מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דיבור

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דיבור זה היה מספר לי שלמה הפרוש, בשעה שישבנו שנינו ובררנו “מבוקאות” מתוך חיטי-שמורה בטחנתו של מיחאלקה. טחנתו של גוי זה היתה דעת מהדרין נוחה הימנה, מפני שהיתה טחנה של רוח, רחוקה מחשש, מפני שאין לה זיקה לא עם המים ולא עם אותן העקמימויות של המכונות, שלעולם אינך יודע בהן מידת זהירות. טחנתו של מיחאלקה היתה עומדת רובה של שנה בטלה, והרוחות היו מהתלים בה וסובבים את כנפיה לאחור. יחידה, בודדת עמדה לה על תל בשדה באמצע הירוקה, ורק היונים היו עושות יחוד על גגה, והתרנגול היה משדל את תרנגולותיו של מיחאלקה בחצר הפרוצה.

רחוקה היתה טחנה זו מחשש חמץ.

ובעונה כזו, בשעה שאתה יושב ממש תחת כיפת השמים, והארץ היא בבחינת “תדשא,” והרוח מנשב את האבק מעל נשמתך, והשמש מחממת את הרהוריך ורעיונותיך – אז, במעמד כזה, קשה באמת לעסוק באיזו עבודה מתוך שתיקה.

ואז, באותו מעמד, החזיר שלמה הפרוש את פניו כלפי האויר והתחיל מספר את ה“דיבור,” אלא שכעין הקדמה לדיבור סיפר מעשה.

"מעשה בפרוש אחד שבא לעיר נכריה, ישב שם כל ימות החורף ועסק בתורה ובפרישות. לימי הפורים עשה הפסקה בקריאת המגילה, ושוב חזר לתורתו ופרישותו.

אלא שגג בית-מדרשו היה של קש וסוף. באה חסידה ובנתה לה שם קן, כדרכן של אלו, שמתכוונות לפרשת שמיני, ובלבלה את הפרוש בקרקוריה המשתנים.

הרים הפרוש את עיניו. ואז היה בדיוק הרגע, שחלה בו התקופה, וכידוע, יש אז לסיטרא-אחרא שליטה יתרה.

נכנס בעיניו ניצוץ בהיר יותר מדי והביא בו תמימות שלא כדרכו.

נזכר הפרוש, שימי הפסח כבר בתוך שלושים, הפסיק במסכתא שעמד בה והלך לארון-הספרים להביא לו מסכתא ‘כלה,’ כדי להכין סיום לתענית בכורים.

נתחלף לו ש"ס קטן בחומש ויקרא.

אמר הפרוש בלבו: כסבור אני שכדאי לעיין קצת בשיר-השירים, הרי גם-זה מעניינא דיומא, לכשתרצה.

התקדש והתטהר בפרישותו, והתחיל מעיין בשיר-השירים, והשיג שם הרבה מקומות בפרד"ס, והיתה לו התדבקות עם השכינה, התדבקות ממש, שיש בה מעין הנאה. אתה אינך משיג את הענין, אבל מי שהוא טהור ונבדל מהבלי עולם-הזה מגיע לפעמים לידי מדרגה זו להשיג את השכינה בקומתה, כאילו היא, כביכול, בר-ממש באותה הצורה, שהיא נדרשת בשיר-השירים הקדוש, ואז הוא מתמלא חשק, חמדה, כוסף, אהבה, כמו שכתוב באור-החיים הקדוש. זוהי אש, שאין לה כיבוי ושיש לה יניקה מעולם הנשמות שתחת כסא-הכבוד.

אלא שלא ידע הפרוש שחומש זה לא נדפס בסלאוויטא, אלא באותם הדפוסים הידועים, כמדומה של ברלין.

וחסידה זו מקרקרת על הגג ומבלבלת אותו.

הרים הפרוש את עיניו. ראה דרך החלון את בתו של השמש מפושלת שרוולים ורוחצת אגן של נחושת.

הזדעזע. אמר: ודאי שזה לצורך אפיית המצות ואני לא ידעתי. אלך לשאוב ‘מים שלנו.’.

