23 במרס, 1933

שאלתי את הנציב העליון אם הבינונו כראוי את סדר הגשת הדין-וחשבון של פרנץ' לבית-הנבחרים. הנחתנו היתה שיחד עם הדו"ח תוגשנה גם הערותינו. הוא שאלני אם הובטח משהו מעין זה, ועניתי שאין בידי לומר כי הובטח לנו משהו, אולם שיערנו לנו כי כזה יהיה הסדר. השיב על כך כי לדעתו רוצה מזכיר-המושבות למעט ככל האפשר את ערכו של הדין-וחשבון ולא ירצה להסכים לסדר העשוי לעורר ויכוח. אמרתי לו שלא נלחץ בנקודה זו, אם אין מתכוונים להגיש את הדין-וחשבון לבית-הנבחרים, אף כי אנו מעונינים בכמה דברים, למשל – הזמנתה הפומבית של תורת נישול הערבים. אבל אם יוגש הדין-וחשבון – איני רואה סיבה מדוע לא יוגש גם החומר שלנו לבית-הנבחרים.

ה. מ. הביע את בטחונו שהדבר עלול לעורר ויכוח. חקירה משפטית של בעית הערבים המנושלים לחוד וויכוח פרלמנטרי לחוד. האנשים ודאי יאמרו כי ההגדרה באגרת ראש-הממשלה היתה מוגבלת מדי ומאות רבות של ערבים לא נרשמו. אמרתי לו, כי לדעתי הגיש כל ערבי את בקשתו, אם רק היה לו צל של תביעה. למאות מן הפונים לא היה אפילו צל של תביעה. לנו אין כל סיבה לחשוש מפני בקורת פומבית של מסקנות הדין-וחשבון. לבסוף אמר כי יפנה בענין זה למזכיר-המושבות.

הודעתי לה. מ. כי אנו מודאגים מידיעות בלתי רשמיות שהגיעו אלינו בדבר ההתפתחות בחוק השלטון המקומי. אני יודע שכל חפצו הוא להחיש את הכנת החוק, ואני מקווה כי לא יחשוד בי שאני מתכוון להשיג דחיה כלשהי. אבל אומר בלי היסוס שאם יניחו לדברים שיתפתחו במגמה זו – נגיע לנקודת-קפאון. בועדה הרשמית המעיינת עתה בחוק אין נציג יהודי, בעוד שבין חבריה נמצא מוסא אל-עלמי ¹. אילו נודע לקהל פרט זה בלבד, היה קובע מראש את יחסה של האוכלוסיה העברית. אשר לבעיה המכרעת של ירושלים (שתשמש ממילא תקדים לגבי חיפה ויפו) אין ספק שהיהודים לא ישתתפו בבחירות, מאחר שנעדרו במשך שנים ממועצת-העיר – אם תציע הממשלה איזו הצעה שהיא שיש בה כדי לשלול את זכותו של הרוב העברי. אם תוצע הצעה כזאת – לא תהיה מועצת-עיר בירושלים! שוחחתי עם המיג’ור קמפבל ואמר לי כי ה. מ. אינו יודע כיצד לעמוד בצורה נאותה על רצון תושביהם של האזורים השונים. מסוכנת היא, לדעתי, המחשבה כי משום כך יש לערוך את הבחירות הראשונות לפי החוק החדש על יסוד השיטה הישנה! מוסדות הממשל המקומי שייבחרו לפי שיטה ישנה ובלתי מתאימה – יפגרו בהתפתחותם זמן רב. אם סבור הנציב העליון, דרך משל, כי תוצאות הבחירות לועד-הקהילה בירושלים אין בהן משום ביטוי הולם לדעת-הקהל – הייתי מציע למנות ועדה מנציגי הציבור שתבדוק את החוק. הנציב השיב כי לפי ידיעתו כבר ביקשה הממשלה את חוות-דעתם של היהודים והערבים – אלה בתזכיר הסוכנות היהודית ואלה בתזכיר ראשי העיריות (הערביים). בכל צעד שיעשה כרוכה הסכנה, שדבר שיתקבל על דעת-היהודים יישלל על ידי הערבים, וחוזר חלילה. שאל אם ההצעה היא להקים ועדה אחת לכל הארץ או ועדות מקומיות, וכיצד ימונו נציגי היהודים?

