מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על אחד העם III

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

III

(ביום השנה, טבת תרפ"ח)

אין עושים נפשות לאיש כאחד-העם אשר דבריו הם זכרונו. אתם יודעים כי המצבה נקראת בלשון חכמים “נפש”, ואין מקימים מצבות לגדולים, שהשפיעו הרבה על האומה והניחו את רוחם בה לזכרון עולם.

אחד-העם, שנגע כמעט בכל השאלות המרכזיות בקיום האומה, לא יכול לעבור גם על שאלת “השארות-הנפש” שהיא עיקר גדול באמונתו ודעותיו של כל עם וגם של עמנו. אתם יודעים, ששאלת “שכר ועונש” בעולם הבא הנו עיקר גדול באמונת כל עם ונמנית גם בין שלשה-עשר עיקרי אמונה שלנו. אחד-העם המורה הגדול, שאפשר כבר לחבר מדבריו תורה לאומית שלמה, ראה צורך לברר שאלה זו מתוך השקפתו הלאומית, ובכמה מקומות נתן ביאור חדש מתוך שפופרת לאומית.

א"ה הסביר כי היו ימים והשארת הנפש לא היה לה ערך אישי, אלא לאומי.

שאלת השארות הנפש לא תפשה מקום בדת ישראל ובאמונתו בימי קיומו המלא והשלם, כשלא הבדיל העם בין קיום גופני ורוחני. העם ראם אז כדבר אחד שאי אפשר להם זה בלא זה. היחיד מישראל ראה עצמו והשארת הנפש שלו וקיומו הנצחי כקיום הנצחי של האם. ההרגשה של הקיום הלאומי נהפכה להרגשה אישית. לא צייר לו יהודי אשרו שלם ושלימות קיומו בלי שלימות קיום האומה. מתוך כך נבראו ביטויים כאלה למיתת אדם גדול: “ונאספת אל עמך” – מתחבר ונאסף ונבלע בנצחיותו של העם – הצורה העליונה של השארות הנפש. כל סכום חייו, תמצית היפה והנעלה שבהם, מתחברים אל הנעלה שביצירת האומה, וחייו מוסיפים משהו על הקיום הלאומי. באושר חייו הוא גם בונה את קיומו של העם. לפיכך אין רמז בתורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים על השארות הנפש בצורה אישית אינדיבידואלית. תורת משה והנביאים לא דאגה לקיומו הפרטי של איש לעצמו אלא לקיומו כפרט של עם. את אושר האיש ראו באשרו של העם, שכר ועונש המובטחים הם שכר ועונש לאומיים. “למען יאריכו ימיך על האדמה אשר נתן ה' אלהים לאבותיך” – זהו בטוי טפוסי של שכר ועונש. שכר הטוב הוא שכר האומה. הרע גורם רע לקיום האומה. באבדן האומה נענש היחיד, ובטוב לאומה טוב גם ליחיד. כך בימי הקיום המלא. אולם כאשר נתקרבו ימי החורבן וההרס, צפה מאליה שאלת השארות הנפש ושכר-ועונש לאנשים פרטיים. היחיד לא יכול אז להתנחם באשרו של הכלל, כי נחרב זה כגוף מדיני. ע“כ התגברה האמונה בקיום פרטי, בהשארות הנפש אחרי המות. כך הסביר א”ה. ואני חושב, כי אם נעבור על כל ספריו, נמצא שלא רק בשאלה זו, כי אם בכל השאלות המרכזיות של חיינו נתן א“ה הסברה חדשה, שינוי ערכין בכל אמונת היהדות. ותפקיד גדול לחוקר ולסופר העברי לסדר עפ”י השקפותיו של א"ה אולי “אני מאמין” מחודש של אותן השאלות מתוך ההסברה הלאומית.