זו היתה תמיד עבודתו. ידוע הדבר, לדברים אלו יש בר-מצרות למי שלא טעם טעם חטא. הרי לך דוגמא: משלמים לי שני זהובים ליום בשכר בירור מבוקעות, בשעה שאדם אחר אפשר שהיה לוקח פחות מזה.

נכנס לבית השמש, לקח את הכלי ויצא לבאר יחידי.

והבאר עמדה מתחת להר, מאחורי הקלויז, על העמק הירוק.

ראה שם מרחוק עדרי כבשים. נזכר בכבשים שהפריד יעקב-אבינו, וביעקב ורחל נזכר, וגילה שם הרבה רזין.

וכשהגיע לבאר, הסתכל בה וראה שם בבואה. התחלחל ונרתע לאחוריו, אלא שאותה הבבואה מושכת אותו להסתכל בה שוב פעם אחת.

כבש את יצרו, שאב מים בעצימת-עינים וחזר לקלויז, אלא שהבבואה, בר-מינן, רודפת אחריו, ויותר שהוא עוצם עיניו, יותר יפה נראית לו, ממש יופי של שיר-השירים, להבדיל.

נתבלבלה תורתו ותפילתו של הפרוש. הבבואה אינה נותנת לו מנוחה. ‘מאין לי זה?’ הוא תמה ומתחטא לפני קונו, ‘רבונו של עולם, וכי זהו שכרי שמימי לא נסתכלתי בראי?’

וכך עברו עליו הימים, עד שהגיע ערב פסח. והפרוש היה כל-כך שקוע, רחמנא-ליצלן, באותה הבבואה, עד ששכח, איזה מן הגבירים אמר לו היום שיבוא לסעוד על שלחנו בלילות הפסח.

וכשגמר הקהל תפילת מעריב והלכו לביתם, נשאר הפרוש יחידי. אמר: אצא לרחוב, אפשר יפגשני אדם מישראל ויקראני לביתו.

הלך ובא בתוך סימטא אחת.

ושמים צנועים ומלאים רזין היו שטוחים עליו, והלבנה היתה יפה כיפיין של האמהות, וכוכבים עשו זיווגים, והאויר היה מעין ‘תחת התפוח עוררתיך,’ ואחד מן הרוחות, המצויים בין חג חרותנו למתן תורה, נשב ברכרוך ונכנס לתוכו של הפרוש. ודממה. השעה היתה שעת הזדווגות כנסת-ישראל עם עתיק יומין. זהו ענין, שרק ליודעי ח"ן יש בו השגה.

יוצאה לקראתו אשה, סתם אשה, עטופה בצעיף.

ובאותו רגע נסתלקה מעליו הבבואה.

נגשת היא אליו בחשאי, מנענעה בשרוולו ולוחשת באזניו: ‘הישמע לי.’

הסתכל בה הפרוש לאור הלבנה וראה אותה, ממש רחב-רחב.

ואש – אש שאין לה כיבוי, אש נשמות התלקחה בו…

שאל אותה הפרוש: ‘מצות יש בביתך?’

אמרה לו: לפי-שעה יש.'

‘ויין?’

‘נשאר גם קצת יין שלא פג.’

‘וכשרות נהגת בביתך?’

‘כשרה אני לכול.’

התחיל הרוח נושב עליו מערפו, כאילו דוחקו אחריה, ושרה עליו מין כוח נסתר, שמילא את לבו ואת מוחו באור החשמל.

נכנס אחריה.

הסירה מעליה את הצעיף. נגלה לעיניו, מה שאין הפה יכול להגיד ואין האוזן יכולה לשמוע.

עמד אותו הפרוש ודיבר עם קונו דברים שבלב: ‘רבון העולמים. הרגע שלך והנצח שלך. אש זו שנפחת בי אינה אלא ממזבח של מעלה. אבל מה אעשה בתורתך?’

אמר אותו הפרוש לאשה הנצבת לפניו: ‘בתי, טבעת יש בביתך?’

היתה לה לאשה זו טבעת, שנתן לה אחד מעוגביה, בר-מינן, הוציאה והראתה לו.

נאנח הפרוש ואמר: ‘בתי, וכי לא מוטב בהיתר?’

הסתכלה בו, ודמעות נשרו מעיניה.

‘חפצה את למכור לי טבעתך בהקפה?’

