מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על אחד העם III

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

III

(ביום השנה, טבת תרפ"ח)

אין עושים נפשות לאיש כאחד-העם אשר דבריו הם זכרונו. אתם יודעים כי המצבה נקראת בלשון חכמים “נפש”, ואין מקימים מצבות לגדולים, שהשפיעו הרבה על האומה והניחו את רוחם בה לזכרון עולם.

אחד-העם, שנגע כמעט בכל השאלות המרכזיות בקיום האומה, לא יכול לעבור גם על שאלת “השארות-הנפש” שהיא עיקר גדול באמונתו ודעותיו של כל עם וגם של עמנו. אתם יודעים, ששאלת “שכר ועונש” בעולם הבא הנו עיקר גדול באמונת כל עם ונמנית גם בין שלשה-עשר עיקרי אמונה שלנו. אחד-העם המורה הגדול, שאפשר כבר לחבר מדבריו תורה לאומית שלמה, ראה צורך לברר שאלה זו מתוך השקפתו הלאומית, ובכמה מקומות נתן ביאור חדש מתוך שפופרת לאומית.

א"ה הסביר כי היו ימים והשארת הנפש לא היה לה ערך אישי, אלא לאומי.

שאלת השארות הנפש לא תפשה מקום בדת ישראל ובאמונתו בימי קיומו המלא והשלם, כשלא הבדיל העם בין קיום גופני ורוחני. העם ראם אז כדבר אחד שאי אפשר להם זה בלא זה. היחיד מישראל ראה עצמו והשארת הנפש שלו וקיומו הנצחי כקיום הנצחי של האם. ההרגשה של הקיום הלאומי נהפכה להרגשה אישית. לא צייר לו יהודי אשרו שלם ושלימות קיומו בלי שלימות קיום האומה. מתוך כך נבראו ביטויים כאלה למיתת אדם גדול: “ונאספת אל עמך” – מתחבר ונאסף ונבלע בנצחיותו של העם – הצורה העליונה של השארות הנפש. כל סכום חייו, תמצית היפה והנעלה שבהם, מתחברים אל הנעלה שביצירת האומה, וחייו מוסיפים משהו על הקיום הלאומי. באושר חייו הוא גם בונה את קיומו של העם. לפיכך אין רמז בתורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים לא דאגה לקיומו הפרטי של איש לעצמו אלא לקיומו כפרט של עם. את אושר האיש ראו באשרו של העם, שכר ועונש המובטחים הם שכר ועונש לאומיים. “למען יאריכו ימיך על האדמה אשר נתן ה' אלהים לאבותיך” – זהו בטוי טפוסי של שכר ועונש. שכר הטוב הוא שכר האומה. הרע גורם רע לקיום האומה. באבדן האומה נענש היחיד, ובטוב לאומה טוב גם ליחיד. כך בימי הקיום המלא. אולם כאשר נתקרבו ימי החורבן וההרס, צפה מאליה שאלת השארות הנפש ושכר-ועונש לאנשים פרטיים. היחיד לא יכול אז להתנחם באשרו של הכלל, כי נחרב זה כגוף מדיני. ע“כ התגברה האמונה בקיום פרטי, בהשארות הנפש אחרי המות. כך הסביר א”ה. ואני חושב, כי אם נעבור על כל ספריו, נמצא שלא רק בשאלה זו, כי אם בכל השאלות המרכזיות של חיינו נתן א“ה הסברה חדשה, שינוי ערכין בכל אמונת היהדות. ותפקיד גדול לחוקר ולסופר העברי לסדר עפ”י השקפותיו של א"ה אולי “אני מאמין” מחודש של אותן השאלות מתוך ההסברה הלאומית.

