מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תורת הספרות

מאת: שמואל ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

תּוֹרַת הַסַּפְרוּת/שמואל ליב גורדון

הקדמה

בשנים האחרונות נתעשרה ספרות ההוראה העברית בספרי-למוד רבים ושונים; ואולם השנוי וההבדל שביניהם אינם אלא שנוי הסדר והבדל השטות: אלה ערוכים על פי שטת התרגום הישנה, ואלה – על פי השטה הטבעית ההולכת וכובשת לה מקום יותר ויותר בעולם ההוראה העברית; והצד השוה שבהם שכלם יחד סובבים רק על ציר אחד: הם מורים דעת השפה העברית להשתמש בה על פי חקי הדקדוק; אך אין עוד ספר למוד בשפתנו להורות דרכי הסגנון הספרותי בכלל, ותורת הספרות לכל חלקיה בפרט. והחסרון הזה החל להיות מרגש בספרותנו.

כי הודות לספרי-הלמוד הטובים, חדל למוד השפה העברית להיות למין אפיקומן, שאין בו בנותן טעם וששעורו פחות מכזית, ורבים הם עתה בקרבנו הצעירים הלומדים את שפתנו וַעֲמֵלִים להשתלם בה. הם מתקינים עצמם בפרוזדור השפה כדי להכנס אחרי כן לטרקלין הספרות, אך באין ספר מורה דרכי הספרות לכל חלקיה השונים, הם מגששים כעורים קיר; קוראים הם ואינם יודעים מה הם קוראים; באין להם ידיעה בתורת הספרות אינם מבינים לבקר ולנתח את החבור הספרותי, שהם הוגים בו אם ערוך הוא לפי חֻקֵּי הַיֹּפִי והטעם הטוב הַמְּקֻבָּלִים בספרות עם ועם.

רבים הם בקרבנו צעירים בעלי כשרון, פחות או יותר, החפצים לְסַגֵּל להם סגנון ספרותי, למען אשר יוכלו לעבד באיזה מקצוע בספרות, שהם מֻכְשָׁרִים לו; ובאין ספר מורה יסודות התורה הזאת, תועים וטועים הם ואינם רואים ברכה בעבודתם הספרותית. את החסרון הגדול הזה בא למלא הספר החדש הזה.

הספר הזה, הערוך על פי טובי הספרים ממין זה בְּסַפְרֻיּוֹת אֵרָפָּה, מכיל תורה שלמה של הספרות במובנה הרחב: הוא מורה תורת הסגנון הספרותי, הפרוזי והשירי, לכל חקותיו, ואת תורת הספרות בעצמה לכל חלקיה השונים. ואולם לא קֹבֶץ חקים ודינים יבשים מביא הספר הזה להוגים בו, כי מלא הוא דגמאות קטנות וגדולות (הכל לפי הענין) ממבחר ספרותנו העתיקה והחדשה, עד שמלבד החלק הלמודי הוא מכיל בקרבו חמר הגון למקרא, ממבחר עניני ספרותנו בכל מקצעותיה.

הספר מחלק לשלשה חלקים, ומבוא. במבוא מְדֻבָּר על הָאֳמָנוּת וסעיפיה בכלל ועל תורת הספרות בפרט. כן גם מבֹאָרִים בו: מהות השפה, חבור המלים, המשפטים וחלקיהם והמאמרים לכל חלקי הַרְכָּבָתָם.

החלק הראשון הוא תורת הסגנון. בו יבואו חקות הסגנון הפרוזי והשירי. בסוף החלק הזה באה שורה אֲרֻכָּה של דֻּגמאות נבחרות מכל הסגנונים השונים וְהַמְּצֻיָּנִים בִּתְכוּנָתָם המיֻחֶדֶת בספרותנו. בדגמאות האלה באו גם ענינים רבים, שעל פי תכנם שַׁיָּכִים הם לחלק השירה, אך מפני שפתם הפרוזית באו בחלק הזה.

בדגמאות האלה ימצא הקורא חמר קריאה רב הענינים ומרבה הגונים מפרי רוח טובי סופרינו בכל התקופות.

החלק השני הוא תורת הפרוזה. בו מבארת מהות הפרוזה וכל חלקיה השונים עם דֻּגמאות למופת ממבחר ספרותנו בכל המקצעות האלה. בתורת הפרוזה הבאתי את כל החלקים הנמצאים בספרותנו העברית, והשמטתי חלק הַדְּרָשָׁה למחלקותיה, מפני שהחלק הזה איננו במציאות, וגם אינו יכול להיות, בספרותנו, כל זמן ששפתנו איננה מְדֻבֶּרֶת אפילו בפי חלק קטן מבני עמנו.

החלק השלישי הוא תורת השירה. בו יבואו ראשונה משקלי השירה בכתבי הקדש, משקלי השירה למשוררי ימי הבינים (אחרי הפרק הזה באה שורה אֲרֻכָּה של דגמאות למופת ממבחר משוררי התקופה ההיא.) והמשקלים החדשים. אחרי כן באה תורת השירה לכל חלקיה הרבים והשונים. אחר כל חלק וחלק באים פרקי שירה למופת מספרותנו העתיקה והחדשה.

בפרק שירת ההגיון נמנעתי מהרבות בשמות מלאכותיים, שאין בהם מושגים חדשים בְּתֹכֶן השירים, בלתי אם שנויים בצרופי החרוזים (כמו: הָרוֹנְדָה, הַגְּלוֹסָה, הַטְּרִיאוֹלֵט ועוד). גם בפרק שירת העלילה השמטתי אותם הפרטים שמקורם בספרות היונים העתיקים ומהם קבלום גם העמים האריים, אך זרים הם בתכונתם לרוח ישראל. לכל חלק מחלקי שירת העלילה הבאתי דֻּגְמָה מסופרי המופת המקוריים שלנו, אך בפרק הַטְּרַגֵּדִיָּה וְהַקּוֹמֵדִיָּה באו דגמאות מְתֻרְגָּמוֹת מחזיונות שכספיר וּמוֹלְיֵר, מפני שספרותנו דלה מאד במקצוע זה. הנה כי כן מכיל הספר הזה תורת הספרות וכל חלקיה עם חריסטומטיה נבחרה לתכלית זו.

הספר הזה יהיה אפוא הקורס העליון לתורת שפתנו וספרותנו היפה.

בסוף הספר באה רשימת השמות המלאכותיים הבאים בו והם מתרגמים רוסית וגרמנית.

אקוה, כי ספרי זה יביא תועלת רבה להוגים בו.

המחבר.

***

מבוא

§ 1. הַטֶּבַע וְהָאֳמָנוּת

כל הדברים הסובבים אותנו, כל מה שאנו רואים, שומעים ויודעים, – הם או יצירי הטבע, מעשי ידי יוצר הכל, או מעשי ידי האדם ושכלו. הימים, הנהרות, האגמים, היערות, האבנים ועוד כאלה, הם יצירי הטבע; התעלות, הגנים, בניני העץ והאבן וכל המכונות למיניהן, הם מעשי ידי האדם. למעשי ידי האדם קוראים: אֳמָנוּת. האמנות הוא עולם בפני עצמו בממשלת הטבע, והאדם – המושל היחידי המעביד את כל כחותיו החמריים והרוחניים, את כל בחינותיו, נסיונותיו וכשרונותיו להקדימו ולהביאו אל השלמות הרצויה.

§ 2. הָאֳמָנוּת נֶחְלֶקֶת לִשְׁתָּיִם

שונים המה יצירי האמנות. יש אנשים הבונים מסלות-ברזל, חופרים תעלות, עושים רהיטים, בגדים, כלים, מכונות ועוד דברים הדרושים לצרכי האדם החמרים; אחרים בונים היכלים מפֹאָרִים, פוסלים פסילי שַׁיִשׁ, מְצַיְרִים תמונות, מחברים חבורים שונים – ספורים, רומנים ועוד. הראשונים שמים את לבם ביחוד אל התועלת המעשית, ועל כן לא ישימו לב ביותר אל היֹפי וההדור במעשי ידיהם, כי אם שיהיו חזקים ומתאימים לתעודתם – למלא מחסורי החיים וצרכיהם; האחרונים, להפך, שמים ראשית כל את מעיניהם בִּיפִי יציריהם והדורם החיצוני, למען אשר ימלאו את תעודתם הם – להביא ענג לרוח ונעימות לנפש, והתועלת היוצאת מהם איננה אפוא גשמית ומעשית, כי אם רוחנית ונאצלת. לאמנות ממין הראשון קוראים: אֳמָנוּת מְכוֹנִית ולאמנות ממין השני – אֳמָנוּת יָפָה.

§ 3. הָאֳמָנוּת הַיָּפָה וּסְעִיפֶיהָ

האמנות היפה נחלקת לחמשה סעיפים ראשים:

א. הַבִּנְיָה – האמנות לבנות בתים יפים, היכלים וארמנות תפארה מעץ, מאבן ועוד.

ב הַפִּסּוּל או הַגִּלּוּף – לִפְסֹל מִשַּׁיִשׁ, לְגַלֵּף מחמר, להתיך מִמַּתֶּכֶת, לְחַטֵּב מעצם או מעץ פסילים, פְּרוֹטוֹמִיות ועוד.

ג. הַצִּיּוּר – לצַיֵּר בזִוּוּג צבעים שונים גופים ממינים שונים, תמונות, מחזות הטבע ואת האדם במצבים גופנים ורוחניים שונים.

ד. הַמּוּסִיקָה – להביע בקולות וצלצולים את מצבי הנפש השונים, כמו שמחה, תוגה, התרגשות, פחד, מנוחה ועוד.

ה. הַסַּפְרוּת – היא האמנות לתאר במלים גופים ומחזות שונים ולהביע מצבי הנפש השונים. יצירי האמנות הזאת הם הנקראים בשם חִבּוּרִים, כמו: ספורים, רומנים, שירים, מחזות-תוגה, מחזות-שעשועים ועוד. הספרות היא היותר נכבדה בסעיפי האמנות היפה, יען היא כוללת בקרבה במדה ידועה את כל התכונות הדרושות גם ליתר סעיפי האמנות היפה: במלים נוכל לתאר גם היכל תפארה לכל פרטיו ולכל אָפְנֵי בנינו (הַבִּנְיָה), גם פסילים ומסכות ממראות שונים (הַפִּסּוּל), גם נופים ומחזות הטבע השונים (הַצִּיוּר), ולהביע את מצבי הנפש השונים (הַמּוּסִיקָה).

§ 4. תּוֹרַת הַסַּפְרוּת

כאשר אם יאמר איש לבנות בנין יפה, או לציר תמונה יפה, לא די לו החמר בלבד – אבנים ולבנים, בד וצבע, כי דרושות לו גם הידיעה והיכלת לבנות וּלְצַיֵּר; כן גם לא דַיָּה עוד ידיעת השפה בלבד לאיש החפץ לכתב איזה חבור כראוי, כי דרושה לו גם ידיעות וכללים המורים לדעת איך כותבים חבורים בכלל, וחבורים ממין ידוע בפרט. וזאת היא תורת הספרות, המורָה את הכללים שנשתמש בהם, בחפצנו לחבר איזה חבור, או לבַקר ולנַתח חבור ספרותי הכתוב בידי אחרים.

ואולם בטרם נבאר את תורת הספרות לחלקיה, נבאר בראשונה את תכונת הדִּבּוּר בכלל וחלקיו בפרט.

§ 5. הַמִּלִּים

אותות הדבור הפשוטים להביע בהם את מושגינו מכל הדברים הנמצאים בעולם, מצביהם וְיַחֲסָם זה לזה – הן המלים. בהן אנחנו משתמשים או להביע מושגי הדברים הנמצאים, למשל: שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, אֲדָמָה, הָר, יְרוּשָׁלָיִם; או למושגי הדברים הַמָּפְשָׁטִים, למשל: בָּרָק, זֹהַר, אָפֵל, מַחֲלָה, עָצְמָה, טוֹב, שְׁנַיִם, בְּעַד, לָכֵן.

הדבר הנמצא, שאנחנו מכנים אותו במלה ידועה, נקרא החֹמֶר, או הָעֶצֶם.

המושג המפשט שאנחנו מצַיְנִים אותו במלה ידועה, נקרא הַמּוּבָן או הַהוֹרָאָה.

הערה. מלות הקריאה שמשתמשים בהן בדבור, כמו: אוֹי, אֲבוֹי, אוֹיָה, אָח, הוֹי, הוֹ, אֲהָה, הָהּ, אלְלַי, הֶאָח, הֵידָד, – אין להן לא עצם ולא מובן. הן אינן שמות לאיזה עצם ולא צִיוּנִים למושגים מפרטים, כי אם כאנחה או כקול קורא, שהם אך אותות החוש ואינן נחשבות למלות השפה. בִּכְתָב נחשבות המלות האלה לאותות התרגשות של עצב או של שמחה.

§ 6. חִבּוּר מִלִּים, מִשְׁפָּט

בשעה שאנחנו מדברים או כותבים, אנחנו מביעים איזה רעיון, והרעיון יוכל להיות רק אם ניַחֵס איזה מושג (תֹּאר או פעולה) לאיזה עצם; על כן בשעה שאנחנו מדברים או כותבים איזה רעיון, צריכים אנחנו לחבר את המלה המצַיֶֶּנת את המושג אל המלה שֶׁנְּכַנֶּה בה את העצם, ואז יצא לנו: או חבור מלים, כמו: אנשים טובים. או משפט, כמו: האנשים טובים.

יש גם אשר נביע איזה רעיון – אמנם לא שלם – במלה אחת, כמו: הַאֲנִי? – חָלִילָה! – דֹּם! –

חקי חבור המלים ויחסן זו לזו במשפט, על ידי נטית השמות, הפעלים והמלות, מבֹאָרים בספרי הדקדוק.

§ 7. הַמִּשְׁפָּט

למלים אחדות הכוללות בקרבן רעיון שלם קוראים מִשְׁפָּט. בכל משפט יש נוֹשֵׂא ונָשׂוּא. הנושא היא העצם או המושג, שעליו יְדֻבַּר במשפט; והדבר האמור עליו הוא הנשוא; למשל: דָּוִד מָלַךְ, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, הַיוֹם גָּדוֹל, אַתָּה לֹא שָׁמַרְתָּ, לֹא טוֹב הַדָּבָר, הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, הַשְׁמֵנָה הִיא?

במשפטים האלה המלים: דָּוִד, הָאָרֶץ, הַיוֹם, אַתָּה, הַדָּבָר, הַיֶּלֶד, הִיא, הן – נושאי המשפט, והאמור בהם: מָלַךְ, הָיְתָה תֹהוּ, גָּדוֹל, לֹא שָׁמַרְתָּ, לֹא טוֹב, אֵינֶנּוּ, הַשְׁמֵנָה – נשואי המשפט.

כל משפט מהשלשה הראשונים נקרא משפט חִיוּבִי, יען כי בהם יֵאָמֵר על הנושא דבר בחִיוּב; כל משפט מהשלשה שאחריהם נקרא משפט שְׁלִילִי, יען כי בהם יֵאָמֵר על הנושא דבר בשלילה; והמשפט האחרון נקרא משפט הַשְּׁאֵלָה.

הערה. אם הנשוא הוא פעל, אז יבוא מחבָּר אל הנושא בלי כל קשור; אבל אם הוא שם או תאר, לא יוכל לבוא בלי פעל העזר “הָיֹה” באחד מזמניו: הָיָה, הוּא, יִהְיֶה, הנקרא קשור המשפט. אולם בזמן עָבָר יש שיחסר הקשור, אם הוא מובן מענין המאמר כמו: וְאַבְרָהָם וְשָּׂרָה (היו) זְקֵנִים (בראשית י“ח י”א); ובהֹוֶה הוא חסר תמיד, כמו: טוֹבָה (היא) הָאָרֶץ (במדבר י"ד ז'), שַׁבָּת (הוא) הַיּוֹם (שמות ט“ז כ”ה); רק בעתיד לא יחסר לעולם, כמו: גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט“ו י”ג), גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת; ואם יש במשפט מלה הרומזת על העתיד יחסר הקשור גם בעתיד, כמו: מָחָר אַתָּה (תהיה) מוּמָת (ש“א י”ט י"א), מָחָר (יהיה) חֹדֶשׁ (שם, כ' י"א).

§ 8. חֶלְקֵי הַמִּשְׁפָּט

הנושא והנשוא הם החלקים הראשיים במשפט; ומלבדם יש עוד חלקים צדדיים, הבאים רק להשלים וּלְבָאֵר את הרעיון האמור במשפט.

לחלקים הצדדיים נחשבות: א) מִלּוֹת הַהַשְּׁלָמָה, ב) מִלּוֹת הַבֵּאוּר, ג) מִלּוֹת הַמַּצָּב.

א. מִלּוֹת הַהַשְׁלָמָה, הן המשלימות את הנשוא, כמו: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית ל"ז ג'), וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יָצוֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק (בראשית כ"ז ל'). מן המשלים המובאים בזה אנו רואים, כי ההשלמה באה גם ביחס הפעול וגם ביתר היחסים (יחס שאליו, יחס שממנו ועוד). ההשלמה הבאה ביחס הפעול קרואה: הַשְׁלָמָה יְשָׁרָה והבאה ביתר היחסים - השלמה נוטה.

הערה. יש שיבוא הנושא, הנשוא וההשלמה הישרה במלה אחת, כמו: בְּחַרְתִּיךָ, מְשִׁיתִיהוּ, אֶרְחָמְךָ.

ב. מִלּוֹת הַבֵּאוּר, הן המבארות ומתארות את הנושא או את ההשלמה, כמו: אָדָם עָרוּם כּוֹסֶה דַּעַת (משלי י“ד כ”ג), יַד חָרוּצִים תִּמְשֹׁל (שם, שם כ"ד), אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו (שם ט"ו ה'). התארים: עָרוּם, חָרוּצִים, מבארים את הַנּוֹשֵׂא, והשם אָבִיו מבאר את ההשלמה – מוּסַר.

ג. מִלּוֹת הַמַּצָב מגבילות מצב הנשוא: 1) בזמן, כמו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (בראשית כ"ב, ג'). 2) במקום, כמו: לירות בַּמִּסְתָּרִים תָּם (תהלים ס"ד ה'). 3) בְּאֵיכוּת הפעולה, כמו: וַיוֹרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאֹם (שם, שם ח')1. 4) בְּסִבַּת הפעולה, כמו: עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי (שם ו‘, ח’). 5) בְּתַכְלִית הפעולה, כמו: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּש. (בראשית כ"ח, כ').

מלבד אלה יש לפעמים גם “מלות הקריאה”, כמו: הָאוֹיֵב! תַּמוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח (תהלים ט' ז'), אֶרְחָמְךָ, יְיָ חִזְקִי! (שם י"ח ד').

הערה. חלקי המשפט נִכָּרִים בנקל על פי שאלותיהם, למשל: הנושא עונה על השאלה: מי? מה? – הנשוא – מה עשה? מה נעשה לו? מה ואיך היא? – ההשלמה – את מי? את מה? אל מי? עם מי? מאת מי? במה? וכו' – מלות המצב: מצב המקום – יה? איפה? אנה? מאין? – הזמן – מתי? מאימתי? עת מתי? איכות הפעולה – איך? – הסבה – מדוע? על מה? התכלית – למה?

§ 9. הַמִּשְׁפָּטִים

א. משפט שלא פֹרַש בו הנושא, או שאין בו נושא כלל, נקרא מִשְׁפָּט חָסֵר, כמו: עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ… צַר לִי… טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי, אָשִׂיחָה, וְיִרְוַח לִי2.

ב. משפט שיש בו רק נושא ונשוא, או נושא ונשוא עם קשורם, נקרא מִשְׁפָּט קָצֵר או עָרוּם, כמו: הָרוּחַ יָפוּחַ, הַשֶׁמָשׁ בּוֹעֶרֶת, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ.

ג. משפט שיש בו נושא ונשוא אחד עם חלקיו הצדדים (ההשלמה, הבאור והמצב) נקרא מִשְׁפָּט רָחָב או מְעֻטָּף, כמו: הבנים הטובים עוזרים את אבותיהם בעת הבציר.

ד. משפט שיש בו נושאים או נשואים אחדים, נקרא מִשְׁפָּט כּוֹלֵל, יען כי הוא כולל בקרבו משפטים אחדים, כמו: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ = (אביך בא אליך, אחיך באו אליך), שני נושאים. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי = (מעט היו ימי שני חיי, רעים היו ימי שני חיי), שני נשואים.

ה. משפט כולל נקרא גם המשפט שיש בו נושא ונשוא אחד, אבל יש בו השלמות באורים ומצבים שונים המתיחסים כלם אל הנושא והנשוא:

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (שתי השלמות).

תַּלְמִיד מַקְשִׁיב וְחָרוּץ אוֹהֵב אֶת מוֹרָיו (שני באורים).

נָדָב הָעֶצְיוֹנִי יָשַׁב בְּיָפוֹ, בִּירוּשָׁלַיִם וֹבְחֶבְרוֹן (שלשה מצבים).

הערה. אם המצבים עונים על שאלות שונות, אז לא יחשב המשפט לכולל, כמו: המורה יושב (איה?) בבית הספר (מאימתי?) מאז הבקר (עד מתי?) עד הערב.

§ 10. מִשְׁפָּט רָאשִׁי, מִשְׁפָּט צְדָדִי וּמִשְׁפָּט מָרְכָּב

כל משפט הכולל בקרבו רעיון שלם המובן היטב ואיננו תלוי במשפט אחר, נקרא מִשְׁפָּט רָאשִׁי, כמו: אָבִי נָסַע יְרוּשָׁלַיְמָה, אָחִי לוֹמֵד עִבְרִית בְּבֵית הַסֵּפֶר.

כל משפט שאינו מובן כראוי בלי משפט אחר הַמְחֻבָּר אליו, והוא משלים את הרעיון האמור במשפט הראשי, נקרא מִשְׁפָּט צְדָדִי:

עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אָתָּה.

כָּל מוֹרֶיךָ אֲהֵבוּךָ, יַעַן כִּי תַלְמִיד מַקְשִׁיב אָתָּה.

כַּאֲשֶׂר יָצָאתִי מִבֵּית הַסֵּפֶר, הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ בַּגָּן.

שלשת המשפטים האלה מרכבים ממשפט ראשי ומשפט צדדי: “עַתָּה יָדַעְתִּי” – “כָּל מוֹרֶיךָ אֲהֵבוּךָ” – “הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ בַּגָּן” – הם משפטים ראשים, יען כי הם מובנים היטב בפני עצמם; והמשפטים: “כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אָתָּה” – “יַעַן כִּי תַלְמִיד מַקְשִׁיב אָתָּה” “כַּאֲשֶׂר יָצָאתִי מִבֵּית הַסֵּפֶר” הם משפטים צדדים, יען כי על פי אֹפֶן בנינם אינם מובנים היטב בפני עצמם.

המלים: “כִּי”, “יַעַן כִּי” “כַּאֲשֶׂר” המחברות את המשפט הצדדי אל המשפט הראשי, נקראות מלות הקשור.

משפט שיש בו משפט אחד ראשי וגם משפט צדדי אחד, או משפטים אחדים, המבארים ומשלימים את המשפט הראשי, נקרא מִשְׁפָּט מרכב כמו: אני קורא בספר, אשר נתת לי. המורה החדש, אשר בא אתמול לבית ספרנו, בחננו בלמודים העברים.

יש גם משפט מרכב ממשפטים ראשים אחדים:

שְׁנֵי בָנִים לִי; שְׁמוֹתָם אַמְנוֹן וְעַמִּינָדָב; הָאֶחָד מוֹרֶה וְהַשֵּׁנִי אִכָּר.

אֲנִי לְפָנֶיךּ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר; דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ.

(ישעיהו מ"ה ב').

§ 11. הַמַּאֲמָר

משפט, שהשלמותיו, בֵּאוּרָיו ומצביו אינם מלים בודדות, כי אם משפטים צדדים, וכן גם משפט המרכב ממשפטים ראשים אחדים, נקרא מאמר.

מאמר המחֻבָּר משני משפטים ראשים, או ממשפט אחד ראשי ומשפט אחד צדדי, נקרא מאמר פשוט, למשל:

“ארבעים אלף איש מחיל היונים הקריבו לבוא אל גבול יהודה, ותלמי נציב חֵילַת סוּרִיָּה היה המוציא את החיל הרב הזה” (שני משפטים ראשים).

או: “בעמוד יהודה המכבי למפקד צבא המתקוממים, הוּרַם מצב החיל למעלה ראש” (ראשי וצדדי).

והמאמר המחֻבָּר ממשפטים ראשים אחדים, או ממשפט אחד ראשי ואחדים צדדים, המכילים בקרבם רעיון אחד כללי, נקרא מַאֲמָר מָרְכָּב, למשל:

“היונים צרו על בית-צור וחיל היהודים הנצורים הראו הפעם את גבורתם במלחמה, כי פרצו פעם בפעם על מחנה האויב ויעשו בו שמות, גם השחיתו את הסוללות וכלי המשחית, אשר שמו היונים על העיר”.

או: “כאשר נמצא גם ליהודים הנענים והנגשים איש גבור נערץ מקרב אחיהם, גואלם ומושיעם ונוקם את נקמתם, הכיו כל צוררי יהודה וידעו, כי עברה תקופת העבדות ליהודים”.

כל מאמר מרכב הערוך בטוב טעם יחלק לשנים: א) חלק המוכיח או המבָאֵר, ב) התכן המוּכָח או המבֹאָר, למשל:

עת ימס השלג מֵהרוח הצח והחם ומקַּוֵּי השמש הבהירים, עת יפלו פרצי מים ברעם ורעש ממרום ההרים, ובמרוצתם יתפלגו לאלפי פלגים ויתפצלו לאלפי זרמים; אז יִנָּעֵר הטבע משנתו העמֻקה והממֻשכה.

במאמר הזה יש שלשה משפטים; השנים הראשונים הם המבארים, והאחרון – התֹּכֶן המבֹאָר: דבר בוא האביב.

§ 12. הַמַּאֲמָרִים

על פי היחס השונה בין שני חלקי המאמר המרכב, נחלקים המאמרים לשתים עשרה הַרְכָּבוֹת:

א. הַרְכָּבַת הַדִּמְיוֹן. – באחד מחלקי המאמר יבוא דמיון איזה עצם, או רעיון משפט, אל התֹּכֶן העקרי של המאמר. חלק הדמיון יבוא לרֹב ראשונה ואחריו התכן. שני החלקים נקשרים יחד על ידי מלות החבור: "כמו, (או: “כאשר”, או: כ' הדמיון")… כן, (או: “כה:”).

כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְיָ;

הָרִינוּ, חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ, יְשׁוּעוֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל יִפְּלוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כ“ו, י”ז י"ח).

כֶּחָצִיר, כָּאֶרֶז אֲשֶׁר יִפְרָחוּ,

מִטַּל וּמִמְּטַר שָׁמַיִם יִצְמָחוּ,

עַל שָׁפָל, עַל נִשָּׂא עָבִים נָזָלוּ;

כֵּן כָּל אָדָם טוּבָם מֵעָל יִינָקוּ,

עַמִּים כֻּלָּם בְּחֶפְצֵיהֶם יִדְבָּקוּ,

יְיָ טוֹב לַכֹּל אִם טוֹב פָּעָלוּ (רנה"ו)

ב. הַרְכָּבַת הַבֵּאוּר. – באחד מחלקי המאמר מבֹאָר ערך הרעיון העקרי, כחו ומעלתו. שני החלקים מחברים במלות החבור – “עד כי…” (או: “כל כך – עד…”).

רעיון תחית ישראל ושפתו על אדמת אבותיו, אשר הורו והגו טובי עמנו בארץ רוסיה, חדר בעת האחרונה גם אל ארצות המערב ויגבר חילים, עד כי גם אלה מבני עמנו, אשר כזרים נחשבו לנו, שבו אלינו בכל לב ונפש ויהיו בנים נאמנים לעמם, לארצם ולשפתם.

ג. הַרְכָּבַת הַסִּבָּה. – חלק אחד מן המאמר מבאר את הסבה המְחַיֶּבֶת את הרעיון העקרי הבא בחלק השני. קשור החלקים – “יען… לכן, על כן”.

יַעַן אָמְרֵךְ: “הֶאָח!” אֶל מִקְדָּשִׁי כִּי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַגּוֹלָה; לָכֵן הִנְנִי נוֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם, הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ (יחזקאל כ"ה, ג' ד').

ד. הַרְכָּבַת הַהוֹכָחָה. – בחלק הראשון יבֹאַר התכן בראיות והוכחות, ובחלק השני יבוא בקצרה התכן, כתוצאה מן הראיות המובאות למעלה. קשורם – “אם כן”, או: "היוצא מזה, כי… “באחת”…

קורות אלפי שנות גלותנו אִלפונו לדעת, כי אך לשוא נַשְׁלֶה נפשנו בתקוה למצא מנוח לכף רגלינו בין עמי הנכר, אם אך נתאמץ להִדַּמּוֹת אליהם בכל דרכינו ולהיות עמהם לעם אחד; להפך, כל אשר נוסיף להתכחש לעמנו ולהתקרב אליהם, כן יוסיפו שְׂנֹא ודחות אותנו מעל פניהם בשאט נפש, כי כזרים נחשב בעיניהם תמיד; אך בארץ מורשת אבותינו יכול נוכל להרגיע מעט, בה יוכל עמנו להתפַּתַּח ברוחו ובגופו לחיות חיים שלמים ומלאים המתאימים לתכונתו; אם כן אפוא עלינו לשאף בכל כחותינו אל הארץ, אשר רק בתחיתה תלויה גם תְּחִיָּתֵנוּ ובבִנְיָנָהּ נִבָּנֶה גם אנחנו.

ה. הַרְכָּבַת הַתְּנַאי. – בחלק אחד יבֹאַר הַתְּנַאי לתכן הבא בחלק השני. קשורים – “אם… אז”, או: “לו, לולא… כי עתה… אז”… –

“אִם לֹא לָקַח אֵל מִמְּךָ כָּל רוּח קָדְשׁוֹ וַיּוֹתֶר עוֹד מִתַּנְחמּוֹתָיו בִּלְבָבְךָ, וּשְּׁבִיב תּוֹחֶלֶת אֱמֶת לְיָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה יַגִּיהַּ עוֹד לִפְעָמִים מִפְלְשֵׁי מַחֲשַׁכָּיו – אָז דַּע לְךָ וּשְׁמָע, הָהּ, אָחִי הַנַּעֲנֶה! כִּי רַק זִיק מצָּל הוּא, רַק נִיצוֹץ פְּלֵיטָה קָטָן, אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל מִזְבְּחָם תָּמִיד”. (ח.נ. ביַליק )

ו. הַרְכָּבַת הַגֵּרָעוֹן. – חלק אחד מן המאמר מעיר על איזה רעיון, והחלק השני גורע מעט מן האמור למעלה. קשורים – “אמנם… אך” (או “אבל”…), או: “אף כי, לו גם… בכל זאת”…

“אמנם עניה היא התּוֹלָדָה הישראלית בזכרונות כבירים, מרעישים ומחרידים בזכרונות נצחונות גדולים על שדה קָטֶל, זכרונות הֶרֶג רב ומַטְבֵּחַ, אשר הכין האדם בצאתו לרשת משכנות לא לו; התולדה הישראלית לא תשמיע לנו לא תרועת עמים מְנַצְחִים ולא אנקת חללי עמים מְנֻצָּחִים; אך תחת הזכרונות האלה חרותים על לוח התולדה זכרונו תגבורי הרוח ומפעלות אנשי התהלה, לא בחַיִל ולא בכח, לא בחרב ולא בחנית, כי אם ברוח ובאהבת אמת ומשפט, צדק ומישרים”. (שפ"ר )

ז. הַרְכָּבַת הַיַּחַס. – חלק אחד מן המאמר מבאר את יחס הזמן, המקום או האיכות של הרעיון העקרי, המבֹאר בחלק השני. קשורם – “בעת… אז”, “מי… הוא”, או: “במדה… בה במדה”, “כאשר… כן”, “עוד… והנה”.

“בעת אשר נראה, כי כבר באה ראשית הקץ לחיי האומה ותורתה, ומחשבת חורשי רע על בית יעקב, אשר אמרו לקַעֲקֵעַ בירת היהדות ולהכחיד קִימָהּ, היתה קרובה להתקים, אז התעורר שנית רוח ישראל סבא לאור באור חיי עם, ויתגדל ויתנשא ביתר עז מעל כל הצרות העוברות זעקת אויב בֶּן-חֲלוֹף, וידע ויחס בנפשו את תעודתו הרוממה ועתידו הגדול, והדעת הזאת נתנה לו עז ותעצומות להיות עם הנצח”. (הנ"ל ).

ח. הַרְכָּבַת הַחִלּוּק. – באחד מחלקי המאמר באים משפטים שונים וסותרים איש את רעהו וקשורים יחד במלות החלוק: “או”, “אם”.

“איך שיהיה, אם באו היהודים לגַלְיָה לרגלי מסחרם ומַרְכּלְתָּם, או אך כפליטים ושרידי חרב מלחמה, אם כבני חורין נטילי כסף, או כעבדים בכלי גולה, – אחרי בואם שמה נחשבו לאזרחי רומה באין נגרע דבר מיתר האזרחים”. (הנ"ל ).

ט. הַרְכָּבַת הַנִּגּוּד. – החלק השני מן המאמר מתנגד לחלק הראשון ומורה ממש את ההפך ממנו. קשורם – “אולם”… “אך”… “רק”… “אפס”…

“במעט החיל אשר תחת ידו אסר יהודה המכבי את המלחמה ויך מכה רבה בחיל בכחידוס באגף הימני, ויניסם עד הר חצור בגבול בנימין; אולם האגף השמאלי חש לעזרת המֻּכִּים ויחַדֵּשׁ את פני המלחמה; יהודה וחילו צעדו בלי מֹרֶך לקראת המות, וילחמו כאריות מן הבקר עד הערב וירבו את חללי היונים לאין מספר; אך לאחרונה הקיפו אותם היונים מכל עברים ויכריעום בכח גדול”. (י. פרנקל ).

י. הַרְכָּבַת הַהוֹסָפָה. – החלק השני של המאמר מוסיף על האמור בחלק הראשון. קשורם – “לא רק… כי גם…”

“לא רק אל מצב הדת העזוב, לא רק אל נשואי התערובת, אשר פשו בעם כצרעת ממארת לכַלּוֹת את הרגש הלאמי מלב שָׁבֵי הגולה, לא רק אל מצב החברה הפרוע ברשעת השרים והסגנים, אשר רעצו וירוצצו את אחיהם העניים בלי חמלה – שָׂם נחמיה בן חכליה את לבבו, כי גם אל המצב המדיני הרעוע, להפיח רוח גבורה ועז בלב העם לשכלל את תקומתו המדינית ולבַצרה על בסיס נכון לארך ימים.”

יא. הַרְכָּבַת הַהַמְשֵׁךְ. – במאמר מרכב כזה יש חלקים אחדים, ובכל חלק מְספָּר מה שקרה ושנעשה אחרי המקרה והמעשה המספר בחלק שלפניו, או הוא מתָאֵר איזה עצם הנמצא בקרבת העצם המתאר בחלק שלפניו. קשורם – “אך… וְ-” (או: “והנה”…), “בראשונה… ולסוף…”

אך נפרד נחמיה מארץ מולדתו האהובה לשוב אל משמרת עבודתו בארמון מלך פרס, אך סר צל שלטונו הכביר מעל יהודה ופחדו ומוראתו מעל מפלגת המתבוללים וְכָל מפעליו הגדולים, כל סדרי החיים ומשטרי שלטון הדת והאמונה, אשר יסד ברב עמל ועבודה, החלו להתמוטט”. (י. פרנקל)

יב. הַרְכָּבַת הַקַּל וָחֹמֶר. – בחלק הראשון תבוא הֲנָחָה מְקבֶּלֶת על עצם או מושג, אף כי ההגיון לא יְחַיֵּב את ההנחה ההיא כל כך, ובחלק השני מניח את ההנחה ההיא על עצם או מושג אחר, שההגיון מחייב אותה יותר. קשורם – “הן… אף כי”… (או: “אף”) “הן… ואיך…”

הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו, אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה” (איוב ט“ו, ט”ו ט"ז).

***

א. תּוֹרַת הַסִּגְנוֹן

§ 1. הַסִּגְנוֹן בִּכְלָל

א. הַסִּגְנוֹן. – מוצא המלה הזאת הוא משפת יון σίγνον וברומית Signum - סִמָּן; ברומית של ימי הבינים השתמשו בה להוראת דִּבּוּר והודעה, ובלשון חכמינו היא באה על אֹפֶן הדבור בפה או בכתב, כמאמרם: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

ב. מַה הוּא הַסִּגְנוֹן? – בשפה העברית יש מלים רבות ונטיות שונות; על כן אפשר להביע רעיון אחד במלים שונות ובמשפטים הבנויים באפנים שונים, מבלי לחטא בכל זאת לחקֵּי הדקדוק ושמוש הלשון. מוכן, כי בּהַבִּיעֵנוּ את רעיוננו במלים, צריכים אנחנו לבחר במלים כאלה ולסַדְּרָן במשפטים באֹפֶן כזה, שֶׁיַּבִּיעוּ ויבליטו את הרעיון בכל פרטיו ודקדוקיו, למען אשר יעשה את הפעולה, שאנחנו חפצים בה. לאֹפֶן הַבָּעַת הרעיון במלים ומשפטים קוראים סגנון.

ג. חֶלְקֵי הַסַּפְרוּת. – הספרות נחלקת לשני חלקים ראשים: לִפְרוֹזָה וּלְשִׁירָה. הפרוזה היא שפת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת. והשירה היא שפת הָרֶגֶשׁ והדמיון. הסופר הפרוזי משתדל לפעל על שֵׂכֶל הקורא ולעורר את מחשבתו, בתתו לו ידיעות ורעיונים שונים מעולם המעשה והמציאות. לא כן המשורר; הוא משתדל לעורר את הרגש והדמיון, ולרומם את רוח הקורא או השומע מעל לגבולות חיי החֹמֶר והמציאות. ויען כי מַטְּרַת הראשון שונה בעִקָּרָהּ ממטרת השני, שונים גם האמצעים, שמשתמש בהם כל אחד להגיע למטרתו; והשנוי הזה – הוא שנוי הסגנון. הנה כי כן יש שני סגנונים: סִגְנוֹן פְּרוֹזִי וְסִגְנוֹן שִׁירִי.

§ 2. הַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי

התנאים הדרושים לסגנון הפרוזי הם:

א. דִּקְדּוּק הַשָּׂפָה. – כי יִשְׁמֹר הסופר את כל חקי הדקדוק בנטית הפעלים והשמות, במלות היחס והחבור, בסדור המלים במשפט וקשור המשפטים במאמר.

ב. הַנִּקָּיוֹן. – הסופר צריך להשתמש רק במלים עבריות ובמבטאים הבנויים ברוח השפה העברית, ככל אשר ישתמשו טובי הסופרים בזמנו.

הַתְּנַאי הזה דורש להזהר:

I. מִזָּרוּת: שלא ישתמש הסופר במלים זרות, בשעה שיש מלים עבריות המתאימות למובנן. למשל: ליטֶרַטוּרָה במקום סַפְרוּת, פְּרוֹגְרֵס במקום קִדְמָה; או במבטאים זרים לרוח השפה, למשל: האיש ההוא מְהֻלָּל מכל אנשי העיר, במקום: בפי כל אנשי העיר.

II. מֵחָדָש: שלא ישתמש במלים ושמות מחֻדָּשִׁים ללא צרך, בשעה שיש כבר מלים ושמות מקֻבָּלִים, בין שהם עברים ובין שהם זרים. למשל: תַּפְסִיל במקום פֶּסֶל, כתיבת הארץ במקום גֵּיאוֹגְרָפִיָּה, מדידת הארץ במקום גֵּיאוֹמֶטְרֵיָה3.

III. מִנּוֹשָׁן: שלא ישתמש במלים נושנות שהשתמשו בהן לפנים, ועתה גם הוראתן איננה ברורה, כמו: כֶּלַח, עַשְׁתּוּת; או בִּנְטִיּוֹת נושנות, שמקומן רק בסגנון שירי, כמו: בָּמוֹ, לָמוֹ, חַיַּיְכִי, אֵלֵיהוּ, ועוד כאלה4.

ג. הַבֵּרוּר. – סגנון בָּרוּר, אם הסופר מביע את רעיונותיו בשפה ברורה, למען אשר יבינם הקורא בלי עיון והתבוננות יתרה.

הַבֵּרוּר דורש:

I. כי הרעיון, שהסופר חפץ להביע, יהיה ברור לו בעצמו.

II. שלא ישתמש במלים ובמבטאים, שאינם מובנים לו כראוי.

III. שלא ישתמש במליצות ובמאמרים אֲרֻכִּים, שיש בהם משפטים צדדיים רבים הַמְחֻבָּרִים אל המשפט הראשי, כי הם מְבַלְבְּלִים את הקורא.

IV. שלא יחַסֵּר איזה חֵלֶק עִקָּרִי מאיזה רעיון, כי אז לא יהיו דבריו ברורים כל צרכם. למשל:

חֹנְיוֹ הכהן הגדול חדל מהביא את המס השנתי לתַלְמַי מלך מצרים.

(איזה חניו? ולאיזה תלמי?)

יש אשר ישמיט הסופר איזה חלק מן הרעיון, יען כי הוא מובן להקורא מאליו.

קצור כזה יחשב למעלה:

הָאָסוֹן יַרְשִׁיעַ. הַהֶכְרָח לֹא יְגֻנֶּה.

ד. הַדִּיּוּק. – הסגנון מְדֻיָּק אם הקורא מבין אותו הרעיון, שהסופר חפץ להַבִּיעַ.

הדיוק דורש להזהר:

I. מִשְּׂפַת יֶתֶר, כלומר, לבל יביא במאמר מלים או מבטאים שונים הקרובים מאד במובנם, ומכל שכן אם מובנם אחד; כמו: אך זה מחזה נעים, נחמד, נהדר ונעלה! הִקַּפְנוּ את העיר מִסָּבִיב. את מכתבך, אשר כתבת לי, קראתי בענג. להתאמץ בכח.

II. מִכֵּפֶל לָשׁוֹן שלא לצרך; למשל: מעשי האדם ועלילותיו. דברי ימי התקופה וּמִקְרֶיהָ. הָאַחְוָה הכללית של כל בני האדם.

כן לא טוב להשתמש הרבה בשמות ופעלים נרדפים, שיש אמנם הֶבְדֵּל דק בהוראתם, אך בהיות עקר הוראתם אחד, הם מאריכים את המשפט ללא צרך וּמְעִיבִים את הרעיון תחת לְבָרְרוֹ; כמו: לַעֲמֹל ולעבד בְּזֵעַת אפים. להרס ולהשחית ולאַבֵּד.

III. כְּכֵפֶל המלים כן גם כֵּפֶל המאמרים, שאיננו מוסיף כלום על המושג הכלול בראשון, מַזִיק מאד לדיוק הסגנון הפרוזי, כמו: הוא הִקְשִׁיחַ לבבו ממני, אטם אזנו לקול תחנוני ולא אבה סְלֹח לי.

גבוב דברים כזה בשפה פרוזית מביא לפעמים את הקורא לבקש את נקֻדַּת הרעיון במקום שאינה, ומזיק אפוא לדיוק הסגנון.

הערה. אבל בשירה יֵחָשֵׁב כפל הלשון והשמוש בשמות הנרדפים במדה ראויה ובטוב טעם, ליתרון המגדיל את הרושם ומוסיף חן ויפי לסגנון: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִינִי. אֵין קֵצֶה, אֵין סוֹף. הוֹי, מִי יִתְּנֵנִי כַּנְפֵי שַׁחַר, מְעוּף קַו אוֹר!

§ 3. הַסִּגְנוֹן הַשִּׁירִי

כבר בארנו למעלה שֶׁתַּכְלִית השירה היא לעורר את הרגש בלב הקורא או השומע, על כן דרוש לסגנון השירי עֹז, יֹפִי וָנֹעַם; המשורר צריך להלביש את רעיונותיו במלים חזקות ובנטיות-השפה היותר יפות, למען תעשינה את הרושם הנעים הדרוש לחפצו.

המלים פועלות על רגשותינו בשלשה דרכים:

א) על ידי הַצִּלְצוּל; ב) על ידי מִבְנֵה המשפטים; ג) על ידי שנוי הַחֹמֶר, כלומר: חלוף הזמן והגוף.

ובכן צריך המשורר, החפץ לעורר את הרגש ולעשות ביחד עם זה רושם נעים, לבחר לשפתו תמונות-שפה ידועות, השונות מן הסגנון הפרוזי בקִשּׁוּר התנועות, במִבְנֵה המשפטים ובתמונות החֹמֶר, שאנחנו קוראים להם: תמונות הצלצול, תמונות המשפט ותמונות החמר.

א. הַצִּלְצוּל

צלצול המלים יפה ונעים אם תנועותיהן החזקות (הַמְנֻגָּנוֹת) והרפות (הַלֹּא-מְנֻגָּנוֹת) סדורות חליפות. הצלצול הבא משנוי הקול העולה ויורד לפי תכונת התנועות, ינעם לאזן כקול מנגינה נעימה גם לאלה, אשר לא יבינו את השפה:

רַבַּת תּוֹעֶלֶת הִיא אֵשׁ אוֹכֶלֶת

כָּל עוֹד מוֹשֶׁלֶת בָּהּ יַד הָאָדָם,

כִּי כָל תּוּשִׁיָּה יַעֲשׂוּ עַל פִּיהָ,

הִיא הָעֲלִילִיָּה אֶל כָּל מַעְבָּדָם;

אַךְ שֹׁד וָקָרֶץ אֶל כָּל הָאָרֶץ

עֵת כִּי תִּתְפָּרֶץ מִתַּחַת יָדָם,

וּבַחֲמַת כָּעַשׂ בִּשְׁאוֹן הַר גָּעַשׁ

דֶּרֶךְ לָהּ תָּעַשׂ עֲקֻבָּה מִדָּם

(יהודה ליב גרדון)

תמונות הצלצול המוסיפות חן וְיֹפִי לסגנון השירה הן:

א) חִקּוּי הַטֶּבַע; ב) לָשׁוןֹ נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן; ג) הַחֲרוּז; ד) הַהַרְמוֹנִיָּה; ה) תְּמוּנוֹת עַתִּיקוֹת.

א. חִקּוּי הַטֶּבַע, הוא להשוות הֲבָרַת קול המלה אל קול הטבע שהיא מְתָאֶרֶת:

וּתְזַמְזֵם הַדְּבוֹרָה בֵּין גְּבִיעֵי שׁוֹשַׁנִּים.

וּתְצַפְצֵף הַצִּפּוֹר שָׁם עַל רֹאשׁ הָאָמִיר.

ב. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן, הוא השמוש במלים שהוראתם שׁוֹנָה ומבטאם דומה מאד:

דָּן יָדִין עַמּוֹ.

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ.

הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה.

בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי.

לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן.

יָמֶים רַבִּים יָשְׁבוּ גוֹלֵי צִיּוֹן שַׁאֲנַנִּים

בִּקְצֵה נֶגֶב אֵירֹפָּה, בַּחֲצִי-אִי-הַשְׁפַנִּים;

בַּעֲרָב עָרֵב שִׁבְתָּם וּמְנוּחָתָם נָעֵמָה,

וּבְנֵי מַחְמַד כָּל מַחְמָד לֹא אָצְלוּ מֵהֵמָּה; – – –

הָגְלַת בַּת יַעֲקֹב מִסְּפָרַד, כָּלָה הָגְלָתָה;

שַׁעֲרֵי-גַלְיָה בָּאָה, גַּם הִיא אוֹתָם דָּחָתָה;

אֵירֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּהּ לַנִּדָּחִים אֵלֶּה,

רַק קֶבֶר פָּתְחָה לָמוֹ, רַק תָּפְתֶּה וָכֶלֶא,

עַל סַלְעֵי אַפְרִיקָה עַצְמוֹתָם הִתְפָּרָקוּ

וּבְאַזְיָה הִזּוּ דָמָם, הִזּוּ וַיִּנָּקוּ

(י.ל.ג.)

ג. הַחֲרוּז, הוא שווי ההברות בסוף פסוקי השיר, כאשר ראינו בדוגמאות המובאות למעלה.

ד. הַהַרְמוֹנִיָּה, הוא להתאים את קול ההברות, העולה ויורד במשקל ידוע 5, אל התנועה הַטִּבְעִית של הדברים הַמְתֹאָרִים:

הַיָּם יֵהוֹם, הַגָּל יֵרוֹם.

חֵץ אַחַר חֵץ בּוֹ יַחְדֹּר מִסָּבִיב.

תִּתְפָּרֵץ הַלַּבָּה, יִתְאַבֵּךְ הֶעָשָׁן.

ה. תְּמוּנוֹת עַתִּיקוֹת, לאמר, להשתמש בנטיות הפעלים, השמות והמלים, כמו שהיו בְּקַדְמוּת ימי השפה, כמו: תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ. נֶאְדָּרִי בַכֹּח. הַמַּצִיל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי, הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. כֻּלָּהַם, כֻּלָּהְנָה.

אִשָׁה עִבְרִיָּה, מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי,

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי. (י.ל.ג.)

ב. מבנה המשפטים

מבנה המשפטים הוא יפה ונעים אם המלים, המביעות רגשות, מושגים ורעיונות, מְסֻדָּרוֹת במשפטים פשוטים או מָרְכָּבִים, בְּאֹפֶן שֶׁכָּל משפט יהיה כמו דבר שלם ומשֻכלל בפני עצמו; והמשפטים יהיו מחֻבָּרִים יחד באפן צִיּוּרִי וְיִשְׁווּ לציורי נופים שונים הבאים בתמונה אחת, שכל גוף הוא דבר בפני עצמו וגם חלק מכל התמונה, על ידי ההרמוניה השוררת בכל חלקיה.

התנאי הראשון לסגנון השירי הוא הַתְּכוּנָה הַצִּיּוּרִית שבו, לאמר: שיוכל הקורא לצַיֵּר לו בדמיונו תמונת הדבר שהמשורר מדבר עליו. צִיּוּרִיוּת הסגנון תלוי ביחוד בדמיון המשורר בעצמו, כי ככל אשר יגדל דמיון המשורר, וככל אשר תוסיף התמונה, שהוא מתאר, להִתְרַקֵּם במֹחו הוא, כן יגדל הרושם שיעשו דבריו, וכן יוסיפו ציוריו להִתְרַקֵּם בדמיון הקורא לכל פרטיהם.

ליַפּוֹת את המשפטים ולתת להם תכונה ציורית, משתמש המשורר באמצעים המבארים למטה, ונקראים תמונות המשפט, והן:

א. הַהַעְתָּקָה, לאמר, להעתיק אחד מחלקי המשפט ממקומו הראוי לו בשפה פרוזית, ושנוי המקום מוסיף חן ויפי לסגנון:

וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי,

בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים (במרעים הקמים עלי)

תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי.

יֵאָנַח הָרוּחַ בָּאֹפֶל יְיֵלִיל

אֲהוּבַת לְבָבוֹ אֵין עוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה.

ב. הַהַדְרָגָה. – בְּתָאֵר המשורר איזו תמונה, בהשמיעו איזה רעיון או בהבִּיעוֹ איזה רגש, הוא צריך לעלות מן הקל אל הכָּבֵד, מן הָרָגִיל אל הנשגב, וכן הוא עולה מעלה, מעלה עד שהוא מלהיב את דמיון הקורא ועושה עליו רושם עז:

עָמַד – וַיְמֹדֶד אֶרֶץ,

רָאָה – וַיַּתֵּר גּוֹיִם,

וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד,

שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם;

הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

(חבקוק ג‘, ו’)

אֱלֹהַי! שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל,

כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ,

כָּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר

וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים.

(תהלים פ“ג, י”ד ט"ו)

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה

קְצַר-יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז,

כְּצִיץ יָצָא – וַיִמָּל,

וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמֹד.

(איוב י"ד)

ג. הַהַסְגֵּר. המשורר מסגיר בתוך המשפט, שלא גמר עוד, משפט אחר:

וּלְרַגְלָיו6 אִם עוֹד תִּפְרַח הַחֲבַצֶּלֶת,

וַחֲמוּדָה שׁוֹשַׁנָּה תָפִיץ נִיחוֹחַ –

אַךְ פֹּה הִיא תָנֵץ תִּפְרַח אַף נוֹבֶלֶת,

מֵאֵין אִישׁ עָלֶיהָ יִשְׂמַח שָׂמוֹח.

וּבְנוֹת צִיּוֹן לֹא עוֹד (אוֹיָה, הַיְקָרוֹת!

הוֹ, גוֹלוֹת סוּרוֹת בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת!)

אוֹתָן עַל רֹאשָׁן תַּעֲנֹדְנָה עֲטָרוֹת,

לֹא עוֹד תֵּצֶאנָה בִּמְחוֹלוֹת הוֹמִיּוֹת.

(מיכה יוסף לבנזון מיכ"ל)

ד. הַהַשְׁמָטָה. המשורר משמיט מלות היחס והקשור, גם ו' החבור המובנות מאליהן:

אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל.

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי.

ויש שבחלק אחד מן המאמר יבוא הנשוא ובחלק השני נשמט:

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב!

– – מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל,

כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן,

לֶהָבָה – – מִקִּרְיַת סִיחן.

גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ,

אַרְזֵי לְבָנוֹן – – (ואמרו ).

"מֵאָז שָׁכַבְתָּ

לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ!"

(ישעיה י"ד, ח')

ויש גם שלמען הגדיל את הרושם, משמיט המשורר לגמרי את הנשוא:

קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן (ישָּמע),

וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה;

פָּרָש מַעֲלֶה –

וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית

וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר,

וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה.

(נחום ג‘, ב’ ג')

ה. הַכֶּפֶל. – להוסיף עֹז ואמץ לרעיונו, כופל המשורר מלה אחת בראש המאמר, באמצעיתו או בסופו:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז,

זְרוֹע אֲדֹנָי!

עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם,

דּוֹרוֹת עוֹלָמִים! (ישעיה נ"א, ט').

ְיָי מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש,

לָבֵשׁ יְיָ עֹז הִתְאַזָּר. (תהלים צ"ג, א').

מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן, יִדֹּדוּן. (שם ס“ח, י”ג)

בכתבי הקדש יש שיבא לא רק כפל מלים, כי אם גם כפל המאמר במלים שונות:

עָדָה וְצִלָּה, שְׁמַעַן קוֹלִי!

נְשֵׁי לֶמֶך, הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי! (בראשית ד', כ"ג)

אֶרְאֶנּוּ, וְלֹא עַתָּה,

אֲשׁוּרֶנּוּ, וְלֹא קָרוֹב. (במדבר כ“ד, י”ז).

הערה. יש כפל הבא בכתבי הקדש גם בסגנון פרוזי, והוא המקור לפני דרך הַמָּחְלָט (העבר והעתיד): הָלֹך הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ. הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי. אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע.

ו. הַהֲפָכִים. – מושגים ותמונות מובאים בהפכים מָקְבָּלִים איש לרעהו:

מַה-נָּעַמְתְּ, מַה-נֵּחַנְתְּ, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת! – – –

כָּל מַחֲמָד, כָּל נֹעַם יָפְיֵךְ כָּלָלוּ;

בָּךְ שֶׁלֶג וּפְרָחִים יַחַד דֻּבָּקוּ,

בָּךְ מָוֶת וְחַיִּים נִפְגָּשׁוּ, נָשָׁקוּ,

וּפְרָחִים וַחֲוָחִים יַחַד יִגְדָּלוּ.

בָּךְ אֶגְלֵי טַל חַיִּים, גַּם אֵדֵי מָוֶת,

קַרְנֵי אוֹר נָעִים, חֹם שֶׁמֶשׁ-שַׁלְהָבֶת,

סוֹד שִׂיחַ הָרוּח, הֶמְיַת הַסָּעַר. – –

יש הפכים (והם באים גם בסגנון פרוזי) שהם נראים כן רק בהשקפה ראשונה, וכאשר יוסיף הקורא להתבונן יראה כי אינם הפכים כלל:

סוֹד גָּלוּי. עֲנִיּוּת מַזְהִירָה. דּמִיָּה נִמְלָצָה. עוד לא ראינו קַיִץ נעים כַּחֹרֶף הזה.

ז. הַדִּמְיוֹן. – לתת מושג יותר יפה או יותר נורא מן הדבר המתֹאָר, ידַמֵּהוּ המשורר לעצם יותר נעלה הדומה אליו מעט בתכונתו:

מָה רַב עֻזֶּךָ, אֲבִיב חַיֵּינוּ, הַנֹּעַר!

נִפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַסּוּגַר, וּמִקִּרְבֵּהוּ

זִנֵּק אֲרִי לֻבִּי נוֹרָא מַרְאֵהוּ; – – –

עַל קָדְקָדוֹ כַּקִּפּוֹד תְּסַמֵּר רַעֲמָתוֹ,

וּכְיַעַר בָּצִיר יוֹרְדוֹת שַׂעֲרוֹתָיו הַקְּלוּטוֹת,

זְנָבוֹ כָּאֶרֶז וּמְתַלְעוֹתָיו פֵּיוֹת חָרֶב,

וּבְחֹרֵי פֶתֶן תַּחַת גַּבּוֹתָיו הָעֲבֻתּוֹת.

עֵינַיִם רוֹחֲצוֹת בַּדָּם יוֹשְׁבוֹת לְמוֹ אָרֶב.

(י.ל.ג.)

ג. הַחֹמֶר.

רב יתר מן היפי, אשר בצלצול המלים ומבנה המשפטים, יפעל על הרגש היפי אשר כעצם החמֶר המתֹאָר במלים. המלים פועלות על הרגש אם תבענה מושגים, מחזות ועצמים יפים. כאשר יתאר המשורר מחזות יפים, נקל לו להלביש אותם במלים יפות המתאימות עם החמר: הוא צריך רק לְדַבֵּר אֱמֶת, כלומר, לתארם כמו שהם, ואמתת הסגנון הוא גם יפי הסגנון:

הֶאָח! עַתָּה יָצָא בִּצְבִי תִפְאַרְתּוֹ

הַשֶּׁמֶשׁ מִקָּדִים עַל חוּג רָקִיעַ;

פַּלְגֵי אוֹר זַךְ אֶל כָּל עֵבֶר יִשְׁטֹפוּ,

וּבְזֹהַר זָהָב כֻּסָּה כָּל עֵץ רַעֲנָן;

שָׁם הָרִים וּבְקָעוֹת – אוֹרוֹת וּצְלָלִים;

שָׁם עֵצִים גַּם שָׂדוֹת – כֶּתֶם וּתְכֵלֶת;

שָׁם מֵי הַיְאֹר כִּרְאִי כֶסֶף יִבְרֹקוּ,

עֶדְרֵי עָבֵי סַפִּיר גַּם בּוֹ יִשְׂחוּ;

וּבְיָם רוּחַ שָׁקוּף כְּנֵס אֳנִיָּה

בִּבְרַק נוֹצָתוֹ יָעוּף אַוָּז צָחַר;

שָׁם עַל חוֹף נַחַל שׁוֹשַׁנָּה פִּתְּחָה

כוֹסָהּ וּלְשַׁדָּהּ לִדְבוֹרָה חָרוּצָה;

שָׁם נִטְפֵי גֶשֶׁם וּרְסִיסֵי טַל לַיִל,

כִּפְנִינִים נִפְלָאִים יִשְׁלְחוּ קַרְנָיִם;

שָׁם עַל כַּר נִרְחָב הַקּוֹצְרִים נֶאֱסָפוּ,

וּתְבוּאוֹת בְּרֹן הַגֹּרְנָה יוֹבִילוּ;

וִילָדִים נֶחֱמָדִים בִּיפִי הַנֹּעַר

צִיצִים וּפְרָחִים לַעֲטָרוֹת יִקְטֹפוּ;

שָׁם אֶרְאֶה רוֹעִי, שָׁם תַּחַת הָאֶרֶז,

עַל מַצַּע עֵשֶׂב בִּצְלָלִים יָנוּחַ;

עֶדְרוֹ מִנֶּגֶד עַל מוֹרַד הַר חֶמֶד

שִׁפְעַת יֶרֶק רַעֲנָן יֹאכְלוּ לָשׂבַע;

שָׁם הַצְּבִי בִּגְאוֹנוֹ, שָׁם גַּם מִשְׁנֵהוּ,

עַל שֵׁן סֶלַע מִבְּלִי מֹרֶך יִקְפֹּצוּ,

אַחַר כָּל יֶרֶק עֵינֵיהֶם יָתוּרוּ.

(מרדכי צבי מַנֶּה).

לא כן אם יאמר המשורר לתאר גופים ומחזות שאינם יפים כל כך, או שאינם יפים כלל; אז הוא צריך לבחר לו גופים, מושגים ומחזות יפים, אשר יהיו כִּמְמַלְאֵי מקומם (כִּסְמָלִים) להגופים והמחזות המכֻוָּנִים, ולתארם באֹפֶן שיבין הקורא על נקַלָּה את הדבר המכֻוָּן בהם:

עֵת צִלְלֵי עַרְבִּי אֶחֱזֶה כִּי נִטָּיוּ,

וּבַאֲבִיב יָמַי כִּי חַיַּי נִדְעָכוּ;

וּבְטֶרֶם אוֹר חַיִּים עֵינַי חָזָיוּ

יִכְבֶּה נֵרִי, כּוֹכְבֵי נִשְׁפִּי יֶחְשָׁכוּ.

(נח פינס).

הַתְּכוּנָה הזאת, לכַנּוֹת את הגוף או את המושג בגוף או במושג אחר, אנחנו קוראים: תְּמוּנַת הַחֹמֶר, ובלשון העמים Tropen, לאמר: נְטִיּוּת, מפני שהמשורר נוטה מן העצם המְתֹאָר לעצם אחר.

תמונות החמר היותר יפות הן אלה המתארות עֲצָמִים ותכונות מָפְשָׁטִים בעצמים יותר ממשיים, למשל: פְּנִינֵי הַנֶּפֶשׁ = דמעות הנפש. חִצֵּי הָעֵינַיִם = מבטי העינים.

תמונות החמר הן: א) הַהַשְׁאָלָה, ב) הַהַעֲבָרָה, ג) הַהַפְלָגָה, ד) הַהִתּוּל.

א. הַהַשְׁאָלָה. השמוש במלה שיש לה עצם, כלומר, שֶׁהוֹרָאָתָהּ מַמָּשִׁית למובן נֶאֱצָל הדומה לו בתכונתו; כמו: לֵב אֶבֶן, מֵצַח נְחוּשָׁה, יָרֵחַ כֶּסֶף, רוֹדֵף קָדִים, יוֹצֵק שֶׁמֶן עַל הַמְּדוּרָה.

כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמֹר רוּחַ, לַחֲרֹש אֶבֶן,

לַחְשׂף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

(י.ל.ג.)

ביחוד רב ערך ההשאלה המיחסת תכונות בעלי חיים – רגשי נקמה, פחד וכדומה – לעצמים דוממים או למושגים מפשטים, כמו: חֶרֶב נוֹקֶמֶת, נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי.

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,

הַיַּרְדֵּן – יִסֹּב לְאָחוֹר,

הֶהָרִים – רָקְדוּ כְאֵילִים,

גְּבָעוֹת – – כִּבְנֵי צֹאן.

(תהלים קי"ד, ב')

אל ההשאלה תחשב גם ההגשמה, לאמר, כי יִקְרֹם המשורר עור ובשר ונותן רוח במושג נאצל ומפשט:

כִּי עַזָה כַמָּוֶת אַהֲבָה,

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה,

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.

(שה"ש ח‘, ו’):

הוֹי, קִנְאָה קָשָׁה! הוֹי, קָשָׁה מִשַּׁחַת!

שִׁנַּיִךְ בַּרְזֶל וּלְשׁוֹנֵךְ לַהָבֶת;

עַל מִזְבַּח לֶב-כֹּל כָּאֵשׁ אַתְּ קֹדַחַת,

גַּם כָּל בֵּית חֶבֶר תַּפְרִידִי כַּמָּוֶת.

(י.ל.ג.)

ויש אשר יפנה המשורר אל מושג נאצל ומדבר אליו ושואל אותו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ומיחס לו פעולות ידועות מבלי להגשים אותו. הדבר הזה מוסיף חן ויפי לסגנון השיר ומעורר את הרגש:

מִי אַתְּ, הַנְּשִׁיקָה, צִלְצַל הַשְּׂפָתַיִם,

וּבְלֵב רֵעִים חֵץ כַּבָּרָק תִּשְׁלָחִי;

פֶּה אַךְ יִגַּע לַשָּׂפָה וּלְחָיַיִם

וּמֵעַל שִׂפְתֵי אִישׁ לִבּוֹ תִּקָּחִי!

(מיכ"ל).

יש אשר יתאר המשורר איזה מושג או מצב בשם ידוע בדברי הימים או בספרות, כמו: נמרוד – לאיש יודע ציד; קין – לנע ונד; קְסַנְטִפָּה – לאשה רעה. “אנחנו לא נלך לקַנּוֹסָה”.

בהשאלה כזו משתמשים גם בסגנון פרוזי.

אם ההשאלה מרחבת על כל המאמר היא נקראת אַלֵּגוֹרִיָּה:

יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת

שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ,

שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר,

וְחִצְנוֹ – מְעַמֵּר;

וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים:

בִּרְכַּת יְיָ אֲלֵיכֶם,

בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם אֲדֹנָי.

(תהלים קכ"ט, ו' ח').

ב. הַהַעֲבָרָה. – מכַנִּים את הָעֶצֶם בעצם אחר הַמִּתְיַחֵס אליו ביחס הַסִּבָּה, הַמָּקוֹם וְהַזְמָן.

יַחַס הַסִּבָּה. – מחליפים את הַסִּבָּה בַּמְּסוֹבָב, או להפך, וכן גם את העצם בחָמְרוֹ ואת הפעולה בפוֹעֲלָהּ:

אָכַלְתִּי לֶחֶם דִּמְעָה (בעצב). יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכַל, הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת (נשק)?. אַךְְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי (את דברי ).

יַחַס הַמָּקוֹם. – מְכַנִּים את המקום תחת העצם הנמצא בו, את הַסֵּמֶל תחת מוּבָנוֹ הַנֶּאֱצָל, את תכונת העצם תחת שמו: כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַיִם (יושביה). הָסֵר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרֵם הָעֲטָרָה (המלוכה). בֶּן-תְּמוּתָה, בֶּן-חֲלוֹף (האיש).

יַחַס הַזְּמָן. – מכַנִּים את האנשים, פעולותיהם ותכונותיהם בשם זְמַנָּם; כן מחליפים את הֶעָתִיד בָּהֹוֶה ועָבר. בכתבי הקדש יבא החלוף הזה לרֹב:

כִּי יִפֹּל הַנּוֹפֵל מִמֶּנוּ. בִּגְדֵי עֲרוּמִים תַּפְשִׁיט. עריצות ימי הבינים עברה כל גבול. הַשְׂכָּלַת הַמֵּאָה הַתְּשַׁע עֶשְׂרֵה בָּגְדָה בִמְסוֹרוֹתֶיהָ היותר קדושות.

לאחד מחלקי ההעברה יחשב גם כנוי הַחֵלֶק מן העצם תחת כֻּלּוֹ, או הפרט תחת הכלל (Synekdoche): לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה. הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי (מזון). השועל ערום מאד. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר.

הערה. רבים מחלקי ההשאלה וההעברה נוהגים גם בסגנון פרוזי.

ג. הַהַפְלָגָה. – להגדיל ולהאדיר פעולת איזה עצם במדה יתרה:

מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו

רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ.

וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ

וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה.

הערה. ההגזמה רגילה מאד בסגנון הביבלי גם ברפוזה, כמו: וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם. ויש שהשם בא בסמיכות להשם “אֵל” “אֱלֹהִים” להוראת ההפלגה, כמו: הַרְרֵי-אֵל. אַרְזֵי-אֵל. לְחֶרְדַּת-אֱלֹהִים.

ד. הַהִתּוּל. – הוא השמוש במבטא שמובנו ממש ההפך מהוראתו:

קִרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל,

כִּי אֱלֹהִים הוּא,

כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ

וְכִי דֶּרֶך לוֹ,

אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָּץ.

(מלכים א ', י"ח).

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר, –

מַדּוּעַ רָאִיתִי כָּל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה,

וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן?

(ירמיה ל‘, ה’)

ויש שנינה, הוא הִתּוּל-מר, אשר יביע המשורר בחמת-רוחו:

שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַת אֱדוֹם,

יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, –

גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס,

תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי!

(איכה ד', כ"א).

§ 3. הַהַבְדֵּל בֵּין הַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי לַסִּגְנוֹן הַשִּׁירִי

א. מלים זרות ומחֻדָּשׁוֹת הבאות לפעמים בסגנון הפרוזי אסורות לסגנון השירי.

ב. מלים ותמונות עַתִּיקוֹת המיפות את הסגנון השירי אסורות לסגנון הפרוזי.

ג. שְׂפַת יֶתֶר, כֶּפֶל לָשׁוֹן והַשְׁמָטוֹת, הנחשבות במִדָּה ראויה ליפי הסגנון השירי, מְקַלְקְלוֹת את יפי הסגנון הפרוזי.

ד. תְּמוּנוֹת הַמִּשְׁפָּט ותְמוּנוֹת הַחֹמֶר הנחשבות לִתְּנָאִים הֶכְרָחִים בסגנון השירי, מֻתָּרוֹת לבוא בשפה פרוזית, רק במדה שנתקבלו כבר בדבור הפשוט והרגיל.

אם החבור כתוב בשפה פרוזית, אך מטרתו לפעל לא על השכל בלבד, כי אם גם על הרגש והדמיון, אז יש לו דין סגנון שירי7.

אבל, כהאיש המתקשט בקשוטים וַעֲדָיִים רבים יותר מן המדה הראויה, עושה רושם לא טוב על עין הרואה, כן גם הסגנון השירי, אשר תבאנה בו תמונות, הַשְׁאָלוֹת והַעֲבָרוֹת יותר מן המדה הדרושה עושה רושם לא טוב על הנפש.

לסגנון כזה קוראים: סגנון נָפֹח.

***

דֻּגְמָאוֹת לַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי

(מאחרי חתימת כתבי הקדש עד ימינו אלה)

א. סִגְנוֹן הַמִּשְׁנָה

הֲבָאַת הַבִּכּוּרִים

כֵּיצַד (איך) מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שֶׁבִּכְּרָה, אשכול שֶׁבִּכֵּר, רמון שֶׁבִּכֵּר, קושרו בגמי8 ואומר: הֲרֵי אֵלוּ בכורים. רבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם בִּכּוּרִים מאחר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מן הקרקע.

כיצד מעלין את הבכורים? כל הָעֲיָרוֹת שֶׁבְּמַעֲמָד9 מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, וְלַמַּשְׁכִּים10 היה המְמֻנֶּה אומר: קוּמוּ וְנֲעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ!

הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאין גְּרוֹגָרוֹת11 וצמוקין. השור הולך לפניהם וקרניו מְצֻפּוֹת זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מַכֶּה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם12 וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת והסגנים וְהַגִּזְבָּרִים יוצאים לקראתם; לפי כבוד הַנִּכְנָסִים הם יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום! –

הֶחָלִיל מַכֶּה לפניהם עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו וְנִכְנָס עד שמגיע לַעֲזָרָה, הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אוֹיְבַי לִי.

(בכורים, פרק ג').

שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה

אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מִיָּמָיו: במוצאי יום טוב הראשון של חג היו יורדין לעזרת נשים ומתַקְּנִין שם תקון גדול [הקיפוה גְּזֻזְטְרָה13 שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה] ומנורות של זהב היו, וארבעה סְפָלִים של זהב בראשיהן, וארבעה סֻלַּמּוֹת לכל מנורה ומנורה, וארבעה ילדים מִפִּרְחֵי כְהוּנָה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוֹג, שהן מטילין לכל ספל וספל. מִבְּלוֹאֵי מכנסי הכהנים וּמֵהֶמְיְנֵיהֶן14 היו מפקיעין15 [פתילות] ובהן היו מדליקין; לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מֵאוֹר בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם בַּאֲבֻקּוֹת של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות; והלויים בכנורות ובנבלים וּבִמְצִלְתַּיִם ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על ט“ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד ט”ו שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לויים עומדים בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון16 שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהן; קרא הַגֶּבֶר 17 תקעו והריעו ותקעו, הגיעו למעלה העשירית תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח; הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' והמה משתחוים קדמה לשמש, ואנו - לְיָהּ עינינו.

תַּנְיָא: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שָׂמֵחַ שמחת בית השואבה היה נוטל שְׁמוֹנֶה אֲבֻקּוֹת של אור וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו, וכשהוא משתחה נוֹעֵץ שני גודליו בארץ ושׁוֹחה ונושק את הָרִצְפָּה וזוקף, ואין כל בְּרִיָּה יכולה לעשות כן. אמר ר' יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שֵׁנָה בעינינו.

(סוכה, פרק ה').

ב. סִגְנוֹן הַמִּדְרָשׁ

(קרוב מאד לסגנון המשנה)

אמר רב שמואל בר נחמן: בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב“ה [הקדוש ברוך הוא], בוכה וּמְמָרֵט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מְהַלֵּךְ בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב”ה: מפני מה נִשְׁתַּנֵּיתִי מכל אֻמָּה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? כֵּיוָן שראוהו מלאכי השרת, אף הם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שורות שורות ואומרים: נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עוֹבֵר אֹרַח וגו'. מה “נשמו מסלות”? אמרו מלאכי השרת לפני הקב“ה: מסלות שֶׁתִּקַּנְתָּ לירושלים שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, איך היו לשממה? – “שבת עובר ארח”, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים הֵיאךְ שָׁבָתוּ? – “הֵפֵר בְּרִית”, אמרו מלאכי השרת לפני הקב“ה: רבונו של עולם! הופר בריתו של אברהם אביהם, שעל ידו התישב העולם ועל ידו הִכִּירוּךָ בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. – “מָאַס עָרִים”, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: מאסת ציון וירושלים לאחר שבחרת בהם; הֲדָא הוא דכתיב: הֲמָאוֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה וְאִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ?" – “לא חשב אנוש”, אמרו מלאכי השרת לפני הקב“ה: אפילו כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שהיו ראש לעובדי אלילים לא חִשבת את ישראל. באותה שעה נִזְקַק 18 הקב”ה למלאכי השרת ואמר להם: מה לכם קושרים מספד בענין הזה? אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה, מפני מה לא הִשְׁגַּחְתָּ עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי זה מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, וְעַכְשָׁיו – מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי? אמר אברהם לפני הקב“ה: רבש”ע! מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בכל מיתות מְשֻׁנוֹת והחרבת את בית-המקדש, במקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב“ה: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כל אותיות שֶׁבָּה. אמר אברהם לפני הקב”ה: מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל. מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, אַתְּ באה להעיד בהם בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים ממני? זכרי יום שהחזירֵך הקב"ה על כל אֻמָּה ולשון ולא רצו לְקַבְּלֵךְ, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, ועכשיו אַתְּ באה להעיד בהם בעת צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם. – – –

באותה שעה אמר משה לירמיהו: לך לפני שאלך ואראה מי מניף ידו עליהם. אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן. מיד הלך משה וירמיהּו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה: בן עמרם בא מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵנוּ מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גְּזֵרָה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי-אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה יחזיר אתכם במהרה; והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתם למרום; – חדא הוא דכתיב: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו”. כיון שבא משה לאבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם מרגו ומהם כָּפְתוּ ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מּשלכים לַחַמָּה רעבים וצמאים. מיד פתחו כלם ובכו וקוננו בקינות.

(פתיחתא דאיכה רבתי)

ג. סִגְנוֹן תְּשׁוּבוֹת הַגְּאוֹנִים

עמרם בר שַׂשְׂנָא ריש מתיבתא (ראש הישיבה) דְּמָתָא (של עיר) מְחַסְיָה19 לכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת בַּרְצֵלוֹנָה יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם יִרְבֶּה לעד ויגדל.

קַבלו שלום ממני וממר רב צמח דַּיָּנָא דְּבָבָא20 ומן רֵישֵׁי כַלֵּי21 ומכל החכמים הסמוכים שהם במקום סנהדרי גדולה, ומן בני קִיּוּמֵי22 שהם במקום סנהדרי קטנה, ומשאר חכמים ותנאים ותלמידי חכמים שבישיבה כלָּה, שֶׁתָּמִיד בשלומכם אנו שאולים ומבקשים רחמים עליכם, שירחם עליכם הַמָּקוֹם (ה') ברחמיו הרבים. השאלות ששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם (אותן) לפנינו כְּשֶׁיוֹשְׁבִים לפנינו אב בית דין ואלופים וחכמים וכל התלמידים, והתובנַנוּ בהם ועמדנו על מה שכתוב בהם, וְכַךְ הֶרְאוּנוּ מן השמים וכו' – – –

(מתשובת רב עמרם גאון )

– – וששאלתם הא דאמר (סנהדרין ל"ח, ב') רבי יוחנן שלש מאות מִשְׁלוֹת שועלים היו לו לרבי מאיר ומכלן לא עלה בידינו אלא אחד: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, וְאַמְרֵי לָהּ: מֹאזְנֵי צֶדֶק. דעו לכם כי משלים אלה יש להם מוּסָרִים ולמודים שאומרים כְּאִלּוּ מפי חיות בדברי חכמה ומליצה. ואלו הַמְּשָׁלוֹת שהיו לו לרבי מאיר היה כל אחד מהם מסְמָךְ על המקרא שדומה לטעמו. וכן היו מושלים: מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו. אמר לו השועל: מה יש בידי לְהַשְׂבִּיעֶךָ? בוא עמי שֶׁאֲנִי מראה אותך אדם שָׁמֵן שאתה טורף ושבע ממנו; והיה שם גֻמָּץ (בור) מְכֻסֶּה ואדם יושב מאחריו, וְכֵיוָן שראהו הארי אמר לשועל: הֲרֵינִי מִתְיָרֵא מתפלתו של זה שלא תכשילנו. אמר לו השועל: אי אתה מִתְיָרֵא ולא בנך, אֶלָּא לבן בנך מגיע הֶעָוֹן, עכשיו הַשְׂבַּע רעבונך ועד בן בנך [עוד יש] זמן הרבה; נתפתה הארי וקפץ על הגֻמָּץ ונפל בו. בא לו השועל ועמד לו על שפת הגֻמָּץ, מֵצִיץ עליו. אמר לו הארי: הלא אמרת שאין הפֻּרְעָנוּת (הענש) באה עליך (עלי) אלא בן בנך (בני) נתפש בה. אמר לו השועל: כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפש בו. אמר לו הארי: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. אמר לו השועל: ולמה לא חשבת כך מבראשונה?

(מתשובת רב האי גאון )

ד. סִגְנוֹן רַבֵּנוּ משֶׁה בֶּן מַיְמוֹן (רַמְבַּ"ם)

(סגנון משנה טהור)

א. – חוֹלֵי הגוף טועמים המר מתוק, והמתוק מר; ויש מן החולים מי שֶׁמִּתְאַוֶּה ותאב לְמַאֲכָלוֹת (מאכלים) שאינן ראויות לאכילה, כגון העפר וְהַפֶּחָם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הַפַּת (הלחם) והבשר; הכל לפי רוב החֹלִי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים דרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבֵדה עליהם למאד לפי חָלְיָם; וכן ישעיהו אומר באנשים הללו: הוי, הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמַר (ישעיהו ה'); ועליהם נאמר: הָעוֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁך (משלי ב'). ומה היא תַקָּנַת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חָלְיָם בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה; והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה: וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ (שם א').

