מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אדם וקניינו

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אדם וקניינו / ח"נ ביאליק

קנאת האדם לרכושו, ככל מדת אנוש, אף היא אינה יונקת ממעין יחידי. נזונת היא בבת אחת ממקורות רבים ושונים זה מזה: גלויים ונעלמים, קרובים ורחוקים. העמל הגופני והרוחני, בעינו או בגלגוליו, המשוקע ברכוש; אפשרות ההנאה הקרובה – תענוגות, שלטון, כבוד – והרגשת הבטחון לעתיד הכרוכות בו; ולבסוף – אם לא לזלזל גם בנמוק זה – המגע התמידי החושי – ולוא רק ע“י “ראות עינים” – שבין הבעלים ובין רכושו, מגע שנעשה הרגל וטבע שני (“חזקה”), וממילא תובע את תפקידו – כל אלה ודאי מעינות גלויים הם, מעינות-שותפים, שכל אחד מהם מטיל מלאי משלו ונותן חלקו, אם רב ואם מעט, לפרנסתה של אותה הקנאה. אבל חוץ מן הרכוש שיש בו מכל אותן ה”סגולות" האמורות, הרי יש גם רכוש נקי מהן, וכלום בטלה קנאת בעלים לגבו? מה תאמר ברכוש שנופל לאדם בלי עמל ובלי יגיעה, ואפילו בהסח הדעת, כמציאה וירושה וזכיה בגורל? ומה יש לומר בעודף רכוש, זה שבעליו עצמו ברי לו מראש, שלעולם לא יבוא להזקק לו לקבל ממנו טובת הנאה ומנת בטחון כל שהן, מאחר שכל אותן “המתנות” סופקו לו כבר, ובשפע שאין למעלה הימנו, ממקום אחר? ושוב מה תאמר ב“רכוש הגדול”, זה שממשותו, או אפילו צלו הסמלי והמספרי, סמויים על הרוב מעין הבעלים עצמם ופעמים גם מדעתם והכרתם, לפי שהוא, הרכוש, גנוז ועומד במספרים מופשטים רשומים בפנקסים ואינם נגלים אלא לרואי-החשבונות בלבד? (ביחס לרכוש זה, הרי גם אביה של הקנאה גופו – רגש הבעלות – אף הוא תלוי על בלימה – על חוט שערה נעלמה של אמונה מסתורית כמעט, מאחר שאין לבעלים עצמו שום יתרון ברכושו על הזולת, אף לא היתרון של “ראות עיניו”). ברור איפוא, כי “המעינות הגלויים” בלבד אין בכחם לפרנס את “הקנאה לרכוש” על כל תופעותיה. עלינו לבקש לה עוד מפרנס נעלם ממקום אחר. מי הוא ומהיכן הוא?

המעין הנעלם שממנו יונקת בחשאי קנאת האדם לרכושו בא ממרחק רב וממעקי השתין, ובמקום שהקנאה נראית כמחוסרת כל טעם הגיוני ונמוק נפשי, כלומר במקום שמעינותיה הגלויים פוסקים – לפי הדוגמאות שלמעלה – עדיין מעין נעלם זה עומד בכחו וממציא לה מחיה בסתר. הדבר יובן בהאמר, כי הקנאה לרכוש, לפי מִצויה האחרון, לפי עומק טבעה הראשוני, היא באמת (כרמוז כבר במאמר המוסגר שלמעלה) בתה הבכירה של הרגשת הקנין (קרי: הבעלות ) בתכונתה הקדמונית והשרשית ביותר: בתכונתה הפטישיסטית (אגב, קנאה וקנין קרובי שורש הם בלשון: “סמל הקנאה המקנה”). האדם הקדמוני, הפטישיסטי, המנַפש כל דבר ומַאֲליהו, בזכותו בדבר מן ההפקר וביחדו אותו לו – קדשהו לעצמו, אותו ואת ה“רוח” השוכנת בו. מכאן ואילך ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם, מעין הברית שבין איש ואשה ושבין אדם לאלהיו. ה“רוח” השוכנת ב“דבר” (אל, מלאך, שר, שד) השתכנה בתוך הבעלים ורוחו של זה בתוך ה“דבר”. שתי הנפשות דבקו זו בזו והיו לנפש אחת כפולת שתים בכל אחד מהם. הזוכה בדבר נעשה מעתה לבעל הדבר ולמשועבדו כאחד. ולא בכח קנין לפי משמעו המסחרי – משמעות שלא הגיע אליה עוד האדם – אלא בכח הקדושין. הדבר שהופרש מן ההפקר ונתיחד – הוקדש (קדש – פירושו יחוד והבדלה. נכסים שיש להם בעלים קרויים “נכסים המיוחדים”, בנגוד לנכסי הפקר). “הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל”, ואין מעילה אלא בהקדש. בעצם אין מקח וממכר חלים כלל על ההקדש, אלא כריתת ברית והפרתה. הקנין בן תפיסה זו איננו מושג מסחרי של משא ומתן ושל מקח וממכר, אלא מושג דתי מסטורי ובמקצת – מיני, ופירושו בעלות (קונה שמים וארץ; הלא הוא אביך קנך; עם זו קנית. ומן הצד השני: בעלונו אדונים… השם “בעל” עצמו משמות האלים הוא, ואולי גם הדבור “קדושת הקנין” ו“נפש החפצים”, צרופים לשוניים אלה שיש להם מהלכים בלשון המשפט הרומאי עוד בימינו – אולי אף מתוכם בוקעת בת קול רחוקה של צורת תפיסה קדמונית). הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית. נפשות שניהם מובלעות ומעורבות זו בזו וגם ערבות זו לזו. הופרה הברית “נקעו” הנפשות זו מזו (“נקעה נפשך מהם”), פקעו הקדושים, הותר השעבוד והחבילה נתפרדה. אבל כל זמן שהברית קימת שעבוד הגומלים והערבות המשותפת במקומם עומדים. קונה הדבר – הוא אפוא גם המקנא לו. מוכרח הוא לקנא. קנאה לרכוש כגון זו, אף היא אפוא, בעיקרה, כאביה ומולידה הקנין, כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו. שלש קנאות אלה צד שוה בהן: כלן מעורות בקדש.