א“ה חידש חידוש גדול, עיקרי, מהפכני, הוא העביר שוב את היהדות מן הפרט אל הכלל, ובזה חיבר שוב את זמננו עם הזמן הקדום, בו נפסק קיומנו הלאומי. מתוך דברי א”ה אפשר לסדר סדר חיים חדש בשביל היהודי הלאומי, מין “סדור”. את ספריו אפשר לקרא בשם “מדרש הלכה” של היהדות הלאומית, כמו שלפני המשנה היו בתי-מדרש שדרשו וחקרו בהם והניחו יסודות עיוניים פילוסופיים של החוקים העברים. כשם שקדמו לחוקי התורה דברי עיון ומחקר וכשם שקדמו לתורה מדרשי הלכה, – כך גם היה לפני שנוי השקפות בחיינו עפ"י שלחן ערוך חדש. קדמו להם דברי עיון, השקפות מבררות עיקרי חיינו, בקשר עם המעשיות היום-יומית. כי בכך מצטינים חוקי ישראל: הם קרובים לחיי העם, אינם הולכים בגדולות ולא במופלא, במה שלמעלה ובמה שלמטה. גם היסודות גם החוקים באים מתוך הרגשה ריאלית, מתוך תורה שנתנה לאדם ולא למלאכים.

א“ה הרים על נס וקבע ליסוד היסודות את שאלת הכלל, קשר היחיד עם הכלל, הכרחו של היחיד לחשוב את חשבון עולמו הפרטי וחשבון עולמו של העם כולו. בלי זה אין ערך מוסרי לקיומו של האדם היהודי, שהוא חלק בלתי נפרד מן הכלל. אושרו אושר הכלל ואסונו אסון הכלל. נצחיותו והשארות נפשו הן הנצחיות והשארות הנפש של עמו. בזה נתן א”ה מהלך חדש לעמנו. אם המצבה “הנפש” היא ענין הפרט, שכל משפחה רוצה לשמור על מקום הנפש האהובה למשפחה או לחבורה, הנה איש כא"ה בודאי ובודאי נבלע וקבל את השארות הנפש שלו בקיום הלאומי שלנו – וכל שנוסיף חיים כן יתגדל שמו – ואין עושים “נפשות” לאיש כמותו. דבריו זכרונו.

א“ה נגע בשאלת השארות הנפש גם במקום אחר, הוא דבר על דברים הנאמרים בזמנם ומביאים מהפכה במוחות ונעשים קנין הכלל עד שרואים אותם כאמתות פשוטה. דוקא בשעה שהדברים נקלטים ונעשים קנין הכלל, נשכח שם אומרם הראשון. רק הדברים המופלאים שאינם יכולים להתעכל נשארים מופרשים ונבדלים, מה שאין כן הדבר המתקבל ע”י הכלל. א“ה נפרד מיצירתו; אך מתוך השקפת הנצח אין לך השארות-נפש גדולה מזו. “ולא ידע איש קבורתו”, מפני שתורת משה “מורשה קהלת יעקב”. בטוח אני, כי דברי א”ה שנעשו כמעט לקנין הכלל, יעמדו לנצח ויבוא יום שנצטרך לפנות אליהם. יש דברים שהם קנין כל האדם ואין יודעים ומרגישים במציאותם, כשם שאין מרגישים בכובד האויר, שהוא תנאי הנשימה. זוהי חכמת החיים הגדולה שבתוך משלי החכמה וחוקי הקיום. כל הדברות אינן חדשות וכל אחד חושבן לאלמנטריות. בכל זאת יש זמנים שפונים אליהן ורואים אותן כחדשות. החושן והאפוד היו קבועות בהם כ“ב אותיות. אין לך דבר יותר אלמנטרי מכ”ב אותיות. ובעתים היותר קשות, בשעות הסכנה, פונים אל כ“ב אותיות של האורים והתומים. אותה שעה נוצצות האותיות באור חדש שיש בו תשובה לשאלה. יש דברי חכמה פשוטים ככ”ב אותיות, אשר בשעת סכנה, כשהאינטרסים האישיים מערפלים את האומה, כשלשונות אש מתפרצות לשרוף את כל הבנין, פונים אז אל כ“ב האותיות האלמנטריות, אל הא”ב הפשוט, הנותן תשובה. גם דברי א“ה יצטרפו אל כ”ב אותיות של המחשבה הלאומית בכל הזמנים, ודוקא בשעת ערבוביה רוחנית וחמרית תמצא בדבריו תשובה על השאלות החמורות. א"ה העדיף אינטרסים של האומה לא רק על האינטרסים של היחיד, כי אם גם על אינטרסים של מפלגה. בכל זמן של בהלה ומהומה רוחנית נפנה על מעין זה לשתות בצמא את דבריו.