ב. – וְכֵיצַד היא רפואתם? מי שהוא בעל חֵמָה אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הֻכָּה וְקֻלַּל, לא ירגיש כלל; וילך בדרך זו זמן מְרֻבֶּה (רב) עד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות הַמְבַזִּים את לובשיהם, וכיוצא (וכדומה) בדברים אלו, עד שֶׁיֵּעָקֵר גֹּבַהּ הלב ממנו ויחזר לדרך הָאֶמְצָעִית. שהיא הדרך הטובה; וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו; ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות; אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהיג בו זמן רב עד שיחזר בו לדרך הטובה, והיא – מִדָּה בינונית שבכל דעה ודעה.

(מספר “המדע”).

ה. רבי יהודה אלחריזי

(פרוזה בחרוזים)

– – – ויהי היום ואני בעיר מערי בבל, מתהלך כאניה בלי חובל, ויקראני לסעודתו איש מבני הנגידים, ומאצילי ארץ הנכבדים, ויביאני לארמון, בחיק היפי אָמוֹן, ומסלעיו דבש וחלב יָזּוּב, ובתוכו בתים מלאים כל טוּב, ובתוך הבתים שלחנות בכל טוב מוכנות (מוכנים), וסביבם מַרְבַדִּים, הלב מְחַדִּים (מְשַׂמְּחִים) והיגון מְנַדִּים (מגרשים) ולפנינו אשישות וכרים, והיין כלפידים תוך הכדים, והגביעים – לכוכבי היין רקיעים, וְהַמִּזְרָקִים, אלו מן האור יצוקים. ויושם לפנינו מיני מעדנים, וּמִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, וסביבנו משרתים חמודים, במגורות לפנינו עומדים. והיה בתוך הקרואים איש זקן, נודד כצפור מקן. והוא מֵסֵב אל השלחן הערוך, כנחש כרוך, וזרועו ארוך (אֲרֻכָּה) להקריב כל מאכל רחוק, ולטחן אותו וְלִשְׁחֹק. ולו חך, את כל סביבותינו לוחך, ולשון, תגרף המאכל כנחל קישון. ולו פה, לא יְמַלְאֵהוּ המשקה והאופה. תמיד יתן בכוס עינו23, ובלחם שִׁנּוֹ, וְיִמָּצֵא הגביע סובב על יְמִינוֹ; והבשר, אלו בכבלי ברזל נאסר, ימשכהו אליו בלשונו, ולַחָפְשִׁי ישַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ. והוא לוקח מכל לחם חֶלְבּוֹ, ומכל מאכל טובו, ואל פיו דוחף והודף, כל נתח טוב וכתף. וזרועותיו הקערה יִתְמֹכוּ (תתמכנה), וכל אשר בה אליו ימשכו (תמשכנה), ומפיו לפידים יְהַלֵּכוּ. והבשר עודנו בין שִׁנָּיו והוא צועק לנגד היקום: נתנני ה' בידי לא אוכל קום; כְּאִלּוּ הוא נושה על הַצַּלַּחַת24. ובעל חוב על הקלחת, ויהי כבואם לשלחן והנושא בא לקחת, עד מָחָה הצלחת, ומָצָה הצפחת, ממעל ומתחת, ולא נמלאה הָאַמְתַּחַת25… ולא השאיר לפנינו מאומה, כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה. ואמרנו זה לזה, הראיתם איש כזה, אשר שפתו – חניתו, ולשונו – קִלְשׁוֹנוֹ, ושִנָּיו – אֲזֵנָיו26? – ואנחנו בכח האכילה ההיא היינו מדברים בענין מלאכת השירים, והיינו חוקרים על המשוררים, אשר היו בלשון העברים, והאיש שומע ומחריש, אבל בַּקְּעָרוֹת כצפעוני יפריש. והיה מביט עלינו בעין לעג ובזיון, ומתגאה עלינו כגאות העליון על האביון, או כנושה, על איש רש ונקלה. וכאשר הכה הקערות באבני נגף וכליון, והיו כֻלָּם (כלן) לשניו נקיון, והשקיט באכילתו כִּלְיוֹן העינים וּמַחֲלוֹן (מחלת, עצבת) הרעיון, וימותו גם שניהם מחלון וכליון. אז נשא עיניו אלינו, והשקיף משמי הגאוה עלינו. – – –

ו. רַבִּי עִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי

(כנ"ל)

אמר המחבר: אחרי אשר עברו משנותי ששים, וְצִירֵי הַתְּמוּתָה היו באים לקראתי חָשִׁים; והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים, והיה צעיר ממני לימים, וכראותי נפלו עלי אֵמִים, וָאֹמרה: אוי לי הַסָּכָל המתעלם, איך לא אבוש ולא אֶכָּלֵם, ואנכי רשעתי וחטאתי, ועויתי ופשעתי, וּבִיוֵן מצולת הזמן טָבַעְתִּי, ואלהים ואנשים קָבַעְתִּי – והנה פתע פתאם אל עָל יקראוני, וישאוני על כתף יִסְבְּלוּנִי ויודעי שמי ישחרוני ולא ימצאוני. ומה היא הַצֵידָה, אשר הכינותי ליום לנפשי הפרידה? – ובהיותי כדברים האלה נותן אל לבי, חם לבי בקרבי, ונפתחו אֲרֻבּוֹת דמעותי, וַיִּתְּכוּ כמים שאגותי – וָאֹמרה: איך אפוא, דניאל איש חמודות, ואיה חכמתך? מי יתן ידעתי ואמצאך, אבוא עד תכונתך, אשאלך ותודיעני מדת ימי וקצי, ותראני מקום מנוחתי וְרִבְצִי. ובהיותי בִּיוֵן מצולת היגון טובע, ודמעתי כנחל נובע, והנה אימה חשכה גדולה נפלה עלי, וחָזוֹן נראה אלי – ואשא עיני ואראה, והנה רוח גדולה וחזק מרחף ומתגבר, מְפָרֵק הרים וסלעים מְשַׁבֵּר, ואחרי הרוח רעש, לקולו צללו אזני, ופלגי מים ירדו עיני, ואחרי הרעש אש וקול דממה, ואור שבעתים כאור הַחַמָּה, והנה איש זקן עוטה מעיל עובר לפני, ומראהו כמראה מלאך אדני; וכראותי אותו נפעמתי, ונפלתי ארצה מלוא קומתי ונאלמתי, וכראות האיש כי לא עצרתי כח, ויאמר אלי: מה לך נרדם? הלא אבקש לְךָ מָנוֹחַ; קום, כי לא זאת המנוחה, היום אמצא לך רְוָחָה, ונסו יגון ואנחה. ובדברו עמי התחזקתי ובכנף מעילו החזקתי, וָאֹמרה אליו: בי אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, הגידה נא שמך. ויאמר אלי: אנכי דניאל איש חמודות, אשר קראתני ועיניך מים יורדות, היום אַרְאֲךָ נצורות וסודות – ואמרה אליו: אחלה פניך להראותני העולם שֶׁכֻּלּוֹ ארוך, והַתֹּפֶת אשר מאתמול לרשעים ערוך, ולהודיעני מקום תַּחֲנוֹתִי, אחרי מותי, ואיזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי? ויאמר: אנכי אעשה כדבריך – – ואחזיק בכנף מעילו ורעיוני חֲרֵדִים, ומדי לכתנו היינו יורדים, והדרך דרך לא סלולה, מְעוּף צוקה ואפלה. – באחרית (לסוף) הִגַּעְנוּ אל גשר רעוע ותחתיו נחל שוטף – ובראש הגשר שער, ושם להט החרב המתהפכת, ויאמר האיש אלי: זה נקרא שער שַׁלֶּכֶת, וכל [האנשים] אשר יפרדו מן העולם וּבַתֹּפֶת יהיה מחניהם, דרך הֵנָּה פניהם; לא נמוש מהנה (מזה) שעה אחת או שתים, ונראה מן החולפים מן העולם רִבּוֹתַיִם, ואיך ינהגום מלאכי מות, אל ארץ ציה וצלמות. – והנה קול כחולה שמענו וְהִבְהִילָנוּ; קול אומרים: אבדה תקותנו נגזרנו לנו! כאשר קרבו אלינו ראינו, משלחת מלאכי רעים חולפים, יסחבו מן הפגרים למאות לאלפים – והנגררים והנסחבים בקול מרה יצעקו, וְנַאֲקַת חלל יִנְאָקוּ, בידעם, כי ראש פְּתָנִים יִינָקוּ; כאשר הגשר עברנו, באנו בתחתיות ארץ ושם ראינו מדורה גדולה בארץ מַאְפֵּלְיָה, רשפיה אש שלהבת יה. – – –

משם נסענו והנה איש זקן גדול למראה הציבוהו למטרה, ועל ראשו מחרולים וקמשונים עטרה, יְיַסְּרוּהוּ בשוטים ובעקרבים, וְיָסֹבּוּ עליו רַבִּים, ישפכו לארץ מְרֵרָתוֹ – ועל ראש מגדל גָבֹהַּ יעלוהו, ומשם על ראש הסלע ישמטוהו, פעם באש ישרפוהו, ופעם זאבי ערב יטרפוהו, ופעם קשת נחושה תַּחְלְפֵהוּ, ופעם נחלי זפת וגפרית יִגְרְפוּהוּ, ופעם נחלי בְּלִיַּעַל ישטפוהו, וכפטר חמור יַעַרְפוּהוּ, ומאור אל חשך יֶהֶדְפוּהוּ, פעם יְקֻלַּע בתוך כף הַקֶּלַע ויאמרו לו: אהבת כל דברי בֶלַע, אשרי שיאחז וְנִפֵּץ אותך אל הסלע; יירו עליו בִּמְחִי קָבָלוֹ ולא יתנו דמי לו; וָאֹמרה: מי האיש הלזה? ויאמר אלי: זה האיש סורר ומורה וכזבן ונקרא בשכבר רַבּן. – –

ראינו איש יד ימינו ולשונו חתוכות, שמוהו מטרה לחצי קשתות דרוכות, פעם על מחבת ברזל יקלוהו, ופעם במי מרה יטביעוהו, ופעם על העץ יתלוהו ופעם באבנים יסקלוהו, ויאמר אלי: זה האיש היתה לו לשון מדברת גדולות, אף בלב פעל עולות קלל אביו והכהו פעם ופעמים, עד אשר עלתה שַׁוְעַת אביו השמים, לכן בא באש ובמים. – –

ראינו אנשים עריצים, בהונות ידיהם ורגליהם מְקֻצָּצִים, תלויים על העצים והעוף אוכל את בשרם מעליהם, וערבי נחל ובני נשר ינקרו את עיניהם, ימטירו עליהם גפרית ואש מתלקחת –. יעבירום בַּמַּלְבֵּן וינשרו אותם בַּמְּנֵרָה, ופניהם כשולי קדרה – כאשר משם יצאנו, ובתחתיות הַתֹּפֶת באנו, ראינו שחת מְשֻׁנָּה לרעה מחברותיה, יִלְאוּ (תלאינה) הלשונות לספר אדותיה, שם נחלי רְתָמִים וחצים שנונים, שם חמת תנינים וראש פְּתָנִים, שם נחש שרף ועקרב וחמת עכשוב, שם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב, שם חיות אש טורפות, שם להבות אש שורפות. – – –

ז. רַבִּי יְדַעֲיָה הַפְּנִינִי

(מליצה נשגבה)

הָעוֹלָם יָם זוֹעֵף, רַב מְצוּלָה, רְחַב יָדָיִם; וְהַזְּמָן גֶּשֶׁר רָעוּעַ בָּנוּי עָלָיו. – וְאַתּה, בֶּן-אָדָם, עַל כָּרְחֲך אַתָּה חַי, עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד מִיּוֹם הֱיוֹתְךָ לְאִישׁ. בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַּסְלוּל וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל, הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵׁם? בַּהֲצִיצְךָ אֲבַדּוֹן וָמָוֶת לְךָ חוֹמָה מִימִינְךָ וּמִשְׂמֹאלֶךָ, הֲיַעֲמֹד לִבֶּךָ, הֲתֶחֱזַקְנָה יָדֶיךָ? וְכִי תִתְהַלֵּל בְּחֶמְדַּת קִנְיָן וְרֹב עִנְיָן, אֲשֶׁר אֲסַפְתּוֹ, בִּזְרוֹעַ חֲשַׂפְתּוֹ, אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתּוֹ בְּקַשְׁתֶּךָ וַתֵּרֶד לְרִשְׁתּוֹ בְּרִשְׁתֶּךָ, – מַה תַּעֲשֶׂה לְזַעַף הַיָּם וַהֲמוֹנוֹ, כִּי יִתְגָּעֵשׁ וְשָׁטַף וְעָבַר, וּבֵית מְלוֹנְךָ אַף הוּא יְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבַר? זֶה הַיָּם גָּדוֹל אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ, הִתְפָּאֵר עָלָיו, גַּם הִשְׂתָּעֵר עַל פָּרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ, צֵא נָא אַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ. כִּמְעַט נְטוֹתְךָ אָנֶה וָאָנָה תֹּאבַד כְּרֶגַע בִּמְצוּלוֹת מַבְהִילוֹת, וְדָמְךָ מִיָּדָם אֵין מְבַקֵּשׁ; תֵּלֵךְ מִתְּהוֹם אֶל תְּהוֹם נָבוּךְ בְּנִבְכֵי יָם, וְאֵין אוֹמֵר הָשֵׁב. הַאֶבְטַח עַל שֶׁקֶר, הַאֶשָּׁעֵן עַל מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ לַחֲשֹׁב מְלוֹן אוֹרְחִים אֲשֶׁר כָּזֶה – מִבְצָר מִשְׂגָּב וּבֵית מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ; כְּנַף פַּרְעֹש – צִפֹּרֶן שָׁמִיר, קוּרֵי עַכָּבִישׁ – רָאמוֹת וְגָבִישׁ?

וְכִי תִרְאֶה הַיָּמִים נְעִימִים, וְהַזְמָן מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר, וְהָרֶגַע הוֹלֵךְ לְהַרְגִּיעֶךָ וְהַשָּׁעָה מִשְׁתַּעֲשַׁעַת, מְשַׂחֶקֶת לְפָנֶיךָ בַּתֵּבֵל, וְתִבֵז בְּלִבְּךָ לְאַחֲרִית הַיָּמִים, – עַל שֶׁקֶר אַתָּה בּוֹטֵחַ; צֵל הַקִּיקָיוֹן אַתָּה רוֹאֶה כְּהַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל! הַעַל אֵלֶּה הִשְׁלַכְתָּ נְשָׁמָה אַחֲרֵי גֵו, הֲסִבּוֹתָ דְרָכֶיךָ אֶל מוּל נוּנֵי תַעֲנוּגֵי בָשָׂר? – הַעַל הַבְלֵי חֲמֻדוֹת מְדֻמּוֹת תִּטֹּש יִקְרַת נֶצַח, חֶמְדַּת עוֹלָם? הַיְקַלְקֵל עֶבֶד מְלֶאכֶת חֻקּוֹ, וְרוּחַ הַמּוֹשֵׁל לֹא תִמְאָסֶנּוּ? הֲיִתְהַלֵּךְ אִישׁ אֶת אֲדוֹנָיו בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂוֹנֵא לוֹ?

ח. שְׁלֹמֹה פַּפֶּנְהֵים

(פרוזה בסגנון שירי–מליצה)

הַתִּקְוָה

מה יָפָה אַתְּ, רַעֲיָתִי תקוה, ומה נעמת! – שפתותיך, תִּקְוָה, כְּתִקְוַת חוּט הַשָּׁנִי, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. מֵהָחֵל עַגְבַת כִּנּוֹרַיְכִי – אשכח כל יגון, אחשב כל צר ומצוק כמֹץ הרים, ומהומת גלגל יומי כגלגל וכקש לפני רוח. אם תלכי עמי והלכתי חזק מתנים ואמיץ כח, אל כל המקום אשר נבוא שמה, כי נאמנו לי עֵדוֹתַיִךְ מאד. חלקות לשונך: “הֲלָנֶצַח תאכל חרב?” לא נכזבה מעולם. פעמים רבות לבשו שמים קדרות על קדקדי וְנִדְכֵּיתִי עד מאד, אמרתי: נִגְזָרְתִּי! – ורוח נדיבה מאת ה' יצאה וַתְּטַהֲרֵם. – קִרְבוּ27 הֵנָּה, אשר הייתם בפח יָקוֹשׁ לא אחת ושתים ונמלטתם, עֲנוּ בי נגד ה' וְיֵאָמְנוּ דְבָרָי! – – –

מי הִבְצִיר (בָּצַר) רוח נגידים ביום קרב – בִּנְפֹל חללי בחוריהם כעמיר מאחרי הקוצר מימינם ומשמאלם – להתחזק ולעמד על עָמְדָם כשמש בגבעון עד יִקֹּם גוי אויביו? מי צבר מי הים כשמלה פרושה לפני יורדיו, ההולכים למצא שמים חדשים וארץ חדשה, ומצא להם? או מי יָרָה אבן פִּנַּת כל מסחר ומשלח יד, להשליך איש את כספו וזהבו, צמרו ופשתו, שמנו ותירושו באלילי עץ ואבן מעשי ידי אדם להשתכר בם? הלא אַתְּ, תִּקְוָה סְגֻלָּתִי! לכן בכל צרה וצוקה אחישה מפלט לָךְ, בת אלהים! בך בקשתי תמיד נחמתי – וַתֶּהִי!

ט. יִצְחָק אֶרְטֶר

(סגנון המקרא צח ויפה מאד)

…"עורב שחור משחור תארו ראיתי עומד על עץ ובפיו גבינה. וָאֶתְאַו למַטְעַמּוֹתָיו. ואשב תחת העץ, ואשית בחלקות לו, ואקרא: מה רבה תפארתך, צפור שמים! מלאה הארץ תהלתך, ובגוים נשמע הוד יפיך ונעם זמירותיך. ועתה אחרי הראני אלהים את מראיך, אנא השמיעני נא גם את קולך. – לשפת חנף יאמין כל פתי, תְּפַתֵּהוּ וגם תוכל. – באִוַּלְתּוֹ פתח העורב את פיהו, ויואל לשיר במר קולו, וכפתחו ותפל הגבינה לרגלי וָאֹכְלֶהָ. – לְשׁוֹן עֲרוּמִים מִפִּי פתי תשליך טרף. –

צִחֵה צמא באתי אל באר המים. עמק עמק הבור, ועליו מוט עץ; דְּלִי אחד בו מִקָּצָה מזה, ודלי אחד מקצה מזה, והמוט בשנים אחוז בעמוד עץ כדמות מאזנים. ואבוא בדלי האחד, וארד המימה, וָאֵשְׁתְּ לרויה, ואשיב את נפשי. אך כהתימי לשתות, וארא והנה אנכי כלוא בבּוֹר, לא אוכל לעלות. והנה תַיִשׁ בא בעבי כְרֵסוֹ וזקנו, כלו אומר כבוד, תיש כְּבַד בשר, כְּבַד גֶּרֶם וּכְבַד קרנים. ויבוא ויתיצב על הבור ויקרא: מי יַשְׁקֵנִי מים מן הבאר הזה, כי צָמֵאתִי? ומן המצר קראתי לו וָאֹמַר: למה זה תשאל? בוא בתוך הדלי, ורד בו המימה, כאשר עשיתי, ושתית ורָוִיתָ ככל אַוַּת נפשך. קום רכב וצלח! – וַיַּרְכֵּב התיש את מטיל גרמיו על הדלי וירד, וברדתו וישאני וידלני ממעמקי המים. וַיִּשָּׁאֶר התיש כלוא בתוך הבור, ואנכי נחלצתי ואצא חפשי. – ערום, נפש כְּסִיל יתן תחת נפשו. –

ענבים בגפן ראיתי ואחמדם, וָאֲדַלֵּג, ואקפץ, ואזנק, הכל הבל! חנם לבלי הועיל! כי קצור קצרה ידי מהשיג אותם. ואירא פן ילעיגו לי כל רואי, ואקרא: למה זה הבל איגע? הלא עִנְבֵי רוש המה, אשכלות מרורות, באכלם תקהינה שִׁנָּיִם. –

ואת החסידה קראתי אל המשתה אשר עשיתי, ואשים את המטעמים אשר הכינותי בקערה רחבת ידים, ונאכל שנינו יחדו. אנכי הרחבתי פי ואמלאהו, והחסידה בתתה את בַּדֵּי חָטמָה אל תוך הקערה, ויאריכו הבדים, ותטבל רק את קצה חטמה, וַתֵּלֶא לשתות".

ואקרא: אל תתהלל ברעה, אֶרֶךְ הזנב; כי הושב גמולך בראשך, כי לקץ ימים ותקרא לך החסידה אל המשתה אשר עשתה גם היא, ותמסך יינה בצלוחית גְּבֹהַת קומה אֲרֻכַּת צואר וְצָרַת פה. וַתָּבֵא החסידה את מלוא אֹרֶךְ חטמה אל תוך הצלוחית, ותמלא פיה ותעל; ואתה פשקת את שפתיך, ותארֵך את לשונך, ותלקק סביב, ומאומה לא בא אל פיך.

י. מָרְדּכַי אַהֲרֹן גִּינְצְבּוּרְג

(סגנון פרוזי קל)

הַיְהוּדִים בְּבַרְבָּרִיָּה

ידעתי, ידידי, כי נפלאה אהבתך לבני עמך הנפוצים בקצות הארץ, וכי יצוק עליך רוח תשוקה לשמע דבר על אדותם, מכל ארצות גלותם; על כן לא אֶכְלָא ממך את המעט, אשר ראיתי מהם במַסָּעִי אל ארצות ברבריה. וביחוד את היהודים יושבי טוניס, העיר העתיקה קַרְתָּא-חַדְתָּא – היא קַרְתַּגָּה במִבְטָא הָרוֹמִים, – כי ארכו לי הימים בעיר הזאת, ולקחתי לי מועד לְהִלָּווֹת אל בני עמך אלה ולדרש על מעמדם ועל משפטם, כיד הַבִּקֹּרֶת הטובה עלי. אמנם לא מעט המה מספר מפקד היהודים הנדחים ארצות ברבריה, כי מספרם עולה לשבע מאות אלף נפש, ובעיר טוניס לבדה יגורו חמשים אלף נפש יהודים אזרחי העיר. מקצתם גולי-ספרד, אשר נעו הלכו אליה, בַּעֲבֹר רוח מְדִינִי שקר על ממלכות ספרד ופורטוגליה לגרש כשש מאות אלף מבחר יושביהן על דבר האמונה, אז מצאו להם הגרים ערי מקלט בארצות בַּרְבָּרִיָּה; ומקצתם אזרחי העיר לפנים בני גלות יהודה ומצרים, אשר נאחזו בפֵס ובאלגיר ובטוניס ובטרִפּוֹלִי מימי קדם. ולפי תעודת מסורה קדמוניה התערבו בהם גם גרי הכנענים, אשר ברחו מארץ מולדתם מפני חרב יהושע, וימצאו להם ארץ חדשה במוריטניה ובטיגינטניה.

רבות שמעתי על דבר המּוּעָקָה, אשר יעיקו המושלמנים – בעלי דת מחמד – את היהודים, עד אשר באתי הנה ואראה כי דברי הַפְלָגָה המה, אשר הפריזו המסַפְּרִים על המדה האמתית. האמת אגיד, כי בוז יבוזו להם, אבל לא במדה נפרזה, וגם מדת הבוז ההיא, אשר יָמֹדּוּ אל חיקם, הולכת וחסרה מעת אל עת, ותחת אשר לפנים לא נועז איש יהודי לעבר לפני בית תפלת המושלמנים בנעליו אשר ברגליו, יעברו לעת כזאת בטח לפניהם, ואין איש שם על לב לַחֲלֹץ נעליו.

יא. אַבְרָהָם מַפּוּ

(פרוזה מליצית בלשון המקרא)

וצבאות אשור נחו שקטו בטח ככפירים סביבות עדרי צאן, כי מי יְשַׁדֵּד רבצם? השמש ככדור אש נשקעה בים האחרון, התחבאה מפני בַלְהוֹת הנשף הנורא, והירח נהפך לדם על הר הזיתים וַיַּאת לילה, לי התקדש חג הפסח, מועד מזכיר גבורות ה' אשר עשה בשדה צוען. אך אהה לנֶשֶׁף חִשְׁקָם, כי היה לַחֲרָדָה; שרידי ציון נוּגֵי ממועד באו בחדריהם, ונפשם בכתה במסתרים מפני זעף ה‘. גם הכהנים בכו בין האולם ולמזבח, ספדו ויילילו מר, כי שבת משוש חגם. המלך השליךְ פְּאֵר נִזְרוֹ וילבש שק, ובן-אמוץ שפך שיחו לפני ה’ לאמר: חֲזֵה ציון, קִרְיַת מועדנו! אך מגור מסביב, אך זְוָעָה בפִנַּת יִקְרַת; שַׁאֲגַת צוררים תחת המון חוגג וקול באי מועד, שאון תרועת זרים תחת הֶמְיַת נבלים, כנור ועוגב מעוברי בַּסָּךְ אל בית אלהים, ודמעת נדכאים תחת נֵסֶךְ יין. עורי עורי, זרוע ה'! עורי אל חוֹסַיִךְ והתעוררי על צָרַיִךְ. אביר יעקב! צא מחביון עֻזך, הראנו תִּגְרַת ידך בשדה צוען ומטה עֻזְךָ על הים.

מה נורא אלהים בקומו למשפט! ומה נאור ואדיר בלבשו נקם! רב העלילה יתן אות – וכל תולדות השמים והארץ עזבו מִשְׁטָרָם, חלפו עברו חֻקּוֹת עולם. להֶגֶה מפיו יצא, יתלכדו אש מתלקחת וקרח הנורא וְיִתְּכוּ כמים ארצה. לפנים רכב אלהי המשפט על מרכבות ישועה, וחֹמֶר מים רבים נִצַּב לפניו כמו נד – גער בתהומות וירגזו לקראת בני חם, – עתה למועד הזה בא בסופה מרבבותיו, וגערתו בלהבות אש; שרפים ממעל עפו וידאו על מחנה אשור, סופה וסער מתחולל היה מעופם, ובמֻטּוֹת כנפיהם הפיחו מוקדי עולם, ויהי רוח זלעפות. המה שטו עברו, וישאירו אחריהם מהומת שקט, דומיה נוראה ותרדמת מות; אךְ רגע זָעַם ה' – וצבאות אשור היו לשרפה מַאֲכֹלֶת אש.

וכמו השחר עלה לגלות סוד אֱלֹהַּ הצפון בחיק עלטה; עוד ממשלת היום וממשלת הלילה נלחמים, מבלי דעת למי יאתה להודיע מעללי יה; והיושבים על החומה הקשיבו אל מחנה אשור, והנה אין קול ואין קשב, אין אֹמֶר ואין דברים. וישאו הצופים קול וַיָּרֹנּוּ במרום ציון, לאמר: עורי, והתעוררי, עיר אלהים! כי נרדמו צריך, פצחי רנה וצַהֲלִי, כי צורריך נאלמו דומיה; ימין ה' עשתה חיל כימי מצרים, הכניעה שאון זרים, הפכה עליהם לילה וַתְּדַכְּאֵם לפני עָשׁ. בת ציון, לבשי עֻזֵּךְ, כי שׂוֹנְאַיִךְ לבשו בֹשֶת, מציקיךְ עוד אינם; חָגִּי יהודה חגיך!

עברו בִּעוּתֵי לילה. השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד, ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש דְּוָיוֹ ונגוע ברעה נטש אהל עֹנִי; מחזיקי בַפֶּלֶךְ השליכו משענתם, פסחים דלגו כְאַיָּלִים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור, והנה – העמקים אשר מלאו רכב ופרשים היו עמקי פגרים, ואשר היו למו ידים שללו שלל ויבזו בז למרבה.

ועיר אלהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש; והנה צהלה ושמחה בישע נפלאותיה ובחג מועדה תודה ובקול זמרה בהר קדשה, וששון ושמחה על כל מקראיה, – נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה.

יב. קַלְמָן שׁוּלְמַן

(סגנון מליצה בלשון המקרא)

מוֹצָאֵי בֹקֶר

כמנורת הקדש בהיכל ה' יהל השחר בשפריר שמי קדם. כנפי הודו פרושות על ראש ההרים, וְיִפְעַת עפעפיו על תועפות העפאים מופעת. ידיו גלילי זהב יפתחו דלתות שערי מזרח, ובדומיה קדושה יִרְתֹּם מרכבת השמש לסוסי שלהבת. כל עצי עדן בגן ה' יעטו אור כַּשַּׂלְמָה, וכל שיח השדה ופרחי הררי-אלף יזהירו כְּזֹהַר הרקיע. רוח צח מְרַחֵף בלאט על פני מי מנוחות, יְסַלְסְלֵם בהמיה נעימה, יְנַטְּלֵם וינשאם בְּנַהֲמַת חסד. בין סבכי היערים כנפי רננים נעלסים ומטיפים מנגינות צוף לשַׂמֵּחַ אלהים ואנשים… הֲרָאִיתָ, בן לא-אֹמֶן! הראית מוצאי בקר? התבוננת איך יַרְאֶה השחר במראה ולא בחידות את מראות אלהים חיים? השמעת איך יריע בלי אֹמֶר ודברים: “יד אֵל בְּרָאַתְנִי!” עתה, עתה ראה נא כי מפאתי קדם ים זהב בהוד נורא יופיע? – ראה נא איך תַּזִיל השמש אֶשֶׁד אור יקרות על פני רקיע השמים! הה, איך היא נאדרת בקדש! – הגד, חוקר! מי פִּלֵּג לשטף קרני הודה תְּעָלָה, ודרך לזרם זִקּוֹת יפעתה? המצאת חקר שלהבת-שדי הזאת? הידעת איך היא שופכת חם צחצחות ונוֹפַחַת רוח חיים באף כל היקום? הידעת איך יָזֹקּוּ זיקי עיניה עפרות זהב ברחם הררי עד וְכִלְיוֹת חלמיש צורים? איך תִּלְטֹשְׁנָה קרני אִשָּׁהּ שביבי זִיו וּתְאַזֵרנָה זיקות באבני אקדח, שֹׁהַם, יָשְׁפֵה וברקת וכל אבני אש הספונות בלבב סלעי עולם? איך תזיל עסיס וָנֹפֶת בענבי הגפן המבריקים כעין החשמל על מֵצַח הרי חמד, ובכל מגד תבואות שדי ופרי הלולים? הנגלה לך שמץ דבר ממסתרי פליאותיה? הידעת סוד מרוצת קרניה ומפלאות פעליהן בשמים ממעל ובארץ מתחת? הידעת את תכונתה? ההוגד לך אם היא רק מנורת קדש ונר ה' להאיר במקדש הַתּוֹלָדָה, או תבל עם יושבים, – ומה המאור הגדול והנורא הזה מול המאורות הגדולים, אשר ממעל לו בשמי שמי קדם? וגבוהים וגדולים ונוראים עוד גם עליהם! וגבוהים על גבוהים עד אין סוף, עד לאין תכלית! – הה, שימו זאת אל לבבכם, כל אשר נשמה באפו, והתפלצו מהוד אל נָאוֹר וֶעֱזוּז נוראותיו!! – –

יג. פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין

(סגנון המקרא צח וקל)

יוֹם הַכִּפּוּרִים

קדוש היום לישראל, יום סליחה ומחילה, יום רגשות נעלות, יום חסד ורחמים, יום יְאַחֵד לבב כל איש ישראל מקצה העולם עד קָצֵהוּ! זה היום עשה האלהים, אשר יצר לו עם יודע שמו ומשמיע כבודו בעמים – למענו, למען יזכרו וישובו אליו שַׁלְוֵי עולם, אשר בגבהות רוחם שכחו מטוב לב את יוצרם, עמם ואמונתם; והנדחים בארצות אויביהם, הנותנים כעפר גֵּוָם לדורכים עליהם ברגל גאוה, ובצרתם ישכחו אל מושיעם, – גם המה ישובו ביום הזה ושִׁחֲרוּ אֵל.

ביום זה יֵדַע ישראל, כי כל אֶחיו בארצות פזוריהם כמהו יעמדו, לשמים עיניהם כעיניו צופיות, בשפה אחת ודברים אחדים ישפכו שיח לאלהיהם, אלהי ישראל, אלהי החסד והרחמים, אֱלֹהַּ שוכן את דַּכָּא, אֱלֹהַּ, אשר מפי המתפלל לו יקבל תפלה. לא בבצע כסף יקנה לו שטר מחילה וכפרה על עונותיו, כי אם עִם אלהיו, עִם יוצרו, עִם אביו ידבר, ישפך לפניו שיחו, צרותיו לפניו יגיד. ואיזה עַם בתבל כֻּלָּהּ אשר צרותיו התגברו כצרות העם הזה? או מי עם בתבל שָׁתָה מצה קֻבַּעַת כוס הַחֵמָה על הַשְׁמִיעוֹ משפט אלהים ברחובות קריה? צרותיו רבו מִגַלֵּי הים, מכוכבי השמים, מעפר הארץ – ככל אלה אין די עֵרֶךְ לַעֲרֹךְ להם פגעי העם הזה; רק כְּעֵדִים נאמנים יהיו ויגידו לדור דור מה סָבַל ישראל: גלי הים יעידו כי לתוכם הָשְׁלְכוּ אלפי בניו; כוכבי השמים ישמיעו, כי עֻמְּמוּ מִתִּמְרוֹת העשן שעלו ממוקדי עולם אשר הוכנו לבניו; עפר הארץ אם יפתח פיו יַרְאֶה לכל כי מְגֹאָל הוא בדם יעקב, דם עולל ויונק, דם יָשִׁישׁ ומלא ימים, דם צדיקים אשר בחרו במות, דם משמיעי אמת בשערים. – – –

היום הזה הוא אות הברית, כי עוד יקום ישראל וגבר בארץ, עד עולמי עד יקום, לנצח יחיה. תסערנה הסערות, תָּגַחְנָה הסופות מחדרי תֹהוּ להרגיז ארץ, לשבור ארזי עולם, להמיט הררי עד, – אך את השמש לא תַשְׁבֵּתְנָה מִטֳּהָרוֹ, כימי עולם יִכּוֹן ואורו לא ידעך. – – –

היום הזה הוא כמגן וצנה לבית יעקב מדורות קדם עד היום, לבל יהי עדי אובד; עת רבו צורריו ומצמיתיו הדריכוהו, עת גזלו מחמדי נפשו, עת הורידו לארץ כבודו וחייו לשאול הגיעו; עת עָיְפָה נפשו להורגים, אשר כהני אל נקראו ואל השטן התפללו ובשמו עשקו עשֶׁק והצליחו; עת אֲפָפוּהוּ בלהות – אז לא שִׁקֵּר באמונתו, כי זכר את היום, אשר בו תחדל הַגְּוִיָּה מִדְּרֹךְ בחקי חיים ובכל זאת תגבר נשמתו ותעלה עָל. וגם אלה אשר כמעט נִטָּיוּ רגלם, אשר רגע שֻׁפְּכָה אֲשׁוּרָם בדרכי חשך למען יראו חיים, – גם אלה הצאן האובדות ישובו ביום הזה ויבקשו מְחִילָה מֵאֵל סַלָּח לַשָּׁבִים בכל לב. –

הנה ביום הזה, עת יֵאָסְפוּ הבנים אל אביהם, אב רחמן, לגַלּוֹת כל הגיוני לבם לו, – הנה ביום הזה תִּפָּתַחְנָה אֲרֻבּוֹת עיניהם ותזרמנה כמים עבות, – הנה ביום הזה יתעוררו גם זכרונות נוראים ויתיצבו לנגד עיניהם: מלאכי בלהות לובשי מלבוש שחור, אשר סערו ימים רבים להפיצם; מלאכי עֶברָה בְּצֶלֶם כהני אָוֶן אשר שלחו בהם חִצֵּי לשונם זה אַלְפַּיִם שנה. אמנם האם מאֵרה וקללה רובצת לפתחי פי האֻמללים? האם יָאֹרוּ בִּמְאֵרַת אלהים את רודפי נפשם? לא! אך סליחה ומחילה יִשָּׁמַע על פיהם. ובכל לבם יסלחו לפשע צורריהם, לוּ אך ידעו נאמנה, כי כלה זעמם ולא יוסיפו בני עַוְלָה לענותם. –

ישראל! לוּ גם כים רבו חטאתיך, אם גם מעפר הארץ הִרְבֵּיתָ אשמות – הנה נסלח לך; כי קרבנותיך אשר הֶעלית על מזבח אלהיך רבו ממספר חטאתיך. ולא שה ושור הבאת לעולה, רק בניך היו קרבנותיך – לכן יִסָּלַח לך וְיֶאֶשְׁמוּ רודפיך. –

יד. מֹשֶה לֵיבּ לִילְיֶנְבְּלוּם

(סגנון חפשי וקל קרוב ללשון המשנה)

– – – כבר אמרתי שֶׁבַּתְּקוּפָה הראשונה [לימי חיי] הייתי חֹמֶר המוכן לקבל כל צורה. אף על פי שכבר למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של הקב"ה: ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות, או אומן היודע את מלאכתו. אין אני טוב-לב, כלומר: בעל שמחה וצהלה המדבר תמיד בשלוה, בקוֹרַת רוח ובצהלה; להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט), וכל דברי יוצאים ממקור לבי ולא בקלות ראש; אף על פי כן אלו הרגילוני בין אנשים שונים, הייתי קונה לי הַרְחָבַת הַלֵּב, יותר ממה שיש לי היום, והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הַבְּרִיוֹת, לא כמו שאני עתה חסר דברים בבואי בחברת אנשים שאינם בְּגִילִי. במלה אחת: אם באמת הייתי מֻכְשָׁר להיות גדול בישראל, היה מְחַנֵּךְ טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל להחברה ולעצמי, באופן שהייתי מְאֻשָּׁר כל ימי. אמת הוא שאני בעצמי האמנתי, שכבר קניתי לי לִצְמִיתוּת את הדרך שהובילוני בה; ובשעה שאמרה הַמְּחֻתֶּנֶת לאבי: “הן רוב הנערים העִלּוּיִם סרים מן הדרך על ידי שִׂכְלָם המחֻדָּד המוליכם תועה, והם נעשים אפיקורסים, וכמה אדע כי החתן שלי לא יתהפך, חלילה, לאפיקורוס?” עניתי לה בתָם-לב, כי מקרה רע כזה אי אפשר שיקרה לי, שֶׁהֲרֵי יודע אני היטב וּמֻבְטָח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא האמתית; שקר נחלו הברלינים והבל – החסידים, ושיטת המתנגדים היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה הימנה? אבל מה שהאמנתי אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית חסידותי… יכול הייתי לקבל כל רושם על ידי איזה חנוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי “בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא” ואחרי תֹהוּ וָבֹהוּ – בא החשך…

טו. אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה

(סגנון קל וּמְדֻּיָּק)

הַמְאֹרָע אשר נספר בזה ארע בשנת ששים ושתים לחֻרְבָּן. חג האסיף עבר, גם חדש חֶשְׁוָן כמעט כלה, והשמים היו כעין התכלת לָטֹהַר, וכל עב קל לא נראה על פני כל הרקיע הַמָּתוּחַ על כפר זִיף. הבקר אור, השמש האיר את ראשי הרי יהודה, ומִלִּבְנַת גיר סלעיהם בִּצְבֵּץ אור בהיר מאד. ויצא מכפר זיף איש צעיר לימים, ועל ראשו טֶנֶא כבד, וירד בעֵמֶק חברון ויחיש צעדיו, כי אֵחַר מעט, ויירא פן יקדמוהו גַּנָּנִים אחרים מסביבות חברון, ולא ימצא קונים להַפֵּרוֹת והירקות, אשר הוא נושא.

שמעון – כן היה שם ההולך הצעיר – ויונתן אביו חיו על פרי אדמתם אשר היתה להם בכפר זיף. כל היום עבדו את אדמתם בזֵעַת אפם, אך בלב שָׂמֵחַ בחלקם. בכל יום שני וחמשי, בבקר בבקר, הלך אחד מהם לחברון למכר לבני העיר את פרי אדמתם; ובערב אחרי כלות עבודתם ואחרי אכלם ושתותם מאשר הִרְוִיחוּ מִיגִיעַ כפיהם, ספר יונתן לבנו על ירושלם והמקדש, אשר ראה בעיניו בילדותו בכל הדר תפארתו, ועל הרומאים הרשעים האכזרים, אשר החריבו את ירושלים ואת המקדש שלחו באש, ועל גבורת הקנאים הגבורים אשר נלחמו בעד חרות עמם, על יוחנן מִגּוּשׁ-חָלָב, על שמעון בַּר גִּיוֹרָא, אשר שמם היה לחגא להרומאים בגלל מעשי גבורתם הנוראים, ועל הבוגדים אשר נתנו ידם להרומאים, ועל יוסף בן מתתיהו ותחבולותיו, אשר בגד בעמו בגד בוגדים. ובכל עת אשר הזכיר את שם הרשעים הרומאים נראו על פניו אותות רגֶז וקצף ויקרא: יִמַּח שמם וזכרם! אך בלחש בין חריקת שִׁנָּיו, כי בחברון היה מצב רומאים לשמר על היהודים לבלתי יפשעו, ומרגלים היו בכל עיר וכפר להאזין לכל שיחה קלה ולמסר למלכות.

ויבוא שמעון העירה, וימצא בשוק אשר לפני השער אנשים רבים, הרבה יתר מאשר בכל ימי השוק, כלם סובבים את חנניה שְׁכֵנוֹ מכפר זיף, וְשׁוֹקְלִים וְטוֹרִים (נושאים ונותנים) עמו בדבר הפֵּרוֹת והירקות אשר הביא. אך בראותם את הכפרי החדש, ועוד טרם יפנה כה וכה, קפצו עליו הקונים מכל עבר ויתנו לו ככל אשר בקש בעד סחורתו, ויריקו את הטֶּנֶא, ויוסיפו לִשְׁקֹל וְלִטְרוֹת עם חנניה; ומהרה נשמעו קולות וגם קללות ודברי נאצה, וסוף סוף קנו גם מֵחֲנַנְיָה כל אשר הביא אתו.

ויגש אליו שמעון, וישאלהו: מה זה היה לך, אחי, כי הִפְקַעְתָּ היום את הַשַׁעַר כל כך?

ויענהו חנניה: הֶדְיוֹט! הֲרָאֹה לא תראה, כי איש לא בא היום מכל הכפרים מסביב למכר פֵּרוֹת? כ"ד חשון היום, ועוד לא נָטְפָה אף טפה אחת של גשם. אם עוד יעברו שבועות אחדים והשמים נעצרים מהוריד טל ומטר, וגדל הַיֹּקֶר עוד יותר. תמול ספר לי בן דודי הלומד בישיבה של רבי נחמן, כי אם עד יום א' כִּסְלֵו לא תרד הָרְבִיעָה הראשונה, וגזרו תענית צבור שלשה ימים, אולי ירחם ה' וישלח לנו הַיּוֹרֶה.

ככה נדברו שני הנערים בשובם לביתם בדרך העולה זיף. ובבוא שמעון הביתה ויספר לאביו את כל הדברים האלה, ויאמר לו יונתן: הטיבות, בני, אשר עשית, לבלתי הַפְקִיעַ הַשַׁעַר. חלילה לנו להשתמש בצרת הצבור לטובתנו. נתפלל לה' והוריד לנו היורה בעתו.

עברו שבוע ימים ומטר לא היה בארץ, ושמעון בא שנית העירה בטנא על ראשו. ויהי אך ראוהו בני העיר, וַיְסֻבּוּהוּ מכל עֵבֶר, ויקנו ממנו את כל אשר היה לו. ויאמר שמעון לשוב מיד זיפה לעבודתו בגנו, והנה המון אנשים אצים רצים, וקול הַכָּרוֹז נשמע: “צום תצומו ביום השני ובים החמשי הבאים! איש לא יסוך, לא ירחץ, לא ינעל, אולי ירחם ה' את עמו והוריד היורה לברכה!”

ושמעון נמשך אחרי זרם ההמון, אשר היה מְקַלַּח ובא למקום הַכָּרוֹז, ואחרי כלות הַכָּרוֹז דְּבָרוֹ, נפוץ ההמון איש לדרכו וגם שמעון אחריהם. – – –

טז. יְחִיאֵל מִיכָל פִּינֶס

(סגנון נמרץ ומהֻדָּר, קרוב לסגנון המשנה)

עַל הַסִּגְנוֹן

שפתנו העבריה, כמו שהיא עתה בידנו, טרם תמצא ידה לה לתת מבטא מְשֻׁכְלָל לכל הגיוני לבנו. אבל קֹצֶר ידה זה לא לְמִטְבַּעַת הסגנון יִתְיַּחֵס, כי אם לחֹסֶר מִלֶּיהָ; לכן אני אומר, כי כל זמן שלא נעצר כח לְמַלֵּא להשפה את חסרונה זה, אפילו אתה מְחַדֵּשׁ את פני סגנונה והפכת את דבריה וקשורי מאִמריה מפנים ומאחור לא תעלה ארוכה לה. בגלל הדבר הזה הנני נִמְנֶה בכל לבי על דגל מְחַדְּשֵׁי מלות בדרכי השפה וטעמה, ולא אשים חלקי עם פורצי גדרי הסגנון הנותנים לנו שפת גָּבֶל תחת שפת עבר.

מלים חֲדָּשׁוֹת כי תבאנה בשפה, בין אם ממקום קדוש תהלכנה ובין אם על אדמת חֹל צמחו; בין אם יצירות חדשות מֵחֹמֶר קדום הנן ובין אם בריאה חדשה נבראו, יֵשׁ מֵאָיִּן – לא תקלקלנה את טעם השפה במאומה. אנו אין לנו אלא לשים לב, כי תֵעָשֶׂינָה המלות האלה על האָבְנָיִם של השפה העבריה ותִשָּׁקַלְנָה במשקליה, לבל תַּשְׂבֵּתְנָה את הַרמָנוּתָהּ28 ולא תְעוֶּינָה את פניה; אבל בהִשָּׁנוּת סדרי הסגנון ישתנו סדרי בראשית, כי כפרצוף פנים לאדם כן הסגנון לשפה: מידי הטבע נתון הוא לה, ובשַׂנּוֹתָהּ אותו ושִׁנְּתָה את טעמה והיתה ללִעוּג.

הסגנון למה הוא דומה? לְתִלְבּשֶׁת לְאֻמִּית. תלבשת הָאֵרָפִּים מְשֻׁנָּה מתלבשת בני קדם, ובן אֵרָפָּה כי יבוא הנה אמור יאמר בלבו, כי כל משובת הערבי תלויה בתִלְבָּשְׁתּוֹ, ואם אך ישנה אותה ולבש אֵרָפִּית והיה מָדוּן29 כאֵרָפִּי. אך הערבי מה הוא אומר? כל שַׁטְיוּתוֹ של האֵרָפִּי באה לו מתלבשתו, ולו הואיל ולבש מעילים ארוכים ומכנסים רחבים והיה כאחד האדם. והמשכיל הנאמן אומר: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אֶלָּא תלבשת האדם לבד, ולב האדם לבד; התלבשת קנין יחידים הוא, ולב קנין מְשֻׁתָּף לכל מין האדם. וככה גם משפט הסגנון והרעיון: הרעיון אחד הוא לכל חושב מחשבות, אך הסגנון מְיֻחָד לאיש איש לפי טבעוֹ ולכל שפה ושפה לפי רוחה. והשפה עצמה הלא היא תולדת רוח העם המדבר בה, לכן אם נחטא לשפה ונחטא לרוח העם. – –

והנה לעבריה הזאת שני סגנונים שונים. כל זמן שהיתה ילדה אומרת שירה, ותהי רוח השירה שפוכה על כל מיוצא מפיה; וַתָּחָק חקים ותורות, ותספר ספורי גוי ואדם, ותגד תוכחות וַתַּטֵּף נחומים, ותשפך שיח ותִּמְשֹׁל משלים וַתָחַד חידות ותביע חקרי לב. וכל אלה עלו לה בסגנון מְיֻחָד, אשר הַצַּד הַשָּׁוֶה שבו לכל מחלקותיו, כי חוט של חסד עלומים משוך עליו, חוט של תמימות וילדות; והוא יוצא מהלב ומדבר אל הלב. ולא בסופה וסערה, ולא בהתרגשות מרגזת יעשה דרכו, אך כל דבריו ברגש שוקט מלא נעם, הַמְפַעֲפֵעַ בנפש בשובה ונחת והמס אותה כדונג.

ואולם מִשֶּׁזָקְנָה בת יהודה, ורגשותיה והגיוניה נִמְרָצוּ, וישאפו ליתר בֵּאוּר וליתר קביעות בכל הגות רוחה, אז הולידה את סגנון התורה שבעל פה. סגנון זה מִצְטַיֵּן בקצורו ושינותו, בּרְצִינוּתוֹ וקביעותו. ואף על פי שלא נוצר מִתְּחִילָּתןֹ אלא לקבע מִדְרָשׁ והלכות, לא יִמָּנַע לפרקים גם מתת בשיר קולו; ואז נחזה בו חזות דמיון מתלהב והתפעלות נמרצה התופשת את הלב כמו במֶלְקָחַיִם של ברזל מלֻבָּנוּת באש. שירה זו לא נכתבה מאמרים קצרים ושקולים, כי לא לשם שירה בפה נכתבה; אבל גם בלבושיה הפרוזים אינה מִתְנַכֶּרֶת אלינו, והלומד אגדה למה הוא דומה? לאדם שמהלך בגן עדן לרוח היום ושומע סוד שיח מלאכי השירה מבין ענפי הָאִלָּנוֹת שהם נחבאים שמה.

יז. זְאֵב יַעְבֵּץ

(סגנון נמרץ ומְדֻיָק)

זה ימים רבים והבית הגדול והַנָּאֶה בכל הרחוב נמכר בְהַכְרָזָה על פי בית דין. ארבעה חלונות, ארבעה חלונות מזה ומזה לפתח הבית, הדומה להיכל קטן בפני אֶחָיו הבתים הַמָּטִים והָרְעוּעִים, אשר סביבותיו. הגן הגדול ורחב הידים הנטוע מאחורי הבית עד הנחל ידיע, אך גדר העצים, אשר מסביב לו, מסתיר את כל אשר בתוכו מעין כל רואה. על כן זרו מאד השמועות אשר נפוצו על הָרְשׁוּת הסגורה ומסֻגֶּרֶת מפני בני ישראל הדרים בעיר ההיא. יש אשר עלתה בידי נער אמיץ לב מן הרחוב לָשִׁית את שכם רעהו הדום לרגליו ולהתגנב ולעלות ולהָצִיץ ממעל לגדר, למען עֲרֹךְ דמות לעולם ה קטן הַמְשֻׁנֶה הזה; אז לא מלאו עוד אזני רעיו הַקַּשּׁוּבוּת מִשְּׁמֹעַ את הנפלאות על הדר הפרחים הרכים והָעֲנֻגִּים, ועל הוד העצים הרמים והרעננים, אשר נִסְקְרוּ לַמְּרַגֵּל הקטן בִּסְקִירָה אחת קלה, ועל האשה בעלת-הקומה הַחִוֶרֶת המתהלכת בין טורי העצים, ועוד יותר על שני ילדים המשחקים בִּמְלוּנַת הגן ומשוחחים את אשה זרה שפת לא יֵדַע אנוש. אחד הנערים זכה פעם אחת לראות דבר, ויספר את המראה בִּמְחִתָּה לכל אשר נדבהו לבו להטות אזן לדבריו. הנער הזה בהיותם שכם עמיתו מעמד לו, עלה בידיו וברגליו עד ראש הגדר ותקח אזנו את השיחה הנמרצה הזאת:

– עוד מעט ומלאו לנער שלש עשרה שנה, – קרא קול אשה בנהמת-לב. – שאל נא את פיו היודע הוא מה ה' דורש? מה בצע כי תמהר לשונו לדבר צרפתית אל האומנת, אם גם להניח תפלין לא ידע!

– דעת נשים קצרה דוברת בך, – ענה קול גבר. – למה לו ללמד דבר אשר עוד מעט ישכחהו, דבר שֶׁשִּׁכְחָתוֹ יפה לו מִזְכירָתוֹ? את פיליף אֲגַדֵּל אני כאשר עם לבבי, כן יעצתי וכן יקום! –

– התשכח מי אנחנו? – ענתה העשה וַתֵּצֶר לה לבכות, – הֲנֶכֶד אבי הצדיק עליו השלום לא ידמה לו? לו ידע אבי היקר כי כה עלתה לי בְּיָמַי וכי כן ביתי עם ה', כי עתה שָׂשׂ כי מצא קבר.

– לו ידע, – שנה האיש בלעגי שפה, – לו ידע, – שנה עוד הפעם. ורגלי הנער העומדות על כתף רעהו מעדו ויתן קול. עוד צללו באזניו דברי האשה האומרת: “ראובן, השבעתיך בכל ֹדש, אל תְּבִשֵׁנִי משארית שִׁבְרִי”. לשום הנער כמעט נאלמה, אחרי קפצו קפיצה שֶׁחֶצְיָה נפילה, וירץ הרחק מן הגן וגדרו, ויעמד ויספר הדבר אשר שמע באזני רעיו, אשר בכלם לא קמה רוח מן הַחִפָּזון המרוצה אשר נחפזו לרוץ אחריו.

הדברים האלה אשר ספרו הנערים בתוספות שונות, לא היו בעיני הגדולים כחדשׂים, פִּרקי הַשִּׂיחה אשר בעיני הילדים היתה מְקֻטַּעַת, נצמדו ויהיו לאחדים בעיני הגדולים. “הֲיַכֲלֶה סִרפָּד ענפי הדס? או היצמיח סִלּוֹן ממאיר שושנה נָאוָה וּמְעֻנָּגָה? כן לא יצאו דברי שלום מבית מלא רֹגֶז”.

יח. דָּוִד יֶלִּין

(סגנון עשיר ומדֻיָק)

עתה הגענו לראש ההר. לימיננו למטה מהדרך קצה נחלת “מוֹצָא” וכרמי אחינו, ולשמאלנו כפר “קסטל” הקטן העומד על ראש תל גבוה. – –

והכפר העומד כמגדל צופים בראש הר-ההר ונשקף על פני כל העמקים והגבעות אשר מסביב הרחק מאד, הוא עתה אחד הכפרים העזובים אשר רבו כיום בארצנו, בעזב אותם יושביהם בימי הדור החולף מפני מעוט תבואת שדותיהם הרזים ורבוי הַמִסִּים, אשר הטילו עליהם שליטי העת ההיא, ויפנו וילכו להם “מזרחה” אל האדמה הדשנה והפוריה, אדמת הזרע אשׂר מעבר לירדן, וַיֵּאָחֲזוּ בה בקרב העבים החפשים ממשא מלך ושרים. ובכן לא נשארו מכל יושבי הכפר הזה רק שני אחים תקיפים הנודעים בשמותם “מטר ומטיר”, ויחזיקו בכל נחלות אחיהם לארכן ולרחבן; וביום צאת דבר הקּוּשַׁנִּים30 בארץ, וירשמו אותן כלן על שמם וַתָּקֹמְנָה להם לנחלה. וברבות הימים רב גם מספר נפשות ביתם, ויהיו כלם לחמשה בתי אבות.

ו“כפר מצודות”31 השומם הזה, העומד בדד על שיא ההר הַנִּשּׂא מבלי יושב, ודבר שני האחרים היחידים הַלָּנִים כעורבים בחרבותיו, ושמותיהם הנמלצים – כל אלה יחד ארגו בדמיוני תמיד כעין ארג פיוטי, אֶרֶג ההגדות הקדמוניות מסביב לשם המקום הזה…. אך לא עתה העת להאריך בדמיונות ובמחשבות, כי הדרך יורדת עתה ומשתלשלת במַדְרוֹן ההר; ולמרות כל החסום אשר חסם עגלוננו את אופני העגלה, הנה היא עפה כחץ על הצורים ועל האבנים, וחבוטיה ונדנודיה וקפיצות יושביה ממקומם נוראים מאד. עתה יחדלו גם הקולות ובטלו השיחות, כי מלבד אשר לא ישמע איש שפת רעהו, הנה איש איש עסוק עתה לאחז בחזקה במוטות העגלה לבל יְסֹעַר כַּמֹּץ ממקומו.

והדרך פונה שנית למעלה, ועגלתנו שבה ללכת לאטה. עתה הגיע תור עגלוננו לשאת קולו בנעימות ( melodien ) שירי הערבים.

אם רוח השירה שפוכה בכלל על מראה הירח הנעים השולח בדומית הלילה את קוי אורו הנוחים על פני כל הבריאה הַיְשֵׁנָה שנת מנוחתה, ועל ענפי העצים השולחים צלליהם עד למרחוק לסוכך על כל היקום השוכב לרגליהם, – הנה נעימות השירה הערבית הן הַמִּבְטָא היותר שלם והיותר מְכֻוָּן לכל ההתפעלות החרישית, אשר תתפעל נפש האדם למראה הזה. שירת הערבי היא, אשר לפניו נָגֹלָּה תמיד כספר יריעת התכלת הזכה הַמְשֻבָּצָה ברבבות פניניה המתנוצצים; שירת הערבי עובר אחרות המדבר היא, אשר אחרי שכבו למעצבה בלהט חם היום בצל גמלו הֶעָיֵף, יקום הוא וגמלו לתחיה בנשף בערב יום, ופיו מלא רננות הלילה הנותן לו להוסיף לאחז דרכו במרחבי אין קץ האלה; וכתפעלותו כן תצא גם שירתו לאטה ממעמקי לבו בתנועות נעימות ומְמֻשָּׁכוֹת לוקחות לבות אלה אשר אזן להם לבחן שירה.

“אָח – אָח!” נשמע בתוך העגלה קול מְמֻּשָּׁךְ ומתפעל, קול “צרור”נו הוא אשר לקול הזמרה החל להראות מעט מעט אותות חיים בשלחו את ידיו מבעד לאדרתו, ובהורידו את רגליו, וישב ויהי ככל האדם, “אָ – אָח! יַא לֵילִי! יַא לֵיל32!” שב וישנה את דברי מזמר בטוב לבו עליו. – –

והכפר, העומד במדרון הַתֵּל אשר לשמאלנו נגבה, הוא הכפר הנודע לפנים בשם “קרית יערים”. ולפני הכפר, בינו ובין דרכנו, חֻרְבַּת בית תפלה נוצרי, אחד משרידי בניני ימי הבינים אשר השאירו הצלבנים ( Kreuzfahrer ) בכל אשר נפנה כיום בארצנו. וקרוב לדרכנו על פני השדה קבל “אַבּוּ גוּשׁ”, הוא אבי המשפחה הנערצה, ו“שביל”33 מים אצלו לטובת עוברי הדרכים.

עוד מורד אחד ומעלה והנה הגענו למרום הרי יהודה, אשר אצל הכפר “סדיס” הנשקף על פני השפלה ימה עד הים הגדול. ומפה והלאה יחל המורד הגדול ההולך הלוך וירוד עד השפלה בעמק.

וּבְהַחִלֵּנוּ לרדת בשלשלת ההרים, ראינו רבים מהם חשופים באין עליהם לא מח ולא אדמה מצמחת, בלתי אם שִׁכְבוֹת סלעים המגֻבָּבוֹת אחת על אחותה כמדרגות; והשכבות לא רבוצות ולא זקופות, כי אם נטויות בשפוע ממזרח ימה. ומראה ההרים כלם כאלו מעדו רגליהם וַיָּכֹפּוּ הצדה, וכל אשר נוסיף לרדת, כן הראה את ההרים מוסיפים לעטות מַעֲטֵה ירק ולהתכסות ביונקות אלונים וחרובים היוצאות משרשי העצים, אשר נשארו בארץ מימי קדם. מהשרידים האלה נוכל לציר לנו עד כמה היו ההרים האלה מכֻסים לפנים בעצי יער עבֻתִּים, ואחר באו יושבי הארץ, ובלי חמלה עקרום מעט מעט בהצטרכם לעציהם, ואחרים לא נטעו במקומם מאפס דאגה לימים הבאים; וַיֵחָשְׂפוּ יערות "קרית היערים " וישארו חשופים כיום הזה. ואף על השרשים הדלים המצמיחים את השיחים הקטנים בא יום הקרץ כנראה; כי זה שנים אחדות אשר נִתְּנוּ הרי ההפקר האלה בחכירה לאכרי הנגב לעקר את שרשי עציהם לפחמים, ולמן העת ההיא ירד מחיר הפחם בירושלם, ואף בימי החרף לא יוסיף עוד לעלות כאשר עלה לפנים.

וכשרידים חשובים לעצים, אשר כסו את ההרים האלה מסביב, יוכלו להחשב ארבעת האלונים הגדולים אשר לצד הדרך משמאלנו בעמק, הפושטים ענפיהם כמעט לרחב דרכנו, כלה, ובעבר עגלתנו מתחתם נדמה לנו כאלו באנו אל תוך תעלה לְעָבְרָהּ. הענפים רועשים, והצרצרים המקננים בהם ישמיעו את צרצורם הסואן – אלה המה “עצי האִמאַם עלי”. ואצלם בית מסגד למושלמים אשר נהרס מרב ימים, אך פחת עירנו אשר כִּוֵּן לבצר את רוח הקנאה הדתית בקרב ההמון ויתקן בדקי כל בתי תפלת המושלמים בירושלם ובסביבותיה, נתן צו וישובו לתקנו ולבנותו מחדש.

עתה הננו עוברים בגיא אשר בין שתי שורות ההרים הרמים, הוא “ואדי עלי”, והדרך ישרה וסלולה עד בואנו “שער הגיא” (באב אלואד), הוא השער אשר להרי יהודה.

יט. יְהוּדָה גְרזֹבְסְקִי

(סגנון קל וטבעי)

בַּמּוֹשָׁבָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חג האסיף במושבה! מה נעים הוא החג הזה לָאִכָּר היושב במושבה עבריה בארץ העברים! הוא, אך הוא יודע את החג ואת הַסֻּכָּה ואת נעמם!

שבועות ימים רצופים ילין האכר באחרית הקיץ בְּגָרְנוֹ. כל הלילות ישמר את תבואתו, ולבקרים יזרה לרוח בַּמִּזְרֶה לְהָבֵר הַבָּר מן התבן.

הָעֲרֵמָה הגדולה אשר חננו ה', היא מטתו אשר ישכב עליה; טַלִּיתוֹ הֶעָבָה – מכסהו, אשר יְכַסֶּה בה את גוו; כִּפַּת-השמים הגדולה – קורתו אשר יֶחֱסֶה בְצִלָּה. טל הלילה ירטיב את שערות ראשו, והרוח הקל והצח ילחש באזניו תִּקְוֹת טובות ונעימות.

בבקר השכם בטרם יאיר השחר, יזרה האכר את הַגֹּרֶן במזרה, הוא קלשון גדול בעל שִׁנַּיִּם, ונפל הבר ארצה לרגליו והתבן יתרומם למעלה והתרחק מעט ממנו ונפל גם הוא ארצה. והַמֹּץ יִרְאֶה הלאה אל מקום יהיה שמה הרוח, אולם גם בשערות ראש האכר ובזקנו יבוא מץ לא מעט.

וְכִזְרֹחַ השמש יביא האכר את שְׁוָריו או את סוסיו מן המרעה לדוש את הגרן, ועמד האכר בְּטַבּוּר הגרן ובידו חבל אָרּךְ קשור אל צוארי הסוסים או הפרים, אשר ילכו וירוצו סביב לו ודשו ברגליהם את התבואה.

כן יעברו הימים הלילות, והאכר לא יבוא כמעט אל ביתו, הרחוק מגרנו רק צעדים אחדים, והיו לו הימים לעבודה והלילות למשמר.

ובכלות האכר את עבודתו בגרן, ואסף את תבואתו אל הָאָסָם, או אל הַמַּטמוּרוֹת34 אשׁר בארץ, ולבו שמח מאד; ובשמחה גדולה יחג את חג האסיף יחד את בני ביתו, ועשה לו בְּגַנִּינָתוֹ35 אשר לפני ביתו, סֻכָּה מענפי העצים אשר נטעו ידיו, ובסכה הזאת ישמח כל שבעת ימי חגו; בה יאכל בשמחה את הלחם אשר נתנה לו אדמתו; בה ישתה בשמחה את היין אשר נתן לו כרמו; בה ייטיב את לבו בזכרו, כי יושב הוא על אדמתו, על האדמה הטובה אשר ישבו בה לפנים אבותיו ואבות אבותיו, וכי, כמוהם אז, יושב הוא תחת גפנו ותחת תאנתו.

כ. מֶנְדֶּלִי מוֹכֵר סְפָרִים

(סגנון חי ונעים, קרוב לסגנון המדרש)

– – – פעמים רבות הריני מרגיש בי, שבעצמי אֵינִי אֶלָּא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן זוגו בגויה אחת, והם מְשֻׁנִּים בדעותיהם, מְנַצְּחִין וּמְקַנְטְרִין זה את זה תמיד; כְּשֶׁזֶּה בוכה זה שכנגדו שוחק, ומה שהאחד מְשַׁבֵּחַ חברו מְגַנֶּה. מנדלי אחד – שוטה, מאמין כְּפֶתִי לכל דבר, וכשרואה בני אדם מִתְנָאִים לפניו בדבורם ונִמּוּסָם, הוא אומר שֶׁתּוֹכָם כְּבָרָם. כל שיחה נאה כְּלַפֵּי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מְזֻמָּנִים לעשות עמו בעת צרה טובות וגדולות. וכנגדו מנדלי השני – פִּקֵּחַ הוא וערום כנחש, והוא מקטני אמנה ויודע, שלא כל מה שנוצץ. הוא זהב, ולא כל מהמראה טְלָפָיו הוא כָּשֵׁר. בזמן שֶׁתָּכְפוּ הצרות ודחקה השעה בְּקַבְּצִיאֵל, היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודם יחיד, כאחד מן הגבאים בחדשו. הוא נתן דעתו לענין הקולוניות ויציר לו בדמיונו חיים חדשים לעת זקנה, ככלות כחו; הוא קפץ ומכר את סוסו ומאם בעסק הספרים, נעשה שֻׁתָּף לרבי ליב המלמד וְהִפְלִיג עמו למדינת הים, לבקש שם את מזלו; ולא היה מְסֻפָּק אפילו רגע אחד, שבכח ידו של השם יתברך וּבְמָמוֹנָם של ישראל ימצא לו מנוחה נכונה. אבל עכשיו בק"ק שיחור עלה לִגְדוּלָה והתחיל מְטַפֵּחַ על פניו של מנדלי השוטה ולפרש לו בפרוטרוט כל פשעיו, והיה מכעיס ובא כליו בקֻשְׁיוֹתָיו: היהודי רצוץ וְתָשׁ שֶׂכְּמוֹתְךָ, איך מְלָאוֹ לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו, שאינם לפי כחו ולפי ימי חייו? וזקן אחרי בלותו, איך הוא מְיַלֵּד את עצמו וחוזר לימי נעוריו? לאן אתה הולך? למה אתה נושא את נפשך לְקֻפָה של צדקה ומפסיד בזה לאחרים, שהם כְּדָאִים והגונים לכך ויכולים לפעל ולהביא תועלת לעולם יותר ממך? עצל, למה תשכב בבטלה, ומה לך פה בהאכסניה? – –

ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרין ומנקרין וּמְסָרְטִין זה את זה כתרנגולים וקולם הולך ומזעזע את מוחי. נחפזתי וירדתי לשוק, כדי להשתיקם, אבל הם לא עמד מזעפם והיו מכעיסים ובאים עד שעשוני חמר-גמל, זה מושך אותי לכאן וזה לכאן, ואיני יודע אנה מפניהם אברח. השוטה שלי טורדני וקורא: כַּלֵּךְ לך אצל פמליא של חבריך, לְהַנֵּי יהודים מרודים ויוצאי חפזון שכמוך, ובחברתם תמצא מנוחה לנפשך העגומה, אבל הפקח מוֹחֶה בי ומנהם כארי: שוטה שבעולם! אנה את העולה? ומה תעשה הָתָם? איזו מנוחה יש למצא בין הני הנמושיות, דְּווּיִם וסחופים, שדעתם מְטֹרֶפֶת עליהם? – בין כך ובין כך כרכתי כמה כרכורים בשוק, הרגלים רצוא ושוב – ואני איני מרגיש מפני הַטֵּרוּף.

– רבי מנדלי! – השמיע לאזני את שמי איש אחד, שבא כנגדי וְנִתְקַל בי בשעת פגישתנו כל כך, עד שֶׁנִּתְמַעֲכוּ צַלְעוֹתֵינוּ. עמדתי וְנִסְתַּכַּלְתִּי בפניו והייתי מכיר בו את פלוני, שראיתיו אצל הַקַּרְלִינִי. – לְהֵיכָן את הרץ כל כך בנשימה אחת? – שאלני האיש בתמיה והחזיקני בכנף בגדי.

– ריצת רגלים זו הליכה היא – גמגמתי בלשוני – היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו… הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקַשְׁקְשִׁין, העורקין מזדעזעין, המוח דוחק והרגלים רצות….

– אבל היהודי הרי הוא גם אדם – השיב פלוני בשחוק של חבה – ואדם ראוי לו שיהא מתון ולידע, שֶׁעֵת לכֹל חפץ ולַכֹּל זמן.

– לכל ולא לישראל – אמרתי במרירות ובמנוד ראש – היהודי, כמו שהוא בחייו ומנהגיו אינו מעולם בעתו ובזמנו: אוכל ושותה לא בזמנו, פורע חובותיו ובא בבקשותיו ומפשפש ומחשב במעשיו לאחר זמן – – ומזקין ומת קודם זמנו. וזה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים, שֶׁאֵרְעוּ לבני ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם; ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורו אחרונים, בשביל שׂכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר שמנם. – – וכל זה לא אמרתי אלא להתודות לפניך, שנכנס בי רוח שטות ונכשלתי בדבר לעת זקנתי, ככלות כחי ועבר זמני.

– יודע אני למה את המרמז, עוד היכן עקיצתך ברמז זו מגעת. אתה נושך בעצמך ובשרך ואחרים מרגישין. ולי יש תשובה על איזו דברים שבדבריך, אלא בשביל שאני רואה אותך מצטער ותוהה, אין רצוני לקפחך בדברים – אמר פּלוני והציץ עלי ברחמים; אף אני העמדתי עליו פנים והכרתי בו שהוא בעל שתי רשויות כמותי, ושני פלונים בקרבו. שעה קלה עמדנו זה בפני זה ושותקים. הפקח שלי משתעשע עם הפקח שלו, והשוטה שבי מתלחש עם השוטה שבו, ובשעת רצון זו הרגשנו, שאני והוא דעותינו שוות, והמחלוקות בינינו אי אפשר אלא ִלְמָלִי שנתבלבלו הזוגות והשוטה של האחד היה מְדַיֵּן עם הפקח של חברו, ממש כמחלקת זו שבין שני מגדלים או בין שני פלונים משֻנִֻים, בגופו ובעצמו של כל אחד מאתנו.

כא. אַחַד הָעָם

(סגנון מָדָּעִי מְדֻיָּק ויפה מאד)

מִשֶּׁהִתְחִילָה לשוננו הַלְּאֻמִּית להשתכח מפי עמנו, חדלה גם רוח השירה לִשְׁרוֹת עליה, וּבְהִתְפַּתְּחוּתָה בְּחַיֶּיהָ שבכתב נטתה בהכרח לדרך המחשבה הָעִיּוּנִית. לשון המשנה והמדרשים היא צעד גדול לפנים בְּיַחַס אל בהירות המחשבה וּבֵרוּר המושגים, וצעד גדול לאחור ביחס אל דקות הרגש והשתוחחות הנפש; אבל העם עצמו לא הרגיש עוד את החסרון הזה. צרותיו הרבות עזרו הרבה להזקין את רוחו ולרוממו מעל לכל תענוגי הרגש הַמְסֻלְסָל, וְהֶמְיַת לבו לא בקשה לה עוד מוצא ב“דברי זמר”, כי אם במחשבות של תקוה ותנחומין. וכשׁנתחדשה הספרות ועמה גם הלשון בימי הבינים, לא שם העם לב הרבה למליצה ושיר אלא אם כן מצא בם מחשבה חביבה (תפלות, קינות, שירים למודיים). ואלו היו סופרי הדורות ההם עוסקים רק בסלסול הלשון וביצירות יפות לשם יֹפִי בלבד, לא היתה פעולתם הספרותית עוֹשׂה רושם נִכָּר וגם חדושיהם בלשון היו כלא היו. אבל ר' יהודה הלוי כתב, מלבד שירים, גם ספר הַכּוּזָרִי, שנעשה בהעתקתו העברית לספר לְאֻמִּי; הראב“ע [ר' אברהם בן עזרא] כתב, מלבד חידות ושירים, גם פרושים וספרים עֱמֻקִּים, שנתנו מזון לרוח העם כאשר אהב; ואפילו עמנואל הרומי כתב, מלבד מחברותיו הידועות, גם ספרים עיוניים שאין בהם אף צל ליצנות וקלות ראש; ובעת אשר ממחברותיו הסב העם את עיניו בגעל נפש ואסר על עצמו את הקריאה בהן, היו ספריו האחרונים מְכֻבָּדִים ונקראים. וככה, בזמן החכמים האלה ואחריהם, במשך דורות אחדים, לא חדלה הספרות מלהוליד ספרים חדשים, מָעֲתָּקִים ומקוריים, המלאים השקפות עֲמֻקּוֹת ומחשבות רחבות בענינים הקרובים ללב העם; ואעפ”י [ואף על פי] שהמחשבות החדשות האלה התנגדו פעמים רבות אל האמונות הקדומות ששלטו בְאֻמָּה ועוררו מפני זה מלחמה ורעש; אבל גם מתנגדיהם לא יכלו לְבַטְּלָן בתנופת-יד קלה ולהבזותן בעיני העם כדברי הֲבָאִי שאין כדאי להטפל בהם; אדרבא, על ידי המלחמה נתפרסמו עוד יותר, משכו אליהן לבות “המעינים”, וסוף סוף מצאו מהלכים גם בתוך המון הקרואים ונעשו חביבות וּמְכֻבָּדוֹת על כלם. ועמהן הלכה גם לשונן הלוך והתפתח, הלוך והתפרסם, עד שלבסוף היתה לקנין לְאֻמִי תמידי; בעוד ששפת המליצה והשיר של העת ההיא לא האריכה ימים ולא עשתה רושם גדול על שפת הדורות המאוחרים.

ומני אז לא פסקה עוד הספרות הַלְּאֻמִּית הזאת בעמנו, ואין לך דור שלא הוסיף בה משלו איזו ספרים חדשים. אבל חייה אלה בדורות הבינים האחרונים היו חיים של עמידה ולא של התפתחות. בני ישראל נסגרו בחומות הַגֶּטוֹ ונתרחקו כמעט לגמרי מגבול הקולטורה הכללית, ובאותה עת שמחוצה לו רעשו עמודי הקולטורה ההיא ומחשבות גדולות באו לחדש פני העולם, הוסיף עמנו להתרנס במנוחה מן האוצר הישן שהניחו לו לנחלה חכמי הדורות שעברו, וכל ספריו החדשים אז לא הביאו כל חדש, אלא כָּפְלוּ וְשִׁלְּשׁוּ במלות שונות מה שנאמר ונשנה כבר לפנים. ובאין מחשבות חדשות המבקשות להן לבוש בלשון, לא היה אפוא צֹרֶךְ עוד בהרחבת הלשון והמשך התפתחותה, ועל כן לא יספה עוד גם היא להתפתח וקפאה ביחד עם המחשבה באותו המצב שהניחוה בו החכמים הראשונים. או יותר נכון, ירדה עוד מעלות רבות אחורנית; כי רבים מהמחברים החדשים, בהרגישם אולי את העניות אשר בתֹכֶן ספריהם, השתדלו לכסות מערומיהם על ידי סגנון זר ולהג הרבה בלי טעם.

כב. בֶּן-אֲבִיגְדוֹר

(סגנון קל ונקי)

יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא

השמש עומדת בחצי השמים ומשם היא מַרְאָה פנים שוחקות להבריאה ושולחת אליה מַבָּטים חמים ומאירים, קוי אור וזהר, השופכים אור בהיר על פני הככר הנחמד והנעים הַמִּשְׂתָּרֵעַ מסביב והמרהיב כל עין ביפיו ובכל חמוּדותיו הנגלוֹת כספר לעין כל עובר. שם גבעות מְכֻסּוֹת בִּירַק דשא ועמקים עוטפי בר, שדמות אֲרֻכּוֹת עטופות מעטפות ירוקות, ירקרקות, צהובות ולבנות ונראות מרחקו כ“דוֹמִינוֹת” מְשֻׁבָּצוֹת בצבעים שונים. השבלים, מהן עוּלות ימים נצבות בקומה זקופה ומרימות ראשיהן בגאון והוד, מהן באות בימים כפופות ראש כענוים ושִׁפְלֵי בֶּרֶךְ, ומהן זקנות, שוכבות בעצלתים כעיפות מֵחֹם היום וישנות שנת צהרים… כל רוח קל לא יפוח בחוץ, כמו המלאך הַמְמֻנֶה על הרוחות חס הוא על השבלים הזקנות ואיננו חפץ להפריען משנתן… השושנים והחבצלות עוצמות עיניהן ונותנות חייהן לקוי השמש הנושקים אותן בחם ורגש, ואֹדֶם חכלילי יְכַסֵן. – היער הזקן לא ימצא, כפיי הנראה, חפץ בחברת קוי השמש הנלהבים, השואפים לחמדות הארץ ותענוגותיה ולא יתנם לבוא אל תוכו, לפַזֵר ולכרכר בו כמעשיהם בשדות, והנהו מתבודד במועדיו ותפוש במחשבותיו וזכרונותיו העתיקים, אשׁר ירהיבוהו וימלאו כל קרביו רגשי גאון… אך ילדיו הקטנים, הצפרים וכל בעלי כנף,, מבלי שׁים לב לאביהם הזקן ומנוחתו, הגם רוקדים ומעופפים מענף לענף, צוהלים ושמחים, מצפצפים ומהגים, משוחחים בקול, שרים ומזמרים… – – וּמִפֹּה ומשׁם יִשָּׁמַע קול הֶמְיַת הנחלים ההולכים לאט ושוטפים בקול המול הנעימה ופני המים מזהבים פה ושם, – קרני השמש רוחצות בהם. לרגעים, שׂוֹחוֹת הנה והנה ומשחקות את הדגים המשוטטים מתחת לפני המים. – – –

אך ממול הככר הנחמד הזה תשתרע ככר עזובה ושוממה, אין בו כל עץ וכל שיח, כל פרח וצמח הארץ, כי אם ערבות חול וסלעים… ואין כל צל להסתר בו מקרני השמש הלוהטות שמה… בכל עֵבֶר בִּצּוֹת ואגמים המעלים מקרבם אדים ולח, צחנה ובאשה. גם שם שוררת דומיה, אך לא דומיה נעימה כי אם דומית המות, ולעתים יִשָּמַע קול העורבים ובנות היענה הצורחים מר בקול מוזר השורט שרטת בנפש… הטבע יֵרָאֶה שם כמת ערום לבי תכריכים, ומסביב לו מקוננים ומספידים שְׂכוּרִים… ובאחת הפנות תֵּרָאֶינָה מצבות מפֻזָּרוֹת פה ושם בִּלְחָיֵי רבות מהן עלו עשבים ירוקים והכתובות שעליהן נמחקו… המקום ההוא בית מועד לכל חי הוא… וקול נחר ומר, קול בכי ויללה, קול העוצר בקרבו עצב עתיק יומין, עצב של אלפי שנים, יפריע את דומית המות אשר מסביב…. הקול הזה בוקע ועולה מבין הקברות, אשר בירכתי הככר השוממה, והוא עולה ויורד, מתגבר ורפה חליפות… הקול הזה הוא קול איש זקן היושב שמה על הארץ, על יד אחד הקברים ומקונן ובוכה מאין הפוגות.

ופני האיש הַחִוְרִים כשיד מפיקים יגון מר, אֵימָה וּזְוָעָה, מצחו מלא קמטים, עיניו רכות מבכי, שמורותיהן אֲדֻמּוֹת וריסיהן כבר נשרו מעליהן. מבטי עיניו כהים ונלאים ותועים הנה והנה. והוא עטוף בגדי אבל ומטפחת גדולה חבושה לראשו. – – –

הזקן הזה הוא המקונן הַלְּאֻמִּי, ירמיהו הנביא! – – –

היום הזה הוא היום התשיעי לירח אב – והוא יושב ומקונן את הקינה הַלּאֻמִּית מעשה ידיו.

