אף-על-פי שגדליה זמיר אינו בר-אוריין אלא “כלי-זמר” פשוט, הוא מרגיש את עצמו קצת יחסן בקלויז. במה שאינו בר-אוריין אין הוא אשם כלל. לא לימדוהו בנערותו, לפיכך אין הוא ידען בזקנותו; והלא לפיכך יושב הוא כל ימות השנה על הספסל המערבי שבקלויז בתכלית הרוחק מן ארון-הקודש ובעלי-המזרח ואיננו בא על זה בטרוניא עם גבאי הקלויז.
אבל אף-על-פי שהוא יושב במערב, הרי הוא יחסן. לוי הוא; משבטו של אהרן הכהן. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הלויים מתפרנסים ממעשר; ואפילו עכשיו בגלות אין הכוהנים יכולים לעלות לדוכן, עד שהלויים מכשירים אותם. ר' יעקב-ליב כהן הוא גבאי, עשיר, בר-אוריין ובעל מזרח; גדליה מחזר תמיד, שבימי מועד בשעת נטילת ידי הכהנים, יעלה כוהן זה בחלקו; בחינת כהן-גדול הוא אצלו. ר' יעקב-ליב הוא באמת גדול, כרסני ומסובל בשר.
גדליה מקבל תענוג מיוחד בדבר, כשמגיע החזן לברכת “רצה” – מיד עומדים בעלי-המזרח, בין רוצים בין לא רוצים, יורדים ומתייצבים בדיוטה שניה ו“אנחנו הלויים מטהרים את כוהנינו ושולחים אותם למזרח, פניהם כלפי העם הכפופים, והם משפיעים עליהם ברכות.”
הרבה זחיחות-דעת יש לו גם כשהוא מגיע לתפלת ו“מפני חטאינו גלינו.” מכיוון שהפסוק מדבר בגלות, הרי יש לו בה חלק יותר גדול ממה שיש לכל אלו בעלי-כריסין שבמזרח. כלום מה חסר להם לאלו? קונים להם בתים בנויים, עושים מקח וממכר – ושרויים בגלות. אבל הוא, כל ימי חייו אינם אלא ישיבה עראית, פרוזדור שאין אחריו טרקלין. כשהשתקע פה לזמן יותר ארוך, לא השתקע אלא על פי חסדיהם של יושבי המקום, שגדליה הוא דבר נחוץ בשבילם. איך יעשו חתונות ומשתאות, כשלא יהיה גדליה בעיר?
אין הקדוש-ברוך-הוא מקפח חיי כל בריה ובריה, שברא בעולמו; לכול הוא נותן כלים כפי שצריך לו.
נתן אלהים שיניים ותיאבון לזאב; נתן חוש-ריח מפותח, קול רך ונטיה אל חיי עדר לכבשים.
ולגדליה נתן כשרון לערוך גלות, למצוא חן בעיני הבריות היפים, להתכווץ, לוותר, לשרת, לבטל רצונו מפני רצון אחרים. בית לישיבה היה גדליה שוכר לו תמיד, אחר שכל הדיירים שכרו להם בתים, שלא יאמרו בני אדם: גדליה שוכר בית שאני נתתי בו את עיני.
רצוי לבריות היה גדליה, והבריות גמלו חסד גם עמו; הלא רואים אתם, חמש-עשרה שנה כבר הוא יושב במקום אחד בלי זכות.
ומהנה הוא את בני אדם בכינורו הקטן, המשמש אצלו מיום שנעשה כלי-זמר; משפר להם חתונות; ועיקר גדול הוא על באלים ומשתאות שאצלם.
אוהבים הבריות בשעה שהרוח שורה על גדליה. מניח הוא את ראשו על כינורו, סוגר את עינו, יוצא לו לאט-לאט מתוך הנגינה, שהוא מנגן בלוויה, ועובר אל עולם אחר – עולמו שלו.
הקשת מרפרפת על הנימין ומשיחה עמם.
