מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על א. מ. ברכיהו

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

על א. מ. ברכיהו / ח"נ ביאליק

(בנשף היובל למלאות לו ששים שנה, אדר תר"ץ)

זכורני בשעת פרידתו של ברכיהו מאודיסה, כשאני הייתי עדיין אז לא “זקן ורגיל” וגם הוא היה אז עדיין תשחורת, ספרתי ספור ששמעתיו מרבי: “מעשה ביוני ויהודי, שניהם עניים, שדרו בכפיפה אחת ואכלו יחד. פעם קנו בשותפות ככר לחם, אמר לו היוני ליהודי: הרואה אתה ככר זו, כלום חושב אתה שזו היא הככר האמתית, יש ככר אחרת מופשטת, שהיא האמיתית, האידיאה של הככר הזאת – זאת היתה, כנראה, אירוניה כלפי היהודים ה”מופשטים“, בבקר השכים היהודי ולקח לו לעצמו את הככר, וליוני אמר: השארתי לך את הככר ה”אמתית“… בדרך בדיחה אמרתי אז כי הוא, ברכיהו, עסק כל ימיו בככר אמתית, באותן המחשבות שאנשים פשוטים אינם רוצים בהן. ובדיחה זו מעציבה מאד בדורנו שהוציא חכמים ללמוד את ה”גשם" ואת הקשר הפנימי שיש בין הנראים והבלתי נראים, דוקא בדורנו זה כאלו נשכחה לגמרי ונעדרת ההרגשה וההכרה של הדרכים, של הצנורות הדקים המוליכים מהמחשבה הדקה אל הפשוטה הנראית לכל איש. חושבים שהיא מיותרת. אומרים על אדם “דק” שהוא בודק שערות, זה כנוי של התול דק.

רצוני להוסיף עוד ספור אחד של הבעש"ט. כששאלוהו איך זה מעשה גשמי של בן-אדם משפיע על העולם הנאצל, אמר: פעם אחת נכנס חרש-אלם אל בית משתה וראה אנשים שהם מנענעים בפיהם ולא שמע שום דבר וראה אנשים שהם מכרכרים ומפזזים, והרגיש שיש איזה קשר בין שני הדברים האלה, אבל לא הבין מהו הקשר בין הנענוע ובין הרקוד והצהלה, כי חסר היה לו החוש המקשר אותם. ודוקא חוש זה היה מפותח אצלנו, זו הדרך שנשתמרה ביהדות ובישיבות שלמדנו. איש זר לא יבין מה טיבה של העבודה המוחית של התלמוד ודרכי המחשבה של הקלא-וטריא, מה טיבם של אותם הורידים הדקים מן הדקים של המחשבה הדקה וליצירת “שולחן-ערוך” קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה.

הרבה דרכים היו במח שלנו, כל דבר נידון בדרך בלשנות. כל הספרות שמאחורי המשנה שהיא סכומה ושיש בה מכניסמוס דק מן הדק של קורי-עכביש, נדונה בדרך בלשנית זו. יש צד בלשני גם בספרא, ספרי, תוספתא, שדרשו תלי תלים של הלכות על מדות ותרומות – מדות-תמצית מן התמצית. היה גם מחקר גדול של חקירה היסטורית, איך נוצרו בעולם כל התקנות והמעשים, היתה גם דרשה פילוסופית, ומכל זה סוף כל סוף יצאה לנו שיטת-חיים וחיינו בין שבעים הזאבים קבלו רגולציה ע"י הדקות הזאת. ואם אנחנו רואים את עמנו מוקף מוסדות צבור ודרכי חיים ממשיים, אם יהודי יודע למלא את חייו תוכן הרי זה רק משום הפלפול הדק ששום גוי אינו יודעהו. סח לי סוקולוב כשיצא התרגום הראשון של התלמוד בגרמניה, קנה אחד הגרמנים את סדר “זרעים” ועשה משתה וזימן מכירים כדי לבדח קצת את דעתם, והם קראו בו והתמוגגו מצחוק ולא היתה להם שמחה כזו בחייהם. – איך זה נוצר “ספר משונה” כזה על יסוד תורת משה? – אלה הם מהדברים שהגויים לא יבינום לעולם.