בזה שהעמידו המצבה הפשוטה שנחצבה ע“י בוני ארצנו על גבול א”י שיתפשט ויתרחב הלאה, אנו רואים עדות לדברי א“ה, כי נמצאו בתוכנו אנשים, שהפקירו אינטרסים שלהם ובאו לבנות את ארצנו. אות הוא שתורת א”ה אינה דברים שבלב בלבד. עדה המצבה, כי דבריו היו גם בזמנו, וכל שכן שיוסיפו לחיות לעולם ועד.

בכל שנה נבוא לפקוד את קברו – לא של א“ה האיש, כי אם של א”ה שהכריז על העתקת המרכז מחיי הפרט אל חיי העם. בדרך אל קברו לא יעלו עשבים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

סיפור יצירת העולם

מאת שלמה רובין (עיון)

אל הקורא.

בין סופרי עמנו היה החכם נפתלי הלוי הראשון, אשר ערב לבו בספרו “וזה תולדות אדם” (הנדפס במ“ע העברי הירחוני בשם ה”שחר") להראות כי שיטת לאמארק, לומברוזה, ספנסר, דרוין והאֶקל וסיעתם (על היות המין האנושי יוצא ירך מיני בעח"י בהשתלשלותם עד מין הקוף שהיה אביו של האדם הראשון) ברשומיה הכלליים נרמזת בספר בראשית תורתנו, המזכרת יצירת בהמה חיה ועוף לפני יצירת האדם; ואני מלאתי את דבריו בספרי “אדם ובהמה” ששם הראיתי לדעת, כי בספרותנו הקדומה באגדות ובמדרשים נמצא כה וכה רמזים במסורת הקדמונים על ההשערה הזאת, כי כשהם שהרבה עמים קדמונים בספוריהם ובהגדותיהם על ימי קדם שמבראשית משוחחים, איך אבותיהם הראשונים היו מיני בעח“י, כמו הגדות הכשדים אצל בירוסי, וספורי עמים אחרים, כי אביהם הראשון היה דג או צב וכדומה, כך נמצא במדרשים שלנו הגדות שונות ברמזים על תמונת אדם הראשון1 בצלם בעח”י: פעם היה בתבנית דג מכוסה בקשקשים, שע“ז רומזים דברי המדרש (ב"ר כ') כי בגדי אדם הראשון “היו חלקים כצפורן”; פעם הוא בדמות צב או חומט או חגב, שע”ז רומזים דברי המדרש שם עה“כ הן האדם היה כאחד ממנו “כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה” ופי' במ”כ שם “בריה שלבושו גדל עמו”; ופעם היה בצלם קוף לפי דברי המ“ר שם עה”כ ויהי האדם לנפש חיה “ר' יהודה אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו” (ב“ר י”ד) ופ“י במ”כ שם: “עוקץ זנב ודייק מדכתיב חיה דמשמע כמו חיה ממש וזהו זנב”, ועל רמז כזה מוסבה אגדתם (ברכות ס“א ועירובין י”ח) על ויבן את הצלע “וחד אמר זנב” וברש“י שם: “זנב היה לו לאדם הראשון”; וזהו כונת ר”א עה"כ “תוציא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון” (ב"ר ז').

על מצב החכמות והמדעים אצל העמים הקדמונים בכלל, ועל חכמת מצרים בפרט, וחכמת משה מחוקקנו הנעלה בפרוטרוט, דברתי ברחבה בספרי “עץ הדעת”.


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.