ומזדעזעים אז בני אדם, בין מבני-ברית בין משאינם בני-ברית; היושבים אינם עומדים, העומדים אינם יושבים; המטיילים לאורך החדר מפסיקים מאמצע הילוכם וקופאים על מקומם; עומדים הם בנשימתם ככל האפשר, שלא יקימו שאון, ולא יחללו את הנגינה.
והכינור מנגן מאליו; מספר הוא לבני עולם בשפת נשמות דברים שבלב.
אסור אז לאחד מבני הלוויה לעזור לו באיזה יבבה. גדליה אף-על-פי שהוא רך כדונג, עלול הוא לרוצץ את גולגולתו של זה, שיתערב בנגינתו בשעה זו. שעה זו היא שלו; בעולמותיו הוא מטייל ועורך גלות. כשהוא צריך לדבר, הוא-גופו מסייע לעצמו בקולו, מפני שהוא מנגן נפלא גם בפה.
וחי לו גדליה בחסדי הבריות ובטבעו, הרך כספוג, מצטמצם במקום דחוק ומתרחב במקום ריק, וממלא את רצונו ברצון בני אדם.
אין לו טענות על רבונו-של-עולם ולא על בריותיו; אלא שלפעמים יש לו טינא בלב על אותם הצעירים מבני ישראל, שהכול חל אצלם שלא בעתו.
שמחה הוא דבר, שלפי דעתו אינו אסור על יהודי, אלא שלכול עת.
צריך לו ל“הרב-מטעם” שבעיר לחוג יום הולדת, מהיכי תיתי. כך הוא המנהג אצל הפריצים; והוא הלא מעורב עמם. הרבה טובות הוא עושה עם הבריות, מגין הוא על היהודים. הרבה פעמים השתדל גם בשבילו. הרי הוא בוודאי בן עולם הבא.
חג הוא חג. אבל למה דווקא בתשעה-באב? הלא יכול היה לעשות נדחה.
אין הוא קנאי בעניינים אלו: בין אדם למקום די לו כשהוא מפקיע את עצמו; ומה גם כשהוא יודע, שרובם של האורחים יהיו משאינם-בני-ברית, שאינם מחוייבים כלל בתשעה-באב.
אבל הדבר נוגע אליו באופן ישר. כבר הודיעו לו, שיבוא עם הלוויה לאולם של הרב במוצאי-שבת-קודש בלילה, וזה יחול בדיוק אחר הקינות.
שם יהיו בודאי גם הרוקח, גם הדוקטור. כולם הם יהודים טובים. למקום-ברוך-הוא הם כמו שהם… דיים, שבאים לבית-הכנסת ביום הכיפורים; אבל לבריות הם טובים מאוד; מגינים הם על בני עמם; גם עליו כבר הגינו הרבה פעמים. יש לכולם בוודאי חלק לעולם הבא. כלום יכול הוא לסרב לאנשים כמו אלו?
מצטער הוא מאד על הדבר.
אין הוא יכול להיות כפוי טובה; ובמקצת, פשוט, מתיירא הוא…
ובשבת-חזון אחרי הסעודה שכב לנמנם שינה של שבת כדרכו תמיד, ואשתו ישבה אצלו וקראה ב“צאינה וראינה” מענייני דיומא. קצת מלומדת היא. מה שחסר לו מילא לו הקדוש-ברוך-הוא. אוהב הוא לנמנם מתוך קריאתה.