אמרתי שנטייתי היתה לועדה מרכזית אחת, אבל קמפבל נוטה יותר לועדות מקומיות בירושלים ובחיפה. בראשותם של מושלי המחוזות. חשבתי שהנציגות היהודית תורכב מנציג אחד של הסוכנות היהודית, אחד של הועד הלאומי ואחד של ועד-הקהילה. השיב שהצד היהודי יבוא בדרך זו על סיפוקו. אבל מה יהיה על הצד הערבי? אם ימונה מישהו– יידחה על ידי חלק גדול מן האוכלוסיה. על כל פנים ימלך בדבר עם היועץ המשפטי.

עברתי לענין השדיול לעולים-עובדים ואמרתי כי בהגשת הצעותינו למחצית השנה הקרובה התבססנו, כמובן, על יכלתה של הארץ לקלוט עולים-עובדים חדשים; אולם אפילו עיון שטחי במצב היהודים בחלקי-העולם השונים מוכיח, כי הנהלת הסוכנות היהודית צריכה לראות את עצמה כאילו נכשלה בתפקידה העיקרי – אם לא תצליח לשכנע את ממשלת ארץ-ישראל שיש לנצל מלוא הניצול את כל ההזדמנויות המתגלות בתקופה זו בשוק-העבודה הארצישראלי. ראשית כל מחייב אותנו המצב בגרמניה לתשומת-לב רצינית ביותר. אנו עומדים על כן להפריש חלק גדול ביחס מרשיונות השדיול הבא לסיפוק צרכיה של יהדות גרמניה. חלה התפתחות מהירה באיזור תפוחי-הזהב, הבניה והתעשיה מתקדמות באופן המניח את הדעת. מספר הרשיונות שאנו עומדים לדרוש יגיע ל-13 אלף בערך. אין למעשה כל חוסר-עבודה בארץ. הוכרחנו לסגור את הכיתות העליונות בבתי-הספר התיכוניים כדי לגייס תלמידים לעבודה במושבות ולספק את הצרכים בידים עובדות.

הנציב אמר שכבר חשב על הנקודות שהבאתי לפניו, אבל בשתי נקודות היה רוצה לשמוע את חוות-דעתי: הראשונה – האפשרות של שינוי בגיאות הכלכלית, שאין להתעלם ממנו. השניה – העליה הבלתי-חוקית, העלולה להשמיט מידי הממשלה את השליטה על שוק-העבודה. אשר לנקודה הראשונה – אמרתי, כי לדעתי אין הממשלה צריכה לחבול בנו בשני קצות-המקל. כשהמצב הכלכלי הוא רע טוענת הממשלה שיש להגביל את מספר העולים משום שהמצב הכלכלי רע; כשהמצב הוא טוב – טוענת הממשלה שיש להגביל את מתן-הרשיונות, משום שהמצב עלול להשתנות לרע… על כך השיב, שהוא על כל פנים לא ינהג כך. אמרתי שאני בוטח בו שלא ינהג כך. אשר לנקודה השניה – מוכיחה העובדה של העדר חוסר-עבודה מחוץ לשיקולים החוקיים, כי במידה שהתיירים קיבלו עבודה סתמו פרצים בשוק-העבודה ונקלטו בחייה הכלכליים של הארץ. כל עוד מתעלם החוק מהסדר מתאים לכניסתם של סוגי-עולים מסוימים, וביחוד קרוביהם של תושבי הארץ, בעלי-מלאכה ובעלי-מקצוע שיש בידם הון מועט – ישמש תמיד כוח דוחף למציאת דרכי-כניסה נוספות לארץ. כאן שאלני מה יש לעשות לסידור סוגי-עולים אלה, ואם יש בידי להציע הצעות על כך? אמרתי כי למעשה לא הופעלו סעיפי חוק-העליה הנוגעים לאנשים בעלי הון של 250 לירות. יתר על כל, סכום ההון הנדרש מסוג-עולים זה גבוה הוא למדי, כפי שציינה כבר הסוכנות פעמים אחדות. בעלי-מלאכה יהודים בפולין וברומניה כמעט שאין בידם 250 פונטים. מלבד זה – אולי ראו הכרח לסכן 250 לירות בשנת 1925 (השנה שבה הופעל חוק העליה), אולם עתה מן הראוי היה להתספק ב-150 לירות, כיון שהוזלו הוצאות המחיה.

הנציב שאל: מדוע לא הופעל סעיף זה? כיון שהוא רוצה בהתקדמות אטית והדרגתית – היה רוצה תחילה להפעיל את הסעיפים הקיימים מכבר. עניתי כי לדעתי אין זה אלא ויכוח תיאורטי בלבד, כל זמן שההכרעה היא בידי פקידי מחלקת-העליה. אציע את הצעותי בכתב.