מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַנַּעַר דָּוִד

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בִּימֵי שָאוּל הַמֶּלֶך יָשְבָה בְאַשְקְלוֹן בְּקֶרֶב הַפְּלִשְתִּים אִשָּׁה אַלְמָנָה מִן הָעִבְרִיוֹת. וְהָאִשָּׁה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה עַד מְאֹד, וְכֶסֶף רַב לָהּ, אֲשֶׁר הִנְחִילָהּ בַּעְלָהּ הֶעָשִׁיר בְּמוֹתוֹ. וַיִּרְאֶנָּה נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וַיִּשָׂא עֵינָיו אֵלֶיהָ, וַיַחֲרֹשׁ מְזִמּוֹת לְתָפְשָׂהּ וּלְהֲבִיאָהּ אֶל בֵּיתוֹ בְחָזְקָה, כִּי בַיָּמִים הָהֵם לֹא נוֹדְעָה עוֹד יַד שָׁאוּל בפְּלִשְׁתִּים, וַתָּרָם יָדָם עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ בָהֶם כִּרְצוֹנָם. וַתִּירָא הָאִשָּׁה מְאֹד לְנַפְשָׁהּ, פֶּן יַעֲשֶׂה בָּהּ הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-מְזִמַּתוֹ הָרָעָה, וַתָּקָם וַתֶּאֱגֹר אֶת-כָּל-שִׁקְלֵי זְהָבָהּ וְכַסְפָּהּ וַתִּטְמְנֵם יָדוֹת יָדוֹת בְּכַדֵּי חֶרֶשׂ, וּבְפִי הַכַּדִּים שָׂמָה דְבַשׁ, וַתִּשָּׂאֵן בַּסֵּתֶר לִשְׁכֵנָהּ הָעִבְרִי, הוּא מוֹדַע בַּעְלָהּ מֵאָז, וַתַּפְקִידֵן בְּיָדוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, וּדְבַר הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַטְּמוּנִים שָׁם לֹא הִגִּידָה לו. וּבַלַּיְלָה הַהוּא בָּרְחָה הָאִשָּׁה מִן הָעִיר וּמְזִמַּת הַנְּצִיב הוּפָרָה. וּמוֹדַע הָאַלְמָנָה טָמַן אֶת-כַּדֵּי הַדְּבַשׁ בְּאוֹצָרוֹ בְּאַחַת הַפִּנּוֹת וַיִּשְׁכָּחֵן. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעַשׂ הָאִישׁ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ, כִּי הֵבִיא אִשָּׁה לִבְנוֹ, וַיָּשֶׂם דְּבַשׁ לִפְנֵי הַקְּרוּאִים, וְלֹא מָצָא לְכֻלָּם. וַיִּזְכֹּר אֶת הַפִּקָּדוֹן, וַיָבֹא לְאוֹצָרוֹ לִשְׁאָל-לוֹ מְּעַט דְּבַשׁ מִן הַכַּדִּים, וַיְהִי בַּהֲרִיקוֹ אֶת-הַכַּד הָאַחַת –וְהִנֵּה זָהָב וָכֶסֶף נוֹצְצִים מִקִּרְבָּהּ. וַיְחַפֵּשׂ גַּם בְּיֶתֶר הַכַּדִּים וְהִנֵּה כֻלָּן מְלֵאוֹת שִׁקְלֵי כֶסֶף וְזָהָב מִתַּחַת לְמִכְסֵה הַדְּבַשׁ; וַיְסִיתֵהוּ בְּרַק הַזָּהָב, וַיִּמְעַל מַעַל, וַיִּשְׁלַח יָד בְּפִקְּדוֹן שְׁכֶנְתוֹ הָאַלְמָנָה, וַיִּקַּח בַּסֵּתֶר אֶת-כָּל-הַכֶּסָף וְהַזָּהָב וַיָּשֶׂם בְּכֵלָיו, ואת הַכַּדִּים מִלֵּא אַחֲרֵי-כֵן דְּבַשׁ עַד שְׂפָתָן כְּבָרִאשׁוֹנָה, וּכְכַלּוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַתּוֹעֵבָה וַיִּמַח יָדָיו וַיֵּצֵא, וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וְאִישׁ לֹא יָדַע אֶת-גְּנֵבָתוֹ.


