מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דברי פרידה ליהדות האמריקאית

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(בנשף הפרידה שערכה ההסתדרות העברית באמריקה, תמוז תרפ"ו)


– נוהגין כאן אצלכם לשאול את כל הבא אל הארץ הזאת מיד אחרי בואו: מה בעיניך אמריקה? לא אוכל לענות על שאלה זו אפילו עתה, על סף יציאתי. אולי אוכל לדון אחרי הזמן הדרוש לעכל את כל אשר ראיתי. ולא זו בלבד, הקבוץ גדול כאן ולא הכל ראיתי. אחת אוכל לאמור גם עתה: אינני מתחרט על שבאתי הנה.

אנשי כנסת הגדולה העמידו את העולם היהודי על שלשה דברים: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים. זוהי ההערכה היותר עמוקה של עולמנו היהודי. לאור הכללים האלה נוכל להעריך כל קבוץ יהודי באשר הוא. התלמוד קורא לשלשת הדברים האלה “תרונוס”. בגמילות-חסדים מתבטאת עזרת חלק אחד של העם ליתר חלקיו בשעת סכנה – זהו הרגש היותר אלמנטרי בעם. הסכנות מאחדות חלקים שונים לעם אחד. מאחוד אלמנטרי זה גדל וצומח אחוד יותר גבוה ורם, המתבטא בצורות חיים שוות לכל חלקי האומה. אז באה גם ההכרה. העם מציג לו אידיאות ומטרות שונות, שאליהן הוא שואף בכחות מאוחדים. אלה הם שלשת היסודות האמורים, ואשרי הקבוץ היכול לעמוד על כסא זה בן שלש הרגלים.

ממרחקים נראה היה, שכאן, באמריקה, שולט המומנט של צדקה. אמנם זוהי המשענת היותר חשובה לחלקי עמנו השבורים והרצוצים; אולם אין לשכוח, שזה אינו אלא אחד היסודות והיסוד האלמנטרי ביותר; רגש הרחמנות איננו יסוד מספיק לבנין עם. בנדודיהם הנה, במשך ארבעים שנה, אבדו להם ליהודי אמריקה בהכרח אחדים מיסודות הויתנו. אולם הם שמרו על אחת משלש רגליו של כסא הכבוד שלנו. וזה לא מספיק.

רואה אני כבר עתה את המעבר אל היסוד ביהדות האמריקנית, הבנינים הגדולים והמפוארים ההולכים ונבנים פה הם עדים לחזיון הזה. אמנם אין עדיין כל תכן לבנינים האלה. אבל מובטחני, שגם זה בוא יבוא, וכה תוסף רגל שניה לכסא הכבוד שלנו – העבודה. וגם המומנט השלישי בוא יבוא – כשהיהדות האמריקאית תקבל על עצמה את העול, שהיה מוטל על שכם יתר חלקי האומה, בעיקר, נושאים ישרי-לב ואמיצי-רוח יקומו כאן לתרבותנו, שישאו מתוך אהבה פנימית והכרה ברורה את אוצרות חיינו הרוחניים. אולם זכרו, כי אהבה והכרה אלה לא תבאנה אלא מתוך ידיעה, “דע את עמך ועבדהו”! יבוא יום והם ידעו את העם ועבוד יעבדוהו.

לא נביא אנכי ולא בן נביא, אך בשעה שבכל תפוצות הגולה הרס ואבדון, וכאן יושב לו קבוץ בן ארבעה מיליונים לבטח – כלום אפשר הדבר שלא יקבל על עצמו את בנין האומה העברית בכל מלוא היקפו? בדורות עברו היתה התורה היסוד המרכזי בעמנו, עתה אין לה עוד הכח הזה. תחית העם העברי בכל היקפה, ותחיה בכל – בארץ, בשפה, במדינה – ושאיפתנו שאיפה למדינה היא! –זו צריכה להיות האידיאה המרכזית שלנו כיום. ואני מאחל ליהדות האמריקנית שא“י והתחיה תהיינה ניזונות אצלה פחות מכל מהיסוד הראשון – מרגש הרחמנות, ויותר מ”דע את עמך ועבדהו“. אל תבנו את א”י מתוך חרדה לגורל חלקי האומה השונים, ואפילו לא מתוך דאגה לגורלכם אתם, פן תאחרו. לא, בתחיה עצמה – תחית הרוח, השפה והכבוד שאבדו לכם – רק מתוך מומנטים חיוביים אלה תגשו לבנין הארץ. אי-אפשר לחנך ילדים מתוך צרות, צריך לחנכם מתוך שמחה וגיל, לא מרחמנות כי אם מתוך גאון וכבוד, מתוך יושר פנימי – וזה לא יתכן מבלי א"י.

