רקע
ראובן בריינין
פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין עַל אֹדוֹת ״נְקַּם בְּרִית״

בסוף שנת תרמ״ג, אחרי הפרעות, שנעשו ביהודי דרום-רוסיה, כתב פרץ בן משה סמולנסקין את ספורו ״נקם ברית״1. המחבר האמין, כי ספורו הקטן הזה הוא אחד מפרי רוחו היותר טובים, אם לא היותר טוב.

סמולנסקין כתב את ספורו זה בעצם חלישותו ורפיונו הגופני (כשנה וחצי לפני מותו), אך בהיות עוד רוחו רענן וכולו שואף להשפיע על בני הנעורים, המתרחקים מעל אחיהם ומבקשים את קרבתם של שכניהם, למען התבולל בהם, כדי להשיבם אל עמם ותורתו ולהחיות בלבם את התקוה של שיבת ישראל לציון. ולא רק התקוה, כי-אם גם החפץ הכביר ללכת בעצמם לארץ-ישראל ולעבוד את אדמתה ולהביא לה לקרבן את נפשם.

הספור ״נקם ברית״ הוא צוואתו הלאומית של סמולנסקין, פתרון חלום חייו ותמצית שאיפתו הספרותית באחרית ימיו. נתּן לסמולנסקין בעצמו לספר על אודות ספורו זה ותולדותיו, כי כדאים הם הדברים להשמע גם היום, ואולי היום עוד יותר.

זמן קצר אחרי אשר נדפס הספור האמור בחוברות ״השחר״, כתב סמולנסקין להמספר מ. ד. ברנדשטטר (שהיה עוזרו הקבוע של ״השחר״ וידידו של עורכו) את המכתב הבא:

״ידיד יקיר לי!

״… כי הכרת למי החותמת לא יפלא בעיני, כי אחרי אשר רק אתה ואני נכתוב ספורים, ובדעתך, כי לא אתה כתבתו, ממילא מובן, כי לי הוא, וגם בסגנונו בכלל נקל להכיר את אביו, כי לא יכולתי למשול ברוחי לשקר. בתחלה עלתה מחשביה על לבי לכסות פני הסגנון במסוה, עד לבלתי הכירו, ואולי גם מצאה ידי לעשות זאת, אך שבתי ממחשבתי זאת, כי למה אשחית בעבור הסתר פנים? ובכל זאת קראו אחדים את הספור ולא הכירו, כי לי הוא, ויאמרו, כי הכותב כתבו על דעת בעל ״השחר״. והסבה, אשר נתנה בלבי החפץ להסתיר את שמי, זאת היא: אני יחדתי מקום בשלשת החוברות לספורך, יען כי חלקתי את ״הירושה״2 עד חוברת ט', ואחרי כן, כאשר לא שלחת את ספורך, הייתי כמתעתע, כי לא יכולתי להחל בחלק ג׳ (של) ״הירושה" בחוברות האחרונות מפני לזות שפתים, והדבר הזה עצב אז את רוחי מאוד ימים אחדים, עד כי אמרתי לנפשי, הנה אכתוב ספור לשלשת החוברות, ולא אקרא את שמי עליו, והיה לי שלומים לספורך; ולקרוא שמי לא חפצתי באחת: לבל יאמרו, כי אך אני לבדי אכתוב את ״השחר“, כאשר יאמרו גם בלעדי זאת; וזאת שנית, כי לא טוב היה בעיני לתת ספור אחר בעוד אשר לא כליתי את ״הירושה”, ובניתי אז בלבי בנין ספור מלא הוללות ושחוק וסכלות; אך כאשר קרבתי אל המלאכה לכתוב, אמר לי לבי: לא עת שחוק והוללות היא; ערב תשעה באב היה יום השבת, ויצאתי לבדי לשוח, ואחשוב לכתוב ספור מענינא דיומא, וכאשר שבתי לעת ערב הביתה כליתי את המלאכה בלבי, וממחרת, ביום תשעה באב, כתבתי את הפרק השלישי מהספור, וביום שלאחריו את שני הפרקים הראשונים3; ואף-על-פי שהפרק הראשון יגלה את כותבו בדברים ברורים, בכל זאת הסתרתי את שמי מפני עוד טעם מספיק, כי לולא עשיתי זאת, כי אז לא נתן הצינזור את הספור לעבור, כי על כל אשר אכתוב אני יפקח עין שבעתים.