ב

וַיְּהִי מִיָּמִים וַיֵּצֵא שָׁאוּל לְקַצּוֹת בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיַּפֵּל מֵהֶם רָב, וְגַם נְצִיב אַשְׁקְלוֹן נָפַל בַּנּוֹפְלִים. וַתִּשְׁמַע הָאֶשְׁקלוֹנִית כִּי מֵת הָאִישׁ הַצּוֹדֶה לָהּ, וַתְּבָרֶךְ אֶת-אֱלֹהִים, וַתְּמַהֵר וַתָּשָׁב אֶל עִירָהּ וְאֶל בֵּיתָהּ. וַתָּבֹא אֶל שְׁכֵנָהּ לָקַחַת פִּקְּדוֹנָהּ, וַיּוֹצֵא אֵלֶיהָ אֶת-כָּל-הַכַּדִּים עַד אַחַת וַיְשִׁיבֵן לְיָדָהּ בּפְנֵי הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים, כֻּלָּן כְּמִסְפָּרָן וּכְמַרְאֵיהֶן, מְלֵאוֹת דְּבַשׁ עַד שְׂפָתָן, כַּיוֹם אֲשֶׁר הָפְקְדוּ בְיָדוֹ, אֵין נִגְרָע מְאוּמָה. וְהָאִשָּׁה לָקְחָה אֶת-הַכַּדִּים וַתִּשָׂאֵן אֶל בֵּיתָהּ, וַיְהִי בְעָרוֹתָהּ אוֹתָן וְהִנֵּה לֹא מָצְאָה בְתוֹכָן אֶת-כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ. וַתִּשָׂא הָאִשָּׁה אֶת-קוֹלָהּ וַתֵּבְךְ מְאֹד, כִּי מַה-תַּעֲשֶׂה עַתָּה בַּאֲבֹד לָהּ כָּל-רְכוּשָׁהּ יוֹם אֶחָד, וְהִיא אִשָּׁה אַלְמָנָה וּקְשַׁת רוּחַ וּשְׂבֵעַת עָמָל וּנְדוּדִים. וַתָּרָץ וַתִּצְעַק אֶל שׁוֹפֵט הָעִיר וַתְּסַפֶּר-לוֹ אֶת-כָּל-הַדָּבָר, וַיִּשְׁמַע הַשּׁוֹפֵט אֶת-צַעֲקָתָהּ, ויַטֵּ אֹזֶן לְכָל- דְּבָרֶיהָ וַיֹאמַר:

“בִּתִּי, הַיֵשׁ לָךְ עֵדִים כִּי שַׂמְתְּ כַּסְפֵּךְ וּזְהָבֵךְ בַּכַּדִּים?”

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה:

“אָיִן.”

וַיֹּאמֶר הַשּׁוֹפֵט:

“אִם כֵּן מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ, בִּתִּי? לְכִי אֶל הַמֶּלֶך שָׁאוּל, אוּלַי יוֹשִׁיעֵךְ הוּא.”

וַתֵּלֵך וַתָּבֹא לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיִּשְׁמַע גַּם הוּא אֶת-דְּבָרֶיהָ, וַיִּשְׁלָחֶנָה אֶל הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בֵּית-אֵל, וַתָּבֹא וַתַּעֲמוֹד לִפְנֵי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בּבֵית-אֵל וַתְּסַפֵּר בְּאָזְנֵיהֶם אֶת-כָּל-דְּבַר הַמַּעַל אֲשֶׁר מָעַל שְׁכֵנָהּ בַּפִּקָּדוֹן וַיַּצִּיגֶנָּה יוֹם אֶחָד רֵיקָה מִכָּל-רְכוּשָׁהּ.

וַיִּשְׁאָלֶנָּה גַם נְשִׂיא הַזְּקֵנִים כִּשְׁאֵלַת הַשּׁוֹפֵט לֵאמֹר:

“בִּתִּי, הַיֵשׁ לָךְ עֵדִים כִּי אָמְנָם כֵּן הוּא כִדְבָרַיִךְ, כִּי שַׂמְתְּ כַּסְפֵּךְ וּזְהָבֵךְ מִתַּחַת לַדְּבָשׁ?”

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה:

“אֲהָהּ, אֲדֹנִי, וְכֹל-עֵדִים אֵין לִי, כִּי עָשִׂיתִי בְּעָרְמָה וּבְחִפָּזוֹן מִפַּחַד נְצִיב פְּלִשְׁתִּים עָלָי.”

וַיֹּאמֶר נְשִׂיא הַזְּקֵנִים:

“אִם עֵדִים אֵין לָךְ קָצְרָה גַם יַד הַשּׁוֹפְטִים מֵהוֹשִׁיעֵך. יוֹשִׁיעֵך אֱלֹהִים.”