רכוש, קנין, בעלות – שמות אלה וכיוצא באלה, שבאו ושיבאו עוד בהמשך הדברים, שאולים, כמובן, מאוצר הלשון המאוחרת ולא נאמרו כאן אלא לפי שִגרה, וכדי לשבר את האזן. המושגים הכלולים בהם אינם הולמים כלל את זִקת האדם הקדמוני אל הדברים שעמד אתם במסרת הברית ואת יחסי הגומלים שביניהם. עצם הדבר “ברית כרותה” אף הוא אין פרושו כאן אלא כמשמעו בלשון חכמים 1, ויותר משיש בה, בברית, מן הבחירה החפשית ומן ההכרה, יש בה מן הגורל ומן ההרגשה הנפשית. על-פי רוב האדם כבר מצא את עצמו עומד עם ה“דבר” בברית מבלי שידע, אולי, אימתי ואיזה דרך הגיע אליה. זווגו עם הדברים היה אפוא “זווג מן השמים”, והוא מה שהוסיף חזוק לברית, האפיל על שרשיה והעמיק את מסטוריותה.


  1. 1 ברית כרותה לשפתים, לפשפש.  ↩

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

כלב חולה

מאת אברהם רגלסון (פרוזה)

הבתים בקאייהוגא עשויים עץ, שתי קומות לבית, וגגותיהם משופעים. לפני כל בית חלקת עשב, ולצדו, – שביל-רכב, הוא דרך-כניסה למכוניות, מוליך אל גאראג' קטן. שתי משפּחות, שתי משפּחות לבית, אחת בקומה הראשונה, ואחת בשניה. אני דרתי למטה.

יום חורף אחד באו הילדים מבית הספר, ובפיהם חדשה: כלב גדול בחצר שלנו, ואין הוא רוצה ללכת!

יצאתי וראיתי כלב ענקי, מאותם החומים אשר טלאי-לובן להם על גבם ומאחורי אזניהם, רובץ מקופל, ראשו על ירכו, על רציף-הביטון המוגלד כפור. עיניו לבנות, פקוחות לרווחה, עם אישונים חומים מורחבים – מביעות ייסורים. גערנו בו שילך – ולא זז. ילדי-שכנים זרקו בו גלידי-קרח שתלשו מן הגדרות – ולא שם לב. זרקנו לו לחם – ולא נענה. הבנתי שחולה הוא.

אילו הייתי אחד קדוש כבודהא או פראנציסקו, כי אז הייתי מכניס את הכלב אל ביתי, מחממו בחיקי, משקהו ומיטיב עמדו. חייכם שלא הייתי ניזוק. ואולם רחוק אני מהיות קדוש, ודאגתי קודם כל לעצמי ולילדי. וטלפנתי לאגודת צער-בעלי-חיים שיבואו ויקחו אותו. אמרו לי מן האגודה: “קשרהו עד שנבוא”. אמרתי: “איני יודע כיצד קושרים כלב גדול וחולה”. אמרו: “אם אין אתה קושר אותו, מה תועלת שנבוא? הן בינתים ילך לו”. מאנו לציית לי. טלפנתי למשטרה. לאחר רגעים אחדים באה מכוניה עם שני שוטרים ועמדה בשביל-הרכב. השוטרים שאלו אותי לפרטים: מתי נכנס הכלב אל החצר? של מי הוא הכלב? ואמרתי להם מה אני יודע ומה אינני יודע. אף נזפו בי שלא הודעתי להם מיד על הכלב החולה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.