אָמְנָם, דּוֹדִי נָעִים, מֵאָז עַד הֵנָה

הוֹאַלְתָּ וַתִּסְבֹּל כָּל צִיר, כָּל-חֶבֶל,

הָיִיתָ כִּמְעֻנֶּה, כָּלֻא בַכֶּבֶל,

וַתֵּתַע בִּשְׂעִיפִים הֵנָה וָהֵנָה;

לֵךְ נָא אֶל הָעַלְמָה, וּשְׁאַל מִמֶּנָּה

אֶשְׁכַּר הָעִצָּבוֹן וּפְרִי הַסֶּבֶל,

בֹּא תַחַת חַלּוֹנָהּ הַכֵּה הַנֵּבֶל,

כִּי מֵיתָרִים הָהֵם זִקִּים תִּהְיֶינָה.

אוּלַי תָּשִׁיב אֵלַי: שָׁאַפְתִּי נַחַת,

טוֹב לִי לִשְׁבּוֹר עֻלִּי לָצֵאת מִכֶּלֶא,

מַה זֶה הֶבֶל אִיגַע לָמוּת לַשַׁחַת?

אָכֵן אַנְשֵׁי זִמְרָה בָרוּר הִגִּידוּ,

כִּי אִם אוֹהֵב תָּמִים יֹאמַר כָּאֵלֶּה

אֶת מַשְׂכֻּרְתּוֹ אָבַד מֵעִם קוּפִּידוֹ.