מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הודעת המפקדה מס' 112

מאת: אברהם שטרן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

ביום כ' סיון ת“ש שבה המ-דה הראשית של האצ”ל להנהגה וּלפיקוד.

בימי מבוכה ואבדן עשתונות לישוב ולעם יש רק דרך אחת לחיים ולחרות: דרך האצ"ל.

ואלה הם העקרונות המורים את הדרך:

א. האצ“ל חי ולוחם בנשק להקמתה של מלכות ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. את מלחמתו זו יאסור האצ”ל כצבא כיבוש שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו. על אנשיו להשתמט בכל הדרכים מכל גיוס זר.

ב. האצ“ל כורת בריתות בישראל ובגויים, אך אינו עובט את חרותו. בשום פנים הוא לא יהפך למכשיר בידי בן בריתו תמורת העזרה שיתנו לו זרים; ולא ישתף פעולה עם תבוסני ה”הגנה". הגנתנו – התקפה. מלחמתנו – בשטח האויב.

ג. האצ"ל מציית למפקדיו המנחים אותו לקרב.

בשעה זו בה נופלים עמים ונהרסות מדינות הישיבה באפס-מעשה והצפיה לכל רעה שבתבוא היא עוול. ההכרח שבמקרה זו או אחר יאבד העם היא פשע. העם לא יאבד לעולם אם ידע להאמין ולקדם את פני הבאות בנשק. האצ“ל הוכיח אף בראשית מלחמתו את נכונותו לקרב ולקרבן. לכבוד חברינו שנקפדו חייהם, לכבוד חברינו שקופחה חרותם – דום! תקופת המלחמה הבאה עלינו עתה מחייבת את כל אנשינו לנכונות-יתר; למוות ולעינויים קשים ממוות. הנצחון שיבוא לא בנוחיות ייקנה ולא בשאננות. הנוחיות למנצחים ולא ללוחמים. כל יגע-מלחמה, כל אובד-אמונה, כל מפקפק ורך הלבב –ישוב לביתו. האצ”ל – שבט לוחמי החרות – הנאמן לרעיונו שקודש בדמים בעבר, יוסיף ללחום עד הנצחון. תכליתו של הקרב – הכיבוש. וסופו של סיבלנו – החרות.


  1. הודעה על הפילוג  ↩

אברהם שטרן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

סדרים של פסח

מאת שמחה בן-ציון (פרוזה)

שתיהן, ה“מַדַם” והמשרתת, עמדו “באותו מצב” בעונה אחת, ושתיהן על פי טעות:

הגברת גרינבוים שש שנים נזהרה – שהרי כבר יש לה צמד חמד סַשא ומַשא היקרים, – אך בשביעית טעתה, טעות שאינה חוזרת, – והרי בריה שלישית התחילה מדגדגת תחת לבה בלאט.

והמשרתת – זו שרה, שקוראין לה כאן סוֹניא – “נכשלה” בדבר… היא חשבה שפנוי הוא “מאיר שלה” – ומה לה עכשיו או לאחר זמן? אדרבה, כאן בניקולאיוֹב, סגולה בדוקה בכך לקרב זמן הנשואין… ולסוף, משגילתה לו ל“בחור” זה, שכבר הגיע זמן “לדאוג לתכלית”, גילה לה הוא בבושה ובגמגום, שהוא – כבר יש לו אשה…

ולואי שנעקרה מן העולם קודם שבאה לידי טעות זו! –

ה“מדם”, מרת גרינבוים, אף-על-פי שעדיין היא מעמדת פנים של רוגז כלפי בעלה – אבל, בדיעבד, אינה מתחרטת. אדרבה, “חרס יבש” היתה קודם לכן, ועכשיו גופה מתמלא ופניה פורחות מיום ליום והיא עצמה נעשית כבחורה שמחה, – קורת רוח יש לה בדבר. אלא שהמשרתת מצערתה: זו סוניא – רוח רעה נכנסה בה, סרה היא וזועפת כל היום; כל מעשה על אפה ועל חמתה הוא לה והכל נופל מידיה – ואין שבוע בלי שבר כלי.

נתנַולו מעשיה ונתנַול גם פרצופה – שהעלה כתמים כטלאי על גבי טלאי, ונחירי אפה נתרחבו והן נושמות במין “רציחה” כל היום – וגם “צבה” היא שלא במידה.

הילדים, סשא ומשא, אף הם הרגישו “במצב רוחה” של זו – ופרשו הימנה, מ“חיה רעה” זו… ואלמלא פרוס הפסח כבר היתה הגבירה משלחת אותה לעזאזל. –

אבל עכשיו כלום אפשר למצוא אחרת טובה הימנה? ביחוד עכשיו, כשהחמות באה לגור כאן (היא עדיין יש לה כששת אלפים באוצר המלוכה…) וצריכים שיהא פסח כשר, – ובלי משרתת עבריה כלום אפשר לעשותו?

אבל באומה זו, בשפחות, הכל אפשר; לא הספיקה הגברת גרינבוים לגעור כראוי ב“שטן המשחית”, בסוניא, ששברה את כד-הזכוכית, – וזו הקדימה והתריסה בפניה ואמרה:

“מדם! הכעס למה? נַכי לי מחשבוני – ואלך לי”…

לא די שסובלים אותה, עדיין היא מבעטת! ומה עוֶל עשו לה כאן? מה?

הסמיקה סוניא מפני השאלה ונתנולה עוד יותר, טפחה בכעס על כרסה ובעינים איומות בגדלן, ומתוך שינים חרוקות באָלה קראה:

וזה! – זה אינו כלום?… באתי לכאן בריאה ושלמה, ועכשיו… עכשיו – רוצה אני לנסוע לאמא!”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.