זכורני בהיותי בוולוז’ין היו שני ראשי-ישיבות הנצי“ב ור' חיים סולובייצ’יק. הם היו שני פנים בתורה, אחד “סיני” ואחד “עוקר-ערים”. אני בתור ווליני היתה הסמפטיה שלי לצד ה”סיני" – אמנם השתמטתי ולא שמעתי לא את זה ולא את זה. – פעם שמעתי את ר' חיים ושמתי לב לצדו האחד, הוא לא היה בקי כ“כ, וראיתי את התענוג הנפלא שקבלו תלמידיו וראיתי את דרך הלמוד שלו הנפלא. הוא היה בדרכו, בדרך הפלפול, מודרניסתן גמור, זו היתה הפשטה ציורית. ר' חיים היה ממציא לתלמידיו את הסברות הדקות ביותר באופן פלסתי כ”כ עד שפעל גם על הרגש האסתטי. היה יופי מיוחד בהגיון שלו. מדברים על יופי שחמטי ועמקות מתמטית, הלמוד שלו היה יפה ועמוק כאחד. את הסברות הדקות ביותר הלביש ביאורים מוחשיים, שנתקעו במח כחצים שנונים וקשה היה לשכחן. דרך זו נתקבלה בתענוג ובשמחה על כל התלמידים. בטוחני שלו בא היסטוריון והיה מספר על צורת הפלפול, שידעה להפשיט את דרכי ההגיון מן החומר, היה בלי ספק מציין תקופה זו כתקופה מיוחדת והיה קורא לה תקופת הפלפול של ההגיון האסתטי. והנה נתגלגלו הדברים כך שחלק גדול מהתלמידים הללו פרשו ונכנסו ללמודים חדשים והם הביאו אתם כבר אַפַּרַט מוכן, מח מחודד ואזמלים מושחזים במשך מאות שנים והשתמשו בו לחמר החדש. אפילו מרכס הביא בירושה את האזמלים המשחזים האלה, ואל נא נזלזל איפוא בסברה הדקה. ודוקא בימינו אלה עלינו למצוא את הצנורות מן המוחש אל המופשט ולהפך. גם בגוף האדם יש ורידים המובילים מהמח אל הלב ולכל האברים ולהפך. בדורנו, בדור החומר הזה, אל תקל בעינינו הסברא הדקה – הן הן גופי-תורה. אמנם ר' חיים בעל הסברא עצמו היה אומר על הסברא: היא כ"כ דקה עד שאינה סברא. – ודוקא השטחיות שיסודה בערות וטמטום החושים, דוקא זה מביא אותנו לידי זלזול של המחשבה.

כשאני קורא את דברי ברכיהו, הריני רואה לפני את אחד מאלה שנתחנכו על הסברא הדקה. הוא בסס את הלאומיות כאחד-העם, ולפעמים חדר ופרש את מצודתו על מקומות כאלה שאחה"ע לא נכנס להם. ויש להצטער מאד על מה שלא יכול מר ברכיהו לגמור את עצמו. יש לי הרגשה, שכל דבריו אינם אלא שברירים של ספר החסר התחלה וסוף.

חושבני שנשף זה עם כל שבחיו, הם רק מהחלק המוחשי של ברכיהו. והאידיאה גופה של ברכיהו אינה נגלית אלא ב“שיחות-חולין” שלו עם חבריו וידידיו האינטימיים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

החדרה, שקצים!

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

עיר המצער בנויה על שפוע ההר, והעומד על יד הנהר, הלוחך את רגליו, רואה את כל בתיה. הנה בית הרב, הנראה כנשען על בית המרחץ והמקוה. לימין – בית הכנסת והמדרש, אחרי כן שורות של בתים פרטיים; היפים והלבנים בתי עשירים הם, השחרחורים – של בינונים, והנמוכים במורד ההר – בתי אביונים הם.

הכל נראה, גם האטליז – הנה מרים הקצב את קרדומו מעל לראשי הנשים; גם קולו ישמע, מקלל הוא הקצב והנשים עונות לעומתו…

ושני נערים רצים במורד ההר, ידיהם באבנטיהם: עיניהם מתנוצצות לאור החמה, ומצנפותיהם – מזהירות.

ומזהירות המצנפות, לפי ששמנות הן מחלב, מחלב הנוטף מן הנר בשעת הלמוד, שממנו עושים את “אותיות הכותל”.

אולי אינכם יודעים את טיבן של “אותיות הכותל”? לא אמנע מכם את הטוב:

לוקחים את החלב וכותבים בו באצבע על הכותל, נוהגים – על כותל בית המדרש. כותבים “משנכנס אדר מרבים בשמחה” וכיוצא בזה – כגון “שלשים יום קודם החג” או איזה נבול פה כנגד בעלי-הבתים. הלבן שעל גבי לבן אינו נראה כלל, אבל עוד מעט ויגלה. לוקחים מצנפת ומשחירים אותה בפיח הארובה ומכים בה במקום הכתב, הפיח השחור מתדבק בחלב והאותיות מתבולטות לעין שחור על גבי לבן; בדוק ומנוסה. על ידי זה מצנפות הלומדים מלוכלכות ונקרעות, אבל האמות אינן מקללות, ועל אחת כמה וכמה שאינן מכות בשביל זה. אינני מתקנא בנער, השב הביתה במעיל נקרע, או במנעלים רטובים, אך אם המצנפת מלוכלכת האם מצחקקת מרב נחת. שוקד הוא, מתמיד הוא, אומרת האם. מראה מצנפתו כמראה טליתו של אביו, זה מזיע בתפלתו וזה בתורתו; תולע קטן כזה וזעה כזאת…

ושני הבחורים – איני מסופק שבחורים הם; האברך כבר רחיים על צוארו ואינו רץ ואין לו כח לרוץ – ושני הבחורים יורדים במרוצה מן ההר טובעים הם ונעלמים תחת הבתים, וחוזרים ונראים, ופונים כה וכה, אם אין רודף אחריהם; חצות יום והם יצאו חרש מן החדר… הזמנים רעים ובני חמשה-עשר עודם לומדים בחדרים. לוּ היו שנים כתקונן, כי אז כברהיו לחתנים ואולי לאברכים…

והבחורים באו בשלום אל הנהר, והרימו בבת-אחת את רגלם השמאלית ויַשלו את נעליהם, אחרי כן את הימנית. וגם את מעיליהם התפשטו וישבו על החול, להתיר את פוזמקאותיהם.

בין כך וכך נפלה שיחה ביניהם:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.