וקול מלים, בלולות באנחות ויללות, יִשָּׁמַע לאזן:

“אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רָבָּתִי עָם – דַּרְכֵי צִיּוֹן אֱבֵלוֹת מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד – – –”

דומית מות… קינת המקונן תשתפך בכל מרחבי הככר, ומתחתיות ארץ יענה לעומתה הטבע השומם בהד קולו, הד מות, הד איום ונורא….

והעורבים ובנות היענה צורחים מר….

ושמה בככר הנחמדה אשר ממולו יְרֻנַּן וִירוֹעָע… השמש מראה שם פנים שוחקות, הנחלים יהמו בהמולה נעימה, הצפרים צוהלות ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש…

מה להטבע הצוהל ולקינת המקונן?….

רגעים אחדים החשה המקונן ואחר הכה על חזהו ושפתיו דובבו:

"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם – צדּיק הוּא ה' – וַיִּגְדַּל עֱוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדוֹם – – "

אנחות ממֻשכות התפרצו מלב המקונן….

פתאם נשא את עיניו למרום ויחל לשפך שיחו לפני ה':

“זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ. – יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ – לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים? הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם”.

עיני המקונן אורו מעט… תפלה הֵקֵלָּה את יגונו וַתָּשֶׁב את נפשו…

“חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי – דובבו שפתיו בלחש – עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ. טוֹב ה' לְקוָֹיו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנוּ, כִּי לֹא יִזְנַח לְ עוֹלָם ה'”.

“אוֹרִיד כַּנַחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה – הוסיף המקונן לדבר אל נפשו – לֹא אֶתֵּן פוּגַת לִי” – – – אולי יחוס אולי ירחם.

ולאט לאט התרומם מעל הארץ, התבונן אל כל סביבותיו בעינים מפיצות עצב נורא וישתטח על הקברים וירם קול בוכים וישאג וינהם כלביא:

"עֱצָמוֹת חֱבִיבוֹת, מָה אַתֶּן שׁוֹכֱבוֹת? בְּנֵיכֶן גָּלוֹ וּבָתֵּיהֶם חֱרֵבוֹת, וְאַיֵּה זְכוּת אָבוֹת בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת? – – –”

כג. יִצְחָק לֵיבּוּשׁ פֶּרֶץ

(סגנון חפשי, יפה וקל)

יש לי תלמידים מבני הגבירים, תלמידים מְפֻנָּקִים, שאינם יכולים להבין, מדוע אני לומד גם בעצמי, והם מצפצפים ומַהְגִּים: למה לך, רבי, ללמד? היש גם לך מלמד? ומי דורש ממך לשבת על הגמרא וללמד?

והשוטים הללו אינם יודעים, שהעולם בעצמו הוא מלמד, שדאגת פרנסה וצרות צרורות מְלַמְּדִים הם, שֶׁהַיִּתּוֹשׁ שֶׁבַּמֹּחַ מְלַמֵּד הוּא, ושגם אבותיהם, בעלי הבתים, מלמדים טובים היו….

זו תורה וזה שכרה….

כְּשֶׁאֲנִי פותח את הגמרא – מי ידמה לי, מי יִשְׁוֶה לִי? – כשאני פותח את הגמרא, יודע אני, שנפתחו לי שערי שמים, שהקב“ה נתן לי ברחמיו וברב חסדיו כנפים, כנפי נשר; ושאני עף ונס מהעולם הזה, מעולם ׁשֶׁכֻּלוֹ שקר, חנופה וִיסוֹרִין, אל עולם אחר, אל עולם שכלו טוב, לפי שּׁכֻּלוֹ שֵׂכֶל טוב, ואין יד בעלי-בתים תַּקִיפִים והדיוטים גסים ועמי הארץ שולטת בו…. ואין שם לא דאגת פרנסה, ולא ילדים רעבים, ולא נשים צַעֱקָנִיּוֹת, שם אני – אני המלמד הַסַּכְלָן והשפל, האביון, הנדכה ובעל היסורין, – שם אני גבר בגוברין, גבר אָלִים, שליט ומושל, וידי בכל והכל בידי; ואני בונה ש”י עולמות ומחריבם, ובונה ש"י עולמות יפים ונאים מהם, ואני דר בהם וחי בהם וטועם טעם גן עדן…..

ויודע אני עוד, שיודע אני יותר ממה שאני אומר לאחרים וממה שאני מְגַלֶּה להתלמידים, ושיש שם עוד דברים בְּגֵו, מה שעל פי הרב הפה אינו יכול לדבר והאזן אינה יכולה לשמע; אבל הַמֹּחַ יודע והלב מרגיש ומתפעם ומתנבא…

כשאני לומד בפני עצמי, השנים האוחזין בטלית, אינם אנשים פשוטים מן השוק, אינם ראובן ושמעון פשוטים, כמו שאני מבאר לתלמידי…. והטלית, שהם מריבין עליה, אינה טלית פשוטה מחנותו של יוסל פֶּשֶּׁלִיס, למשל…. אך אני שואף ויונק נִיצוֹצִין מבין השורות, מתוך התֵּבוֹת, מן האותיות, ואני ממלא כֻּלִי מן העור שנגנז לעתיד לבא…..

ועל כן כשאני לומד, העולם שלי – כלו שלי!

ומודה וּמִתְוַדֶּה אני שֶׁכְּשֶׁאֲנִי בא לבתי הגבירים ורואה אותם, והם יושבים ומצחקים כל הלילות בְּקֻבְיָה, או כשני שומע, שהאשכנזים יוצאים כל הלילה במחול, או כשאני עובר בחוצות ורואה שבבתי מִמְסָךְ יושבים בעלי מלאכות ופועלים וּמְאַחֲרִים בנשף ושותים, איני כועס ואיני מקטרג עליהם… להפך: מעי יהמו להם, כי להם אין תורה!

כשהייתי מלמד בכפר ראיתי, והנה הצפרים מתאספות בסוף הקיץ, בימי הרוחות הרעות והעננים, לַהֲקוֹת לַהֲקוֹת, לעזב את ארצנו ולנוע אל ארצות אחרות…. הצפרים אינן רוצות ואינן יכולות לשבת פה, יודעות הן שיבואו עבים והורידו גשם קר ואחרי כן שלג רב, ויהיה חשך, קֹר וקפאון, והצפּור איננה יכולה להתקיים….

ופעם אחת ראיתי צפור קטנה ובעלת מום, שנשברו כנפיה, והיתה מְדַדָּה ומדדה בטיט ובחמר, ולא מצאה מנוח לכף רגליה…. וָאֹמַר: זאת היא נִשְׁמַת עם-הארץ…

תנו להם תורה, תנו להם כנפים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם טוב, – אך כנפיהם שבורות, והם רומסים בטיט היון, ויוצאים במחולות, ומשחקים בקוביא, ומאחרים בנשף על הכוס…

נשוב לעניננו:

הלומדים והמתפללים נשמטו אחד אחד וילכו להם, וגם השַּמָּשׁ הלך לו, ואשאר לבדי ואין איש אתי… ומה מני יהלך? לאור הנר לפני הגמרא הפתוחה יכול אני לישב יחידי כל הלילה, ואֵינִי חוֹשֵׁשׁ כָּל עִקָּר וכבר נכנסתי לְעֻמְקָא דְּדִינָא, הַסֻיְ יָא עֱמֻקָּה, עמקה ורחבה מני ים, ושאלות וספקות ותמיהות כגלים וּמִשְׁבְּרֵי ים מתנשאים עלי לבלעני, – ואני לא אירא, אני שׂוֹחֶה וצולל ועולה! והמים – אין מים אלא תורה – מים חיים לנשמתי, מים צלולים וזכים ובהירים, ואני מרגיש, שהם רוחצים אותי ומעבירים מנשמתי את כל הָרְבָבִים והכתמים וְהַזֻהֱמָה, שדבקו בה במגע ומשא עם העולם…. ואני לומד אותה בטהרה, ובעוד מעט אזכה לראות את הניצוצים – –

כד. דָּוִד פְרִישְׁמַן

(סגנון המקרא, מסלסל ויפה מאד)

הַמַּלְאָךְ הַקָּטָן

"מלאך היה בשמי השמים ושמו… רָזי לי, רָזי לי! את שמו הנה שכחתי…. ואולם אין דבר: המלאך הזה היה מלאך קטן ויִפֵה תֹאַר, נחמד למראה ותאוה לענים, ומראהו כמעט כמראך אתה, או כמראך אתה, ניני ונכדי; אשר לחייו מְלֵאוֹת וַעֱגֻלּוֹת כתפוחים חדשים, ואשר עיניו יושבות על תְּכֵלֶת כשמשות בוערות, ואשר שפתותיו אֱדֻמּוֹת כארגמן של שְׁלֹמֹה, שעשתה לו אמו ביום חתונתו, ככתוב בשיר השירים, ואשר כנפיו צחורות ולבנות ומזהירות כשלג הרובץ על הר הלבנון. הלא תזכרו עוד את דבר השלג אשר על הלבנון – והמלאך הזה כֻּלּוֹ מחמדים מכף רגלו ועד קדקדו; אין בו כל מום וכל סֶלֶף, וגם רוחו נכון בקרבו עד מאד, וגם לבו טהור בקרבו עד לאין חֵקֶר, כי היתה נשמתו נשמת – מלאך. ואולם יש אשר גם השמים לא יִנָּקּוּ, ויש אשר גם במלאכים יושם תָּהֳלָה! וגם המלאך הקטן ההוא לא נקה מִתָּהֳלָה כלו. הן אמת הדבר, לא שלח המלאך הקטן הזה בְּעַוְלָתָה ידו ולא עשה כל תועבה וכל נאצה גדולה, ורק כטוב לבו עליו חמד בן-שעשועים זה לעשות מעשה לצון, ויבחר לו לפעמים שעשועים, אשר היו לפוקה לכל יושבי השמים, למען הכעיסם ולמען הרעימם. ואולם אלהים ראה את כל אשר הוא עושה ויהי כל-רואה, וַיִּלְאַט לו לנער הנחמד ההוא; כי נחמד היה המלאך הקטן הזה גם בכל תעתועיו הקטנים וגם בכל שערוריותיו הקטנות, ואדני אהבו; וישחק גם הוא כפעם בפעם מטוב לב, ויקרא לו “קונד’ס”, כי כן יִקָּרֵא לנער נלוז ונחמד גם יחד. – הנה כן, למשל, לא יָכֹל המלאך הנחמד הזה לשאת ולכלכל ספרים כספר “משלי”, כי נכתב הספר הזה ברב תֹּם וּבְכֹבֶד ראש, ותקצר רוחו תמיד בשבתו רגעים אחדים ללמד תורת מוסר מפי הספר; ויאמר בלבו, כי ספרים יְגֵעִים ודברים מְיַגְּעִים כאלה נכתבים רק לבני אדם ילודי אשה, שהם פלוסופים וחוקרים, וכחם אתם להיות בכל רגע ורגע שליטים ברוחם ובתאותם; אשר לא כן המלאכים הרכים והצעירים, האוהבים לפזז ולכרכר ולשמח בחיים. – ויש אשר עבר הרוח על המלאך הקטן והשובב ההוא, וכטוב לבו עליו חמד לו לצון, ויקם ויקח לו בסתר את המפתח אשר לאוצר השלג, ויפתח את האוצר בלאט; ובראותו כי עוד חם על פני האדמה, ובני האדם עודם מתהלכים על פני חוץ, והם לבושים את בגדיהם ואת שמלותיהם הקלים, ויקח את השלג וישלך אותו כְּפִתִּים ארצה, ויהי קֹר על פני הארץ לפתע פתאם; ובני האדם חרדו גדולה ולא ידעו מי הביא עליהם את הרעה הזאת בטרום מועד. – או יש אשר הביט משמים ארצה וירא את בני ישראל יושבים בסכות והם אוכלים וחוגגים איש איש כאשר בֵּרְכו- אלהים; ופתאם עברה עליו רוח משובה, ויהי פרא-מלאך אשר ידו בַּכֹּל, וימהר וירץ עד חוף הסמבטיון העליון, ויקח לו את המזל “דְּלִי” וימלאהו מים על כל גדותיו, וישפך את המים מן השמים ארצה, ויהי פתאם גשם על פני האדמה; והעם היושבים בסכות התפרצו כלם לְהִמָּלֵט על נפשם מפני הגשם, איש והדגים אשר הוא אוכל עודם בין אצבעותיו, איש והבשר אשר הוא אוכל עודו בין שניו, כי גֹרְשׁוּ פתאם. והמלאך הקטן בראותו את המהומה אשר הביא על היהודים התמימים, ויצהל בקול גדול וישחק וירקע ברגלו על קרקע התכלת אשר לרקיע השמים, ונפשו חגרה גיל אשר אין ל קֵצֶה. – לפעמים ראה את הירח המאיר לארץ וליושביה, ותתעורר פתאם שרירות לבו הקל, ויקם ויהפך את הקערה הגדולה הזאת על פיה, ויהי פתאם חשך ואפלה על פני כל הארץ; ובני האדם לא ידעו את אשר היה להם, כי “הַלּוּחַ” אשר אתם נִבָּא להם מראות אחרים בשמים. או יש אשר לקח אלהים את הירח ויסגר אותו בתוך הַנַּרְתִּיק ויחביאהו בתוך חֶביוֹנוֹ, למען היות חשך על פני האדמה; ובני האדם העיפים והיגעים ישנו את שנתם הָעֲרֵבָה והמתוקה, לְהִנָּפֵשׁ מכל עמלם ומכל עבודתם; אז קם פתאם המלאך הנחמד והפרוע הזה, ויתגנב בלאט אל המקום אשר שם מַחֲבֵא הירח, ויוצא את הירח בלאט מנרתיקו, וַיִּקֹּב חור בקרקע הרקיע ואת הירח שם על פי החור הפתוח, ויהי פתאם אור גדול על פני כל האדמה; והמלאך הקטן התיצב מאחורי החור, ויבט לארץ לדעת את אשר עשה במשובתו – – – וישחק בקול גדול ויפזז ויכרכר בכל עז, עד אשר נבקעו השמים לקולו. –

כה. רְאוּבֵן בְּרַיְנִין

(סגנון עשיר, מְדֻיָּק ויפה מאד)

על גבעה נשאה מעט, על יד נחל זַךְ יושב עלם צעיר לימים. מצחו רם ויפה; עורקים דקים, כחושים, נשקפים מבעד עור רַקּוֹתָיו; שערותיו שחורות וברק להן; עיניו גדולות ומראיהן תכלת, תכלת עֲמֻקָּה, צלולה וַעֲנֻגָּה; שמורותיו ארֻכּוֹת, דקות, שחורות ומשליכות צל קל על לחייו הַחִוְרוֹת, אשר רק אֹדֶם קל מרחף עליו. כל הרואה את העלם הזה בפעם הראשונה יכיר בו בריאה עדינה ונדיבה, מְפֻנָּקָה וּמְטֻפָּחָה בידי הטבע עצמו. קסם מְיֻחָד ונעלה היה שפוך עליו וכל כל תנועותיו. מנוחה שאננה, טהורה, מְעֹרָבָה בתוגה נעימה, יהודית, פִּיּוּטִית חופפת עליו.

חדש תמוז היה. קורים דקים, לבנים, רועדים, הסתבכו במרחבי האויר. בפעתי הרקיע נמשכו רצועות בלתי ישרות אֲדֻמּוֹת כדם, וּבְאַפְסֵי הָאֹפֶק הלכו הלוך וכָהֹה, הלוך וגָוֹעַ, עד כי התמוגגו בתוך העבים הַכֵּהִים. בְּגֹבַהּ האויר עפו בדומיה צפרים קטנות כעדר רוחות, כמחנה צללים קטנים ועבים, ורק מעת לעת השמיעו קול צפצוף עליז, קול צְוָחָה מְסֻלְסָלָה, כמו בשורה בחרטומן מעולם רחוק, גָּבֹהַּ וּמְרוֹמָם. לרגלי העלם זָרַם נחל צר, והחֻפִּים הירוקים בעקלקלותיהם, צַלְעוֹתֵיהֶם וְשִׁפּוּעֵיהֶם היו לו כמסגרת מְצֻיָּרָה ביד בעל החלומות. מימיו זכים כַּבְּדֹלַח, ובשטפם על חלוקי האבנים השמיעו קול הֶמְיָה נעימה, המיה מְמֻשָּכָה ובלתי נפסקת; זאת היתה שפת הנוזלים, פִּטְפּוּט הטבע בלי סִמָּנֵי הַפְסָקָה וכללי הדקדוק. הנחל הקטן היה שקוף כִּרְאִי, קרני השמש האחרונות התפזרו בו כַּאֲבַק זהב. האויר היה רָוֶה ומלא בשמים חריפים. העלם חש, כי נפשו הולכת ומתמוגגת בהנפש הגדולה של הטבע.

דוד – זה שם העלם – קם זה ימים אחדים מחליו, אך לא שב עוד לאיתנו. לפני שבועות אחדים כמעט לא האמין בחייו; הוא היה קרוב אל המות, הוא הביט לעמקי תהומות ויחש כל בלהותיו. אך היום בצאתו מחוץ לעיר לשאף רוח צח היה בעיניו כמו “בריאה חדשה”. הוא הרגיש הפעם בקרבו כחות נסתרים, כחות אדירים וכבירים. במשך ימי מחלתו הָעַזָה כמעט כבה בו נר החייו הרוחנים, ועתה הנהו עוד הפעם חולם חלומות וחוזה חזיונות בהקיץ. לבו דופק בו בחזקה, בְּקֶצֶב ובמדה אחת עם דֹּפֶק הטבע אשר מסביב לו. עצביו מרגישים כל תנועה קלה, כל זִעֲזוּעַ דק בקרב לבבו ונפשו. מה נעימה הַיְקִיצָה וההתעוררות לחיים, אחרי אשר נפסקו, שָבְתוּ, חדלו משך זמן ידוע! כל ירק, כל גבעול, כל עלה, כל שֶׁבֶר-קליפה, כל גרגיר חוֹל וּמַפַּל צמח היו בעיניו כמו חיים ונושמים, חושבים ומרגישים; כלם יפים, אהובים וחביבים, כלם הם חלק מהבריאה הנשגבה, מהטבע הרחמן. הוא הרגיש בקרבו את נשמת כל היקום. אכן יש אלהים, קרא במעמקי נפשו קול חזק ואדיר; הוא הרגיש את האלהים בכל חושיו, בכל עורקיו ועצביו. נפשו היתה מלא העל כל גדותיה תודה ליוצר כל על החיים שהחזיר לו בכל מלואם וְעָמְקָם. לבו נמלא תהלה, בלי אֹמֶר ודברים, לאלהים; געגועים חזקים, לוהטים והתרפקות על כל הטבע. – – –

השמש באה. הלהב בקצה אֹפֶק השמים כבה לאט לאט. עוד מעט והרח הַחִוֵּר, הצנוע הופיע מבין מפלשי העבים הקלים והכהים. רבבות כוכבים נראים בשמי התכלת; האויר התקרר מעט מעט; רעד נעים, חרדת קדש, עברו בכל יצורי גוו של העלם החוזה. מסביב לו דממה נשגבה, מנוחה שאננה; החיים הנלוים כמו התעלפו, נאלמו מעט מעט; רק שם בְּעֹמק הלב, במסתרי הנפש, התגבר חוש חייו, התעמקו, התחדדו רגשותיו ושרעפיו. רסיסי דמעות, פּניני טל עלומים, נוצצו בעיניו לאור הכסף של הסהר. מה גדול ומה נשגב ונעלה הוא האל, אשר יחוש עתה ברוחו. – – –

דָּוִד זכר, כי עליו לשוב עתה הביתה, לבל ידאגו לו הוריו. אך זרמת הנחל, נֹגַהּ הַסַּהַר, קֶסֶם הליל אסרוהו אל הגבעה אשר הוא יושב עליה שקוע ברגשותיו. כמה מֹרֶךְ, כמה צניעות בְּמַלְכַּת- לַיִל זו; מה גבהו הכוכבים ומה נעים ברק זהרם; מה גדול הסוד, מה עֲמֻקָּה החידה אשר מסביב לו! לבו דופק בו בחזקה. – – –

1. הַפְּרוֹזָה.

הפרוזה היא שפת השכל, לאמר, היא מביעה רעיונות ומושגים שונים מן הדברים הנמצאים בעולם, או מתארת את הדברים והמקרים שהיו או הַהוִים במציאות כמו שהם. מטרת הפרוזה היא ­­‑ להודיע את האמת; הַיֹפִי דרוש להפרוזה רק במדה הדרושה לבֵרוּר הַתֹּכֶן.

הרעיונות והידיעות, אשר יביע וִיבָאֵר האדם בפיו, נקראים דְּרָשׁוֹת, ואשר יביע ויבאר בכתב ‑ חִבּוּרִים.

התנאים הַמֻּכְרָחִים לכל חבור פרוזי הם: אַחְדוּת הַתֹּכֶן. הַסְבָּרָה ברורה וסֵדֶר טוב בכל חלקיו.

2. חֶלְקֵי הַפְּרוֹזָה

חבורי הפרוזה נחלקים לחמשה חלקים ראשים: א) הַפָּרָשָׁה ( (Beschreibung. ב) הַסִּפּוּר, ג) הַמַּאֲמָר, ד) הַבִּקֹּרֶת, ה) הַמִּכְתָּב.

הַפָּרָשָׁה נותנת לנו מושג מאיזה עצם, מצב, או מחזה ממחזות הטבע, ומתָאֶרֶת את תְכוּנָתוֹ, חלקיו, חליפותיו וְיִחוּסוֹ אל עצמים ומחזות אחרים הדומים לו, או השונים ממנו. כן היא מתארת, למשל, איזו אבן, חיה, הר, עיר וכדומה.

הַסִּפּוּר מתאר עֲלִילוֹת (האַנדלוּנגען) של איזה עצם פרטי, או קְבֻצַּת עצמים ידועה.

הַמַּאֲמָר מביע רעיונות והשקפות על איזה עצם, מחזה הטבע או שאלה משאלות החיים.

הַבִּקֹּרֶת מתארת ערכו, או חסר‑ערכו, של איזה עצם, של איזו דעה, או של איזה חִיבּוּר.

הַמִּכְתָּב, הוא כתב הנשלח מאיש אחד לאיש אחר, או לאנשים מספר, וכולל בקרבו: ידיעות, פְּקֻדּוֹת, בַּקָּשׁוֹת, אזהרות וַחֲפָצִים שונים; ברכות ליום חג או מקרה טוב, השתתפות בצער, נחומים למקרה רע ואסוּן והשתפכות הנפש.

הערה. ויש חבורים רבים שיש בתכנם גם פרשה, גם ספור, גם מאמר ובקרת מְעֹרָבִים יחד.

3. הַפָּרָשָׁה

הַתֹּכֶן. הפרשה נותנת להקורא מושג מן החלקים, התכונות והמצבים השונים של עצם אחד או של קְבֻצַת עצמים ידועה. הסופר צריך לבאר ולתאר בפרטות את חלקיהם, תכונותיהם, המיֻחָדוֹת, יחוסם להזמן והמקום וסבות מצביהם השונים.

התכן דורש את הָאֱמֶת וְהַבֵּרוּר.

האמת כיצד? כאשר יתאר הסופר איזה עצם לחלקיו ותכונתו, הוא צריך בראשונה לִלְמֹד לָדַעַת היטב את העצם ההוא, עד אשר יהיה לו ממנו מושג נכון וַאֲמִתִּי.

הברור כיצד? הסופר צריך לתאר בפרטות מְדֻיֶּקֶת את החלקים, התכונות והמצבים הראשים של נושא הפרשה, לבל יְחַסַּר אחד מהם.

פָּרָשַׁת איש ידוע המכַוֶּנֶת ביחוד להראות את אָפְיוֹ, כשרונותיו ונטיות רוחו, לאמר, את עצמותו הרוחנית, נקראת פָּרָשַׁת‑הָאֹפִי, אשר יאמר לה בלשונות העמים “כַּרַקְטֵירִיסְטִיקָה”.

הַתָּכְנִית. על פי התכנית תחלק הפרשה לשלשה: א) הַפְּתִיחָה, ב) החלק הָרָאשִׁי, ג) הַחֲתִימָה.

בהפתיחה יתן הסופר מושג כְּלָלִי מן העצם הַמְּתֹאָר, או יתאר בכלל את הרושם שעשה עליו העצם ההוא, או את הזמן והמקום אשר ראהו בו, או את הדברים הסובבים אותו.

בהחלק הראשי יתאר ויפרש את חלקיו, מראהו, תכונותיו ומצבו בזמנים שונים.

בהחתימה מביא הסופר תוצאות הדברים האמורים למעלה, ומדבר על איזה דבר וענין שיש לו יחס אל העצם הַמְּתֹאָר.

הערה. ויש שיסתפק הסופר בהחלק הראשי לבד; אך בדרך אגב מזכיר בהמשך דבריו גם את המחזות הסובבים אותו.

4. חֶלְקֵי הַפָּרָשָׁה

הפרשה נחלקת לשני חלקים ראשים: א) פָּרָשָׁה מַדָּעִית; ב) פָּרָשָׁה אֳמָנִית.

הַפָּרָשָׁה הַמַּדָּעִית נותנת ידיעות מועילות על דבר איזה עצם. הסופר צריך לְפָרֵשׁ ולבאר את כל חלקיו, חלק אחר חלק, על פי סדר יִחוּסָם וחבורם זה לזה, וּלְהַבְלִיט ביחוד את תכונותיו הראשיות. הפרשה המדעית פועלת רק על שֵׂכֶל הקורא.

הַפָּרָשָׁה הָאֳמָנִית מתארת את העצם או את המחזה כמו שהוא, ומטרתה לעשות על הקורא אותו הרושם, שהעצם או המחזה עושים על המסתכל בהם. אבל הדבר הזה קשה מאד, יען כי המסתכל באיזה עצם או מחזה, רואה את כל חלקיו או את רֻבָּם יחד, והם הם העושים עליו את הרושם; תחת אשר הסופר לא יוכל לתאר את כלם יחד, בלתי אם חלק חלק לבדו, ועל הקורא לחַבֵּר את כלם יחד ולתאר לו בדמיונו את כל העצם כמו שהוא; ובהיות הדבר הזה קשה על הקורא, הלא יֶחֱלַשׁ גם הרושם. על כן טוב שתהיה הפרשה כתובה בדרך סִפּוּרִי. למשל, אם יחפץ הסופר לתאר איזו עיר יספר את אשר ראה בעברו ברחובותיה; ובחפצו לתאר איזה פרח יספר איך הוא צומח וּמִתְפַּתֵּחַ לאט לאט.

הָאַרְיֵה

(פרשה מדעית)

האריה יִמָּצֵא באזיה ובאפריקה. גבהו כסוס בינוני וארכו יגיע עד שמונה רגל; מראהו כָּתֹם‑חִוֵּר, ועל ראש הַזָכָר ועל צַוָּארוֹ וכתפיו תצמחנה שערות אֲרֻכּוֹת תלתלים והיו לרַעֲמָה. ראשו איננו עָגֹל, והוא כמעט מְרֻבָּע; חזהו רחב וחזק, ובטנו צרה מחזהו; בקצה זנבו הארֹך תמצא ציצית שער; לשונו רחבה וּבְקָצֶהָ עֲגֻלָּה, וחלקה החיצוני מְכֻסֶּה בְיַבָּלוֹת חדות הפונות לאחור, וגֹבַהּ היבלות האלה כרחב האצבע.

ומראה האריה מלא גאה וגאון והדר, וְכֻלּוֹ אומר כבוד; שאגתו נוראה, ואין אף אחד בין בעלי החיים אשר ישאג כמוהו. בלילה בצאת האריה לטרף טרף יוריד ראשו לארץ וישאג, ולקולו כמו תרעש הארץ מסביב, עד כי אי אפשר לדעת אל נכון מאין יִשָּׁמַע ויבוא הקול הנורא, המפחיד והמבהיל הזה. וכל החי אשר בככר מסביב, ירימו רגליהם לנוס בפחד וּבֶהָלָה אל אשר תשאנה אותם רגליהם, ובאו רבים מהם אל מוּל פני האריה ונפלו אל הַפַּחַת, אשר חפצו לְהִמָּלֵט ממנה. את האריה יכַנו מימים קדמונים בשם “מלך החיות”, ואת השם הנכבד הזה נתנו לו בני האדם בעבור גַּאֲוָתוֹ וגדלו וְרֹחַב לבו, אשר יַרְאֶה בכל דרכיו ומנהגיו, ועל הפיצו אימה ופחד על כל המקום אשר בארץ מסביב לו; כי פַּלָּצוּת תאחז כל חי, אשר ידע כי קרוב המלך הנורא אליו. בערב ובלילה יֶאֱרֹב לחי אשר יתן בו עיניו לטרפו, והתגנב לאט לאט, עד כי יקרב אל טרפו אשר בחר לו, סוס או פר, צבי או איל, עז או כבשה, וממרחק שתים עשרה רגל יקפץ קפיצה אחת ועלה על החי, הַמִּסְכֵּן, ותקע את צפרניו הארכות והחדות עמק עמק בבשר החי אשר נפל לו לשלל.

י. גרזובסקי.

הַמַּיִם

הַכֹּל טוב ויפה בטבע, והמים – הדר גאונו באמת. המים – חיים, זורמים, מעגלים גלים, נָעִים ונותנים חיים ותנועה לכל אשר סביבותיהם. תמונות שונות ומראות מְשֻׁנִּים למים. מראש סלע גָּבֹהַּ נוזל פלג מים זכים וטהורים, צחים וקרים; והפלג הקטן ירד מטה מטה אל הבקעה, וקול מַשַּׁקוֹ ישמע מסביב. וברקדו על פני שני הסלע ופרצו מַפְּלֵי מים אחדים קטנים וגם גדולים; ומסביב לַפֶּלֶג הכל יפה ונחמד, מלא חיים ושמחה, ופגש בדרכו בפלגים אחרים וְהִתְאַחֲדוּ יחד והיו לנחל גדול שוטף. ומשני עבריו צומחים יערי עץ עבים ורעננים, ובהם יקננו בעלי כנף וחית השדה תשכן שמה, ועל גדות הנחל ירעשו טַחֲנוֹת המים ובתי חֲרֹשֶׁת, והנחל ילך הלוך ושטוף עד בואו אל הים הגדול. ומה נכבד ונעלה הוא מראה פני הים המלא הוד והדר. ומה נחשב הוא בן-האדם בחיר היצורים מול גאון המים העזים וכחם החזק והעצום? הלא כמהו כאין!

הנ"ל.

אֶשֶׁד הַמַּיִם בְּאִימַטְרָה

(פרשה אמנית)

אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי ביום, ברוך תהיה לי בלילה; ברוך תהיה לי לאור החמה, ברוך תהיה לי לאור הלבנה; ברוכים יהיו לי מֵימֶיךָ, ברוכים יהיו לי אַשְׁדּוֹתֶיךָ; ברוך יהיה לי שִׁצְפְּךָ הגדול, ברוך יהיה לי קִצְפְּךָ הלבן; ברוכים יהיו לי גליך, אשר לא ישתקו אף רגע, וברוך יהיה לי קול שאונך הסואן וסוער, וסוער וסואן, ולא ידום ולא יחדל, ועולה אלי ונכנס אל תוך אזני, ובא משם אל קרב לבי ועורר בי זכרונות ימי ילדות וימי אורה ותרועת גיל. ברוך תהיה לי כל הימים, כאשר בֵּרְכוּךָ אלפי האנשים אשר חרדו אליך כמוני מצפון ומים, מיתר כנפות הארץ לראותך ולהתענג עליך – ברוך תהיה לי, אימטרה, אימטרה! – –

כי הנה נהר יוצא מיאור סֵימָה, הוא נהר וַקְסֶן, והוא יִלְפֹּת ארחות דרכו פעם בכה ופעם בכה, ועובר בין הסלעים ופורץ לו דרך; וכאשר יוסיף לפרץ לו את הדרך כן יעצם וכן יגבר וכן תרבינה הרצועות הַלְּבָנוֹת, אשר יחגר לְמֵזַח לו, ומדי הוסיפו להשתפך וּלְקָרְבָה אל כפר אימטרה כן ירבה שאונו והמונו וכן ירבו גליו הלבנים, עד כי בְּקָרְבָתוֹ לפני המקום הנקרא “אימטרה הקטן” והפך כלו לבן ואת שצף קצפו יֵז על כל סביביו. אכן כאשר יִסַּב משם ומטה ישוב לְהִנָּפֵשׁ מעט משאונו והמונו, ורק בבואו עד כפר אימטרה, וראו עינינו פתאֹם לפתע מראה, אשר יחיד הוא על פני כל אדמת אֵרָפָּה. – הזרם הזה, אשר במקום מוצאותיו תגדל מדת רחבו עד 190 מֶטֶר, ויש גם אשר תגדל מדת רחבו עד 336 מטר, והנה פתאֹם לפתע יבוא פה במצור בין הסלעים לנגד עינינו, ובעברו את סעיף הסלע, אשר מדת רחבו לא תגדל בלתי אם כארבעים מטר, וראינו כי יפרץ לו את דרכו בתוך הַמֵּצָר הזה בכח אדיר וחזק, והפרץ הזה הוא אשד המים הנודע בשם “אשד המים באימטרה”.

אשד המים הזה הוא הגדול מכל אשדות המים בְּאֵרָפָּה, ומלבד אשד המים הגדול באמריקה, הנודע בשם “אשד נחל נִיַּגָּרָה”, לא היה לנו עד היום הזה גדול ממנו בכח ובהדר.

בְּחַגְּוֵי הסלעים אשר על פני כפר אימטרה, יְפַלֵּס לו הזרם החזק נתיב אשר ארבעים מטר רחבו, כאמור, ושש מאות מטר ארך הנתיב הזה, והמים יורדים במורד אשר 18 מֶטֶר מדתו, ולפי החשבונות אשר הביאו לנו החכמים יורד הזרם בכל סֶקֻּנְדָּה וְסֶקֻּנְדָּה ארבעים מליון לוג מים, שהם 1,046,920 הֵקְטוֹליטר.

מי יְתַנֶּה תֹּקֶף הפרץ הזה ומרוצתו? – הַצְּבָעִים אשר היו לַמַּיִם בתחלה יאבדו לעינינו. המים לא ירעשו עוד באזנינו, כי אם יחילו וירגזו וישאפו לבלענו בסופה ובשערה ומלאו אותנו חרדות, ובהביטנו אל תוכם ולא נדע מה היה לנו. – בין סלעי המגור הרבים, אשר על שפת המים, ראיתי לי שן סלע גדול אשר שיאו עולה למרום, ומשם ראיתי את המראה הנורא אשר לפָנָי: חמר המים הרבים יסער אל מול הסלע הזה ובבואו עדיו יְנֻפַּץ, והַנֵפֶץ הזה יוליד לעיננו עמודי קצף לבנים; הַגַּל האחד יַכֶּה את הגל השני לרסיסים, וכל אלה יתמוגגו ויתפרדו והותירו אחריהם גלגלים הרוקדים לעינינו, ולהם תמונות מתמונות שונות ומראות ממראות שונים. ואבק יוצא מן המים יום ולילה, יום ולילה, לא ישבת; וכאשר רד היום וראינו את האבק והנה לו כל צבעי הקשת אשר בתוךְ הענן. וקול המים הולך הלוך וחזק, ואיש לא ישמע שפת רעהו בְּדַבְּרוֹ, ואדמת הסלע אשר מתחת לרגלינו תרעד ותרגז. והיה אם נָסֵב את עינינו רגע אחד מן המראה הנאדר ונביט על הסלעים אשר סביבותינו, וחשבנו כי רוקדים הם לפנינו ומאחרינו, וגם החוף והעצים וכל אשר מסביב לנו ירקדו ויצאו במחולות לעינינו. אכן בשובנו להביט על עמודי המים הלבנים ועל הקצף הלבן ועל הגלגלים הלבנים ועל אלפי התמונות והצורות השונות אשר למים, ופחד ורחב לבבנו ולא נדע מה היה לנו. – אני עמדתי זמן כביר על שן הסלע, ואביט אל הקצף הלבן ההולך הלוך וסוער, בעת אשר שפכה השמש גלי אור מתוק על פני גלי המים הנשפכים אל הסלע, ואחוש פתאם, כי ראשי עלי סחרחר ועוד מעט וקרסולי ינטו.

אשה גדולה מפטסבורג סִפּרה לי, כי בעמדה פעם אחת לפני מי האימטרה ולבה כמעט נמס בקרבה מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, חשקה פתאם חשק גדול להתנפל אל תוך המים ולנסע עמהם יחד את הנסיעה הגדולה אשר הם נוסעים…

דוד פרישמן.

5. כִּתְבֵי-מַסָּע

כתבי מסע נחשבים גם הם לאחד מחלקי הפרשה. בהם יתאר הסופר בדרך ספורי את כל אשר ראה בארצות ובערים אשר עבר בהן, את מחזות הטבע השונים, אשר לקחו את לבבו, ואת אשר קרהו בין העמים השונים, שבא עמהם במשא ומתן; ובדרך אגב יתאר את הליכותיהם ומנהגיהם. המקרים הַמְסֻפָּרִים פועלים על רגש הקורא, ובשכלו יִשָּׁאֵר סְכוּם ידיעות על אדות הדברים אשר ראה הסופר, ותאורי מחזות הטבע עושים על הקורא את הרושם שעשו על הסופר.

בְּקְרִים

– – באנו לְסֵבַסְתָּפּוֹל. נחרדתי [נבהלתי] לראות את מפלת העיר הגדולה הזאת עד היסוד! כי אם אמנם כבר שמעתי וגם קראתי בדברי הימים את כל המוצאות אותה [במלחמת קְרִים], אמרתי, כי רק המגדלים והמצודות נהרסו, ואולי נגעה יד האויב גם בעיר, בשנים שלשה בתים בכל רחוב. –אכן היאֻמַּן אם יְסֻפַּר, כי נשארו רק שנים שלשה בתים בכל אחד מרחובותיה, הגדול בעיר גדולה?! רק רחוב אחד ראיתי והנהו שלם בלי כל פֶּרֶץ וָשֶׁבֶר, והוא הרחוב, אשר בריאה בראו להם הצרפתים ביום אחד או שנים, אחרי נכבשה העיר, ולא היה להם מקום ללין. – כה הֻכְּתָה העיר, נחרבו כל ההיכלים הבנוים לתלפיות! נשרפו גם מקדשי-אל! ואך שואה ושַׁמָּה ישכנו בה – – – וכמו מתאבל עליה גם הים, ולכן יהמה ברעש קולו, ויהנה אך נכאים על כל מחמדיה!!

כאשר עזבנו את העיר, רד היום, מבלי יכלנו לראות היטב את ככר הארץ על יד דרכנו, ובבואנט לְבַּלַּקְלַוָּה, כבר הגיעה עת הערב. – –

בבקר השכם מהרנו לדרכנו, והגענו להר אחד גָּבֹהַּ מאד, ועליו שער גדול, וכבואנו בו, נגלה לפנינו לפתאם הים אשר עזב אותנו בְּבַלַּקְלַוָּה, והנהו כלו זהב טהור; ושם שמה באמצעו יתמלטון כידודי אש, וכברקים דולקים יאיצו להאיר את ראשי כל ההרים. כנפי השמים והארץ נחפו בירקרק חרוץ, משיקות אשה רעותה, ושרפים ואופנים ידודון במעגל על פני המים, ובתוכם יצא השמש מֵחֶבְיוֹן עֻזוֹ כמתהום הים, כמו עלה מן הרחצה, צח ואָדֹם, ויהי אור! יום שלישי…

כה עמדנו מחרישים וּמִשְׁתָּאִים על יפעת המראה הזה כרבע שעה! אז אמרתי: אכן אין לאנשי קדם עון אשר חֵטְא, ואין גם פלא כי עבדו והשתחוו לשמש – כי לא אכחד תחת לשוני, אשר בעמדי ככה וראיתי את עלות וצאת המאור הגדול בהדרת כבוד הזה, ורחש קדש לקחני ואמרתי: אכן זה השער לה'! עד כי חפצתי לכרע ברך לעושה מעשה בראשית, לולא ראיתי על המשקוף כתוב באותיות זהב: “בנדרסקיה דולינה”.

הַבֹּקֶר אור, וכמו מָסָךְ עלה מעל ככר הארץ הזה, מלא חמד! פה הררי אל וגבעות עולם, כלם אבן שַׁיִשׁ שחרחר, אדמדם, ירקרק, ותבנית ותֹאר כל אחד מהם כמגדל עז, אשר יבא להזכיר את הָאוֹרֵחַ את מגדל שִׁנְעָר! ובעוד נשואות עיניו לראות את ראשיהם המגיעים השמימה, והנהו עליהם! ומתחת רגליהם שכבת עבים ועננים אשר יגיעו רק לקרסוליהם. – ופה עֲמָקִים עֲמֻקִים כשאול ואבדון, עד כי תִּסָּגַרְנָה עיני הַהֵלֶךְ מפחד בלהות להביט בם למתחתיו; ואך תפקחנה, וראה כי הוא עובר בתוכם, והמה גנים לכל ירק ועשב, אשר נזרעו זה שנית בשנה הזאת, וגם בָּשְׁלוּ וגמלו למאכל. מעבר מזה כרמים וגני עצי פרי, וְאַשְׁכְּלוֹת ענבים וּפֵרוֹת שונים, בירקרק חרוץ, תכלת וארגמן, יגיעו לפיו; ומעבר מזה – סלעי מגור וצורי עולמים נטוים ותלוים מראשי ההרים ממעל לראשו, כמו יפלו עליו לִטְחֹן אותו עד אשר דק! כן תִּלְאֶה העין לראות את חליפות המראות הנעימות והמחזות הנוראות, אשר תָּקֹמְנָה יחד כלן בְּכִשְׁפֵיהֶן לקסם קסם על הַהֵלֶךְ, למשך אותו אחריהן, מבלי ידע באֵיזה מהן לבחר ראשונה; – ולפתאם והנהו במישור, נסו ההרים! והבקעות והעמקים ברחו למו! חדלו הכרמים, והגנים חלפו ואינם! והיה כי יתעצב האורח על אָבְדַן המראות הנעימות מעיניו, והוא מביט כה וכה, אולי יראם עוד שנית בטרם ילך וְיִפָּרֵד מהם – ובעוד רגע והמכשפות היפות ההנה עומדות ממולו, שם שמה על ראשי ההרים אשר מלפניו, וירזמון אליו הציצים והפרחים וכל פרי מגדים, לאמר: עֲלֵה הנה! עלה הנה! כי הדרך הזה לא ישר הולך, בלתי אם הלוך ושוב כנחש, או כי הַקֵּף יקיף את הר אחד תלול פעמים ושלש, למען הגיע בשפל או בראש ההר, העומד נִצָּב כעץ יער, מבלי תוכל לעלות עליו או לרדת ממנו ישר; והסוסים אשר כבר הסכינו בדרך הזה, ימהרו ירוצו וישאו את האורח כעל כנפי נשרים…

וכן ראינו במקומות רבים ההרים והגבעות מקפצים ומדלגים לפנינו, ומסובבים אותנו במחולות מחנים! הכרמים והגנים מגישים לנו קְטֹרֶת ומנחה, מריח כל בשמים וממגד תבואות שמש, וכל עצי היער עומדים על בהונות רגליהם, ואיש את אחיו ידחקו, לראות ולהביט על בני האדם, אשר יהינו לעלות על הררי אל ויערבו נפשם להתערב בשמחתם ולהיות כאלהים! – ואל נא תשכח, יקירי, שכל אלה המראות היפות, הן הנה על חוף הים, שהוא להן כראי מוצק מנחשת קלל, וכמו תפרצנה הַיְפֵה-פִיּוֹת ההן אשה על רעותה להביט בו ראשונה, לחזות יפעתה ונעם פניה; – וֹבִנְשׂא הים גליו, נוע ינוע כל ככר הארץ הזה וכל מחמדיו! ורק אחת חסרה לנפשותינו בענג ועדן הזה, והיא זמרת וקול התור, אשר לא יִשָּׁמַע בקרים כבגלילות ארצנו; וכמו כלילת יפי היא הארץ הזאת, אשר אך למותר לה עדות המשוררים ותהלתם. –

כך ישבנו תחתנו על המרכבה, משתאים ומחרישים כאלמים, ותסגרנה גם שפתי הנשים הנעות עד כה לשיחן אין-קץ – כי יָרֵאנוּ לנפשוּתינו פן נשבית ונפריע בדברינו את מראה עינינו, אשר לא ידעו שבעה מזיו כבוד כל מקום ומקום, אשר השליך עלינו הס וחרדת קדש! פה ראיתי והנה נשר גדל האבר מגביה עוף ויעיר קנו, שם שמה במרומים בחגוי סלע, אשר הנהו לו מבטח עז מבלי יירא קשת ובני אַשְׁפָּה. – – – וקול העגלון קורא באזני לאמר: זה הוא הארמון “הַלֻּבְּקַה” הנודע והמהֻלל, ובעליו הוא השר הגדול ווֹרוֹנצוֹב הנודע והמהֻלל עוד יותר ממנו…

הַלֻּבְּקָה. הארמון הגדול הזה הוא כלו אבן שיש, אשר די לעין אדם לראות גם רק את הֲדָרוֹ מחוץ. מצבו בתחתיות שן סלע אחד גבֹה, אשר תִּלְאֶה העין לראות ראשו, ואשר הנהו כצל הארמון מאחריו; הגן אשר מלפני, אשר כלו אומר כבוד ותבונת כפים, והים ממולם, אשר ישאג ברעש וירגיז תהומות, על אשר היו בני האדם כאלהים, להוריד כבוד השמים ארצה, הם המה רק לְצַיָּר אָמָן כִּרְפָאֵל, למשח אותם בשָׁשַׁר בשלל צבעים אין קץ, לא לכתבם רק בדיו שחור, באותיות ומלות מספר, המעטות להגיד בהן אף אחד מני אלף אשר מצאנו וראינו בם; ואנחנו רָאִינוּ רק חלק אחד מהם, גם כי הלכנו בתוכם כיום תמים, וכמעט גם כל הלילה. במקום הזה נמצא גם בית מלון לכל האורחים הבאים לראות את הארמון, וגם הבית הזה גדול ויפה, כאחד מבתי האורחים אשר בערים הגדולות, ובו לקחנו מנוח למשכב ליל השלישי.

ואם תוכל האמין, אוהב יקר, אשר גם בארמון מלא חמד כזה, בָּחֲלָה נפש בעליו לשבת בו, ויבחר לו משכנות אחרים באדסה או בפטרבורג, ורק לעתים רחוקות יבוא הנה?

וביחוד אחת לשנה, ליום הִוָּלְדוֹ; ועשה אז משתה לכל אוהביו אנשי השם, אשר יבואון אליו באניות קיטור גם ממרחק; ואז יאירו את הארמון מבית ומחוץ, תחתיים, שניים, שלישיים, בנרות אין מספר, ויעלו מנורות בגן ככוכבי השמים לרב, ויציתו אש גם על פני הים, ויחד כל המאורות הגדולים והקטנים, בצבעים רבים ושונים. צלי אש, צבי ואיל וצפור כל כנף וכל המטעמים ערוכים ושמורים על שלחנות רבים בארמון ובגן, בכלים מכלים שונים, וכל יין טוב ואשישי ענבים יתנו בכוסות עיניהם ובמזרקי זהב. מקהלות מנגנים ומשוררים, יריעו אף ישירו מראשי ההרים, ובנות נדיבים, אשר פני מלאכים פניהן, עולות ויורדות בשמלותיהן הפרושות כעם שֵׁשׁ כנפים על הַשְׂבָכָה, מעשה אופן בתוך אופן – וגם מרקדות במחולות מַחֲנַיִם בַאֲפוּזֵי זרועי סגנים ונסיכים, שם שמה בהיכל המחול אשר בארמון, מסביב לְמַבּוּעֵי מים, אשר יפרצו ויעלו בתמונות ומראות שונות למעלה, וישובו למקום שיצאו ובאו ממנו. ובכל זאת כאשר אנכי כותב את הדברים האלה על הגליון, וכמו קול מאחרי, קול הַקֹּהֶלֶת, הַלֵּץ והלועג לכל חמדת האדם קורא אלי: “גם זה הבל”.

ביום הרביעי למסענו ראינו היכלים וארמונים רבים של גדולי הארץ, אבל רק מרחוק – כחלומות נעימים ומוזרים, אשר לא אוכל לתת אֵמוּן בם גם היום;

כי כלם נפלאים ונעשים כמו בקסמים, לא רק בתבונות כפים. – פה הר גָּבֹהַּ אשר מסביב לו בַּמוֹרָד גפנים ותאנים מתנשאים ועולים בִּיפִי חֶמְדָתָם, כַּעֲלָמוֹת יפה-פיות בסלי פרחים ופרי מגדים, – ועל ראשו היכל נחמד, בין טורי עמודים גזית, וממעל לראשיהם חשמלים? וכרובים, וכנפיהם תרפינה – כמו אך עזבו את השמים ובחרו את המקום הזה למשכן להם; ופה בעמק, בִּסְעִיף סלע כָּבֵד, משכן בנוי לתלפיות, וּמִקְלְעוֹת עלי הֲדָס וענפי עץ עבות כמעיל ואֶדֶר ילבישו אותו מסביב; ואריות וּנְמֵרִים ועוד פריצי חיות שונות רובצים תחת משאיהם, משא השבכים [הַשְּׁבָכוֹת], הַכְּבָשִׂים (המדרגות) וְהַשְּׁעָרִים שעליהם; פניהם אל הים וגבות עיניהם מלאים כעס וחמה, כמו ימריצו בכל כחם לְנַעֵר מעליהם את עֹל סֻבֳּלָם ולהשליכם במצולות. שם שמה, במחשכי היער, מִגְדָּל יפה מתנוצץ באלף המגן התלוים עליו רֹמַח וקשת, קרנים ושופרות, כלם נְחֹשֶׁת קָלָל – והוא, בכל כבודו והדרו, רק בית הנשק ומעון הכלבים לַצָּיִד. ושמה על פני הים הגלוי, אולם רחב ידים נחמד למראה, ומתחתיו עמודים רבים, אבן שַׁיִשׁ, אשר יסודם בחול הים; וביניהם דַּיָגִים וסירות דוגה, בצבעים שונים, שטות במפרשי בוץ ותכלת וארגמן, וּמַלָּחֵיהֶם בלבושי מִכְלוֹל פורשים מִכְמֹרֶת ומשליכים חַכָּה ואגמון, כי המקום הזה הוא למצודת דגים. –

כה היה לנו הככר הזה כאוצר ספרים רבים יקרים, אשר כל בנין עליו כספר רב הענין; ואנחנו ראינו אותם כמו רק מאחוריהם, האותיות והציונים משמות מחבריהם הגדולים אשר בארץ, מבְּלִי הספיקה לנו העת לפתח את הספרים האלה ולקרא בם די חפצנו, עד אשר באנו ללִיוַדִּיָּה; והוא היכל הַקֵּסָר והקסרית, העומד על יד הדרך בשפלה, והרים וגבעות רבים ונחמדים יסובבו אותו. – – –

בנימן בן יוסף מנדלשטם.

הַגָּאוֹן מִוִּלְנָא

(כרקטריסטיקה)

– רק מאה שנה עברו אחרי מות הגאון. ובכל זאת יֵרָאוּ חייו בעינינו כְּאַגָּדָה, אגדה שבאגדות; כי כל כך יפים, כל כך נשגבים הם. הן קרוב הוא לנו במקום ובזמן, קרוב הוא לנו בְּאָרְחוֹת חייו, חיי בני אדם פשוטים, תְּנָאֵיהם וּמְסִבּוֹתֵיהֶם, ובכל זאת יֵרָאֶה בעינינו כיצור מעולם אחר, מעולם רחוק מאתנו וגבוה מעלינו. רבנו אליהו היה גאון בלי מִשְׂרָה, בלי פקידות, בלי תָּו וציון. – –

הגאון מוילנה לא נֶהֱנָה מעולם אף במדה כל שהיא מקסמי התבל החמריים. מעולם לא היו לו טענות ומענות, או אֵיזה תרעומות על בני עמו, בני עירו ועדתו או קרוביו ורעיו; ולא לבד שלא חשב, כי יש לו איזו זכות לדרש מאחיו בני עמו במחיר גאוניותו כסף או כבוד, שררות או נשיאות, כי אם גם ברח מפני כל הדברים האלה כבורח מפני הַנֶּגֶף והקטב. הוא היה איש בלי כל תביעות ודרישות. הוא הֶעֱנִיק מאוצרו הרוחני לתלמידיו, לקרוביו, לבני דורו ולכל העם הזה איזה דורות; ובכל זאת לא עלה מעולם על מחשבתו, כי נותן הוא דבר-מה לעמו. הוא היה באמת מְאוֹר-הַגּוֹלָה, מבלי אשר ידע כי יאיר, כאשר לא תדע גם אבן-חן שהיא נוצצת. הגאון לא נהנה מהחיים המצויים, השכיחים, מחיי ה“עולם הזה” אף באצבע קטנה, אף הנאה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת; אבל הוא גם לא נשא נפשו לחיי “עולם הבא”. שגור היה בפיו: “אליהו יכול לעבד לאלהים גם בלי עולם הבא”. – –

מְכוֹנַת-הַמָּאוֹר של הגאון לא עבדה ברעש, בסאון וּבַחֲרִיקַת-גַּלְגִּלִּים, כי אם שפכה בנחת ובנעימה אור רב על על ההוגים בתורה. הוא היה נחבא בקרן זוית, בירכתי בית-המדרש, בארבע אמות של הלכה, – ומשם, “מְסֵּתֶר-הַמַּדְרֵגָה”, האיר לכל בני הגולה אור גדול וַיַּצֵּת את אש החסידות בלב בחירי הדור. הגאון היה ענו, שפל-רוח, מתון, שקט, ובכל זאת הסב מַהְפֵּכָה עקרית בארחות הלמוד של בני דורו והדור הבא אחריו. הוא הורה סדר וְשִׁטָּה בדרכי-הלמוד, הוא הֵסֵב מהפכה גם במחשבות התלמודיים ויחוסם לחכמות התבל. הוא שִׁוָּה הוד והדר מְיֻחָד במינו על חיי בני עמו הרוחניים והמוסריים. – – –

הגאון היה בעל מוח נפלא, אשר אולי אין דֻּגְמָתוֹ בין כל מוחות הגדולים של המאה הזאת, ויחד עם זה גם בעל לב-טוב, לב-זהב. הוא היה חָרִיף שֶׁבְּחָרִיפִים ורחמן שברחמנים. הלב והמוח לא לחמו בו מעולם, כי שלום אמת היה ביניהם. מוחו השנון לא עִכֵּב את העבודה שבלבו הָרַגָּשׁ, ולבו, לב ילד תמים, לא היה מעצור לעבודת מוחו, מוח של מְבַקֵּר-גָּאוֹן. הגאון היה מתנהג בכל ארחות החיים החיצוניים כאחד מבני האדם הפשוטים שבדורו, ולא פרש את עצמו מעולם מן הצבור הגדול. מעולם לא בקש לְהִבָּדֵל מיתר בני האדם וּלִקְבֹּעַ לו מדור מְיֻחָד. הגאון היה בכל דרכי למודו ואפני מחשבתו כִּמְחָאָה חיה, עזה ועצומה נגד הפלפול התלמודי, נגד סברות-תהו וחריפות-בהו. הפשט הפשוט, ההגיון האנושי הבריא, הַהַדְרָגָה הַשִּׂכְלִית, בהירות המחשבה וצלילות הדעת – זוהי תכונתו הרוחנית. הוא שנא תכלית שנאה את הַסּוֹדִיוּת הַחֲשֵׁכָה, את הקפיצות הפתאומיות, הכרכורים והעקומים של הַשֵּׂכֶל החולה והדמיון הלוהט. מְחָאָתוֹ היתה מחאת הרוח הַלְּאֻמִּי הבריא נגד הסודיות והפלפול הזרים לו וקלוטים מבחוץ. לא לחנם ראו בו החסידים את אויבם היותר נורא ואת מתנגדם היותר עצום. באגדותיהם יְצֻיַּר הגאון כאיש קר וְיָבֵשׁ בלי כל רגש והתפעלות, כמתנכל לנפש החסידות. באמת התעמק הגאון בעצמו בלמודי הַזֹּהַר וְהַקַּבָּלָה; אך זהר שכלו החזק לא הועם והגיונו הבריא לא קֵהָה גם במקצוע זה.

צניעותו, ענותו, טוב-לבו ונדיבות רוחו עלו למעלה ראש. שְׁפִּינוֹזָה הוא גאה וקשה-לב אם נמשילהו אל הגאון. הוא, הגאון, לא היה מְסֻגָּל מִטִּבְעוֹ גם להבין את מהות תענוגו של שפינוזה, אשר היה מתענג להשליך זבובים לְרֶשֶׁת הַשְּׂמָמִית, למען תבלעם חיים. עַנְוָתוֹ, צניעותו של שפינוזה באו ממוחו, מפלסופיתו, ושל הגאון באו מלבו, ממעמקי נפשו. מנוחתו של שפינוזה היתה מְלָאכוּתִית; השפעות שונות ומתנגדות זו לזו, של רבותיו היהודים ושל רבותיו הנוצרים, חתרו חתירה עֲמֻקָּה מתחת לנפשו ויעשו בה קְרָעִים. לא כן מנוחת נפשו של הגאון – היא היתה פנימית וַאֲמִתִּית. כל שְׁנִיּוּת, כל חֲצָאִיּוּת לא היה ברוחו; הכל היה בו אחד בתכלית האחדות. שפינוזה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, עם כל בֹּר לבבו לא היו לבו ועטו תמיד שָׁוִים בְּכָתְבוֹ את מכתביו להשרים והרוזנים הנוצרים וילמד לדבר בלשון – כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמר – ערומים, או – אדבר בלשון נקיה, בשפת מֵאָתֵנוּ – בלשון הַדִפְּלוֹמַטִּיָּה. לא כן הגאון, היהודי הפשוט, שלא יצא שמו בקרב הגוים ואשר לכן לא יתפארו בו גם נאורינו. הוא לא וִתֵּר כל ימי חייו מדעותיו וממדותיו אף כחוט השערה. הוא לא ידע בדבריו ובמעשיו כל נטיה ופניה, ולא כִוֵּן מעולם אל הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל “דפלומטיה”, אף בצורתה היותר נקיה, היותר נדיבה, זרה היתה לרוחו. הוא היה תמיד מה שהיה באמת וכמו שהיה. פיו ולבו, תוכו וּבָרוֹ, יחוסו להגדולים ולהקטנים היו תמיד שוים. בתכונת שפינוזה היה חלק ידוע של חִקּוּי, והגאון היה כלו מְקוֹרִי בתכלית המקוריות. רשמי השפעת מורים לא תמצאו ברוחו, כי מתוכו גדל וצמח. – –

הגאון הגה בתורתו יומם ולילה, דברים כמשמעם, בלי כל התרשלות וְלֵאוּת הרוח אף כהרף עין. תשוקתו לעבודה שִׂכְלִית היתה בלתי נפסקת ולא היתה צריכה לְשׁוּם מעורר מלאכותי מבחוץ. גְּאוֹנִיּוּתוֹ התגלתה לא ניצוצות ניצוצות, בְּרָקִים ברקים, כי אם כשלהבת יה, אשר אִשָּׁה תוקד ולא תדעך אף רגע; אֹמֶץ גאוניותו לא נחלש ולא נתמעט עד יום מותו. הגאוניות, בִּכְלָלָה, אם אין בה סִמָּנֵי שגעון, זרות ותהפוכות, הנה יש בה, על כל פנים, שעות של חֻלְשָׁה רוחנית, רגעי לִקּוּי וּטְרַגִּיָּה פנימית. לא כן גאוניותו של רבנו אליהו. היא היתה תמיד בריאה, תמיד מזהרת בלי רִגְעֵי יְרִידָה וְהַפְסָקָה, בלי פגימות וקרעים. אם נמשיל את חיי הגאון מִוִילְנָה לחיי הפלוסוף ש. מימון בן דורו וארצו, או אז נבין את תמימותם הַשְּׁלֵמָה של חיי הראשון. רגעי-חולין לא היו בהם. הגאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלמודים עִיּוּנִיִּים שונים, מבלי אשר קרא מעולם קריאה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת הַשֵּׂכֶל מבלי אשר סָח מעולם שיחות-חולין ודברים בטלים. גם דַּרְוִין היה קורא בכל יום ספורים המושכים את הלב למען תת מנוחה למוחו העיף, גם מָלְטְקָה היה קורא בעצם ימי המלחמה לפני סֵדַן בספורי דִיקֶנְסְ למען ירגיע רוחו וִיבַדַּח דעתו, והגאון לא היה לו מעולם כל צרך בשעשועי הרוח ומנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו מחסור נורא. הוא היה ממעט בְּשֵׁנָה עוד יותר מנפוליון הראשון. תלמידיו של הגאון מעידים עליו כי רק שתי שעות, וגם זה בלתי רצופות, היה יָשֵׁן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר המוח הזה זך וצלול, בריא וספוגי עד הנשימה האחרונה. כל שברי הגאון הקצרים היו תמיד נמרצים, ברורים ומחלטים ופועלים על סביבתו כסוללה חַשְׁמַלִּית עזה. – –

הגאון בכל היותו “אדם העליון”, בכל היותו דומה, לפי לשון בני דורו, ל“מלאך ה' צבאות”, היה תמיד בעיניו כאחד העם, נפש אחת מישראל, ולא הביט מעולם על ההמון הגדול כעל חמר לתכליתו הוא. גאוניותו לא דרשה כי יכרעו ברך, יִתְרַפְּסוּ, יִכָּנְעוּ לפניה; מעולם לא שאפה לארגמן, לעטרת דְּפַנִּים, לִקְטֹרֶת לְבוֹנָה, כי הגאוניות העברית הזאת היתה פשוטה, צנועה וחסידה. נוֹי מִצְוָה, עֹנֶג תורה, עֹמֶק חכמה היו מלהיבים את רוחו של רבנו אליהו עד אפס מקום לכל תאוה גסה או דקה. – –

ראובן ברַינין

6. הַסִּפּוּר

הַתֹּכֶן. הספור מתאר ונותן מושג להקורא מֵעֲלִילוֹת וּמִקְרִים שונים של איש אחד או חברת אנשים האחוזים וקשורים יחד.

עלילות אנחנו קוראים למעשים שֶׁמְּקוֹרָם בִּרְצוֹן האדם העושה אותם; ואם מקורם בכחות הטבע אנחנו קוראים להם מקרים.

לִסְכוּם כל המעשים, אשר עשה איש אחד, או חברת אנשים, וכל המקרים אשר עברו עליהם, אנחנו קוראים הסְטוֹרִיָה.

הספור מתאר לפעמים רק חלק קטן ונבדל מתולדות איזה עם; למשל, מתולדות עם ישראל – רק מלחמות החשמונאים, או חלק מהן: מלחמות יהודה המכבי.

למען תת להקורא מושג נכון וברור מעלילות אדם פרטי או חברה שלמה, לא יוכל הסופר להסתפק בספור המקרים והעלילות לבד, כי אם הוא צריך לתאר גם את חלקיהם, תכונתם וּמַצָּבָם, בְּמִדָּה שהשתתפו בהעלילות והמקרים ושעזרו לצאתם לפעולות. על פי הדברים האלה צריך הסופר לשים לב לחלקי הספור היותר נכבדים ואשר בלעדם הוא חֲסַר הַשְּׁלֵמוּת, ואלה הם:

א. הנפשות הפועלות.

ב. עלילותיהן ומקריהן.

ג. המטרה שֶׁהֵנִיעָה את הנפשות לִפְעֻלָּה.

ד. תכונות הנפשות הַמִּתְגַּלּוֹת בעלילותיהן.

ה. מקום המקרים והעלילות.

ו. תקופת העת בכלל וזמן המקרים היותר נכבדים בפרט.

ז. סִבַּת המקרים.

ויש שצריך הסופר להוסיף גם תוצאות המקרים והעלילות אחרי התקופה שקרו בה.

עם זה צריך הַתֹּכֶן להיות ברור ואמתי, לאמר, כי יבואו בו כל פרטי המקרה הנכבדים המפיצים עליו אור, וכל הדברים הַמְסֻפָּרִים צריכים להתאים עם המְּצִיאוּת. בפרטים שאינם ידועים בְּבֵרוּר, הָרְשׁוּת בידו להשתמש בְּהַשְׁעָרָה הקרובה אל האמת, אבל אז עליו להגיד זאת רק בתור השערה.

הַתָּכְנִית דורשת אַחְדוּת, לאמר, כי כל הדברים והרעיונות הבאים בספור יוסבו כלם על אותו המקרה הַמְסֻפָּר, וְהַמְשֵׁךְ הדברים על פי סדר הזמן והמקום. כן מְחַלְּקִים, למשל, את דברי ימי העולם לתקופת ימי קדם, לתקופת ימי הַבֵּינַיִם ולתקופת העת החדשה; וכל תקופה ותקופה תֵּחָלֵק לארצות שונות: מצרים, אשור ובבל, צור וצידון, פרס ומדי ועוד.

הַסִּגְנוֹן צריך להיות חי, ברור, קצר (בלי מליצות ושפת יתר). וּמְדֻיָּק (בלי הפרזה).

הספור על פי תכניתו יחלק לשלשה חלקים:

הפתיחה, שבה יכין המספר את הקורא לקראת המקרים הבאים הלאה, בתארו את המקום, הזמן ותכונות הנפשות כְּסִבּוֹת עלילותיהן.

החלק הראשי, שבו מְתֹאָרִים פרטי המקרים והעלילות וסבותיהם.

החתימה, שבה באות תוצאות המקרים והעלילות בזמן מְאֻחָר.

הערה. יש שיסתפק הסופר בתארו אך את המקרים והמעשים, את החלק הראשי בלבד, אבל אז הספור איננו שלם.

7. חֶלְקֵי הַסִּפּוּר

הַסִּפּוּר בכלל יחלק לשני חלקים ראשים: סִפּוּרמְתָאֵר ולסִפּוּרמוֹדִיעַ.

הַסִּפּוּר הַמְתָאֵר נותן להקורא מושג ממקרים ועלילות, שֶׁבְּאֹפֶן קרוב לזה יקרו ויֵעָשׂוּ חליפות בחיי האדם, למשל: הבציר במושבות אחינו בארץ ישראל, חיי האכרים ומעשיהם בביתם, חגיגותיהם ועוד כאלה.

הַסִּפּוּר הַמּוֹדִיעַ מתאר מקרים ועלילות, שקרו רק פעם אחת ובזמן ידוע, לאמר, בזמן העבר. החלק הזה יחלק גם הוא לסעיפים שונים.

הַהִסְטוֹרִיָה הַכְּלָלִית מספרת דברי ימי עמי התבל, השכלתם, עלילותיהם וגורלם.

הַהִסְטוֹרִיָה הַפְּרָטִית מספרת דברי ימי ארץ מְיֻחֶדֶת, או עם מְיֻחָד, כמו תולדות עם ישראל.

הערה. ספור מִקְרֵי איזו תקופה על פי סדר הזמן, מבלי להראות את סבות המקרים ויחוסם זה לזה נקרא בשם “כְּרוֹנִיקָה”. ההסטוריה צריכה לתאר את המקרים כשלשלת אֲרֻכָּה של סבות ומסובבים.

הַבִּיוֹגְרָפִיָּה מספרת מקרי איש פרטי ועלילותיו ומתארת את תכונת נפשו בכל קויה ושרטוטיה הדקים.

הערה. ספור מקרה בודד בחיי אדם גדול, שממנו אנחנו רואים את תבונתו המיֻחדת, עֹמֶק שִׂכְלוֹ או גֹּדֶל נפשו, נקרא “מַעֲשִׂיָּה” (אַנֵּקְדוֹטָה).

זִכְרוֹנוֹת, הם השקפות הסופר ורעיונותיו על מקרים שונים שקרו אותו או את אחרים לעיניו, או את אשר שמע מפי אחרים. בזכרונות תבאנה סבות המקרים, תוצאותיהם ותכונות האנשים שהיה בא עמהם במשא ומתן.

מלבד אלה יש עוד ספורים שונים מחיי הַטֶּבַע והאדם שאין להם שם מְיֻחָד.

עֶרֶב פֶּסַח בְמוֹשָׁבָה

(ספור מתאר)

ראי נא, אף כי נָקְבוּ החוחים את כַּפַּי בְּנַכְּשִׁי את העשבים מבין קָמַת אבי, בכל זאת תמצא עוד ידי לערך מַצָּה כְתִקּוּנָה, – קראה נערה טובת חן שזופת שמש עומדת בין רעותיה על דף הַנַּחְתּוֹמִים ועורכת בחפץ כפים את המצה סביב סביב בַּמַּעֲרוֹךְ36 אשר בידיה.

– הֲתַמָּה עבודת הַנִּכּוּשׁ בחלקתכם? – שאלה שְׁכֶנְתָּה האשה, ועיניה אל עבודתה והמערוך מִתְדַּפֵּק בידה על הדף.

– הלא על כן נִגְּפוּ ידי, – ענתה יהודית, – כי אמצתי אני ואחיותי את בתנו פי שתים, למען כַּלוֹת את מלאכתנו אתמול, כי ערב הפסח מחר. ובכן השכמנו בבקר וַנַּגְעֵל את הכלים, ואחרי כְלוֹת מַעֲשֵׂה המצות נמהר הביתה וטהרנוהו והכשרנוהו, וּמֵרַקְנוּ את אשר לְמָרֵק וצחצחנו את אשר לְצַחְצֵח.

– מצה הַתַּנוּרָה! – דלג על המפתן ויקרא נער-חסון, אשר קומתו הרמה וידו החזקה והכבדה ענו בו, כי מלאכת מִצְוָה זו לא מְלֶאכֶת קְבַע היא לו.

ותמהר הנערה ותשלח את מצתה במערוך אשר לה על שלו, וירץ וַיִּשְׁטָחֶהָ על המִּרְדֶּה וישב.

והנערות והנשים עומדות וְשָׁפוֹת ובועטות בעצם ידן את הַמִּקְרָצוֹת37, אשר נחתכו להן, לָרֹד וּלְרַקֵּעַ למען תהיינה רְאֻיּוֹת למערוך. ואשה זקנה אשר התנשאה למשגחת, אף כי אין משגיח בה, גונחת וּמְשָׁעֶלֶת וקוראה: “אוי לעונותי המרֻבִּים, מי שמע כאלה? ההיתה כזאת בבית אבותינו בחוצה לארץ? כי עד שני ימים לפני הפסח לא יחלו להגעיל, לְגָרֵד, לְמָרֵק, להכשיר ולהגעיל. מה ערבו הימים לפנים בְּקְרֹא הנשים מֵחֲנֻכָּה והלאה באזני בעליהן: “הלא ערב יום טוב היום! ערב פסח היום!” ומימי הפורים והלאה לא אכל עוד אדם על שלחנו סעודה שְׁלֵמָה מִיָּמָיו. ועתה מה אנחנו רואים? אוי ואבוי לנו שכך עלתה בימינו!”

– הלא יָדַעַתְּ, – קרא הנער העליז, – כי בנות אכרינו העבריות חָיוֹת הנה, בריאות וזריזות, וכחן גדול שבעתים מכח נשי הגולה, על כן תעשינה בשני ימים את אשר לא תַשְׁלֵמְנָה נשי הגולה בחדש ימים.

– גש הלאה! פַּלָּח בן-אכרים מְהַפֵּךְ בזכות פלחים; אביך קשה העֹרף רצה לעשותך פלח ותהי לפלח.

חמת הנער עלתה באפו על הַבְזוֹתָהּ אותו בעיני הנערה היעודה לו, אשר בא לָחֹג בבית אביה; אך כָּבַשׁ את כעסו, כי כִבֵּד את פני זִקְנָתָה ויען: “ובכל זאת ידע הפלח בן האכרים את אשר לא ידע בן אחת הצדקניות שבחוצה לארץ, כי גם אבותינו בארץ הזאת בדקו את החמץ אור לארבעה עשר; יען כי בני חיל היו, מסתפקים במועט, ובתיהם לא היו מלאים כלים ואין חפץ בם ושברי כלים, כמשפט בתי ארצות הצפון”.

– מצה התנורה! – קראו קולות שונים, והנער לא שעה עוד אל גדופי הזקנה וגניחותיה ועטישותיה וירץ רצוא ושוב עד מָסְרוֹ את כל המצות אחת אחת אל הַמִּרְדֶּה. המלאכה כלתה והנערות יצאו ותנַערנה את שמלותיהן ותרחצנה את ידיהן בַּשֹּׁקֵת על יד הבאר, אשר על פתח הבית, ותבטנה אל צַלְמָן על פני המים וַתֵּיטֵבְנָה את ראשן.

ואשה אחת אמרה אל הנער: “שא נא אַדְמוֹן, בְּרָכָה מידנו, כי לולא אתה שהיית לנו, כי עתה לא כלינו עוד את מלאכתנו, והיום קצר והמלאכה רבה”.

– חלילה לי לגנב את לבבכן לאמר, כי למענכן, או לשם מצוה, באתי לעזר לכן; כי מלאכת-נשים קלה כזאת כְּבֵדָה לאיש כמוני הרגיל בעבודת גברים, עבודת האדמה; כי באתי רק למען תוכל יהודית לקדם את אחיה הגדול ואשתו, הבאים היום הנה מארץ הצפון, לשבת עם אביהם עד יום חתונתנו.

פני יהודית אדמו מִבֹּשֶׁת ומששון, והנשים קראו פה אחד: שישו משוש עם אחיכם אורחיכם, יביאם ה' לשלום וגם אנחנו נשמח, כי אין זאת כי אם “רְאָיוֹן” תעשו לנו, “עֶרֶב” תעריבו לנו38.

– הנה אובדות עצה אנחנו, – קראה אשה אחרת, – בבית מי נקדים לבקר, הבבית עַמִּיאֵל אבי יהודית, אם בבית יעקב, אשר בניו ובנותיו באים מירושלים לחג עמו?

– על הדבר הזה נפילה גורלות, – ענתה אשת חיל כבת ארבעים, – אך עתה עת לעשות. ובימי המועד הבאים לקראתנו לשלום, תהיה עת לדבר ועת לשחק.

ותלכנה הנשים אשה לדרכה, ואדמון ויהודית הלכו ביתה עמיאל.

זאב יעבץ.

אַחֲרִית הַמֶּרֶד

(ספור מודיע)

הנהגת המדינה וכל סדרי המרד היו בידי הַסַּנְהֶדְרִין, אשר בראשם עמד אז רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, ושלשה גבורים הִצְבִּיאו את צבאות הקנאים: נִיגֵר מעבר הירדן, סִילַם הַבַּבְלִי וְשִׁמְעוֹן בֶּן גִּיּוֹרָא. הצדוקים חדלו עתה מריב, כי רֻבָּם באו בסוד הקנאים, כי נגעה צרת עמם גם עד נפשם. אמנם היו אחדים מהיושבים בסנהדרין אשר נטה לבם אחר הרומאים, אפס הם הסתירו את מחשבותיהם בלבם ורק בסתר היו למוקש לאחיהם הקנאים.

קִסְטִיּוּס גַּלּוּס נציב סורְיָה אסף את חילו וילך לַעֲנֹשׁ את היהודים, המתפרצים מפני רוֹמָא. בכל הדרך אשר עבר שָׂם שַׁמּוֹת נוראות ויהרג את כל היהודים וישרף את בתיהם וישחת את שדותיהם וכרמיהם, עד הגיעו לירושלים. אך פה נָשְׁתָה גבורתו, כי הגבורים הקנאים קדמו את פניו בחרב נוקמת וינס הוא וחילו מפני היהודים, והיהודים רדפו אחריו ויכו בו מכה רבה, עד אשר כמעט הכריתו את כל חיל קִסְטִיּוּס.

כאשר נשמע בארץ הגליל, כי הֻכָּה קסטיוס לפני הקנאים, ויקומו גם הם למרד ברומא, וְיוֹחָנָן בֶּן לֵוִי מִגּוּשׁ חָלָב היה בראש המתקוממים. האיש הזה היה עני וחלש בגופו, אך רוחו היתה אש אוכלה, ואהבתו לעמו גברה גם על חלישות גופו ועל עָנְיוֹ, ותעוררהו לעשות גדולות ונפלאות. מכל ערי הגליל היתה רק העיר צִפוֹרִי נאמנה את הרומאים.

מטעם הסנהדרין נבחר למצביא כל צבאות המתקוממים בארץ לא מאלה הקנאים הידועים בחבתם לעמם, כי אם איש חכם ובעל נפש שפלה – יוֹסֵף בֶּן מַתִּתְיָהוּ הַכֹּהֵן פְּלַוִיוּס.

האיש הזה למד מעט מחכמי הפרושים, ואחרי כן התחבר אל האסיים ויתקדש ויתחסד כמוהם. ואחרי כן הלך רומאה, ושם השתנה ויהי לאיש אחר: אוהב את הַיֹּפִי ושואף לחמודות החיים. ברומא רכש לו שפת רומא וחכמת יון וידע להתהלך עם גדולי הרומאים וילמד מהם ארחותם. פּוֹפִיָּה, אשת הקיסר נִירוֹן, קֵרְבָה אותו ויהיו לו מַהְלְכִים בחצר הקיסר. הגדולה והתפארת אשר למושלי רומא לקחו את לבו, ותהי מאז משאת נפשו לחיות כאחד האצילים הרומאים. כל חכמי עמו אשר לא ידעו חכמת יון כמהו, היו בזויים בעיניו, ובכלל היה אוהב את הרומאים יותר מאשר אהב את עמו, או יותר נכון: הוא אהב את עצמו יותר מאשר אהב את כל בני האדם. ואחרי אשר מהרומאים היה יכול לקבל תועלת יותר רבה, לכן חלק להם אהבה וכבוד.

כאשר באה השמועה אל נירון קיסר, כי היהודים התפרצו מפניו שלח את אַסְפַּסְיָנוּס שר צבאו ליהודה. ויבוא אספסינוס ויחן בְּעַכּוֹ. שמה באו כל מושלי הארצות הקטנות אשר בסוריה וגם אַגְרִיפַס השני בתוכם להראות לשר הצבא הרומאי, כי נכנעים הם מלפני ממלכת רומא, וכי נכונים הם לעשות את כל אשר יצוה.

בתחלה עשה אספסינוס מלחמה בערי הגליל; וְיוֹסֵף באהבתו את הרומאים, חִבֵּל תחבלות אָוֶן להניח תמיד מכשולים על דרכי המורדים, למען לא יצלחו במעשיהם. יוחנן הגבור מגוש חלב ראה, כי אין בלב יוסף נכונה, וימהר לגלות את אזן העם והסנהדרין, כי מרמה בלב יוסף. אך יוסף בערמתו הצליח להוליך שולל את העם ואת הסנהדרין ויאמינו בו והוא הוסיף עוד לעזר חֶרֶשׁ לרומאים.

והרומאים שמו מצור על העיר יוּדְפָת, אשר שם היה יוסף. הקנאים נלחמו בגבורה נפלאה נגד צבאות הרומאים עד אשר תמו מישראל כל גבורי המלחמה, ומחמשים אלף איש נותרו אך כאלף איש, אנשים חלשים ונשים. ויוסף השתדל תמיד להתרחק מכל מקום אשר בו נשקפה אליו סכנה. בראותו כי באה העיר בידי הרומאים, התחבא באחת המערות ויבקש לו עת הכֹּשֶׁר לנפל אל מחנה הרומאים. אך עמו היו במערה עוד ארבעים נפש מבחורי ישראל ויעידו בו, כי אם יאמר לנפל אל מחנה האויב יתקעו את חרבותם בלבו; ויירא יוסף מפניהם. ובראותם כי נלכדה העיר קִבְּלוּ בחורי ישראל ההם על נפשם למות איש ביד רעהו, וימותו כלם; ורק יוסף ועוד איש אחד עמו נשארו, ואז יצא ויפל אל הרומאים. ואספסינוס, אשר ידע את יוסף, כי בעל בריתו הוא, קבלהו באהבה, ומהיום והלאה התהלך יוסף במחנה הרומאים ויאכל וַיֵּשְׁתְּ ויבט בנפש שוקטה לכל הצרות אשר מצאו את עמו. –

א.ז. רבינוביץ.

חֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ

והרומאים הקימו את כלי הַמָּצור מול בניני המקדש החיצונים וששה ימים (מן ב' עד ח' אב) הרעישו את החומה, אך לא הצליחו לפרץ בה פרץ. אז נסו ללכד את העיר ברעש מלחמה ויעלו בסֻלַּמּוֹת על החומה; אך היהודים התגברו עליהם ויהדפום אחור וַיַּכּוּ את העולים מַכּוֹת-מָוֶת ויפלו מעל החומה את תהומות תחתית ועצמותיהם הִתְפָּרְקוּ אל צורי שאול. עתה נִחַם טיטוס ממחשבתו אשר חשב לחוס על המקדש, ויצו להצית אש בהבנינים אשר במסבי הר הבית, ותבער האש כל יופ השמיני באב; אך עוד מעט וינחם על מעשהו ויצו לכַבּוֹת את הבערה– – ויהי ביום המחרת, (יוםתשעה באב ), פרצו עוד הפעם היהודים מן העיר וַיָּחֵלוּ להלחם בחמה שפוכה; אךְ הפעם נשתה גבורתם ויום הַפְּקֻדָּה הנה בא; היום המר והנמהר אשר הוּחַק לזִכְרוֹן אֵבֶל-עם ואנקת גוי אובד זה כאלפים שנה… לפנות ערב לפני בא ליל עשרה-באב פרצו שנית הנצורים מן העיר ויתנפלו על הרומאים, ובתוך המהומה אחז רומאי אחד בלפיד אש וישליכהו בעד החלון הנקרה חלון הזהב; ותאחז האש בארבע פנות הבית ובַתָּאִים אשר מסביב לו ותפרץ בכל מרחבי ההיכל, וַתִּתְאַבֵּכְנָה להבות אש ותצאנה מכל פנות המקדש, ותעל הַלֶּהָבָה השמימה; אז אחזה חלחלה גם את אמיצי הלב בגבורים ורפו ידי הלוחמים, וימהר טיטוס לבא אל מקום הבְּעֵרָה ואין איש עומד בפניו, ויאמר לכבות את האש, אך שומע לא היה לו, כי אנשי חילו היו שִׁכּוֹרֵי חמת הנקמה, גם חשו לשלל שלל הכסף והזהב אשר במקדש, ויוסיפו להצית אש בכל אשר מצאה ידם ויהרגו את כל היהודים הנמצאים שם ועומדים דוממים ומשמימים ממראה עיניהם. אז חזר טיטוס אל קדש הקדשים וַיַּשְׂבַּע את עיניו בַּחֲמֻדּוֹת המקדש, במקום לא דרכה שם רגל איש מלבד הכהן הגדול פעם אחת בשנה. אך עוד מעט ועב הענן עלה באפו וישם מחנק לנפשו, וימהר ויצא מן המקדש ותפרץ האש אל הדביר וַתְּלַחֵךְ את כל פנות הבית. עוד הפעם התאוששו אנשי חיל מהיהודים וישתרעו בחמה שפוכה ועברה נוראה על הרומאים; ומלחמה חדשה פרצה על מקום הבערה, וַתִּבָּקַע הארץ לקול גבורת הרומאים וקול ענות יללת היהודים, בראותם את כל מחמדיהם – המקדש – עולה כליל בעשן ואש; ומתוך האש האוכלה את המקדש והמאירה את השמים האדֻמִּים כדם, נשמע קול זְוָעוֹת, זעקת בת יהודה השדודה וְצִוְחַת בת ציון במר תיליל על שרפַת בית אלהים ותהיינה לקול אדיר אָיֹם ונורא, משמיע קול דברו לכל באי עולם, כי אבדה תקות ישראל, בְּהֵחָרֵב בית עולמו, כי אין עוד ארץ מולדת לבית יעקב, כי כל חמדת ישראל ותפארת גאונו אכלה אש וכבודו וַהֲדָרוֹ כלו בעשן. – אלפי אנשים, נשים וטף עמדו על מקומם מול האויב ויחכו לתשועה באֹרַח פלא כי תבֹא, כי יִגָּלֶה ה' בזרוע עזו לנקום נקמת עמו והיכלו מִצָּרֵי ישראל וישפך חמתו על הגוים, אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו. אבל הרומאים התנפלו על התמימים האלה וַיַּגִּרוּם על ידי חרב. המקדש נשרף כלו וַיִּוָּתְרוּ רק יסודותיו ושרידי חומותיו בַּצֶּלַע המערבי; מתי מספר מהכהנים נמלטו על החומה ויאריכו שם נפשם ימים אחדים עד אשר הציקם הרעב וירדו ויתנפלו לרגלי טיטוס לחוס עליהם ולתת להם אֹכֶל להשיב את נפשם. אך איש הדמים קפץ באף רחמיו ובלעג. חרץ משפטם לאמר: בחרבן המקדש אין חפץ עוד בכהנים, ויצו להרגם. אז באו הלגיונות אל מקום המקדש ויפרשו שם נסיהם ודגליהם ויקראו את טיטוס שר צבאם לקיסר רומא וכל מדינותיה. כה נפקדה על המקדש השני פְּקֻדַּת המקדש הראשון וַיִּשָּׂרֵף גם הוא ביום התשיעי ויום העשירי לחדש החמישי הוא חדש אב. בשרפת בית המקדש ראה טיטוס, כי אין עוד כל סבה נכונה לחונן את יתר חלקי העיר, ויצו לשלח באש גם את חלקי העיר אַקְרָא ועֹפֶל. – –

הנה כה היתה ירושלים לחָרְבָּה, בית אלהים נשרף, ותחת גלים נצים מצאה לה קבר שארית הַחֹסֶן הלאֻמִּי אשר לעם יהודה, ומאז ועד הנה חדל מהיות לא לבד עם מושל בארצו, כי אם גם גוי יושב על אדמתו.

גם הפעם ראתה בת יהודה את עיר חמדתה חֲרֵבָה ואת הר ציון שֶׁשָׁמֵם, וַתֵּבְךְּ וַתֵּאָנַח, ראתה הבת ירושלים את מִשְׁבַּתֶּיהָ ותשא קול נהי ותקרא לקינים והֶגֶה על בניה, אשר נפלו בחרב ובנותיה כי הלכו שבי לפני צר! – בת יהודה השדודה! מה גדל שִׁבְרָהּ זה האחרון מן הראשון! כי קֵץ שם ה' על ידי הנביאים לגלותה בארץ בבל, אך בגלות אדום (רומא) סָתַם כל חזון ואין עוד נביא ומבשר ישועה קרובה, ואפס מונה מספר לשנות גלותה וֶעֱנוּתָהּ. – אין מונה מספר לימי אלמנותה ואין מגיד ישועה ומשמיע גאולה: מתי יהיה קץ הפלאות! ומתי תבא שנת גאולה ופקודת ישועה ורחמים לעם-עולם אשר עצמותיו נפזרו לארבע רוחות העולם!…

שאול פינחס רבינוביץ.

8. הַמַּאֲמָר

תכן המאמר הוא הַרְצָאַת רעיונות והשקפות על דבר איזה עצם, איזה מחזה ממחזות הטבע, איזה מושג נאצל, או איזה שאלה משאלות החיים. העצם, המחזה, המושג או השאלה נקראים נושא המאמר.

התנאים ההכרחיים של המאמר הם: אחדות הנושא והרצאה הגיונית.

אַחְדוּת הַנּוֹשֵׂא דורשת, שֶׁכָּל דברי המאמר יוּסַבּוּ רק על הנושא שהונח לו ליסוד, ולא לערבב עם הנושא ההוא נושא אחר, לאמר, דבר שאין לו יחס ישר ליסוד המאמר.

הַרְצָאָה הֶגְיוֹנִית דורש, שכל רעיון יְפֹרַשׁ וִיבֹאַר מכל צדדיו, ושכל רעיון יהי תוצאת הרעיון שלפניו, ולא לעבר מרעיון לרעיון בטרם באר הראשון כל צרכו ולשוב לבאר אחרי כן את הרעיון הראשון.

המאמר יחלק על פי תכניתו לשלשה חלקים:

א) הַפְּתִיחָה. בה מציע הסופר לרב את הרעיון הראשי בעיקרו או הוא מראה לדעת סבת המחזה, או את מהות העצם או המושג שידבר עליו, להכין את הקורא לקראת רעיונו העִקָּרִי.

ב) הַהַרְצָאָה. בה יבאר את רעיונו העקרי מכל צדדיו ומביא ראיות, משלים ודמיונות לאמתת רעיונו וסותר את הדעות המתנגדות לו.

ג) הַחֲתִימָה. בה הוא מציע בקצרה את רעיונו העקרי, או, אם כבר הציע אותו בהפתיחה, הוא מבאר את התוצאות מרעיונו.

הנה כי כן אנחנו רואים, כי יש שיבוא הרעיון הראשי בהפתיחה וההרצאה אך תבארהו, ויש שיבוא הרעיון הראשי בהחתימה כתוצאות מן הראיות וההוכחות המובאות בההרצאה.

חֲצִי נֶחָמָה

בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישראל התחדשות “עֲלִילַת-הַדָּם”. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשְׁנָה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה ומאז ועד עתה תִּצְטַיֵן בפעולתה החזקה על רוח בני עמנו, לא רק בִּמְקוֹם המעשה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה. אם בימי הַבֵּינַיִם היה כלל ישראל במקרים כאלה רגיל לחשב עצמו כעומד במשפט ביחד עם אותם הָאֻמְלָלִים שעלה עליהם הגורל להיות כַּפָּרָתוֹ, – נוכל לְבָאֵר זאת על ידי הַסָּכָּנָה הַגַּשְׁמִית הגדולה להכלל כלו, שהיתה כרוכה אז באמת כַּעֲקֵב כל עלילה כזו; ואם לפני חמשים שנה, בימי מנוחה ושלוה, עוררה עלילת דַּמֶּשֶׂק רעש גדול כל כך באַרְצוֹת המערב, נוכל לבאר זאת,לְהֶפֶךְ, על ידי הקנאה הגדולה לכבודם וּזְכֻיוֹתֵיהֶם שֶׁשָׂרְרָה אז בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות לְחֵרוּת; אך אם בימינו אלה, שֶׁמִּצַּד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה, ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר הֻרְגַּלְנוּ לשמע חֶרְפָּתֵנוּ בקר רוּחַ וקנאת כבודנו לא תֹאכלנו עוד, – אם בימינו אלה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחזרה לשמע “עלילת-דם”, ורגש הכלל יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך מעליו את הַחֶלְאָה הזאת, –אות הוא, כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה, כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קְלוֹנוֹ והוא זה המתעורר והמעורר; כי אף על פי שבכל יתר הדברים כבר הֱבִיאוּנוּ צרותינו לאותו המצב, שעליו אמר הנשיא החכם בימי קדם: “אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִיזְמִיל”, – הנה פה אין “האזמיל” חותך את ה“בשר” בלבד, כי אם עד הנפש יגע…

אבל – “אין רע בלא טוב”, כלומר, בלא לֶקַח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עוסקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה.

אחד הכחות היותר גדולים בחיי החברה היא “ההסכמה הכללית”. – אם “כל העולם” מאמינים שהדבר כן, בודאי כן הוא; ואם אני איני מבינו, אחרים מבינים; ואם אני רואה כְּעֵין סְתִירָה לו, הרי “הַכֹּל” רואים גם כן, ואף על פי כן מאמינים, וכי חכם אני מכל העולם? – זה הוא בקֵרוב מהלך הרעיונות של האיש הפשוט, בדעת או בלי דעת נפש, ומתוך כך בוא מסכים גם מצדו ונעשה בעצמו חלק מן “ההסכמה”.

וכל כך גדול כח “ההסכמה”, עד שעל הָרֹב לא יוכל האדם למַלֵּט נפשו מפעולתה גם כשהוא עצמו הוא “הַדָּבָר הַמֻּסְכָּם”. אם “כל העולם” אומרים על פלוני שגדול הוא בחכמה או ביראה, שיש בו מִדָּה פלונית, טובה או רעה, – סופו להסכים לזה גם בעצמו, אף כל פי שֶׁמִּתְּחִלָּה לא מצא בנפשו אותו היתרון או החסרון שאחרים מְיַחֲסִים לו. ולא זו בלבד אלא שההסכמה הזאת מצד “הַמֻּסְכָּם” עצמו פועלת מעט מעט על תכונת רוחו עד שֶׁמְּקָרַבְתּוֹ באמת (או, לפחות, מולידה בו נְטִיָּה להתקרב) אל המצב ההוא שרואה בו “כל העולם”. על כן יזהירו הפדגוגים בצדק, לבלתי עורר את הילדים על מגרעותיהם המוסריות בראשית התפתחותן, וכן שכן לבלתי יחס להם מגרעות שאין בהם, כי על ידי זה אפשר שֶׁנְחַזֵק בלבם את הראשונות ונוליד בם נטיה להאחרונות.

ואולם, הדבר מובן, כי “כל העולם” אינו אחד לכל אחד. האדם רואה “עולמו” רק באותה החברה שהוא חושב עצמו לחלק ממנה ורואה בְּאִישֶׁיהָ אנשים הקרובים לו מאיזה צד; אבל אין אדם חושב למאומה הסכמת אנשים שרוחם זרה לו לגמרי, שאינו מרגיש בנפשו שום יחס פנימי בינו ובינם.

לפיכך, בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של “אתה בחרתנו”, לא היתה החרפה שֶׁחֵרְפוּם הָאֻמּוֹת פועלת כלל על טֹהַר נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן “הסכמה הכללית” אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת “המסכימים” נחשבת בעיניהם למין מְיֻחָד של בריות זרות להם ושונות מהם שנוי עצמי, בלי כל יחס וכל דמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמע במנוחת לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשיים שטפלה עליו הסכמת העמים, מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלות פנימית. כי מה לו ולמחשבות “הנכרים” עליו ועל ערכו? לוּ רק יתנו לו לישב בשלוה! אבל בדור הזה אין הדבר כן. עתה “עולמנו, נתרחבה הרבה וההסכמה הָאֵרָפִּית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים. ולפי שאין אנו מוציאים עוד את “הַכֹּל” מן הַכְּלָל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש”הכל" מוציאים אותנו מן הכלל. סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימות: אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמר, שכל העולם חַיָּבִים והיהודים זַכָּאִים? – ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמר, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשים הרעים שכל העולם מְיַחֵס ליהודים אינם אלא “בְּדוּתָא”?

והספק הזה, מכיון שנתעורר, מוצא לו מִחְיָה בנקל באותם ההַקֵּשִׁים הַמֻּטְעִים “מן הפרט אל הכלל” הרגילים מאד אצל המון בני האדם. הספור הידוע על דבר נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לְאַכְסַנְיָה שהיה בה משרת כְּבַד-פה, וכתב בְּפִנְקָסֹו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כִּבְדֵי-פה, – הספור הזה מְצַיֵּר בצורה של הִתּוּל דרכי ההגיון של ההמון ברב משפטיו הכלליים.

אין דרכם של בני אדם להעמיק בהִגָּיוֹן, ואין אנו יכולים לדרש כזאת גם מהמון בני עמנו. הם שומעים את המשפט החרוץ של ההסכמה הכללית ורואים עם זה שרבים בקרבנו כך הם באמת כמו שאומרת ההסכמה, ובזה די להם, והרי הם מתחילים להסכים גם בעצמם. וככה עוברות “תכונות היהודים” כְּמַטְבֵּעַ כְּשֵׁרָה מיד ליד, מן ההסכמה החיצונית של העמים אל ההסכמה הפנימית בקרב עמנו, רק עם ההבדל הזה, שהעמים מונים את תכונותינו הרעות אחת לאחת בקול ענות גבורה ולעג השאננים, ואנחנו עונים אחריהם מלה במלה בקול דממה דקה והצטדקות חלושה; הם ממשילים אותנו לכלי חרס, שאין לו תקנה אלא שבירה, ואנחנו ממשילים עצמנו לכלי מתכת, שאפשר לו בְּהַגְעָלָה ולִבּוּן….

המצב הזה, אם יאריך ימים, יוכל לגרם לנו נזק מוסרי גדול. אין דבר מְסֻכָּן לגוי ולאדם כְּהוֹדָאָה על חטאים שאין בו. מי שחטא באמת, הרי שערי תשובה לא ננעלו, וברצונו הטוב יכול להסיר חֶלְאָתוֹ מעליו; אבל מי שאחרים הביאוהו לחשד בעצמו במה שאין בו, איך יוכל להטהר בעיני עצמו? מצד אחד מאמין הוא לדברי האומרים לו: טוּל קורה מבין עיניך! ומצד אחר מרגיש הוא שאינו יכול לִטּוֹל את הקורה מבין עיניו, אחר שאינה באמת אלא בדמיון, והרי הוא במצב אותם המונומונים הידועים, שמאיזו סִבָּה באו לידי אמונה, כי משא כבד תלוי להם בחוטמם מבלי שיוכלו להסירו. ולא עוד אלא שלפעמים תביא אמונה זו את האיש הפרטי להשתתף באותה הַמִּדָּה המגונה שלפי אמונתו היא קנין הכלל כלו, אף כל פי שהוא עצמו מצד פרטיותו אינו נוטה כלל לזה. אין ספק, למשל, כי בקרב האם שיצאו מתוכו אנשים כהרמב"ם נמצאים גם עתה בעלי דעה מְיֻשֶּׁבֶת ואוהבי הסדר וְהַסִּסְטֵימָא בכל דבר, והם, בקחתם חלק בעבודת הצבור, היו יכולים לתת בה את רוחם ולפעל גם על יתר העובדים. אבל מה נעשה, וכבר גזרה “ההסכמה” ששנאת הסדרים היא תכונה יהודית, וכבר הסכמנו גם אנחנו להסכמה זו (אף על פי שעוד לא נתברר אם התכונה הזאת, השוררת באמת בחלק גדול מעמנו, מתיחסת אל הכלל “יהודים”, או אולי – מה שיותר מתקבל על הלב – אל הכלל “חניכי-החדר”). ועל כן תרפינה ידי אוהבי הסדר, בהאמינם כי אין עצה ואין תבונה נגד תכונת העם. ואם פטריוטים הם, יעקרו גם מלבם את האהבה לסדרים המתנגדת לרוח עמם, ויעשו גם הם את מעשיהם כראוי ליהודים אמתיים….

צריך אפוא לבקש איזה אמצעי, איך להוציא את עצמנו מתחת הַשְׁפָּעַת “ההסכמה הכללית” בנוגע לתכונות ישראל וערכו המוסרי, כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשב, שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש, וכדי שלא נבוא על ידי זה להיות ברבות הימים בפעל מה שאין אנו עתה אלא בדמיון.

ואת האמצעי הזה נותנת לנו “ההסכמה הכללית” עצמה על ידי עלילת-הדם. העלילה הזאת היא היחידה בין כל רעותיה, אשר בה לא תוכל ההסכמה להביא גם אותנו לידי ספק, אם באמת “כל העולם חיבים ואנחנו זכאים”, בהיותה מְיֻסֶּדֶת כלה על שקר מֻחְלָט ואין לה משען באיזה הַקֵּשׁ מֻטְעֶה “מן הפרט אל הכלל”. כל איש ישראל שנתחנך בתוך עמו יודע בברור גמור, שאין בתוך כלל ישראל אף פרט אחד האוכל דם אדם לשם שמים. ואת הידיעה הברורה הזאת משגיאת “ההסכמה הכללית”, המתחדשת בלבנו מזמן לזמן על ידי התחדשות עלילת-הדם, צריכים אנו לשמר תמיד בזכרוננו, והיא תעזר לנו לעקר מִקִּרְבֵּנוּ את הנטיה להכנע מפני האבטוריטט של “כל העולם” גם ביתר הדברים. יאמר כל העולם מה שיאמר על דבר פחיתות עֶרְכֵּנוּ הַמּוסָרִי, – אנחנו יודעים, כי “ההסכמה” הזאת נשענת רק על הגיון הֲמוֹנִי, בלי כל יסוד מדעי אמתי. כי מי בא בסוד עמקי רוחנו וראה את “היהודי” כמו שהוא מצד עצמו? מי שקל זה לעומת זה יהודים ושאינם יהודים הדומים אלו לאלו בכל יתר “הכללים”: סוחרים לעמת סוחרים, נרדפים לעמת נרדפים, רעבם לעמת רעבים וכו' – מי שקל כל אלה במאזני החכמה האמיתית ומצא את הכף מכרעת לאחד הצדדים?

– “וכי אפשר שכל העולם חיבים והיהודים זכאים?”

– אפשר ואפשר, ועלילת הדם תוכיח: פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? – ואף על פי כן…..

אחד העם.

9. הַבִקֹּרֶת

הבקרת נותנת להקורא מושג מֵעֶרְכּוֹ או מֵחֹסֶר ערכו של איזה חִבּוּר ספרותי, למשל, בְּהַרְאוֹתָהּ את מעלותיו או חסרונותיו, לְהַלְלוֹ או לְחַלְלוֹ.

על עֶרְכָּם או חסר ערכם של גּוּפֵי הַטֶּבַע אנו שופטים על פי התועלת או הַנֵּזֶק, העֹנֶג או הצער, שהם מביאים לנו. על פי הַמִּדָּה הזאת אנו שופטים גם על חִבּוּרִים, צִיוּרִים, פְּסִילִים, מנגינות, יצירי רוח האדם; אבל אז צריך המבקר לשים לב אל הָאֹפֶן שבו הוציא האדם את כחותיו הרוחניים ואל המטרה אשר שאף ביציר-רוחו הַמְבֻקָּר. אנחנו שואלים:

א. מֵהַשְׁקָפַת הַמַּדָּע: אם הדבר הַמְבֻקָּר ערוך על פי חקי התורה ( Theorie ) או הנסיון; אם הם מתאימים עם הַשֵּׂכֶל או מתנגדים לו.

ב. מֵהַשְׁקָפַת הַיֹפִי: אם הוא יָפֶה או מְכֹעָר, על פי חֻקֵּי הָאֳמָנוּת, למשל, שירים, ספורים, פְּסִילִים, ציורים ומנגינות.

ג. מֵהַשְׁקָפַת הַמּוּסָר: אם הוא בצדק או לא בצדק, טוב או רע, על פי חקי האמונה, המוסר והמדינה.

הבקרת היא סֻבִּיֶקְטִיבִית, אם המבקר שופט את החבור, למשל, על פי הרושם שעשה החבור עליו וּמְבָאֵר עד כמה היה נעים, או לא נעים, לו.

הבקרת היא אָבִּיֶקְטִיבִית, אם המבקר שופט על הדבר שהוא לעצמו מבלי כל יחס אל נפשו הוא.

התכן דורש:

א. את הָאֳמֶת, לאמר, שֶׁכָּל המשפטים שהוא מַנִּיחַ יהיו מתאימים עם הַחֻקִּים המקֻבָּלִים במקצוע ההוא. על פי הדברים האלה מובן, כי המבקר החפץ לַחֲרֹץ משפט על איזה יציר הספרות או הָאֳמָנוּת, צריך לדעת ולהבין היטב את הענין הַמְבֻקָּר ואת החקים המקֻבָּלִים במקצוע הזה.

ב. את הַבֵּרוּר, גם בנִתּוּחַ הענין לחלקיו, גם בְּהַבָּעַת רעיונותיו ומשפטיו הַמְהַלְלִים או הַמְחַלְלִים.

ג. את הַמְּקוֹרִיוּת, לאמר, שהמבקר צריך להפיץ אור חדש על הענין הַמְבֻקָּר, להבין את הקורא הֲבָנָה יותר עֲמֻקָּה ולתת לו מושג יותר רחב מן הרגיל. הסגנון צריך להיות חי, ברור, מדֻיָק וקל.

הבקרת תחלק לשני חלקים: לבקרת פרטית ולבקרת כללית.

הבקרת הפרטית שופטת על ערך איזה יציר ספרותי ידוע, למשך על “התועה בדרכי החיים” לסמולנסקין, והבקרת הכללית שופטת על כִּשְׁרוֹנוֹ הַסִפּוּרִי בכלל.

סְמוֹלֶנְסְקִין בְּתוֹר מְסַפֵּר

(בִּקֹרֶת)

אם רוצים אנחנו לחרץ משפט נאמן על כשרונו של פרץ סמולנסקין בתור מְסַפֵּר, אז לא די יהיה לדון עליו על פי אחד מספוריו וחזיונותיו; בְּאֹפֶן כזה לא יהיה משפטנו משפט נאמן מכל צדדיו. כדי להכיר את סמולנסקין המסַפר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרא את כל ספוריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הספורי של סמולנסקין, רק קַוִים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית, ורק אם נְחַבֵּר וּנְצָרֵף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקו, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלמה בתור מסַפר, בכל אורה וְצִלָּה.

ספורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב שיעשה עלינו סֶלַע-מִדְבָּרִי. בסלע מדברי יש חֲנָוִים ונקיקים, יד אמן לא חלו בו ועקבות העבודה וְהֹתַּרְבּוּת לא נִכְּרו עליו, ובכל זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בִּפְרָאוּתוֹ עצמה. אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרגל בספורי-המופת של גאוני-הרוח, המעֻבָּדִים ומלֻטָּשִׁים כל צרכם, ואחר כן נשוב לקרא ספורי סמולנסקין – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נושבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במקום אשר כל כחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סְגֻלּוֹת הארץ, אמנם, רבות ויקרות הנה, אך איש לא השתמש עוד בהן. כל קורא ספורי סמולנסקין בשום לב יִוָכַח, כי כחות כבירים היו צפונים בנפש הַמְסַפֵּר הזה, אבל הכחות האלה היו כל ימי חייו במצב התרדמה, ואם השתמש בהם לפעמים – השתמש רק לרעתו, כי הם משלו בו ולא הוא בהם. כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למסַפַּר אֵרָפִּי בן תרבות להרימו עָל ולתת את חִנּוֹ גם בעיני קוראים שטעמם הספרותי מְחֻנָּךְ וּמְפֻנָּק, בעוד אשר ספורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכחות יוצרם אשר הלו בתהו.

השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסבה הראשית, כי לא הביט על היצירה הַפִּיוּטִית כעל תכלית בפני עצמה. משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והַיֹפִי כשהם לעצמם. לא המוסר כי אם הכח, לא הטוב כי אם הַנוֹי עוררו את מיתרי כנוריהם ורגשותיהם. לא כן נביאינו וחוזינו. הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים והעריצים ויהיו לפה להחלשים, להנכנעים ולהמדֻכָּאִים. לא גבורה ולא יֹפִי, כי אם טוב וצדק, ענוה ומשפט היו משאם נפשם. ורוח נביאינו הֶחְיָה גם את סמולנסקין המספר. בכל ספוריו אשר כתב לא היה מתאר את היֹפִי והמכֹעָר, הגבורה והרפיון, כי אם את האמת והשקר, הצדק וְהָעָוֶל. הוא ברא לו בְּמִתְכַּוֵּן חבל יצורים, למען יגידו במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובוִיכּוּחֵיהֶם האֲרֻכִּים והממֻשָּׁכִים, את דעתו של המסַפּר בעניני הלאם, בעיני הצבור וכו'.

הספור אשר הדפיס סמולנסקין ראשונה, הוא “התועה בדרכי החיים”. קשה מאד לתאר לנו עתה בדמיוננו את הרושם העז, שעשה הספר הזה בזמנו על הקוראים העברים. קוראינו מצאו בספור הזה ציורים, תמונות וחזיונות, חלופי המראות ושנויי המקומות, דברים המשעשעים את הלב ומרהיבים את הנפש, דברים המעוררים שחוק ודברים המעוררים בכי, מליצה וגם חקירה, – הכל, הכל מצאו בו. הספור הזה הוא היותר גדול בכמותו בין כל ספורי סמולנסקין ובין כל הספורים המקוריים אשר בספרותנו. “התועה” יצא בארבע מהדורות; חזריון שלא היה כמוהו בספרותנו הספורית, והוא הספור היותר מפֻרְסָם בין הקוראים העברים גם כיום.

יוסף היתום מעיר מַדְמֵנָה מספר בארבעת חלקי “התועה” את תולדותיו ואת קורותיו מילדותו, עד יום מותו בידי שודדים שהתנפלו על בתי ישראל.

סמולנסקין שם בפי יוסף, המספר כל אשר עבר עליו, את הדברים האלה: “הנני כותב את תולדות חיי! יען מה? יען לבבי יחשב לפקח עינים עִוְרוֹת לבל יפלו במהמורות בָּמוֹ נוקשתי, נפלתי אני ונמלטתי בעור שִׁנַּי, למען הודיע לההולכים בדרכי החיים, כי מצודות וחרמים פרושות ליד מעגלם וישמרו רגלם מִלָּכֶד” (התועה, ח"א 2).

ולא לבד ב“התועה” כי אם גם בכל הספורים התגלה סמולנסקין בתור סופר-העתים, בתור מטיף, מוכיח ולוחם נגד הבערות או נגד שונאי ציון.

הסופר שבו היה מתאמץ להמית את המספר שבו. ואם לפעמים תתעורר בו נפשו הפיוטית ברב כח לאמר שירה, הנה בו ברגע יתגבר עליה סופר-העתים ויטביעה בים של מלים. הדפים אשר סמולנסקין היה בהם רק מְסַפֵּר וּפַּיְטָּן לבד, יפעלו עלינו עוד ביום בְּיָפְיָם וברוח-הַפּוֹאֶזִיָּה האמתית שבהם. אולם הדרשנות, הליצנות והדברנות, הממלאות את ספוריו, מעוררות בקרבנו רק חמלה להמספר בעל-הכשרון.

סמולנסקין היה מכניס – לפעמים בדֹחַק גדול – בכל ספוריו כַּוָנוֹת ונטיות ידועות, וכל הנפשות, אשר הוא מוציאן ומביאן על הבמה, נראות כאלו נבראו רק בגלל אותן הַכַּוָּנוֹת.

מצד הַגִּזְרָה והבניה, כלומר, מצד הַעֲרָכַת החלקים וקשורם זה בזה, מצד הִשְׁתַּלְּבוּת המקרים והתפתחות הַמְאֹרָעוֹת, אין כספור הזה לָרֹעַ. הספור הָאֳמָנוּתִי הוא כגוף שלם ומאֻחָד בכל פרקיו, אבריו וחֻלְיוֹתָיו. אם יחסירו איזה מהם, או יְשַׁנּוּ את מקומם, אז ישחיתו בזה את שלמות הגוף וְיָפְיוֹ. אם נדבר בשפת הַבַּנָּאִים, אז נאמר, כי ספור שֶׁכְּתָבוֹ חרש חכם הוא בנין מלא תפארת והוד מִמַּסַּד ועד הַטְּפָחוֹת. כל חלק וחלק בבנין כזה נערך איש לעֻמַת רעהו וכלם מכֻוָּנִים לתכלית אחת. כל המתבונן אליו יראה רק בנין נהדר אחד ולא קבוצת אבנים, מֶלֶט ושיד. לא כן הוא “התועה”; הספור הזה, בן ארבעה חלקים, מיכל מראות וחזיונות, רעיונות ומליצות, שאינם מְחֻבָּרִים זה לזה כלל. חוט הספור הולך ונפסק לרגעים וחוזר ונקשר בהרבה קשרים, קשר בתוך קשר. החלק הרביעי של “התועה” נספח אל הספור שנים רבות אחרי צאת המהדורה הראשונה לאור, ואיש לא הרגיש את חסרון החלק האחרון. כל הספור הגדול הזה הוא כ“בקעת העצמות” שראה יחזקאל במראה.

יוסף מתחיל לספר את תולדותיו מעת היותו בן חמש שנים. אביו מת עליו עוד בהיותו בבטן אמו, וזאת האחרונה הלכה למנוחת עולם בהיות יוסף ילד קטן. אמו מְסַפֶּרֶת אִתּוֹ שתי שעות לפני מותה, ושיחתה איננה שיחת גוססת, כי אם שיחת אשה הנוסעת ליום השוק. הגוססת מתאנחת ושוחקת ומרבה לדבר בחשבון ודעת. יצורי סמולנסקין אוהבים בכלל להרבות לַהַג בכל מקום ובכל שעה, וגם בשעת יציאת נשמתם לא תעזבם תשוקתם זאת. גם הזקן ידידיה, אשר ארבעים שנה חי בבדידות נוראה, – גם הערירי הזה כותב שעה אחת לפני מותו מכתב ארוך לאחיו, מלא הגיונות ומליצות על דבר אחד מבחורי הישיבה (“התועה” ח"ב פרק “מות ישרים”). סמולנסקין בורר על פי רֹב לגבוריו “מיתה יפה”, אך לא טבעית. בעולם המציאות הננו רואים, כי שִׂכְלָם של הזקנים או הזקנות הולך הלוך ורפה, מוחם הולך ורופס ואֹמֶץ לבם הולך ודל עוד בטרם יכבה זיק חייהם האחרון.

אחרי אשר מתה אם יוסף הובא היתום אל בית דודו, אחירע העשיר. יוסף מתאר את מצב נפשו בעת ההיא: “מַשְׁמִים עמדתי על עמדי זמן כביר, כחולם הייתי בעיני, כי מעודי לא ראיתי עשֶׁר כזה, ולבבי הטהור לא ידע עוד עֲרֹך את ערך האליל הזה, אשר בעבורו יְבַלּוּ בני חלוף ימיהם בהבל, ושנותיהם בים צרה; על כן נבהלתי ואירא מפניו, כמו לבי נִבָּא לי, כי אראה עין בעין את המלאך המשחית מנוחת בני חלוף… מי יתן והיה זה לבב כל אדם, ולבבי אני עתה, כי אז לא שָׁבַת שלום מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם…” (ח"א 7). במוקם לתאר את רגשות היתום העני, שהובא מאֹהֶל דלים לחדרי דודו העשיר, ואת סערות נפשו הרכה, או את השתוממותו ומבוכתו, יתפלסף המספר וירבה דברים בטלים, כאחד הבטלנים האמתים.

כאשר הובא יוסף בפעם הראשונה אל חדר מלמדו, הפיל כד המים ארצה. הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסים על אשת המלמד. אז תתנפל בחמה שפוכה כחיה טורפת על היתום, עד כי תתלקח מריבה עזה בינה ובין המלמד בעלה. חרפות, גדופים וקללות יִשָׁמְעוּ משני הצדדים. אז תאחז האשה בחרש מהכד הנשבר ותשליכהו על ראש המלמד, וגם הוא ירים סיר וישליכהו עליה, ושניהם לוחמים בכל תכסיסי מלחמה. כשאר שקטה הסערה, נתן אחד הילדים קולו בזמירות: “עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים”. המלמד קרא בקצף נורא לתלמידו זה: כלב! ויאחז בציצית ראשו ויפרפרהו, גם ימרט לְחָייָו באכזריות חמה. המלמד טעה וחשב, כי הנער בשפת עלגים ידבר, לכן בגמגומו יאמר: תִּטְּעִי נִטְעֵי; אולם כאשר הביא המלמד בספר וירא כי אמנם כן כתוב, קרא לתלמידו בקצף: “ומדוע תביא בידך כתבי הקדש הנדפסים בוילנא, אשר מימי מינים, כופרים, אפיקורסים יצאו?” עוד הילד המֻּכֶּה בוכה, והנה שני נערים גדולים ממנו לומדים במסכת בבא קמא. הנערים נתנו יחד קולם בשיר: “שבר את הכד”. יוסף היתום דמה בנפשו, כי אליו מכֻוָּנִים הדברים האחרונים, ויאמר בקול דממה: “לא בצדיה שברתי את הכד”. המלמד נתן קולו בשחוק וגם התלמידים שחקו שחוק גדול (פה מצא סמולנסקין מקום לקרא: מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה, כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם…). אשת המלד, בשמעה קול ענות, חרדה הביתה, כי אמרה בלבה: חדשה נהיתה בבית. המלמד רץ בחפזון לקראתה ויקרא:

"– ארורה! מה לך פה?

– הלגרשני מביתי אתה אומר?

– כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם.

– אני שאלחך אל ארץ תחתית, ואתה לא תשלחני מביתי, הָיוֹ לא תהיה!… אני אקרא חמס בשוקים וברחובות, ואנשים ישרים ישפטו בינינו!"

סוף דבר, אשת המלמד התנפלה על היתום ותאחז במַפְרַקְתּוֹ בשתי זרועותיה ותקרא: “פרא אדם! למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה! אך חצי חסמי אכלה בך”… אימת מות נפלה על הילד, אולם נס גדול נעשה לו, כי המלמד “קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על אשתו וישם בשתי ידיו מחנק לצוארה”. אולם גם אשת החיל לא טמנה ידיה בצלחתה, כי גם היא אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה. בין כה וכה נמלט היתום מן החדר, וברוצו מעדו קרסוליו ויפעל מלוא קומתו ארצה ויפצע חטמו. למראה הדם נבהל מאד ויאמר: קרוב קצי; ובבואו הביתה והנה דודתו לקראתו ותתן עליו בקולה: "הוי נער שובב! את בנים שובבים נלחמת והם יכלו לך, חכה עוד מעט ואני אלך אל מורך ואצוהו במפגיע, כי יְיַסֶּרְך שבע על חטאתיך….

בכל המחזות האלה, המשתרעים על ששה עמודים, אשר בהם רצה סמולנסקין לתאר את החדר ואת הנפשות העושות בו, לא ראינו לא את נפש הילדים הרכים, לא את נפש המלמד, שמחתו וצרתו, לא את נפש אֵשֶׁת המלמד, עָנְיָהּ ולחצה, משושה ונחמתה; לא ראינו את היחס הָאֲמִתִּי אשר בין התלמידים הקטנים ובין מלמדם הָאֻמְלָל. המספר השמיענו על העמודים האלה הלצות ישנות ומעוכות מֵרֹב ימים, חרפות וקללות ונאצות, וַיַּרְאֵנוּ רק מהלומות, מכות, שברי כלים וזרם דם, מהומה ומבוכה.

והחדר העברי – כמה טְּרַגִּיקָה חרישית צפונה בו! הַצַּיָּר האמן יוכל למצא בו טל-ילדות וְחֲלֻדַּת הַמְּסוֹרָה הנושנה כשהם משתמשים בערבוביא. הוא ימצא במלכות-חשך זו גם קרני אור. הוא ימצא בין הפראים הקטנים ובין הפרא הגדול המנצח עליהם גם עקבות תרבות עתיקה, ערמומית מְיֻחָדָה במינה ותֹם ויֹשֶר בלי קץ וגבול. הוא יראנו בין ענני התוגה, הרובצים על ראשי הילדים ומלמדם, גם ברק השמחה הטהורה; בתוך שעבוד הגוף והרוח של הילדים בחדר אנו מוצאים גם סמני חֵרוּת של הילדות הרעננה, שמקבל מָרוּת רק בְּקשִׁי גדול; בתוך הטפשות האנושית והיהודית, השולטת בסדרי הלמוד וההנהגה בחדר, הננו רואים מחאת נשמת האדם הרכה, התקוממות רוח הילדים, אשר לא יחפץ להִכָּנַע תחת עֹל הסכלות האכזריה, הִתְפָּרְצוּת הטבע הָאֱנוּשִׁי הנאנח תחת ידי משחיתיו ועוכריו. כמה טִפּוּסִים שונים וּמְצֻיָּנִים במינם תמצאו בין התלמידים הקטנים בחדר; מה נאים ונעימים הראשים הקטנים האלה, השחרחורים והעצובים; כמה שירה באש עיניהם, המביטות בבטחון אל התבל הגדולה. והמלמד הזה, אשר בידו נִתַּן אוצר הנשמות הטהורות האלה, מה קשה עבודתו ומה גדולה עֲנִיוּתוֹ, מה רבה התמרמרותו על גורלו ומה עצומה תשוקתו לחיים אחרים. הרי לפניך עולם קטן ומלא פסיכולוגיה עֲמֻקָּה! וסמולנסקין רוצה לתאר לפנינו את העולם הזה על ידי הלצות תְּפֵלוֹת וציורים חסרי טעם. התעכבתי מעט בפרק הזה, יען כי מבקרינו אומרים, שסמולנסקין היה אמן גדול לתאר את החדרים העברים בקוים דקים מן הדקים….

ואם לא תמצאו קוים דקים, ואף לא נסים, בציורי-החדר אשר לפניכם, הנה תחת זאת לא תחסר גם בפרק זה “הפלוסופיה” של סמולנסקין. הֵא לכם דֻּגְמָה קטנה:

“רק בית ספר גדול היא התבל! האדם עַיִר פרא יִוָּלֵד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אֹזֶן לשמע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והפגעים אשר יֶאֶרְבוּ על כל דרכים, והמה יביאו חכמה בלבבו…”

החכמה האלפא-ביתית הזאת, אשר מספרנו חוזר עליה כמעט בכל פרק, ראויה יותר למלמד-דרדקי מאשר לְצַיָּר אמן.

אל כל מקום אשר יביא המסַפר את יוסף, שם יבוא לרגליו גם איזה מקרה בִּלְתִּי מָצוּי. סמולנסקין מרגיש את כח החיים רק בשעה שהם רועשים וסוערים, ולא בשעה שהם שקטים ומלאים עֹמֶק אין סוף.

יוסף גומר כל פרק בדבריו: “תועה הייתי בדרכי החיים”. אבל באמת לא היה יוסף תועה כלל. תועה הוא האיש המבקש איזה דבר, תועה הוא האיש החפץ לעשות זאת ובשגגה הוא עושה אחרת, אבל יוסף לא יצדק באמרו: “את אשר בקשתי לא מצאתי, ואשר מצאתי עזבתי וכרגע שבתי והקרבתיו ועד ארגיעה החלפתיו” ( II 208), כי הוא היה רק ככַדּוּר-הַמִּשְׂחָק בידי כל מקרה, בידי כל איש. יוסף לא יתעה בדרך החיים, כי אם יֵהָדֵף, יִסָּחֵב, יִמָּשֵׁך כּקְנֵה-תֶבֶן על פני שִׁבֹּלֶת מים. יוסף הוא קל-הדעת, איש בלי רצון, בלי חפץ, איש בלי צל של עַצְמוּת, לכן יצדק באמרו: “כהולך ועושה בחלום לילה, אשר לא ידע חשבון מעשיו, כן הלכתי, דברתי ועשיתי מבלי בקש משפט וחשבון; המלמד ואשתו יעצוני ללכת לצבועאל, לכן הלכתי שמה, ולו הורוני לבחר בדרך אחרת, בחרתי בה”. (שם 23)

יצוריו של סמולנסקין גם בעמדם על פתחו של שְׁאוֹל ירבו לדבר: אֵם שִׁפְרָה מרבה שאלות בשעה שֶׁאֲחָזַתָּה חרדת מות, ויוסף, באותה שעה שהתהום פתח את לועו לבלעו חיים, – באותה שעה הוא חפץ למָרֵר את הרגעים האחרונים של דודתו, וגם הוא ירבה להג. עד כמה שאנו יודעים מספורי היורדים באניות הנמלטים ממות בשעת סערה וסופה, – יאבד האדם, יהיה גם גבור בגבורים, את עשתונותיו בשעה זו, ואין דעתו צלולה ואין לבו פנוי למַחְשְׁבוֹת נָקָם וַהֲתוּלִים…..

אם נשפט את פני הדור על פי “התועה” אז ישחרו כשולי קדרה; העניים המחזרים על הפתחים הם רמאים, גנבים וכל נֶגַע בם; המלמדים הם או הדיוטים נבערים מדעת, או גנבים ועושי זמה; הַחַזֲנִים הם נבלים, או סוחרי סוסים גנוסים; ראשי הישיבות הם לוקחי שֹׁחַד; הצדיקים והחסידים הם פחותים שבפחותים, חלאת מין האדם; ראשי העדה עם ממזרים ורוצחים; המשכילים ובעלי הכשרונות הם או מְשֻׁגָּעִים, או שִׁכּוֹרִים, או אינם מן הישוב. והאנשים הישרים והתמימים המתֹאָרִים “בהתועה” הם או שוטים ופתאים, או מוזרים וּמְשֻׁנִּים.

סמולנסקין לא תאר מעולם בספוריו את ההמון העברי, את בעלי המלאכות, את הפועלים והעובדים, את המשרתים ואת הַחָנְוָנִים הקטנים ואת הרוכלים וְהַתַּגְרָנִים, כלומר את הָרֹב היותר גדול של העם היושב בגולה. גם ב“התועה”, ספורו היותר גדול, לא תמצאו בין כל הנפשות הרבות העושות בו אף נפש אחת מן ההמון העברי, לא תמצאו אף מחזה אחד מחייו הפשוטים והעצובים.

בשעה שאתה קורא את ספורי סמולנסקין, ובכלל זה גם “התועה”, הנך מרגיש, כי המספר כמו אחוז בקדחת-העצבים, כי נפשו תסער, לבו יֶהֱמֶה והמנוחה הפיוטית השאננה חסרה לו לגמרי. סמולנסקין לא יספר ברוח שקט, כי אם יבכה או ישחק, יתלוצץ או יקונן, כאשה חולת-העצבים, וזה הוא גם סוד השפעתו על רוב הקוראים העברים של דור העבר, שלא היה מֻכְשָׁרִים לקבל ענג מציורים פיוטיים יפים ונעימים, שאינם מרגיזים את הנפש ואינם מעוררים לשחוק גס.

אין כל ספק, כי סמולנסקין נראה במקומות ידועים מספוריו – אף כי רק מעטים הם – כאָמָן, אבל אומנותו היא פרח חִוֵר בלי אור שמש, תמונה בלי צבעים, אומנות שׁהַמֹּחַ מְרֻבֶּה בה על הלב. דַּפִּים יפים וּמְצֻיָּנִים, המעידים על כשרון נעלה, תמצאו ב“התועה” (הנני מעיר את הקורא על הפרק “בִּעוּתֵי-אֱלֹהַּ” בח“ג ועל הציור הנפלא של חוף הים ושל הדיג המשליך חכה בח”ד 98 – 99); אולם גם הדפים המצֻיָּנִים בחִנָּם וקָסְמָם המזרחי מקֻלְקָלִים על ידי מליצות, או התולים תְּפֵלִים. טוב טעם, מִדָּה וָקֶצֶב אל תבקשו בספורי סמולנסקין.

ראובן ברַינין

10. הַמִּכְתָּב

המכתב יחלק בכלל לארבעה חלקים: א) מכתבי ידידות, ב) מכתבי כבוד, ג) מכתבי מסחר, ד) מכתבי-לִמּוּד.

מכתבי ידידות, הם המכתבים שיערך איש להוריו, לקרוביו, לרעיו או אב לבנו. תָּכְנָם הוא ידיעות, בקשות, הַבָּעַת ברכה, השתתפות בצער ונִחוּמִים, אַזְהָרוֹת, תוכחות, השתפכות הנפש וחֲפָצִים שונים.

מכתבי כבוד, הם המכתבים שיערך איש לאדם גדול להודות לו על חסדו, או לבקש ממנו להיות לו לעזר בִּדְבַר-מָה.

מכתבי מסחר, הם המכתבים שתכנם הוא עניני מסחר שונים.

מכתבי למוד, בהם מבאר ומסביר איש לרעהו דעות למודיות שונות.

הַתָּכְנִית. המכתב מתחיל תמיד במלות הקריאה, למשל: עמינדב יקירי! רע יקר! אדון נכבד! גברת כבודה!

במכתבי מסחר ועסק תבוא במקום מלות הקריאה האדריסה לבדה כמו: להאדון נָדָב אֶפְרָתִי, ירושלים.

במבוא מכין הכותב את האיש, שֶׁאֵלָיו ערוך המכתב, לקראת הַתֹּכֶן הבא הלאה: הוא מעוררו לשים לב אל הענין הַמְדֻבָּר בו, מביע את בטחונו בטוב לבבו ובחפצו לעשות את שאלתו, או הוא מְבָאֵר בקצרה את הסבה, אשר הביאה אותו לפנות אליו. מְשָׁלִים:

“בְּבִטְחוֹנִי בטוב לבבו, אשר הראני פעמים אין סְפוֹרוֹת, אֶתְרַשֶּׁה להציע לפניו גם הפעם את שאלתי הקטנה, אשר אקוה כי לא תשוב ריקם”.

“לא איש בשורה אני היום, לדאבון לבי, אך מה אעשה ועלי עלה הגורל להודיעך את השמועה המעציבה”.

“בהביעי לך את תודתי מקרב ולב על כל הטוב והחסד אשר עשית עמדי, אבקשך לעשות למעני גם את החסד הזה”.

בחתימת המכתב מביע הכותב רגשי אהבה, ידידות, הכנעה, כבוד, הכל לפי תֹּכֶן המכתב והאיש אשר אליו נֶעֱרָך. שם הכותב בא בשורה שתחת החתימה מצד שמאל. משלים:

"והנני רעך הנאמן

פלוני".

"מוקירו ומכבדו כרום ערכו

פלוני".

11. סִגְנוֹן הַמִּכְתָּב

המכתב הוא הַדִּבּוּר-המודיע בִּכְתָב במקום הדבור בפֶה לאיש פרטי. על כן דרוש שֶׁסִּגְנוֹן המכתב יהיה קרוב ודומה ככל הָאֶפְשָׁר לסגנון הדבר הרגיל, לאמר שיהיה קל, פשוט וטִבְעִי, כדי שֶׁיוּבַן תכנו בנקל.

המשפטים צריכים להיות קצרים, פשוטים, ברורים וּמְדֻיָּקִים. הכותב מכתב צריך להִזָהֵר מהשתמש במאמרים מָרְכָּבִים ובתמונות-שפה מְיֻפּוֹת, שאין להם מקום בשפת הַדִּבּוּר הרגילה. דברים לא ברורים יכולים להביא את המקבל במבוכה, והוא אינו יכול לפנות כרגע אל הכותב לשאלו פֵּשֶר הדבר. ביחוד צריך להזהר ממליצות וּמִשִּׁבְרֵי-פסוקים הרחוקים משפת החיים ועושים רושם לא טוב על הקורא.

ואולם מפני שהמכתב הוא הַבָּעַת הרעיונות והַעְתָּקָתָם הַקַּיֶּמֶת של כותבו, והכתיבה, שאיננה מהירה כל כך כמו הדבור, נותנת לנו היכלת לִבְחֹר מלים ומבטאים יותר מאשר בשפת הדבר, על כן דרוש שסגנון המכתב יהיה יותר נקי ויותר יפה וּמְנֻמָּס בְּמִבְטָאָיו; כי בשעה שבדבור אין מרגישים ואין מדקדקים בהם כל כך, מרגישים ומדקדקים בהם מאד בקריאת מכתב, וכל מבטא לא יפה עושה רושם לא טוב על הקורא.

מכתבי ידידות יכולים להכתב גם באריכות, הכל לפי הענין; מאריכים לפעמים בהשתפכות הנפש. אבל מכתבי מסחר צריכים להכתב בְּקִצּוּר נִמְרָץ.

סגנון מכתבי-למוד דומה לסגנון המדע בכלל, אלא שבמכתב הוא צריך להיות יותר פשוט ויותר מֻסְבָּר ומובן להקורא.

ידיד נכבד!

קבל נא במכתבי את תודתי ממקור לבבי על כל החסדים אשר עשית עמדי. יתן ה' ומצאה ידך תמיד להשכיל ולהיטיב; כי זה כל חפצך מאז היותך לאיש, וגם לך נָאוֶה מאד מעשה הצדקה והחסד, כי נדיב ובן נדיבים אתה, וצדקת הוריך ואבותיהם נודעת לתהלה מכבר; לכן התגאה בירושתך זאת, כי תפארת בנים אבותם, ואשרי האיש אשר נחל מאבותיו מעשים טובים ומדות ישרות והוא מְתַחֲרֶה ללכת בעקבותיהם.

בשבוע הבא אעשה דרכי אל מחוז חפצי ותקותי בה', כי אבקיע לי דרך חדש בחיים, ומה גם אם אתה, ידידי, תהיה בסומכי נפשי. הנני נוסע – ולבי מלא תקוה, כי הפעם תהיה דרכי צְלֵחָה וכמים עברו אזכר ימי עָנְיִי.

היה שלום, ודע כי לא אשכחך לנצח.

רעך ואוהבך באמת

.…….

(“ניב שפתיים”)

[המשורר מ. צ. מַנֶּה אל א. קויפמן ]

אדוני, מגיני ומושיעי!

כִּנְצִיב קֶרַח עמדתי עת נגעה ידך בידי בפעם האחרונה; רגשותי קפאו ומפי נֶעְתְּקוּ מלין, ומה אדבר?

אך הנה פניך היקרים עזבוני ומהר ישאני רכב ברזל הלאה. מדוע כצל חלפו ימי שבתי בצל קורתך? מדוע ישליכני חֶלְדִּי מִגַּל אל גל בים החיים מבלי מנוח? הה, מוסר שדי! הרף נא ממני, ואבלינה, או שלח ידך וּתְבַצְּעֵנִי, ומה כחי כי איחל?

עוד שפתי אוהבים לי טל חיים ירעיפו, עוד זהר העתיד ממרחק יַרְאוּנִי, ולבבי כאניה סוערה ינוע בין תקוה ופחד. הוי, לבי! לבי! למה תוליכני שולל וּתְנַבֵּא לי חיים וָאשֶׁר? שׁוּרָה תוך חדריך אם לא שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שמה; תוכך יֵאָנֵחַ, הדם ירוץ כמתעתע ושתי כנפות הָרֵאָה, עוזריך ומגניך, תּזֹבְנָה מְדֻקָּרוֹת, תשאפנה רוח כתנין באנחה עֲמֻקָּה, ועתה על מי תשען כי תביע לי נחומים.

רעיון נורא יתגנב בקרבי: אולי, אדוני, אולי נפרדנו עד עולם? – את המות לא אירא, כי לא אמותה; יען כי אינני חי גם עתה, אַיֶּכָּה, מיכה יוסף? הן כבר שאלת:

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָּל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמָיִם?

אַיֶּכָּה עתה, לן בצל שדי? מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל-מות! יְהִי מה יֶהִי! אם רחבי חלד, מעוני שמים או מצרי שאול נכונו לי, פניך ילכו עמדי וַהֲנִיחוֹתָ לי. רק בהפרדי ממך ארגיש, כי לבי ובשרי יהמו ויִנָּהוּ אחריך.

[המשורר יהודה ליב גרדון אל המשורר זאב קפלן ]

ידידי היקר!

עוד מעט וּסְקַלְתַּנִי בשיריך, אחי! לא הספיקה לי השעה לכַלּוֹת מכתבי אשר החלותי שלשום, והנה הביאו לי את מכתבך מיום 20 דצמבר ויתר שיריך. ואני עִבְרִי אובד, אנה אני בא,, ומה ומתי אעשה להמון שירים כאלה? האעצר כֹּחַ לְנַתֵּח את כלם לנתחיהם ולבדקם בכל פרטיהם ודקדוקיהם? האם לא אכרע תחת משאי? ה' אלהים יעזר לי! הנה אנשים מנערי בני ישראל באים וישבו לפני.

כחצות הלילה.

עָיְפָה נפשי ותבקש מנוח! “עוד מעט וסקלתני בשיריך” אמרתי; ומי יתן ובררו לי מיתה יפה כזאת בבוא יומי! יסקלוני בשירים ויתלוני (כדין כל הנסקלין נתלין) בצוארי אוהב ורֵעַ כמוך! מה יקר הַמָּוְתָה בזרועות אהבה והמנוחה בקברות התאוה, נֶחְפֶּה בזמורות הַזִמְרָה וּבְפִרְחֵי הַשִּׁיר! מעין מיתה כזאת מת נקרסוב, אשר הובילוהו בסוף השבוע העבר לבית עולמו, עד יום מותו שר את שיריו לבני עמו, ובני עמו בְּלָעוּם כענבים במדבר וַיַּעַן הַהֵד לקראתם בכל בתי נפשם, בכל פנות העם. כבוד גדול נעשה לו במותו וביום קבורתו; את ארונו עִטְּרוּ בפרחים ובכפות דְּפַנִּים, וַיְסֻכֻּהוּ בדגלי אהבה! ועל הדגלים חרוזים משיריו הַנִּשָּׂאִים על שפת לשון ושיחת עם, ועל מקלעות הפרחים שמות מביאיהם מכבדי שמו וזכרו. עטרת פרחים גדולה נִשֵּׂאת על כתף שני תלמידים ועליה כתוב: “לנקרסוב, מבני הנעורים!” ומקלעת פרחים נשאת בידי אשה, לובשת אדרת מִגֵּז כְּבָשִׂים כאחת מבנות הַכּפָר וכתוב עליה: “לנקרסוב, מעם הארץ”, וכהנה וכהנה אין סְפֹרוֹת למו; ואחריו כל אדם ימשך, ולפניו אין מספר, כלם תופשי קסת ועט, סופרים וחרשים, קוראים ויודעי שמו, וגם אני בתוך ההולכים ומעי המו עלי: הן גם אני דמיתי היות אהיה משורר לישראל כנקרסוב; גם אני גִבַּרְתִּי חֲיָלַי לנַתֵּק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרות השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; על כן נפשי לא תמות מות שָׁרִים כנקרסוב ואחריתי לא תהיה כמוהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים; טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני. אבל אנה הלך לבי? העת לי לשיח בַּמָּוֶת ולברר לי היפה בין מיתות בית דין, ולי עוד חפץ בחיים ולהחיים חפץ בי, כי עוד לא השלמתי לקרא את שיריך ולהגיהם כחפצך.

-————

[הנ“ל אל הד”ר שלמה רובין ]

ידיד נכבד!

זה לי עשרים יום יושב אנכי על אדמתכם, שותה מי באר ורוחץ באַמְבַּטָּאוֹת של גללים. בטיט הַיָֹוֵן הזה אנכי מבקש את רוח הַקֹּדֶשׁ שנסתלקה ממני בעת אשר טבעתי בטיט ה“יָוָן” לפני ארבע שנים. מני אז חֻבְּלָה רוחי ונס לֵחִי, נגזלה שנתי ועורקי לא ישככון, וישלחוני הרופאים הלום להחליץ עצמותי ולחדש רוחי בקרבי. אם עלה תעלה רפואה שלמה למחלתי ותשוב ותשרה עלי שכינה לא אדע; אבל לפי שעה רואה אנכי בכיסי כעין כְּבָרָה ויודע אני שהיא – “בְּאֵרָה של מִרְיָם”39. עוד לא החליט הרופא אל אשר ישלחני בצאתי מבארה של מרים, אבל אני גמרתי לשוב למקומי דרך וויען, ובכן אתענג לראותך פנים בפנים, ואולי גם אחדים מחכמי עמנו היושבים בעירך. ואתה תעשה הטוב עמדי להודיע אם יושב אתה בתוך העיר או חוצה לה, וכן איפה ישכן בקיץ הזה ידידנו ה' סמולנסקין וגם ה' זלקינדזוֹן (יע"ס). אין לבי לסור לאכסניה של פֻּמְבִּי, כי אם לבית מלון של יחידים, ועל כן הודיענו בטובך את שם הרחוב והבית אשר בו נמצא בית מלון כזה בקרבתך ואסור אליו. אם יש תחת ידך ספרים חדשים מִשֶּׁלְּךָ או משל אחרים ולא יכבד עליך לשלחם אלי הנה למקרא בהם בימי שבתי בזה. שְׁלָחֵם נא ואשיבם לך בבואי בתודה רבה. יושב אנכי בזה בבית הנקרא “טוסקולום”. היה שלום ומהרה נא לְשַׂמְּחֵנִי בדבריך כי חמודות אתה

לידידך ומוקירך

ליהודה ליב גרדון

י"ד אב, מַרִיעֶנְבַּד

[מכתבי מסחר]

להאדון…. ב…..

מכתבך לא מְצָאַנִי בבית, כי נסעתי בדבר נחוץ עירה נ., ועל כן אֵחֲרָה תשובתי עד היום. עתה אמהר לענותך, כי בעוד שְׁבוּעַיִם ימים תקבל את הַמֶּשִׁי אשר דרשת במכתבך, כי ברגע זה הנני שולח את המחיר לבעלי מסחרי, ותכף כהגיע הסחורה הלום אמהר לשלחה עליך… אך תְּנַאי אני מַתְנֶה עמך, כי תמהר לפדותה תכף בבואה אל עירך, כי רק מדעתי אותך לאיש אמונים, אשלחנה אליך מבלי בַקֵּשׁ דמי קדימה מידך, כנהוג.

ברגשי כבוד

.…….

אל הסוחרים ה…..

קבלו נא במכתבי זה רשימתי על דבר שני מיני משי הדרושים למסחרי, ואתם הואילו לשלחם אלי תכף חבושים בחבילות חזקות, וסוֹכְנִי ישלם לכם כספכם. והנה אחרי כל הַמִּסְחָרִים שעשיתי עד היום, היה עתה עם לבבי לבקש מכם את מחצית הסחורה בַּהֲקָפָה, אשר בלי ספק לא השיבותם פני בדבר הזה לו הִפְצַרְתִּי בכם, אולם יען סחורה טובה דרושה לי, לכן אמרתי אשקל את העודף אל ידכם בִּמְזֻמָּן למען תתנו לי מינים יפים כאשר אהבתי. פנו לכם אל סוכני וישלם לכם את מחיר הקניה.

מכבדכם

.……..

(“ניב שפתים”)

§1. מִשְּׁקְלֵי הַשִּׁירִים בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ 40

כבר אמרנו למעלה, כי מלבד כל התכונות הדרושות לסגנון השירי, דרושה גם הַרְמוֹנִיָּה שְׁלֵמָה בשירה ועֵרֶךְ שָׁוֶה בכל חלקיה. אֹפֶן חלוקת המאמרים בשיר נקרא מִשְׁקָל. משקל השירים בכתבי הקדש הוא משקל המשלים ושׁוּוּי המאמרים; לאמר, בכל חלק מחלקי השיר יש מִסְפַּר מלים שוה, וכמעט כל חלק מְחֻבָּר מן הנושא והנשוא והנוספים עליהם להשלימם ולבארם. כל חלק שירי קצר איננו פחות משתים ולא יותר מארבע מלים. הנה כי כן יש משקל שְׁנִיִּי, משקל מְשֻׁלָּשׁ ומשקל מְרֻבָּע.

משקל שְׁנִיִּי:

אָמַר אוֹיֵב:

אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,

אֲחַלֵּק שָׁלָל,

תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי,

אָרִיק חַרְבִּי,

תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

(שמות ט"ו, ט').

אֶרֶץ רָעָשָׁה,

אַף–שָׁמַיִם נָטְפוּ

מִפְּנֵי אֱלֹהִים,

זֶה סִינָי -

מִפְּנֵי אֱלֹהִים,

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

(תהלים ס"ח, ט').

ויען כי הָעִקָּר הוא חלוקת הרעיון לחלקים שוים, למען תפעל ההרמוניה השלמה בכל חלקיו על נפש השומע, על כן לא תֵחָשַׁבְנָה מלות הַיַּחַס וְהַחִבּוּר, וכן גם שמות בני הֲבָרָה אחת הנסמכים, שאין להם מובן בפני עצמם, במספר המלות העקריות, כאשר ראינו בזה במשל ב', וכאשר נראה עוד הלאה.

משקל מְשֻׁלָּשׁ:

אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא

וְקָדוֹשׁ מֵהַר–פָּארָן, סֶלָה.

כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ

וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

(חבקוק ג‘, ג’).

מַה–לְּךָ, הַיָּם, כִּי תָנוּס,

הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר,

הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵלִים,

גְּבָעוֹת – כִּבְנֵי –צֹאן?

(תהלים קי"ד, ה‘, ו’).

שֵׁם נסמך שֶׁמְחֻבֶּרֶת אליו אחת מאותיות היחס או ו' החבור, נחשב למלה בפני עצמה, כאשר ראינו ממשל א' (מֵהַר) ובמשל ב' (כִּבְנֵי) ונראה עוד הלאה.

לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם

וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ–רִיק?

יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי–אֶרֶץ

וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ–יָחַד

עַל–אֲדֹנָי וְעַל–מְשִׁיחוֹ.

(תהלים ב‘, א’, ב').

פסוקי השיר, אשר נקראם דְּלָתוֹת, בבואם במשקל הַמְּשֻׁלָּשׁ, הם ממלאים ומשלימים האחד את השני, וכאשר תחסר בדֶלֶת אחת מלה המובנת מִן הדלת שלפניה אז יָכְפַּל בה חלק אחר תחת הַחֵלֶק החסר:

אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא

וְקָדוֹש מֵהַר פָארָן

(חבקוק ג‘, ג’).

לֹא–הַמֵּתִים יְהַלֲלוּ–יָהּ

וְלֹא כָּל–יֹרְדֵי דוּמָה – –

(תהלים קט“ו, י”ז).

שתי מלות בנות הברות רבות נחשבות במשקל המְשֻׁלָשׁ לשלש מלים בנות הברות מעטות.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא–אֵל,

כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;

וָאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא–עָם,

בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

(דברים ל“ב, כ”א).

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר

וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן,

יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ,

יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

(שם שם, י').

במשקל המשֻלָּשׁ יש לרב הפסקה באמצע, לאמר, כי אין שלש המִּלּוֹת מחֻבָּרוֹת יחד בענין, כי אם שתים מהן, והשלישית נבדלת מהן מעט. יש שההפסקה תבוא תמיד במקום אחד ואז הוא מִשְׁקָל שָׁוֶה, כמו:

הֲאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי–פִי;

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,

תִּזַל כַּטַּל אִמְרָתִי.

(שם שם, א‘, ב’).

בשירה הזאת תבוא ההפסקה אחרי שתי המלות הראשונות. ויש שתבוא ההפסקה לפני שתי המלים האחרונות, כמו:

יַרְכִּבֵהוּ עַל–בָּמֳתֵי אָרֶץ

וַיּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיִּנֵקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

(שם שם, י"ג).

יש שההפסקה לא תשמר את מקומה, כי תעבר בכל דלת ממקום למקום, ואז הוא נקרא משקל מְעֹרָב, כמו:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם,

בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז,

הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ,

יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו.

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,

הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.

(תהלים קי"ד, א–ג').

יש שיבואו בשירה אחת המשקל השניי והמשלש יחד בְּסֵרוּגִין, ואז הוא נקרא משקל מְשֻׁתָּף;

שאלה: > מַה–דּוֹדֵךְ מִדּוֹד,

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים?

מַה–דּוֹדֵךְ מִדּוֹד,

שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?


תשובה: > דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם,

דָּגוּל מֵרְבָבָה;

 רֹאשׁוֹ               כֶּתֶם  פָּז,

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים.

(שה“ש ה, ט'-י”א).

במשקל משֻׁתָּף כזה כתובה כמעט כל קינת “אני הגבר”:

אֲנִי 41 הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי

              בְּשֵׁבֶט    עֶבְרָתוֹ.
                                             אוֹתִי    נָהַג    וַיֹּלַךְ
                 חֹשֶׁךְ    וְלֹא–אוֹר. –

בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי

             שִׁבַּר    עַצְמוֹתָי.

בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף

              רֹאשׁ    וּתְלָאָה.

(איכה ג‘, א’, ב‘, ד’, ה').

ויש שֶׁיִּשְּׁנֶה המשקל אחרי כל שתי דלתות:

אֲנִי יְשֵׁנָה

וְלִבִּי עֵר, –

קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק:

פִּתְחִי–לִי, אֲחֹתִי, רַעֲיָתִי,

יוֹנָתִי, תַּמָּתִי;

שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא–טָל

קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

(שה"ש ה‘, ב’).

משקל מרֻבָּע:

הוֹשִׁיעָה, אֲדֹנָי! כִּי–גָמַר חָסִיד,

כִּי פַסוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם;

שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת–רֵעֵהוּ

שְׂפַת חֲלָקוֹת, בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ.

(תהלים י"ב, ב‘, ג’).

הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן,

יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה,

וּבֵין עֲבוֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ.

(יחזקאל, ל"א, ג').

אִמְרוֹת אֲדֹנָי אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת,

כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ

– – מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.

(תהלים י"ב, ז').

ויש משקל מְעֹרָב ממרֻבָּע ושניי :

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי,

הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

(שה"ש ו‘, ג’).

אִם–לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי

כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ.

(תהלים קל"א, ב').

וְתִיטַב לַאדֹנָי

מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס.

(שם ס“ט, ל”ב).

נַפְשִׁי לַאדֹנָי

מִשֹׁמְרִים לַבֹּקֶר (הַ) שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

(שם ק"ל, ו').

יש שהדלתות מַקְבִּילוֹת אשה לרעותה בסרוגין:


א) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם,

ג) וְחַרְבִּי תּאכַל בָּשָׂר,

ב) מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה;

ד) מִרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

(דברים ל“ב, מ”ב).

א) וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו

ג) וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ (שניי השקול כמשלש).

ב) כַּדוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ,

ד)    כְּמַיִם    מֻגָּרִים    בְּמוֹרָד.

(מיכה א‘, ד’).

א) שְׁחוֹרָה אֲנִי

ג) וְנָאוָה – בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם!

ב) כְּאָהֳלֵי קֵדָר

ד) כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

(שה"ש א‘, ה’).

§2. מִשְׁקְלֵי הַשִּׁירָה לִמְשׁוֹרְרֵי יְמֵי הַבֵּינָיִם

משוררינו הגדולים בימי הבינים, אשר ישבו בבבל ובספרד הָעֲרָבִית הֵחַלוּ לְחַקּוֹת בשיריהם העברים את משקלי שירי הָעֲרָבִים שהיו מְצֻיָּנִים ביפי צלצולם. הם42 עזבו את משקל המלים ושווי המאמרים הערוכים בהַרְמוֹנִיָּה הָגְיוֹנִית ויכניסו אל השירה העברית את משקל הַהֲבָרוֹת ושווי החרוזים: שיהיה בכל דֶּלֶת מדלתות השיר מספר הברות ידוע והברות המלים האחרונות תהיינה שוות במבטא, אשר נקרא להם חֲרוּזִים. כמו: יְדִידוֹת, חִידוֹת; אַסִּירָיִךְ, עֲדָרָיִךְ.

בדבר ההברות קבעו חֻקִּים כאלה: התנועה שאין שוא נע לפניה, היא תנועה פשוטה; וכשהיא מָרְכֶּבֶת עם שוא נע או שֻׁרוּק גנובה שלפניה היא נִקְרֵאת יָתֵד, כמו: שְׁמַע, בְּנִי, דְּבָרָי. שתי המלים הראשונות הן יתדות והאחרונה מרכבת מיתד ותנועה. סמן היתד ( U -) וסמן תנועה פשוטה ( -). החלק הכולל רעיון שלם נקרא “בַּיִת”.

הבית נחלק לפעמים לשני חלקים. החלק הראשון נקרא דֶּלֶת והשני – סוֹגֵר.

חרוזי השיר היו בשני אופנים: יש שהדלת בלי חרוזים והסוגר בא בחרוזים. שיר כזה נקרא “שִׁיר קָשׁוּר”:

(יתד ותנועה, יתד ושתי תנועות בדלת ובסוגר)

U - - U - - - U - - U - - -

יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה, אֵיךְ בְּתוֹךְ אָהֳלֵי קֵדָר


U - - U - - - U - - U - - -

שְׁנִיתֶם, וְלֹֹא תֹאַר עֲלֵיכֶם וְלֹא הָדָר.

(ר' יהודה הלוי).

ואם דלתות השיר בחרוז אחד וסוגריהן בחרוז אחר הוא “שִׁיר חֲרוּזִי”.

(יתד ותנועה, יתד ותנועה בדלת ובסוגר).

U - - U - - U - - U - - U - - U - -

עֲלִי, הַסְּפִינָה! וְדִרְשִׁי מְדִינָה, אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה

U - - U - -

בְּתוֹכָה הֲדָרִים;

וְחוּשִׁי בְעוּפֵךְ, וְיַד אֵל תְּנִיפֵךְ וְקִשְׁרִי כְּנָפֵךְ

       בְּכַנְפֵי    שְׁחָרִים;                    

לְנָדִים וְנָעִים בְּרוּחַ קְלָעִים וְלִבּוֹת קְרוֹעִים

          לְאֶלֶף    גְּזָרִים.

(הנ"ל).

אם דלתות השיר מקבילות לסוגריהן ולכל אחד מהם חרוז מיוחד, אז הוא נקרא “שִׁיר מְחֻלָּק”:

הִנֵּה מִיוֹם נָדַדְנוּ מִשָּׁלֵם וּבְנוֹתֶיהָ

וּמֵעַל צִיּוֹן נִפְרַדְנוּ וְנָדַמּוּ כָֹל נְאוֹתֶיהָ

אֲנַחְנוּ פְּלָאִים יָרַדְנוּ וְהִיא רָצְתָה שַׁבְּתוֹתֶיהָ.


(הנ"ל).

בדבר שווי אותיות החרוז ותנועותיהן חוקקו המשוררים חקים כאלה: אם חרוזי השיר שוים רק באות ותנועה אחת, כמו: שָׁם, דָּם; חֹק, דֹּק, הוא “חֲרוּז עוֹבֵר”; אם הם שווים בשתי אותיות ותנועה אחת, כמו: נְמֵרִים, עֲדָרִים, הוא “חֲרוּז רָאוּי”; ואם הם שוים בשלש אותיות ושתי תנועות, כמו: גְּבָרִים, דְּבָרִים, אז הוא “חֲרוּז מְשֻׁבָּח”.

בדבר היתדות וההברות הפשוטות נחלקו השירים באופן כזה:

השיר הבנוי מתנועות בלי יתדות או מיתדות בלי תנועות נקרא שִׁיר פָּשׁוּט, והשיר הבנוי מיתדות ותנועות הוא שִׁיר מָרְכָּב. יש שירים מרכבים במשקל יתד ותנועה, יתד ותנועה, ויש שירים מרכבים במשקל יתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות; המשקל הזה נחשב למובחר בשירים:

U —U— U— U—

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא

לְעֵת נַעְשָׂה43 בְחֶפְצוֹ כֹּל אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא.

(ר"ש בן גבירול).

או שתי תנועות ויתד, שתי תנועות ויתד ושתי תנועות בדלת ובסוגר:

    • U - - - U - - - - - U - - - U - - -

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ

אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ נֶעְלָם וְאֵין [כָּל] סוֹף לְאַחְדוּתוֹ.

או שתי תנועות ויתד ושתי תנועות בדלת, ויתד וארבע [ושלש] תנועות בסוגר:

  • - - - - U - - - - -

אִלּוּ לְפִי אֵידִי דְּמָעַי יִזֹלוּן

לֹא דָּרְכָה רֶגֶל אֱנוֹשׁ יַבֶּשֶׁת

אַךְ לֹא לְמֵי נֹחַ לְבַד כֹּרַת הַבְּרִית

כִּי גַם לְדִמְעִי נִר– אֲתָה הַקֶּשֶׁת.


(ר' יהודה אלחריזי).

והיו עוד משקלים ממשקלים שונים על פי החקים האמורים למעלה.

א. רַבִּי דוֹנֶשׁ (אֲדוֹנִים) בֶּן–לַבְּרַט

(משיר תהלה להנשיא חסדאי אבן שפרוט)

\– – – – –

דְּעֵה, לִבִּי, חָכְמָה

וּבִנָה וּמְזִמָּה,

נְצֹר דַּרְכֵי עָרְמָה,

    שְׁמַע    הַמּוּסָרִים.

וְהַצֶּדֶק בַּקֵּשׁ

וְאַל תִּהְיֶה עִקֵּשׁ,

עֲבוּר לֹא תִוָּקֵשׁ

    בְּלַבּוֹת  הַמּוֹרים

הֲגֵה תָמִיד לַעֲנוֹת

תְּשׁוּבוֹת מוּכָנוֹת,

צְרוּפוֹת וּבְחוּנוֹת44

כְּזָהָב בַּכּוּרִים.

הֱיֵה חַי, תָּמִיד עֵר

וְהַתַּאֲוֹת גּוֹעֵר,

בְּיַעַן אַתְּ 45שׁוֹעֵר46

לְרוּחוֹת    וּבְשָׂרִים.

הֲלֹא זֶה הַתֵּבֵל

לְשַׁחַת וָחֶבֶל

וְשִׂמְחָתוֹ אֵבֶל

וּמַמְתַּקָּיו שָׁרִים


וְרֹאשׁוֹ בַהֲנָחָה47

וְסוֹפוֹ לַאֲנָחָה

וְשִׂיחַ וּצְוָחָה

וְשָׁאוֹן וּשְׁבָרִים.48

וְלָכֵן אַל תִּתְרַע49

אֲשֶׁר מוּסָר יִפְרַע

וְהָרוּחוֹת יִזְרַע

וְסוּפוֹת לוֹ פוֹרִים.

וְהִתְחַר בַּיָּרֵא,

וְקַנֵּא בַמּוֹרֶה

תְּעוּדַת הַבּוֹרֵא

וּמַעְגַּל מֵישָׁרִים.


וְשִׂים שִׁיר וּתְהִלָּה

לְהַשָּׂר רֹאשׁ כַּלָּה,50

אֲשֶׁר כָּלִיל כִּלָּה

גְּדוּדֵי – –. – –

בְּמִזְרַח וּבְמַעֲרָב

שְׁמוֹ גָדוֹל וָרָב,

וּבֵית עֵשָׂו וַעֲרָב

בְּחַסְדּוֹ נִדְבָּרִים. – –


לְרַבִּים הוּא חָבֵר

וְעַל פִּשְׁעָם עוֹבֵר,

וּבְנַחַת דּוֹבֵר

בְּשִׁבְתּוֹ בִשְׁעָרִים.


וְהוּא לָאֶבְיוֹנִים.

כְּמוֹ אָב לַבָּנִים,

וְכַפָּיו כַּעֲנָנִים

לְעוֹרְכֵי הַשִּׁירִים.


וּבִרְאוֹתִי חֶמְדּוֹ

בְּדַת אֵל וּבְפַחְדּוֹ,

אֲנִי דּוֹנֶשׁ עַבְדּוֹ צְעִיר כָּל הַמּוֹרִים.

ב. רַב הַאי גָּאוֹן.

(משירו “מוסר השכל”)

(יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה).

U – – – U – – – U – –

יְרָא הָאֵל, בְּנִי, רֵאשִׁית אֲמָרָי,

לְכָה קוּמָה וְשִׁמְעָה מַאֲמָרָי. –

תְּהִי נָא אָזְנְךָ אֶל פִּי חֲכָמִים,

וְעֵינְךָ תֶּאֶסֹף מֵהֶם לְשָׁמִים. –51

בְּמֶלַח פַּת אֱכֹל וּרְעֵה עֲשַׂבִּים,

וְאַל תִּשְׁאַל אֲגוֹרָה מִנְּדִיבִים. –

עֲשֵׂה חֶסֶד, גְּאַל וּפְדֵה וְהַצֵּל,

וְדַע כִּי כָל יְמוֹתֵינוּ כְּמוֹ צֵל. –

וְאַל תִּבְטַח בְּסוּגֵי לֵב וְרֵקִים

וְשׁוֹאֲלִים עַל שְׁלוֹמְךָ בַּשְּׁוָקִים;

וְיֵרָאוּ בְּעֵת עָשְׁרָךְ כְּאוֹהֲבִים

וְיֵהָפְכוּ בְּדַלּוּתָךְ לְאוֹיְבִים. –

בְּנֵי אָדָם כְּיָם גָּדוֹל וּרְחַב יָד,

שְׁמָר–נָא אַל תְּהִי בָא בוֹ וְלֹא תִמְעָד.

וְנִדְבֵת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה,

וְאָחוֹת לַנְּדָבָה–הָעֲנָוָה. –

לְשׁוֹנָךְ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסָרָה,

וּכְאִלֵּם הֱיֵה בֵּין הַחֲבוּרָה.

ְאַל תַּרְפֶּה אֲרִי אָסוּר בְּחֶבְלָךְ,

וְאִם אוֹתוֹ תְשַׁלַּח וַאֲכָלָךְ. –

הֱיֵה נָא לַאֲרִי זָנָב וְתַעַל,

וְתִשַׁח אִם תְּהִי רֹאשׁ לְשׁוּעָל.52

וְעוּרָה מִתְּנוּמָתָךְ וְקוּמָה,

קְרָא וּדְרֹש לְהָבִין תַּעֲלוּמָה.