״ועתה אשוב ואענך דבר גם על דבר הסוס, אשר, לפי דבריך, יבעט בך ולא יתנך לשבת על גבו. השאלה, ששאל בן-הגרי: ״ומה לעשות?" שאלה נאמנה היא, אך לא עלה על דעתי לתת פה תשובה כהלכה על זאת, כי אם רק חפצי היה לתאר לנו את בני הנעורים והגיוני לבם לפני הרעש ואחר הרעש, לתאר היה חפצי ולא להתפלסף, ועל כן נתתי בפי כולם דברים כאשר יאתה להם, ולוא חפצתי לכתוב פה תשובה כהלכה בכלל ובפרט, כי אז לא בפי תלמיד צעיר מבית-הספר שמתי דברתי, כי-אם היה לאל ידי לצוות על הסופר בעצמו ובכבודו, כי יראה לפנינו וישמיענו עצומותיו, ובספור בקשתי להראות כח המקרים ופעולותיהם על הלב, ולא כח לב איש הרוח המסתתר ועין לא תחזהו בספור. לקוראים את הספור, כמו לרואים במחזה, עלינו להראות את הפועלים ולא את המסתתרים. אולם אחרי כל אלה דע לך, כי התשובה, אשר השיב בן-יעקב בשם הסופר, היא חזקה כמצודת ברזל, והיא כוללת בתוכה כל התשובות. אתה תאמר, כי מקרי החיים הורו את החסיד ואת המוכר יי״ש וכאלה, ואף אני אומר כן, ועוד אוסיף ואומר: הניחו להם לעשות כפי אשר הורום המקרים ואל תבקשו לשנות פניהם ביד רמה (רק לא ביד רמה, כאשר עשו המשכילים, כי לכתוב ולהורות וגם להתלוצץ בלי ספק מותר וגם חובה היא), כי הלא זה הוא דברי מאז, כי זמורת זר נטעו על אדמת ישראל ויקראו לה בשם השכלה, והיא היתה למשוכת חדק, כי כל עוד אשר אין בידינו משלות אצילי הארץ ורוזניה, כל עוד אשר רק בזעת אפנו נמצא לחם, חלילה לנו מרפה ידי העם מבקש מחיה באשר ימצאו. אין כל חטא ואשמה בכל משלח ידיהם גם אם… והחטא תלוי אך במשפטי הארץ, אשר יחמסו אונם והונם, ואין חטא גדול ליהודי בלתי אם ימשוך ידו מהרויח, כי את נפשו ונפשות ביתו הוא חובל; כולם יתאספו יחד לחמוס את היהודים; וגם משפטי הארצות, אשר בהן משפט אחד למראה עין, יחמסו משפטם, ובעת אשר ככל עם הארץ נשלם מס ואולי עוד יותר, ילעיטו בהמס הזה את רוזני הארץ, ובכולם אין יהודי, ובעת הזאת ימשוך היהודי את ידו גם מראות שכר לעמלו! יען כי השכר ההוא לא ימצא חן בעיני אחד מהמשכילים! תורה אחת היא לאדם לעמוד על נפשו, ולתורה הזאת לא נצרך בלתי אם להעביר את ממשלת ההשכלה והחנופה מקרב הארץ. מה לעשות יורונו מקרי החיים: אם ייטיבו לנו, אז נהיה טובים, ואם ירעו עלינו החובה להיות רעים לצוררינו, למען נטיב לנפשנו…"

הבאתי פה חלק גדול ממכתבו של סמולנסקין לברנדשטטר, יען כי במכתבו זה הננו רואים, הננו מכירים את הלך דעותיו וזרם מחשבותיו של בעל ״השחר" באותו פרק הזמן, שבו נוצר הספור ״נקם-ברית“. מתוך האַט­מוספירה של המחשבות והדעות הללו, — שיש בהן מחאה נמרצה כלפי ה״השכלה” וכהניה, — נברא הספור האמור, שהוא מסמן באופן בולט את נקודת-ההפוך בדעותיהם ונטיותיהם של בני הנעורים העברים בראשית שנות השמונים של המאה העברה למספרם, ויחד עם זה גם הפסיעה הראשונה על דרך חדשה בספרות היפה שלנו.

המכתב המובא בזה הוא כעין המשך ישר מהדעות המובעות או רק המסומנות ב״נקם-ברית", — אותן הדעות וההשקפות עצמן, שעל ברכיהן נולדה תקופת התחיה העברית, התנועה הלאומית, ושיש עוד צורך מיוחד להשמיען גם כיום, אחרי עבור עליהן יותר מדור שלם, אם גם בצורה אחרת ובסגנון יותר מתאים לרוח זמננו אנו. על כל פנים התוכן עדיין לא נשאב עד תומו, ולא כל הצמח שבו כבר נעשה קמח.