א“ה חידש חידוש גדול, עיקרי, מהפכני, הוא העביר שוב את היהדות מן הפרט אל הכלל, ובזה חיבר שוב את זמננו עם הזמן הקדום, בו נפסק קיומנו הלאומי. מתוך דברי א”ה אפשר לסדר סדר חיים חדש בשביל היהודי הלאומי, מין “סדור”. את ספריו אפשר לקרא בשם “מדרש הלכה” של היהדות הלאומית, כמו שלפני המשנה היו בתי-מדרש שדרשו וחקרו בהם והניחו יסודות עיוניים פילוסופיים של החוקים העברים. כשם שקדמו לחוקי התורה דברי עיון ומחקר וכשם שקדמו לתורה מדרשי הלכה, – כך גם היה לפני שנוי השקפות בחיינו עפ"י שלחן ערוך חדש. קדמו להם דברי עיון, השקפות מבררות עיקרי חיינו, בקשר עם המעשיות היום-יומית. כי בכך מצטינים חוקי ישראל: הם קרובים לחיי העם, אינם הולכים בגדולות ולא במופלא, במה שלמעלה ובמה שלמטה. גם היסודות גם החוקים באים מתוך הרגשה ריאלית, מתוך תורה שנתנה לאדם ולא למלאכים.

א“ה הרים על נס וקבע ליסוד היסודות את שאלת הכלל, קשר היחיד עם הכלל, הכרחו של היחיד לחשוב את חשבון עולמו הפרטי וחשבון עולמו של העם כולו. בלי זה אין ערך מוסרי לקיומו של האדם היהודי, שהוא חלק בלתי נפרד מן הכלל. אושרו אושר הכלל ואסונו אסון הכלל. נצחיותו והשארות נפשו הן הנצחיות והשארות הנפש של עמו. בזה נתן א”ה מהלך חדש לעמנו. אם המצבה “הנפש” היא ענין הפרט, שכל משפחה רוצה לשמור על מקום הנפש האהובה למשפחה או לחבורה, הנה איש כא"ה בודאי ובודאי נבלע וקבל את השארות הנפש שלו בקיום הלאומי שלנו – וכל שנוסיף חיים כן יתגדל שמו – ואין עושים “נפשות” לאיש כמותו. דבריו זכרונו.

א“ה נגע בשאלת השארות הנפש גם במקום אחר, הוא דבר על דברים הנאמרים בזמנם ומביאים מהפכה במוחות ונעשים קנין הכלל עד שרואים אותם כאמתות פשוטה. דוקא בשעה שהדברים נקלטים ונעשים קנין הכלל, נשכח שם אומרם הראשון. רק הדברים המופלאים שאינם יכולים להתעכל נשארים מופרשים ונבדלים, מה שאין כן הדבר המתקבל ע”י הכלל. א“ה נפרד מיצירתו; אך מתוך השקפת הנצח אין לך השארות-נפש גדולה מזו. “ולא ידע איש קבורתו”, מפני שתורת משה “מורשה קהלת יעקב”. בטוח אני, כי דברי א”ה שנעשו כמעט לקנין הכלל, יעמדו לנצח ויבוא יום שנצטרך לפנות אליהם. יש דברים שהם קנין כל האדם ואין יודעים ומרגישים במציאותם, כשם שאין מרגישים בכובד האויר, שהוא תנאי הנשימה. זוהי חכמת החיים הגדולה שבתוך משלי החכמה וחוקי הקיום. כל הדברות אינן חדשות וכל אחד חושבן לאלמנטריות. בכל זאת יש זמנים שפונים אליהן ורואים אותן כחדשות. החושן והאפוד היו קבועות בהם כ“ב אותיות. אין לך דבר יותר אלמנטרי מכ”ב אותיות. ובעתים היותר קשות, בשעות הסכנה, פונים אל כ“ב אותיות של האורים והתומים. אותה שעה נוצצות האותיות באור חדש שיש בו תשובה לשאלה. יש דברי חכמה פשוטים ככ”ב אותיות, אשר בשעת סכנה, כשהאינטרסים האישיים מערפלים את האומה, כשלשונות אש מתפרצות לשרוף את כל הבנין, פונים אז אל כ“ב האותיות האלמנטריות, אל הא”ב הפשוט, הנותן תשובה. גם דברי א“ה יצטרפו אל כ”ב אותיות של המחשבה הלאומית בכל הזמנים, ודוקא בשעת ערבוביה רוחנית וחמרית תמצא בדבריו תשובה על השאלות החמורות. א"ה העדיף אינטרסים של האומה לא רק על האינטרסים של היחיד, כי אם גם על אינטרסים של מפלגה. בכל זמן של בהלה ומהומה רוחנית נפנה על מעין זה לשתות בצמא את דבריו.

