי נפתרה לי פתאום החידה אשר הגה לבבי בה, וידעתי נאמנה כי ידי אבנר פעלו את הנסים והנפלאות בעיר זידיטשובקא – תודת ישרי לב אשר אמרת הנני נותן לך מקרב לבבי אדוני כי הגדלת לעשות בחכמתך כי נבנית, ואלהי האהבה היה בעזרך בהלחמך באולת מתחסדים אשר לא יכלו לה גם בני אלים בגבורתם! – " הנדברים נבוכו מעט ואנכי עניתי ואמרתי: "שא נא לי אדוני הצעיר אם אפריעך כרגע, וגם אַתְּ גברתי סלחי נא כי אגע בפצעיך אשר לא חבשו עוד ואתם לא ידעתם אותי וגם שמי מוזר לכם, אבל אנכי ידעתי אתכם, ידעתיכם מתמול שלשום, ומה עגמה נפשי לכם בשמעי את דברי אוילי עיר זידיטשובקא על אודותיכם ובראותי את הרעה אשר נגד פניכם במות הרבנית – וגם אני שמעתי את דבריך אדוני בדברך צרפתית באזני אהובתך המתאבלת עת הלכה אחרי מטת אחותה המתה לאמר: “התאוששי חיי רוחי ונשמת נשמתי, אל תתיאשי כי אתך אני ואלהים חיים בכסלנו – – –”

פני האיש האדימו כדם ויקרא: “האם לחפור ולרגל – –” אך אנכי לא נתתיו לכלות את דבריו ואמר: “אל נא באפך אדוני, כי לא רגל על לשוני, אך את קרבתך אחפץ ובכן הודעתיך כי לא מוזר אתה לי; ואנכי מיום שמעי את תולדותיך מפי ר' שמואל בעל בית המלון בעירך, אשר חרפך באולתו תחת רדפך טוב, נכספה נפשי לראותך ולדבר בך, ועתה כי הקרה ה' אותך לפני בזה ולמרות חפצי וחפצך באתי בסודך, אשנה ואשלש לך את תודתי הנובעת מלב רגש כי הצלת את הנפש היקרה הזאת באהבתך וחכמתך! – –” “אמנם איש מופת אתה אדוני!”, הוספתי בצחוק, “כמוך כבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, כי הפלאת לעשות! –”

פני האיש אורו לדברי ויתן את ידו לי ויען גם הוא בצחוק ויאמר: “אכן פלאי פלאות נעשו בעיר זידיטשובקא אך לא אנכי איש המופת כי אם רפאל הבדחן איש בריתי הערום!”

רפאל הבדחן? קראתי משתומם, “האיש אשר הקרה ה' לפניו את ספרו של ר' יהודה החסיד ביום הקהל? האיש אשר הבטיחו הצדיק כי קנה עולמו בשעה אחת?”

“הוא האיש!”, ענה אבנר שמח, “והוא אשר דבר את הדברים הנוראים באזני השמש הנבהל לפני פתח בית הכנסת בליל הפלאות – באמנה קמה עולמו בשעה אחת, וגם את עולמי קנה למעני בשעה הזאת, כי עשה מלאכתו באמונה מראש ועד סוף…”

ברגע הזה נפתחה הדלת והרכב עמד בפתח: “הכונו אדוני כי העגלה רתומה” – “חידות המה דבריכם לי”, אמרה רחל בקומה מכסאה, – “ואנכי לא אוכל להודיעך פתרונן בימי אבלך אהובת נפשי, כי יקר לי זכרון אחותך ויגין לבך עליה קדוש הוא לי ולא אפרעהו”, ענה אבנר בטוב טעם, ורחל העירה את המשרתת אשר נרדמה לפני התנור ונצא ונעלה על העגלה.

אגלי דמע התנוססו בעפעפי העלמה הנאנחה ובתתה את ידה לאהובה להפרד מעמו התגלגלו דמעותיה אלה בפנינים על לחייה היפות.

“היה בטוב אהוב נפשי!”

“לכי לשלום יונתי התמה!”