בידי נמצא גוף מכתבו של סמולנסקין להמשורר יהל״ל4 על-דבר מצב רוחו ונפשו בעת כתבו את הספור ״נקם ברית". והנני להביא פה מקומות אחדים מהמכתב הארוך הנזכר, אותם המקומות, שיש להם שייכות ישרה (ומהם גם דברים בלתי ידועים להקהל העברי עד היום או שנשכחו כבר) אל הספור האמור ואל תכונת מספרו, או שיש בהם חומר לתולדותיה של הספרות העברית החדשה, או לתולדותיה של תנועת התחיה בקרב ישראל:

״ידיד יקר ונכבד!

״אנכי שאלתי משפטך על הספור (״נקם-ברית״), לא יען כי כלתה נפשי לשמוע תהלתו (אם גם לא אכחד, כי גם זאת למשיבת נפש תהי לעובד בלי שכר אחר), כי-אם אך יען כפעם בפעם יבוא בי הרוח, כי אכתוב, ואין קורא ואין שם על לב. אל תשחק! זה כחמש שנים אחרי אשר כליתי את ״עת לטעת" והחלק הראשון מ״שאלת היהודים — שאלת החיים“, והמנאצים את שמי רבו מספר; בכל יום ויום באו אלי מכתבים מלאים חרפות וגדופים, ואף אחד מהם לא נמצא, אשר רוחו עוררהו לאַמצני במלחמה האיומה ההיא, אשר נלחמו בי מפנים ומאחור, ולא רק בדבר שפתים, כי-אם גם שונאים הקימותי לי, אשר כל חפצם היה לשבור מטה לחמי, וגם הצליח בידם; אז אמר לי לבי: רב לך! אל תוסיף לכתוב עוד, כי אין שומע! וכן עשיתי, כי שנה וחצי לא כתבתי אף מלה אחת, ורק מהנותר בידי נתתי עוד ב״השחר”, וגמרתי אז אמר לבלתי כתוב עוד כל עיקר. ולא בקצף עשיתי זאת, כי-אם אמרתי, כי פג טעם עטי, ולמה אהיה למשא על הקוראים? אך מקרה אחד הורני משוגתי. המקרה ההוא היה הגביר ר״י ציייטלין ממאָסקוי, אחד הלומדים הגדולים והחרדים לדברי האמונה, והוא התנגש אלי, כי אקח מידו כסף, ולא מעט, והוא דבר אלי בשם קוראים למאות, אשר כולם יברכוני בלבם, והוא הורני, כי משגה עמי בשומי לב לדברי מכתבים אחדים, אשר לא ידעו את העם ורוחו, והוא עורר רוחי לשים פני לארצו, או אז אראה בעיני מה גדלה משוגתי; ואני עשיתי כזאת. ובבואי לארצו ראיתי משוגתי, לשמחת לבי. ובכל זאת תרפינה ידי כפעם בפעם בראותי את הנבלות, הנעשות יום-יום בקרב סופרינו החנפים, היוצאים לדרוש רק דרשה, והמה יתנפלו על כל רעיון; בתחילה ישליכו עליו שקוצים ואחרי כן ישובו ויטהרוהו בריר שפתם ויתפארו בו נגד כל הקהל כמו בנם יחידם הוא; ובראותי כזאת אשאל את נפשי כפעם בפעם: למי תכתוב? היש שומע? הן אלה יחרישו אזנים בקולם, עד כי הקוראים יהיו כמשוגעים ממראה עיניהם. הראית את דברי הכותבים ב״המליץ“? הקראת את משפט… בגליון 5 על הספור ״נקם-ברית”, איך יתנהו לשמצה? הוא עשה כזאת בלי כל ספק במצות המו״ל, כי נכספה נפשו מאוד לגלות לבו ברעיון חדש, כי טוב מאוד להביא את הרעיון הזה בלב העם על-ידי ספורים, והנה צנ״ה בא ויכתוב ספור ממין זה, ובזה הראה לדעת בפועל, כי כן הוא, ועל-כן אין דרך