בזה שהעמידו המצבה הפשוטה שנחצבה ע“י בוני ארצנו על גבול א”י שיתפשט ויתרחב הלאה, אנו רואים עדות לדברי א“ה, כי נמצאו בתוכנו אנשים, שהפקירו אינטרסים שלהם ובאו לבנות את ארצנו. אות הוא שתורת א”ה אינה דברים שבלב בלבד. עדה המצבה, כי דבריו היו גם בזמנו, וכל שכן שיוסיפו לחיות לעולם ועד.

בכל שנה נבוא לפקוד את קברו – לא של א“ה האיש, כי אם של א”ה שהכריז על העתקת המרכז מחיי הפרט אל חיי העם. בדרך אל קברו לא יעלו עשבים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

קל מבשר

מאת אחד העם (מכתבים)

1

(מכתב אל עורך “הצופה”)

אדוני העורך!

ידעתי אמנם מראש, כי הדברים הבאים בזה לא יהיו רצויים לרבים, ובכל זאת אבקשך לתת מקום להם, ואחריותם עלי לבדי.


בימים האחרונים, מאז הראו הציוניים החדשים את כוחם ב“קפיצת הדרך”, בעברם ביום אחד מציון עד אפריקא המזרחית, – נראתה נטיה ידועה גם במחנה הציוניים הישנים – הם “חובבי ציון” לפנים – לנסות אף הם כוחם ב“קפיצה” אך לא במקום, כי אם בזמן: לשוב לאותה השיטה שאחזו בה לפנים, ביחוד “בימי הרעש” של שנות תר“נ ותרנ”א. השיטה הזאת נקראה בשנים האחרונות לגנאי בשם “הישוב הקטן”, בניגוד לאותו “הישוב הגדול” שהבטיחה לנו הציוניות הבזילית. אבל באמת אין בשם הזה שום גנאי ואינו מציין שום שיטה מוגבלת. כי בין ישוב קטן וישוב גדול אין הבדל אלא זה שבין נער קטן ואיש גדול, כלומר בין שתי מדרגות של ההתפתחות הטבעית בעצם אחד, שאין ביניהם ניגוד עצמי ופנימי, אלא שהאחת בהכרח קודמת בזמן לחברתּה ואי אפשר לזו בלא זו. ישוב גדול אפשר לו שיבוא רק על ידי התרחבותו והתפשטותו של ישוב קטן שקדם לו, ורק דמיון כוזב יוכל לצייר לעצמו ישוב גדול הנוצר בבת אחת בכל גדלוֹ ולא היה קטן מעולם. ואולם השם הנכון, המציין באמת עיקר תכוּנתה של שיטת-הישוב הישנה, הוא – לא “ישוב קטן”, כי אם – ישוב מבולבל ורעוע, בניגוד לישוב מסודר ומתוקן, שצריך ואפשר היה ליסד בארץ ישׂראל עוד לפני שנים רבות, לולא רצו גם חובבי ציון הישנים, שיהיה הישוב “גדול” קודם שהיה “קטן”; לולא השתדלו להרחיבו בדרכים מלאכותיים, בעת שצריך היה להשתדל אך ביצירת התנאים הטבעיים המוכרחים לצמיחתו, וליתן לו אח“כ לצמוח בכוח עצמו. – ואת השיטה הזאת (כפי שאפשר לשפוט על סמך סימנים שונים) רוצים לחַדש עתה, בתור תשובה על התנועה ה”אפריקנית“. כאז כן עתה מתחילים להפיץ בעם בשׂורות טובות על דבר אשרם ועשרם של הקולוניסטים בארץ ישׂראל, וכאז כן עתה מתכּוונים לעורר על ידי אמצעים כאלה את ה”אהבה" לציון ואת התשוקה להתישב שם, כלומר מהללים את ה“סחורה” בשביל למשוך את העם ל“חנות” שלנ ו…



  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.