ג

וַתֵּצֵא הָאַלְמָנָה מֵאֵת פְּנֵי הַזְּקֵנִים בְּמַפַּח נָפֶשׁ, וַתֵּלֶךְ בַּדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל בֵּיתָהּ הָלוֹך וּבָכֹה, כִּי רָאֲתָה אֶת-נַפְשָׁהּ עֲזוּבָה, וְאֵין יֶשׁע וְאֵין תִּקְוָה. הִיא יָצְאָה אֶת-הָעִיר, וְהִנֵּה חֶבֶר נְעָרִים קְטַנִּים לְפָנֶיהָ, מְשַׂחֲקִים יַחַד עַל יַד הַדָּרֶךְ. וַיֵּצֵא הָאֶחָד, וְהוּא נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם, וַיִּגַּשׁ וַיִּשְׁאָלֶהָ בְּרַחֲמִים:

“מַה-לָּךְ, אִשָּׁה, כִּי תִבְכִּי, וְיַד מִי הָיְתָה בָך? הֲיַד אֱלֹהִים אִם יַד אָדָם?”

וַתְּסַפֶּר-לוֹ הַאִשָּׁה אֶת-כָּל-הָרָעָה אֲשֶר עָשָׂה לָהּ שְׁכֵנָהּ הָעִבְרִי וְאֶת-אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ הַשּׁוֹפְטִים אֶת-צַעֲקָתָהּ רֵיקָם, מֵאֵין עֵדִים לָהּ. וַתֵּבְךְ מְאֹד וַתֹּאמַר:

“אֲהָה, בְּנִי! אֵיכָכָה אָשׁוּב עַתָּה אֶל בֵּיתִי, וְלִי אֵין מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, כּי אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנֹכִי, וּבְיָדִי אֵין עַתָּה כֹּל.”

וַיֵּצֵא לְבַב הַנַּעַר לִדְבָרֶיה, כִּי נִכְמְרוּ עָלֶיהָ רַחֲמָיו, וַיְנַחֲמֶהָ וַיֹּאמַר:

“אַל נָא תִבְכִּי, אִשָּׁה , עוֹד לֹא פַסָּה כָל-תִּקְוָה. שׁוּבִי לְכִי אֶל-הַמֶּלֶך שָׁאוּל וּבַקְּשִׁי מֵעִמּוֹ כִּי יִתֵּן אֶת-מִשְׁפָּטֵך בְּיָדִי וַאֲנִי אוֹצִיאֶנוּ לָאוֹר. מַהֲרִי לְכִי, וְאֲנִי אֲחַכֶּה לָךְ כֹּה עַד שׁוּבֵךְ.”

וַתַּעַשׂ הָאִשָּׁה כִדְבָרָיו וַתָּשָב אֶל הַמֶּלֶך וַתַּגֶּד-לוֹ אֶת-דִּבְרֵי הַנָּעַר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך:

“הֲבִיאִיהוּ אֵלָי.”

וַתִּקְרָא הָאִשָּׁה לְדָּוִד, וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אַפַּיִם אָרְצָה. וְהַמֶּלֶךְ רָאָה אֶת-רֹךְ שְׁנוֹתָיו וַיִּלְעַג לוֹ בְּלִבּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ:

“הַאַתָּה הוּא זֶה הַנַּעַר אֲשֶר הִתְפָּאֵר בְּאָזְנֵי הָאִשָּׁה לֵאמֹר: אֲנִי אוֹצִיא אֶת-מִשְׁפָּטֵךְ לָאוֹר?”

וַיַּעַן הַנַּעַר:

“הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים וּבְחַסְדּוֹ אֶבְטַח. יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, וַאֲשֶר יוֹרֵנִי אֱלֹהִים אוֹתוֹ אֶשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת.”

וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מֵעִמּוֹ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמַר:

“לְכִי עִמּוֹ וְיוֹשִׁיעֵךְ, אִם יוּכָל.”

וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר עִם הָאִשָּׁה , וַיְצַוֶּנָּה לְהוֹצִיא אֵלָיו אֶת-הַכַּדִּים, וַתּוֹצִיאֵן, וַיַּרְאֵן אֶת-הָאִישׁ אֲשֶר הָפְקְדוּ בְּיָדוֹ, וַיִּשְׁאָלֵהוּ:

“הַכֶּר-נָא, הַאֵלֶּה הֵן הַכַּדִּים אֲשֶר הָיוּ מֻפְקָדוֹת בְּיָדֶיךָ?”

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ:

“אֵלֶּה!”

