לשְׁדָ"ל / יהודה ליב גורדון
(בשלחי לו את ספרי אדו"ם1)
אֶל הֶחָכָם שְׁדָ"ל מִכָּל אֶחָיו נִבְדָּל, רַב הַפְּעָלִים וּגְדָל-
כּחַ, מְדַבֵּר נְגִידִים,
יוֹשֵׁב אֶרֶץ תֵּימָן, עִם חֲכָמִים נֶאֱמָן, וּכְדַרְדַּע וּכְהֵימָן
תְהִילָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים,
וּמֵרֹב תְּהִלָּתוֹ, מִגֹּדֶל חָכְמָתוֹ, עוֹד תִּרֶב עַנְוָתוֹ
אֶל דּוֹרְשַׁי לִמּוּדִים,
וּכְאֶרֶץ מוֹשָׁבוֹ, כַּן יֵחַם לְבָבוֹ, מֵאַהֲבַת עַם מִחֲצָבוֹ
וּשְׂפַת הַיְּהוּדִים.
מֵאֵת עָנִי וָדַל, חָכְמָתוֹ לֹא תִגְדַּל, וְהוּא קָטֹן וַחֲדַל-
אִישִׁים וּצְעִיר הַתַּלְמִידִים,
מֵאֶרֶץ הַקֶּרַח, בִּמְקוֹם חֹם וָפֶרַח, יַאֲרִיכוּ רַק יֶרַח
עִם יָמִים אֲחָדִים,
עָפִים – כַּצִפֳּרִים מִפְּנֵי קָרַת מְזָרִים – אֵלֶּה הַטּוּרִים
נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים,
וּמְעֻנֵּי הַדֶּרֶך, וּבְלֵב מָלֵא מֹרֶךְ, הֵם כֹּרְעִים לָךְ בֶּרֶךְ
וּמוּל כְּבוֹדְךָ סוֹגְדִים;
וִיחַלּוֹ פָנֶיךָ: שִׂימָה-נָּא עֵינֶיךָ, עָלֵינוּ בָּנֶיךָ
מֵעִיר מֶרְחָק נוֹדְדִים.
וְאִם זָכֹה זָכִינוּ, אָז גַּם אֶת אָבִינוּ, תִּזְכָּר-נָא עַל פִּינוּ
בְּרַחֲמִים וַחֲסָדִים,
שֶׁשְּׁלָחָנוּ הֵנָּה, מִצָּפוֹן תֵּימָנָה, וְעֵינָיו תִּכְלֶינָה
עַד מוֹעֵד מוֹעֲדִים;
לְשַׂמַּח לִבֵּהוּ, מִשְׁפָּטְךָ הַשְׁמִיעֵהוּ; אִם טוֹב אִם רָע הִנֵּהוּ–
כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים.
פִּי הוּא הַמְדַבֵּר, וּלְבָבִי הַמְשַׂבֵּר אָנֹכִי הַמְחַבֵּר
לָךְ עֶבֶד עֲבָדִים.
(תרי"ז)
-
“אהבת דוד ומיכל”, שיר עלילתי פרי עטו של יל“ג. [א”ב] ↩