וְכָל גֶּבֶר אֲשֶׁר אֵין לוֹ תְבוּנָה

הֲלֹא הוּא כִבְהֵמָה בֶאֱמוּנָה.53

וְהַנּוֹלָד רְאֵה טֶרֶם עֲלוֹתוֹ,

בְּרֵאשִֹׁיתוֹ דְּעָה מָה אַחֲרִיתוֹ.54

שְׁמַע תָּמִיד לְדִבְרֵי חֲכָמִים

וְסוּרָה מֵאֲנָשִׁים נַעֲלָמִים.55

וְסוֹף דָּבָר שְׁמֹר תּוֹרָה וְחֻקָּה

אֲזַי תִּהְיֶה לְךָ מֵאֵל צְדָקָּה.


ג. רַבִּי שְׁמוּאַל הַנָּגִיד

שִׁיר נִצָּחוֹן56

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה)

U - - - U - - - U - -

וְעִמָּדוֹ חֲיָלוֹת מַעֲרָכָה

לְעֻמַת מַעֲרֶכֶת צָר בְּשׁוּרָה;

וְכָל אֶחָד מְבַקֵּשׁ לוֹ קְנוֹת שֵׁם,

וְנַפְשׁוֹ בַּאֲשֶׁר יִקְנֶה מְכוּרָה.

וְנָעָה הָאֲדָמָה מִיסוֹדָהּ

וְנֶהֶפְכָה כְּמַהְפֵּכַת עֲמוֹרָה;

וּפָנִים קִבְּצוּ פָארוּר וְהָדָר

וְנֶהֶפְכו ּ אֱלֵ י שׁוּלֵי קְדֵרָה.

וְהַיוֹם יוֹם עֲרָפֶל וַחֲשֵׁכָה,

וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ לִבִּי שְׁחוֹרָה.

וְקוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי, כְּקוֹל יָם

וּמִשְׁבָּרָיו בְּעֵת תִּסְעַר סְעָרָה.


וְאֵל שָׁמַע תְּפִלָּתִי בְּקָרְאִי

כְּמוֹ חוֹלָה, כְּמַבְכִּירָה מְצֵרָה;

וְנָשַׁף בָּם כְּיוֹם יַם סוּף, וְסָפוּ

בְסוּפָתוֹ, וְהֵרְאָם הַגְּבוּרָה.

וֱאֵשׁ מָוֶת אֲכָלָתַם, וְתַמּוּ

כְּמוֹ עֵצִים בְּתַנּוּר חַם וְכִירָה;

כְּאִלּוּ צוֹרְרַי כֻּלָּם בְּעָפָר

חֲשַׁשׁ לַהַב בְּקֶרֶב הַמְּדוּרָה.

וְרָאשֵׁי הַגְּבִירים בָּאֲדָמָה,

תְּאֵנִים 57 נִמְכְּרוּ אֶלֶף בְּגֵרָה. –

וְשָׁכְבוּ שָׁם עֲבָדִים עַל אֲדֹנִים

וּמָכִים עִם מְלָכִים אֵין בְּרֵירָה;

וְהָיוּ עִם אֲגָג מַלְכָּם כְּדֹמֶן

בְּתוֹךְ שָׂדֶה, וְאֵין לָהֶם קְבוּרָה.

וְאֶחָד מִן רְבָבָה נִשְׁאֲרוּ בָם

כְּעוֹלֵלוֹת בְּכֶרֶם יוֹם בְּצִירָה;

וְתַם זֵכֶר עֲמָלֵק מִסְּפָרָד

וְסָף חֵילָם וּמַמְלַכְתָּם גְּזוּרָה.


עֲזַבְנוּם בָּעֲרָבָה לַצְּבוֹעִים

וְתַנִּינִים וְנָמֵר וַחֲזִירָה;

וְהִנַּחְנוּם מְסֻבִּים עַל אֲבָנִים

וְנִשְׁעָנִים עֲלֵי סִלּוֹן וְסִירָה.

וְנָתַנּוּ בְשָׂרָם שַׁי לְעָיִט

וְשַׂמְנוּם לַאֲרִי וּזְאֵב תְּשׁוּרָה;

וְהִשְׁבַּעְנוּם בְּדָם, לֹא דַם טְרֵפָה,

וּבָשָׂר רָב, וְלֹא מִתּוֹךְ קְעָרָה.

וְתָמְהוּ עַל בְּנֵי בָתִּים, סְרוּחִים

מְצָאוּם, לֹא בְצֵל בַּיִת וְקוֹרָה;

וְלֹא בָאוּ בְּיוֹם שָׁרָב וְחֹם יוֹם

בְּבֵית שַׁיִשׁ וּבַעֲלִיַּת מְקֵרָה.

עֲלֵיהֶם יִבְכָּיוּן נִינֵי יְעֵנִים

וְתִרְקֹד בַּת שְׂעִירָה הַצְּעִירָה.

וְיִכְרוּ עַל לְחוּמֵימוֹ 58 כְּפִירִים

וְתַנִּיחַ לְגוּרֶיהָ כְּפִירָה.

וְלָכַדְנוּ מְדִינוֹתָם וְאַרְצָם

וְקִרְקַרְנוּ בְנָקָם קִיר וְטִירָה;

וְחָזַרְנוּ, וְלֹא נִפְקַד אֱנוֹשׁ מִן

חֲבֵרֵינוּ, וְלֹא נִבְצַר בְּצִירָה.

וְרֹאשׁ 59 שִׁשִּׁי בְּרֹאשׁ אֶלוּל בְּעֵינַי

כְּיוֹם תִּשְׁעָה בְאָב, אוֹ הָעֲשָׂרָה;

וְסוֹפוֹ – יוֹם גְאֻלָּה, יוֹם שְׂמָחוֹת,

כְּמוֹ שִׂמְחַת עֲנִיִּים בִּקְצִירָה,

וְיוֹם חַלֵּק שְׁלַל צָרָי וְיוֹם גִּיל

כְּיוֹם לֶדֶת עֲקָרָה הָעֲצוּרָה.

שִׁיר יָיִן

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת)

– – U – – – U – – –

מֵת אָב וּמֵת אֶלּוּל וּמֵת חֻמָּם,

גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרִי וּמֵת עִמָּם;

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ

אָדַם וְקוֹלוֹ בִּכְלִי דָמָם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים,

כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׂר זָמָם!


אִמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם,

וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם,

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה, זֶה

יֵרֵד, וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה שְׁתֵה בַּכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה

בַּכַּד בְּלֵיל וֹבְיוֹמָם.


מִ“בֶּן קֹהֶלֶת”

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, ויתד ותנועה).

U – – – U – – – U – –

בְּדִבֵּר רַךְ תְּדַבֵּר אֶל שְׁלֹשָׁה;

וְאִם60 עָנוּ לְךָ עַזוֹת וְקָשָׁה;

אֱלֵי מֶלֶךְ בְּךָ יִשְׁלֹט וְאֶל אִישׁ,

אֲשֶׁר חָלָה חֳלִי כָבֵד – וְאִשָּׁה.


ד. רַבִּי שְׁלֹמה בֶּן גְּבִירול

(יתד וש“ת ויתד וש”ת ויתד ותנועה).

  • - - U - - - U - -

אֲנִי הַשָּׁר וְהַשִּׁיר לִי לְעָבֶד;

אֲנִי כִנּוֹר לְכָל שָׁרִים וְנֹגְנִים;

וְגֵוִי יַהֲלךְ עַל הָאֲדָמָה,

וְרוּחִי תַּעֲלֶה עַל הָעֲנָנִים;

וְהִנֵּנִי כְּשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָי

וְלִבִּי בָּן כְּלֵב בֶּן–הַשְּׁמוֹנִים.


משיר קינה על איש חסדו השר הנדיב ר' יקותיאל אשר נפל בחרב אויביו

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד, ש“ת ויתד בדלת, וש”ת ויתד, ש"ת ויתד ושלש תנועות בסוגר )

    • U - - - U - - - U -

עַמִּי! סְפֹד, כִּי הַכְּרוּב סָר מִדְּבִיר

וּכְלִי קְרָב וּכְלִי יְקָר נִפְזָרוּ;

וּזְעַק לְפִי קָרֶת וְהֵילֵל, כִּי אָרוֹן

נִלְקַח וְלֻחוֹת הַבְּרִית נִשְׁבָּרוּ…

הַיּוֹם אֲשֶׁר עָלָה אֲרִי מִסֻבְּכוֹ,

הַיּוֹם אֲרָיוֹת עַל אֲרִיאֵל צָרוּ;

הַיּוֹם עֲטֶרֶת עַם צְבִי בּוֹ נָפְלָה,

הַיּוֹם תְּמִידֵי מִזְבְּחוֹ הוּסָרוּ;

הַיּוֹם יְסוֹד הֵיכָל פְּנִימִי הֹעֲרָה,

הַיּוֹם בְּתוֹכוֹ מוֹקְדִים בָּעָרוּ;

הַיּוֹם בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל שָׁאֲגוּ

הָאוֹמְרִים לָהֶם: “עָרוּ! עָרוּ!” –

נִשְׁכַּח כְּאֵב שָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ

וּכְאֵב בְּנוֹ אָמוֹן אֲשֶׁר דָּקָרוּ61! – –

אַל תִּתְמְהוּ אַנְשֵׁי אֲדָמָה עַל דְּבַר

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ אֲשֶׁר קָדָרוּ, –

לוּ חָדְרוּ לִקְצֵה כְאֵבִי, יָרְדוּ

לִקְצֵה תְהוֹם, וּלְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ! – –

לִבִּי לְצִיּוֹן כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה

וּלְקוֹל בִּכְיָתָהּ רַחֲמַי נִכְמָרוּ;

תִּזְעַק: "אֲהָה, כִּי נָפְלָה חוֹמָה

"בָּה נִשְׂגְּבוּ עַמִּי וּבָהּ נִבְצָרוּ; –

"מִי יְחָנֵּנִי עוֹד וְיִפְקֹד יוֹם לְיוֹם

"אִם יִכְבְּדוּ בָנַי וְאִם יִצְעָרוּ?

"מִי יִמְשְׁכֵנִי בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה

"מִי יִתְמְכֵנִי עֵת צְעָדַי צָרוּ?

"מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי עֲדַת מִתְקוֹמְמִים

"יִתְיָעֲצוּ עָלַי וְיִתְאַמָּרוּ?

"מִי יַהֲרּס שִׁנֵּי כְפִירִים שׁוֹאֲגִים

לִטְרֹף שְׁאֵר צֹאן אוֹבְדוֹת פָּעָרוּ?" –

יִבְכּוּ מְתֵי אֶרֶץ עֲלֵי כֶתֶם חֲלִי

יִתְהַלְלוּ בִשְׁמוֹ וְיִתְפָּאָרוּ;

יִבְכּוּ פְּלִילֵינוּ בְשֹׁנְעָר 62 אַחֲרֵי

כִּי אָזְלָה יָדָם וְכֹל חָסָרוּ; –

יִבְכּוּ זְקֵנֶיהָ עֲלֵי שֵׂיבַת יְקָר

בּוֹ נָשְׂאוּ פָנִים וּבוֹ נֶהְדָּרוּ;

יִבְכּוּ מְרוּדֶיהָ עֲלֵי מָעוֹן, אֲשֶׁר

יֵאָסְפוּן יַחַד וְיִתְגּוֹרָרוּ;

יִבְכּוּ רְעֵבֶיהָ עֲלֵי שֻׁלְחָן אֲשֶׁר

יִתְעַדְּנוּ 63 בְמִגְדּוֹ וְיִתְיַמָּרוּ;

יְבְכּוּ צְמֵאֶיהָ עֲלֵי עָנָן אֲשֶׁר

פִּיהֶם, לְמַלְקוֹשׁ יַעֲרֹף, פָּעָרוּ;

יִבְכּוּ בְּנֵי עַמִּי עֲלֵי נָגִיד, אֲשֶׁר

בּוֹ נוֹשְׁעוּ כֻלָּם וּבו נִזְכָּרוּ.

יִשְּׂאוּ נְהִי נִהְיָה וּמָרָה יִצְעֲקוּ

כִּי כִיתוֹמִים נִשְּׁאָרוּ!

משיר תלונה על אויביו הרבים

(ש"ת יתד ותנועה ויתד ותנועה בדלת ובסוגר)

    • U - - U - - - - U - - U - -

נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי, דָּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,

הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי. – – –

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיר וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵשׁ מְנַחֵם מְרַחֵם עָלַי, וְיֹאחַז יְמִינִי,

אֶשְׁפֹּךְ לְבָבִי לְפָנָיו, אַגִּיד קְצָת עִצְבוֹנִי;

אוּלַי בְּזָכְרִי יְגוֹנִי אַשְׁקִיט קְצָת מִשְּׁאוֹנִי.

נִכְאָב בְּלִי אֵם וְלֹא אָב צָעִיר וְיָחִיד אֲנִי,

נִפְרָד בְּלִי אָח וְאֵין לִי רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי­–

אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה טֶרֶם כְּלוֹת צִמְאוֹנִי,

וּכְמוֹ שְׁחָקִים וְחֵילָם בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי!

נֶחְשָׁב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי64

בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל, לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמוֹנִי – –

עַם נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי,

לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי65

אִם אָזְנָם לִי עֲרֵלָה מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?

אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי, כִּי גוֹי כְּמוֹ זֶה שְׁכֵנִי! –


ה. רַבִּי מֹשֶׁה אֶבֶן עֶזְרָא

על חיי האדם

(ח' תנועות בדלת ובסוגר)

יִזְכֹּר גֶּבֶר בִּימֵי חַיָּיו כִּי לַמָּוֶת הוּא לָקוּחַ,

וּלְאַט יִסַּע כָּל יוֹם מַסָּע, אָכֵן יַחְשֹׁב כִּי יָנוּחַ;

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שׁוֹקֵט עַל צִי, אַךְ יֵדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת בדלת ובסוגר).

U - - - U - - - U - - - U - - -

מְטַר שַׁחַק בְּעֵת רִדְתּוֹ פְּנֵי הַגָּן לְאַט שִׁוָּה66

וְעַל פָּנָיו כְּסוּת פַּסִּים וּמֶשִׁי הַזְמָן שִׁוָּה67

וְנָשָׂא כָּל שְׁתִיל פִּרְיוֹ וְלֹא כִחֵשׁ וְלֹא שִׁוָּה68

(ח' תנועות בדלת ובסוגר).

הִנֵּה הָעָב הֵינִיק הַגָּן וּתְלָמָיו שָׁת כַּאֲבַק שַׁחַק 69

עֲדֵי כִי שָׂחֲקוּ פִיּוֹת צִיצָיו הָעֵת בָּכוּ עֵינֵי שַׁחַק.70

(יתד וש“ת, יתד וש”ת בדלת ובסוגר).

זְנַח דּוֹדִים עֲלֵי אֹכֶל אֲהֵבוּךָ וְעַל בָּגֶד;

וְעֵת קָמוּ בְךָ יָמִים לְהָרַע, בָּגְדוּ בָגֶד.


ו. רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

(ש“ת ויתד, וש”ת ויתד, ושלש תנועות)

  • -U - - - U - - - -

לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוּ,

כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינַי אֲשֶׁר דָּמָעוּ!

אַט, שׁוֹחֲרַי, פֶּן אֵשׁ אֲנָחָה תִּשְׂרְפֵם!

וּמְנַחֲמַי, - פֶן בִּבְכִי יָטְבָּעוּ!

כִּי יֶחֱזוּ מוֹקְדֵי קְרָבַי יֹאמְרוּ:

אֵיכָה נְחָלִים מִיקוֹד נָבָעוּ?


(ש“ת ויתד, ת' ויתד, ש”ת ויתד, ת' ויתד)

    • U - - U - - - U - - U -

לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב,

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיך יֶעֱרָב?

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?

יֵקַל בְּעֵינַי טוּב אֶרֶץ סְפָרַד, כְּמוֹ

יָקָר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!


(תנועה ויתד תנועה ויתד)

U - - U - -

הֲיוּכְלוּ פְּגָרִים

הֱיוֹתָם חֲדָרִים

לְלִבּוֹת קְשׁוּרִים

בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים?


לְאִישׁ קָץ בְּחַיָּיו

וְכָל מַאֲוַיָּיו

לְגוֹלֵל לְחָיָיו71

בְּמִבְחַר עֲפָרִים.72

וּפָחַד וְחָרַד

וְדִמְעוֹ בְּמוֹרָד

לְהַשְׁלִיךְ סְפָרַד

וְלָתוּר עֲבָרִים.


וְלִרְכֹּב אֳניּוֹת

וְלִדְרּךְ בְּצִיּוֹת

מְעוֹנוֹֹת אֲרָיוֹת

וְהַרְרֵי נְמֵרִים.


עֲלִי הַסְפִינָה!

וְדִרְשִׁי מְדִינָה,

אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה

בְּתוֹכָה חֲדָרִים.


וְחוּשִׁי בְעוּפֵךְ

וְיַד אֵל תְּנִיפֵךְ

וְקִשְׁרִי כְנָפֵךְ

בְּכַנְפֵי שְׁחָרִים.73

לְנָדִים וְנָעִים

בְּרוּחַ קְלָעִים

וְלִבּוֹת קְרוּעִים

לְאֶלֶף גְּזָרִים.


משיר ים סוער

(ד' תנועות)

הָמוּ גַלִּים

בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים

כְּעָבִים קַלִּים

עַל פְּנֵי הַיָּם;


קָדְרוּ שָׁמָיו

וְיֶחְמְרוּ מֵימָיו

וְעָלוּ תְהוֹמָיו

וְנָשְׂאוּ דָכְיָם


וְסִיר יַרְתִּיחַ

וְקוֹל יַצְרִיח

וְאֵין מַשְׁבִּיחַ

לַהֲמוֹן קָשְֹיָם.


וְהָאֳנִי חוֹלָה 74

יוֹרְדָה וְעוֹלָה

וְעַיִן תּוֹלָה

לְחוֹבְלִים אַיָּם. – –


וְיָם מִתְרוֹצֵץ

וְקָדִים יְפוֹצֵץ

אֲרָזִים, וְיָפֵץ

רוּח קְצָפָיו

וְהָאֳנִי כְשִׁכּוֹר

יְתַעְתַּע וְיַהְכֹּר75

בְּלִי הוֹן יִמְכֹּר

שׁוֹכְנֵי כְּתֵפָיו.


הֵשִׁיב חֲמָתוֹ

מִבֶּן אֲמָתוֹ

וְאֶת נִשְׁמָתוֹ

מְשְּׁאוֹל פָּדָה. –


וּמֵימֵי קִנְאָה76

הָפַךְ לְחֶמְאָה

וְסָרָה יִרְאָה

וְנָסָה קְפָדָה.


כָּכָה יְבֻשַּׂר

עָם קָץ בְּמַאֲסָר

וְיַד צָר וּמוּסָר

עָלָיו כָּבְדָה;


וְסֹעֲרָה עֲנִיָּה

דָּמְתָה אֳנִיָּה

תִּשְׁמַע שְׁנִיָּה

מִזְמוֹר לְתוֹדָה.


צְאִי, בַּת–אֱמוּנַי,

מִאּפֶל עֲנָנָי,

כִּי כְבוֹד אֲדֹנָי

עָלַיִךְ זָרָח.


ז. רַבִּי אַבְרָהָם אֶבֶן עֶזְרָא

עַל רֹעַ מַזָלו

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד ושתי תנועות)

          • U - - - - - U - - - U – U -

גַּלְגַּל וּמַזָלוֹת בְּמַעְמָדָם נָטוּ בְמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי;

לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי לֹא יֶאֱסֹף שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי.

אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא אוּכַל, כִּי עִוְתוּנִי כּוֹכְבֵי שָׁמָי;

לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכין לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמָי!


עַל הַשֵּׂיבָה

(ח' תנועות)

שַׂעַר רֹאשִׁי הָפַךְ לָבָן! עַל כֵּן אֶקְרָא: רֹאשִׁי, רֹאשִׁי!

הִנֵּה דָלַק אַחֲרַי לָבָן רָץ וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי.77

(יתד וארבע תנועות בדלת ובסוגר)

U - - - - - U - - - - -

כְּבוֹדִי בִּמְקוֹמִי, וְאִם אַשְׁפִּיל שִׁבְתִּי;78

אֲשֶׁר הֵמָּה חוֹשְׁבִים הֱיוֹתָם רֹאשׁ מוֹשָׁב79

אֲנִי הַמָּקוֹם, וְהַמָּקוֹם אִתִּי, –

וְלֹא אֶבְחַר מָקוֹם כְּנִקְלִים בִּגְאוֹנָם;

וְהַמּוֹשָׁב לָהֶם יְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם,

וְהֵמָּה – הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנָם.80

(ש“ת ויתד וש”ת)

        • - - - U - - -

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר אוֹמְ–רִים כְּבָר רָכָב;

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב. אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב;

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב![^ftn91]

משיר קינה על חרבן קהלות ישראל בספרד

(יתד וש“ת, יתד וש”ת בדלת ושש תנועות בסוגר)

    • - U - - - - - - - - -

אֲהָה, יָרַד עֲלֵי–סְפָרַד רַע מִן הַשָּׁמָיִם,

וְסָפוֹד רָב עֲלֵי מַעְרָב לְזֹאת רָפוּ יָדָיִם.

עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָיִם.

בְּכוֹת עֵינִי בְּמַעְיָנִי 81 עַל עִיר אֶלְיוֹסַנָּה,

בְּאֵין אָשָׁם לְבָדָד שָׁם הַגּוֹלָה שָׁכָנָה,

בְּאֵין סֶלֶף עֲדֵי אֶלֶף שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה,82

וּבָא יוֹמָה וְנָד עַמָּה וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה;

בְּאֵין תּוֹרָה וְאֵין מִקְרָא וְהַמִּשְׁנָה נִטְמָנָה,

וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד, כִּי כָל הוֹדוֹ פָנָה;

וְיֵשׁ הֹרְגִים וְיֵשׁ עֹרְגִים מָקוֹם אָנָה וְאָנָה,

מְקוֹם תְּפִלָּה וְגַם תְּהִלָּה לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָה;

וְקָרַע זָר וְגוֹי אַכְזָר דַּת אֵל הַנֶּאֱמָנָה;

לְזֹאת אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה וּבְפִי תָּמִיד קִינָה,

וְאֵין לִי דֳמִי וְאֹמַר מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם.


ח. רַבִּי יְהוּדָה אַלְחַרִיזִי

עַל הַנְּמָלָה

(יתד וש“ת, יתד וש”ת בדלת ובסוגר)

U - U - U - - - U - - - U - - -

וּבַת חַיִל שְׁחַרְחֹרֶת בְּתּוֹךְ בָּנוֹת מְאֻשֶּׁרֶת,

חֲגוֹרַת עֹז בְּמָתְנֶיהָ בְּלִי אֵזוֹר וּמַחְגֹּרֶת.

שְׁחוֹרָה הִיא כְּמוֹ הַמּוֹר וּבַמּוֹר לֹא מְקֻטֶּרֶת,

בְכָל בֹּקֶר מְבַקֶּרֶת וְכָל שַׁחַר מְשַׁחֶרֶת,

וְתַשְׁכִּים לֶאֱסֹף טֶרֶף וְהַלֵּילוֹת מְקַצֶּרֶת,

וְעִם הַפּוֹעֲלִים תַּעְמֹד שְׁחָרִים עַל מְרוֹם קָרֶת,

וְתִצְבָּר–בָּר וְרֹב מָזוֹן לְעֵת רָזוֹן וּבַצֹּרֶת;

וְכָל חִטָּה אֲשֶׁר תִּצְבֹּר בְּעָפָר הִיא מְקַבֶּרֶת,

וְתוֹךְ בֶּטֶן שְׁאוֹל תַּחְצֹב מְעָרוֹת לָהּ וְחוֹפֶרֶת,

וּבֵין חַדְרֵי שְׁאוֹל תִּצְפֹּן אֲשֶׁר אוֹסְ–פָה וְצֹבֶרֶת,

וְאֵינֶנָּה מְגַנֶּבֶת וְהִיא נִמְצֵאת בְּמַחְתֶּרֶת;

וּבַקַּיִץ גְּלוּיָה הִיא וְהִיא בַקֹּר מְסֻתֶּרֶת,

וְתִצְפּוֹן לַסְּתָו לַחְמָהּ וְתַנִּיחוֹ לְמִשְׁמֶרֶת,

וְלָה חִטָּה מְזֻמֶּנֶת וּמַצָּתָהּ מְשֻׁמֶּרֶת;

וְעֵת יַחְלֹף זְמַן קָצִיר בְּחַיִּים הִיא מְקֻבֶּרֶת,

וְתִנְעַל שַׁעֲרֵי עִירָהּ וְכִירִיחוֹ מְסֻגֶּרֶת,

וְעֵת יָבוֹא זְמַן קָצִיר דְּלָתֶיהָ מְשַׁבֶּרֶת,

וְתִגְלֶה מִמְּעוֹנָה רַק לְבֵית לֶחֶם מְמַהֶרֶת,

לְדַעְתָּה, כִּי בְגָלוּתָהּ עֲוֹנֶיהָ מְכַפֶּרֶת;

שְׁחָרִים 83 יִישְׁנוּ אִישִׁים וְהִיא תֵּעוֹר בְּאַשְׁמֹרֶת,

בְּכָל עֵבֶר וְכָל דֶּרֶךְ מְשׁוֹטֶטֶת כְּסוֹחֶרֶת,

וְהִיא לֹא לָמְדָה מוּסָר וְלִבְנֵי אִישׁ מְיַסֶּרֶת,

וְהֶעָצֵל בְּמִטָּתוֹ, וְהִיא שַׁחַר מְעוֹרֶרֶת.


(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד, ש"ת ותד בדלת ובסוגר)

      • - - U - - - U - - - U - - - U - - - U -

**בּוֹחֵן ** לְבָבוֹת יַחֲקֹר סוֹד לִבְּךָ, לָכֵן בְּישֶׁר הַחֲזֵק תָּמִיד, בְּנִי!

בּוֹ חֵן וְטוֹב תִּמְצָא בְּעֵת כִּי הַזְמָן יָמִיר בְּאֵיד גִּילָךְ וְשִׂמְחָתָךְ – בְּנִי84


(יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה בדלת ובסוגר)

U - - - U - - - U - - U - - - U - - - U - -

חֲנִי–נָא בֵית יְקָר, נַפְשִׁי, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ נַפְשׁוֹ עֲדִי צֶדֶק חֲלִי לָה85

חֲנִינָה תִּהְיֶה מוֹצְאָה וְלָאֵל בְּשִׁיר חָדָשׁ תְּנַגֵּן עַל חֲלִילָה86


ט. רַבִּי עמָּנוּאֵל הָרוֹמִי

שִׁירֵי תְלוּנָה

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד, ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת)

I

    • U - - - U - - - U - - U - - - U -

אֶרְאֶה זְמַנִּי יוֹם לְיוֹם נוֹסֵעַ, וְלֹא אֶרְאֶה הֲדַר שִׁמְשִׁי וְהוּא שׁוֹקֵעַ,

אֶרְאֶה אֲנִי תֵבֵל וְיָדָה תַּחֲזִיק בִּכְנַף מְעִיל הוֹדִי וְיִקָּרֵעַ,

מִן גֵּו יְגָרְשׁוּנִי כְּהַיּוֹם גּוֹאֲלַי, עָלַי כְּעַל גַּנָּב יְרִיעוּן רֵעַ,

אַיֵּה תְבוּנָתִי רְחַב87 הַיָּד? וְאֵי שִׂכְלִי אֲשֶׁר הָיָה תְּמוֹל שׁוֹפֵעַ?

מָה אֹמְרָה נִכְאָב, וְאֵין לִי אָב וְאֵם, אֵין אָח וְאֵין חוֹמֵל וְאֵין לִי רֵעַ;

אֶזְעַק בְּלֵב נִשְׁבָּר וְאַכֶּה כַף לְכַף, אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹתַי וְאֵין שוֹמֵעַ;

אִם אֶקְרָא בִשְׁלוֹם אֲנָשִׁים יֹאמְרוּ: מַה לְּךָ וְלִשְׁלוֹמִי? חֲדַל, פּוֹשֵׁעַ!

אוֹיָה, זְמָן! 88 אֶל מִי כְּבוֹדְךָ תַחֲלֹק כַּיוֹם? לְכָל סָכָל וּמִשְׁתַּגֵּעַ!

תָּשִׂים חֲלִי נֶזֶם זְהָבֶךָ בְּאַף חֲזִיר אֲשֶׁר בַּבֹּץ וְטִיט טוֹבֵעַ,

תִּשְׁכַּח בְּנֵי אֵל חָי, קְדוֹשָׁיו, יוֹדְעָיו וַתַּעֲשֵׁר זֵד לֶאֱלִיל כּוֹרֵעַ;

יֹאמְרוּ עֲלֵי אִישִׁים עֲשִׁירֵי גַאֲוָה: זֶה תָּם וְזֶה יָשָׁר וְזֶה יוֹדֵעַ,

אַךְ עַל חֲכַם לֵבָב שְׁלָלוֹ הַזְמָן89 יֹאמְרוּ אֲשֶׁר מוּסָר וְחֹק פּוֹרֵעַ,

לֹא יָדְעוּ בֵּין יַד יְמִינָם אֶל שְׂמֹאל הָאוֹמְרִים אֵלַי: חֲדַל הָרֵעַ!

עַד כָּל עֲוִיל וּכְסִיל וְכָל זֵד וְאֱוִיל יוֹרֶה חֲצָצָיו בִּי וְכִמְתַעְתֵּעַ;

אֶתְמוֹל לְבָבִי עַד שְׁחָקִים הֶעֱלָה שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ עַד זְבוּל נוֹגֵעַ,

הַיּוֹם עֲלֵי נַפְשִׁי יְגוֹנוֹת צָבְאוּ, הַיּוֹם לְבָבִי מִמְּרוֹר שָׂבֵעַ – – –

חוּשָׁה אֱלֹהִים חַי, וְקַבֵּץ נִּדְחֲךָ וּבְעָזְךָ, צוּרִי, אֱסֹּף צוֹלֵעַ,

יֶהְמֶה לְךָ כַּיָּם וְיִשְׁטַח נֶגְדְּךָ כַּפָּיו וְעֵינָיו בִּבְכִי דוֹמֵעַ,

הַשְׁקֵט שְׁאוֹן לִבִּי וְתָחִישׁ לִי פְדוּת, צוּר מַחֲרִיב הָרִים וְיָם רוֹגֵעַ.

II

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה, יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה)

U - - - U - - - U - - U - - - U - - - - U -

הֲנִגְלוּ שַׁעֲרֵי מָוֶת לְנַפְשִׁי, וְדֶרֶךְ תּוֹצְאוֹת חַיִּים נְעוּלָה?

הֲקָצוֹר קָצְרָה יַד הַזְּמָן מִפְדוּת אוֹ אִם לְהַצִּיל לֹא יְכוֹלָה?

בְּשׂוּמוֹ אֵת עֲנַן אֵידוֹ וּפִידוֹ לְבוּשִׁי וַעֲרָפֶל לִי חֲתוּלָה,

לְכָל פֶּשַׁע וְאֶל כָּל רִיב וּמַצָּה זְמָנִּי יַעֲלֵנִי בַּתְּחִלָּה;

בְּרִית כָּרְתוּ עֲלֵי נַפְשִׁי תְּלָאוֹת וְכִמְבוֹא עִיר פְּרוּצָה יַעֲלוּ לָהּ.

יְנוֹן לִבִּי פְּרִי יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְאַנְחָתִי הֲכִי תִתֵּן יְבוּלָהּ,

וְנִשְׁמָתִי הֲכִי תִבֹּל כְּאֵלָה, הֲתִצְלַח וַעֲלֵי יָגוֹן שְּׁתוּלָה;

אֲבוֹי, תֵּבֵל רְחַב90 הַיָּד וְתָכִיל לְרִבְבוֹת עָם וְנֲפְשִׁי לֹא תְכִילָה,

וְחוֹלֶקֶת לַהֲמוֹן עָם חֲלִיפוֹת91, וְלִי תָכִין כְּלֵי מַסָּע וְגוֹלָה;

זְמָן יִשְׂחַק לְמַכְאוֹבִי וְיִלְעַג, וְאֶת שִׁבְרִי יְרַפֵּא עַל נְקַלָּה;

וְלוּ טָעַם זְמָן טַעַם זְמַנִּי, אֲזַי אֵם הַזְמָן הָיְתָה שְׁכוּלָה,92

וְדִמִּיתִי זְמַנִּי אֵשׁ וּמִקְרָיו לָעֵצִים, וַאֲנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה…

וְלוּ אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹתַי יְבִישׁוּן דְּמָעַי כָּל יְאוֹר מָצוֹר וְצוּלָה.


משיר הֲלָצָה כאשר נקרא לרפא עלמה מִתְחַלָּה

– – – וְאָמַרְתִּי: וְאֵיכָה תַחֲרִישׁוּן וְהָעַלְמָה מְאֹד רַב עִצְּבוֹנָהּ,

לְכוּ מַהֵר קְחוּ קַרְנֵי זְאֵבִים וּמִיץ שַׁיִשׁ וְזֹהַר הַלְּבָנָה,

וַחֲלֵב תַּרְנְגֹלֶת בַּת שְׁנָתָה וְעֵין אִשּׁוֹת 93 וּמָרַת תּוֹר וְיוֹנָה,

וְקַח נוֹצַת כְּנַף עוֹרֵב אֲדַמְדָם וְצֵל הַבּוֹר וְרֵיחַ הַלְּבוֹנָה,

וְקַח מִן הַצְּפַרְדֵּעַ זְנָבָה וְקוֹל הַתּוֹר וַחֲלֵב בַּת יַעֲנָה,

וְהַרְתַּח תּוֹךְ כְּלִי דוֹנַג וּבָשֵׁל בְּתוֹכָם תָּאֳמֵי פְרֵדָה שְׁמֵנָה,

וְתִשְׁטָחֵם עֲלֵי עוֹר הָנְמָלָה וְלָעֶרֶב חֲבֹשׁ אוֹתָם עַל בִּטְנָהּ – – –

וְקַח שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת צָמְחוּ לָה בְּכַף יָדָהּ לְגָרֵד לְשׁוֹנָהּ;

הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא וְכָזֹאת הִיא עֲצָתִי הַנְּכוֹנָה.


§ 3. הַמִּשְקָלִים הַחֲדשִׁים

בראשית המאה החולפת, ימי בִכּוּרֵי ספרותנו החדשה, החלו המשוררים העברים להָקֵל בדיני הַיְתֵדוֹת, אשר נחשבו בעיניהם כִּ“זְמוֹרַת זָר נֶטַע הַשִּׁירָה הָעֲרָבִית”, וישימו לב רק אל מספר התנועות בִּפְסוּקֵי (דַּלְתוֹת) השיר ושווי ההברות בסופם, החרוז. גם עשו לחֹק שלא ירבה מספר התנועות בפסוק אחד משלש עשרה הברות (ולדעת אחרים מאחת עשרה) ושלא ימעט משלש. באֹפֶן זה הסירו את הַכְּבָלִים הקשים, אשר שמו חקי היתדות על רוח המשורר; ולהקל עוד יותר חשבו רבים גם את היתד (שוא נע או מרכב) לתנועה. גם חשבו את ההברה האחרונה, אם הנגינה באה עליה, לשתי הברות.

אך תחת חקי היתדות, אשר החלו המשוררים לעבר עליהם ורבים בִּטְּלוּם לגמרי, חִדֵּשׁ המשורר אד"ם הכהן, אשר לא מצא חפץ, כנראה, בחֹפֶשׁ השירה העברית, חקים חדשים, והם: ראשית כל פסוק צריכה להיות בתנועה ולא בשוא נע, וסופו במלה שנגינתה מלעיל; ויש אשר הוסיפו עוד לבער בכלל אחרי כל שוא נע גם באמצע החרוז, מפני שמבטאו כמו תנועה ובאמת איננו תנועה. הטעם שנתנו המשוררים לחקים לא טִבְעיִּים כאלה הוא, יען “כי אין לשון הקדש מן הלשונות החיות שֶׁיּתָּכֵן לסמך בהן על מנהג העם המדבר בהן, אך מתה היא ואין לנו בה אלא מנהג הקדמונים שהיו בעלי הלשון. ואחרי שידענו כי השוא (הנע) והחטפים לא היו מִתְּחִלָּתָם תנועות, לא נוכל להחשיבם כתנועות, כי בזאת יהיו שירינו שרוע וקלוט”. (אגרות שד"ל 0N C L X X V III ).

אבל משוררינו החדשים בִּטְלוּ את כל החקים האלה הַשָׂמִים כבלים על רוח השיר האמתי; הם הרגישו, כי שפתנו לא מתה, כי חיה היא זה אלפי שנים אם לא בפינו הלא בספרותנו, אשר לא חדלה מעשות פרי גם אחרי אשר חדלנו מהיות גוי היושב על אדמתו ומדבר בשפתו. על כן העמידו את חקי השיר על שנים: שווי מספר ההברות וצלצול החרוז.

המשקל הזה נקרא הַמִּשְקָל הַנִּקּוּדִי.

בתקופה האחרונה, תקופת הַתְּחיָּה, כאשר החלו טובי עמנו להחיות את שפתנו ולשומה בפינו, החלו משוררינו לסַגֵּל לשירתם את המשקל הַמְקֻבָּל בשירי השפות החיות באֵרָפָּה.

משקלי השירה בשפות הלועזיות הם שלשה:

א. הַמִּשְּׁקָל הַמֶּטְרִי. בשפות יון ורומי העתיקות יש תנועות אֲרֻכּוֹת וקצרות; ובכן חֻבְּרוּ להם שיריהם באופן כזה: בכל פסוק מפסוקי השיר יש מספר “רַגְלַיִם” ידוע, ובכל “רגל” מספר שוה של תנועות אֲרֻכּוֹת וקצרות, הסדורות בסדר וערך אחד. ויען כי בכל השפות החיות בְּאֵרָפָּה אין תנועות ארכות וקצרות, על כן עשו להם המשוררים בשפות האלה משקל אחר לשיריהם, והוא:

ב. הַמִּשְׁקָל הַנּקּוּדִי, או התנועי. הוא המשקל, אשר בארנוהו למעלה, שיהיה מספר תנועות שוה בכל פסוקי השיר, והמספר — לא פחות מארבע ולא יותר משלש עשרה. המשקל הזה נשאר עד היום בשירי השפה הצרפתית, שבה באה הנגינה תמיד מלרע, היינו על ההברה האחרונה במלה. הַתְּנַאי הַהֶכְרָחִי למשקל הזה הוא החרוז.

המשקל הזה חסר אותו הצלצול הנעים וְהַהַרְמוֹנִיָּה השלמה אשר בשירי הַיְוָנִים והָרוֹמִים. למנות את החסרון הזה חדשו להם המשוררים החדשים משקל חדש, והוא:

ג. הַמִּשְקָל הַנִּגּוּנִי. על פי המשקל הזה תחשב ההברה שהנגינה עליה לארֻכָּה, וההברה שאין עליה נגינה — לקצרה. על פי הכלל הזה עשו “רגלים” לשיריהם ובכל “רגל” יש הברה אחת מְנֻגֶּנֶת ואחת או שתים לא-מְנֻגָּנוֹת; כן הביאו את יפי השירה העתיקה אל השירה החדשה; גם סִגְּלוּ להם מִדּוֹת אחדות ממִדּוֹת המשקל המטרי בשירה העתיקה, כאשר יבֹאַר להלן.

גם המשוררים העברים החלו לסַגֵּל להם את המשקל הנגוני הזה הַמַּתְאִים לְחֻקֵּי הַיֹּפִי, שהם הם נשמת השירה, למען תהיה לשירתם אותה ההרמוניה הַשְּׁלֵמָה ואותו החן השפוך על השירים בשפות הארפיות.

חמש מִדּוֹת הן הַמְקֻבָּלוֹת בשירה; שתים שְנִיּוֹת, ושלש משֻׁלָּשׁוֹת, ואלה הן:

ָָָָָהַשְּנִיוֹת.

א. עולֶה. כל רגל מרגלי השיר מָרְכֶּבֶת משתי הברות והנגינה באה על הראשונה, סמן ההברה הָאֲרֻכָּה _ והקצרה U, הנה כי כן סמן המדה הזאת כמו _ U:

_ U _ U _ U

אֶרֶץ, זֹהַר, תֵּפֶן,

ב. יורֵד. כל רגל מרגלי השיר מָרְכֶּבֶת משתי הברות והנגינה באה על ההברה השניה. סִמָּנוֹ: U _

U _ U _ U _ U _

זָהָב, בָּרָק, הִזְהִיר. פְּאֵר.94

הַמְשֻׁלָּשׁוֹת

ג. מֵרִים. כל רגל מרכבת מִשָּׁלשׁ הברות, והראשונה היא הַמְנֻגֶנֶת; סמנו _ U U

בעברית, שהנגינה באה תמיד או על ההברה האחרונה, או על ההברה שלפני האחרונה, אין מלה אחת כזאת, אך הִמָּצֵא תִמָצֵא המדה הזאת בחבור מלים אחדות, כמו:

_ U U _ U U _ U U _

נֶעֶרְמוּ-מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד.

ד. מַשְׁפִּיל. כל רגל מרכבת מִשָּׁלשׁ הברות, והנגינה על השלישית סמנו U U _ כמו:

U _ U _

יַעֲרף כַּמָּטָר.

ה. מַכְרִיעַ. כל רגל מרכבת משלש הברות והנגינה באה על האמצעית; סמנו U _ U כמו:

U _ U U _ U U_U

הָאָרֶץ, הַשֶּׁמֶש, יָרֵחַ.

הערה. כל רגל יכולה להיות מרכבת מהברות של מלים שונות.

והא לך דוגמאות מכל מדות השיר האמורות בזה בחלוקת הרגלים:

_ U _ U _ U _ U _ U _

עוֹלֶה:

אָז נִ |סֵּךְ תָּ |רִימִי |נֵס עוֹ |מֵד בְּ |נֵס.

U _ U _ U _ U _ U _ U _

יוֹרֵד:

הִנֵּה | הִנֵּךְ |, מַשְׂאַת |כָּל-נֶ |פֶש, מַרְ |אֵה-הוֹד!

הערה. מדה כזאת, שיש בה ששה יורדים, נקראת בשפת העמים “מִדָּה אלכסנדרית”.

_ UU _ U U _ U U _ U U

מֵרִים:

אֶל הֲרָ |רַיִךְ אֶשְ |אַף שָׁם אָ |נוּחַ לִי.

U U _ U U _ U U _ U U _ U מַשְפִּיל:

הִנֵּה שַׁבְ |תִּי אֵלַ |יִךְ וּבְנֶ |פֶש נוֹאֶ |שֶת.

U _ U U _ U U _ U U _ U

מַכְרִיעַ:

הָאָרֶץ |, הָאָרֶץ | נַפְשִי לָהּ |עֹרֶגֶת.

הערה. רב המשוררים בימינו אלה כותבים את שיריהם במשקל המטרי; אך לא בנגינה העברית הנכונה, כי אם בנגינה המשֻבֶּשֶׁת השגורה בפי חניכי ה“חדר” הישן. ואולם ראוי מאד להנהיג בשירתנו את הנגינה המיֻחדה לשפתנו תחת הנגינה הזרה לרוחה, אשר דבקה בה. מן השפה היהודית המדֻברת. דֻגמאות:

_ U _ U _ U U _ U _ U _ U

א. עולה:

קוּמוּ,   תֹּעֵי מִדְבָּר,   צְאוּ מִתּוךְ   הַשְּׁמָמָה!

U _ U _ U _ U _ ב. יורד:

קוּם נָעוּף יַחדָּו, נִדְאֶה בְנִי.

_ U U _ U _ U_U _ U

ג. מרים:

הַסְכֵּת   וּשְׁמַע:  מִמַּעֲמֵקֵּי   הַיַּעַר הַדּומֵם.

U U _ U U _ U U _ U U _ U ד. משפיל:

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה.

U _ U _ U U _ U U _ U

ה. מכריע:

מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים, מִמְּקוֹמוֹת נָדַדְתִּי.

גם בשירי כתבי הקדש נמצאים פסוקים שיש בהם משקל מֶטְרִי בכל המדות האלה:

_ U _ U _

עולה:

     בִּינוּ   בֹּעֲרִים בָּעָם,

וּכְסִילִים, מָתַי תַּשְׂכִּילוּ.

_ U _ U _ U _ U

תָּשֶׁת חשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה,

בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ-יָעַר.

UU _ _ U U _

יורד:

         אַשְׁכִּיר   חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר,

מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיה,

מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

_ U U _ UU _ UU _ U U _ U

מרים:

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ.

U U _ U U _ U U _ UU _ U U _ U

משׁפיל:

מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מוֹשִׁיעִי מֵחָמָס תּוֹשִׁיעֵנִי.

UU _ UU _ UU _ U

מכריע: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי

יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.

הערה א'. יש מלים שהמשורר יכול להשתמש בהן למדות שונות, כמו:

_ U _ U U _ _ U_U U U _ U

יִשְׂרָאֵל וגם יִשְׂרָאֵל, הִתְרוֹמַמְתָּ וגם הִתְרוֹמַמְתָּ, ועוד כאלה.

הערה ב'. תנועת הקול העולה ויורד על ידי ההברות החזקות, (המנֻגנות) והרפות (הלא-מנֻגנות) נקראת “רִתְמָה” ( Rhythmus ) הָ“רִתְמָה” תִּדְמֶה לשורת גַּלִּים עליזים המתנועעים על פני הים; הברותיה החזקות הם הגבוהים, והרפות — השפלים.

אבל כמו שהגלים המרחפים על פני הים איש אחרי רעהו לא ישוו יחד בגבהם ובשִׁפְלָם, כי משתנים הם לרגעים, והשנוי הזה יוסיף להם לִוְיַת-חן, כן גם לא ינעם לאזן לקרא את כל ההברות החזקות בַּהֲרָמַת-קול אחת ואת ההברות הרפות בשֶׁפֶל-קול אחד, כי אם להרים ולהשפיל חליפות לפי הענין גם את ההברות החזקות גם את ההברות הרפות באופנים שונים.

אם תבוא הברה חזקה במקום רפה, או להפך, תִּפָּרַע מדת השיר ויִשָּׁחֵת טעמו ונעמו. רק לעיתים רחוקות מאד הרשות בידי המשורר לחַזֵק את ההברה הרפה ולרַפּוֹת את החזקה, וזה רק בהברה אחת בפסוק אחד, לא יותר.

אם טורי השיר אֲרֻכִּים טוב לחלק אותם לשני חלקים הַמְחֻבָּרִים אמנם יחד; החלוק הזה נקרא הפסקה. ההפסקה תוכל להיות גם בסוף ה“רגל” כמו:

U _ U U_U U _ U _ U

הַשֶּׁמֶשׁ | יֹרֶדֶת; ||קַוֶּיהָ |יַבִּיטוּ

בִּרְאִי יַם | הַתְּכֵלֶת || וּכְמוֹ יֵ |אָנֵחוּ

גם באמצע ה“רגל” כמו:

U _ U U _ UU _ U U _ U

הַסַּהַר | יָהֵל; || וּ |מִתַּחַת | יַם-כֶּסֶף

כל המִּדּוֹת האמורות למעלה נחלקות לשתים: לעִלִּיּוֹת ולתַחְתִּיּוֹת. העליות הן אלה שההברה החזקה ברגלי השיר באה לפני האחרונה, והתחתיות הן שההברה החזקה היא האחרונה. הנה כי כן העוֹלִים, הַמְרִימִים והַמַּכְרִיעִים הם עִלִּיִּים והיורדִים ו“הַמַּשְׁפִּילִים” הם תַּחְתִּיִּים. אבל משקל כזה שאין לו חליפות איננו נעים לאזן, ועל כן בשירים היורדים והמשפילים יש שיוסיף המשורר הברה רפה הפסוק וההוספה הזאת תוסיף חן ונעם בחליפות צלצולו. חרוז כזה נקרא יָתֵר.

U _ U U U U _ U U _ U

הִנֵּה שַׁבְ |תִּי אֵלַ |יִךְ וּבְנֶ |פֶשׁ נוֹאֶ |שֶׁת

לָךְ נָשָׂאתִי עֵין דֶּמַע וָאַתְּ – תִתְחַמָּקִי.

וּלהפך בשירים העוֹלִים והמְרִימִים יש שֶׁיְחַסֵּר המשורר את התנועות הרפות ברגל האחרונה, ואז נקרא החרוז חסר:

_ U _ U _ U _ U

קַוֵּי-שֶׁמֶשׁ, גַּלֵּי-זֹהַר,

הוֹי, חָנּוּנִי נָא קַו אוֹר ( U )

חֹשֶךְ, חֹשֶךְ לִי בַסֹּהַר,

חֹשֶךְ צַר — אַךְ נִיצוֹץ-דְּרוֹר! ( U )

בשיר העולה הזה חסרות בפסוק השני והרביעי התנועות הרפות בסופם, למען הבדילם מן הפסוקים שלפניהם שמשקלם מלא.

_ U U _ U _ UU _ U

עַ ל חָ רְב וֹתַ יִּךְ אֵ שֵׁ ב אֵאָ נֵ חַ ( U )

עַל בִּנְיָנַיִךְ אָמֵרָה בִבְכִי ( U U )

בַּאֲרָזַיִךְ עוֹרֵב שָׁם צֹרֵחַ ( U )

שִׂיא מִגְדָּלַיִךְ נַחֲלַת עֲרָבִי ( U U )

בהשיר הַמֵּרִים הזה חסרות בהפסוק הראשון והשלישי הברה רפה אחת בסופם, ובהפסוק השני והרביעי שתי הברות רפות בסופם.

יש חרוזים מְחֻבָּרִים, והם הבאים בסדר אא בב או אאא בבב.

_ U _ U _ U _

אֶגְלֵי-נֹעַם אֶגְלֵי-טָל,

חוּשוּ רְדוּ אֵלַי מֵעָל,

כְּבָר נָבַלְתִּי שְׁנוֹת אַלְפָּיִם —

הוֹי, חָנּוּנִי רֵיחַ מָיִם!

U _ UU _ U U _ U U _

אָז יַחַד נָבֹאָה נַרְְגִּיעָה בַבָּר,

נַצִּיעַ הַדֶשֶא הָרַךְ שָׁם בַּכָּר

עַל יַד פֶּלֶג קָט מִתְחַמֵּק מִן הָהָר;

נַשְקִיפָה שָמַיםִ בַּתְּכֵלֶת מֵעָל,

שָׁם יֵדֶא בָרוֹם בִּדְמוּת יֶלֶד עָב קַל

נַקְשִיבָה סוֹד שִׂיחָ הַגַּל אֶל הַגָּל.

יש חרוזים משֻׁלָּבִים, והם שהחרוז הראשון יֵחָרֵז אל השלישי והשני אל הרביעי בסדר אב אב:

UU _ U U _ UU _ U U _ U

הִנֵּה שַׁבְתִּי אֵלַיִךְ וּבְנֶפֶש נוֹאֶשֶׁת

לָךְ נָשָׂאתִי עֵין דֶּמַע וָאַתְּ – תִּתְחַמָּקִי;

הֲלִבְנֵךְ הַטּבֵעַ בַּיָּם, בַּיַּבֶּשֶת

כֹּה תוּכְלִי תִתְנַכֵּרִי. תּוּכְלִי תִתְאַפָּקִי?

יש חרוזים נִפְרָדִים, והם אם הפסוק הראשון חָרוּז עם הרביעי והשני עם השלישי בסדר אבבא:

U _ UU _ U U _ U U U

יָגִּיחַ הַסַּעַר — הַמַּיִם נֶאֱנָחוּ,

יָגִיחַ — וּבְרַעַשׁ יִתְפָּרֶץ אֶל עָל,

יִתְפָּרֶץ כַּמֵּת בִּלְבוּש-קֶצֶף הַגָּל —

וּלְקֶצֶף רֹתֵח הַמַּיִם נֶהְפָּכוּ.

או בסדר אאאב, אאאב:

_ U _ U _ U _

עַל הָרֵינוּ עוֹטֵי טַל

כֹּה נָטִינוּ אֹהֶל דַּל,

וּבְקִנֵּנוּ זֶה הַקַּל

קַמְנוּ עָל וַנִּתְעוֹדֵד;

לֹא נָגוּרָה סַעֲרַת אַף

לֹא נִכְרָעָה, לֹא נִכַּף

עַל פַת לֶחֶם שָׁם בַּסַּף —

אֵם אֵם לָנוּ, תְּחִי לָעַד!

ויש חרוזים נִפְסָקִים, והם אם הפסוק השני חָרוּז עם הרביעי. והראשון והשלישי הם בלי חרוז:

_ U _ U U U _ U

הַשָּׁמַיִם מַה-שָׁחָרוּ

וְעַל פָּנֵימוֹ אֵין קַל עָב —

כּוֹכְבֵי-רוֹם זְעֵיר שָם יִדְלָקוּ

כַּנֵּרוֹת בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְאָב…


וּלְאוֹר-עֶצֶב זֶה אֶחֱזָיָה

כָּל הַחשֶׁךְ הֶעָמֹק,

בָּהּ טָבַעְתִּי גַּם אטְבָּעָה

מַטָּה מַטָּה לִבְלִי חֹק…

כן יש עוד חבורי חרוזים שונים, שקצתם יבאו בדגמאות הבאות.

הַבָּתִּים. המשורר יכול לחרז את חרוזי שירתו בשורה אחת ארֻכה בלי הפסקות, ויכול גם לחלק אותה לחלקים שוים הנקראים בתים. כל בית יכול להיות בן ארבעה, בן ששה, בן שמונה וגם בן עשרה פסוקים; ואז צריך כל בית להכיל בקרבו חלק שלם ולא טוב שֶבַּיִת אחד יהיה מְחֻבָּר אל השני במשפט. ויש גם אשר יחלק המשורר את שירתו לפרקים; כל פרק הוא שורה ארֻכה של חרוזים, ואז יוכלו הפרקים להיות גם לא שוים במספר פּסוקיהם.

§4. הַשִּׁירָה

השירה היא שפת הדברים הַנֶּאֱצָלִים, אשר יחזה לו המשורר בדמיונו וּבָרָא לו עולם מיֻחָד בפני עצמו, אשר אין לו לפעמים כל יַחַס אל עולם המציאות. ובעולם ההוא, יציר רוח המשורר, ישנן תמונות חדשות לגמרה, שאין דמיונן בעולם המציאות; ויש גם תמונות הלקוחות מעולם המציאות והמעשה, אבל נעלות, מרוֹמָמוֹת ונשגבות רב יתר מכמו שהן באמת, למען תעוררנה את הרעיון, רגש היֹפִי ורגש המוסר בלב הקורא והשומע.

הדברים הלקוחים מעולם המציאות כמו שהם, מבלי אשר יאצל עליהם המשורר מרוח הדמיון והנשגב, אין להם כל יַחַס אל השירה האמתית, אף אם הם כתובים בחרוזים ובמשקל השיר לכל חֻקּוֹתָיו; והם נחשבים לפרוזה כספורי דברי הימים, ספורי מסע או כללי הדקדוק.

המשורר הוא המושל היחידי בעולם הדמיון וְהָאֲצִילוּת, הנצב כמו חי לנגד עיניו; ובחפצו להעביר את כל טוב העולם ההוא וְיָפְיוֹ לפני הקורא, או השומע, בעזרת הַדִּבּוּר ולִפְעֹל על רגשותיו, או על מהלך רעיוניו, או על חפצו וּמְגַמּוֹתָיו, יֵחָלֵק גם דבורו, על פי המטרה אשר הציב לו, לשירה מְעוֹרֶרֶת (את הרגש), מוֹרָה (דעת) וּמְנִיעָה (את החפץ).

I. הַשִּׁירָה הַמְעוֹרֶרֶת פונה אל רגש הקורא או השומע; וּמַטָּרָתָהּ לשעשע, להנעים, להלהיב ולרומם את רוחו, בהעבירה לפניו יפי מחזות הטבע ותמונות נשגבות מעולם האצילות, או מעולם המעשה והמציאות בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה מרוח הדמיון והיצירה; והיא, שירת הרגש, היא היותר נכבדה בכל חלקי השירה.

“כל היודע לשפך את כל רוחו ורגשותיו באיזה ציור או תמונה, והציור ההוא, או התמונה ההיא, מכריחים את השומע והקורא להרגיש את אשר הרגיש הוא — משורר יֵאָמֶר לו”. שילר.

II. הַשִּׁירָה הַמּוֹרָה, או השירה התּוֹרִיִּית, פונה אל דמיון הקורא ואל שכלו יחד. מטרתה להורות דעת, מוסר ומושגים נעלים שמקורם בעולם האצילות; היא באה ללַמֵּד. חלק-השירה הזה לוקח חלק נכבד מאד בשירתנו הקדומה, שירת כתבי הקדש.

III. הַשִּׁירָה הַמְנִיעָה, או השירה הַ“טֶּנְדֶּנְצִית”, פונה אל חפץ הקורא או השומע; ובהעבירה לפניו תמונות ומחזות נשגבים, היא מביאה אותו לפעל ולעשות את הטוב בעיניה באמץ לב.

§ 5. הַשִּׁירָה הַמְעוֹרֶרֶת וַחֲלָקֶיהָ

בימי הַבֵּינַיִם, בטרם שנתפשטה אֳמָנוּת הדפוס, היו השירים המעוררים נִקְרָאִים באזני המון השומעים. אַבִּירִים (ריטטער) ו“נודדים” מקרב העם, אשר “הַשִּׁירָה והקריאה” היו להם לָאֳמָנוּת מיֻחֶדֶת, היו עוברים מעיר לעיר ומכפר לכפר וּמְזַמְּרִים או קוראים את שיריהם, אשר חִבְּרוּ הם, או אשר למדו על פה מפי אחרים, ברחובות עיר או בארמנות הָאַבִּירִים. בימי החגים היו נאספים ברחובות, או בבתי התפלה, וּמְשַׂחֲקִים שִׂחֲקוּ לפניהם מיני שחוק שונים בשיר. הנה כי כן נחלקו השירים בימים ההם למזמורים, לספורים נקראים וּלמִשְׂחָקִים.

ובעמנו היו עוד בימים מקדם משוררים נפלאים, אשר שוררו לָרב את שיריהם הנשגבים בחצר המקדש בלִוְיַת כנור ועֻגָּב ועוד כְּלֵי-זֶמֶר שונים. השירה והזמרה נחשבו לחלק חשוב מאד בעבודת האלהים. השירים המעוררים ההם המלאים להם רגשות נעלים והשתפכות נפש הומיה נקראים “שִירֵי הִגָּיוֹן “. מלבד שירי קדש אלה, הוּשְרוּ בקרב העם גם שירי חול, שירי אהבה, אשר שרידיהם נאספו יחד בספר “שיר השירים”, הכולל בקרבו שירי הגיון מאד נעלים. גם שִׁירֵי-נִצָּחוֹן ושירי-קינה רבים היו לנו, אשר נקבצו ב”סֵפֶר מִלְחֲמוֹת ה' " וב”סֵפֶר הַיָּשָׁר", שבא זכרם בכתבי הקדש. הספרים ההם אבדו לנו במשך הזמן ואך שרידים אחדים נמצאים מהם בספרותנו העתיקה:

בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן!

תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנןֵ עִיר סִיחוֹן;

כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְבּוֹן,

לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן,

אָכְלָה עַר מוֹאָב,

בַּעֲליֵ בָּמוֹת אַרְנֹן.

אוֹי-לְךָ, מוֹאָב!

אָבַדְתָּ, עַם-כְּמוֹשׁ!

נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם

וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית

לְמֶלֶך אֱמֹרִי סִיחוֹן.


שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן, דּוֹם!

וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן – –

עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו.

גם קינת דוד על שאול מצֻיֶּנֶת בעֹמֶק הרגש ובהוד השיר האמתי.

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל,

עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל!

אֵיך נָפְלוּ גִבּוֹרִים.

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת,

אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,

פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים

פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ!

אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם –

כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים,

מָגֵן שָׁאוּל – –

מִדַּם חֲלָלִים

מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר

וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן,

הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם

וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ

מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ – –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹך הַמִּלְחָמָה,

יְהוֹנָתָן – עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל! –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים

וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה!

שיר נצחון אחד שלם נשאר לנו מתקופה קדמוניה מאד, והוא שִירַת דְּבוֹרָה הנפלאה בָּעֱזוּז הָרֶגֶשׁ, בְּשִׂיא הַמְּלִיצָה וּבִתְעוּפַת הַדִּמְיוֹן.

גם בקרב היונים העתיקים קמו משוררים גדולים, אשר שרו את שיריהם באזני העם בלִוְיַת כנור וָנֵבֶל; ויש שירים אשר לא הוּשְׁרוּ, כי אם נקראו באזני העם; ותכנם היה ספורי עֲלִילוֹת הגבורים אנשי השם ונצחונותיהם הגדולים כשירי הֹמֶר, גְּדוֹל משוררי יון. השירים ההם נקראים שִׁירֵי עֲלִילָה. מלבד שני מיני השירים המובאים בזה, היו אצל היונים העתיקים גם שירים, שהיו מוּשָׁרִים או נקראים מעל בָּמַת הַחִזָּיוֹן, אשר הציגו שם מחזות שונים; שירים כאלה נקראים מחזות, או דְּרַמּוֹת.

הנה כי כן תֵּחָלֵק השירה המעוררת לְשִירֵי הִגָּיוֹן, לְשִׁירֵי עֲלִילָה ולְמַחֲזוֹת.

הערה. בימי קדם היתה השירה המעוררת רק נקראת, או מוּשֶׁרֶת, מפה לאזן השומעים, ואז יכלה לפעל את כל פּעֻלָּתָהּ. בימינו אלה היא נקראת ברֻבָּה מעל ספר, דבר המחליש את פעֻלתה ברב, כי אינה דומָה שמיעה לקריאה. הקריאה טובה רק להשירה הַתּוֹרִיִּית הדורשת עִיּוּן והתבוננות יתרה.

§6. שִׁירַת הַהִגָּיוֹן

הַתֹּכֶן. בשירת ההגיון ישפך המשורר את כל נפשו: את ששונו ואת יגונו, את תַּאֲוָתוֹ ואת תִקְוָתוֹ ואת כל חפציו הפרטים, או הוא מביע רגשות אחרים בכל עָמְקָם ועֻזָם כמו “מֹשֶׁה עַל הַר הָעֲבָרִים” למיכ"ל, “צִדְקִיָּהוּ בְּבֵית הַפְּקֻדּוֹת” לי. ל. גורדון. יש אשר בהביע המשורר את רגשותיו יצַיֵּר גם מחזות הטבע המתאימות לרגשותיו, כהשיר “מַשְּׂאַת נפשי” למַנֶּה; ויש אשר יצַיֵּר המשורר מחזות ותמונות המעוררות את הרגש, מבלי אשר יביע גם את רגשותיו הוא.

בהביע המשורר את רגשותיו הפרטיים, עליו להתאמץ להאציל עליהם מרוח הדמיון ולהרימם למעלת רגשות אֱנוּש ִׁיִּים כללים, ורק אז יוכלו למשך את לב הקורא או השומע בקסם יָפְיָם; ולהפך, בעת אשר יביע המשורר רגשות אנושיים כללים, למשל: האהבה לה', לחרות, לעם ולארץ מולדת, אז הוא צריך להַקְנוֹתָם לו, להִתְגַּשֵם וּלהִתְגַּלֵּם בהם, ובזאת יגדל יָפְיָם וְיֶחֱזַק הרושם שהם עושים על הקורא. הנה כי כן על המשורר להַכְלִיל את הַפְּרָטִיּוּת וּלְהִתְגַּשֵּׁם בּכְּלָלִיּוּת; רוח המשורר בּכֹּל והכל בו.

הַתָּכְנִית. מִטֶּבַע שירת ההגיון להיות קצרה בכַמּוּתָהּ, מפני שהיא מביעה איזה מצב-נפש, ועל כן לא תִכְשֵר להתפשט ולהתרחב יותר מדי, פן תהיה למשא על הקורא והרושם יאבד כלה. יש שמספיקות רק מלים מספר יפות ומרעישות להביע את הרגש היותר עז ועָמֹק.

הַסִּגְנוֹן צריך להיות חי, ברור מְדֻיָּק ויפה. ולמען יהיה רוח המשורר חפשי לעוף בעולם דמיונו בלי מעצור, יבחר לו מדה קלה כמו העולה והיורד; ויש אשר ישליך המשורר מעליו כלה את כל כבלי המשקל והחרוז ונפשו הסוערת תשתפך בפסוקים חפשים, אֲרֻכִּים וקצרים לפי תֹכֶן השירה וציוריה הרכים והנעימים. אבל מפני שֶתְּעוּדָתָהּ של השירה הזאת היא להיות מוּשָׁרָה במנגינה, טוב לתת לה חרוזים מצלצלים למען תכשר למנגינה.

§7. חֶלְקֵי שִׁירַת הַהִגָּיוֹן

שירת ההגיון נחלקת לשני חלקים ראשים: א) שירי קודש. ב) שירי חול.

א. שִירֵי הַקֹּדֶשׁ

שירי קדש הם רֹב שירי כתבי הקדש (כספר תהלים, תפלה לחבקוק ועוד) שתכנם תפלה, רגשי אמונה ואהבה לה' ולמצותיו, ואשר הושרו בבית המקדש בלוית כלי זמר. מלבד אלה יש בספרותנו הרבה שירי קדש שֶחֻבְּרוּ מתקופת הגאונים והלאה ונתקבלו בעבודת האלהים בבית הכנסת. השירים האלה נקראים פִּיּוּטִים; והטובים שבהם, הַמְצֻיָּנִים בתכנם ובסגנונם וחלוקים לבָתִּים קצרים ובסוף כל בית יש איזה פסוק — נקראים פִּזְמוֹנִים. הפזמונים מוּשָׁרִים בִנְעִימָה מְיֻחֶדֶת.

הַפַּיְטָן הראשון היה יוֹסִי בֶּן יוֹסִי, אשר חי בדורות הגאונים הראשונים. פיוטיו הם בלי משקל וחרוז, כשירי כתבי הקדש, אבל הם מלאים השתפכות, עז ורוממות השירה האמתית. אחריו קם הפיטן רבי ינאי, אשר חִבֵּר יוֹצְרוֹת לארבע פרשיות (שקלים, זכור, פרה, וחדש) ולשבתות שלִפני החגים. הוא היה הראשון, אשר הכניס את החרוזים בספרותנו. תלמידו רבי אלעזר הַקַּלִּיר הגדיל לעשות במקצוע זה, בְּחַבְּרוֹ כמאה וחמשים פִּיוּטִים שונים, שֶׁתָּכְנָם דברי אגדה; אך סגנונם קשה ויָבֵשׁ וכל רוח חן ונעימות השירה אין בהם. הפיטן הזה פרץ כל גדרי תורת השפה; הוא חִדֵּשׁ הרבה מלים ומבטאים, אך הוא ברא גם בריאות מְשֻנּוֹת בשפתו

לעומת זה הגדילו משוררי הספרדים לעשות בפיוטיהם ובפזמוניהם הנפלאים, כאשר נראה מן הַדֻּגְמָאוֹת המובאות בזה.

פִּיּוּט

אָנוּסָה לְעֶזְרָה, אֶמְצָא נֶגְדִּי, אֵל קָרוֹב לִי, בְּעֵת קָרְאִי בְקוֹל.

אֲשֶׁר בַּעֲדַת אֵל, בְּקִרְבִּי נִצָּב, וּפֹה בְּמִקְדָּשׁ מְעָט, אֲצַפְצֵף לוֹ בְּקוֹל:

בַּקְּרֵנִי, דָּרְשֵׁנִי, שֶׂה פְזוּרָה אָנִי, נִגְזַזְתִּי, נֶאֱלַמְתִּי, בְּלִי לְהָרִים קוֹל;

בֶּאֱמֹר גּוֹזְזַי: “נִדָּחָה הִיא, שׁוֹמְרָהּ וְצִלָּה לֹא יִשְׁאַג בְּקוֹל”. — —

לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, מִשִּׁנֵּי בַרְזֶל שִׁוַּעְתִּי, וּמֵרֶגֶל עַבְטִיט, הִצְרַחְתִּי בְקוֹל: — —

נָא הַבֵּט וּרְאֵה, עָנְיִי וּמְרוּדִי, אֵין לִי מַכִּיר, לְמִי אֶשָּׂא קוֹל? — —

פְּקֹד צִפּוֹר בַּיִת, דְּרשׁ יוֹנַת אֵלֶם95 , תְּקַע לָמוֹ בַּשּׁוֹפָר, וּשְׁרֹק לָמוֹ בְּקוֹל. —

קָרֵב קֵץ, בָּאָה עֵת מִשְׁפָּט, קָם מֵלִיץ ישֶׁר, לְהִתְחַנֵּן בְּקוֹל. —


רְאוּ נֵס בֶּהָרִים, וְקוֹל שׁוֹפָר בָּאָרֶץ, לְהַשְׁמִיעַ רֶנֶן מִדְּמוּמֵי קוֹל!

תַּרְעֵם לְבוֹזְזַי, תִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר, בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן, אָז יֵלֵך קוֹל.

(יוסי בן יוסי)

פִּיּוּט

אֱלֹהָי! יְמֵי שְׁנוֹתַי כָּלו ּ בְּאֹרֶךְ גָּלוּתִי,

כָּלוּא וְלֹא אֵצֵא מִצַּר לְרַוְחָתִי,

עָזוּב וְלא עָזוּר, וְאֵין בִּי עֶזְרָתִי,

גּוֹלֶה וְאֵין גּוֹלֶה סוֹף קֵץ תְּשׁוּעָתִי,

מְנוֹדֵד בְּלִי מְעוֹדֵד מְאַסֵּף חֶרְפָּתִי,

דִּבַּת עָם אֶשְׁמַע וּמוּסַר כְּלִמָּתִי,

בֶּאֱמֹר אֵלַי: אַיֵּה אֵפוֹא תִקְוָתִי?

אָכֵן כָּל הַיּוֹם זֹאת הִיא שִּׂיחָתִי:

חֶלְקִי צוּר לְבָבִי וְתוֹרָתִי מְנָתִי,

אֲיַחֵל וְלֹא אַחֵל

אֲצַפֶּה וְלֹא אַרְפֶּה וְלָאֵל צִפִּיתִי,

אֹמַר לַאדֹנָי מַחֲסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהָי!


פִּזְמוֹן

שְׁבִיָּה עֲנִיָּה, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה,

מִיּוֹם עֲזַבְתָּהּ לְךָ הִיא צֹפִיּה,

הָשֵׁב שְׁבוּתָהּ, רַב הָעֲלִילִיָּה!

וְאֹם עֲשִׂירִיּה96 תְּהֵא שְׁלִישִׁיָּה,97

וְחִישׁ קַל מְהֵרָה וּבַשְּׂרָה בְּאֵלִיָּה:

רָנִּי, בַּת צִיּוֹן, הִנֵּה מְשִׁיחֵנוּ!


לְכָל תִּכְלָה יֵשׁ קֵץ, וְאֵין קֵץ לְפִרְצִי,


שָׁכַנְתִּי בְגָלוּת, טְבוּעָה בְבֻצִּי,

וְאֵין תּוֹפֵשׂ מָשׁוֹט, אֳנִיָּה לְהוֹצִיא,

עַד אָנָה ה' תַּאֲרִיך קִצִּי?

מָתַי קוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצִי?

שִׁמְךָ בָנוּ נִקְרָא, אַל תַּנִּיחֵנוּ;

(רבי שלמה בן גבירול)

פִּזְמוֹן

(לעשרה בטבת)

אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ

בְּשֵׁם אֳלֹהֵי צוּרִי,

גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ

וְגַם עָשׂוּ פֶרִי;

מֵעֵת הֻדָּחוּ

וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי

הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי98.

קָמַי פִּיהֶם פָּעָרוּ

וְנַחֲלָתִי בִּלֵּעוּ,

מְאֹד עָלַי גָבָרוּ

וְדָמִי שָׁתוּ וְלָעוּ;

נָכְרִים עָלַי צָרוּ

וְאֶת אַחַי הֵרֵעוּ

הָאוֹמְרִים עָרוּ, עָרוּ בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי99.

פִּצְעִי לֹא רֻכָּכָה

וְחַבּוּרוֹתַי רֶצַח,

וְעֵינִי כָהָתָה

צוֹפָה לְדוֹדִי צַח100,

הַעוֹד לֹא שָׁכָכָה

חֲמָתוֹ לָנֶצַח?

עַל מֶה עָשָׂה כָּכָה וּמֶה חֳרִי?

רַחוּם זֶה אֵלִי!

אַל לָעַד תִּזְנַח,

אָרְכוּ יְמֵי אֶבְלִי

וְעוֹד לִבִּי נֶאֱנַח,

שׁוּבָה אֵל לְאָהֳלִי,

מְקוּמְךָ אַל תַּנַּח,

שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי, כִּי תָבֹא על שְׂכָרִי.


פִּזְמוֹן

סידור השורות לא ברור לי

(לשבעה עשר בתמוז)

שְׁעֵה נֶאְסָר 101

לְךָ יֶהֱמֶה,

אֲשֶׁר נִמְסַר,

זֶה כַּמֶּה,

בְּיַד בָּבֶל וְגַם שֵׂעִיר,

וְיִתְחַנֵּן כְּבֶן צָעִיר;

יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר.


לְזֹאת אִכַּף

וְעַל רֶגֶל

וְגַם הִשְׁמִיד

וְלָכַד צָר

וְהוּשַׂם אֱלִיל,

וְאֶסְפֹּק כַּף

הָעֵגֶל102

הַתָּמִיד,

עִיר מִבְצָר,

בְּהֵיכַל כְּלִיל,

בְּיוֹם חִמֵּשׁ פִּזְרוּנִי103

הַלֻּחוֹת יְצָאוּנִי,

וּמֵעֲצָתוֹ כְּלָאַנִי,

וּבַסּוּגַר הֱבִיאַנִי,

ןדָתְךָ צָר בְּאֵשׁ הִבְעִיר;

יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר.

מְאֹד אֶתְחַל104,

וְהַשְּׁפִיפוֹן 105

מָאוֹר חָשַׁךְ

וְגַם צַיָּד

וְאֶתְחַלְחַל

מִצָּפוֹן

וְנוֹי שֵׁשַׁךְ106

שָׁלַח יָד

בְּיוֹם שַׁדַּי דְּחָפַנִי,

כַּשִּׁבֹּלֶת שְׁטָפַנִי;

כְּמוֹ כַדּוּר צְנָפַנִי,

וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר107;

יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר.

הוֹד לִבּי

הֲלֹא תִרְאֶה

וּמִשְׂגַבִּי!

עָם נִלְאֶה

הֲלָעַד אַפְּךָ יֶעֱשָׁן?

אֲשֶׁר הָשְׁחַר כְּמוֹ כִבְשָׁן!

גְּדֹר פִּרְצִי

בְּנֵה בֵית זְבוּל

וְעיִן פְּקַח

שְׁפֹט אִלֵּם

בְּבֶן פַּרְצִי108

וְהָשֵׁב גְּבוּל

וְנָקָם קַח

וְאָז יְשַׁלֵּם

וּמֵחֶדֶק לְקֹט שׁושָׁן;

הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן;

מֵאֵצֶר וּמִדִּישָׁן;

הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר;

יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר.

(ר"ש בן גבירול)

עד כאן

פִּיּוּט

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנְנָה בְחֵיקְךָ תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים,

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ נודְדָה בַיְעָרִים,

וּמִכָּל עֲבָרִים פּוֹרְשֵׂי מִכְמוֹרִים,

יְסִיתוּהָ זָרִים בֵּאלהִים אֲחֵרִים,

וְהִיא בְמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים,

וּבֶן דִּישָׁן וְדִישׁוֹן יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן

וְתִשּׂא אִישׁון לְאִישׁהּ הרִאשׁון, —

למּה תעֲזב נפְשִׁי לִשְׁאול

וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאֹל.

הֲלָנֶצַח תַּמָּה109 תְּהִי גְּלוּיַת צַמָּה110

בִּזָה וְשַׁמָּה לְמִזָה וְשַׁמָּה 111

וּבֶן הָאָמָה112 הֶעֱטַנִי אֵימָה,

כִּי בְיָד רָמָה קֶשֶׁת רָמָה;

וְאָהֳלִי בָמָה113 לְאָהֳלִיבָמָה,

וְאָהֳלִיבָה114 מַה – – תְּיַחֵל עוֹד וְכַמָּה?

וְאֵין מוֹפֵת וְאֵין אוֹת וְאֵין חָזוֹן וּמַרְאוֹת

וְאִם אֶשְׁאַל לִרְאוֹת: מָּתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?

יַעֲנו נְבוּאוֹת הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאֹל!

(רבי יהודה הלוי)

הפיוטים האלה, כרב פיוטי המשוררים הספרדים, מצֻיָּנִים בצחות שפתם, ביפי סגנונם, ברוח השירה ועֹמֶק ההרגשה. גם בנין הבתים והחרוזים הם מעשה אָמָן במלאכת השיר. לא כן הפיטנים האשכנזים, רב פיוטיהם כתובים בסגנון קשה ויבש, ושפתם משֻׁבֶּשֶׁת; רעיונותיהם עמֻקים אבל רוח שירה אין בהם.

אמנם גם בפיוטי האשכנזים נמצאים פיוטים מלאים רגש וכתובים בסגנון יפה.

בּרַח דּוֹדִי115, אֶל עִיר צִדְקֵנוּ!

וְאִם לֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל מַצְדִּיקֵינוּ,

הִנֵּה אֲכָלוּנוּ בְכָל פֶּה מַדִּיקֵינוּ,

וְאַתָּה ה' שׁוֹפְטֵנוּ מְחוֹקְקֵנוּ,

עָלֶיךָ נַשלִיךְ יַהַב חֶלְקֵנוּ,

לְגָאֳלֵנוּ בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה לְהַחֲזִיקֵנוּ.


בְּרַח דּוֹדִי, אֶל נִשָּׂא מִגְּבָעוֹת!

וְאִם זַדְנוּ בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת,

הִנֵּה הִשִּׂיגוּנוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת,

וְאַתָּה ה' אֵל לְמוֹשָׁעוֹת,

עָלֶיךָ נִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ שַׁוְעוֹת

לְגָאֳלֵנוּ וּלְעַטְּרֵנו כֹּבַע יְשוּעוֹת.

(רבי שׁמעון הגדול)

(סליחה).

אָבַדְנוּ מֵאֶרֶץ טוֹבָה בְּחִפָּזוֹן,

אָרְכוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן,

בְּיִשְׂרָאֵל חָדְלוּ פְרָזוֹן

וּבְמִשְׁמַנֵּינוּ שֻׁלַּח רָזוֹן. – –

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה

גָּלְתָה יְהוּדָה כָּלָה,

דָּוָה כָּל הַיּוֹם וְכָלָה.

דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ. – –

עִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת

הָיוּ לְחֶרְפָּה וּלְבִזוֹת.

כָּל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת

וְאֵין שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹאת.

גּוֹאֵל חָזָק לְמַעַנךָ פְדֵנוּ,

רְאֵה, כִּי אָזְלַת יָדֵנוּ,

שׁוּר, כִּי אָבְדוּ חֲסִידֵינוּ,

וּמַפְגִּיעַ אֵין בַּעֲדֵנוּ. – –

דּוֹרֵשׁ דָּמִים דִּין דִּינֵנוּ,

הָשֵׁב שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיק מְעַנֵּינוּ

חִנָּם נִמְכַּרְנוּ וְלֹא בְכֶסֶף פְּדֵנוּ, –

וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

(רבנו גרשום מאור הגולה).

(קינה על שרפת התורה).