אחרת בלתי אם להסב לב הקוראים מהספור הזה. ולא נמצא אף אחד, אשר התעורר על החמס הזה! אנכי הסכנתי כבר, כי ספרי ומאמרי לא יזכרו במ״ע עברים, כי חטאתי אני אדע: מו״ל אני! לולא הוצאתי גם אני מכ״ע, כי אז התרפס החכם הגדול, הטוב ומטיב לישראל, לפני ובקש, כי אעניק לו דבר מה, ולו עשיתי כזאת, כי אז למען תת כבוד ל״המליץ" הרים גם את ספרי על נס; אך עתה תהלת ספרי היא תהלת ״השחר“, ו״השחר” הן מ״ע הוא, ותהלה כזאת בחזקת סכנה היא, פן ירבה חותם אחד על-ידה! ולא אכחד, כי הדבר הזה נתן בלבי כבר הרעיון לחדול מהוציא את ״השחר“, כי ״השחר” יעמוד כצר לספרי; אך הבלגתי על חפצי זה ואמרתי, יחרישו וידמו סלה, ו״השחר" יראה אור, כי יעד יש חפץ בו, עוד טרם יקום אחר, אשר לפעמים ישמיע דבר אמת מבלי כל יראה; ואחרי כל אלה התתפלא, כי בקשתי לשמוע משפטך? אם בכל ספרי לא שמתי לבי לתהלת העברים ולא דרשתי אותה, הנה אז היתה התהלה רק לי להנאתי, לא כן בספור כזה, אשר למען העם הוא; וזה הדבר אשר לא קראתי שמי עליו, למען יבוא גם לידי החסידים, היראים מפני שמי. זאת אגלה לך, כי זאת היתה הסבה. ועוד יש את נפשי להדפיס כמוהו (שנים ערוכים כבר בלבי מראש ועד סוף, אשר אולי לא יפלו מהספור הזה)5 מבלי הזכיר שמי, והנה יבואו נרגנים ויפרידו את הקוראים מהם בלשון רמיה! לא אדע אם קראת את ״הירושה״, כי אחרי אשר בסרוגין יבוא, לכן חדלו רבים מקרוא אותו; אך אם קראת, אז תדע, כי לא נופל הוא הספור תולדות אליקום הרופא6 מהספור הזה בנוגע להעם, וכל ״הירושה" חלק שני ידבר על דברים הנוגעים מאוד בנחלת ישראל, ורוב הקוראים עברית לא ידעו זאת, כי אין מעיר אזנם… – – – וכמעט אמרתי בעצמי, כי אתה חדרת אל עומק הספור יותר ממני. מכתבים רבים באו לידי על אודות הספור הזה, אך בכולם אין ערוך למכתבך, ובלי גוזמא אומר, כי לולי נברא הספר רק להוליד את המכתב הזה, די היה. על-דבר הפרק הראשון, אם כי אתה לא תשפוט כיתר הקוראים, בכל זאת אשמיעך על אודותיו גם מסתרי לבי, אשר אין גם אחד בקוראים יבינם כיום הזה. כי קראתי בשם הסופר יחשוב זאת לחטאת רק פתי, אשר לא ידע, כי הסופרים יקראו בשמם לא באשר עשיתי אני, כי-אם גם בכבוד ותהלה לנפשם; ומה עשיתי אני? אני אמרתי, כי נמצא בין התלמידים אחד, אשר דבר בשם הסופר ההוא, ונתתי לאיש ואיש לדבר עליו כפי רוחו. האחד קרא לו בדחן, והשני — עוכר ישראל ומשחית לב בני הנעורים, איש איש לפי דרכו; ואם כזאת עשיתי, איך יערב לב איש לחשוב זאת לי לחטאה? ואף עוד זאת, בשם הסופר לא קרא איש, ואם בי העון אם לא נמצאו עוד סופרים אחרים, אשר דברו כזאת? ומלבד כל אלה הן גם על הספור לא נקרא שמי, ואם כן אחר הנני, ואין לאיש הצדקה לשפוט על פי הנסתרות, כי-אם על-פי