וַיְצַו הַנַּעַר עוֹד, וַיָּרִיקוּ אֶת-כָּל-הַדְּבַשׁ אֶל כֵּלִים אֲחֵרִים. אַחֲרֵי-כֵן הֵרִים אֶת הַכַּדִּים אַחַת אַחַת וַיְנַפְּצֵן לְעֵינֵי-כָּל-הַנִּצָּבִים שָׁם, וַיְהִי בְּנַפְּצוֹ, וַיִּמָּצְאוּ פִתְאֹם שְׁנֵי שִׁקְלֵי זָהָב נוֹצְצִים בְּתוֹךְ הַשְּׁבָרִים, כִּי דָבְקוּ אֶל צַלְעוֹת הַכַּדִּים, וְלֹא הִשִׂיגָתַם יַד הַגַּנָּב, וַיִּשָׁאֲרוּ שָׁם.

אָז יָרִים הַנַּעַר אֶת-שְׁנֵי הַשְּׁקָלִים לְעֵינֵי כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמַר:

הִנֵּה שְׁנֵי הָעֵדִים. הָאִישׁ עָשָׂה אֶת-הַתּוֹעֵבָה בַּסֵּתֶר וּשְׁנֵי הַשְּׁקָלִים הָאִלְּמִים גִּלּוּ עֲוֹנוֹ בַּקָּהָל."

וַיַּרְא הַגַּנָּב כִּי נִגְלּה עֲוֹנוֹ, וַיִּתֵּן תּוֹדָה, וַיָּשֶׁב אֶת-כָּל-הַפִּקָדוֹן לָאִשָּׁה, לֹא הֶחְסִיר מְאוּמָה.ֹ

וַיּוֹשַׁע הַנַּעַר בַּיוֹם הַהוּא בְחָכְמָתוֹ אֶת-הָאַלְמָנָה מִיַּד עוֹשְׁקָהּ.

וְשָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר עָשָׂה הַנַּעַר וַיִּשְׁתָּאוּ. וַיֵּדְעוּ כֻלָּם כָּי רוּח אֱלֹהִים בּוֹ.

וְשֵׁם הַנַּעַר דָּוִד, הוּא דָּוִד בֶּן יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי, אֲשֶר הָיָה אַחֲרֵי-כֵן לְמֶלֶך עַל יִשְׂרָאֵל.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

הציונים הכלליים ועבודת התרבות

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(בקלוב הציונים הכלליים, תשרי תרצ"ג)

רבותי! עד הרגע האחרון לא ידעתי מה הוא תפקידו ומטרתו של הכינוס הקטן הזה, שהוזמנתי לשוחח אתו. לא פללתי, כי יעמדו כאן על הפרק דברים קונקרטיים. ברגע האחרון נודע לי, שאין כאן קהל סתם אלא באי-כח של חבורות מסוימות ועסקנים תרבותיים המוזמנים להתגייס לשם עבודה תרבותית בתוך הקהל ברוח הציונות הכללית, ותפקידו של הכינוס לקבוע את צורת העבודה ודרכיה. אנכי כיונתי את רעיונותי במסלול אחר קצת, מתוך הנחה, שעלי להשמיע את דברי לפני קהל סתם של הציונים הכלליים. בפניהם אמרתי להביע מקצת מהרהורי לבי על נקודות אחדות בפנת העבודה התרבותית. כונתי היתה בעיקר להראות על ה“פגימות” הגדולות שפגמה הציונות הכללית בספירה זו, כדי להביא אותה לידי הרהורי תשובה. אפשר שבכינוס זה, שהוא “מעשי” בעיקרו, הדברים הם שלא במקומם, אבל סבור אני שאינם בכל זאת מ“חוץ לזמנם” – לפי שזמנם כל “יום”.

הרשוני בהתחלת דברי להעיר על ענין מוזר קצת לדעתי. מיום בואי לארץ, זה כעשר שנים, זאת לי הפעם הראשונה להמצאי בקלוב הציונים הכלליים בתור מרצה ומשמיע דברים בצבור. עשר שנים עברו, ולא נמצאה לי הזדמנות עד עכשיו להפגש עם הציונים הכלליים לשם שיחה משותפת בשאלות התרבות. ולא מפני שאין שיתוף ענינים או שיתוף לשון בינינו – יודעים אתם, שאני קרוב יותר אל הציונים הכלליים – אלא מפני העדר התענינות ושתוף הלשון במחנה הציונים הכלליים לגבי הפרובלימות התרבותיות שלנו. יש לי לפעמים רושם שהיצר התרבותי, ועמו גם יצר היצירה בכלל, פסק מן הציונים הכלליים לגמרי. הציונים הכלליים בזמננו הם כחזן בלי עמוד, ומה שרע מזה, גם בלי קול. אבני הריחיים שלהם, מאין גרעינים, הן סובבות לבטלה ושוחקות את עצמן. עתה, כנראה, נמאסה עליהם הבטלה והם אומרים להתנער קצת ולגשת לעבודה תרבותית. הלואי שיצליחו במאמציהם ויחדשו ימיהם כקדם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.