שַׁאֲלִי, שְׂרוּפָה בָאֵשׁ, לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ,

הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבוּלַיִךְ,

הַשּׁוֹאֲפִים בַּעֲפַר אֶרֶץ, וְהַכּוֹאֲבִים

הַמִּשְׁתּומְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּוִילַיִךְ – – –

אֵיכָה נְתוּנָה בְאֵשׁ אוֹכְלָה

תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר, וְלא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלַיִךְ? –

צוּרִי בְּלַפִּיד וָאֵשׁ הֲבַעֲבוּר זה נְתנֵךְ,

כִּי בְאַחֲרִיתֵךְ תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלַיִךְ? – –

אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל

וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילַיִךְ:

משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, – וְאֶשְׁאַל:

הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילַיִךְ? – –

אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי אֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכֹל,

אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ שְׁלָלַיִךְ

אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת, וְשָׂרְפוּ

שְׁלַל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלַיִךְ?

אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק, כִּי לִי מְאֹד יָקְרוּ,

עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן, נַפְשׁוֹת חֲלָלַיִךְ,

אֶתְמַהּ מְאֹד עַל מְאוֹר הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִזְרַח

אֶל כֹּל, אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלַיִךְ… – – –

כִּימֵי עֱנוּתֵךְ יְנַחֲמֵךְ צוּר, וְיָשֵׁב

שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן, וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ. – –

(מהר"ם מרוטנבורג)

ב. שִירֵי חוֹל

שירי החול מביעים את כל אשר ירחש לב המשורר הָרַגָּשׁ למראה מחזות הטבע והחיים. המשורר האמתי הוא הלב של המין האנושי; הוא מרגיש עָמֹק עמק את יפי הטבע ומתפעל ממנו, את האהבה — ומתרגש ממנה, את מכאובי המין האנושי בכלל ועַמּוֹ בפרט — ונפשו עליו תאבל ותשתפך בחרוזי דמעותיו; אהבתו לעמו ולארצו לוהטת בו כאש, תקות עמו ושאיפותיו וגַעְגּוּעָיו הן הן נשמת אפו, מקור חייו; ובנוח עליו הרוח ונפשו תתפעל ותתרגש, ישיר ויֵבְךְ, יקוה ויתגעגע, יתאונן וינחם בשפת הנפש — השירה.

הנה כי כן יש שירי הטבע, שירי האהבה, שירי הלאם, שירי יין, שירי מלחמה ועוד ועוד. שירים הערוכים ברוח העם ובשפתו מתפשטים מהר בכל מפלגות העם ואז הם נקראים שירי-עם.

שיר-עם אמתי יוצא מקרב העם בעצמו: איש המוני, אשר לב רַגָּשׁ וכשרון משורר לו, מביע את רגשותיו בחרוזים פשוטים ובנעימה הראויה להם, ושר אותם באזני חבריו; אלה לומדים אותו על פה, משַׁנִּים ומשלימים אותו על פי טעמם הם, ומשוררים אותו באזני מכיריהם. כן עובר השיר מפה לפה לאט לאט בקרב העם, ומקבל שנויים והַשְׁלָמוֹת, עד אשר יתאים לרוח העם ונקבעה צורתו והיה לשיר-עם, מבלי אשר יִקָּרֵא עליו עוד שם מחברו הראשון.

אמנם לעתים רחוקות יש אשר יצלח בידי המשורר לשיר שירה, אשר תקֻבל ברצון לכל העם והיה ל“שיר-עם” בצורתו הראשונה. מן הדברים האלה נבין, כי כל זמן אשר לא ידבר עמנו בשפתו העברית אי אפשר שיהיו לנו שירי-עם עברים אמתים.

שִירֵי הַטֶּבַע

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת

שֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם

יוֹקֶדֶת בּוֹעֶרֶת,

בַּחֲצִּי הַשָּׁמַיִם

חַמָּתָה גּוֹבֶרֶת.


מֵרוּחַ לוֹהֵט יְנוּעוּן

בָּהָר הַשִּׁבֳּלִים,

מֵחֹם צַח יְזוּעוּן,

יִדֹּדוּן כְּגַלִּים.


בִּמְרוֹמֵי הַשְּׁחָקִים

גַּם אֵדִים גַּם עָבִים

יָעוּפוּ כִּבְרָקִים

רָצִים אַף שָׁבִים.


מִגָּבְהֵי שָׁמַיִם

כַּל בַּעֲלֵי כָּנָף,

מִפִּיק בִּרְכַּיִם

יֵרְדוּ עַל עָנָף.


הֶעָבִים נִפְגָּשׁוּ

וּבְרָקִים סָעָרוּ,

הָרְעָמִים רָעָשׁוּ,

אֲרָזִים נִשְׁבָּרוּ.


הָעֲנָנִים שָׂבָעוּ,

יָשֹׁקּוּ יָהֹמּוּ,

מֵרַעַם נִבְקָעוּ

וּמַיִם יִזְרֹמוּ.


כָּל נִבְלֵי שַׁדַּי

חַיִּים יַרְעִיפוּ,

וּבְרָכָה לִבְלִי דַי

מִמְּרוֹמִים יַטִּיפוּ.


נִצָּנִים קָמֵלוּ

הַגֶּשֶׁם הֶחֱיָמוֹ,

וּפְרָחִים נָבֵלוּ

הַיְרַקְרַק עָטָמוֹ.


הֵן חָלַף הַסַּעַר

הַקּוֹלוֹת חָדָלוּ,

גַּם שָׁקַט הַיַּעַר

וּפְנֵי רוֹם צָהָלוּ.


כַּסַּפִּיר וָלֶשֶׁם

הִזְהִירוּ צַחוּ

אֶגְלֵי הַגֶּשֶׁם

עֲלֵי כַר וָאָחוּ.


שָׁם בַּגָּבֹהַּ

בֶּעָבִים מָתוּחַ,

הַבְּרִית לֵאלֹהַּ

הַקֶּשֶׁת בָּרוּחַ.

מיכה יוסף לבנזוֹן.

חַג לַאדֹנָי

תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל- עֲפָרָם יְשוּבוּן;

תְּשַלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּש פְּנֵי אֲדָמָה; (תהלים ק“ד, כ”ט – ל').

הַס, קוֹל בַּכּחַ יוֹרֵד מִשָּׁמָיִם,

קוֹל עֹז פּוֹקֵחַ לַחֵרְשִׁים אָזְנָיִם,

קוֹל כַּשּׁוֹפָר גָּדוֹל כִּי יִתָּקֵע;

קוֹל בֶּהָדָר הוּא הָאָבִיב יַשְׁמִיעַ,

עַל חֹרֶף חוֹרְפוֹ יִּתְגַּבָּר יָרִיעַ,

קוֹל אוֹמֵר: קוּם! וַיָּקָם כָּל גֹּוֵעַ.


וַיָּקָם הַיְקוּם מִשְּׁנָתוֹ בַּחֹרֶף,

וַיָּקָם הַסְּתָיו וַיִּתֵּן הָעֹרֶף,

הָאֲדָמָה — וַתְּחַדֵּשׁ פָּנִים כַּנָּשֶׁר;

חַשְׁרַת עָבֵי אֶמֶשׁ נָטְשָׁה שָׁמַיִם,

וַתָּקָם הַשֶּׁמֶשׁ וַתּוֹר קַרְנַיִם,

וַתָּקָם נֶפֶשׁ הַמְּשׁוֹרֵר וַתָּשַׁר.


וַיִּקְרַע הָאוּבָל מַעֲטֵה הַקֶּרַח,

וַיִּקְרַע בַּפּוּךְ עֵינֵיהוּ הַפֶּרַח,

וַיִּקְרַא: חַג לַכֹּל! יוֹם זִו הַחֹדֶשׁ!

אֶרֶץ וּשְׁחָקִים יִפְצְחוּ וִישׁוֹרֵרוּ,

הָרִים וַעֲמָקִים יִרְקְדוּן וִיכַרְכֵּרוּ, —

חַג לַכֹּל הוּא וַאֹדנָי בָּם בַּקֹּדֶשׁ.


בַּקָּטֹן וָרָב זִיז שַׁדַּי יופִיעַ:

גּוּשׁ עָפָר וָגָב זִיז שָׂדַי יָנִיעַ,

אָדָם וּבְהֵמָה יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ;

וִיפַכּוּ מַיִם, הַצִּפֳּרִים יָשִׁירוּ,

זַכּו שָׁמַיִם, וּמְאוֹרִים יָאִירוּ —

לָךְ עֶלְיוֹן עַל כֹּל יִשְׁתַּחֲווּ יִקֹּדּוּ! — —


אֵצֵא נָא בַּבָּר אָרוּץ הַכַּרְמֶלָה,

בָּעִיר בַּמִּגְרָשׁ בַּגָּן וָגַיְא סֶלָה,

וּפֶרַח אֶהִי בַּתֵּבֵל פֹּרָחַת;

שָׁם מַעְיָן בָּהִיר הוֹד קוֹלוֹ יַשְׁמִיעַ

וּשְׁחָקִים בִּרְאִי פָנֵיהוּ יַרְקִיעַ,

פֶּה לָפֶה בּוֹ יִשָּׁקוּ מַעַל וָתָחַת.


וּבְמִקְוֵה מֵימָיו כַּתִּקְוָה יִנְהָרוּ

בִּיקְהַת שִׁבָּלְתָּם כִּיקוֹד אֵשׁ יִבְעָרוּ

רִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת יָהּ שֶׁמֶשׁ עַרְבָּיִם;

הֲבִנְהָרִים, שֶׁמֶש, חָרָה אַפֶּךָ,

כִּי אֶת מוֹסְדֵימוֹ תַּצִּית בִּרְשָׁפָיךָ

וַיַּעַל עַמּוּד הָאֵשׁ הַשָּׁמָיִם? י. ל. גורדון.

תְּפִלַּת הַשַׁחַר

הַשַּׁחַר מִקָּדִים יָפִיץ חֵן זֹהַר,

רֶשֶׁת עָבֵי סַפִּיר עַל כִּפַּת טֹהַר,

רוּחַ צַח מִשְּׁפָיִם אַט אַט יָפוּחַ;

רָאשֵׁי הֶהָרִים יָפֹזוּ יִנְהָרוּ,

הַצְּלָלִים נָסוּ, בַּעֲמָקִים נִסְתָּרוּ,

נֹגַהּ אוֹר שַׁדַּי עַל תֵּבֵל זָרוּחַ.


הַשֶּׁמֶש עָלָה — הַצִּפֳּרִים הֵקִיצוּ,

לַטִּיף מַנְגִּינוֹת צוּף אֶל אֵל יָאִיצוּ,

גַּם כָּל הַיְצוּר אֶל אֵל יִשָּׂא כַפָּיִם;

שִׂפְתֵי העֳפָאִים יִתְלַחֲשׁוּ בִדְמָמָה,

אֲרָזִים וְאַלּוֹנִים יִרְעֲדוּ בָרָמָה,

וּתְפִלַת הַשַּׁחַר עוֹלָה שָׁמָיִם.


וּכְמִקְדַּשׁ אֵל עַתָּה תֵּבֵל נִהְיָתָה,

שִׁמְשָׁהּ כַּמְּנוֹרָה, קֹדֶשׁ אַדְמָתָהּ,

כִּקְטֹרֶת קִיטוֹרָהּ, וּכְמִזְבְּחוֹת הָרֶיהָ;

אַתָּה הַכֹּהֵן, בֶּן-אָדָם, אַיֶּכָּה?

עוֹדְךָ עַל עֶרֶשׂ, עוֹד נִרְדָּם הִנֶּךָ!

וּכְבָר אוֹר תֵּבֵל יַרְנִין כָּל בָּנֶיהָ.


הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה,

וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,

וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְּצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה!

הִנְנִי פֹה בָדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,

אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ,

קָחֶנָּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה! —

מַנֶה.


בּוֹא הָאָבִיב

_ U _

תַּם הַקֶּרַח,

חָלַף קֹר,

צָץ הַפֶּרַח —

וַיְהִי אוֹר!

מֵרְקִיעַ עֹפֶרֶת כִּבְלוֹאֵי-הָעָב

הוֹפִיעָה הַתְּכֵלֶת, קַו זֹהַר זָהָב.


וּבַיַּעַר הֶחָשׂוּף,

הַנִּרְדָּם כַּמֵּת,

קוֹל קוֹרֵא וְלֹא יָסוּף:

קוּם, הִגִּיעָה עֵת!

יִנָּעֶר הַיַּעַר, כָּל עֵץ, כָּל עָנָף

יִתְכַּס בֶּעָלִים וּבְצִפּוֹר כָּל כָּנָף.

חַי הַיַּעַר — מִירַקְרַק

רוֹם יַרְעִישׁוּ: “צְוִיץ! צְוִיץ! צְוִיץ”!

וּמִתַּחַת יִשְׁתַּקְשַׁק

הֶחָסִיל בִּגְבִיעֵי צִיץ;

וּבְרַעַשׁ וָעֹז מִשְׁתַּפֶּכֶת סָבִיב

שִׁירַת הַחַיִּים, מַנְגִּינַת הָאָבִיב.


וּמִתַּחַת פֶּלֶג זַךְ

מִשְׁתּוֹבֵב עַל דֶּשֶׁא רַך;

רֶגַע יֵעָלֵם בַּסְּבָך, —

חִישׁ יִתְפָּרֶץ, גַּל גַּל יַךְ;

וּבְעֹמֶק הַפֶּלֶג שָׁם יַעַר הָפוּךְ, —

הָעֵץ וּזְמִירוֹ עִם שִׁירוֹ הַשָּׁפוּךְ.


קוּמָה, יֶלֶד, נַעַר, אִישׁ!

קוּם וָצֵא הַיַּעֲרָה חִישׁ!

צֵא וּשְׁאַף מִיַּם הָאוֹר,

שְׁאַף וּבְלַע מֵרֵיחַ מוֹר,

רֵד וּטְבֹל בִּירַק הַגַּיְא,

טְבֹל וֶחֱיֵה עִם כָּל הָחַי!

כָּל צֶמַח, כָּל אֶבֶן, מֵחוֹל כָּל גַּרְגִּיר —

הַכֹּל, הַכֹּל חַי שָׁם, הַכֹּל אוֹמֵר שִׁיר…


בַּעֲרֹב הַיּוֹם

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם

הַשֶּׁמֶשׁ רַד לִפְאַת הַיָּם,

וְקַרְנֵי אוֹר בְּעַד הָעָב

כַּחֲנִיתוֹת מְמֹרָטוֹת רָב;

וַיַּשְׁקְ הַכִּכָּר נֹגַהּ זָךְ,

וַיַּצֶּת אֵשׁ בִּירַק הַסְּבָךְ.


עַל רֹאשׁ הַחֹרֶשׁ יָצַק אוֹר

וַיַּתֵּךְ אֵשׁ בְּמֵי הַיְאֹר,

וַיְצַף אֶת רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז,

בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז,

וַיֵּט וַיִּשַּׁק כְּנַף הַיּוֹם

וַיֵּרֶד חַי אֶל פִּי הַתְּהוֹם.


אָז יָבֹא כָל הַיְקוּם בַּצֵּל,

הַלַּיִל הֹלֵך — בָּא הַלֵּיל!

וְרוּחַ קַל בָּא, נָשַׁב, נָס,

וַיּשַּׁק לִי וַיְגַל לִי רָז… – – ח. נ. ביליק.

הֲתִזְכְּרִי עוֹד?

הֲתִזְכְּרִי עוֹד: בַּעֲרֹב הַיּוֹם

הָיִינוּ יוֹשְׁבִים, שׁוֹהִים, דּוֹם —

וְסָבִיב רִקְמַת תְּכֵלֶת וְהָס;

הַתְּרָזוֹת מְלֵאוֹת אוֹרוֹת פָּז

וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּא, אַךְ יִשְׁכָּן אוֹר

בְּשִׁמְשׁוֹת מִגְדָּל כֻּלָּן שְׁחוֹר

וַיְהִי מַרְאֵהוּ כְּכֶתֶם פָּז,

שֶׁחָוַר לְאַט וּפִתְאֹם נָס…

וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְחָשׁוֹךְ כֹּל,

וּלְאִטּוֹ חָלַף, עָבַר קוֹל,

הַפַּעֲמוֹן עוֹנֶה תְּפִלּוֹת תֹּם,

וַיֵּלֶךְ נָמוֹג וַהֲלוֹם…

בָּאַוִּיר רִפְרֵף עוֹד כִּמְעַט,

וַיְהִי כְטוֹבֵעַ בְּאַפְסֵי עַד…

וּבְאֵין כָּל קֶשֶׁב בְּאֵין כָּל קוֹל,

בָּרְחוֹב הִתְפָּרְצוּ עַנְנֵי חוֹל

עִם קוֹל הַטְּלֶה וּגְעוֹת הַפָּר:

הָעֵדֶר שָׁב לִנְאוֹת הַכְּפָר.

וּבֵין הַבְּכָאִים קֵדְמָה יֵשׁ

שֶׁנִּדְמָה כְּאִלּוּ יוֹצֵאת אֵשׁ,

וַאֲגַן הַסַּהַר זֶה אַך קָם

וּבָא בְּרִקְמוֹת אֵשׁ וָדָם.

וְהַלַּיִל בָּא… הַלַּיִל רַד…

וְאֶל כָּל פִּנָּה וְאֶל כָּל צַד


בְּחַלּוֹן כָּל בַּיִת יָהֵל נֵר,

וְהַכְּפָר עוֹד חַי, עוֹדֶנוּ עֵר.


וּבְטֶרֶם הַיָּרֵחַ רָם

וְהַכְּפָר הִרְגִּיעַ, שְׁנָתוֹ נָם.

וְאֵד הַבְּרֵכָה יַעַל וָרָב,

וְיִחַן סְבִיבָהּ עָב וָשָׂב.

וְשַׁלְוַת עַד בִּדְמִי הַלֵּיל

בַּחֲלִיפוֹת אוֹר וְכִתְמֵי צֵל,

בַּהֲמוֹן תַּעֲלֻמוֹת וְקוֹל הָרָז,

הַשָּׁב כִּלְעֻמַּת שֶׁהוּא גָז,

עִם קוֹל הָאֶבֶן בְּגֹרֶן דָּשׁ,

בְּהִתְגַּלְגְּלָהּ לְאִטָּהּ עַל הַקַּשׁ,

וּצְרִיחַת אוֹפָן בָּרְחוֹב צָר

לַעֲגָלָה טְעוּנָה מַשָּׂא בָר.

וְקוֹל הַכֶּלֶב, קוֹל הָרְתֵת

הַקָּם וְנֶחְבָּא מֵעֵת לְעֵת

וּקְרִיאַת תַּרְנְגוֹל הַשָּׁר,

שׁתַּקִּיף פִּתְאֹם אֶת הַכְּפָר;

וְלִמְנוּחַת קֶדֶם הַכֹּל שָׁב,

בָּאָרֶץ הַס וָדֹם בְּצֵל עָב.


וְהַלַּיִל שֶׁפִי שָׁט גַּם שָׁט;

הַצִּדָּה שְׁבִיל הֶחָלָב נָט116,

וְעָשׁ עַל בָּנָיו117 לְאִטּוֹ שַׁח,

וַיֵּט לָאָרֶץ עַד הַסְּבָךְ.

וְאַיֶּלֶת-שַׁחַר עוֹלָה בֵּין

הֶעָבִים, מְלֵאָה נֹעַם וְחֵן,

וְחָוֹר יֶחְוָר כּוֹכַב-פָּז

וְכוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נָס,

וְהַיָּרֵחַ דַּל וָרַד

וּגְבֻלוֹת מִזְרָח חָוְרוּ מְעַט;

מִקֶּדֶם נֵעוֹר רוּחַ קַל,

כָּל דִּשְׁאֵי שָׂדֶה רְטֻבֵּי טַל,

וְחָרִיפִים רֵיחוֹת צִיץ הַבָּר

הָעוֹלִים אַט מִירַק הַכָּר,

וַיַּחֲלֹף שִׂיג בֵּין טַרְפֵי עֵץ;

וּמִן הַקָּצֶה עַד הַקֵּץ

בַּבְּרֵכָה נֵעוֹר הֶגֶה-גָּל.

וּפִתְאֹם נָפַל מִשְׁמֵי-עָל

מְטַר תְּרוּעוֹת גִּיל וְצִלְצְלֵי חֵן:

עפְרוֹנִי הִשְׁכִּים לָעִיר118 רֹן,

וְהַבֹּקֶר אוֹר, הַבֹּקֶר עֵר

בִּשְׁרִיקַת דְּלִי עַל פִּי הַבְּאֵר,

בְּנוֹעַ עַל הָעֵץ הַבַּד,

וּבְשַׁעֲטַת סוּס הַמְּגַמֵּא חוֹל,

וּבְתִמְרוֹת עָשָׁן עוֹלוֹת עָל…

אֲחוֹתִי, הֲזוֹכֶרֶת אָתְּ?

שׁ. טשׁרניחובסקי.

רַחֲשֵׁי אָבִיב

שׁוּר, מִתְחַדְּשִׁים מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית!

חַיִּים רַכִּים צְעִירִים

נֹבְעִים פֹּרְצִים בַּעֲתֶרֶת

אוֹרוֹת, פְּרָחִים, שִׁירִים,

אוֹרוֹת זָהָב - - - וּבָאוֹרוֹת

נֹזֵל אַוִּיר-בֶּשֶׂם,

וּבָאַוִּיר שָׁטָה עֶדְנָה

וַחֲלוֹמוֹת-קֶסֶם.

פִּרְחֵי חֶמְדָה — וְעִם הַפְּרָחִים

שָׂדוֹת, יְעָרוֹת מְנִצִּים;

כָּל הַיְקוּם וְכָל הַנְּשָׁמוֹת

פֹּרְחִים עִם הַצִּיצִים.

שִׁירֵי פֶלֶא — וְאֶת הַשִּׁירִים,

עִם כָּל עוֹף פּוֹרֵחַ,

שָׁר כָּל צֶמַח, שָׁר כָּל דּוֹמֵם,

כָּל הַיְקוּם פֹּצֵחַ.


אֶל הַשָּׂדֶה לִי אֵצֵאָה,

אֵצֵא לִי הַיָּעַר —

אֶקְלֹט קִרְבִּי הֶמְיַת אָבִיב,

הֶמְיַת נַפְשִׁי אָעַר.

קָרוֹן אֶקְרַן עִם הַחֶרֶס

עַל הַשְּׁדֵמוֹת סָבִיב;

עִם הַשְּׁדֵמוֹת גָּדוֹל אֶגְדַּל

לעֵינֵי חֶרֶס-אָבִיב.

אָשִׁיר עִם קְהַל נֹגְנֵי יַעַר,

מְשׁוֹרְרֵי הַתְּחִיָּה,

עִם הֶעָלִים, עִם הַצְּלָלִים

אַמְתִּיק סוֹד דֻּמִיָּה.

וּמְלֵא מְשׁוּבָה עִם הָרוּחַ

אָשׁוּט לְאֵין -אַפְסָיִם;

וּשְׁכוּר שֶׁמֶשׁ, וּשְׁכוּר אָבִיב

אָנוּם עִם הַדְּשָׁאִים…

יעקב כהן

שִׁירֵי הִשְׁתַּפְּכוּת הַנָּפֶשׁ

חַג הָאָבִיב

נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, הַיּוֹם יָפוּחַ,

כָּל רַחֲבֵי הָעִיר הַצְּלָלִים בָּלָעוּ,

וּבִשְׁפְּרֶה הַיּוּבַל שֶׁמֶשׁ יָשׁוּחַ,

אַךְ לִקְצוֹת עָבִים עִקְּבוֹתָיו נוֹדָעוּ.


וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,

כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב;

וּכְמַדָּהּ הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,

וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב.


מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִׁבְרִי,

עַל נַחֲלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי,

וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!!


הָהּ, וּדְמָעוֹת לֹא עוֹד עֵינַי תִּנְהַרְנָה,

וּכְבָר נַהֲרֵי נַחֲלֵי דִמְעָה נָבָעוּ;

לֹא עוֹד מִקִּרְבִּי אֲנָחוֹת תִּסְעַרְנָה,

וּכְבָר רֹב אֲנָחוֹת לִבִּי קָרָעוּ!


שֶׁקֶט תֹּהוּ בִי וּמְנוּחַת הַקְּבָרוֹת,

כַּיַּעַר אַחֲרֵי הִתְחוֹלֵל בּוֹ רוּחַ –

כַּצִּי אַחֲרֵי נֻפַּץ אֶל יַם הַסְּעָרוֹת –

אוֹיָה! כִּי כֵּן גַּם לִבִּי בִּי יָנוּחַ! –


הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָּל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמָיִם!!


חַי, הָהּ, עוֹדֶנִּי – כִּי לַגְדִּיל הַשֶׁבֶר

עוֹד אַהֲבַת-הַחַיִּים בָּנוּ תָּנוּחַ –

הוֹי, מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר,

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!


אֲרוּרָה אַהֲבַת הַחַיִּים לָנֶצַח!

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!

הִיא תִכְלָא יָדַי בָּעֲצָמוֹת שִׁית רֶצַח,

וּמַדּוּחֵי תִקְוֹת-שָׁוְא הִיא נִבָּאָה! – – –


בֵּין מִצְהֲלוֹת הָמוֹן חוֹגֵג שָׂמֵחַ

קוֹדֵר הִלַּכְתִּי וָאָחִישׁ הַפָּעַם;

הוֹי! הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בורֵחַ,

מִכֹּבֶד תּוּגָה מִנֵּטֶל הַזָּעַם!


אֶת רֶכֶב-הַבַּרְזֶל רֶגַע עָבַרְתִּי,

אֶת בֵּית הַזִמְרָה גַּם הֵיכַל הַמֶּלֶךְ;

עַד קַצְוֵי בֶּרְלִין נֶהְדַּפְתִּי נִנְעַרְתִּי,

בֵּין רִבְבוֹת עָם נוֹדֵד אֲנִי וָהֵלֶךְ!


אַךְ לָרִיק אָרוּצָה – רַעֲיָה אֲיֻמָּה

תִּשְׁמֹר צַעֲדִי, הָהּ! אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת –

עַד בִּלְעִי רֻקִּי לֹא תֶרֶף הַזְּעוּמָה,

וּבְיָד נַעֲרָצָה בִּימִינִי תּוֹמֶכֶת!!


וּמְגוּרוֹת צַלְמָוֶת אִתָּהּ הֵם בָּאִים,

פָּנֶיהָ הַשְּׁאוֹל רֵיחָהּ רֵיחַ קֶבֶר…

שֻׁפּוּ עַצְמוֹתֶיהָ – וּכְמו הָרְפָאִים –

וּלְחַיַּי תֹאמַר: אֵין תִּקְוָה וָשֶׂבֶר!!


וּבְאִבֵּי יָמַי בִּי תָּפְתֶּה עָרָכָה,

הִיא חִבְּלָה רוּחִי, לָהּ לִבִּי מוֹרָשָׁה – – –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי, הָהּ! לַעֲנָה מָסָכָה…

מַחֲלָתִי הִיא!! – הָהּ, מַחֲלָה מִשְּׁאוֹל קָשָׁה!!


אַחֲרֶיהָ מָוֶת יִתְהַלֵּךְ כָּרֵעַ,

הוֹי אֵחַר לֶכְתּוֹ, יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם!

שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַּל שׁוֹמֵעַ –

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!!

מיכה יוסף לבנזון.

עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי

(בִּמְלֹאת בֵּיתִי קִיטוֹר גֶּחָלִים וָאֶתְעַלָּף וַיְהִי כְּפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת)

רִגְעֵי מִסְפָּר עָמַדְתִּי עַל הַגֶּשֶׁר

הָעוֹמֵד כִּגְבוּל בֵּין חַיִּים וָמָוֶת,

וּכְבָר הֶעֱלָה רוּחִי אֵבֶר כַּנֶּשֶׁר

וּבְשָׂרִי נֶאֱחַז בִּרְתֻקוֹת צַלְמָוֶת.


וּכְבָר יָבֵשׁ לִבִּי, חוּשַׁי בָּטֵלוּ,

לֹא חַשְׁתִּי דָּבָר, כֹּל הָיָה נָשִׁיתִי,

חָדְלוּ גַּלְגִּלֵּי הַמְּכוֹנָה, חָדֵלוּ –

עוֹד פֶּשַׂע – וּכְלֹא הָיִיתִי הָיִיתִי.


הֲזֶה הוּא מָוֶת מִפָּנָיו נִרְעָדָה,

אִם זֹאת הִיא שַׁחַת מַרְגֶּזֶת לֵב גָּבֶר?

אַחַי, מִפְּנֵי דִמְיוֹן כּוֹזֵב נִפְחָדָה!

אֵין פַּחַד בַּמָּוֶת, מָגוֹר בַּקָּבֶר!


אוּלַי לָמוּת יִקֶשׁ, אַךְ לֹא הַמָּוֶת;

אֲבָל גַּם הַחֲבָלִים לֹא יִמָּשֵׁכוּ,

אִם דֶּרֶךְ כָּזֹאת נֵרֵד בּוֹר צַלְמָוֶת –

רַק רִגְעֵי מִסְפָּר יַעַבְרוּ יֵלֵכוּ.


וּכְבָר עַל דֶּרֶךְ זֹאת רַגְלַי דָּרָכוּ,

וּכְבָר דַּלְתוֹת בֵּית עוֹלָמִי נִפְתָּחוּ,

וּכְבָר לָבֹא בוֹ הֲרִימוֹתִי פָּעַם –

פִּתְאֹם נִקְרֵאתִי אָחוֹר בִּשְׁאוֹן רָעַם.


קוֹל אַנְשֵׁי בֵיתִי הוּא – הוֹי מַה-נּוֹאָלוּ!

בִּזְרוֹעַ בַּחַיִּים אוֹתִי יַעְצֹרוּ;

פּוֹתִים! טוּב אֶרֶץ תֵּת לִי לֹא תוּכָלוּ,

לָמָּה לִי שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם תִּסְגֹּרוּ?

י.ל. גרדון.

עָצֵב אָנֹכִי

עָצֵב אָנֹכִי, עָצְבִּי אַט יֹאכְלֵנִי,

יָמֹץ לֵחַ חַיַּי, חַיַּי לִי מָרוּ;

עָצֵב אָנֹכִי, עָצְבִּי לֹא יַרְפֵּנִי,

יַקְדִּיר אוֹר שִׁמְשִׁי, חַיַּי לִי קָדָרוּ.


עָצֵב אָנֹכִי, וּבְכִלְיוֹתַי לַחַץ,

וּבְלִבִּי מָוֶת, וּבְדָמִי קֹר קָבֶר;

אַךְ עוֹד חַי אָנִי! הֵן אַרְגִּישׁ בִּי מַחַץ,

כִּי חֵץ בִּי עָמֹק וּבְכָל חוּשַׁי שָׁבֶר.


עוֹד חַי הִנֵּנִי, כִּי אַרְגִּישׁ לִרְגָעִים

אֵיךְ עוֹד רִגְשׁוֹתַי יִסְעָרוּ, יִרְתָּחוּ;

אֵיךְ לִבִּי בִּי יִקָּרַע לִקְרָעִים,

אֵיךְ זִיקֵי חַיָּתִי אַט, אַט יִדְעָכוּ.


עָצֵב אָנֹכִי וּבָדָד אֶשְׁכֹּנָה,

אֵין אָח וָרֵע, אַךְ שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה;

אָאֹר כָּל הַיְקוּם, הַתֵּבֵל וּשְׁאוֹנָהּ,

וּמְנַחֵם אֶחָד לִי – עֹמֶק דּוּמִיָּה.

מַנֶּה.


גַּעֲגוּעִים

נָא הָשִׁיבוּ לִי יַלְדּוּתִי

תֹּר הַשִּׁירִים, גִּיל-עוֹלָמִים,

שַׁדְמוֹת-זָהָב וּשְׁמֵי טֹהַר,

וִימוֹת יֶלֶד, יֶלֶד תָּמִים.


רַבֵּי-קֶסֶם וּשְׁלַל-צֶבַע

חֲלוֹמוֹתַי לִי הָשִׁיבוּ,

פַנְטָסִיָּה לִי רִקְמָתַם,

הֵמָּה לִבִּי אָז הִרְהִיבוּ.


עֵת לֹא עֵינֵי כְלִילַת-יֹפִי –

שֶׁמֶשׁ-אָבִיב אַךְ שְׁזָפָנִי,

וּבְמַדּוּחֵי פִּלְאֵי-פְלָאוֹת

סִפּוּר בַּדִּים צוֹד צָדָנִי.


לִי הָשִׁיבוּ שִׁירֵי נֹעַם,

רֵעַי, אִתִּי בַטּוֹב רָאוּ,

תֹּר הַנֹּעַר, שְׂחוֹק וְשִׁיחוֹת

מִלֵּב מָלֵא אָז נָבָעוּ.


עֵת עוֹד נַפְשִׁי גָרְסָה לְחַיִּים,

נָבְעוּ רְגָשַׁי בִּי כַּמַּעְיָן;

עֵת נָשָׂאתִי נַפְשִׁי לְתִקְווֹת,

אֵין מַלְּאוֹתָן שָׁנַי דַּיָּן.


לִי הָשִׁיבוּ גַם דִּמְעוֹתַי,

לִבִּי עַתָּה כִּי יָשִׁיבוּ,

וֶאֱמוּנָתִי גָלְתָה מֶנִּי, –

פְּגָעִים רוּחִי כִּי יַעֲצִיבוּ.


שׁוּב וּפְרַח, אֲבִיב יַלְדּוּתִי,

שׁוּב כַּצְּפִירָה תּוֹפַע בְּהִלָּהּ!

אַךְ הֲיִפְרַח צְחִיחַ-סֶלַע,

סְדוֹם תִּבָּנֶה עֲלֵי תִלָּהּ?!

ש. טשרניחובסקי.

שִּׁירֵי לְאֹם

הַרְהוֹרֵי לָיְלָה

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי –בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;

כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים

הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם -מַיִם מְלוּחִים;

כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –

וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל

מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?


מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

אַף-אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת-פִּיהָ;

אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם-סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?

הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים

וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים?

אַבִּיטָה אֶל-אֶרץ אַף-אֵפֶן לְמָעְלָה –

אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.


בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,

וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!

צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,

קְנֵה אַוֵּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;

לֵךְ סֹב עַל-הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל-שָׁכֶם,

בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל-פַּת לָחֶם –

וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –

אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?


מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,

לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;

שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,

מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי

הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי…

הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?

גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!


שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים,

וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים;

רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה

עִם-כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,

הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים

לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים;

שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –

לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן-אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה!


בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי,

עֵת עֵרִים רַק-שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;

עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,

וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת –

אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת-שִׁירָתִי,

בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל-לִבָּתִי,

וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי –

אַל-טַל, בַּת-שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי!


נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,

מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.

הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,

אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,

עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,

אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;

וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי

הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן –וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

        ח.נ.ביַלִיק.

כּוֹכָב נִדָּח

כּוֹכָב נִדָּח אֶחָד זָרַח מֵאֲפֵלָה –

הָאֶר-נָא, כּוֹכָבִי, דַּרְכִּי הָאֲבֵלָה!


לֹא! לֹא מְצָרֵי שְׁאוֹל עָלַי יְהַלְּכוּ אֵימִים –

חַיַּי הוֹגִיעֻנִי – חַיַּי הַשֹּׁמֵמִים.


לִמּוּד עֹל וּמַשָּׂא, הֵלֶךְ דַּל וְעָנִי,

נֶאֱמַן בֵּית הָעֹנִי, זְקַן הַנְּדֻדִים אָנִי!


אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחֹרָה;

לֹא! לֹא מַקְלִי אֶפְחָד, לֹא הַתַּרְמִיל נוֹרָא!


כִּי מֵהֶם אַכְזָרִים, מָרִים שִׁבְעָתָיִם,

חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת וּבְלִי אוֹר עֵינָיִם;


חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת, חַיֵּי רָקָב נְמַקִּים,

צוֹלְלִים כַּעוֹפֶרֶת, טוֹבְעִים בַּמַּחֲשַׁכִּים;


חַיֵּי כֶלֶב רָעֵב אָסוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת –

הוֹי, אֲרוּרִים אַתֶּם, חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת!


הָאֵר אֵפוֹא, כּוֹכָב, נַפְשִׁי הַנּוֹאָשָׁה

מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִגָּלוּת קָשָׁה.


הַאֲרֶךְ-נָא אוֹרֶךָ, הָאֵר בַּאֲפֵלָה –

הִנְנִי וְהָלָכְתִּי, הִנְנִי וַאֲיַחֵלָה…


מִי-יוֹדֵעַ כַּמָּה עוֹד יַאֲרִיךְ לֵילִי,

כַּמָּה נְדוֹד וָחֹשֶׁךְ עוֹד לִי מִנָּה אֵלִי –


וּמִשְּׁחוֹר הַלֵּיל עֵת אֶשָּׂא מָרוֹם עֵינַי,

שֵׁבֶט אוֹרְךָ אֶרְאֶה – תָּשֹׁב וּתְנַחֲמֵנִי.


עוֹד בִּי שְׁמוּרָה טִפָּה זַכָּה מִדִּמְעוֹתָי –

תַּשְׁקְ-נָא אֶת-הַצִּיץ הָאַחֲרוֹן מִתִּקְוֹתָי.


נִיצוֹץ קַדְמוֹן אֶחָד עוֹד בַּלֵּב קֹדֵחַ –

יַעַל עַד-לֹא דָעַך, יָשׁוּב יִתְלַקֵּחַ.


שְׁאֵרִית גְּבוּרָה קִרְבִּי שָׁבָה הִתְפָּעָמָה –

תִּשְׁקַע-נָא וְתָסוּף כֻּלָּהּ בַּמִּלְחָמָה!


הנ"ל.

אֶנְקַת אָסִיר

עַד אָנָה בִּנְגֹהוֹת לִי יֶחֱשַׁךְ כַּלָּיִל

וּלְצַהֲלוֹת עַלִּיזִים מוֹרָשַׁי יֶהֱמָיוּ?

עַד אָנָה כִּנּוֹרִי שֶׁנֻּפַּץ בָּאֶגְרֹף

יֵאָנַח עוֹד מָרָה, מֵיתָרָיו יִבְכָּיוּ?


עַד אָנָה אֲרֻתַּק אֶל הַרְרֵי קֶרַח

וּבְקִרְבִּי אֵשׁ קֹדֶשׁ, אֵשׁ נֶצַח יוֹקֶדֶת?

עַד אָנָה תִּקְפֶּאנָה בַקֹּר וּבַשֶּׁלֶג

הַדְּמָעוֹת הַחַמּוֹת בַּת-עֵינִי יוֹרֶדֶת? –


אַיֵךְ, מַשְׂאַת נֶפֶשׁ, שׁוֹשַׁנַּת הַשָּׁרוֹן?

לוּ טִפּוֹת דִּמְעוֹתַי עָלַיִךְ נָפָלוּ,

אוֹ לוּ אַךְ מֵרָחוֹק עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

אֶל גְּבִיעֵי הֲדָרֵךְ שָׁם חִישׁ הִתְגַּלְגָּלוּ.


עַד אָנָה, תִּקְוָתִי, קֹסֶמֶת נְעִימָה,

לִי תֶחֱזִי עֲתִידוֹת, נִחֻמִּים תַּבִּיעִי?

הַאוּכַל אֲחַכֶּה וּפְצָעַי אֲנוּשִׁים –

הָהּ, עוּפִי נָא שָׁמָּה, צֳרִי לִי הָבִיאִי:


אֲבַק פִּרְחֵי רֵיחַ מֵעֶדְנִי הַשָּׁמֵם,

מְלֹא קֹמֶץ אֲדָמָה מִקִּבְרוֹת אֲבוֹתָי,

קַו-נֹגַהּ מִמָּרוֹם וְאֵגֶל טַל-חֶרְמוֹן;

הֲבִיאִים נָא הֵנָּה וְהִרְוִיתִים דִּמְעוֹתָי.


הָבִיאִי הַצֹּרִי, הַטִּיפִי טַל תְּחִיָּה

בִּלְבָבִי הֶחָלָל, בִּי רוּחִי קָצָרָה –

הַטִּיפִי, הָאִירִי, הָחֵמִּי נִשְׁמָתִי,

הָחֵמִּי נָא מַהֵר – פֶּן אָמוּת בַּקָּרָה!…


שִיר-עֶרֶש

שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר,

שְׁמַע אֲדַבֵּר שִׁיר:

בִּימֵי-קֶדֶם, בַּמֶּרְחַקִּים,

הָיֹה הָיְתָה עִיר.


אֲבוֹתֶיךָ הַקַּדְמוֹנִים

לְפָנִים גָּרוּ שָׁם;

אֲזַי חָיוּ חַיֵּי אשֶׁר,

אֲזַי הָיוּ עָם.


עָם, שֶׁאַרְצוֹ תַּחַת רַגְלָיו

זָבָה חָלָב, דְּבָשׁ;

עָם, שֶׁלְּעִתִּים מְאֹד רְחוֹקוֹת

נִמְצָא בוֹ אִישׁ רָשׁ.


אַךְ הָאָבוֹת מֵרֹב טוֹבָה

עָזְבוּ תּוֹרַת אֵל;

וַעֲלֵי שֶׁמֶשׁ הַצְלָחָתָם

עָלוּ עָבֵי צֵל.


וּבְהִתְקַצֵּף אֵל עֲלֵיהֶם

גֵּרְשָׁם מִן הָעִיר…

שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר,

שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר:


בַּהֵיכָלִים הַנֶּהְדָּרִים

עָם הִתְיַשֵּׁב זָר;

וַאֲבוֹתֶיךָ נָדִים, נָעִים,

נְתוּנִים בִּידֵי צָר.


הַרְבֵּה מֵאוֹת שָׁנִים נָדִים

הֵם גַּם פֹּה גַּם שָׁם;

אַךְ הֵם מְקַוִּים, כִּי יוֹם יָבֹא –

וְשָׁבוּ לִהְיוֹת עָם.


כִּי כֵן אוֹתָם אֵל הִבְטִיחַ

בְּיוֹם-הָאַף הַלָּז,

כִּי יוֹם יָבֹא וְשָׁבוּ כֻלָּם

לִהְיוֹת עוֹד עָם עָז.


כִּי יוֹם יָבֹא – וְקָם מִקִּרְבָּם

כָּאֲרִי נוֹהֵם אִישׁ,

שֶּׁקּוֹל יִתֵּן – וְהִתְקַבָּצוּ

אֵלָיו כֻּלָּם חִישׁ;


אָז תִּשָּׁמַע שַׁאֲגַת אַרְיֵה:

“מִי לָעָם – אֵלָי!”

אָז יָרִיעוּ כֻלָּם, כֻּלָּם:

“הַמָּשִׁיחַ חָי!”


אָז יָעוּפוּ חִישׁ כַּבְּרָקִים

דֶּרֶךְ מֶרְחַב יָם

אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה

שֶׁגֹּרְשוּ מִשָּׁם;


וּבִרְצוֹן הָאֵל יָבֹאוּ

כֻּלָּם אֶל הָעִיר…

עַתָּה שְׁכַב וִישַׁן, בֵּן יַקִּיר,

שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר…


א. ליבושיצקי

שִׁירֵי צִיּוֹן

אִוִּיתִיךְ

א.

בַּת צִיּוֹן, אֱהָבֵךְ,

אַתְּ חֶלְדִּי, נִשְׁמָתִי,

אֱהָבֵךְ, אֶתְאַוֵּךְ,

אַתְּ סֵמֶל אַהֲבָתִי.


לָךְ נַפְשִׁי, רִגְשׁוֹתַי

תַּעֲרֹגְנָה, תִּכְלֶינָה,

לָךְ נֹטְפוֹת דִּמְעוֹתַי,

אַנְחוֹתַי תְּהִימֶינָה.


אִוִּיתִיךְ, אֲהוּבָה,

אֱהָבֵךְ, עֲזוּבָה,

אַתְּ חֶלְקִי, מְנַת-כּוֹסִי,

חֶרְדָּתִי, שַׁלְוָתִי,

אַתְּ אֶבְלִי, מְשׂוֹשִׂי,

יֵאוּשִׁי, תִּקְוָתִי,

***

אַתְּ צֶלֶם דְּמוּת הַטֹּהַר,

צֶלֶם אֵל עֹשָׂיִךְ,

עַד עוֹלָם עֶדְנַת נֹעַר

לֹא תָסוּר מֵעַל פָּנָיִךְ.


אַתְּ אֶרֶץ-שִׁיר נֶחְמָדָה,

אֶרֶץ פְּרִי וּפְרָחִים,

בְּנֵצַח הַתּוֹלָדָה

אַתְּ אֲבִיב נְצָחִים.


מַה נֶּהְדְּרוּ, יְרוּשָׁלַיִם,

מְאוֹרַיִךְ בַּשָּׁמָיִם!

אוֹר מָתוֹק מַרְהִיב עַיִן

יִשְׁתַּפֵּךְ בָּךְ כַּנְּחָלִים,

בָּךְ, אֲהוּבָה, מַחְשָׁךְ אַיִן,

יָאִירוּ גַּם הַצְּלָלִים,


יָפָתִי, מַה-נִּפְלָאִים

שְׁמֵי סַפִּיר עַל הָרָיִךְ!

מַה נָּאווּ רָאשֵׁי סְלָעִים

כִּי יַעַנְדוּ אוֹר כּוֹכְבָיִךְ!


עַל רֹאשָׁם יָהֵל נִצְחָם,

עֲטֶרֶת שׁוֹכֵן רָמִים,

בְּחַגְוֵיהֶם, קִמְטֵי מִצְחָם,

כָּמוּס סוֹד עוֹלָמִים.


מֵעֶדְנוֹ פִּרְחֵי מוֹר,

מִשָּׁמָיו אַבְקַת-אוֹר

וְדִמְעַת גִּיל מֵעֵינוֹ

לָקַח צוּר יְצָרֵךְ,

וְאוֹתָם בְּעֵת רְצוֹנוֹ

לָשׁ – וַיְהִי עֲפָרֵךְ.

***

בַּעֲפָרֵךְ זֶה כָּל-נֹעַם,

בָּךְ עֵין אֵל לַמָּאוֹר,

בָּךְ כָּל-אֶבֶן – שֹׁהַם,

כָּל-אָבָק – כֶּתֶם טָהוֹר.


כָּל עֵץ בָּךְ – עֵץ הַחַיִּים,

כָּל עֵשֶׂב – צֳרִי כָל מַכָּה,

צוּף – כָּל יוּבַל מַיִם,

כָּל רוּחַ – תְּפִלָּה זַכָּה.


בָּךְ כָּל גֵּיא – חִזָּיוֹן,

כָּל הָר לָאֵל הִגָּיוֹן,

וְכֻלָּךְ סֵפֶר נָעִים

צִיוּרִים לֵאלֹהָיִךְ;

בָּךְ שִׁירָיו הַנִּפְלָאִים

וּכְתָבוֹ – נַחְנוּ עָלָיִךְ.

מ. מ. דוליצקי.

צִיּוֹן

אַל טַל וְאַל מָטָר – דְּמָעַי יַרְטִיבוּ,

צִיּוֹן, אֶת הֲרָרָיִךְ;

לֹא אֵשׁ וָשֶׁמֶשׁ – דָּמֵינוּ יַאְדִּימוּ,

צִיּוֹן, אֶת שָׁמָיִךְ.


וְאֵד יַעֲלֶה מִדִּמְעוֹת עֵינֵינוּ

וְהָיָה לִמְטַר שָׁמָיִם,

וּמֵי מְנוּחוֹת יַרְגִּיעוּ רוּחֵנוּ,

רוּחַ אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם.


נֹחַם לַנֶּפֶשׁ דֶּמַע עֵינַיִם

וּמַרְפֵּא לְרוּחַ נִשְׁבָּרֶת,

לְנִדְכְּאֵי לֵב יְאַמֵּץ יָדַיִם

וְיַשְׁבִּיחַ נֶפֶשׁ סוֹעָרֶת.


שרה שפירא.

8. שִׁירַת הָעֲלִילָה

השירה הספורית נוסדת על מקרים ומעשים שֶׁקָּרוּ בחיי העם. אבל המשורר לא יקח ליסוד לשירו את כל פרטי המקרה כמו שהיה, כי אם את עִקָּרוֹ; וגם לא יסתפק כמו שהיה בִּמְצִיאוּת, כי אם הוא שופך עליו מרוח דמיונו וּמַאֲצִיל ומרומם את הגבור, או את המקרה, אשר בחר לו לנושא שירתו למעלת הנעלה והנשגב. המשורר איננו מְסַפֵּר את הדבר כמו שהיה, כי אם כמו שהיה יכול וצריך להיות על פּי דמיונו הוא. באֹפֶן זה מראה לנו המשורר מחזות נשּגבים ונעלים מאד, הדומים בכל זאת אל המציאות הפשוטה.

היוצר הראשון לשירת העלילה לא היה איש פרטי, משורר או פַּיְטָן, כי אם העם כֻּלּוֹ. בימים מקדם, בטרם התפתח עוד רוח העם להבין ולהשכיל, לבַקֵּר וּלְנַתֵּחַ את מקריו ועלילותיו על פי חֻקֵּי המדע והבקרת, מָשַׁל בו דמיונו ממשלה בלי מְצָרִים. ובדמיונו העז לבשו המקרים הגדולים בדברי ימיו, הנצחונות הַמַּפָּלוֹת, והחרבנות, צורה נעלה ורוממה, צורה אֲצִילִית ונשגבה המעֻלָּפֶת בנפלאות ונסים העומדים למעלה מן הטבע – צורה השונה מאד מכמו שהיו באמת. כה חֻבְּרוּ להם הספורים הרבים והשונים המתהלכים בקרב העם הנקראים בשם אַגָּדוֹת.

גם את האגדה יקח לו הפיטן לנושא שירתו, ואחרי בררו את הַבָּר מִן הַפְּסֹלֶת, יאצל עוד עליה מרוח דמיונו וִיפָאֵר וישכלל אותה ועשה אותה ליציר ספרותי על פִּי חקי השירה ורגש הַיֹּפִי.

א. הַתֹּכֶן

ספּור המקרים והעלילות הוא היסוד הראשי לשירי עלילה; אבל עם זה רשָּׁאִי הפיטן להכניס אל השירה גם מחזות הטבע, דעות ומשלים, רק שיהיו במדה ראויה ובמקומם הראוי, לבל יפריעו את אחדות השיר.

מחזות הטבע ותמונות הנפשות הפועלות והנפעלות בשיר, צריכים להיות בלי פְּרָטִיּוּת יתרה המחלשת את הרושם ומפריעה את האחדות, כי אם בקַוִּים כְּלָלִיִם, אבל מַבְלִיטִים את נושאי השירה, למען אשר יהיו טבועים עָמֹק בדמיון הקורא ואז תגדיל השירה את פעולתה.

את המשפט, כלומר, חַוַּת הדעת, על המקרים והעלילות המסֻפָּרִים בשירה, טוב שישאיר הַפַּיְטָן לשומעיו או לקוראיו; ואם הוא חפץ להביע את חַוַּת דעתו הוא, עליו לקַצֵּר בה ככל האפשר לבל תִּפָּרַע אחדות השיר וּמַהֲלַךְ המקרים באריכות יתירה.

המשל, מוסיף גם הוא לִוְּיַת חן על יפי השירה אם אך יבוא במקומו הראוי ובקצור, בלי פרטיות יתירה; האריכות במשלים ודמיונות תָּעִיב עוד יותר את המתֹאָר תחת להפיץ עליו אור.

לשיר עלילה יש גם תכונת שירי הגיון, כי גם בהם יתָאֵר הפיטן מצבי הנפש והָרְגָשׁוֹת השונים של נושאי שירתו, או את רגשותיו הוא. למשל, כאשר יתאר המשורר את פרידת שמעון מֵרַעְיָתוֹ:

וּבְלֵב קָרוּעַ חִישׁ נִתַּק הַנָּעַר,

וּלְחַיִּים וּלְמָוֶת יָרַד הַשָּׁעַר.

הוא מוסיף:

עַיִן רוֹאָה! הֲרָאִית אֵלֶּה הַדְּמָעוֹת?

הַתְשִׂימִין בַּנֹּאד אוֹ אִם שָׁוְא זֹרָמוּ?

וּמָה אַחֲרִית שֹׁפְכֵיהֶן? הַיְרֻחָמוּ?

הֲיִמָּלְטוּ מִמָּוֶת, מִשְּׁבִי, מִתְּלָאוֹת?

הֲיֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה, אַחֲרִית וָשֵׂבֶר

לִרְאוֹת אִישׁ אָחָיו לִפְנֵי רִדְתָּם קָבֶר?

(יל"ג, “בין שני אריות”).

בשיר עלילה צריך המשורר לתאר את גבוריו בכל עלילותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם של כל אחד על פי צביונו ותכונת נפשו שנתן לו המשורר, באֹפֶן אָבִּיֶּקְטִיבִי, כלומר, שיהיו מְתֹאָרִים כשהם לעצמם ובלתי תלויים בדעת יוצרם. הַפַּיְטָן-היוצר מִתְכַּנֵס ומתעלם ביצוריו הפיוטיים מבלי שָׁתֵּרָאֶה עַצְמוּתוֹ הוא; אך לעתים רחוקות רשאי גם המשורר להופִיע בשירתו ולהביע את רגשותיו במדבר בעדו.

התכן צריך להיות ברור וַאֲמִתִּי. המקרים הַמְתֹאָרִים בו צריך שיהיה להם עֵרֶךְ כללי, ורק אז הם חשובים להיות נושא לשיר.

לבֵרוּר המקרים צריך המשורר להערות את מקורם וסִבְּתָם, ולבֵרוּר תכונות הנפש – להבליט היטב את התכונות הפרטיות והמיֻחָדוֹת של כל אחד ואחד מגבוריו ולהבדילם בזאת איש מרעהו.

ב. הַתָּכְנִית

התנאי הראשון וההכרחי לתכנית שיר עלילה הוא הָאַחְדוּת הַשְּׁלֵמָה, כלומר, שיהא על השיר דבר אחד ושלם בכל חלקיו, ולא אֹסֶף מקרים רבים ושונים הַמְחֻבָּרִים וקשורים יחד.

אחדות הַתָּכְנִית דורשת אחדות המקרִים והעלילות, אשר תוכל להיות רק על ידי אחדות הנפשות הפועלות, כלומר, שכל הפעולות והמעשים הבאים בשירה יצאו מן הנפשות הפועלות השואפות למטרה אחת, אם בעדה או כנגדה. המטרה ההיא היא הַמְאַחֶדֶת ומאַגֶּדֶת את הפעולות והפועלים ואז יהיה השיר – אחד.

חלקי השיר צריכים להיות מסֻדָּרִים באֹפֶן שימשכו את לב הקורא או השומע לקרֹא ולשמע הלאה; וככל אשר יוסיף לקרא ולשמע, כן תוסיף להתעורר בו התשוקה לדעת את ה“אחרית”, שצריכה להיות נעלמה גם בהשערה עד סוף השיר. השיר יחדל לעַנְיֵן את הקורא ברגע שהוא מְשָׁעֵר מראש את התוצאות.

הקצור הדרוש לשירי הגיון אינו דרוש לשירי עלילה, להפך, להם דרושה אריכות ידועה לפי תכן המקרים והעלילות המתֹאָרִים בו.

ג. הַסִּגְּנוֹן

סגנון שירי עלילה צריך גם כן להיות ברור ומדֻיָק. שירי עלילה באים בחרוזים וגם בלי חרוזים. בשירים גדולים משתמשים המשוררים הלועזים במשקל ה“הֵקְסָמֶטֶר”, היינו שבכל חרוז יש ששה “מְרִימִים”. אבל משתמשים גם ב“עולים” ו“יורדים”.

9. חֶלְקֵי שִׁירַת הָעֲלִילָה

חלקי שירת העלילה הם: א) שיר-ספורי (אֶפּוֹס), ב) שִׁיר-רוֹמַנִּי, ג) אִדִּילִיָה, ד) אַגָּדָה, ה) בַּלַּדָּה.

א. הָאֶפּוֹס.

האפוס מְתָאֵר שרשרת אֲרֻכָּה של מקרים נכבדים מאד בהסטוריה הכללית, או בחיי עם ידוע, שמהם יצא גורל הנפשות הפועלות והנפעלות בהם לאָשְׁרָם או לאסונם. העלילות המסֻפָּרות צריכות להיות תוצאות מתכונות הנפשות הפועלות השואפות בכל עז להגיע למַטָּרָתָן, בהתחרותן ובהתנגדותן אשה לרעותה, או אל כחות הטבע העומדים לשטן להן על דרכן, בכל האמצעים שאפשר להשתמש בהם. ובהיות המקרים והעלילות גדולים ונכבדים בחיי העם, הנה גם להאנשים העומדים בראשם יש ערך גדול כגבורי הגוף וגבורי הרוח, ועל כן יקרא האפוס גם שיר גבורים.

האפוס מתאר לא רק את המקרים והעלילות של תקופה ידועה, כי אם גם את החיים של התקופה ההיא בכל צביונם ובכל גוניהם.

שירי-הגבורים של היונים הקדמונים מפֻרְסָמִים בשם ה“אִלִּיָּה והאוֹדַסִיָּה” להֹמֶר.

בספרותנו העתיקה יֵחָשֵׁב הספור של יְצִיאַת מִצְרַיִם לאֶפּוֹס מאד נעלה, אף כי כתוב הוא בשפה פרוזית. את הספור הנפלא הזה ערך המליץ הראשון בספרותנו החדשה מר נפתלי הרץ ויזל בשירה גדולה בת שמונה עשר פרקים, אשר קרא להם בשם “שירי תפארת”.

השירה הזאת מצֻיֶּנֶת בשפתה הנמלצה אך לא ברוח השירה האמתית.

אפוס למופת בשירתנו יחשב שירו של משוררנו יהודה ליב גרדון “בין שִׁנֵּי אריות”, שיבא להלן מְקֻצָּר.

בְּקִיעַת יַם-סוּף

מַה שָּׂמַח הָעָם כֻּלּוֹ עֵת רָאֲתָה עֵינָמוֹ

אֶת משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים כְּמַלְאָךְ נוֹסֵעַ

לִפְנֵי מַחֲנֵה הַגְּאוּלִים וּבְיָדוֹ מַטֵּהוּ,

גַּם אֵל נִצָּב עָלָיו עִם מַחֲנוֹת רִבּוֹתָיִם,

וּזְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ לִימִינוֹ יוֹלִיכֶנָּה;

כִּי כַאֲשֶׁר הַנּוֹסְעִים לִשְׂפַת הַיָּם קָרָבוּ

וּמשֶׁה נָטָה עָלָיו יָדָיו וּמַטֵּהוּ –

פִּתְאֹם נִגְלָה דֶּרֶךְ חָדָשׁ וּרְחַב יָדָיִם.

לִגְזָרִים גָּזַר אֵל יַם-סוּף, הוּא הָאֵל עָשָׂהוּ.

וַהֲמוֹן מַיִם אֲשֶׁר בּוֹ כַּאֲבָנִים נֶעֱרָמוּ,

וּמִשְׁנֵי צִדֵּי הַמְּסִלָּה כַּנֵּד עָמָּדוּ. –

אָז רָאוּ מַעֲשֵׂי אֵל, אֶת נִפְלְאוֹתָיו הִבִּיטוּ;

כִּי כְאִישׁ מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן בֵּין פִּרְחֵי רֵיחַ,

כֵּן יִשְׂרָאֵל טוֹבֵי לֵב בַּיָּם הִתְהַלָּכוּ;

כִּי עִם מִצְרַיִם הָאֵיתָנִים יִלָּחֵמוּ,

עַמּוּדֵי שַׁחַק וּמוֹסְדוֹת אֶרֶץ יִרְגָּזוּ,

כֻּלָּם לַעֲשׂוֹת נָקָם בְּאוֹיְבֵי אֵל נִקְרָאוּ. –

הִרְעִים אֵל הַכָּבוֹד קוֹל נָתַן עַל הַמָּיִם –

וּמֵי הַיָּם פִּתְאֹם כַּעֲרֵמוֹת הִתְנַשָּׂאוּ,

עַל מַסְלוּל חָדָשׁ תּוֹךְ הַיָּם כְּחוֹמוֹת קָמוּ,

עַל מַסְלוּל לֹא עָלָה מֵעוֹלָם עַל לֵב גָּבֶר.

אָז נָס הַיָּם מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ,

כִּי הֲפָכוֹ עוֹשֵׂהוּ, יַבָּשָׁה שָׂמָהוּ. –

כָּל סוּס פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו חַיִל וָרֶכֶב

הָרוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹךְ הַיָּם בָּאוּ,

כָּל הַלַּיְלָה עַד בֹּקֶר מֵרְדֹף לֹא חָדֵלוּ,

וּלְעֵת אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר קַרְנָם נִגְדָּעָה;

כִּי אָז הִשְׁקִיף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם

וּבְעַמּוּד אֵשׁ וּבְעַמּוּד עָנָן הִבְהִילָמוֹ

וַיָּהָם אֶת מַחֲנֵיהֶם – –

תַּחַת רַגְלָם רָגְזוּ הַתְּהוֹמוֹת גַּם רָעָשׁוּ –

זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת וּשְׁחָקִים קוֹל נָתָנוּ,

בָּרָד הִמְטִירוּ אַף חֲצָצִים הִתְהַלָּכוּ,

קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל וּבְרָקִים רָב הֵאִירוּ;

נָעוּ חוֹמוֹת הַמַּיִם מִפְּנֵי אֵל יָחִילוּ,

וַעֲפַר מִדְרַךְ רַגְלָם נִהְיָה זֶפֶת בּוֹעֵרָה,

אוֹפַנֵי מַרְכְּבוֹתֵיהֶם מֵאֵשׁ לוֹהֵט סָרוּ,

אָז סוּסִים אֶת הָרֶכֶב בִּכְבֵדוּת נִהֵגוּ. –

כַּאֲשֶׁר נָטָה משֶׁה עַל הַיָּם אֶת יָדֵהוּ

הַתְּהוֹמוֹת הַגְּבֹהוֹת צָלֲלוּ מַטָּה מָטָּה –

גַּם חוֹמוֹת הַמַּיִם מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַדֶּרֶךְ

פִּתְאֹם לֹא יָכְלוּ קוּם עוֹד, עַרְעֵר הִתְעַרְעָרוּ,

בִּפְקֻדַּת אֵל אֶל אוֹצְרוֹתָם לִמְקוֹמָם שָׁבוּ

וַיְכַסּוּ אֶת הַפָּרָשִׁים, גַּם אֶת הָרֶכֶב. – –

נפתלי הרץ ויזל

בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת

מִחוּץ יָשׁוּד אוֹיֵב וּתְשַׁכֶּל חֶרֶב,

יַהֲרֹס חוֹמוֹת וָחֵל וִיקַרְקַר קִיר;

רָעָב וָנֶגֶף וּמְדָנִים מִקֶּרֶב –

הַעוֹד לָכֶם תִּקְוָה לַצִּיל הָעִיר?

וִיהִי מָה! הִתְאַזְּרוּ כֹּל אֲשֶׁר פִּגְּרוּ,

אַמְּצוּ כֹחַ וּשְׁאֵרִית חֵמוֹת חִגְרוּ:

כִּי אוֹי אוֹי לָכֶם, אוֹי לִירוּשָׁלַיִם,

אִם נָפוֹל תִּפֹּל בִּידֵי הָרוֹמָיִם.

_ _ _ _ _

שָׁלוֹם לָךְ, מָרְתָה תַמָּתִי, עַד נֵצַח!

הִנֵנִי שָׁב לַקְּרָב כִּי נִרְפָּא הַפֶּצַע,

שָׁם טִיטוֹס יְהוֹתֵת, יַרְבֶּה שֹׁד וָרֶצַח; –

הָבִי לִי נִשְׁקִי, אַל תִּבְכִּי, מַה-בֶּצַע?

אֱהָבִינִי וּבַעֲדִי הִתְפַּלָּלִי,

אַךְ אַל נָא תָּמֵרִי, לִבְכּוֹת חֲדָלִי".


– “לֵךְ, שִׁמְעוֹן דּוֹדִי, לֵךְ וּנְהַג חֵילֶךָ”!

יָקָר רֶגַע מִפָּז – מַהֲרָה וָלֵכָה:

עֵינֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ עָלֶיךָ;

אַל תִּדְאַג לִי! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

אָבִי גַּם אַחַי מוּקָעִים רָאִיתִי,

כָּל בִּעוּתֵי מָוֶת לִרְאוֹת נִסִּיתִי!


הַיּוֹם יִפְנֶה, יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב –

שִׁמְעָה שַׁאֲגַת הַצָּר, כָּל לֵב מַחֲרֶדֶת;

אֲאַזֶרְךָ נִשְׁקְךָ, הֵא לְךָ הַחֶרֶב,

חֶרֶב לַאדֹנָי וּלְאֶרֶץ מוֹלֶדֶת!" –

דִבְּרָה וּכְמוֹ אֵשׁ נֶהֶפְכוּ פָּנֶיהָ,

וּמְטַר גֶשֶׁם פָּרַץ מִמְּקוֹר עֵינֶיהָ.


וּרְגָעִים מִסְפָּר אִישׁ אָחִיו חִבֵּקוּ,

אִמְּצוּ אֶל לִבָּם וּבְכָל עֹז נִשֵּׁקוּ:

“שָׁלוֹם רָב לָךְ, מָרְתָה חֶמְדַת עֵינָיִם!”

“שָׁלוֹם לָךְ, שִׁמְעוֹן, עַד בִּלְתִּי שָׁמָיִם!”

וּבְלֵב קָרוּעַ חִישׁ נִתַּק הַנָּעַר,

וּלְחַיִּים וּלְמָוֶת יָרַד הַשָׁעַר. –


עַיִן רֹאָה! הֲרָאִית אֵלֶה הַדְּמָעוֹת?

הַתְשִׂימִין בַּנֹּאד אוֹ אִם שָׁוְא זֹרָמוּ?

וּמָה אַחֲרִית שׁוֹפְכֵיהֶם? הַיְרֻחָמוּ?

הֲיִמָּלְטוּ מִמָּוֶת, מִשְּׁבִי, מִתְּלָאוֹת?

הֲיֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה אַחֲרִית וָשֵׂבֶר

לִרְאוֹת אִישׁ אָחִיו לִפְנֵי רִדְתָּם קָבֶר?

_ _ _ _ _

מַהְפֵּכַת זָרִים! מַשּׂוּאוֹת וַחֲלָלִים,

תִּמְרוֹת עָשָׁן וָאֵשׁ וָדָם כַּמָּיִם,

שַׁאֲגַת הַמְנַצֵּחַ, צִוְחַת אֻמְלָלִים,

עִיִּים וָחֳרָבוֹת – הֲזֹאת יְרוּשָׁלָיִם?


"אַיָּמוֹ גִּבּוֹרַי, אַיֵּה הֵיכָלִי,

אַיֵּךְ, תַּמָּתִי, תּוֹמֶכֶת גּוֹרָלִי?

רַק לַהֲבֵי אֵשׁ אֶחֱזֶה קֶרֶת יָפִיחוּ –

וּרְתֻקּוֹת יָדַי לִנְקֹם לֹא יַנִיחוּ!

הַרְעֵם אֵל בַּגַּלְגַּל וּרְעַץ קָמֶיךָ,

הַמְטֵר עָלֵימוֹ פַּחִים בִּלְחוּמֶךָ!

עַד מָה תַאֲרִיךְ אַפְּךָ? אַרְצְךָ יָשֹׁסּוּ,

עַמְּךָ נִכְּאוּ וּמִקְדָּשְׁךָ יַחְמֹסוּ.

וּמָרְתָה, הָהּ מָרְתָה, מַה גּוֹרָלֵךְ אַתְּ?

הֲנִשְׁבֵּית כָּמוֹנִי אוֹ, טוֹב מִזֶּה, מַתְּ?

לֹא אוּכַל בַּקְּשֵׁךְ, לֹא אוּכַל אֶקֹּמָה –

שׁוֹבַי בָּאזִיקִים יִסְחָבוּנִי רוֹמָה".

_ _ _ _ _

עַם עָצוּם וָרָב מַרְגִּיז הָאָרֶץ,

רֹדֶה בִּשְׁלשֶׁת חֶלְקֵי הַיַּבֶּשֶׁת,

יָחֹג יָרִיעַ,

כִּי תַחְתָּיו הִכְנִיעַ

עַם קָטֹן וָדָל נָכוֹן לַקָּרֶץ,

יוֹשֵׁב אֶרֶץ מַהֲלַךְ שָׁעוֹת חֲמֵשֶׁת.

אֲלָפִים וּרְבָבוֹת בַּקְּרָב נָפָלוּ,

עַל עֵצִים הוּקָעוּ, חֶרֶב אֻכָּלוּ;

אֲלָפִים וּרְבָבוֹת בַּשְּׁבִי יָצָאוּ,

בַּשְׁוָקִים וּרְחוֹבוֹת כַּצֹאן נִמְכָּרוּ;

אֲלָפִים וּרְבָבוֹת בַּבּוֹר הָחְבָּאוּ,

וּלְבָרוֹת לִפְרִיצֵי חַיּוֹת סֻגָּרוּ. –

וּבֵין הַשְּׁבוּיוֹת מֵחֵיל יְרוּשָׁלַיִם

הוּרְדָה רוֹמָה גַּם מָרְתָה הָעֲדִינָה,

וּלְאָמָה קָנַתָּה בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם,

מַטְרוֹנָה אַחַת וּשְׁמָה אַגְרִפִּינָה;

וּבֵין הָאַסִּירִים הַלְּקוּחִים לַמָּוֶת,

יוֹשֵׁב גַּם שִׁמְעוֹן עָצוּר בּוֹר צַלְמָוֶת.

_ _ _ _ _

קוֹל עַל שִׁבְעַת הַשְׁפָיִם –

רִנְנַת הָרוֹמָיִים!

מַה יָּחֹג הֶהָמוֹן, מַה זֶּה יָרִיעַ?

הֶאָתָה קָלֶנְד, סַטוּרְנַל הִגִּיעַ? –

בֶּן הַמֶּלֶךְ “תַּעֲנוּג לִבְנֵי אָדָם”,

לֹא לָן אִם לֹא עָשָׂה מִשְׁפָּט וָחֶסֶד,

יָבֹא בִתְרוּעָה וּבִיקַר תִּפְאָרֶת

הוּא וּשְׂרִידֵי חֵילוֹ עַל גַּפֵּי קָרֶת,

דֶּרֶךְ שַׁעַר תַּלְפִּיות לוֹ יִוָּסֶד;

כִּי נִלְחֹם נִלְחַם בַּיְּהוּדִים וּלְכָדָם,

אִבְּדָם מִגּוֹי וּכְעָפָר לָדוּשׁ שָׂמָם,

וַיַּעַשׂ לוֹ שַׂלְמַת אַרְגָּמָן מִדָּמָם.


אַחֲרָיו יִמְשֹׁךְ בָּאזִיקִים חֵיל הַשֶּׁבִי;

וּלְפָנָיו יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים

בִּזַּת יְרוּשָׁלַיִם וּשְׁלַל הֶעָרִים

וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ חֶמְדַּת עִיר הַצֶּבִי;

מֵהַר בַּת-צִיּוֹן קַפִּיטֹלְיוּם הַגִּבְעָתָה,

מֵהֵיכַל אֲדֹנָי לִדְבִיר יוֹבִיס הֹעֲלָתָה.


וַהֲמוֹן עָם כַּהֲמוֹן מֵי טִבֶּר נָהָמוּ

אֶל הַזִּירָה הַגְּדוֹלָה יַחַד זֹרָמוּ;

וּכְבָר הָאֲצִילִים לִפְנֵיהֶם מִהֵרוּ,

כָּלְלוּ הַזִירָה וּבְכָל הוֹד פֵּאֵרוּ;


תַּעֲנוּג אַכְזָרִי, שַׁעֲשֻׁעַ רֶצַח וָדָם:

כָּל שְׁבוּיֵי הַחֶרֶב לַהֲרֵגָה הָקְדָּשׁוּ,

לִפְנֵי חַיְתוֹ טֶרֶף יִתְּנוּם וִיֻרטָּשׁוּ.


גַּם הַמַּטְרוֹנוֹת הַשַּׁאֲנַנּוֹת

מֵאַמְהוֹתֵיהֶן נְהוּגוֹת,

תָּאֵצְנָה לָרֶדֶת שָׁעַר,

כִּי נַפְשׁוֹתֵיהֶן הָעֲנֻגּוֹת,

תִּמְצֶאנָה נַחַת וּמַעֲדַנּוֹת,

לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת חָלָל, קוֹל חַיְתוֹ יָעַר,

לִרְאוֹת דָּם נוֹזֵל מִמְּקוֹר לֵב קָרוּעַ,

בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת גֵּו אָדָם יָזוּעַ.


מִסָּבִיב לַזִּירָה חוֹמָה וּגְדֶרֶת,

הוּא הַתֵּיאַטְרוֹן, בִּנְיָן רַב תִּפְאֶרֶת,

מָלֵא מִפֶּה לָפֶה נָשִׁים וַאֲנָשִׁים:

כִּסְאוֹת וּמוֹשָׁבוֹת, תָּאוֹת וּלְשָׁכוֹת

פּוֹנוֹת אֶל הַמַּעְגָּל בְּשָׁלֹש מַעֲרָכוֹת,

קִנִּים תַּחְתִּיִּים וּשְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים.


אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר בֶּחָצֵר הַתִּיכוֹנָה,

יושֶׁבֶת אַגְרִפִּינָה הַמַּטְרוֹנָה,

וּקְהַל הָאֲמָהוֹת נִצָּבוֹת אַחֲרֶיהָ,

בָּם אָמָה אַחַת מִשְּׁבִי יְרוּשָׁלָיִם.

מַה נִּמְרָץ חֶבְלָה לִרְאוּת הָעֵינָיִם!

אַךְ מִי יָשִׂים לֵב, מִי יַחֲמֹל עָלֶיהָ?


נִפְתְּחָה הַזִּירָה אֶל מוּלָן מִנֶּגֶד,

וּלְתוֹךְ הַמַּעְגָּל יָצָא עֶלֶם חֶמֶד

עַד לִשְׁתוֹתָיו חָשׂוּף, עָרֹם מִבֶּגֶד,

וּבְיָדוֹ חֶרֶב פֵיוֹת אָרְכָּה גֹּמֶד;

עוֹד פִּצְעֵי גֵווֹ לֹא זֹרוּ נִרְפָּאוּ,

עוֹד עִקְּבוֹת הַכְּבָלִים עַל יָדָיו נוֹדָעוּ.


מַה לָּךְ, הָעִבְרִית, מֶה חָוְרוּ פָנָיִךְ,

מַה יֹּאחֲזֵךְ הַשָּׁבָץ, קָמוּ עֵינָיִךְ,

וּשְׂפָתַיִךְ חֶרֶשׁ מַה-זֶּה תַּבַּעְנָה??

"הַאִם כָּכָה, שִׁמְעוֹן, אָשׁוּב אֶרְאֶךָ!?

אֵלִי, אֵל רַחוּם, הוֹשַׁע-נָא, הוֹשַׁע-נָא,

אַל תִּתֵּן לַחַיָּה נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ!!"

אֹזֶן שׁוֹמַעַת! הֲשָׁמַעַתְּ תַּחֲנוּנִים אֵלֶּה?

הֲתוֹפִיעַ יַד מוֹשִׁיעַ? הֲיֵעָשֶׂה פֶלֶא?

אוֹ אִם בֶּעָנָן לָךְ סַכּוֹתָ לָנֶצַח,

וָאָרֶץ עֻזָּבָה בִּידֵי אַנְשֵׁי רֶצַח?


נִפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַסּוּגַר, וּמִקִּרְבֵּהוּ

זִנֵּק אֲרִי לֻבִּי נוֹרָא מַרְאֵהוּ;

אָרְכּוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, כִּשְׁתַּיִם לוֹ גֹבַהּ

(וּבַיּוֹם הַהוּא לֹא הֶאֱכִילוּהוּ לָשׂבַע,

בַּעֲבוּר יִרְעַב וְתִגְדַּל אַכְזְרִיּוּת-חֲמָתוֹ)

עַל קָדְקָדוֹ כַּקִּפּוֹד תְּסַמֵּר רַעְמָתוֹ,

וּכְיַעַר בָּצִיר יוֹרְדוֹת שַׂעֲרוֹתָיו הַקְּלוּטוֹת,

זְנָבוֹ כָּאֶרֶז וּמְתַלְּעוֹתָיו פִּיוֹת חָרֶב,

וּבְחֹרֵי פֶתֶן תַּחַת גַּבּוֹתָיו הָעֲבֻתּוֹת,

עֵינַיִם רוֹחֲצוֹת בַּדָּם יוֹשְׁבוֹת לְמוֹ-אָרֶב.


רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף, הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף,

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ),

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ,

הָלֹךְ וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָּל פַּעַם אַחַר פָּעַם,

ומִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרָע, לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ,

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.


וּכְתֹמֶר מִקְשָׁה יִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ,

הַמָּט לַהֶרֶג הַנָּכוֹן לַטָּבַח,

בִּימִינוֹ הַמּוּנָפָה יַחֲזִיק הַמַּאֲכֶלֶת,

וּבְנִצָּבָה כַּחוֹתָם אֶל לִבּוֹ יְאַמְּצֶנָּה,

כִּי הִיא כָל תִּקְוָתוֹ וּשְׁאֵרִית תּוֹחֶלֶת –

אִם יֵשׁ עַל פִּי אַרְיֵה תִקְוָה עוֹדֶנָה.

גִּידֵי מָתְנָיו שׂרָגוּ וּשְׁרִירָיו צָבוּ,

עֵינָיו הַלְּטוּשׁוֹת בִּמְאֻרוֹתֵיהֶן נִצָּבוּ,

כַּחִצִּים הַשְּׁנוּנִים כּוֹנְנוּ עַל יֶתֶר,

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי צַעֲדֵי אוֹיְבוֹ, כַּמַּחַט

הַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵי אֶבֶן הַשׁוֹאָבֶת.

פָּנָיו הַזוֹעֲפִים הִלְבִּינוּ כַּנֶּתֶר –

אַךְ שֶׁקֶט בִּיצוּרָיו, אֵין חִיל וָפַחַד:

לֹא רִאשׁוֹנָה יִרְאֶה לָעַיִן אֶת הַמָּוֶת.


פִּתְאֹם נָעַר הָאֲרִי כַּהֲמוֹן קוֹל רָעַם,

וּכְבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ הִשְׂתָּעֵר הַפָּעַם

וּמְלֹא קוֹמָתוֹ הִתְקוֹמֵם, וַיָּרֶם

אֶת כַּפּוֹ עַל טַרְפּוֹ אֶל מוּל לִבֵּהוּ;

אַך שִׁמְעוֹן נִזְהַר וַיְקַדֵּם פָּנָיו, וּבְטֶרֶם

תִּנְחַת כַּפּוֹ עָלָיו שָׁלַח חַרְבֵּהוּ,

וַיִּדְקֹר אֶת טוֹרְפוֹ אֶל אָרְבוֹת כַּפּוֹתָיו,

וַתָּבֹא הַחֶרֶב בְּאַחַת מִצַּלְעוֹתָיו;

אַךְ שָׁם עָמָדָה, כִּי פָּגְשָׁה בַגָּרֶם,

וּגְרָמָיו כִּמְטִילֵי בַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעוּ,

וּבְפָגְעָה בָּעֶצֶם נִשְׁבַּר הַלַּהַב.

וּבְכֵן אָבַד נִצְחוֹ עָלָה בַּתֹּהוּ,

וּבְמַּדְקָרָתוֹ לֹא מָחַץ הָרַהַב.

וּמְטֹעָן חֶרֶב נִתַּר הָאֲרִי אָחוֹר,

מִמַּחַץ מַכָּתוֹ פָּרַץ זַרְזִיף דָּם שָׁחוֹר,

וּבְקוֹל נַהֲמוֹ נִשְׁמָע כְּהֵד קוֹל נְכָאִים.