הנגלות. אולם אחרי כל אלה אודה לך בכל לבב, כי למורת רוח עשיתי זאת, ולוא מצאה ידי לשים אחר תחת הסופר, כי אזי עשיתי זאת בשמחת לבב, ואני נאלצתי לתת את הפרק הראשון בתמונתו בצלמו, יען כי חפצתי להראות להקוראים מחזה בני הנעורים ודרכי לבם בטרם הפרעות ואחריהן, מחזה מול מחזה; ולוא אמרתי לעשות כזאת בדרך ספור, כי אז גדל הספור פי שלש מאשר הוא עתה, בעת אשר בפרק הראשון כבר נדע הכל. וזאת שנית, והדבר הזה גדול הוא אלי, בכל ספורי אתאמץ לתת זכרון לדברי ימינו, ואשמור מאוד את העת והמקום, לבל יתעה הקורא, וכאשר כבר התבוננת בלי כל ספק נתתי ברוב ספורי זכרון לכל הימים הטובים והנוראים ולרוב המנהגים, למען יהיו לזכרון לדור אחרון, אשר אולי ישכח כל אלה, וגם בספור הזה חפצתי להקים אבן פנה לדברי ימינו בשנים האלה, והנה כל הכותבים פה אחד ידברו דברים לא היו, כי לרגלי הפרעות התעוררו בני הנעורים לשוב לעמם, ובאמת לא כן הוא, כי עוד בטרם עלה על לב, כי תהיינה פרעות, בעת אשר כולם ישבו בטח ועיניהם צפו לשווי-הזכיות ויאמינו באמונה שלמה, כי בנים המה לארצם, אז כבר החלו אחדים מבני הנעורים להתעורר ולדבר דבר בעד עמם, והספור ממכת-לחי, אשר הכה אחד התלמידים מבני ישראל את אחד התלמידים מבני האצילים, — הספור ההוא אמת הוא, והוא היה הסבה לאסוף המון תלמידים מבני ישראל בעיר המלוכה להועץ על-דבר דרכם בימים הבאים. ועוד בטרם קרה המקרה הזה היו תלמידים אחדים לאומיים, אשר העתיקו את ״עת לטעת" ו״שאלת היהודים" לאחיהם, ואם כי מעטים היו, בכל-זאת מצאו אוזן קשבת, ואחרי אשר קרה המקרה הזה במכת הלחי, נוספו עליהם בהמה וכהמה, ובבואי לעיר המלוכה הראו כחמשים תלמידים באותות ובמופתים, כי לבם ילך אחרי עמם, ועל-כן עשו לי את הכבוד בבית-התפלה, וה' ש״ז לוריא7 דבר דבריו בשפה ברורה, כאשר נתאספו להכין כרה לכבודי, כי את הסופר הלאומי יעריצו, לא את המרבה השכלה בישראל, כאשר אמרו הזקנים, והתלמידים במאָסקוי כתבו על העט של זהב, אשר הקריבו לי אשכר, ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה“. וכל אלה היו קודם הפרעות, והפרעות רק אמצו את רוחם והוסיפו עליהם כהמה וכהמה, ובדבר הזה יש לדבר הרבה מאוד, וכבר דברתי בזה לוא יכולתי, לולי נאלצתי לדבר בכל שורה ושורה אודותי, ועל-כן כאשר באתי להעמיד עמוד זכרון לתהפוכות העתים האלה נטל עלי לדבר בתחלה על אדות ההתרגשות בלב התלמידים בטרם באו הפרעות כהקדמה לכל אשר אכתוב אחרי כן, כי עוד לי להעביר אנשים שונים לעיני הקוראים, מחזה התלמידים, אשר כבר שבו בטרם באו ימי הפרעות, ונשים אשר לא עמדו מנגד לרעיון הזה, גם אבות, אשר קמו נגד בניהם, וכאלה. והפרק הראשון מ״נקם-ברית” יהיה פתח דבר לכולם. — — —