“זכרני נא עמך, זכרני אבנר!”

“בעוד ירח ימים אשחר פניך בבית אביך, רחל יקרת חיי!”

“חיה בשלום!”

“חיי בטוב ובנעימים!”

הרכב שרק לסוסיו וינף את השוט וישק אבנר את ידי רחל מנשיקות פיהו והעגלה החלה לנסוע. “חיה בשלום אדוני!” קראתי גם אני. אך אבנר לא ענה דבר כי אם הביט אחרינו בעינים מלאות דמעה עד אשר עברנו ולא ראנו עוד.

כל היום ההוא נסעתי עוד בחברת רחל ובדברי אתה הראיתי לדעת כי באמנה לא כזב ר' שמואל בעל בית המלון אשר בזידיטשובקא במהללו אשר הללה, יפה כלבנה במלואה, ברה כחמה תצא בבקר לא עבות, ותמונתה כלה… אך לא, לא אספר הפעם ביפיה וטוב טעמה פן אביא את הקוראים הבחורים לידי הרהור חטא חלילה, והקוראים הבאים בימים יאבו בטובם לשוות לנגדם את רחל זרת בתבנית נערה בת שבע עשרה כלילת כל המעלות שמנו סופרי הראמאנען בבתולה יפה טובת שכל וטעם. – גם יוכלו הקוראים לתאר אותה להם ככל אות לבבם, בעינים שחורות או אמיצות, בלחי שושן או חבצלת, בשפתי שני או אלמוג, בשני בדולח או פנינים וכו' וכו' איש לפי חפצו וטעמו; ואנכי למען הסר ממני לדת שפתי היראים והשלמים אעידה לי בזה עדים נאמנים את השמים ואת הארץ ואת המשרתת הזקנה הנרדמה כי עוד לפני בא השמש באנו לעיר פ… אשר משם תעבור מסלת הברזל קדמה וימה ותסע רחל ימה לבית אביה ואנכי נסעתי לביתי קדמה.

ז.

חתימה.

הדברים אשר הלאתיך בהם קורא יקירי עד הנה, הדברים האלה כתבתי בשובי מזידיטשובקא לזכרון בספר ומאז ועד עתה הקיפה הארץ את מעגלה שלש פעמים לרוץ אורח עולם סביב השמש כאשר יאמרו המשכילים, "שלש פעמים הורה האביב את אדמת ארצנו ותלד לו:

"שושנים קטנים חכלילי עינים,

"פרחים מצחצחים כעצם שמים,

"צפרים שרים באלמוג שפתים,

"לאהבה וליראה אבינו שבשמים.

כאשר כן יזמרו משורי לבוב החדשים, ו“שלש פעמים נקצרו חטי השמירה בתורה וקול זמרה” כאשרר יאמרו החסידים בעיר זידיטשובקא; “כי שלש שנים תמימות חלפו ועברו” כאשר יאמר גבר פראזאי כמוני, שלש שנים נחו העלים האלה בשלום על משכבם ואנכי לא פללתי להפריעם ממנוחתם ולהפיצם בישראל, כי לא ידעתי את אחרית הנאהבים ולא שמעתי עוד על אודותם דבר, והנה הביאתני יד המקרה בשנה הזאת שנית לעיר זידיטשובקא כי עברתי דרך שמה לרגל מסחרי, ואומר, אסורה נא ואראה את שלום ר' שמואל בעל בית המלון.

“שלום עליכם!”, קרא האיש בבואי לביתו, "שלום עליכם ר' מרדכי דוד! אנכי התבוננתי בו והנה כלו ששון ושמחה, בגדי משי הוא לבוש ועל ראשו שטריימיל בעל שלשה עשר זנבות לכבוד ולתפארת, ואשיב שלום לו ואשאל: “אך הן לא חדש ולא שבת היום ומה זה כי לבשת בגדי מועד, וכפי אשר אחזה גם נשמה יתרה נוססה בך עתה ידידי?”

