הַלָּיְלָה / יעקב לרנר

לֵיל מַחֲשַׁכִּים, לֵיל נְשִׁיָּה

בָּלַע הַכֹּל אֶל תְּהוֹמוֹ;

הַכֹּל נִטְמַע וְנִתְמַזֵּג,

הַכֹּל קוֹפֵא עַל מְקוֹמוֹ.

הַכֹּל שׁוֹקֵט… אַךְ לִרְגָעיִם

אָזִין רַחַשׁ דְּבַר לֹא-אֵדָע.

מַהֵר חוֹלֵף הוּא וְחוֹדֵר

אֶל נִשְׁמָתִי הָאוֹבֵדָה.

שָׁם בָּאֹפֶל עָמֹק-עָמֹק

אֶרְאֶה נִצְנֵץ אֵיזֶה דָבָר;

הִרְגִּיז לִבִּי בִמְהִירוּתוֹ:

פִּתְאֹם נִצְנֵץ, פִּתְאֹם עָבָר.

הַגֵּד, לַיְלָה, לֵיל תַּעֲלוּמוֹת,

מַה יֵּרָקֵם תּוֹךְ אִישׁוֹנְךָ,

מַה-מִּתְרַחֵשׁ בַּמִּסְתָּרִים,

מִי יָנִיעַ דְּמִי קִפְאוֹנְךָ?

אַךְ דּוּמִיָּה… גֵּא וְכָבֵד

שׁוֹתֵק לַיְלָה. וְהַשְּׁתִיקָה

מַה-שַּׁאֲנַנָּה הִיא וּכְבֵדָה,

מַה-שְּׁלֵוָה וּמַחֲנִיקָה!

הַכֹּל שׁוֹקֵט… אַךְ לִפְרָקִים

דְּבַר לֹא אָבִין יִרְעַד שֶׁפִי.

לִבִּי יִתַּר, וְדִמְיוֹנִי

כְּבָר הוּא בוֹרֵא יֵשׁ מֵאֶפַע.

אַלְפֵי נִצִּים יְרַקְרַקִּים

צָצִים פֶּתַע מִמַּחֲשַׁכִּים;

פִּתְאֹם שׁוֹקְעִים הֵם וְכָלִים

וְתַחְתֵּיהֶם עוֹלִים סְמָלִים

מְגֻשָּׁמִים וּמְתֹעָבִים,

עִקְּלִים, עִקְּמִים וּמְשֻׁרְבָּבִים…

רֶגַע זָעִים הֵם בַּחֲשֵׁכָה

צְפוּפִים, דְּחוּקִים וְנֶעֱרָמִים,

אָז יָרִימוּ צְחוֹק שֶׁל חֻצְפָּה,

צְחוֹק בַּל-נִשְׁמָע – וְנֶעֱלָמִים.

בָּאֲפֵלָה שְׁתִיקָה גֵּאָה;

הַכֹּל יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ:

שַׂר-הַחֹשֶׁךְ פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו,

כּוֹנֵס הַכֹּל אֶל רְשׁוּתוֹ.

אַךְ בְּלִבִּי, הָהּ! בְּלִבִּי

כְּבָר הִתְרַשְּׁמוּ הַחֶזְיוֹנוֹת,

וּבְקָדְקֳדִי כְּבָר מִתְפַּתֵּל

מְחוֹל-שִׁגָּעוֹן שֶׁל עֶשְׁתּוֹנוֹת…

זדולבונובה, תרס"ט