״כפי אשר אראה ממכתבך לא שלח לך צוקרמאַן את הספור ״נקם-ברית" כספר בפני עצמו, ואני פקדתי עליו לשלוח אחד לך ואחד לה' לילענבּלום ואחד לה' לעוואַנדא, ובקשתי ממנו אז. כי ישאל אותך ואת ה' ל״ב משפט הספור, כי אמנם רק אתם בעיני כלוחמים בלב נאמן, כבעלי תשובה נאמנים בעיני, ועל-כן אך משפטכם יקר בעיני מאוד, אף כי ה' ל״ב כפי הנראה ישנאני, ודבר אין לי עמו, כי הוא לא יכתוב אלי, בכל-זאת טוב הוא בעיני מכמה אוהבים. ולה' לעוואַנדא, יען כי הוא הגיד בפה מלא, כי אני עשיתיו לבעל-תשובה, ורק על פי עזב את כל מערכי לבו ויהי לאחר״.

**

וה״בעל-תשובה״ של הספור ״נקם-ברית״, אפרים בן-הגרי, קורא בשובו לעמו, בתשעה באב, את הדברים האלה: ״חטאתי ואשגה הרבה מאוד, ועתה בשובי ובראותי עותתי אדור נדר להביא קרבן לעמי, קרבן לכפר על חטאתי, — הנני ואעלה אל הארץ, אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם, ארחיק נדוד ואנוד לבתרי לבבי בין בתריה! — ודברי אקים! נקם אקח מצוררינו, לנקום נקם נשבעתי, ונקם אקח. הנה הקדשתי חיי וכחי וישרי ותמתי לעם הארץ וכל חפצי ומגמת פני היו לאחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אך לעתיד אחד לכולנו. גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה ורצון, והנה המה באו ויאמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים, כאשר הסכינו מאז, לכן כה יעשה להם: מהיום הזה כל עוד אשר נשמה באפי אקריב נפשי וכחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד, לאמצו ולחזקו, וכל צרה ופגע לא יניעוני, וכל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזיק עמי, והיתה זאת נקמתנו, כי נחיה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו אלי, הנה דגל הנקמה, אשר בו נדגול, — ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכח, לא באגרוף רשע ולא בדם ורצח, כי-אם ברוח! נקם נחזה בצרינו, נקם הברית, שנכרות מהיום הזה והלאה, להיות איש לרעהו לעזר ואיש לאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!״


הקריאה הזאת, שנשמעה לראשונה בספרות היפה שלנו לפני שלשים וחמש שנה, צריכה להשמע באלפי קולות עוד היום, בעמדנו על פתחה של הגאולה הלאומית.


ניו יורק, תרע״ח


  1. סמולנסקין חתם את שמו, ממעל להספור “נקם ברית”, צנ"ה (האותיות האחרונות של פרץ‘ בן’ משה'). זו היתה הפעם היחידה, שלא קרא סמולנסקין את שמו מפורש על פרי רוחו.  ↩

  2. זהו ספורו של סמולנסקין, שנדפס בהמשכים רבים בשנות “השחר” האחרונות.  ↩

  3. מענין הדבר להודע מפי סמולנסקין עצמו, כי הוא החל לכתוב את ה“נקם ברית” מן הסוף, כלומר, מהפרק השלישי, הוא האחרון שבספור. בזה גלה לנו לא רק את סודות יצירתו הספרותית ואופן כתיבתו, כי–אם שמחשבתו הראשית והעיקרית בספורו הנזכר היתה: הודוי של אפרים בן–הגרי ותשובתו לעמו ולאַרצו, וספור המעשה אינו אלא כטפל בעיניו של המחבר.  ↩

  4. על המכתב הזה, כמו על כל מכתבי פרץ סמולנסקין, בלתי רשום לא היום, לא החודש ולא גם השנה, שבהם נכתב.אולם מתוך “הפנים” אנו מכירים, כי הדברים כתובים סמוך להזמן, שבו נגמר הספור “נקם–ברית” ב“השחר”, כלומר, בראשית שנת תרמ"ד.  ↩

  5. מחשבתו הטובה של סמולנסקין לא יצאה לפועל, כי קרבו ימי מחלתו, אשר שמה קץ לחייו, בעוד אשר אך החל להיות למורה דרך התחיה העברית בכל מלוא היקפה ובעל עושר זריעותיה החדשות.הספור “נקם–ברית” היה איפוא האחרון לספוריו  ↩

  6. אליקום הרופא הוא אחת הנפשות, העושות בהספור “הירושה”, בן שלשה חלקים, שהמספר הקדיש לו פרקים רבים בחבה מיוחדה. יש לשער, כי הדר. קאַרל ליפּא (מי שהיה נשיא הכבוד של הקונגרס הציוני הראשון) היה לו, לסמולנסקין, לסמל מדי תארו את תכונתו של אליקום הרופא, שהיה נחשב בעיניו כאיש–המופת.  ↩

  7. מי שהיה משורר עברי וגם מהנדס, סופר מצוין ברוסית ואינזינר מומחה, שנתמנה באחרית ימיו לרב מטעם בקיוב ומת בטרם שבאו לו שנות זקנה. הוא היה אחד מבעלי הכשרונות הנפלאים בקרב עמו ודורו, ובנעוריו עבדה הרבה להרחבת רעיון התחיה העברית בקרב המשכילים והתלמידים, אך לבסוף נלאה ועמד מרחוק לכל התנועה הלאומית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!