“כן הוא!”, ענה ר' שמואל שמח, “באמונה יום טוב הוא לנו היום הזה! ואתה אשריך כי כשם שראית בחרבננו לפני שלש שנים כן תראה היום גם בשמחתנו, כי ילד נתן לנו, בן נולד לצדיק והיום נכנס בבריתו של אברהם אבינו על כן אנחנו שמחים!”

“הצדיק לקח אפוא אשה אחרת תחת רחל אשר שלחה אז בעצת הרבנית המתה זכרה לברכה?” שאלתי, ור' שמואל התנודד לזכר שם רחל אשר הזכרתי ואמר: “הטרם תדע ידידי כי קנוניא היה בכל אלה? כי לא בעצת הרבנית עליה השלום כי אם בעצת אבנר האפיקורוס ובעצת רפאל הרשע ימח שמם שלחה רחל? כי התחפש רפאל ולבש בגדים לבנים כבדי מת ויתעה את השמש בתרמיתו וגם את כל הקהל הוליך שולל? האם לא שמעת מכל זה דבר?”

“לא ידעתי ולא שמעתי אף לא אאמין למשמע אזני עתה!”, עניתי בצחוק נסתר.

“על דברתי כן הוא!”, ענה האיש, “ורפאל הבדחן הרע לעשות עוד מכל רשעי ארץ כי פקד בפומבי ויתן את מקבת השמש – הלא תזכור עוד ידידי בסַפֵּר השמש כי הרבנית חטפה את המקבת מידו? –”

“זכרתי זכרתי!”

“את המקבת הזאת נתן רפאל מתת דרשה לאבנר האפיקורוס בקחתו את רחל המרשעת לאשה –”

“הוי ואבוי!”, קראתי, “מעשים אשר לא יעשו נעשו בעיר הזאת! ואבנר לקח את רחל לאשה, אך הצדיק מה פעל?”

“הצדיק אמר כי! “בודאי כך צריך להיות” ואנחנו ראינו בינינו כמה גדולים ונאמנים דברי הצדיק, כי בודאי ובודאי כך היה צריך להיות, כי גם באבי רחל היה שמץ חמץ ושאור ויחמץ כלו בשמעו את אשר עשה אבנר על ידי רפאל הרשע ויתן לו את רחל לאשה, והודות לאלהי החסד כי אנחנו יצאנו מדין ערבות שלהם כי כפרו בפרהסיא באלהי ישראל.”

“האם התנצרו?”, קראתי.

“לא התנצרו”, ענה ר' שמואל, “אך עוד הרעו לעשות מזה, כי לבשו בגדי אשכנז ממש וילכו לכרך הגדול שבאֶסטרייך לעשות שם מה שלבם חפץ, ושמעתי אומרים כי רחל לא תגלח גם את שערות ראשה עוד – והאפיקורוס קנה לו שם בית מסחר גדול והבדחן הוא בן משק ביתו. כן יאבדו כל שונאי צדיק, וברוך שפטרנו מעונשן של אלו!”

“כן הוא!”, הוסיף האיש לדבר ברגש, “שמץ אפיקורסות מחמיץ לבו של אדם והמינות מושכת אותו לבאר שחת ובכן הלך אבנר מדחי לדחי עד שנעשה מה שנעשה רחמנא לצלן, ועלינו להודות ולהלל את מי שאמר והיה העולם שהראנו את נפלאותיו הגדולות ויציל את הצדיק מקחת את המרשעת לאשה לו, ולו חנני ה' בלשון למודים כי עתה עברתי בכל ערי ישראל לבשר את הנפלאות האלה בקהל למען יכירו כל באי עולם, כי סוד ה' ליראיו ואחרית רשעים נכרתה.”

“ומה תתן לי”, אמרתי, “ואכתוב אנכי את כל הדברים האלה עלי ספר ואפיצו בישראל למען ידע דור אחרון אשר פעל ה' בזידיטשובקא בזכות…” אך האיש לא נתנני לכלות את דברי ויחבקני בזרעותיו ויקרא ברגש קדש ועליצות נפש: “עשה זאת אחי ואדוני! כתוב זאת זכרון בספר והצדיק יתן לך את העולם הזה ואת העולם הבא ואת גן עדן התחתון ואת העליון ואת…התכתוב אדוני?”