עבדו ובנו את חיי עמנו, לא מתוך צער אלא משמחה, ובהכרה זו התרוממו והבינו כי זה ישיב לכם את כבוד האדם באשר הוא אדם.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

זלמן קמחי

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

עד שבא מרדכי קופרמן והקים את טחנתו הענקית בעיר פ., היה שלמה קמחי הטוחן היחיד בעיר. חוכר היה אצל הגראף את טחנת-המים שעל שפת הנהר, והיה מרוויח ומפסיד, מפסיד ומרוויח. אחר נכיון הפסד מריווח וריווח מהפסד, היה נשאר לו, מחיה לשנה כולה, הלבשה לפי כבוד ביתו, שכר-לימוד בשביל שני בניו וקצת חובות סתם. פעמים שהוא היה חייב לאחרים, ופעמים שאחרים היו חייבים לו. המנהל היהודי שבטחנה היה קרובו של שלמה, אברהם חבד, אדם הגון, כשר לאלהים ולאנשים ומסוגל לכל ענפי מסחרים שבעולם.

אך פתאום בא מרדכי קופרמן, והקים טחנה ענקית, הבולעת ופולטת בלי הפסקה, וכובשת לעצמה תחומין לקמח בהרבה עיירות מקרוב ומרחוק. צריך היה שלמה לסגור את טחנתו, אלא שלא יכול לסגרה, מפני שדמי החכירה גופם עולים לו כחמש מאות רובלים לחודש. אם יסגור את הטחנה, הרי היזק ברי של חמש מאות לחודש: אם לא יסגרה, הרי ההפסד עדיין בחזקת שמא. והלך והשקיע כספו וכסף זרים בקניית חיטים הרבה בשביל טחנתו, הצריכה לעבוד בשנה זו במקום שלוש טחנות ולעמוד במלחמת ההתחרות עם ענק זה, שזקף חוטם כלפי הרקיע, שופע בעשן ומנסר בשריקות של חוצפה.

ושער החיטים עלה מיום ליום. שלמה הוסיף וקנה מיום ליום. על סכום דמי החכירה נוספו עכשיו שילומי חובות ורבית. הסתבך שלמה בעסקיו, עד שהגיע ליד שמיטת-כספים.

והטחנה הענקית של קופרמן שופעת כל היום בעשן אביב, שורקת ומנסרת, שואפת ומנשמת. כשהיא שואפת היא בולעת טחנות וטוחנים ומעקלת אותם; וכשהיא מנשמת, היא מוציאה אוצרות של קמח משובח וכובשת לה שווקים.

אנוס היה להתפשר עם קופרמן, שיסגור את טחנתו העומדת בין-כך ובין-כך להסגר ומסר בידו את כל החיטים שהיו באוצרו על תנאי שותפות לרביע, ובלבד שיגן עליו קופרמן מפני בעלי החובות.

לסוף שנה נסתבכו החשבונות. שלמה תבע את חלקו ברווחים. קופרמן תבע חלק של הפסד. שלמה נשאר בחזקת “המוציא מחברו” (1“המוציא מחברו עליו הראיה” – הלכה היא זו בתלמוד, בדיני ממונות. הבא להוציא כסף מחברו עליו להוכיח שהוא צודק בטענתו) והלז בחזקת “האוחז ביד” לא נשאר לו לשלמה, אלא ליפול למשכב מתוך כאב-לב ולמות. וכך עשה.

במיתתו של שלמה עבר אברהם חבד לטחנתו של קופרמן.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.