‘הן.’

‘תני לי אצבעך ואקדש אותך.’

הרהרה אותה אשה בתשובה ובכתה בדמעות שליש.

עמד וקידשה.

ומשקידשה גס בה לבו וחפץ לגעת בה באצבע קטנה.

נרתעה לאחוריה וטמנה את ידיה.

הבין הפרוש בדבר… והתרחק קצת מעליה.

ישבו אל השולחן זה אצל זו על ספסלים נבדלים, וערכו סדר.

וכשסיפרו את הדברים לפני זצ"ל, התאנח ואמר:

‘ראוי היה זוג זה שיוולד מהם המשיח, אלא שהדור לא היה זכאי לכך.’."

דיבור זה סיפר לי שלמה הפרוש בטחנתו של מיחאלקא.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

לִפְלַגּוֹת עִיר אוֹ יחיד ורבים

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

רזוֹנה לא היתה עיר ואם בישראל, אבל גם בין הקטנות לא נמנתה. עיר בינונית היתה, כל מה שיש לערי ישראל הבינוניות היה גם בתוכה. – לא! דבר אחד היה חסר לה: חסר לרזוֹנה חזן. בשורת “כלי הקודש” אשר בה חסרה חוליה אחת: חסר חזן תמידי, יודע נגן, שיעבור לפני התיבה וינעים לעם בקולו. –

אמנם היה בעיר חצי-חזן ושוטה, שקולו כתוקע לסיר נפוח, והוא גם הוא היה אומר את “מי שברך” לנולדים ו“אל מלא רחמים” למתים, באין מכלים; אבל לבוא לפני העמוד לא נועז כי אז היו המתפללים בורחים מבית-התפילה באמצע “קדושה” ו“ברכו” והיו מניחים אותו לבדו. –

ושני בתי-תפילה היו ברזוֹנה: בית-מדרש לחסידים ולנגידי העיר ותוֹרניה ובית-כנסת לבעלי-בתים. אוּמנים והמון העם. וזה היה גם נימוק הקהל, שלא להעמיד להם חזן, כי לשלם “שׂכירות” אף מעט לשני חזנים לא הספיקה ידם; ואם חזן אחד מנו היו מושכים אותו אנשי בית-המדרש לכאן ואנשי בית-הכנסת לכאן; ונוספה עוד צרת-עין בין שני בתי-אל אלה, שמלבד זאת היו עוֹינים זה את זה כל הימים.

“שלוחי-הציבור” ברזוֹנה היו בימות החול ה“אבלים” וחבריהם; ובראשי-חודשים ובימי השבת היו מפצירים בכל אלה מן אנשי הקהל, שהיו יודעי-נגן קצת, כי יעמדו לפני התיבה וישמחו את המתפללים בקולם; ובימי החג, וביותר ב“ימים נוראים”, היו כל התפילות של הש“צים נחלקות בין מיטיבי-נגן בעלי-חזקה. לאחד היתה “חזקה” על תפילת-ערבית ולשני על תפילת-שחרית. ומנה אחת אפים היתה זו של תפילת מוספים ונעילה, ותהינה ה”חזקות" האלה לכבוד יותר גדול מעליה לתורה; ועמדו עליהם בעליהם בכל מאמצי כוחם, ולא נקל היה כי יפני את מקומם לחזן.

והנה קרה כי בא חזן לעיר חזוֹנה, ואחריו חזן שני; ותהי העיר, היתומה משירה ומזמרה אמיתית ימים רבים, הומיה משני קולות.

ימי קיץ היו, ימי שׂובע וברכה, וליהודי רזוֹנה הרוָחה. ויראו בני בית-המדרש את בית-תפילתם כי נופל הוא, קירותיו שחורים וגגו שבור, ויאמרו להקים את הריסות הבית, וינדבו איש איש מתת-ידו, וישׂכרו אוּמנים ובונים לטוח בטיט ונגרים לתקן את בדקי בית-המדרש בכל צדדיו ולהעמיד אותו על תלו. גג חדש הוקם, הכתלים טוּחוּ בסיד לבן. את הרצפה עשו לבנים שרופות, תקנו את המעלות, חידשו את זכוכית החלונות וגם ספסלים בפנים משחו בששר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.