“אכתוב!”, עניתי ואתן את ידי לו, “והיה שם הספר: נפלאות מעיר זידיטשובקא”

“אשריך וטוב לך!”, קרא ר' שמואל שמח, “אך דע לך אחי כי נדר גמור נדרת הפעם.”

“נדרתי ואקימה!”, עניתי בצחוק וירץ ר' שמואל בהתלהבות קדושה לבשר הדבר בית הצדיק ואנכי הלכתי לדרכי שמח וטוב לב ואשלמה את נדרי כהיום הזה.

מרדכי דוד ברנדשטטר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מרדכי דוד ברנדשטטר
יצירה בהפתעה
רקע

הברקת

מאת דוד ישעיהו זילברבוש (פרוזה)

משל.

העיר עיר ווינא. המחוז מחוז הראשון והמגרש מגרש ה“גראבען”. לפתח החנות של האדון אבן-שיש, הסוחר באבני חן, נצבה מרכבה רתומה לשני סוסים. גבירה לבושה מחצלות ירדה מעל המרכבה ותבא החנותה. כל המשרתים חרדו לקראתה, גם בעל החנות נחפז לקבל פניה ויהי נכון לשרתה. והגבירה מצאה חפץ בעדי זהב משובץ אבני ברקת אשר ערכו יעלה למחיר עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף. המחיר מחיר קצוב, אין מעלין אף אין מורידין את השער. עתה הואילה הגבירה להודיע לבעל החנות כי היא אשת הפרופיסור קרפט-איבינג, הנודע לשם בחכמת הרפואה למחלת העצבים, ומשכנה כבוד בשני הבתים מספר ארבעה וחמשה, במגרש מקסימיליאן אשר במחוז התשיעי. ותמשוך הגבירה את אבן-שיש חסד ותשחר את פניו לבוא לשבת במרכבתה ולנסוע עמה הביתה. כי שם ישלם אישה הפרופיסור את מחיר העדי.

והאדון אבן-שיש המבקש חשבונות רבים וכל דרכיו יסכין, לא היה גם עתה נמהר במעשהו. הלא ההלכה פסוקה בבית מדרשם של הסוחרים באבני חן אשר בווינא כי גם בני נח מצוים ועומדים על הלאו של “לא תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים”. ויוצא את רשימת המעונות לתושבי ווינא, וישם עיניו באות “ק”, וירא כי שם הפרופיסור ק.א. מתנוסס לתפארה בספר הזכרון, כי גם “פרייהערר פאָן” יקראו לו ואותות רביד של כבוד יכתירוהו. ויגדל כבוד הגבירה בעיניו, ויכונן אליה מבטיו והנה בפניה ילין עוז וכלה אומרת הדר, ויגל כבודו כי הפליאה חסדה לו לשבת עמה במרכבתה ולעבור לשמאלה חוצות קריה.

ויהי שבע רצון כי בדרך מסעו קרבתהו הגבירה כמו נגיד ותדבר אליו נגידים ודברי חן. גם ברוך היה בגללה. השוער אשר על פתח בית הפרופיסור קדם את פני הגבירה בקידה והשתחויה ויחרד לקראת המרכבה ויקרא לעמתה בענות כבוד לאמר: “אנשק את ידך, גבירה עדינה!” וירכין גם למולו את ראשו וישלחם במעלות הבית עד פתח המעון ויפתח לפניהם את הדלת לבוא החדרה.

על פי הדבור, אשר נדברו יחד בשבתם במרכבה, התמהמה האדון אבן-שיש כמעט רגע בחדר הראשון והגבירה באה ראשונה אל חדר אישה הפרופיסור, למען תת חן העדי בעיניו ולהטות את לבבו כי יקנהו לה בנפש חפצה.

ויוחל אבן-שיש עד בוש והנה הפרופיסור פותח דלת חדרו ובשחוק על שפתיו יקראהו לבוא אליו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.