והיא קוראת בנוסח של שבת-חזון:
“וכשהביאו השבאים את שבויי ירושלים – כוהנים, לויים, ישראלים, בחורים ובתולות, אסורים בזיקים אל נהרות בבל – ישבו ואכלו שלל ירושלים, ושתו מיין הלבנון; וכאשר סבאו עד לשכרה, התחילו אונסים את הלויים, שישירו להם משירי בית-המקדש. בכו הלויים ואמרו: איך נשיר שירי קודש על אדמת טומאה? לבכות על ציון לקחנו את כינורותינו ולא לשיר על בבל. ומה עשו? הלכו ותלו את כינורותיהם על ערבי הנחל, וקצצו את אצבעותיהם… וזה שאומר הכתוב…”
הוא נמנם מתוך שמיעה. נדמה לו, שהוא אסור בשלשלאות יחד עם הרבה לויים על שפת נהר עכור, ממש כנהרות בבל…כינורותיהם על צוואריהם. אסורים הם לערבים – כרותי ענף. שבאי שיכור מכה בשוטים ופוקד עליהם: שירו משירי ציון, השוט מכה. הלויים קוצצים אצבעותיהם. הכינורות תלויים על הערבים; הרוח מרפרף על הנימים ואומר קינות. את גדליה מוציאים לחפשי. לוקח הוא את כינורו, הולך בגולה, מנגן על חתונות ובאלים ומפרנס את אשתו ובנו. הולך-הולך ועורך גלות.
כשהתעורר, נזרק מתוך פיו “גלות,” ונזכר בחסדים שנוהגים בו כל הבריות, וביחוד “הרב-מטעם,” הרוקח והדוקטור.
ונזכר שהיום בערב צריך הוא ללכת שמה עם הלוויה.
– – – –
חביב הוא גדליה על הבריות היפות. בטוב לבם ביין לא שכחו שגם הוא אדם שנברא בצלם, והגישו לפניו טעימה.
מודה הוא כלפי בעל-השמחה: “אינו רעב, זה עתה אכלתי בביתי לשובע.”
“מכיון שאכלת, הרי זקוק אתה לשתיה, גדל’צי! אי! הגישי יין.”
“איני שותה יין כל עיקר. באמונתי!”
“אינך שותה? ויש בני אדם שאינם שותים יין? הגישו שכר.”
אין לגדליה אמתלא להבריח את עצמו מן השתיה. קשה עליו לסרב לפני גדולים כאלו. אף-על-פי-כן לא ישתה בתשעה-באב – כבר גמר על-זה בדעתו.
אין הוא זוכר איך קרה הדבר. כמדומה לו שלא שתה. הוא רימה אותם כיהודי. התראה כשותה. ואף-על-פי-כן מרגיש הוא בעצמו שהוא מבוסם… אור מרובה יש בחדר. שמא בית-המקדש בוער באש?…
שתי שורות של בחורים ובתולות עומדות זו כנגד זו…
דומות הן על גדליה כשורות שבויים על נהרות בבל.
הוא לוקח את כינורו בידו. מתחיל מרפרף על הנימים.
יבבה יוצאה, נמשכת בעצלות, מטפסת בכלאחר-יד מנימה לנימה. בני-הלוויה מסתכלים בתמהון. המחוללים והמחוללות עומדים עקורי רגל ומחכים להתחלת הקדריל.
מה היה לגדליה?
ויבבה נמשכת, מטפסת בעצלות… שוקעת ועולה, עולה ושוקעת… חודרת ולוחצת על הלב. צובתה וממשיכה, ממשיכה וצובתה.
חלום קשה ירד ונפל על החוגגים. כופפים הם את ראשיהם ושומעים.
קול צלול, רך, לירי, יוצא מפי גדליה ומתגלגל אחורי קול הכינור.
והקול אינו קול גרידא, קול מלים הוא.
“על נהרות בבל…”
השומעים מזדעזעים, מרימים ראש, מעמידים פני מוחים, אך לאט-לאט הם כופפים שוב את ראשיהם – נכנעים.
ונגינה זרה קצת לאזני הצעירים משתפכת וממלאה את האוויר. נגינה של “דל מתגאה באסונו.” כעין שמן שמשתפך לכל צד ואינו מתערב בכלום.
“כי שם שאלונו שובינו דברי שיר!”
עלמות נזכרות בגיבורי הרומנים, ופניני דמעות נוצצות מתוך עיניהן.