אַךְ כַּעֲבֹר שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה רְגָעִים,

הִבְלִיג עַל כְּאֵבוֹ וַיֶאֱסֹף כֹּחֵהוּ,

וַיָּשָׁב וַיַּהֲלֹך אֵמִים עַל הַמַּכֵּהוּ.


אָז נָפַל לֵב שִׁמְעוֹן, רוּחַ בּוֹ לֹא קָמָה.

כַּמַּטָּרָה לַחֵץ הִנֵּהוּ נִצָּב,


וּבְיָדוֹ אֵין כֹּל בִּלְתִּי אִם הַנִּצָּב[134]. אֵיךְ יַרְדְּ פְּרִיץ חַיּוֹת? גַּם כֹּח יָדָיו לָמָּה?

כִּמְבַקֵּשׁ עֶזְרָה הֵנִיף מִסְּבִיבוֹ הֶעָיִן; –

אָזְנַיִם חֵרְשׁוֹת, לִבּוֹת אֶבֶן מִסְּבִיבֶיךָ,

הַקֶּרַח הַנּוֹרָא וּשְׁמֵי בַּרְזֶל עָלֶיךָ,

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרְךָ, הוֹי, אוֹבֵד, מֵאָיִן?


אַךְ מִי הַנִּשְׁקֶפֶת? אֶת מִי עֵינוֹ פּוֹגֶשֶׁת?

הַאִם מִקְסַם שָׁוְא הוּא? לַהַט תַּרְמִית עֵינָים?

שָׁם נִצֶּבֶת מָרְתָה עַבְדוּת לוֹבֶשֶׁת!

הִתְפּוֹרְרִי אֶרֶץ, רוֹפְפוּ עַמּוּדֵי שָׁמָיִם!!

הַמַּרְאֶה הַזֶּה אִמֵּץ לִבּוֹ וַיְעוֹדְדֵהוּ,

וּלְמַפֵּץ וּכְלֵי מִלְחָמָה שִׂכֵּל יָדֵיהוּ.


מִי תִכֵּן רוּחַ אֱנוֹשׁ, בָּחַן לֵב גָּבֶר?

גַּם בְּרִגְעוֹ הָאַחֲרוֹן עַל עֶבְרֵי פִי קָבֶר

מַדּוּחֵי הַתִּקְוָה עוֹד לֹא יַעַזְבוּהוּ!

גַּם אֹבֵד זֶה עוֹד קִוָּה, נָשָׂא הַנֶפֶשׁ,

כִּי יָעֹז עַל טוֹרְפוֹ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחוּהוּ.

אָז יוֹצִיא גַּם אֲהוּבָתוֹ מֵעַבְדוּת לַחֹפֶשׁ.


“אֵי אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן!” קָרָא וַיְדַלֵּג פֶּתַע,

אַחֲרֵי צַעֲדוֹ בַתְּחִלָּה אֲחֹרַנִּית כְּפֶשַׂע,

לֶאֱחֹז בִּמְתַלְעוֹת הַכְּפִיר וּלְשַׁסְּעֵהוּ שֶׁסַע…

גִּבּוֹר אֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ,

אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אַיֵּהוּ?

אֱלֹהֶיךָ, אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אֵל אֵלִים,

סָר מֵעַם נַחֲלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ

וַיְהִי עִם אוֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים,

וּכְמוֹ לֹא חֻנַּן עַמְּךָ כֵּן לֹא חֻנָּנְתָּ.

הָאֵל הַזוֹעֵם אֲשֶׁר הִסְגִּיר עַם בְּחִירוֹ

בִּידֵי גוֹי אֵיתָן לֹא יֵדָעוֹ לֹא יַכִּירוֹ,

אֲשֶׁר נָתַן מִקְדָּשׁוֹ לִשְׂרֵפַת שְׁאִיָּה

עַל יַד לַפִּיד אֵשׁ מֻשְׁלָךְ בְּלִי צְדִיָּה –

הוּא הִפִּיל צוּר חַרְבְּךָ מִיָּדְךָ עָתָּה,

וּלְאֹכֶל לַחַיָּה הָרָעָה נִתָּתָּ.


וַיָּגַח הַכְּפִיר אֵלָיו שֵׁנִית בַּחֲמַת זָעַם –

עוֹד הִתְחַזֵּק הָאֻמְלָל עַל עָמְדוֹ הַפָּעָם,

עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר נֶאֱבַק עִם טוֹרְפֵהוּ; –

אַךְ בִּזְנָבוֹ כָאֶרֶז חִישׁ אַרְצָה הִכָּהוּ,

צִפָּרְנָיו הַנוֹרָאוֹת תָּקַע בִּלְבָבֵהוּ

וּבִטְנוֹ רִטֵּשׁ עַד מֵעָיו יָצָאוּ; –

וַיְעַלַּע דָּמוֹ וַיְפָרֵק עֲצָמָיו,

וַיִסְחַב אֶת פִּגְרוֹ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.


כָּל הָעָם בַּעֲלִיצוּתוֹ קוֹל רִנָּה הִשְׁמִיעַ –

אַךְ מַה נַּאֲקַת מָוֶת מִן הַיָּצִיעַ? –

שָׁם אָמָה עִבְרִיָּה מֵתָה, גֹּוַעַת! –

מַה זֶּה? עַל-מַה זֶּה? אֵין נֶפֶשׁ יוֹדַעַת!

אַף אֵין שָׂם עַל לֵב לַחֲמֹל עָלֶיהָ.

הָהּ! בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת דּוֹדָה רָאָתָה,

וַתִּצְנַח אָרְצָה, קָרְסָה כָּרְעָה בַּחֲבָלֶיהָ,

וּבְצֵאת נַפְשׁוֹ גַם נַפְשָׁה שָׁמַיְמָה עָלָתָה.


הִנֵּה תִקְוָתְךָ, שִׁמְעוֹן, הִנֵּה בָאָה:

הִנֵּה מָרְתָה תַמָּתְךָ לַחֹפֶשׁ יָצָאָה!

י. ל. גרדון.

ב. שִׁיר רוֹמַנִּי, רוֹמָן

שיר רומני מְתָאֵר גם הוא מקרים ועלילות, שאנשים ידועים פועלים בהם ונפעלים מהם. אך תחת שֶׁבְּאֶפּוס מְתֹאָרִים חיי עם שָׁלֵם בתקופה ידועה, הנה בשיר רומני מְתֹאָרִים רק חיי אנשים מספר, מקריהם ועלילותיהם, על פי תכונות נפשם ושאיפותיהם המיֻחָדוֹת. באֶפּוס עומדים בשורה הראשונה עִנְיָנִים כלליים, ובשיר רומני ענינים פרטיים. באפוס מתֹאָרִים ביחוד מעשים חיצונים: מלחמות, נצחונות, חרבנות; ובשיר רומני מְתֹאָרִים יותר החיים הפנימיים של האנשים, רגשותיהם תקותיהם ומצב רוחם בעתים שונות, ובזאת הוא קרוב יותר לשיר-הגיון. באפּוס יִתְגַּלֵּם ויִתְגַּשֵׁם הפַּיְטָן ביצוריו ועצמיותו הפרטית אינה נראית, ובשיר רומני יַבִּיעַ הפיטן את דעותיו, רגשותיו והשקפותיו הוא על החיים, כאשר יביע משוררינו יל“ג את דעותיו והשקפותיו בשיריו “אַהֲבַת דָּוִד וּמִיכַל” ו”קוצו של יוּד".

התכן לשיר רומני לקוח מן החיים. אם נושא השיר לקוח מאחת התקופות בדברי הימים שכבר עברו, אז הוא שיר הסטורי, כמו “אהבת דוד ומיכל” ליל“ג. ואם הוא לקוח מן החיים ההוים בזמן המשורר, אז הוא שיר עתי, כמו “קוצו שֶׁל יוּד” ו”שׁוֹמֶרֶת יָבָם" להנ"ל.

תֵּאוּר מחזות החיים בהמון מקריהם וחליפות מסבותיהם ביחד עם רגשות הנפשות הפועלות והנפעלות מהם, דורש אריכות ופרטיות יתרה; ועל כן ישתמש המשורר לתכלית זו בשפה פרוזית. ספור הכולל בקרבו מחזות הטבע, מארעות רבים ושונים הַשְׁלוּבוֹת יחד, תמונות החיים, חיצוניות ופנימיות, של תקופה ידועה ותאור תכונות שונות של אנשים שונים מאיזה מפלגה שתהיה – נקרא “רוֹמָן”.

אם נושא הרומן הוא תקופה ידועה בדברי הימים אז הוא רומן הסטורי, כמו “בֵּירוֹנִיקָה” לשׁוּמָכֶר בתרגום פרישמן, שבו מתארת תקופת חרבן הבית השני, או “לפני ארבע מאות שנה” לבן אביגדור, שנושאו תקופת גרוש היהודים מספרד. ואם תכן הרומן לקוח מן החיים ההוים, כמו “באין מטרה” ו“נֶגֶד הַזֶּרֶם” לברשדסקי, "קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן " לעזרא גולדין “ימי המעשה” “שמעון עציוני” לחוּשַׁי הָאַרְכּי, אז הוא רומן עתי.

רומן קצר, לאמר, שאין בו מקרים שלובים וסבוכים מאד, נקרא ספור.

הערה. לחבור ספורי גדול קוראים “רומן” על שם השפה הרוֹמַנִית, שבה נכתבו השירים והספורים הראשונים ממין זה. במאה החמשית לספירת הנוצרים התישבו הגרמנים על מַשּׂוּאוֹת רוֹמָא המערבית וידברו בשפת רומא מעורבת בשפתם הם – אשר נקראה השפה הרומנית. במאה העשירית, האחת עשרה והשתים עשרה לסה“נ, חֻבְּרוּ המון ספורים ורומנים המתארים חיי העמים הרומנים, מנהגיהם ומדותיהם. ויען כי אז היתה תקופת ה”אַבִּירִים" נקראו הרומנים המתארים חיי ימי הבינים “רומני האבירים”. אחרי כן, כאשר עברה ה“אבִּירוּת” וממשלה מסֻדרת לקחה מקומה באֵרָפָּה, שִׁנָּה הרומן את תכנו, ותחת הליכות האבירים, אהבתם ונצחונותיהם החל לתאר חיי אנשים מכל המפלגות בכל מעשיהם, שאיפותיהם ותאותיהם, אך השפעת רומני האבירים לא חדלה גם אחרי כן, והאהבה, שהיתה היסוד לרומני ימי הבינים מתאֶרֶת עד היום בכל הרומנים והספורים.

ג. אִידִילִיָּה

האידיליה מתָאֶרֶת בשפה שירית, בחרוזים או בלי חרוזים, וגם בשפה פרוזית, תמונות ומקרים פשוטים מחיי המנוחה של אנשי שלום הקרובים אל הטבע, כמו חיי האכרים בכפריהם, הרועים, הדַּיָגִים, או בעל מלאכה וְסַבָּלִים העומדים בשפל המדרגה, שכל חפציהם ושאיפותיהם פשוטים ודלים, חייהם מצֻיָּנִים בתמימותם ובשַׁלְוָתָם, הליכותיהם – בטוב לב ואהבת חסד, והתמונה כֻּלָּהּ אומרת אֹשֶׁר ונעימות. בספרותנו העתיקה יש לנו אידיליה נפלאה במינה והיא מְגִלַּת רוּת, שבה מְתֹאָרִים בקסם נפלא חיי אבותינו הפשוטים והתמימים בימי השופטים, כל הליכותיהם, תּוּגָתָם, שַׁלְוָתָם ואשרם השוקט כְּמֵי מנוחות.

בספורי הספרות החדשה בימינו אלה יוכל להחשב לאידיליה הספור “עניים מאֻשרים” לבן-אביגדור.

הָרוֹעֶה

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

מַה טּוֹבָה מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאן מְנַהֵל יֵלֶךְ

הָלוֹךְ וְרָץ וְשָׁב, בְּעָנְיוֹ יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תּוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ;

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בּוֹטֵחַ, –

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

לֹא נַעֲנָה רוּחוֹ בְּאַוַּת כֶּסֶף,

לֹא חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ יְקָר, תִּפְאֶרֶת;

אִם קוֹץ וְדַרְדַּר מַאֲכָלוֹ יֶהִי

טוֹב לְבָבוֹ הוּא בְּפִיו יַמְתִּיקוֹ;

עַל מִשְׁכּבֵי עָנְיוֹ בְּשָׁכְבוֹ לַיְלָה

יִמְצָא מְנוּחָתוֹ, וְחִדֵּשׁ בֹּקֶר

פִּרְחֵי בְחוּרוֹתָיו כְּחַדֵּשׁ נָשֶׁר.

אִם נִמְלְאוּ שָׂדוֹת וְאִם נָשַׁמּוּ,

אִם יִלְבְּשׁוּ קַדְרוּת וְזֶרֶם קֶטֶב

שָׁמָיו, וְאִם יַרְעִימוּ, –

לֹא זָע לְבָבוֹ בּוֹ וְלֹא יָנוּעַ.

לֹא אוֹרְבִים יָגוּר, וְלֹא יָקוּמוּ

עֵדֵי שְׁקָרִים בּוֹ וְשָׁוְא יָפֵחַ; –

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה, –

בָּהּ יַעֲלֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה;

כִּי זֶה לְעֻמַּת זֹה וּמַפְרִיד אָיִן.

יִתְעַלְּסוּ, יִתְעַנְּגוּ לָבֶטַח. – –

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ! – –

ר' משה חיים לוצטו.

ד. הָאַגָּדָה

האגדה היא פרי דמיון העם המְסַפֵּר מקרים טבעיים ובלתי טבעיים; מהם שיש להם יסוד בדברי הימים, אך העם הוסיף עליהם וַיְשַׁנֵּם וַיַּעֲטֵם בנפלאות וְנִסִּים, כמו השיר “הָרַב מִפְּרַגָה” (כנור ישרון ח"ב) “הַנֶּעֱלָם” (שם ח"א) ומהם שֶׁכֻּלָּם אך בדמיון העם יסודם. בהשיר “מחזיונות בת עמי” לאבא שפירא. ביחוד הִרְבָּה דמיון העם לְפָאֵר את גדוליו במעטה נפלאות ונסים, אשר יהיו לנו לאות מה גדולים היו האנשים ההם ומה חביבים וקדושים היו להעם. גם על המקרים הגדולים בחיי העם: הישועות והרדיפות, החֻרְבָּנוֹת והנצחונות העטה דמיון העם אגדות נפלאות; הלא הן כתובות על ספרי המדרש וחלק האגדה שבתלמוד.

מֵחֶזְיוֹנוֹת בַּת-עַמִּי

פַּעַם שְׁנֵי בַחוּרִים יַחַד נִדְבָּרוּ,

בַּחוּרִים עֲנִיִּים אֹמֶר גָּזָרוּ:

מְעָרַת מֶלֶךְ דָּוִד בַּקֵּשׁ לָלֶכֶת;

וַיָּקוּמוּ וַיֵלְכוּ בְּנֵי הֶחָיִל,

וַיֵלְכוּ וַיֵלְכוּ יוֹמָם וָלָיִל,

עַד בָּאוּ אֶל תֹּמֶר אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת.

עַל הַתֹּמֶר שָׁמָּה יוֹנָה הוֹמִיָּה

יֹשֶׁבֶת בֹּדֵדָה וְעֵינָהּ בֹּכִיָּה,

וַיֵּשְׁבוּ לָנוּחַ תַּחַת הַתֹּמֶר:

"יוֹנָתִי, תַּמָּתִי, הַגִּידִי יְקָרָה:

אֵיפֹה מְעָרַת מֶלֶךְ דָּוִד נִסְתָּרָה?"

וַתַּךְ בִּכְנָפֶיהָ בִּבְכִי וַתֹּאמֶר:


– "הַנֶּשֶׁר, הַנֶּשֶׁר גּוֹזָלַי טָרַף,

וַיִּקְרַע סְגוֹר לִבִּי וְאֶת קִנִּי שָׂרַף,

שַׁאֲלוּ כִּי יֵדַע שָׁם עֵין הַמָּיִם."

וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי הֶחָיִל,

וַיֵּלְכוּ וַיֵּלְכוּ יוֹמָם וָלָיִל,

עַד בָּאוּ אֱלֵי נָהָר רְחַב יָדָיִם.

כְּנַחַל דִּימוֹן הוּא אֲדַמְדָּם צָבוּעַ,

מֵימָיו שֹׁקֵטִים, אַף גַּל לֹא יָנוּעַ…

וַיֵלְכוּ לָנוּחַ, לִבָּם סָעָדוּ:

"הַנָּהָר, הַנָּהָר, הַגִּידִי, נְהָרָה,

אֵיפֹה מְעָרַת מֶלֶךְ דָּוִד נִסְתָּרָה?"

וַיֵהֹם הַנָּהָר, מֵימָיו רָעָדוּ:


"הַנֶּשֶׁר, הַנֶּשֶׁר, דְּמֵי טַרְפּוֹ צוֹעֲקִים,

וַיִרְחַץ צִפָּרְנָיו בְּמֵימַי הַזַכִּים –

הַגִּבְעָה שָׁם תַּגִּיד הַדֶּרֶךְ יְשָׁרָה".

וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי הֶחָיִל,

וַיֵּלְכוּ וַיֵּלְכוּ יוֹמָם וָלָיִל,

עַד בָּאוּ אֶל הַר גָּדוֹל תַּחְתָּיו מְעָרָה.


וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן, אֵזוֹר עוֹר בְּמָתְנַיִם,

בַּעַל שֵׂעָר, עֵינָיו כִּבְרַק שָׁמַיִם,

עוֹלֶה לִקְרָאתָם וּבְיָדוֹ מַפְתֵּחַ.

“שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, זָקֵן נִכְבָּד וְנַעֲלֶה!”

“עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם, בַּחוּרֵי אֵל מַעְלָה!”

וַיִדְפֹּק עַל דֶּלֶת בַּרְזֶל בַּכֹּחַ.

שָׁלשׁ פְּעָמִים אַחַר אִמְרָתוֹ שָׁהָה:

פִּתְחוּ שְׁעָרִים! – וְהַדֶּלֶת נִפְתָּחָה,

וַיֹּאמַר: "לְכוּ נְכוֹחָה וּבְלִי פַחַד,

עַד תָּבֹאוּ לִמְקוֹם שָׁם אֶבֶן מְשׁוּחָה,

תַּחְתֶּיהָ בַחֶדֶר שׁוֹכֵן בִּמְנוּחָה

הַמֶּלֶךְ זֶה כַּמָּה בִקַּשְׁתֶּם יָחַד".


"וּמְרַאֲשׁוֹתָיו שָׁמָּה צַפַּחַת מַיִם,

וְהָיָה כִּי יוֹשִׁיט הַמֶּלֶךְ יָדַיִם,

חִישׁ עָלֵימוֹ הַמַּיִם תַּצִּיקוּ;

מֵימֵי חֶרֶשׁ הֵמָּה, מַיִם נֶאֱמָנִים,

רִאשׁוֹן אָדָם שְאָבָם מִנְהַר עֲדָנִים,

הֵם יַצְמִיחוּ יְשׁוּעוֹת, רָצוֹן יָפִיקוּ".


"אָז יִיקַץ הַמֶּלֶךְ מִשְּׁנָתוֹ סֶלָה,

נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הַנְּפוֹצִים בַּגּוֹלָה

אֶל עִיר קָדְשׁוֹ יְקַבֵּץ, לִירוּשָׁלָיִם…"

פִּתְאֹם לַהֲבוֹת אֵשׁ הִפְרִידוּ בֵינֵיהֶם,

וְהִנֵּה סוּסִים וָרֶכֶב, וּלְעֵינֵיהֶם

עָלָה הָאִישׁ בִּסְעָרָה הַשָׁמָיִם.


אָז יָדְעוּ, זֶה הוּא הַנָּבִיא אֵלִיָּה;

וַיֵלְכוּ בַּמְּעָרָה וְנַפְשָׁם הוֹמִיָּה,

וּבְרֹב עָמָל וּתְלָאָה בָּאוּ הַחֶדֶר;

וּמֶה חָרְדָה נַפְשָׁם מִבְּרַק קַרְנָיִם!

כָּל הַבַּיִת סָפוּן בִּזְהַב פַּרְוָיִם,

בְּכָל עֵבֶר וּפִנָּה אַךְ פְּאֵר וָהֶדֶר.


עַל מִטַּת זָהָב הַמֶּלֶךְ יָנוּחַ,

עָלָיו שְׁכִינַת אֵל מְרַחֶפֶת בָּרוּחַ,

מְרַאֲשֹׁתָיו הַחֲנִית וְצַפַּחַת הַמָּיִם;

לְרַגְלָיו נֵר-דֹּנַג, עַל הַקִּיר הַנֵּבֶל,

עַל שֻׁלְחָן סֵפֶר תְּהִלִּים וְשִׁירֵי אֵבֶל –

וַיּוֹשֶׁט לָמוֹ הַמֶּלֶךְ יָדָיִם.

מֵרֹב אוֹרָה וִיקָר, הוֹד וּבָרֶקֶת,

הָהּ, שָׁכְחוּ עַל יָדָיו מַיִם לָצֶקֶת,

וַיֵאָנַח דָּוִּד בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם.

אָז זָכְרוּ מֵי עֵדֶן – אֵחֲרוּ הַמּוֹעֵד,

הַשְּׁכִינָה בֹכִיָּה, הַכִּנוֹר רוֹעֵד…

נִדְמָה חָזוּת הַכֹּל כְּקֶצֶף עַל מָיִם.

אבא שפירא.

מְסִירַת מַפְתֵּחַ

מִקּוֹל מְקַרְקַר קִיר, וְרַעַשׁ פֶּרֶץ נֹפֵל,

מִמַּשְׂאוֹת תִּמְרוֹת עָשָׁן, וְלַהֲבֵי אֵשׁ אוֹכֵלָה,

מִנַּהֲרֵי נַחֲלֵי דָם וְגִבְעוֹת כֹּבֶד פָּגֶר –

תֶּחֱרַשׁ כָּל-אֹזֶן בְּצִיּוֹן, תֶּחְשַׁךְ כָּל-עַיִן בִּירוּשָׁלָיִם;

בְּכָל-חֻצוֹת חֲלָלִים יֶאֱנֹקוּ, בְּכָל-רְחוֹבוֹת עָרִיצִים יָּרֹנּוּ.

– מַה לָּכֶם, פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעוֹת? כֹּהֲנִים, כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אָן-תּוֹלִיכוּ?

אָנָה אַתֶּם עוֹלִים? בְּנִבְלֵיכֶם, לְוִיִּם, אֵי-תְזַמֵּרוּ?

וּמִגְדַּל הַהֵיכָל, חֶצְיוֹ נֻתַּץ וְחֶצְיוֹ שׂרָף. –

וְהַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם, שְׁנַיִם שְׁנַיִם, בְּרֶגֶשׁ הָלָכוּ;

אַבְנֵי-גִּיר מְנֻפָּצוֹת תִּגָּרַסְנָה, תַּחַת רַגְלֵיהֶם תִּתְפּוֹרַרְנָה;

וַיַּעֲלוּ בְמַעֲלוֹת שְׂרוּפוֹת אֵשׁ, לְרֹאשׁ-מִגְדָּל עָשַׁן כֻּלּוֹ,

כְּשֵׁן סֶלַע בִּלְבַב יַמִּים מָצוּק בַּקִּרְיָה הַיֹּקֵדָה.

כִּמְצֹא רַגְלָם מַעֲמָד, בְּמַחְלְקוֹתָם לְמִשְׁמְרוֹתָם הִתְיַצָּבוּ,

וְזָקֵן נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמָּשִׁיחַ,

מַפְתֵּחַ זָהָב טָהוֹר הֵנִיף תְּנוּפָה הַשָׁמַיְמָה:

– יָדְךָ אֱלֹהִים רוֹמְמַתְנִי, לְנֶאֱמַן בֵּיתְךָ הִפְקַדְתַּנִי

וַתָּשֶׂם מַפְתֵּחַ עַל שִׁכְמִי, מַפְתֵּחַ הֵיכַל קָדְשֶׁךָ;

אוֹיָה! בֵּיתְךָ לֹא-שָׁמַרְתִּי, שְׁעָרָיו זָרִים אָתָיוּ, –

קַח-נָא מִיָּדִי הַמַּפְתֵּחַ, אַף-רוּחִי בְּיָדְךָ אַפְקִידָה! –

– קַח נָא מִיָּדֵנוּ כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף רוּחֵנוּ בְּיָדְךָ נַפְקִידָה. –

וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים יָדוֹ, וַיִקַּח אֶת הַמַּפְתֵּחַ וְאֶת-הַכֵּלִים,

וְכֹהֵן-הָרֹאשׁ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם, קָפְצוּ אֶל-הַלֶּהָבָה וַיָמֻתוּ.


ה. בַּלַּדָּה

הבלדה היא שיר ספורי קצר, שתכנו לקוח על פי רוב מן האגדות המתהלכות בקרב העם. ויש גם שהמשורר בודא מלבו את התכן, אשר רוח אגדה שפוכה עליו, לעורר את הרגש בלב הקורא. הנה כי כן כל שיר ספורי קצר המתאר מקרים לא-טבעיים העושים רושם חזק על הקורא נקרא בַּלַּדָּה.

בְּעֵין-דּוֹר

… וּבִדְמִי הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ,

– פֹּה תָּגוּר, – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

– אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – כֵּן, אֲדֹנִי, הִנֵּנִי.

– “נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!”

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלַּחַת,

כָּל שְׁמוֹת הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רֹתַחַת…

וּכְנָחָשׁ יִתְרַכֵּס בֵּין עִשְׂבֵּי הַבָּשָׁן,

יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ רוּם תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּכְמַעְגַּל הַקְּסָמִים בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ

שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׂעָרִים,

אֶגְלֵי טַל יֶזַע עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ יָפוּג, גַּם נַפְשׁוֹ דֹאָבֶת,

מַה-יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וִינַכֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו כַּמַּחֲזֶה יַעַבְרוּ, יִסָּעוּ…

הַנַּח לִי, הַנַּח לִי! – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת…

מַעְגַּל הַקְּסָמִים, וַעֲנַן הַקַּלַּחַת…

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת-גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ בְּטֶרֶם קָדְרוּ שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה.

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים;

אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים,


שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,

וּלְנֶגְדּוֹ יִרְקֹדוּן הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר,

מַה-נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"וְאָנֹכִי הַמְאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא אַף רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן".

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,

וּכְמוֹ שִׁפְעַת דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

וּפֶתַע – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק

וֶאֱשׁוּן הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

– "אָנֹכִי הָרֹאֶה לְמֶלֶךְ מְשָׁחֶךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ.

מִמְּחִלּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי,

וּלְאַרְצוֹת הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?"

– "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי,

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָל-כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי צַלְמָוֶת,

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת. –

מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי?

מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?"

– "עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמֶךָ,

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמֶּךָ!"

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ;

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִי חָת וּמוֹרָא,

וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

ש. טשרניחובסקי.

10. הַמַּחֲזֶה, אוֹ הַדְּרַמָּה

א. הַתֹּכֶן

כמו השיר הספורי כן גם הַדְּרַמָּה מְתָאֶרֶת מקרי החיים הקשורים ואחוזים בעלילות בני האדם הפועלים בהם והנפעלים מהם; בדבר הזה היא דומה ממש אל הָאֶפּוס. אך הִשְׁתַּלְשְׁלוּת המקרים המתֹאָרִים בַּדְּרַמָּה ואֹפֶן תֵּאוּרָם שונים מאד מן האפן שהם מתֹארים בו באֶפּוס. האפוס מתאר מקרים ועלילות שכבר קרו ונעשו, והקורא מביט עליהם כעל נחלת העבר. לא כן הַדְּרַמָּה; בה מתֹאָרִים המקרים והעלילות בשעה שהם הוִֹים ונעשים לעיני הקורא, או לעיני הרואה והשומע, אם הדרמה נֶעֱרֶכֶת על במת התֵּאָטֵר. באפוס הנפשות אינן פועלות, אך המשורר מְסַפֵּר את פעולותיהן ועלילותיהן בעבר; אבל בדרמה, שבה מתֹאָרִים המקרים והמעשים הנעשים בהוה, הנפשות בעצמן הן הפועלות, ובדבריהן ועלילותיהן הן מְפַתְּחוֹת ומרחיבות את המקרים לתוצאותיהם. הנה כי כן תֹּכֶן האפוס מתֹאָר בספור העלילות ותכן הדרמה בעלילות בעצמן.

העלילה מְתֹאֶרֶת בדרמה לָרֹב בשיחות במועצות, בוִכּוּחִים ומריבות בין הנפשות הפועלות בדבר מטרותיהן המשֻׁתָּפוֹת, או המתנגדות זו לזו; ולפעמים גם במעשים ותנועות הגוף. עקר העלילה בדרמה היא המלחמה, כלומר, הַהִתְחָרוּת הגדולה בין הנפשות הפועלות, וביחוד – התאמצותם הגדולה של הגבורים הראשים להגיע למַטְרָתָם, בהסירם מדרכם את כל המפריעים והמכשולים העומדים לשטן להם. בכל דרמה תֵּחָלַקְנָה הנפשות הפועלות לשתי מפלגות הצוררות זו לזו בנִכְלֵיהֶן, על פי מטרותיהן המתנגדות; ולכל מפלגה יש גִּבּוֹרָה הראשי.

הערה. יש אשר יפסיק המשורר את שיחות הנפשות, הדֵּיאוֹלוֹג, במאמר המיֻחד לו, מוֹנוֹלוֹג, שבו הוא מביע את הרגשות והחפצים הנעלמים של הנפשות הפועלות, שמאיזו סבה אינן יכולות, או אינן חפצות לגלותם.

תכן הדרמה יש שהוא כלו יציר דמיונו של המשורר, או מקרה הסטורי, אשר אצל עליו המשורר מרוח דמיונו ויאצילהו.

ב. התכנית

התנאים הראשים של הדרמה הם: הָאַחְדוּת והַהַדְרָגָה.

האחדות כיצד? אחדות העלילה; כלומר, שכל המעשים והעלילות של הנפשות השונות המָּרְאִים במחזה יהיו מכֻוָּנִים לתכלית ומטרה אחת, בעדה או כנגדה; וכל דבר אשר אין לו יַחַס יָשָׁר אל השתלשלות הנושא העקרי, מפריע את האחדות ומחליש את הרושם. אבל המקרים הצדדיים הקשורים ביַחַס אֲמִתִּי אל המקרה הראשי, כמקרי גְּלָּסְתֵּר ובניו ב“הַמֶּלֶךְ לִיר”, חשובים כחלקו של המקרה העקרי ואינם מפריעים את האחדות.

ההדרגה כיצד? השתלשלות המקרים וקשור העלילות צריכים להיות ערוכים בהדרגה כזאת, שככל אשר תוספנה לעבר לעיני הקורא, או הרואה, כן תגדל בקרבו ההתרגשות והתשוקה לדעת תוצאותיהם, ונְקֻדַּת הַכֹּבֶד של העלילה, כלומר, התוצאה הפועלת ביותר על הרגש, צריכה להיות קרובה לסוף הדרמה.

כל דְּרַמָּה נחלקת ביחוד לשלשה חלקים ראשים:

א) הַפְּתִיחָה. בה מעביר המשורר לעיני הקורא, או הרואה, את הנפשות הפועלות, ומבליט בדבריהן ועלילותיהן את אָפְיָהּ המיֻחד של כל אחת מהן, ואת היחס שיש בין נפש אחת לרעותה על פי המקרים המְּתֹאָרִים בדרמה.

ב) הַהִסְתַּבְּכוּת. בה מתאר המשורר את המקרים ההולכים וּמִסְתַּבְּכִים יותר ויותר, על ידי עלילות הנפשות המתאמצות כל אחת להגיע למטרתה באמצעים שונים, גלויים ונעלמים.

ג) הַחֲתִימָה. היא שמה פעם אחת קץ למלחמת הנפשות הפועלות ולעלילותיהן הסבוכות.

הדרמה נחלקת, לפי כמות המקרים והעלילות המתֹאָרִים בה, למעֲרָכוֹת. יש דרמה בת מערכת אחת, ויש בת שתים, בת שלש, בת ארבע מערכות ויותר.

המערכה נחלקת גם היא למחזות; בראשית כל מֶחֱזֶה תופענה על הבמה נפשות חדשות.

ג. הַסִּגְנוֹן

סגנון הדרמה צריך להיות קצר, חד ומלא עֹז. שְׂפַת יֶתֶר נחשבת לפגם היותר גדול בדרמה. אם תכן הדרמה הוא אידיאלי ביותר, משתמש המשורר בשפה שירית ובמשקלי השיר, ואם קרוב הוא אל החיים והמציאות – בשפה פרוזית.

11. חֶלְקֵי הַדְּרַמָּה

הדרמה, לפי הרשמים השונים שהיא עושה על הרואים, או על הקוראים, נחלקת לשלשה חלקים והם: א) מחזה-תוגה, או טְרַגֵּדִיָּה, ב) מחזה-שעשועים, או קוֹמֵדִיָּה, ג) מַחֲזֶה סתם. א. מַחֲזֵה-תוּגָה

מחזה התוגה, או הטרגדיה, מציגה על במת הַתֵּאָטֵר עלילה המעוררת בלב הרואים רגשיפחד וחמלה, ולאחרונה רגש הנשגב והנעלה.

בטרגדיה אנחנו רואים לָרֹב איש רם המעלה, גבור המחזה, שואף ברוחו הַכַּבִּיר לגדולות; ובשאפו בכל עֹז למטרתו, הוא בא בקשרי מלחמה עם כל העומדים לשטן לו; ובעשותו כזאת הוא הולך מִדְחִי אל דֶּחִי ומוסיף, בדעת או בלי דעת, חֵטְא על פשע, או אִוֶּלֶּת על אִוֶּלֶּת, עד אשר יהיה עדי אובד. לבבנו יִמָּלֵא פחד ודאגה לגורל הגבור בראותנו את האסון הנשקף לו והוא לא ידע; ובבוא הרעה תִּמָּלֵא נפשנו חמלה גדולה על הגבור אשר קנה כבר את לבנו. גם יתר הנפשות הפועלות במחזה מעוררות את לבנו לדאג להן ולחמל עליהן, למראה הרעה הנשקפת להן והבאה עליהן. אל רגש הפחד והחמלה יִלָּווּ עוד רגשות אחרים: ההתפלאות וההתפעלות מן הטוב והנעלה, הבוז וּשְׁאָט הנפש להעָוֶל והרע ועוד.

אחרית הטרגדיה צריכה לעורר בלב רגש הנשגב: רגש בלול מעצב וגיל, כאב-לב נעים. לבנו יכאב למראה איש רב הָעֵרֶךְ הולך לאבדון; אבל יחד עם הרגש המכאיב הזה יתעורר בקרבנו גם רגש ענג, בהכירנו לדעת, כי יש ממשלת הַיֹּשֶׁר והַצֶּדֶק בעולם, וכי אך בַּעֲוֹנוֹ אבד הגבור הזה או השני; או בראותנו, כי הַדֵּעָה הנעלה, אשר נלחם הגבור בעדה, לא תַמָּהּ עמו יחד, כי אם עוד תוסיף אֹמֶץ עד אשר תְּנַצֵּחַ.

מקור הרעה המוצאת את הגבור צריך להיות בתכונת נפשו, כלומר, באפנים שיבחר לו, על פי תכונתו המיֻחֶדֶת, להגיע אל מטרתו.

ספרותנו העברית עניה מאד בִּדְרַמּוֹת מקוריות וגם בתרגומים. מן הדרמות המקוריות ראויות להִזָּכֵר “מְלוּכַת שָׁאוּל” לרבי יוסף אפרתי ו“דָּם תַּחַת דָּם” ל“היל”ל בן שכ“ר”.119

המחזות “לַיְשָׁרִים תְּהִלָּה” וּ“מִגְדַּל עֹז” לרבי משה חיים לוּצטו, חשובים מאד בשפתם העשירה וברוח השירה השפוך עליהם, אך אין להם ערך דְּרַמָּתִי. מן הדרמות הַמְּתֻרְגָמוֹת ראויות להזכר: “אִיתִיאֵל הכּוּשִׁי” “רָם וְיָעַל” “מַקְבֵּט” “הַמֶּלֶךְ לִיר” להחוזה האנגלי הגדול שֶׁכְּסְפִּיר. “מִרְיָם סְטוּאַרְט” לשִילֶר ו“יהוּדִית” לפרידריך הֶבֶּל, משוררי גֵּרְמַנִּיָּה.

הַמֶּלֶךְ לִיר. 120

[מערכה שלישית, מחזה שניה].

מקום אחד בערבה, הסערה תוסיף אמץ.

לִיר וְהַשּׁוֹטֶה מופיעים.

לִיר: פַּחְנָה, הָרוּחוֹת, לְחָיֵיכֶן בַּקַּעְנָה!

סְעַרְנָה! רְעַשְׁנָה! אַתֶּם, זִרְמֵי נֵפֶץ!

אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם, הָקִיאוּ וּזְרֹמוּ,

עַד נְפֹל מִגְדְּלֵי-עֹז וּגְרֹף עֹפֶל וָבַחַן!

הוֹי, בִּרְקֵי גָפְרִית, קַלִּים מִמַּחֲשֶׁבֶת,

חֲלוּצֵי הָרְעָמִים, פַּלָּצוּת הַיַּעַר,

זֶה רֹאשׁ שֵׂיבָתִי פֹּצֵצוּ, וּכְרָגַע!

אַתָּה, רַב זְוָעָה, חֲגוּר-עֹז, הָרָעַם,

רַקַּע וּבַלַּע עֲבִי כַדּוּר הָאָרֶץ!

נַפֵּץ לִרְסִיסִים כָּל יְצִירֵי הַטֶּבַע,

אַבֵּד פַּעַם אַחַת רֵאשִׁית כָּל זֶרַע

מוֹלֶדֶת הָאָדָם, טוֹבָה שׁוֹכֵחַ.

הַשּׁוֹטֶה: הֲלֹא טוֹב, דּוֹדִי, לָשֶׁבֶת בַּיִת וְלִשְׁתּוֹת מַיִם קָרִים מִנְּדֹד בַּחוּץ וּרְחֹץ בְּמֵי גֶשֶׁם. בּוֹאָה נָּא לְחַלּוֹת פְּנֵי בְנוֹתֶיךָ, כִּי תֶאֱצַלְנָה לְךָ בְּרָכָה. אַךְ זֶהוּ לֵיל זַעַם, אֲשֶר לֹא יְרַחֵם חֲכָמִים וּפְתָאִים יָחַד.

לִיר: רְעַם בָּעֹז! הָקִיאִי, אֵשׁ! שְׁטֹף, הַגָּשֶׁם!

לֹא גֶּשֶם, סַעַר, רַעַם, אֵשׁ – בְּנוֹתַי הֵמָּה;

לֹא אֶגְעַר בָּכֶם, אֵיתָנֵי הַטֶּבַע,

עַל מַעַל וָרֶשַׁע! הֵן לֹא נָתַתִּי

לָכֶם מַמְלֶכֶת וּבָנוֹת קָרָאתִי;

אַף לֹא חֻיַּבְתֶּם לִי כָּבוֹד, מִשְׁמַעַת.

הִתְחוֹלְלוּ אֵפוֹא בֶעֱזוּז נוֹרְאוֹת עֹנֶג

תֶּאֱהָבוּ; הִנֵּה פֹּה עוֹמֵד אָנֹכִי­­

עַבְדְּכֶם, זָקֵן, עָנִי, נִמְאָס, גֹּוֵעַ­;­­­­­­­­ –

וְאַף גַּם זֹאת אֶקְרָא לָכֶם עַבְדֵי רֶשַׁע,

כִּי תָשִׁיתוּ יָד עִם שְׁתֵּי בְנוֹת-בְּלִיַּעַל,

לַעֲרֹך בַּחֲמֲת רֶצַח מִלְחֶמֶת זַעַם

עַל רֹאשׁ לְבֶן-שֵיבָה כָּזֶה! הָהּ! הָהּ! בּוֹשׁוּ! –

הַשּׁוֹטֶה: מִי אֲשֶׁר בַּיִת לוֹ בּוֹ רֹאשׁוֹ לְהַנִּיחַ, יֶשׁ לוֹ מִצְנֶפֶת טוֹבָה! – –

לִיר: לֹא, אֶהְיֶה נָּא לְמוֹפֵת בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם; אֶשָׁא וְאֶסְבֹּל דֻמִיָּה.

קֵנְטְ מופיע.

קֵנְטְ: מִי שָׁם?

הַשּׁוֹטֶה: הִנֵּה פֹּה מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, חָכָם וְשׁוֹטֶה.

קֵנְטְ: אֲהָהּ, פֹּה אַתָּה? גַּם הַיְצוּרִים אוֹהֲבֵי-לָיִל

לַיִל כָּזֶה יְתָעֵבוּ. מִשְּׁמֵי הַזַּעַם

יֵחַתּוּ כָּל חַיְתוֹ הַטֶּרֶף יָחַד,

וְיֵחָבְאוּ בִמְאֻרוֹתָם. מֵאָז הֱיוֹתִי,

הֲמוֹן זִרְמֵי אֵשׁ, עֱזוּז נֵפֶץ רַעַם,

וִילֵיל רַעַשׁ סַעַר וָגֶשֶׁם כָּאֵלֶּה

לֹא רָאֲתָה עֵינִי, לֹא אָזְנִי שָׁמָעָה.

הֵן תִּקְצַר כָּל נֶפֶשׁ מֵהָכִיל פַּחַד

וּמְצוּקָה כָאֵלֶּה.

לִיר: הוֹי, אֵלֵי מַעַל,

מְרִימֵי שְׁאוֹן הַפַּלָּצוּת מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ,

אוֹיְבֵיכֶם חַפֵּשׁוּ! חֱרַד, בֶּן-בְּלִיַּעַל,

עַל עֲוֹן סֵתֶר בְּחֻבְּךָ תַעֲלִימָה

וּבְשֵׁבֶט הַמִּשְׁפָּט טֶרֶם נוֹסַרְתָּ! –

חֲבֵה, שׁוֹפֵךְ דָּמִים, נִשְּבָּע לַשָּׁקֶר,

גַּם אַתָּה, נָבָל מִסְתַּתֵּר בַּאֲפֵר צֶדֶק,

הַטּוֹבֵעַ בִּיוֵן זִמָּה וָתֶבֶל!

הִתְפּוֹצֵץ כְּרֶגַע, זָדוֹן, שֶׁמִּבְּעַד

לְמַסְוֵה הַיְדִידוּת לִדְמֵי נֶפֶשׁ תֶּאֱרֹבָה! –

הִגָּלוּ מִמַּעֲמַקִּים, עֲוֹנוֹת סֵתֶר,

קִרְעוּ מֵעֲלֵיכֶם מַסֵּכַת הַשֶׁקֶר,

גְּשׁוּ, בַּקְּשׁוּ חֲנִינָה מֵאֵלֵי הַזָּעַם! –

וַאֲנִי – אִישׁ, שֶׁחָטְאוּ לוֹ הַרְבֵּה יֶתֶר

מֵאֲשֶׁר חָטָא הוּא.

קֵנְטְ: אֲהָהּ, וּבְרֹאשׁ גָּלוּי! –

אֲדֹנִי, לֹא רָחוֹק מִזֶּה עוֹמֵד אֹהֶל,

שֶיְהִי לְךָ מַחֲסֶה מִסּוּפָה וָזָרֶם;

שָׁמָּה תָנוּחַ, עַד בֹּאִי לַבַּיִת

– שֶׁיִּקֶשׁ רַב יֶתֶר

מִסֶּלַע הָעֹז שֶׁעָלָיו יִשְׁכֹּנָה,

וַאֲשֶׁר זֶה עַתָּה בְּשָׁאֳלִי שָׁם עָלֶיךָ,

לָבוֹא פְנִימָה לֹא נְתָנוּנִי. – אָשׁוּבָה

נָּא שָׁמָּה וַאֲעורֵר לִבּוֹת הָאֶבֶן,

עַד אִם נִחֻמֵּיהֶם כִּמְעָט נִכְמָרוּ.

לִיר: הָהּ, לִבִּי סְחַרְחַר, בִּינָתִי תַעַזְבֵנִי. – (לשוטה:)

קוּמָה נָּא, בְּנִי! מַה לְּךָ אֵפוֹא? הֲתִרְעַד

מִקֹּר? עַצְמוֹתַי תִּרְחַפְנָה גַּם אָנִי. –

וְאֵי הַתֶּבֶן, יְדִידִי, עָלָיו לָנוּחַ? –

מַה-נִּפְלָא כֹּחַ הַחֶסֶר יְבוֹאֵנוּ,

כִּי יַהְפֹּךְ לְיָקָר כָּל זוֹלֵל. – נָסוּרָה

הָאֹהֱלָה. – הוֹי, שׁוֹטֶה אֻמְלָל, בֶּן-עֹנִי,

מִלִּבִּי הֶחָלָל עוֹד נִשְׁאַר לִי נֵתַח

הַמָּלֵא נִחֻמִּים עַל מַר גּוֹרָלֶךָ. – – –

(לקנט: ) הֲבִיאֵנוּ הָאֹהֱלָה.

מֶחֱזָה רְבִיעִית

בערבה, אהל. הסער והקולות לא יחדלון.

לִיר, קֵנְטְ וְהַשּׁוֹטֶה מופיעים.

קֵנְטְ: הִנֵּה הָאֹהֶל אֲדֹנִי, הָהּ! סוּרָה נָּא;

מַה-נּוֹרָאָה אַכְזְרִיּוּת זֶה לֵיל הַזָּעַם,

גַּם הַטֶּבַע לֹא יְכִילָנּוּ!

לִיר: הֶרֶף מִמֶּנִּי

קֵנְטְ: אֲדֹנִי הַטּוֹב, סוּרָה הֲלוֹם.

לִיר: הֲתֹאמַר

לִשְּבֹּר לְבָבִי לִרְסִיסִים?

קֵנְטְ: בָּחוֹר אֶבְחַר

לִשְׁבֹּר לְבָבִי אָנִי. – אָנָּא, מַלְכִּי, סוּרָה!

לִיר: הֵן נוֹרָא בְעֵינֶיךָ סַעַר הַזַּעַם,

הַמַּרְעִיד הָעֲצָמוֹת; כֵּן תָּחוּשׁ אָתָּה;

אַךְ אִם בַּגֵּו מַחֲלָה אֲנוּשָׁה דָּבֵקָה,

לֹא תָחוּשׁ הַפֶּצַע הַקַּל בִּבְשָׂרֶךָ.

הֵן תָּנוּס מִשִּׁנֵּי דֹב שׁוֹקֵק לַטָּרֶף;

אַךְ אִם יָם זוֹעֵף סוֹעֵר לִקְרָאתֶךָ,

אֶל מַלְתְּעוֹת הַדֹּב הֵן תִּמָּלֵט כְּרָגַע.

בִּשְׁקֹט הָרוּחַ – הַגֵּו מָלֵא רֶגֶשׁ:

הַסַּעַר בְּנַפְשִי הוּא יְסָעֵר מֵחוּשַי

כָּל רֶגֶשׁ, זוּלָתִי הָאֶחָד – הַפֶּצַע

שֶׁיַּפְרִישׁ בִּי עָמֹק – גְּמוּל בְּנוֹתַי אֵלֶּה!

הֲלֹא זֶה כַּאֲשֶׁר יִטְרֹף פֶּה הַיָּד, יַעַן

לוֹ אֹכֶל הִגִּישָׁה! – אַךְ נָקוֹם אֶנָּקֵם! –

לֹא, בָּכֹה לֹא אֶבְכֶּה. – בְּלֵיל זַעַם כָּזֶה

לִסְגֹּר הַדְּלָתָיִם! – שְׁטֹף![^ftn138] וַאֲנִי אֶסְבֹּל; –

בְּלֵיל זַעַם כָּזֶה! – הָהּ! רֵיגַן, גֹּנֶרִיל! –

אֲבִיכֶם הַזָקֵן, שֶׁנִּדְבַת רוּחֵהוּ

לָכֶן כֹּל נָתָנָה! – הָהּ, זֶה הַדֶּרֶךְ,

בּוֹ רוֹבֵץ שִׁגָּעוֹן – אָנוּסָה מִפָּנָיו;

רַב לִי מִזֹאת. – – –

קֵנְטְ: מַלְכִּי הַטּוֹב, סוּרָה הֲלוֹם.

לִיר: אָנָּא, סוּר לְךָ שָׁמָּה! דְּאַג אַךְ לְנַפְשֶׁךָ;

אַךְ זֶה הַסַּעַר הַרְגֵּשׁ לֹא יִתְּנֵנִי

מַכְאוֹבִים מַכְאִיבִים רַב יֶתֶר. – הָבָה,

אָבֹא הָאֹהֱלָה. – ( אל השוטה:)

בֹּא אַתָּה רִאשׁוֹנָה,

בֶּן-עֹנִי בְלִי-בַיִת, – לֵךְ אֵפוֹא לֵכָה. – – –


ב. מַחֲזֵה-שַעֲשוּעִים

מחזה-השעשועים, או הקּוֹמֵדִיָּה, מציגה על במת התֵּאָטֵר עלילה מעוררת צחוק מחיי אנשים בינונים במקרים רגילים לקוחים מן המציאות.

מעורר צחוק יַאָמַר לכל דבר שאיננו כמו שצריך להיות על פי הַשֵּׁכֶל, על פי הַהַרְגֵּל, על פי התּוֹחֶלֶת, כי אם ההפך מזה, מבלי להביא עמו בכל זאת תוצאות רעות.

מעורר צחוק הוא, למשל, אם יתהלך נער בגאון כשהוא לָבוּשׁ בגדי אבי-אביו; מעורר צחוק הוא “חָרַשׁ הַנְּחֹשֶׁת” לְהָלְבֶּרְגְּ: הוא עוסק בפוליטיקה ולמלאכתו לא ישים לב. אשתו, אשת חיל הַצּוֹפִיָּה הליכות ביתה, מתקצפת באחד הימים על אישה העצל ומתנפּלת עליו במטאטא אשר בידה; אך הוא מִתְחַמֵּק מפניה ומתחבא תחת הַמִּטָה. “צא לך משם כרגע!” קוראה האשה בזעם בהניעה את המטאטא לעֻמָּתוֹ. “אני הוא אדון הבית”, עונה הבעל מתחת המטה “ויכול אוכל לשבת באשר אבחר”. –

מעורר צחוק הוא הַכִּילַי למוֹלְיֵר בכִילוּתוֹ הגדולה, באהבתו את כספו יותר מנפשו ומנפש בנו ובתו, ובחשבו תמיד, כי כל איש אורב לכספו, וכל בני ביתו בם מרגלים וגנבים בעיניו.

העלילות המעוררות צחוק הן תוצאות הסִּכְלוּת, הַזָרוּת, הַלֵּצָנוּת, הַחִדּוּד, הַהִתּוּל, או הַתְּמִימוּת של הנפשות הפועלות.

אחרית הקומדיה היא תמיד או תוחלת נכזבה, או הַפְתָּעָה הבאה על ידי התנגשות-פתאם של נפשות ומקרים, בדעת או במקרה, הַמְשַׁנִּים פתאם את מצב הדברים כמו שהיה או מאשר חִכּוּ שיהיה.

הַכִּילַי121

מֶחֱזָה שְׁלִישִית

הַרְפַּגּוֹן ( הכילי ) לַפְלֵשׁ ( המשרת של בנו ).

הַרְפַּגּוֹן: צא לך מזה כרגע בלי שום טַעֲנָה וּמַעֲנֶה! סורה מנגד עיני, נבל בַּנְּבָלִים, בליעל בן בליעל?

לַפְלֵשׁ ( לנפשו: ) הֲיֵשׁ עוד בעולם נפש רעה כנפש הזקן הארור הזה? אין זאת כי אם השטן בעצמו שוכן בקרבו.

הַרְפַּגּוֹן: העודך מְרַטֵּן122 שם?

לַפְלֵשׁ: מדוע זה יגרשני אדוני?

הרפגון: העוד תָּעז, בן בליעל, לשאלני מדוע ולמה? הלא מזה, פן אַכְּךָ נפש!

לפלש: מה פשעי ומה חטאי לאדוני?

הרפגון: פשעך וחטאך, כי רוצה אני לְהִפָּטֵר ממך.

לפלשׁ: אדוני, בנו צוה לי להַמְתִּין לו פה.

הרפּגון: צא והַמְתֵּן לו בחוץ, ואל תעמד פה כדָרְבָן נטוע, לראות ולהתבונן אל כל הנעשה בחדרי ולהשתמש בזה לַהֲנָאָתֶךָ. איני רוצה שֶיִּמָּצֵא תמיד בביתי מרַגֵּל ובוגד, הלוטש את עיניו הארורות אל כל מה שאני עושה, על כל מה שיש לי, ובוחש ובודק בכל פנות החדר, אולי יצליח לגנב דבר מה.

לפלש: בשם הַשֵׁד, מה ואיך אפשר לגנב מאדוני, הסוגר הכל על מַסְגֵּר ועומד על המשמר יומם ולילה?

הרפּגוֹן: אני רוצה לסגר מה שאני מוצא לטוב, ולעמד על המשמר כטוב בעיני. ואתה, נבל, האינך גם אתה אחד מאלה הלוטשים עיניהם לי כִּמְרַגְּלִים ואוהבים להתחקות על כל מעשי? ( לנפשו: ) חושְׁשַׁנִּי מאד אם לא נודע לו כבר על דבר כספי. ( בקול: ) האינך מֻכְשָׁר לְסַפֵּר לאחרים, כי טמנתי לי פה כסף?

לפלש: הוֹי, האמנם טמן פה אדוני כסף?

הרפּגוֹן: לא, בליעל! זאת לא אמרתי! ( לנפשו: ) רבונו של עולם! הן אפשר להשתגע מהם! ( בקול ) אני אומר אך זאת, כי בן בליעל כמוך יוכל לסַפֵּר לַכֹּל גם דברי שקר כאלה.

לפלש: הוי, ומה זה נוגע לי אם יש לו או אין לו כסף? אני לא אֶצְטָעֵר גם אם לא יהיה לו מאומה.

הרפּגוֹן ( מרים את ידו להַכּוֹת את לַפְלֵש על הלחי ): העוד תָּעֹז להִתְוַכֵּחַ עמדי? חכה נא רגע ואכתב לך את דבריך אלה על פניך הנבזים. צא לך אפוא מזה!

לפלש: טוב, אני יוצא.

הרפּגוֹן חכה! האם לא לקחת מפה דבר-מה?

לפלש: ומה היה לי לָקַחַת מפה?

הרפּגוֹן: גש נא הנה, הַרְאֵנִי את ידיך.

לפלש: הֵא לך יָדָי.

הרפּגון ( מראה על מכנסי לפלש ): האם לא שמת בכיסיך אלה דבר מה?

לפלש: יחַפֵשׁ נא אדוני וימצא.

הרפּגוֹן ( במששו בכיסיו ): המכנסים הרחבים האלה הם ממש מְעָרוֹת גַּנָּבִים, וראויים הם להערות את בעליהם – לִתְלִיָּה.

לפלש ( לנפשו ) לַעֲזָאזֵל ילכו כל הכילים והכִּילוּת יחד.

הרפּגוֹן כיצד? מה זאת אמרת?

לפלש: מה אמרתי?

הרפּגוֹן: כן, מה זאת אמרת על הכילים והכילות?

לפלש: אמרתי: לעזאזל ילכו כל הכילים והכִּילוּת יחד.

הרפּגוֹן: למי זה כִּוַּנְתָּ בדבריך אלה?

לפלש: להכילים.

הרפּגוֹן: ומי הם הכילים האלה?

לפלש: נבזים ושפלים.

הרפּגוֹן: אבל למי אתה מְכַוֵּן בדבריך אלה?

לפלש: ומה זה נוגע לאדוני?

הרפּגוֹן: לי נוגע, מה שנוגע לי.

לפלש: אולי חושב אדוני כי כִוַּנְתִּי לכבודו?

הרפּגוֹן: אני חושב מה שאני חושב, אבל אני רוצה לדעת למי רומזים כל דבריך אלה.

לפלש: למי? – לכובעי!

הרפּגוֹן: ואני – אני ארמז לך תֵּכֶּף על ראשך!

לפלש: הימנעני אדוני מִקלל את הכילים?

הרפּגוֹן: לא, אבל מָנוֹעַ אמנעך מדבר בביתי דברי נבלה וחֻצְפָּה. הס!

לפלש: לא קראתי בשם איש.

הרפגוֹן: הס! פן אודיעך את ידי.

לפלש: “כל השוטים יֵצְאו מן המרחץ”.

הרפּגוֹן: הֲתֵאָלֵם לסוף?

לפלש: מֻכְרָח אני.

הרפּגוֹן: ( נאנח: ) אח, אח!!

לפלש: ( מראהו את כיס חָזִיָתוֹ ) הנה, אדוני, עוד כיס אחד.

הרפּגוֹן: מהר אפוא והוצא בטרם אֲחַפֵּשׂ.

לפלש: מה?

הרפּגוֹן: מה שלקחת ממני.

לפלש: אבל לא לקחתי מאומה.

הרפּגוֹן: בודאי?

לפלש: בודאי.

הרפּגוֹן: לך אפוא לעזאזל!

לפלש: אך זוהי פרידה יפה.

מֶחֱזָה רְבִיעִית

הַרְפַּגּוֹן לבדו.

הַרְפַּגּוֹן: המשרת הבליעל הזה עומד לי תמיד לשטן; הוי, קצתי בחיי מפני הכלב הנבזה הזה. אמנם לא דבר קל הוא לשמר פה הון רב כזה: אשרי האיש היודע לִגְנז את כספו בפנה בטוחה, ואינו משאיר בידו אלא די הוצאותיו. ואני – נבוך אני מאֹד למצא בביתי פנה בטוחה באמת; בארונות-הברזל איני מאמין, וחלילה לי לבטח בהם. ארון-הברזל הוא אך “יצר-הרע” של הגנבים, בו ישלחו ידם בראש.

מֶחֱזָה חֲמִישִית

הַרְפַּגּוֹן, קְלִיאַנְטְ בּנו וֶאֱלִיזָה בתו עומדים בירכתי הבית ומדברים בלחש.

הַרְפַּגּוֹן (החושב כי לבדו הוא בבית): ובכל זאת איני יודע אם טוב עשיתי בטָמְנִי בגני את עשרת אלפי הזהובים שקבלתי אתמול; עשרת אלפים זהובים בזהב הוא סך הגון מאד, ש…. ( הוא נושא את עיניו ורואה פתאם את בנו ואת בתו: ) הה: אֵלִי! הנה גליתי להם את סודי! בחרדתי הָרַבָּה לכספי דברתי לנפשי בקול. ( לבנו ולבתו: ) הֲבָאתֶם זה כבר הנה?

אֱלִיזָה: עתה באנו.

הרפּגוֹן: השמעתם?

קְלִיאַנְט: מה, אבא?

הרפּגוֹן: פה –

אליזה: מה?

הרפּגוֹן: מה שאמרתי זה עתה.

קליאנט: לא.

הרפּגוֹן: בודאי שמעתם!

קליאנט: סלח נא, אבא, לא שמענו דבר.

הרפּגוֹן: רואה אני בכם ששמעתם מלים אחדות. ואנכי אמנם דברתי עם לבבי כמה קשה בימים האלה לקבץ מעט כסף. ואמרתי: אשרי האיש שעשרת אלפים זהובים מונחים לו בכיסו.

קליאַנט: אנחנו לא חפצנו להפריעך ממחשבותיך.

הרפּגוֹן: רוצה אני אך להגיד זאת לכם, לבל תטעו בדברי לחשב, כי אני הוא האיש שיש לו עשרת אלפים זהובים.

קליאַנט: אין אנו מתערבים בַּעֲסָקֶיךָ.

הרפּגוֹן: הוי, מי יתן והיו לי באמת עשרת אלפים זהובים.

קליאַנט: אינני חושב –

הרפּגוֹן: אז היה באמת טוב מאד.

אליזה: אלה הם דברים ש….

הרפּגוֹן: זה לא היה מיֻתָּר לי כלל.

קליאַנט: אני חושב כי….

הרפּגוֹן: זה היה יכול באמת להיטיב את מצבי.

אליזה: הלא אתה….

הרפּגוֹן: ואז לא אתאונן עוד על הימים הרעים.

קליאַנט: אבל, אבא, הלא באמת אין לך כל סבה להתאונן. הכל יודעים כי יש לך כסף רב.

הרפּגוֹן: כיצד? יש לי כסף רב? שקר בפי האומר זאת! כן, אין שקר גדול מזה; אך נבלים הם המעבירים שמועות כאלה!

אליזה: אל נא יחר לך ככה, אַבָּא!

הרפּגוֹן: מה רע ומר, כי בני ובתי, עצמי ובשרי, בגדו בי ויהיו לי לאויבים! – – –

מַעֲרָכָה רְבִיעִית, מֶחֱזָה שְבִיעִית

הַרְפּגּוֹן רץ בגן אנה ואנה כמשגע וצועק:

הה, חוסו נא, חוסו נא עלי, ואמרו לי מי הוא. אהה! כלם מביטים עלי ולועגים לי! – בודאי קבל כל אחד מהם חלק מן הגנבה. הוי, מהרו מ____, שוטרים, חוקרים, שופטים, מעַנִּים, תַּלְיָנִים! את כל העולם אצוה לתלות ואם איני מוצא את כספי, אֶתָּלֶה בעצמי באחרונה! – – –

ג. הַמַּחֲזֶה

מציג על הבמה עלילה לקוחה מן החיים הרגילים, אשר תעיר מ____123 רגשי עצב ורגשי שמחה.

עבור המחזה שואף לאיזו מַטָּרָה, ובפגשו מכשולים ומפריעים על דרכו, הוא מ____124 יכלתו להתגבר עליהם. יש שחפצו יצלח בידו והשיג את מטרתו; יש ____125 בראותו את המכשולים, כי גברו ממנו ועזב את חפצו: יש אשר יוכל להתגבר במלחמתו עם מתנגדיו. הנה כי כן המחזה הוא בינוני בין הטרגדיה ובין הקומדיה. הנפשות הפועלות בו הן, כמו בקומדיה, בינוניות, אבל שאיפותיהן ועלילותיהן ____126 מעוררות צחוק, להפך, הן רציניות וחשובות; גם המפריעים והמכשולים אינם ערך, אף כי אינם גדולים מאד כמו בטרגדיה. לדוגמה נזכיר את המחזה"127.

הערה, מלבד שלשת חלקים הראשים של הדרמה המובאים למעלה יש עוד שני מיני ___128: הַמֵּילוֹדְרַמָּה והאָפֵּירָה. הראשונה היא מחזה, ששיחות הנפשות הפועלות בו באות. ____129 מַתְאֶמֶת לתכנן. השניה היא מחזה-תוגה, או מחזה-שעשועים, המֻּצָּג על הבמה שהנפשות הפועלות אינן מדברות, כי אם משוררות בלוית מנגינות המוסיקה.

12. הַשִּׁירָה הַתּוֹרִיִּית

השירה התוריית פונה אל הדעת (הדמיון והַשֵּׁכֶל) של הקורא, להעיר ולעורר בלבבו דעת דברים או מושגים נאצלים ודמיונות נעלים. בשירים תוריים טוב להעיר את הרגש רק במדה שתועיל להַכָּרַת המושגים הַמְתֹאָרִים.

השירה התוריית תֵּחָלֵק לשירה מְתָאֶרֶת, מְמַשֶּׁלֶת, שוֹפֶטֶת וּמוֹכִיחַה.

א. הַשִּׁירָה הַמְתָאֶרֶת

השירה המתארת נותנת להקורא מושג ממראות הטבע הגדולים והנהדרים, ומטבע היצורים השונים המעוררים השתוממות והתפעלות.

בשירה המְתָאֶרֶת מביע המשורר מושגים נעלים ונאצלים מן המחזה המתֹאָר, ועם זה הוא מביע גם את רעיונותיו ודעותיו הוא.

שירה מתארת נפלאה היא השירה “בָּרְכִי נַפְשִׁי” בתהלים ק"ד.


הַדַּעַת וְהַמָּוֶת

מַסְוֶה אוֹר הַשֶׁמֶשׁ הִנֵּה הֵסִירוּ

הַכּוֹכָבִים עַתָּה מֵעַל פָּנֵימוֹ,

רָאוּ כִּי הָלְכָה, יָצְאוּ וַיָּאִירוּ, –

מָה-רַב הֲמוֹנָם, מֶה-עָצְמוּ רָאֹשֵימוֹ!

אֵין מִסְפָּר, אֵין קֵצֶה, אֵין סוֹף, אֵין חֵקֶר –

שָׁוְא כָּל עֲמַל סוֹפֵר, כָּל תֹּכֶן שֶקֶר!

שָׁמַיִם וּשְׁמֵיהֶם אִם גָּאֹה גָאוּ

וּמְרוֹמֵי הַמְּרוֹמִים עַד אֵין קֵץ סֶלָה,

כַּיַּמִּים מַיִם כּוֹכָבִים מָלָאוּ,

וּלְסָפְרָם וּלְחָקְרָם כָּל רוּחַ עָמֵלָה;

וּסְפֹרוֹת כָּל פֶּה כָּל לָשׁוֹן הִבִּיעוּ

לִסְפֹּר הָאֶחָד בָּם עוֹד לֹא הִגִּיעוּ.

וּבְגָדְלוֹ אִישׁ מֵהֶם יַחְפִּיר שִׁמְשֵּנוּ

עִם כָּל הוֹלְכֵי מִסָּבִיב לָהּ יָחַד.

וּלְרֹב גָּבְהָם הֵן תֶּחֱרַד נַפְשֵׁנוּ,

וּלְמֶרְחָק בֵּינוֹתָם יֹאחֲזֶנָּה פָחַד;

יִכְשַל כָּל לָשׁוֹן מֵהַגִּיד כָּל אֵלֶּה,

הַסְּעִיפִים יִיעָפוּ, גַּם כָּל לֵב יֵלֶא.

בֵּין נַעֲרָצִים רָצִים כַּחֵץ שָׁלוּחַ

הֲמוֹנִים אֵלֶּה אַדִּירֵי שָׁמַיִם,

רָצָה גַּם אָצָה כָּאָבָק בָּרוּחַ

הַקְּטַנָּה הַצְּעִירָה אֶרֶץ הַמַּיִם;

מִי הָעָשׁ הַחַלָּשׁ יִרְחַשׁ עָלֶיהָ –?

הָאָדָם! – הַקָּט, הַדַּל בִּילָדֶיהָ.

הַקָּטָן הַזֶה הֵן הוּא הַיּוֹדֵעַ

הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶה וּמְלוֹאֵימוֹ,

אַךְ הוּא הַמַּכִּיר גַּם מַבְדִּיל בֵּינֵימוֹ;

יָחוּשׁ וִישָׁעֵר גַּם יִזְכֹּר לָדַעַת,

חוֹשֵׁב וּמַשְׂכִּיל אֶל כָּל לוֹ מִשְׁמַעַת.

דַּעְתּוֹ מֵחוֹל הַדַּק עַד הַרְרֵי אָבֶן,

מִצִּיץ אֵזוֹב עַד אַרְזֵי אֵל מַגַּעַת,

מִכַּנְפֵי גוֹבַי עַד גַּב הָרְאֵם יָבֶן,

מִקְּטֹן גֵּז גֶּבֶר עַד נֶפֶשׁ יוֹדַעַת;

מֵאֲבַק שַׁחַק עָפָר וּרְסִיס הַמָּיִם

עַד כּוֹכְבֵי שַׁחַק אֲבַק הַשָּׁמָיִם.

***

וּמָה עוֹד לֹא יֵדַע זֶה הַיּוֹדֵעַ?

עַל מִי לֹא יָבֶן, עַל מִי לֹא יָשִׂיחַ?

אֶת זֶה הוּא רוֹאֶה, אֶת זֶה הוּא שׁוֹמֵעַ,

זֶה טוֹעֵם וִימַשֵּׁשׁ, אֶת זֶה יָרִיחַ;

וּכְנָפַיִם יַעַשׂ לוֹ עוֹד מֵאֵלֶּה,

לָעוּף עַד הָרֹאשׁ אֲבִי כָל הַפֶּלֶא.

וּבְכֵן הוּא יֵדַע גַּם אֶת סוֹד הַנֶּצַח,

גַּם כָּל אֲשֶׁר מֵעַל כֹּחוֹ לָדַעַת;

אֲבָל עוֹד אַחַת יֵדַע – שׁוֹד וָרֶצַח! –

עוֹד אַחַת יֵדַע – כָּל לֵבָב קֹרַעַת! –

הֵן זֶה הַיּוֹדֵעַ – הוֹי אֵיד עַצָּבֶת! –

יֵדַע – וּבְדַעַת זוּ – גַם אֶת הַמָּוֶת.

***

יֵדַע, כִּי דַּעַת מוֹתוֹ הוּא מוֹתֵהוּ,

כִּי אֵין מָוֶת לַאֲשֶׁר לֹא יֵדָעֶנּוּ;

כָּל חַי זוּלָתוֹ לֹא יֵדַע קִצֵּהוּ,

וּבְמוֹתוֹ אַךְ יֶחֱלֶה – אַחַר אֵינֶנּוּ;

אַךְ אִישׁ הוּא יוֹדְעוֹ, אַךְ הוּא הַמֵּת סֶלָה,

מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד שׁוּבוֹ לִשְׁאוֹלָה.

כִּי מַה-זֶה הַמָּוֶת? – אַךְ תֹּם הַחַיִּים

כָּל רִגְעֵי חַיָּיו יִרְאֶה כִּי יָסוּפוּ;

עַל כֵּן כָּל רֶגַע מוֹתוֹ לָעֵינַיִם,

כִּי חַיָּיו וּרְגָעָיו יַחְדָּו יָעוּפוּ,

וּבְרֵאשִׁיתוֹ אַחֲרִיתוֹ יֵדַע גָּבֶר,

וּבְחַיָּיו – מוֹתוֹ וּבְבֵיתוֹ – הַקָּבֶר.

אד"ם הכהן לבנזון.

אֶל הַכּוֹכָבִים

אֶל פַאֲתֵי הַיָּמָה בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ,

וּכְשַׁחַק וָאָרֶץ לַיִל יַצִּיעַ,

וּלְרַגְלוֹ פָּשְׁטוּ דֻמִּיָּה וָאָמֶשׁ,

וַיֵּצְאוּ חוֹצֵץ כָּל צִבְאוֹת רָקִיעַ.

וּכְאִיֵּי זָהָב עַל יָם הַשָּׁמָיִם

יִשְׁאָפוּ, יִזְרָחוּ, יַחֲנוּ, יִסָּעוּ,

יֵלְכוּ, יִרְאוּ וִישׁוֹטְטוּ כָעֵינַיִים

עַל אֹרַח אֵין-קֵץ וּנְתִיב-לֹא-יָדָעוּ!

***

מִי זֶה אַתֵּמָה חֵיל נוֹרָא, חֵיל נָאוֹר!

אֵין קֵצֶה, אֵין סוֹף, אֵין רֵאשִׁית וּתְחִלָּה? –

הַאֲרָצוֹת הֵמָּה כָּל כּוֹכָב וּמָאוֹר?? –

אָבְדוּ עֶשְׁתְּנוֹתַי וּבְפִי אֵין מִלָּה! –

אוֹ רַעֲיוֹנֵי אֵל וּשְׁעִפֵּי אֱלֹהַּ

עַל סִפְרֵי שַׁחַק חֲקוּקִים אַתֵּמָה,

הַחֵקֶר עֶלְיוֹן וּבִינַת גָּבֹהַּ

יִמְצָא הַיּוֹדֵעַ לִקְרֹא בָהֵמָּה!?

***

אוֹ כִּי יִנְווּ בָכֶם נַפְשׁוֹת הַיְשָׁרִים

בֵּין עַרְבוֹת אוֹרְכֶם, בֵּין זָהֳרֵי צַחְצָחוֹת,

כִּי יִטְּשׁוּ אֶרֶץ בָּהּ מָוֶת וּקְבָרִים,

הִתְעַלֵּס בִּנְעִימוֹת נֶצַח וּשְׁמָחוֹת!

הוֹי, מִי אַתֵּמָה? לִפְנֵיכֶם אוֹחִילָה!

וּצְעִיף הַסֵּתֶר נָא קִרְעוּ מֵעֲלֵיכֶם!

עַל חֶבְיוֹן עֻזְּכֶם לוּ רֶגַע אָגִילָה,

לוּ שָׁדוּד אַף אֶפֹּל אֶל זִיק קַוֵּיכֶם!!

***

עֲנוּנִי נָא, עֲנוּנִי, שׁוֹכְנֵי רָמָה!

הֲלִיכוֹת עוֹלָם נָא עִצְרוּ כָּרֶגַע!

אֲהָהּ, קָצָה נַפְשִׁי בִּמְלֹא הָאֲדָמָה,

בָּה יֻלַּד אֱנוֹשׁ לֶעָמָל וָפֶגַע!

***

אֲהָהּ, פֹּה שִׂנְאַת דָּת מוֹרְאָה נִגְאָלָה,

עַל פִּיהָ אֵל חַנּוּן, בִּימִינָהּ חֶרֶב,

וּתְפַּלֵּל אַף תִּכְרַע עֵת תַּעַש כָּלָה,

וּבְשֵׁם אֵל סַלָּח תִּטְרֹף כִּזְאֵב עֶרֶב!…

תֵּבֵל זוּ בָּרָא אֵל כַּחֲרוֹן אַפַּיִם,

אָז הִשְׁלִיכָהּ מִפָּנָיו בַּחֲמַת קֶצֶף,

וַיַּרְא הַמָּוֶת וַיִּלְטֹש עֵינַיִם

וַיִּעַט אֵלֶיהָ בָּחֳרִי וָשֶצֶף,

וּבֵין צִפָּרְנָיו יֹאחֲזֶנָּה לָנֶצַח!

אָז גַּם הָאָסוֹן לָהּ חָרַק שִׁנַּיִם,

אֶל הָאָדָם מִהֵר חִישׁ בַּחֲמַת רֶצַח,

וִיעַנֶּה אוֹתוֹ כָּל עוֹדוֹ בַּחַיִּים! – – –

מיכה יוסף לבנזון

ב. הַשִׁירָה הַמְמַשֶּלֶת

I. השירה הממַשלת מורה על הדמיון שבין שני גופים או מחזות שונים.

עַל ̄ הַיְאוֹר ̄ יָ שַׁב ̄ הַנַּ ̄ עַר

צִיץ אָגַד לְנֵזֶר לוֹ;

וַיִּרְאֵהוּ, כִּי הַזֶרֶם

הוֹלִיכוֹ בִּמְחוֹל גַּלּוֹ.

וִימוֹתַי כֵּן-יַעֲבֹרוּ,

כִּמְרֻצַּת נָהָר אוֹזֵל;

וּנְעוּרַי גַּם הֵם יִמָּלּוּ

חִישׁ כְּמוֹ פְּאֵר נוֹבֵל.

(שילר בתרגום יוסף הלוי ).

II. אַלֵּגוֹרִיָּה קוראים לשירה ממַשֶּׁלֶת, שמשני הדברים הדומים זה לזה יתאר המשורר רק את האחד מהם ואת השני לא יזכיר כלל; אך בתארו את האחד ישימהו לסמל דמות השני.

צֵל צַלְמִי

מִבֵּין הַפְּרָחִים קָטַפְתִּי שׁוֹשַׁנָּה,

עוֹד יָפְיָה לֹא הוּעַם, עוֹדֶנָּה רַעֲנַנָּה,

עַל חַלּוֹן בֵּיתִי מִמֻּלִּי נִצֶּבֶת,

וּבְצִבְעֵי זֹהַר כָּל עַיִן מַרְהֶבֶת;

אַךְ יוֹם יוֹם אֶרְאֶה כִּי נָפְלוּ פָנֶיהָ,

כִּי כָהוּ הַצְּבָעִים, נָבְלוּ עָלֶיהָ,

שָׁוְא אַרְטִיב בַּדֶּיהָ, שָׁוְא אֶזְרֹק מַיִם,

וּכְבָר יָדַי נִתְּקוּ בָּה חוּט הַחַיִּים!….

מַנֶּה.


III. להאליגוריה יש עוד חלק חשוב מאד והובא:

הַמָּשָׁל

המשורר-המושל מתָּאֵר את הדומם, הצומח והחי, נותן בהם רוח ונשמה, שָׂם להם פה וּמְיַחֵס להם מעשים ועלילות המתאימים לטבעם ותכונתם, שיש להם והמתיחס להם, למשל: השועל – ערום, החמור – כסיל ועצל, הזאב – שוקק לטרף, הנמלה – חרוצה, הארז – נאה, הקנה – עָנָו, ועוד תכונות כאלה הנמצאות בנפש האדם. נושאי המשל הם סמל האדם, ועלילותיהם – סמל עלילותיו הרעות, שמקורן במדותיו ותכונות נפשו, תהפוכותיו ואִוַּלְתּוֹ, הנה כי כן תעודת המשל להורות דרכי החיים, ללמד מוסר, ולהעיר לב האדם על דרכיו.

המשל היה מאז ומעולם קנין חכמי עמנו ומליציו. עוד בראשית היות עם ישראל לגוי כבר השמיע יותם בן ירבעל את מְשָׁלוֹ הנעים מראש הר גריזים:

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.

(שופטים ט‘, ח’).

יהואש מלך ישראל שלח אל אמציה מלך יהודה לאמר:

הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן

לֵאמֹר: תְּנָה אֶת-בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה.

(מלכים ב‘, י"ד, ט’).

גם בספרות התלמוד והמדרשים אנו רואים כי המשל היה חביב מאד לחכמי עמנו; ורבי מאיר, אחד התנאים הגדולים, עסק הרבה במקצוע זה, כאמוּר ( בסוטה מ"ז ): “שלש מאות משלי שועלים היו לרבי מאיר”, “משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים”. כאשר ספרו בִּשְׁבְחוֹ של רבי יוחנן בן זכאי אמרו עליו ( ב“ב קל”ד ): "שלא הניח כו' שיחת דקלים (משלים מחיי הצומח) מִשְׁלוֹת כובסים ומשלי שועלים. גם את הלל הזקן שִׁבְּחוּ, כי למד גם "שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות ומשלות " ( מס' סופרים פט“ז ה”ט ).

בראשונה נכתבו המשלים בשפה פרוזית, אך אחרי כן שמו המושלים עליו מַעֲטַה השיר להגדיל יפיו ונעמו.

המשל על פי תכונתו דורש לבל יִזָכֵר הנמשל, כי אם שיובן מאליו; אבל יש גם שיבוא הנמשל בראשית המשל או בסופו.

הָאַיִל

בִּמְסִבֵּי הַר הַגִּלְעָד בִּנְאוֹת עֵשֶׂב,

הִרְבִּיץ רֹעֶה עֶדְרֵי בָקָר וָכֶשֶׂב,

וּכְדָבְרָם כָּל הַיּוֹם רָעוּ, שָׂחָקוּ;

וּבְעֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה בִּקְרֹב הַלַּיִל,

וַיחֲלֵּל בֶּחָלִיל – אָז חִישׁ נִזְעָקוּ,

פָּרִים עִם עַתּוּדִים, שֶׂה, עֵז וָעֵגֶל,

אִישׁ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ, אִישׁ תַּחַת הַדֶּגֶל;

וּכְשַׂר צָבָא נָשָׂא אֶת רֹאשׁ הַחַיִל,

אֶחָד לֹא נֶעְדַּר, בִּלְתִּי אִם הָאַיִל

לֹא אָבָה שְׁמֹעַ לַחֲלִיל רֹעֵהוּ,

מֵאֵן לִנְטשׁ רִבְצוֹ, אָהַב מִרְעֵהוּ,

עַד כִּי עוֹרֵר הָרֹעֶה עָלָיו שָׁבֶט.

וַיִּתְאַנַּף הָאַיִל בּוֹ וַיֹּאמֶר:

חִישׁ כְּמוֹ פְּאֵר נוֹבֵל.

– עַם מְרִי הָאָדָם, דּוֹר כַּעַס וָמֶמֶר,

הַזֹרֵעַ בָּם לִצְדָקָה יֹאכַל פְּרִי-כַחַשׁ!

הֲכִי בֶן-בּוּז אָנִי כִּי בַמַּקֵּל אֵחָבֶט?

הֲלֹא אַיִל אָנֹכִי, רָם הַיַּחַשׂ!

אָבִי כַּבִּיר כֹּחַ לֵב וּגְדָל-רוּחַ

(יָבֹא שָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ יָנוּחַ!)

הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לָמוּת שָׁם בַּמִּזְבֵּחַ,

בִּמְקוֹם אֶל אָבִיךָ הוּכַן מַטְבֵּחַ.

גַּם עוֹד הַיּוֹם עֵת כִּי תִצְּקוּ לַחַשׁ,

תַֹּזְכִּירוּ אֶת אָבִי נִשְׂרַף לָאֵפֶר,

בַּעֲבוּר לַחַיִּים תֻּחַקּוּ בַּסֵּפֶר.

"אֲבַל כָּךְ הֲנִמְצָא דָּבָר טוֹב אֶחָד,

כִּי תַחְפֹּץ הִכָּבֵד וּתְבַקֵּשׁ נַחַת?!"

– אֲנִי? הֲלֹא אָבִי הוּא הֹעֲלָה תַּחַת…

"יָדַעְתִּי כֹל, דָּבָר מֶנִּי לֹא נִכְחַד;

"אֲבָל אַתָּה בְנַפְשֶׁךָ

“מֶה עָשִׂיתָ וַאֲכַבְּדֶּךָ?”

– אָנֹכִי? לֹא דָבָר! – "כִּי אָז הִסְכַּלְתָּ

לִדְרֹש שָׂכָר וּמְאוּמָה לֹא פָעַלְתָּ;

אָבִיךָ עָשָׂה טוֹב יִנְחַל תִּפְאֶרֶת,

גַּם הַיּוֹם זִכְרוֹ אִתָּנוּ מִשְׁמֶרֶת;

אַךְ אַתָּה אֵיל-צֹאן, טוֹב-בָּשָר וָמֹחַ,

רַק הֵאָכֵל צָלִי תִּצְלַח צָלוֹחַ".

***

אֵילֵי הָאָרֶץ הָרַבִּים אִתָּנוּ.

הָאוֹמְרִים: כָּבוֹד וִיקָר הָבוּ לָנוּ,

כִּי אֲבוֹתֵינוּ פָּעֳלֵימוֹ הִגְדִּילוּ!

בְּנֵי אֵלִים! מַה-יַּמְרִיצְכֶם הַיַּחַשׂ,

אִם אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם כַּחַש?

וּמֵתִים לַחַיִּים מַה-זֶּה יוֹעִילוּ?

י.ל. גרדון.

יש שישתמש המשורר-המושל באיזה מקרה הסטורי בתור משל, כאשר נראה במשל הנפלא המובא בזה:

אֲדֹנִי-בֶזֶק

בְּבֵית מִדּוֹת בַּעֲלִיָּה מְרֻוַּחַת

מְקֻטֶּרֶת מֹר, חֲטוּבַת אֵטוּן מִצְרַיִם,

עוֹמֵד שֻׁלְחָן מָלֵא נַחַת –

אֲדֹנִי-בֶזֶק אוֹכֵל בַּצָּהֳרָיִם!

שָׂרָיו רֹאֵי פָנָיו עַל כַּנָּם יַעֲמֹדוּ –

שַׂר הַמַּשְקִים, שַר הָאוֹפִים, שַׂר הַטַּבָּחִים;

סָרִיסִים וּמְשָׁרְתִים יִדֹּדוּ, יִדֹּדוּ,

יָבִיאוּ כָל מַאֲכַל תַּאֲוָה וּזְנֵי מֶרְקָחִים,

יָבִיאוּ הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים,

מַטְעַמִּים מִמַּטְעַמִּים שׁוֹנִים,

צָלִי וָנָא וּמְבֻשָּׁל בַּמָּיִם,

מִבַּהֲמוֹת אֶרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמָיִם.

וּכְלָבִים עַזֵי נֶפֶש

רוֹבְצִים עַל הַמַּרְצֶפֶת,

פִּיהֶם פָּעֲרוּ וְנַפְשָׁם שׁוֹאֶפֶת

לַחֲטֹף עֲצָמוֹת וְשִׁירַיִם,

אֲשֶר יַשְׁלִיךְ לָהֶם רַבָּם

הָעוֹמֵד עַל גַּבָּם;

עִמָּם שׁוֹכְבִים עַל הָאֲדָמָה

שִׁבְעִים מְלָכִים שְׁבוּיֵי מִלְחָמָה,

בְּהוֹנוֹת רַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים,

וּבִגְלַל זֶה הֵם נִלְחָצִים

לְלַקֵּט תַּחַת שֻלְחַן אֲדֹנָם

לִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנָם.

אֲדֹנִי-בֶזֶק אָכַל לָשׂבַע;

עַתָּה הִנֵּה הוּא, עוֹדֶה גָאוֹן וָגֹבַהּ,

מִתְעַלֵּס לִזְרֹק עֲצָמוֹת

אֶל הַנְּשָׁמוֹת

הָרוֹבְצוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

פִּתְאֹם קָם שָׁאוֹן, נִשְׁמַע קוֹל בַּכֹּחַ:

הַכְּלָבִים הֵחֵלוּ לִנְבֹּחַ

וַיִּשְׁכוּ בְשִׁנֵּיהֶם

אֶת הַמְּלָכִים שִׁכְנֵיהֶם,

עַל לָקְחָם גַּם הֵם מִן הַנְתָחִים הָעֲרוּכִים

עַל הַקַּרְקַע לִפְנֵיהֶם.

וַיִתְאוֹנְנוּ הַמְּלָכִים הַנְּשׁוּכִים

רַע בְּאָזְנֵי אֲדֹנֵיהֶם:

"הַבִּיטָה בְעָנְיֵנוּ,

וּמִיַּד כְּלָבֶיךָ הַצִּילֵנוּ!"

וַיַּעֲנַם אֲדֹנִי-בֶזֶק:

"אַתֶּם הָרְשָׁעִים וּכְלָבַי צַדִּיקִים;

הֵן מֵאִתְֹּכֶם יַגִּיעַ לָהֶם נֵזֶק,

וּבְכֵן הֵם הַנִזּוֹקִים וְאַתֶּם הַמַּזִּיקִים".

וַיַעֲנוּהוּ הַמְּלָכִים דְּבָרִים נִמְרָצִים:

"אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם הָאָשָׁם בָּנוּ,

כִּי עַד הֲלוֹם בָּאנוּ,

לְהִתְרַפֵס בַּאֲבָרִים מְקֻצָּצִּים

תַּחַת שֻלְחָנֶךָ,

לֶאֱכֹל לֶחֶם חֶסֶד עִם כְּלָבֶיךָ?

הֵן אַתָּה עָלֵינוּ עָלִיתָ,

בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ אוֹתָנוּ דִכִּאתָ,

אֶת רָאשֵׁינוּ רִצַּצְתָּ,

וּבְהוֹנוֹת יָדֵינוּ קִצַּצְתָּ,

וַתִּתְּנֵנוּ בַסוּגַר בָּאזִקִּים,

עַד כִּי לֹא נוּכַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה,

לִמְצֹא לָנוּ צֵידָה, –

וּבַמֶּה אֵפוֹא יָפֶה כֹחַ

הַכְּלָבִים לִנְשֹׁךְ אוֹתָנוּ וְלִנְבֹּחַ?

יָקוּמוּ נָא אֲנָשִׁים צַדִּיקִים

– אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה בְּדוֹרֵנוּ! –

יָבֹא

כָּל אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בִּלְבָבוֹ,

יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ

וּבֵין נוֹשְׁכֵינוּ,

מִי הַנִּזוֹקִים וּמִי הַמַּזִיקִים?!

הנ"ל.

ג. הַשִּׁירָה הַשּׁוֹפֶטֶת וְהַמּוֹכִיחָה

השירה השופטת מתָאֶרֶת איזה עצם או איזה רעיון, ומַרְאָה לדעת את ערכו לטובה או לרעה.

השירה השופטת נחלקת לסעיפים שונים, והם: הָאֶפִּגְרַם, מְשַׁל חָכְמָה, הַסַּטִירָה, הַמִּכְתָּם וְהַחִידָה.

I. הָאֶפִּגְרַם

השם הזה הֻנַּח בראשונה בשפת יון על כְתבֶת-מַצֵבָה בחרוזים, שתָּכנה היא באור ערך הדבר, או האיש, שֶׁלְּזִכְרוֹ הציבו את המצבה; אך אחרי כן הָשְׁאַל השם הזה לכל שיר קצר המתָאר איזה עצם, על פי רֹב את האדם הפרטי, או אנשים מספר, על פי תכונותיו המיֻחָדות, ומהַלֵּל או מחַלֵּל אותו ברצינות או בהִתּוּל.

בתלמוד אנו מוצאים אפגרם, אשר נשא בר קפרא על אַמְתָא דרבי יהודה הנשיא, אשר משלה בביתו והטילה אימה על כל החכמים הזקנים ועל התלמידים הצעירים יחד:

שְׁאוֹל מִשָׁמַיִם נִשְׁקָפָה,

הוֹמִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ,

מְפַחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְּנָפָיִם;

רָאוּהָ נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ,

וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ,

הַנָּס יֹאמַר: הוֹ, הוֹ!!

וְהַנִּלְכָּד נִלְכַּד בַּעֲוֹנוֹ.


על מות ר' יצחק אַלְפַסִּי

̄ הָ ̄ רִים ב ְּ ̄ יוֹם ̄ סִי ̄ נַי לְ ̄ ךָ ̄ רָ ̄ עָ ̄ שׁוּ,

כִּי מַלְאֲכֵי הָאֵל בְּךָ פָגָשׁוּ,

וַיִּכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלֻחוֹת לִבֶּךָ

וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ.

ר' יהודה הלוי.

** על רבי שלמה יצחקי (רש"י)**

כּוֹכָב דָּרַךְ

מִצָּרְפַתָּה

מַחֲנֶה עָרַךְ


בּוֹ כָּל צָמֵא

נֹפֶת מֵימֵי,

מִתְקוֹ שָׁתָה;


שָּׁם לַתּוֹרָה

עַל כֵּן נִקְרָא


אבן עזרא.

ליפיפיה אחת.

עַל צַוָּארֵךְ,

וּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ,

יֵשׁ לְבָרֵךְ:

“יוֹצֵר אור וּבוֹרֵא חשֶׁךְ”

הנ"ל.

על מצבת

כָּלְבִּי אִישׁ כִּילַי.

כָּלְבִּי אִם יִיקַץ בַּקֶּבֶר,

יֹאחֲזֵנוּ פַּחַד וְאֵימָה:

מִלַּחְמוֹ לֹא פָרַס לַגֶּבֶר

וּמִבְּשָׁרוֹ תֹאכַל הָרִמָּה.

יהודה ליב יטליש.

במות גדעון קְשֵׁה הלב.

עַד לֵב הַשָּׁמַיִם תִּבְנוּ לוֹ מַצֵּבָה,

מִמֶּרְחָק יְיֵדָע הָעוֹבֵר אֶת הָאֶבֶן,

וּבְצִפֹּרֶן שָׁמִיר תְּהִי עָלָיו כְּתוּבָה:

עֵד הַגַּל הַזֶה כִּי לִבּוֹ הָיָה – מֵאָבֶן.

הנ"ל.

II. מְשַׁל-חָכְמָה

משל-החכמה (בשפת העמים גְּנוֹמָה) גם הוא שיר-משפט קצר, אבל לא על עצם ידוע כמו הָאֶפִּגְרַם, כי אם על מצב כללי בחיים, או על דעות ומושגים ידועים. לסוג זה נחשבים כל ספר “משלי שלמה” ן“בן סירא”.

רֹאשׁ גֶּבֶר כַּעֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה לַשֶּׂכֶל,

וּמִמְשַׁל פְּתַיוּת מְלֹא רַחֲבֵי גֵווֹ.

כְּסוּפָה וּסְעָרָה תַּחֲלֹף הָעֵת,

מֵרַעַשׁ לְרִכְבָּהּ כָּל-יָשָׁן יֻתָּץ,

וּמִמְּעִי מַפַּלְתּוֹ חֲדָשׁוֹת תַּצְמִיחַ.

חַסְדֵי אֱנוֹשׁ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה,

וּפְרִי רִשְׁעוֹ מִתְעָרֶה כָאֶרֶז.

לֹא-יִכְבַּד לָאִישׁ כִּלְאוֹ,

אִם יָשְׁרוֹ אָסוּר אִתּוֹ.

עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל בְּלֵב הָאָדָם הַתֹּפֶת וְהָעֵדֶן.

אֱלֹהִים יָצַר אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,

וְהָאָדָם בָּרָא לוֹ אֵל כִּדְמוּתוֹ.


עָמָל יְגָרֵשׁ מִבַּיִת חֶסֶר,

וּמִשְׁמֶרֶת לֹא-תִתְּנֶנּוּ לָשוּב.

אוֹי לַגֶּבֶר שָׂנוּא לַכֹּל,


אַךְ שָׁוְא הִתְהַלֶּלְךָ בִּכְבוֹד בֵּית אָבִיךָ,

אִם לֹא יוּכְלוּ הִתְהַלֵּל בְּךָ יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ.

יֵשׁ מַכְבִּיר לַכֹּל עֵצָה וּמוּסָר

עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לְנַפְשׁוֹ מְאוּמָה.

יהושע שטינברג.

יש שהמשורר משתמש בסגנון שיר, או משל-חכמה מְפֻרְסָם, לְכַוָּנָה אחרת ואז הוא נקרא “פָּרוֹדִיָה”.

אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עֲרֻמָּה,

וְסִכְלוּת לְבוּשָׁה שָׁנִים.

אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתֶךָ,

כִּי הַבִּינָה לֹא תַעֲשִׁיר אֶת בְּעָלֶיהָ.

דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים

עַל כֵּן – אֵינָם נִשְׁמָעִים.

הָלַךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל,

וַיֶּאֱלַף דַּרְכָּהּ – לָלֶכֶת אָט.

חֲנֹךְ לְנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ,

גַּם כִּי יַזְקִין – יִהְיֶה נָעַר.


וְלַחֲכָמִים גַּם עוֹלֵלוֹת לֹא הִשְׁאִירוּ.

צבי שרשבסקי.

אֵין הוֹלְכִים בְּמָמוֹן אַחַר הָרֹב;

אֲבָל הָרֹב הוֹלֵךְ אַחַר הַמָּמוֹן.

בְּלֵב נָבוֹן תָנוּחַ חָכְמָה,

וּבְקֶרֶב כְּסִיל תִּתְרוֹצֵץ.

בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְּסִיל,

וּבוֹטֵחַ בְּלֵב אֲחֵרִים – חֲמוֹר חֲמוֹרָתָיִם.

י.ח. טביוב.

III. הַסַּטִּירָה.

הַסַּטִּירָה, או שיר-הֲתוּלִים, מְתָאֶרֶת את מגרעות האדם ושחיתותיו ומרשיעהו ברצינות בהִתוּל חד ועוֹקֵץ, או מתלוצץ בו בהתול רך. הסטירה באה גם בשיר וגם בפרוזה. על פי רוב משתמש הסופר, או המשורר, הסטירי ב“אֵרוֹנִיָה”, לאמר: הוא מחָרֵף בשבחים והִלוּלִים ומהַלֵּל בחרפות וגדופים.

הַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה

הֵילִילוּ, הָרוֹפְאִים, עֶזְרָה בַקֵּשׁוּ:

הֶחֳלִי-רָע חָלָה, נֶאֱסַף אֶל עַמֵּהוּ!

הַרְבּוּ נָא צֳרִי, הַצִּילוּ חַיֵּיהוּ,

פֶּן יֶחֱרַב מַעֲיַנְכֶם, פֶּן תִּוָּרֵשׁוּ.


הַס! הַחֲלִיפוּ תִקְוָה, אַל תִּוָּאֵשׁוּ,

הֵן עוֹד חַי הַמָּוֶת, עוֹד כָּל חֵילֵהוּ,

עִמּוֹ, הָרוֹפְאִים, לַקָּצִיר תֵּצֵאוּ,

וּבִשְׂדֵה הָרְפָאִים שִׁבָּלִים לַקֵּשׁוּ.


אַךְ, הָהּ, מַה-תַּעֲשׂוּ אָז – עֵת יוֹם יַגִּיעַ,

וִיבֻלַּע הַמָּוֶת, יָמוּת לַנֶּצַח,

וּצְבָאָיו עִמּוֹ כָּל חֳלִי, כָּל רֶצַח –

אָן תִּקְחוּ אָז כֶּסֶף נַפְשְׁכֶם הַשְׂבִּיעַ?

אָן סוּס וָרֶכֶב, אָן לֶחֶם תִּמְצָאוּ?

הֵן מֵאֵין מָוֶת בָּרָעָב תִּגְוָעוּ.

י.ל. גורדון

רוֹפְאִים וּרְפָאִים

מַדּוּעַ זֶה נִגָּרַע מִכָּל גֶּבֶר?

דִּבְּרוּ הָרוֹפְאִים לָאֵל וַיִּתְאוֹנֵנוּ –

הֵמָּה פָעֳלֵיהֶם לַחַיִּים יִתֵּנוּ;

נַחְנוּ רַק נִיגַע לַמָּוֶת וָשֶׁבֶר.


לָהֶם יֵשׁ שֵׁם עוֹלָם, אַחֲרִית וָשֵׂבֶר,

וַאֲנַחְנוּ בַּחֹשֶׁךְ נִתְכַּס וּשְׁמֵנוּ;

לוּ גַם כַּנְּפִילִים נַפְלִיאָה מַעֲשֵׂינוּ,

הַיְסֻפַּר מֵהֶם בָּאֲבָדוֹן וָקֶבֶר?


צָדְקוּ דִבְרֵיכֶם – הָאֱלֹהִים עָנָמוֹ –

וַאֲנִי לֹא אֶעֱשֹׁק כָּל שִׁלּוּם וָשֶׂכֶר,

וּלְכָל עֲמַל אִישׁ כִּגְמוּל אֲשַׁלֵמָּה;

מִן הוּא וָהָלְאָה לַמֵּתִים כֻּלָּמוֹ

יִקְרְאוּ: “הָרְפָאִים” לִהְיוֹת לָכֶם זֵכֶר,

לַדַּעַת כִּי פֹעַל הָרוֹפְאִים הֵמָּה.

הנ"ל

תְּחִיַּת הַמֵּתִים

"חֲמָל-נָא, רַבִּי, יִכָּמְרוּ רַחֲמֶיךָ,

שׂוֹכֵר הָרֵחַיִם מֵעִיר כְּרֵתִים עַבְדֶּךָ,

שֹוֹכֵר הָרֵחַיִם זֶה שָׁנִים שֶׁבַע,

וְתִשְׁעָה עָשָׂר כֶּסֶף שִׁלַּמְתִּי לָרֶבַע

לַאֲדֹנֵי הָעִיר; וּבְכֵן הֶחֱיֵיתִי

אֶת נַפְשִׁי אֲנִי וְאֶת נַפְשׁוֹת בֵּיתִי

בְּצִמְצוּם בְּצִמְצוּם, עֹשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי,

כִּי לְעַבְדְּךָ, רַבִּי, אִשָּׁה וּבָנִים,

וּגְשָׁמִים מָעֲטוּ כָּל אֵלֶה הַשָּׁנִים,

וְאָנֹכִי הַקָּטָן בַּטּוֹחֲנִים הָיִיתִי;

אַךְ הִסְתַּפַּקְתִּי בִּמְעַט וָאֶהִי שָׂמֵחַ,

אַף רָעֵב מִבֵּיתִי לֹא שָׁלַחְתִּי אֹרֵחַ;

וּבְעֲלוֹתִי לְרַבִּי פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה,

מִבְחַר קִמְחִי וְסָלְתִּי הָיָה לְבֵיתוֹ לְמָנָה.

וּבְכָל זֹאת, הָהּ, כִּי רַבָּה הַצָּרָה!

אַף אֲדֹנֵי הָעִיר עַתָּה בִּי חָרָה,

וַתְּהִי הָעֵצָה הַיְעוּצָה

מֵאֵת הַ“פָּרִיץ” וְהַ“פְּרִיצָה”

לְגָרְשֵׁנִי בְחֶרְפָּה מִבֵּית הָרֵחַיִם,

אִם שְׂכָרוֹ לָרֶבַע לֹא אֲשַׁלֵם כִּפְלַיִם".


"וְעַתָּה, קְדוֹשִׁי, חֲמָל-נָא, חֲמֹל!

הֵן אַךְ בְּיָדְךָ, רַבִּי, לְהוֹשִׁיעַ לַכֹּל;

בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבְצִדְקָתְךָ הַגְדוֹלָה

הוֹרֵד-נָא אֶת הַ“פָּרִיץ” וְהַ“פְּרִיצָה” שְׁאוֹלָה;

וְאֶשָּׁאֵר אָנֹכִי עַל מְקוֹמִי כִּלְפָנִים,

בִּשְׂכַר זֶה שִׁלַּמְתִּי זֶה שֶׁבַע שָׁנִים. –

שֵׁם הַפָּרִיץ וָיְטְשַׁךְ בֶּן בֶּרְתָּהּ בַּנַּאס,

תֶּקְלָה בַּת אַגְנֵס שֵׁם אִשְׁתּוֹ הַמִּרְשַׁעַת,

שֵׁם אִמִּי פַּיֶּה וְשֵׁם עַבְדְּךָ לֶמֶךְ,

וּלְמִנְחָה לִקְדוֹשִׁי הֵבֵאתִי שַׂק קֶמַח".


וַיִּשְׁמַע הַצַּדִּיק וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו,

וַיִּפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר לְפָנָיו,

וַיַּבֵּט בּוֹ רֶגַע וַיֵּט אֵלָיו אָזְנַיִם,

וַיַּעַן: שִׁמְעָה, ר' לֶמֶךְ שׂוֹכֵר הָרֵחַיִם;

וֶיְטְשַׁךְ בֶּן בֶּרְתָּה בֶּן מָוֶת הִנֵּהוּ,

גַּם תֶּקְלָה בַּת אַגְנֵס אֵשֶׁת חֵיקֵהוּ,

וְעוֹד מְעַט וְהִנָּם בְּאֶרֶץ רְפָאִים;

כִּי רֶגַע זֶה נִשְׁלַח מַלְאַךְ הַמָּוֶת,

לְגָדְרָם בְּחֶרְמוֹ לְגֵיא צַלְמָוֶת - -"

וַיִּקְרָא ר' לֶמֶךְ: "הֶאָח, פִּלְאֵי פְלָאִים!

רַחֲמֶיָך רַבִּים, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא!

כִּי יָמוּתוּ לַשַּׁחַת אֵלֶּה הָרְשָׁעִים

לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים;

וַאֲנִי, הֶאָח! לֹא אוֹסִיף אַף גֵּרָה

לְיוֹרְשֵׁי נַחֲלָתָם" – אַךְ, הָהּ בַּלָּהָה!

הַצַּדִּיק קָפַץ מִכִּסְאוֹ בְּבֶהָלָה נוֹרָאָה,

וַיָּרָץ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּסְפֹּק כַּפַּיִם,

וַיֵּט אֶל סֵפֶר הַזֹּהַר שֵׁנִית אָזְנַיִם,

וַיַּקְשֵׁב רַב קֶשֶׁב וְכָל עַצְמוֹתָיו רָחָפוּ:

"הָהּ, רָעָה שָׁאַלְתָּ, פַּחַז כַּמַּיִם!

מִמּוֹת אֲדֹנֶיךָ לְךָ אַךְ רָעוֹת נִשְׁקָפוּ;

כִּי יוֹרְשֵׁי נַחֲלָתָם לֹא יֵדְעוּ חֲנִינָה,

כַּמָּוֶת יִשְׂנְאוּ כָּל יְהוּדִי תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

וְלוּ גַם אַלְפַּיִם תֹּאמַר לְשַׁלֵּם לְשָׁנָה,

מֵהָרֵחַיִם נַחֲלָתָם יְגָרְשׁוּךָ מְהֵרָה;

הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ וּכְבָר נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה!"


וַיִּבָּהֵל ר' לֶמֶךְ וַיֶּחֱרַד מְאֹד:

“יַהֲרֹג-נָא קְדוֹשִׁי גַּם אֶת אֵלֶּה עוֹד!”

"גַּם אֶת יוֹרְשֵי אֲדֹנֶיךָ! – הָרַבִּי קָרָא בְּזַעַם, -

הַאִם אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם אָמִית לְמַעַנְךָ הַפַּעַם?

וְלוּ גַם הֲמִּתִּים וְקָמוּ יוֹרְשֵׁיהֶם,

וְגַם הֵם יְגָרְשׁוּךָ, עוֹד יָרֵעוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם; -

אַחַת דִּבַּרְתִּי, כָּלָה וְנֶחֱרָצָה הָרָעָה,

שִׁחֶתְךָ, לֶמֶךְ, כִּי דָחַקְתָּ אֶת הַשָּׁעָה!"


וַיִּצְעַק ר' לֶמֶךְ צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה:

"מַתִּי! נִצְמַתִּי! הָהּ, רוּחִי נִשְׁבָּרָה!

תַּחַת בְּרָכָה, הָהּ, רַבִּי! הֵבֵאתָ אַךְ קְלָלָה,

הֵן טוֹב שַׁלְמִי כִּפְלַיִם מֵהִגָּרֵשׁ כָּלָה! –

הַחֲיֵה נָא אֶת אֲדֹנַי, לֹא עוֹד אֶחְפֹּץ בְּמוֹתָם –"

"אֲבָל מַלְאָךְ הַמָּוֶת כְּבָר עוֹמֵד בְּבֵיתָם,

וְאָנֹכִי מַה? הַאִם לְהָשִׁיבוֹ אוּכָלָה?" –

עָנָה הַצַּדִּיק בְּעַנְוָתוֹ הַגְּדוֹלָה.

וְרַבִּי לֶמֶךְ יִבְכֶּה וְיָגֹז אֶת רֹאשׁוֹ,

וְיִתְנַפֵּל אַרְצָה לְרַגְלֵי קְדוֹשׁוֹ,

וִיעוֹרֵר אֵבֶל מִסְפֵּד כַּתַּנִּים:

"הָהּ! אָנָה אֲנִי בָא עִם בָּנַי הַקְּטַנִּים!

רַבִּי, מוֹרִי וּקְדוֹשִׁי! רַחֵם נָא, חוּסָה!

הַחֲיֵה אֶת אֲדֹנַי! וָלֹא – וְאָמוּתָה,

אָמוּתָה פֹּה לְרַגְלֶיךָ, כִּי לָמָּה לִי חַיִּים,

בְּהִגָּרְשִׁי בְעָנְיִי מִבֵּית הָרֵחַיִם! –"


וַיִּתְעוֹרֵר הַצַּדִּיק וַיִּקְרָא: "לֹא, לֹא!

לֹא תָמוּת, לֶמֶךְ! אַךְ הֲיֵשׁ אִתְּךָ פֹּה,

מֵאָה וְאַרְבָּעִים קְשִׂיטָה כְּמִסְפַּר שְׁמֶךָ?"

“יֵשׁ, רַבִּי וּקְדוֹשִׁי, יֵשׁ וָיֵשׁ לְעַבְדֶּךָ!” –

"וּתְנָה וַאֲנַסֶּה עֲשׂוֹת פִּדְיוֹן מְהֵרָה,

אוּלַי עוֹד אוּכַל לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה,

אוּלַי עוֹד לַעֲצוֹר אֶצְלַח צָלוֹחַ,

בְּחֶרֶב הַמָּוֶת הוּחַדָּה לִטְבֹּחַ,

וְחַי אֲדוֹנֶיךָ וְחָיְתָה הַגְּבֶרֶת –

אֲבָל חוּשָׁה וָתֵן, כִּי הָעֵת עוֹבָרֶת".


וַיִּסְפֹר ר' לֶמֶךְ מֵאָה וְאַרְבָּעִים הַקְּשִׂיטָה,

וַיִּתְּנֵן לְרַבּוֹ, לֹא גָרַע אַף פְּרוּטָה;

וְהַצַּדִּיק הִשְׁמִיעַ אֲנָחוֹת נוֹרָאֹות

בְּקַחְתּוֹ הַכֶּסֶף לַעֲשׂוֹת הַפְּלָאוֹת,

וַיַּעַשׂ אֶת הַפִּדְיוֹן בִּבְכִי וּבִצְעָקָה,

וַיַּשְׁבַע בְּשֵׁמוֹת כָּל מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת…

וְרַבִּי לֶמֶךְ עוֹמֵד שְׁחוֹחַ, בְּמָתְנָיו מוּעָקָה,

וּמֵעַפְעַפָּיו יִזְלוּ זִרְמֵי דְמָעוֹת;

כִּי יִירָא וְיֶחֱרַד בְּסֶפֶק לְבָבוֹ,

פֶּן אַךְ לַשָּׁוְא נָתַן לְרַבּוֹ אֶת זְהָבוֹ,

פֶּן לֹא יוֹעִיל הַצַּדִּיק, לֹא יִסְכֹּן פִּדְיוֹנוֹ,

כִּי כְבָר מֵת הַפָּרִיץ, גָּוַע בַּעֲוֹנוֹ,

וּכְבָר אֵין עוֹד תִּקְוָה, אֵין כֵּהָה לַשֶּׁבֶר. –

הָהּ! מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הוּא זֶה הַגֶּבֶר! –

פִּתְאֹם קָפַץ הַצַּדִּיק וַיִּקְרָא שָׂמֵחַ:

"הֶאָח! אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר בַּצַּדִּיק בּוֹטֵחַ!

אַשְׁרֶיךָ, ר' לֶמֶךְ, כִּי הוֹעִיל פִּדְיוֹנִי".

“חַי אֵפוֹא, הֶאָח! חַי אֵפוֹא אֲדֹנִי?”

"חַי, חַי! וּבְלֹא יוֹמוֹ לֹא יֵרֵד עוֹד שַׁחַת,

כִּי בַּמָּוֶת שֶׁאָרַב נַפְשׁוֹ לָקַחַת

נִלְחַמְתִּי בְּעֹז עֲדֵי לוּ יָכֹלְתִּי;

רְאֵה, כִּי לְמַעַנְךָ כָּל זֹאת פָעַלְתִּי,

וְעַתָּה חוּשָׁה לְכָה וּבַשֵּׂר בַּקָּהָל,

לָדַעַת בִּכְרֵתִים צַדִּיק מַה פָּעָל. –"


עוֹד לֹא כִלָּה הַצַּדִּיק אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים,

וַיִּשָׂא רַגְלָיו ר' לֶמֶךְ וַיָּרָץ כָּעֹפֶר;

וַיְמַהֵר לִכְרֵתִים כְּעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים,

לָדַעַת הַאַף אָמְנָם הוֹעִיל הַכֹּפֶר,

לִרְאוֹת הַאֻמְנָם לֹא מֵתוּ אֲדֹוָניו

וּמִבֵּיתוֹ לֹא גֹרְשׁוּ עוֹד אִשְׁתוֹ וָּבָניו?

כִּי לַמְרוֹת דִבְרֵי רַבּוֹ, לַמְרוֹת הַבְטָחָתוֹ,

עוֹד יִסְפֹּק הָאִישׁ, עוֹד יָפוּן בֶּאֱמוּנָתוֹ.

רֶגַע יֶחֱרַד לְבָבוֹ, כִּי יִשְׁמַע בְּדִמְיוֹנוֹ

קוֹל בּוֹכִים עַל מֵת מֵחֲצַר אֲדֹנוֹ,

וְרֶגַע תַּנְחוּמוֹת רַבּוֹת אָזְנָיו תִּשְׁמַעְנָה,

וְחֲיָלִים תְּגַבֵּר נַפְשׁוֹ הַנַּעֲנָה; -

וּבֵין תִּקְוָה וָסֶפֶק הוּא יָחִישׁ צַעֲדֵהוּ,

יָחִישׁ, יְמַהֵר, יָרוּץ בְּכָל כֹּחַ,

תַּךְ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁוֹ, חֹרֶב יֹאכְלֵהוּ,

וּלְרַגְלָיו הָעֲיֵפוֹת לֹא יִתֵּן מָנוֹחַ.

"אַל, שֶׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם, אַל נָא בְּזַעַם,

תָּרֹבִּי חִצַּיִךְ עַל רֹאשִׁי הַפַּעַם!

וְאַתֵּנָה, רַגְלָי, אַל תִּבְגֹדְנָה בִּי – הָהּ!

בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, מַהֲלָךְ חֲצִי שָׁעָה,

לָבֹא כְרֵתִימָה לִפְקֹד אֶת נָוִי;

חַזְקֵנִי וְאַמְצֵנִי, אֵל אֱלֹהֵי אָבִי!"


וְאֵל אֱלֹהֵי אָבִיו חִזְקוֹ וַיְאַמְצֵהוּ,

גַּם שֶׁמֶשׁ בַּמָּרֹום נֶעְתְּרָה לְקוֹלֵהוּ,

וְרַגְלָיו לֹא בָגְדוּ בוֹ, לֹא צָרוּ צְעָדָיו,

וַיָּבֹא שָׁלֵם כְּרֵתִים; - וְהִנֵּה אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו

בָּאִים לִקְרָאתוֹ, כִּי יָצְאוּ לָשׂוּחַ –

וַיִּבָּהֵל ר' לֶמֶךְ, לֹא קָם בּוֹ עוֹד רוּחַ,

וַיִּצְעַק צְעָקָה גְדוֹלָה: "הָהּ, נִגְזַרְתִּי!

בָּאָה הָרָעָה, פִּי לֹא שָׁמַרְתִּי!

אֵיכָה תָנוּעוּ, תָּנוּדוֹ! הה! אִשְׁתִּי, בְּנוֹתַי!

אַךְ בחְּטַאֹּתַי נִגְרַשְׁתֶּן, נוֹקַשְׁתֶּן בַּעֲוֹנוֹתַי;

הַ“ָּפרִיץ” וְהַ“פְּרִיצָה” אַךְ בְּפַחֲזּוִתי הוּמָתוּ,

הָהּ! וְהַצַּדִּיק מִגְּרִילִיב, אַךְ יָדָיו זֹאת עָשׂוּ:

וַאֲנִי –" "אֲבָל מַה-לְךָ, לֶמֶךְ, כִּי תָרִיעַ רֵעַ?

מִי גֹרַשׁ? מִי נוֹקַשׁ? אוֹ הַאִם תִּשְׁתַּגֵּעַ?

לַהוֹלְכִים לָשׂוּחַ תִּקְרָא נָעִים וְנָדִים? –

קָרְאָה הָאִשָּׁה בְּקוֹל פְּחָדִים, -

וְאֵיזֶה הַפָּרִיץ הוּמַת בְּפַחֲזוּתֶךָ? –

וְלָמָּה תַעֲמֹד מִשְׁתּוֹמֵם, לֹא תָרִים מִצְנַפְתֶּךָ?

הֲלֹא תִרְאֶה, לֶמֶךְ? הִנֵּה אֲדֹונֶיךָ! –"


וַיִּתְאוֹשֵׁשׁ ר' לֶמֶךְ וַיִּשָּׂא עֵינַיִם,

וַיַּשְׁלֵךְ כֹּבְעוֹ מֵרֹאשׁ וַיִּשְׁתַּחוּ אַפָּיִם,

כִּי אֶת אֲדֹנָיו רָאָה – הֶאָח! פִּלְאֵי פְלָאִים! –

וְהֵם בַּחַיִּים חַיָּתָם – רוֹכְבִים וּבָאִים;

וַתְּחִי רוּחוֹ וַיִּקְרָא: "אָכֵן יָדַעְתִּי הַפָּעַם,

גָּבַר הַצַּדִּיק, הֵסִיר הַזַּעַם";

וַיִּתְעוֹדֵד וַיְּסַפֵּר לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו,

אֶת כָּל הַגְּדוֹלוֹת עָשָׂה הַצַּדִּיק לְפָנָיו,

וַיִּבְכּוּ מִשִּׂמְחָה וַיָּגִילוּ בְמוֹרָא:

וּבְשַׁבָּת הַבָּא עָלָה ר' לֶמֶךְ לַתּוֹרָה,

וַיְּבָרֵךְ “בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל” וַיִּדֹּר נְדָרִים,

וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לִזְקֵנִים וּנְעָרִים,

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחֲרֵי הַהַבְדָּלָה

כָּתְבוּ זִקְנֵי הָעִיר בְּפִנְקַס קְהַל כְּרֵתִים:

"הַצַּדִּיק מִגְּרִילִיב הֶחֱיָה פֹה שְׁנֵי מֵתִים,

אֶת אֲדוֹן הָעִיר וְאֶת אִשְׁתּוֹ הַגְּבִירָה,

בִּשְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לִיּצִירָה".

מ. ד. ברנדשטטר

גִּלְגוּל נֶפֶשׁ

רופא אני, וּמְלֶאכֶת ידי חֲבֹשׁ מַחַץ והעלות ארוכה למחלה. ואם חכמי הרפואה קרואי שם רַבִּי130 יתנשאו עלי ונגדי יַעֲדוּ גאון וגֹבַהּ (כי להם המשפט לעלות הבמה ולדבר על כל מבלי הבין מה הוא), בכל זאת רפוא אֶרְפָּא כמוהם, ומֵתַי בַּל יִחְיוּ כאשר לא יקומו רפאיהם. ואם יחדו נמתיק סוד, והחכמים האלה ישיתו עצות בנפשי, אז מרב חכמתם חוֹלַי למצח יאבדו, ואין מציל. ואך בזאת הפלה ה' ביני וביניהם, כי אני רק ברגלי אעברה, והמה בסוסים ורכב ברחובות יִשְׁתַּקְשְׁקוּן. כי ברוב סוסים רב חכמה. וכי יוסיף רופא חכם על סוסיו אחד, יאמר ישראל, כי הוסיף על חכמתו שֶׁבַע. המה יבואו פתחי נדיבים, וימלאו זהב כפיהם במותם (כי יקר הַמָּוְתָה לעשירי עם), ואנכי בבתי אביוני אדם אציג כף רגלי, וכי ימות אביון, וּגְוִיָּתוֹ לקברות כי תוּבַל, ויצאה חנם אין כסף. – לפני חלון בית אשר שם מת עברתי. לא בפתע פתאם מת האיש, כי חלה את חליו, ואני נקראתי לבוא אליו, להעלות לו מרפא. זה האיש עשיר היה, ובגשתי יום או יומים אל מטתו, ותבאנה הנשים השכנות והנשים הצדקניות וכל שארות בשרו וכל חכמות העיר, ותבאנה ותחמלנה עליו (כי עשיר היה) ותאמרנה: עודנו שוכב על ערש דוי? עוד לא קם ממשכבו? ואתם מחשים? - הזה ירפא לו? ואיה סוסיו? ואיה רִכְבּוֹ? – קראו לחכמים ויבואו, ויתנו לכם עצה הלום. –

החכמים באו, ראו, שמעו, התבוננו, הניעו ראש, ויכתבו תרופה על לוח. ויאמרו: שלחו בית המרקחת ויביאו, ויתנו לו וַיֵּשְׁתְּ ויאָסף אל עמיו. – לפני חלון בית האיש ההוא עברתי אחרי בואו אל קבר. וָאֵרֶא והנה נר דולק עומד בחלון הבית, ועליו צנצנת מים, ומטפחת קשורה בחלון. והנה נשמת המת רוחצת במים את בשרה. את בשרה? לא טוב הדבר אשר דברתי, כי את נפשה רחצה במים. – ותעבר את המטפחת על בשרה – על בשרה? מה זה אשוב לחטא בלשוני ולבטא בשפתי דברים אשר לא כן? לא על בשרה, כי אם על נפשה העבירה את המטפחת, עד יְבֹשֶׁת המים מעל הנפש. – ואקרב אל הרוח ואומר אליה: שמח לבי ויגל כבודי, כי אשוב אחזה את תמונתך! כי רְאֹה פָנַיִךְ בעודני חי לא פללתי עוד. ועתה הנה לפניך נגלו כיום כל תעלומות, הגידי נא לי אפוא, הֲיָדַעְתְּ כי לא בי האשם, כי גָוַעַתְּ ותרדי בור? – ותענני הרוח ותאמר: למה זה תשאל? אם ידעתי, האצדיק במקהלות עם את נפשך? או האם פי ירשיעך כי לא אדע? הן מֵתֵי עולם אלמים הם וסגור שפתיהם לא יִקָּרַע, כי אם להשמיע קול אל גְּלוּי עינים וגלוי אזנים כמוך. לא המתים יהללוך, ולא כל יורדי דומה יְחָרְפוּךָ, כי אם נשמת כל חי תברך את שמך, או תקלל את זכרך; ומדוע אפוא הנך דורש אל המתים? - אל החיים שים לבך! וכי יאמינו המה, כי אין בך חטא משפט מותי, ואני ידעתי, כי מידך נגזרתי, הנה אנכי מת, ואתה את נפשך הצלת. כְּרָפְאִי לישראל, לא מת גם אחד, אשר אמרו עליו, כי בַּעֲוֹנִי גוע. ואשתומם ואקרא: כרפאך לישראל? - הלא סוחר היית, וכאחד כנעני הארץ קנית מכרתָ, נשית, אף נָשׁוּ בך, וכאָסְפְּךָ הון דַּיֶּךָ, ותאמר; הצרור נקוב ושלומים אין. – וגם את הַשֶּׁבֶר הזה לא רִפֵּאתָ, כי עזבת את הארץ מבלי שלם לנושיך אחת תחת מאה. – ותען הרוח ותאמר: אם חקרתני ותדע ארחי וכל דרכי, הגד נא לי, כמה ימי שני חַיַּי? - ואתפלא ואשיב: הזאת לא אדע? הלא אתה בפיך ובשפתיך אמרת לי בחָלְיְךָ, כי ימי שנותיך שבעים שנה; - ותענני הרוח ותאמר: זה שבתי מעט בית-חֹמֶר זה, אשר שב האדם לעפרו. ומבלעדו ימי שנותי מאות. – ואקרא: מה זאת? הכימי אנוש ימיך, ושנותיך כימי מתושלח? ואיככה התהלכת מבלעדי גוף וגויה, רוח לא בשר, על פני הארץ הזאת וַתְּרַפֵּא את נגעי בני אדם, ותהי להפך בחכמי רופאנו, כי בשר המה וכל רוח אין בקרבם? – ותענני הרוח ותאמר לי: אל תִּתְמַהּ חנם! כי שנות מאות התהלכתי על פני האדמה הזאת רוח ובשר יחד. כי טלטלוני טַלְטֵלָה צבא המרום במרום מִבָּשָׂר לבשר. ויעטוני עטה כמעיל גְּוִיּוֹת רבות, עד בואי אל גוית האיש הזה, אשר מצאה לה היום קבר. – ואען ואמר: אם כן אפוא, מה רבה חכמתך; כי אספת כחול יַמִּים דעת אנשים ודעת התבל הזאת, לא למראה עינים תשפטי, כי ידעת קרב לב עָמֹק, תכנית איש ואיש. ועתה הלא אמצא חן בעיניך, ואצלת גם עלי מרוחך, בהגידך לי את המוצאות אותך בימי חלדֵּךְ. ותען הרוח ותאמר: הנה נשאתי פניך, כי רפאתני ותוציאני מבית האסורים, בית חמר זה בתבונת כפיך. שבה עמדי, הסכת ושמע. – ותספר הרוח את צבא חליפותיה ותאמר: ראשון אדם טרם אִוָּלֵד, אבותי ימים רבים ערירים הלכו, ותרא האשה כי לא ילדה, ותאמר אלכה לי אל הקדושים אשר בארץ ויושיעוני, - ויברכֶהָ אחד קדוש, ותחדל מהיות עקרה, - בן קדושים הייתי, יליד מעשה נפלאותיהם, על כן אהבתי את משאת כפיהם. ואהי איש חסיד, איש שותה כמים יין שרף, איש עוזב את אביו ואת אמו, אשת נעוריו וצאצאיו, ונוסע אל רבו, לשמע בחשך תורתו, ולחטף כל נותר מקערתו. ויאהבני רבי, איש כלבבו הייתי, - ואגעה כשור בתפלתי, ובתהלות אֵלִי השמעתי קול כל חיתו יער. ואקפץ בתפלה, ואדלג שור, ואמחא כף, וארוץ רצוא ושוב כאיש משתגע, ובזמירות השבּת והמועד, כל שומע לי נשבעו, כי גם קָאַת וגם קפוד בכפתורי ילינו, כי עד השמים עלתה צַוְחָתִי, ועל כסא ועל שלחן רקדתי כאיל. ואם נחר גרוני, ולשוני נָשָׁתָה, ויבוא יין שרף כמים בקרבי, וכנחל שוטף בתוך מעי. ויהי היום – וידליקני היין, השרף היה לשרפה במעי, ואעל על מוקדה, ואהי למאכלת אש, אִשֵּׁה ריח לא ניחוח; וכל בית ישראל בכו את השרפה אשר שרף היין השרף, ויספדו לי מספד גדול וכבד מאד. וכצאת הנפש, ויהי החסיד לצפרדע, צפרדע אשר לה כרעים לְנַתֵּר כמוהו, וכמוהו היא הומיה וזועקת. אך יין ושכר לא תֵשְׁתְּ, כי אם מים.

גמר חסיד, פס איש שותה יין, ואני הנני צפרדע, שוכנת אגמי מים, הלך וטפוף הלכתי ביבשת, ואפרש ידי ורגלי לשחות במים, צללו שפתי וַתָּנָד לשוני אל חכי, וַתִּצַּלְנָה אזנים לקול אנקותי, בהרניני מוצאי ערב עם רעיותי. ונהמה כלנו כל ימי האביב, ותעל שועתנו כל הלילה, עד מרום הגיעה, עד צַמֶּרֶת עצי היער, אשר שם צפרים יְקַנֵּנוּ, עד החסידה ברושים ביתה; ותשמע החסידה את נאקתנו וַתָּעָף וַתֵּתַצַּב על הַבִּצָּה, ותהום כל הַבְּרֵכָה, ויאמרו; לכו חזו צפור שמים, אדמוני ויפה עינים! רגלי וּבַדֵּי חָטְמוֹ יאריכו וכתולע יאדימו, מוטות כנפיו משחור שחרו, והוד צוארו ושער נוצתו כשלג ילבינו. וַיֶּהֶרְסוּ כלם לראות, ויעפילו לעלות ותחטפם החסידה בבַדֵּי חַרְטֻמָּהּ, ותבלעם ואהי טרף לה גם אני. וכבלֹעַ טרפה, ותשא מרום פה ועין כחסיד מברך את הזבח, ומרב חסידות הצפור הבולע, ותעל נפש הצפרדע ותהי אדם, ותהי מזמרת האגמים “חזן” נותן זמירות בארץ פולין. - - -

החזו גוע ויהי דג, - דג טורף, זאב המים, חרבות שניו. ואבלע את הרמש, ואבלע את שרץ המים, ואבלע גם את הדגים בני עמי, ואבלע גם כל דל וכל צעיר במשפחתי. ויהי היום ואבלע תולעת; התולעת ירדה אל מעי וחוֹחַ בא אל אפי וַיִּקֹּב את לחיי, ואמהר רדת תהומות מִגֹּדֶל כאבי; אך למרות חפצי עליתי מרום, וארא והנה צוד צדני איש משליך ביאור חַכָּה. וישאני האיש ויביאני הביתה, ויתנני אל אחת הטבחות העושות מאכלו, ותתקע האשה סכין בראשי לשסעני, ויצא קול מלועי. ותחרד הטבחת ותצעק ותקרא: אהה! אוי! אבוי! דג אלם בחייו נותן קול במותו! אין זה כי אם נשמת אדם בו! חי אני, כי “שְׁמַע” קרא באזני. פלצות אחזה את כל אנשי הבית, חרדו וישתערו; וישלחו אל הרב, וישאלו את פיו לאמר: מה לעשות לדג מת אשר קרא שמע באזן? ויחקר הרב – הגה ברוחו – דרש – התבונן – פתח ספרים – חפש בכתובים ויגזור אֹמֶר כטבחת; ויצו לעשות למת כמשפט, ולהורידו שחת, וילכו וילבישו את הדג תכריך בוץ, ויובילוהו לקברות, וכבוא הדג אל קבר, ותעל נשמתו, וַתָּשָׁב ותהי אדם, ותהי איש מוכס מכס הבשר והנרות, איש בולע כדג אחיו ובני עמו. - - -

יצחק אֶרטר

IV. הַמִּכְתָּם

המכתם הוא שיר סַטִּירִי קצר על איזה עצם או מקרה. המכתם צריך שיהיה קצר והעקר בו הוא חדודו.

אֱמֶת וָשֶׁקֶר

"מַדּוּעַ זֶה בֶּן-כָּזְבִּי בְּבֵית הַתְּפִלָּה

יִשְׁכֹּן מְרוֹמִים, נַעֲלֶה לִתְהִלָּה;

וּכְרָחֵל נֶאֱלָמָה,

יִשְׁפַּל שֶׁבֶת בִּדְמָמָה

בֶּן-אֲמִתַּי שָׁמָּה?"


– "הֲטֶרֶם תֵּדַע, אָחִי, רָזָא דָא:

כִּי שֶׁקֶר מִלְעֵיל, וֶאֱמֶת מִלְרַע?…"

צ. ה. רומנוביץ

תּוֹכַחַת מְגֻלָּה

אִישׁ בְּחָלְיוֹ פְּנֵי אֵל דִּבֵּר סָרָה;

וַיִּחַר לְרֵעוֹ, כִּהָּה בוֹ בִּגְעָרָה,

לֵאמֹר: "שֵׁם אִיּוֹב וּמִקְרֵהוּ יָדָעְתָּ,

וּמַדּוּעַ בְּמוּסַר שַׁדַּי תִּמְאָס אָתָּה?"

  • "נָקֵל הָיָה לְאִיּוֹב שֵׂאת מִקְרֵהוּ

כִּי לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא" – עָנָה רֵעֵהוּ.

יצחק בֶּר לונזוֹן.

V: החידה

החידה תחשב אף היא לחלק השירה התוריית. החידה דורשת להכיר איזה עצם או מושג על פי אחדים מסמניו, או על פי תכונתו, והיא באה לרוב בסגנון שירי.

החידה היתה ידועה למליצי עמנו עוד בתקופה הראשונה של כתבי הקדש. כאשר נראה מחידת שמשון אשר נאמרה במליצה יפה:

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל

    וּמֵעַז   יָצָא   מָתוֹק.

ומרעיו ענוהו גם הם במליצה:

מַה מָתוֹק מִדְּבַשׁ,

וּמֶה   עַז מֵאֲרִי?

ושמשון אשר הבין כי אשתו היא אשר גלתה להם פתרון חידתו, ענה במליצה חידות:

לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי

לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי.


חִידֹות

וּמַה-בֹכָה בְּלִי עַיִן וְעַפְעָף וּמָה עִוֵּר, אֱשֶׁר עֵינָיו בְּרֹאשׁו,

בְּבִכְיָהּ יִשְׂמְחוּ בָנִים וְאָבוֹת, וּבוֹ צֹרֶךְ לְכָל דָּרֵי נְשִׁיָּה,

וְעֵת תִּשְׂחַק וְלֹא תִבְכֶּה בְעֵינָהּ אֲשֶׁר יִיגַע יְמֵי חַיָּיו לְהַלְבִּישׁ

בְּשָׂחְקָהּ תַּעֱצִיב כָּל הַלְּבָבוֹת? מְתֵי אֶרֶץ, וְהוּא עֵרוֹם וְעֶרְיָה.

עֲנָנָה. מַחַט.

וּמַה-מֵּת עַל פְּנֵי אֶרֶץ מְשֻׁלָּח, כְּלֵי מֵכִיל לְאֵין תַכְלִית וְקָצֶה,

וְעָרוֹת יִקְבְּרוּהוּ הָאֲנָשִׁים, וְהוּא קָָן, בְּיָדְךָ תֹּאֲחֵזהוּ,

וְיִחְיֶה תּוֹךְ קְבוּרָתוֹ וְיוֹלִיד וְרָחוֹק מִמְּךָ לִתְפֹּשׂ אֲשֶׁר בּוֹ,

יְלָדִים יֵצְאוּ כֻלָּם לְבוּשִׁים? וְאִם131 עַיִן בְּעַיִן תֶּחֱזֵהוּ?

    **חִטָּה**.                    **מַרְאֶה**.                         

ר' יהודה הלוי

חִידוֹת שֵׁמוֹת

יְדִידִי, מַה תְּבַקְּשֵׁנִי, עֲשִׂירִית כַּף בְּרֹאשׁ הַשֵּׁם,

וְאָנֹכִי שְׁמִי אֶפְרֹשׁ: עֲשִׂירִית כַּף בְּאַחֲרִיתוֹ,

תְּנָה יָדְךָ עֲלֵי רֹאשִׁי, וְהַשֵּׁנִית כְּחֶשְׁבּוֹן כַּף,

וְעֵינְךָ עַל חֲצִי הָרֹאשׁ, בְּחֶסְרוֹן כַּף וּמַחְצִיתוֹ,

וְשָׂאֵנִי אֱלֵי בֵיתְךָ, וְהָאוֹת הַשְׁלִישִׁית כַּף

וְשָׁם תִּמְצָא אֲשֶׁר תִּדְרֹשׁ. וְתָבֹא עַד תְּכוּנָתוֹ.

יעקב. גם כן יעקב.

שְׁמוֹנָה בַּהֲסִירְךָ מֵחֲמִשָּׁה,

שְׁמוֹ תִּמְצָא בְּאוֹתִיּוֹת שְׁלֹשָׁה.

משה.

אבן עזרא.

§13. הַשִּׁירָה הַמְּנִיעָה

השירה המניעה מְתָאֶרֶת תמונות נעלות ומביעה תקות נעימות לפעל בהם על חפץ השומעים או הקוראים ולעורר אותם לפעולה. כן עשו משוררינו בתקופה החולפת בהעירם את עמנו להשכיל ולהשתלם בכל דבר חכמה ומדע, אשר הרימו את כל עמי ארפה למצב גבוה מאד; וכן עושים משוררינו בזמן הזה להעיר בלבב בני עמנו את האהבה לארצנו, לשפתנו ולכל הקדוש לנו ולעוררו לפעל ולעשות כל אשר יש לאל ידו לתחית העם, השפה והארץ.

האמצעים שמשתמש בהם המשורר להגיע למטרתו שונים הם: יש שיתאר המשורר את כל רֹעַ מצב ההוה ושפלותו, למען ישאף העם לשנותו לטוב; יש אשר יורהו גם את הדרך ילך בה להטיב את מצבו או לשנותו כלה; ויש אשר יתאר רק תמונה נעלה ונאצלת – סמל דמות המטרה שאליה צריך העם לשאף בכל מאמצי כחו, בראותו מה רב ההבדל בין מצבו בהוה הידוע לו ובין המצב הנאצל והנעלה הצריך להיות.

לעורר את חפץ העם, מתאר המשורר תמונות ומחזות נעלים ונשגבים מעולם הדמיון והאצילות (שירת ההגיון), מְסַפֵּר מקרים ומעשים שכבר קרו ונעשו, המעוררים ומניעים את חפצו בכל עז (שירת העלילה), וגם מראה לעיני העם תמונות החיים ומקרים ועלילות הנעשים עתה להשפיע על חפצו לפעל ולעשות (הדרמה).

הקיצה עמי!

הָקִיצָה, עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה,

הָקִיצָה! שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה,

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה!


הֲכִי עָמַד הַזְּמָן וּכְנָפיָו רָפוּ

מִיּוֹם אֶל כַּנְפֵי הָאָרֶץ יָצָאתָ,

אוֹ שָׁנִים אַלְפַּיִם לֹא תַמּוּ, סָפוּ

מִיּוֹם תַּם חֻפְשְׁךָ וּבְאֶרֶץ נוֹד בָּאתָ?


מֵאָז עַד עַתָּה דּוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ,

יַמִּים וְאֲרָצוֹת מִשָּׁם יַפְרִידוּנוּ,

וַחֲלִיפוֹת מַאֲלִיפוֹת בָּאוּ חָלָפוּ,

אַף קֹרוֹת אֲחֵרוֹת עַתָּה עִוְדֻנוּ.


הָקִיצָה, עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה,

הָקִיצָה! שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה,

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה!


הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד,

לִגְלִילוֹת אֵרָָֹּה הֲלֹא נֶחְשָׁבָה;

אֵרָפָּה הַקְּטַנָּה מֵחֶלְקֵי חָלֶד,

וּבְחִקְרֵי חָכְמָה מִכֻּלָּם נִשְׂגָּבָה.


אֶרֶץ-עֵדֶן זֹאת הֵן לְךָ תִּפָּתֵחַ,

בָּנֶיהָ “אַחֵינוּ” לְךָ יִקְרְאוּן עָתָּה;

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כְּאוֹרֵחַ?

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֵךְ אָתָּה?


וּכְבָר גַּם יָסִירוּ שִׁכְמְךָ מִסֵּבֶל,

וּמֵעַל צַוָּארְךָ עֻלְּךָ יָרִימוּ,

יִמְחוּ מִלִּבָּם שִׂנְאַת-שָׁוְא וָהֶבֶל,

יִתְּנוּ לְךָ יָדָם, לְךָ שָׁלוֹם יָשִׂימוּ.


הָרִימָה נָא רֹאשְׁךָ, הַיְשַׁר גַּבֶּךָ!

וּבְעֵינֵי אַהֲבָה אֵלֵימוֹ הַשְׁגִּיחָה,

וּתְנָה לַחָכְמָה וָדַעַת לִבֶּךָ,

וֶהֱיֵה עַם מַשְׂכִּיל וּבִלְשׁוֹנָם שִׂיחָה!


אֶל אוצַר הַמְּדִינָה הָבֵא חֵילֶךָ,

וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד;

הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתֶךָ וִיהוּדִי – בְּאָהֳלֶךָ,

אָח לִבְנֵי אַרְצְךָ ִוּלְמַלְכְּךָ – עָבֶד.


הָקִיצָה, עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה,

הָקִיצָה! שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה,

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה!

י. ל. גרדון

שׁוּבִי לְבִצָּרוֹן!

שַׁלָּמָּה, עֲלוּבָה, בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם

עוֹד תִּהְיִי עֲשׁוּקָה וַעֲקֻבָּה מִדָּם,

וּבְדָמֵךְ הַשָּׁפוּךְ הַשּׁוֹטֵף יוֹם יוֹם

וּבְיַמִּים אֲדֻמִּים אֶל נִבְכֵי הַתְּהוֹם,

לֹא כֻפַּר עֲוֹנֵךְ הַגָּדוֹל מִנְּשֹׂא,

כִּי גֵרָה, בּוּדֵדָה אַתְּ, שֶׂה בְחַיְתוֹ גוֹי –

וּבְעֵט בַּרְזֶל טָבוּל בִּדְמֵי לִבֵּךְ אָתְּ

עַל מִצְחֵךְ, אֻמְלָלָה, כָּתוּב נָע וָנָד?

וּבְנוּעֵךְ וּבְנוּדֵךְ מִפַּחַת אֶל פָּח,

תִּשְׁמַעְנָה אָזְנַיִךְ קוֹל: "קוּמִי לְכִי לָךְ!

צְאִי, עֶרְוַת כָּל אֶרֶץ! צְאִי, חֶלְאַת כָּל עִיר!"

לָךְ יִזְעַק מִסָּבִיב גַּם אֵזוֹב מִקִּיר –

וָאַתְּ תֵּלְכִי דֻּמָם, - וּבְקֶרֶב וָלֵב

מֶה עָמֹק הַפֶּצַע, מֶה אָנוּשׁ הַכְּאֵב! –

שַׁלָּמָה, עֲלוּבָה, כֹּה תִהְיִי כַּצֵּל,

לָנוּס מֵאוֹר יוֹמָם, לַחְדֹּל בַּאֲפֵל לֵיל?


הִתְעוֹדְדִי, עֲלוּבָה, רַב, רַב לָךְ הֱיוֹת

קִיא מְדִינָה וּמְדִינָה – וּבְרוּחֵךְ דֵי עֹז

וּבְלִבֵּךְ דֵּי אֹמֶץ, וּבְדָמֵךְ דֵּי חֹם,

לַחֲלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ גַּם לִפְתוֹר הַחֲלוֹם;

אִם עֵינֵךְ כָּהָתָה, עוֹד לֵחֵךְ לֹא נָס,

עוֹד חַיִּים בִּרְצוֹנֵךְ, וּרְצוֹנֵךְ בְּלִי חָת;

הֵרוֹמִי, הָרִימִי נָא אֶת רֹאשֵׁךְ הַשָּׂב,

רֹאשׁ סִינַי בַּקֹּדֶשׁ הַמְכֻסֶּה בָעָב…


הֵרוֹמִי, הָפִיצִי בְּרַק נֹגַהּ מִמְּקוֹר

הַנֶּפֶשׁ הַכְּלוּאָה הַשְּׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר;

בְּרַק נֹגַה וָזַעַם יִבְרֹק – וִיהִי אוֹר!

וּבְקוֹל אֵל בָּרַעַם הַבִּיעִי לַדּוֹר

הַכָּתוּב עַל לִבֵּךְ בָּאֵשׁ וּבַדָּם,

כִּי יֶחֱרַד כָּל אוֹיֵב, יִתְפַּלֵּץ כָּל עָם,

כִּי יֵחַם לֵב-קֶרַח, כִּי יֵרַךְ לֵב-צוּר,

כי תדמע עין אדם – עד קרא לך דרור!

אָז נִסֵּךְ תָּרִימִי, נֵס עוֹמֵד בְּנֵס,

וַחֲמוּשָׁה בַסֵּפֶר וּבְמַעְדֵּר וָאֵת

תָּשׁוּבִי אֶל אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה כָמוֹךְ,

שֶׁקֻּמְטוּ פָנֶיהָ, אַךְ עֵדֶן וָרֹךְ

בַּקְּמָטִים יָלִינוּ, וּלְשַׁד חַיֵּי עַד

עוֹד יַרְעִיף כָּל פֶּרַח, עוֹד יַטִּיף כָּל בַּד;

זוֹ מִקְדַּשׁ הַתֵּבֵל, הַכֵּס לַאדֹנָי,

מַצֶּבֶת עַם נֶחְשָׁב בַּמֵּתִים – וָחָי.


הֵרוֹמִי נָא אֵפוֹא, הֵרוֹמִי מִתְּהוֹם

עַבְדוּתֵךְ נִצַּחַת, וּדְאִי לָךְ לִמְרוֹם

הַר קֹדֶשׁ אֱלֹהַּ, הַר קֹדֶשׁ וּדְרוֹר,

קֵן צֶדֶק עוֹלָמִים לָאֶזְרָח וְלַגֵּר;

וְיִתְנוֹסֵס שָׁם נִסֵּךְ, נֵס נִשָׂא וָרָם,

נֵס נֵצַח הַצֶּדֶק לֹא גֹּאַל בַּדָּם,

נֵס אַהֲבָה לָאוֹיֵב, חֲנִינָה לַצָּר –

הוֹי, קוּמִי נָא, קוּמִי וַעֲלִי לָךְ הָהָר!


  1. יש שתבוא מלת הבאור בפעל בדרך המחלט והנשוא בדרך שם הפעל, כמו: רְאוּ לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן (ש“א ט”ז, י"ז) תמורת מְנַגֵּן טוֹב, הֵיטֵב.  ↩

  2. בשלשת המשפטים האחרונים נחשבת המלה “לִי” לנושא הֶגְיוֹנִי, כי סוף סוף היא מראה על הגוף שעליו מְדֻבָּר במשפט; אך איננה נוֹשֵׂא דִקְדוּקִי, יען כי איננה עונה על השאלה: מי?  ↩

  3. כל שפה החיה בפה או בכתב הולכת ומתפתחת ומתחדשת תמיד ביחד עם החיים המשתנים והמושגים המתחדשים בהם.כן התחדשה שפתנו בתקופת המשנה, התלמוד והמדרשים ונתעשרה בהמון מלים מחדשות ומושגים רבים ושונים להביע בדיוק רעיונות וידיעות מחיי המעשה;גם הסגנון קבל צורה אחרת מסגנון המקרא, סגנון המתאים ביותר לענין פרוזי.תרגומי ספרי הפלוסופים בימי הבינים הכניסו לשפתנו המון מלים זרות ומחדשות, כמו: מֶרְכָּז, אֹפֶק, קֹטֶר, קֹטֶב, חֹמֶר הִיוּלִי (מִלִּים זָרוֹת), עַצְמוּת, מְצִיאוּת (מלים מחֻדָּשׁוֹת) ועוד; כן נתקבלו בשפתנו מבטאים זרים, תרגומים משפות אחרות, כמו: נְקֻדַּת–הָרְאוֹת, נְקֻדַּת–הַשְּׂרֵפָה ועוד מלים רבות, שֶּׁבְּמֶשֶׁךְ הזמן קנו להן זכות אזרח בשפתנו. והרשות בידי הסופרים העוסקים בעניני מדע וספרות להמציא ניבים חדשים ברוח השפה, להביע בהם את המושגים הדקים, שאין להם מלים בשפתנו, וגם להשתמש במלִים זרות בשעת ההכרח; כלל גדול הוא: השפה צריכה להִכָּנַע לפני הרעיון, ולא להפך.  ↩

  4. בנוֹשָּׁן משתמשים ביחוד בשירה, או בספורים מחיי עמנו בימי קדם (כהספורים “אהבת ציון” ו“אשמת שמרון” למאפו). בכמו אלה יֵחָשִׁב הנושן גם למעלה, יען כי המלים הנושנות נותנות להענין הקדום את הגַּוָּן המיוחד הראוי לזמנו ולמקומו.  ↩

  5. עַיֵּן להלן בפרק “המשקלים החדשים” על דבר המשקל הַמֶּטְרִי.  ↩

  6. של הר הכרמל.  ↩

  7. אך גם אז על הסופר לְהִזָּהֵר מהשתמש בשברי פסוקים, כי בסגנון כזה אין כל רוח חיים. והא לך דוגמא מסגנון כזה: “הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶּׁיָּמוּתוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְאִישׁ יִוָּלֵד בָּהּ חָיֹה לֹא יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. הֵן רַק בָּתֵּי חֵמָר מִשְׁכְּנוֹתָם לְדוֹר וָדוֹר, קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם; גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה. אַךְ מַעֲשֵׂי יְדֵי הָאָדָם בִּדְרָכָיו יִזְכְּרוּהוּ,וִירֵא אֱלֹהִים כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת אַךְ טוֹב וָחֶסֶד, הוּא חָיֹה יִחְיֶה, כִּי יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, גַּם כִּי אֶל עָפָר יָשׁוּב וְכָל רוּח אֵין בְּקִרְבּוֹ, וְהָיָה בְּצֵל שַּׁדַּי יִתְלוֹנָן וְצִדְקָתוֹ תִּהֲלַךְ בְּאֶרֶץ חַיִּים”. (מספר “לשון למודים” לרמ"ח לוצטו)  ↩

  8. גֹּמֶא בלשון המקרא = פאפיערשילף.  ↩

  9. חלק מישראל, מִשְׁמָר.  ↩

  10. כשהאיר השחר.  ↩

  11. תאנים יבשות.  ↩

  12. להודיע דבר בואם.  ↩

  13. גִּזְרָה, באלקאָן.  ↩

  14. אבנטיהם.  ↩

  15. מוציאים.  ↩

  16. שער נִקָּנוֹר.  ↩

  17. התרנגול.  ↩

  18. פנה.  ↩

  19. עיר על נהר פְּרָת בבבל.  ↩

  20. אב בית דין וסגן ראש הישיבה.  ↩

  21. ועד המועצה.  ↩

  22. חכמים שאינם מֻסְמָכִים.  ↩

  23. במקור: עיניו – מ.נ  ↩

  24. טעללער.  ↩

  25. כנוי לקיבה.  ↩

  26. כלי זינו.  ↩

  27. במקור: קָרְבוּ – מ.נ  ↩

  28. הַרְמָנוּת = הַרְמוֹנִיָּה.  ↩

  29. מָדוּן = civilisirt  ↩

  30. שטרי מכירה, אִשׁוּר קנין האחוזה בעַרֱכָּאוֹת הממשלה.  ↩

  31. השם “קסטל” הוא רומיcastellum, והוראתו “מצודה”.  ↩

  32. בשירות הלילה ישנן נעימות רבות הסובבות רק על המלים האלה (יא לילי, יא ליל), אשר המזמר ישנה אותן עד אין קץ בנגון הנעימה אשר יבחר לו.  ↩

  33. “סביל”בערבית הוא מקוה מים, אשר יוכן לעוברי דרכים (שבילים ) לשתיה.  ↩

  34. בורות מכֻסִּים.  ↩

  35. גַּנִּינָה – גִנָהקטנה.  ↩

  36. מַעֲרוֹךְ. וואֵלג האָלץ, כלים ט,ו ב'.  ↩

  37. מִקְרָצָה, חתיכת בְּצֵק.  ↩

  38. מנהג הספרדים לבקר את האורח הבא אל מְיֻדָּעֵיהֶם ולסעד שם את לבם במגדנות. על פי רב יעשו זאת בערב; על כן יקראו לסעודה קטנה זו “נאָציאַדאַ” – “ערב” בלשון ספרד. את המנהג הזה קבלו גם האשכנזים.  ↩

  39. לאמר, מַארִיעֶנְבַּד, שישב שם להתרפא  ↩

  40. כתבי הקדש נחלקים על פי סגנונם לשלשה חלקים: לפרוזה, למליצה ולשירה. לחלק הפרוזה נחשבים הספורים – ובכללם המצות והחֻקִּים – שבתורה ובנביאים ראשונים, ספרי דניאל, עזרא ונחמיה ודברי הימים ומגלות רות, אסתר וקהלת. הַמְּלִיצָה היא שירה חפשית מִכַּבְלֵי הַחֲרוּז והמשקל. המליץ שופך את רוחו ורגשותיו ומביע את רעיונותיו בשפה נשגבה המלאה לה דמיונות, הַשְׁאָלוֹת, הַעֲבָרוֹת, הַשְׁמָטוֹת וכל תכונות הסגנון השירי, אך לא יְחַלֵּק את מאמריו לחלקים שוים המקבילים איש לרעהו; שפתו כנחל שוטף, אשר לא ידע חֹק, גבול ומעצור לגליו העליזים. לחלק המליצה נחשבים רב ספרי הנביאים האחרונים. לחלק השירה הקשורה וסדורה במאמרים קצובים ושקולים, נחשבים: ספר תהלים, משלי, איוב; בתורה: ברכת יעקב, שירת הים, פרשת בלעם, שירת האזינו והברכה; בנביאים ראשונים: שירת דבורה, קינת דוד על שאול ועוד, ונבואות רבות בספרי הנביאים האחרונים.  ↩

  41. המלה הקצרה “אני” אינה מן המנין.  ↩

  42. רבי ינאי ותלמידו רבי אלעזר הַקַּלִּיר היו הראשונים שהכניסו את החרוזים בספרותנו השירית, ודונש בן לברט היה הראשון אשר חִקָּהבשיריואת שירי הערבים – במשקל הַיְתַדוֹת.  ↩

  43. משוררי ספרד החליפו לפעמים את השוא הנע, וגם את השוא המָּרְכָּב, בנָח, לצרֶך המשקל.  ↩

  44. כמו בַּכּוּר, לאמר זהב צרוף ומזֻקָּק.  ↩

  45. ת' אתה ונמצא גם במקרא: “ואם ככה אַתְּ עושה לי”. והחלוף בא בשביל המשקל.  ↩

  46. כלומר: שומר לגוף ולנפש.  ↩

  47. במנוחה.  ↩

  48. מהומה ושבר.  ↩

  49. לַאֲשֶׁר. –  ↩

  50. הוא הנשיא חסדאי בן יצחק אבןשַׁפְּרוּט  ↩

  51. מספר רבים מן לֶשֶׁם, וכונתו: תביט אליהם וְתִלְמַד מהם מדות יקרות כאבני חן.  ↩

  52. כמאמר חכמינו: הֱוֵא זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים.  ↩

  53. ואדם בִּיקָר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו.  ↩

  54. איזהו חכם הרואה את הנולד.  ↩

  55. צבועים וחנפים.  ↩

  56. על מושל אלמיריה, אשר קרא מלחמה על בּאַדִיס אדוניו מושל גְּרַנַּדָּה.  ↩

  57. בתאנים.  ↩

  58. בְּשָׂרָם ודמם. –  ↩

  59. ראש יום הששי בשבוע שהיה ר"ח אלול.  ↩

  60. ואם גם ענו לך.  ↩

  61. יאשיהו בן אמון מלך יהודה.  ↩

  62. ראשי ישיבות בבל, כי אין עוד תומך בידם;  ↩

  63. מֶגֶד בנטיה.  ↩

  64. יְעֵנִים.  ↩

  65. לא ידעו בשת.  ↩

  66. יִשֵׁר, כמו אם שִׁוָּה פניה.  ↩

  67. שָׂם, כמו שויתי עזר.  ↩

  68. היה לַשָׁוְא כמו פרי יְשָׁוֶּה לו.  ↩

  69. משלון כשחק מאזנים.  ↩

  70. מספר יחיד מןשְׁחָקִים = שמים.  ↩

  71. להשתחוות אפים ארצה, להתפלש בעפר.  ↩

  72. בעפר ארץ הקדש.  ↩

  73. השחר.  ↩

  74. תָּחוֹג תנוע כְּחוֹלָה.  ↩

  75. מלשון “לא תבושו תַּהְכְּרוּ לי” שפרושו: תלעיגו, או תכרו לי בור.  ↩

  76. מימי זעם וקצף.  ↩

  77. השערות הלבנות רבו על השחורות (מליצת הפסוק בש“ב י”ח נ"ג).  ↩

  78. אף אם אשפיל לשבת.  ↩

  79. הם חושבים להתכבד בשבתם בראש.  ↩

  80. פרודיה על פי פתגם תלמודי: המקום… להקב"ה, ופה הוא אומר בהלצה, כי המקום הנכבד שהם יושבים בו ימלא חסרון ערכם.  ↩

  81. בחשבי על עיר וכו'.  ↩

  82. עד אשר עברו אלף ושבעים שנה לחרבן.  ↩

  83. כאשר יאיר השחר.  ↩

  84. בִּנְהִי, לשון הפסוק: ונשאו עליך בְּנִיהֶם קינה.  ↩

  85. אשרי האיש אשר פאַר הצדק תכשיט לנפשו.  ↩

  86. שיר כזה שבראש הבית ובסופו תבואנה מלים דומות במבטאן ושונות בהוראתן – נקרא שִׁיר נִצְמָד.  ↩

  87. רַחֲבַת.  ↩

  88. מַזָּל.  ↩

  89. אשר שּדַד אותו מַזָּלוֹ הרע.  ↩

  90. רַחֲבֵת הַיָּדַיִם.  ↩

  91. חליפות בגדים, מַחֲלָצוֹת.  ↩

  92. לו טָעַם הַמַּזָל את טַעַם גורלי המר, אזי מת ואמו היתה שכולה.  ↩

  93. מוילוואוּרף (מ"ק ה') שאין לה עינים.  ↩

  94. גם השוא הנע,ומכל שכן השוא המרכב.יכול להחשב לתנועה רפה (אבל לא לתנועה חזקה) כי אנו אין לנו אלא טבע הדבור החי.  ↩

  95. תֹּאַר לישראל.  ↩

  96. מליצת הפסוק (ישעיהו ו', י"ג) ועוד בה עֲשִׁירִיָה ושבה והיתה לבער.  ↩

  97. מליצת הפסוק (שם י“ט, כ”ד) ביום ההיא יהיה ישראל שְׁלִישִיָּה וגו' ברכה בקרב הארץ.  ↩

  98. פָּרוֹדִיָה יפה, והכונה, כי ירדו מטה מטה עד החדש העשירי הוא טבת, שבו שם נבוכדנצר מצור על ירושלים.  ↩

  99. על פי הפסוק זְכֹר ה‘ לבני אדום וגו’ האומרים ערו ערו וגו'.  ↩

  100. כנוי להקב"ה.  ↩

  101. אל העם הנאמר, ישראל.  ↩

  102. בִּגְלַל עֲוֹן הָעֵגֶל.  ↩

  103. ביום שאֵרעוּ בו חמשת המאֹרָעוֹת המבֹארות להלן.  ↩

  104. אֶתְחַלֶה.  ↩

  105. תאר לבבל.  ↩

  106. תאר לבבל.  ↩

  107. תאר לממלכת יון.  ↩

  108. כנוי למלך המשיח.  ↩

  109. כנוי לכנסת ישראל.  ↩

  110. לחרפה ובוז, ע"ד גלי צמתך (ישעיהו מ"ז).  ↩

  111. לבז ולשממה בידי מִזָּה ושַׁמָּה בני אדום (בראשית ל"ו).  ↩

  112. ישמעאל.  ↩

  113. ואהלי – בית המקדש – היה לבמה לאהליבמה, שם משפחה באדום (בראשית שם), וכונתו על הישמעאלים.  ↩

  114. כנוי לירושלים. (יחזקאל כ"ג).  ↩

  115. דוֹדִי – תאר להקב"ה.  ↩

  116. נָטָה.  ↩

  117. קְבֻצַּת כּוֹכָבִים שנקרא בשם “הַדֹּב הַגָּדוֹל”.  ↩

  118. לְהָעִיר.  ↩

  119. ר' יהודה ליב לנדא, 1866–1942 – מ.נ  ↩

  120. להמלך ליר היו שלש בנות:גֹּנֶרִיל, רֵיגַן וקֹרְדֵלִיָּה. כאשר זקן המלך אמר לבחֹן את לבב בנותיו וישאָלֵן להביע לו את רגשי אהבתן אליו. שתי הבנות הבכירות ענוהו בשפת חלקות ודברו באזניו גדולות ונשגבות על האהבה, אשר ירחש לבבן אליו; אך הבת הצעירה קֹרְדֵלִיָּה ענתהו, כי היא אוהבת אותו כבת נאמנה לאביה, לא פחות ולא יותא. המלך הזקן התקצף מאד לשמע התשובה הפשוטה הזאת ויחלק את כל ארץ ממשלתו בחייו לגֹנֶרִיל, ולרֵיגַן ולקֹרְדֵלִיָּה לא נתן מאומה. ותנאי הִתְנָה עם שתי בנותיו הבכירות, כי תכלכלנה חליפות אותו ואת מִאַת האבירים, אשר השאיר לו לשרתו, בכבוד הראוי לאב ולמלך. אך גנריל בתו הבכירה התהלכה קשה עם אביה המלך הזקן ותרעימהו מאד. אז כעס עליה המלך מאד ויעזב את ארמונה וילך לו אל ריגן בתו השניה, בתקותו כי היא תמלא את חוֹבָתָה לאביה. אך גם היא ובעלה סגרו בפניו את דלתות ארמונם ולא נתנוהו להכנס פנימה, וכך נשאר בחוץ בערבה שוממה בליל סועה וסער. גם אביריו עזבוהו ונפזרו לכל רוח, ואך השוטה (הלֵּץ) ועבדו הנאמן קַנְטְ נשארו אתו.  ↩

  121. קומדיה בחמש מערכות למוֹלְיֵר.  ↩

  122. נוהם, מגמגם.  ↩

  123. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  124. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  125. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  126. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  127. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  128. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  129. מלה בלתי קריאה. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  130. דוקטור.  ↩

  131. ואף אם.  ↩

שמואל ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שמואל ליב גורדון
רקע
שמואל ליב גורדון

יצירותיו הנקראות ביותר של שמואל ליב גורדון

  1. יהודית (מחזות)
  2. בלב-ים (שירה)
  3. צִיּוֹן (שירה)
  4. שיח השושנים (פרוזה)

לכל יצירות שמואל ליב גורדון בסוגה עיון

לכל יצירות שמואל ליב גורדון

יצירה בהפתעה
רקע

אחרית שמחה תוגה

מאת יהודה ליב גורדון (פרוזה)

א: מלחמת מצוה

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.