(סיפור)

 

[א]    🔗

…אבל איך היה כדבר הזה? איך נהפך לבה פתאום?

והיא הן אמרה בלבה כי לעולם לא תאהב את האיש הזה, אשר כזר נחשב וייחשב לה כל הימים, למרות הקשר הנימוסי¹ אשר בינה לבינו. האסורים אשר שם על ידיה, אשר בהם קשר את נפשה אליו, כאין נחשבו בעיניה, כפשתים אשר יבערו באש האהבה ויימסו מעל ידיה. היא הכירה אז בלבה אך משפט אחד, הלא הוא משפט הלב, רק אותו הכירה ותאַשר בכל תוקף, רק לו הצדקה לאהוב את אשר יאהב ולשנוא את אשר ישנא, והלב הזה כבר היה נתון לאחר, לאחר ההוא – מקור כל מעשיה והליכותיה זה שלוש שנים, מקור כל שכרונה האיום, אושרה הקצר ואסונה הגדול… את האחר הנורא ההוא אהבה ובו רק הגתה בהקיץ ובחלום; ודעת הקהל אשר מסביב, החשבון והתועלת – אן, התועלת! – המריצוה אך להתנכר לזה, לרמות אותו…

לא רק שלא התאמצה לאהוב את אישה, אלא גם לא חפצה בזה כלל. היא חפצה להתמכר כולה לאחר ההוא, להשקיע את כל חושיה במצולה הגדולה אשר בלבה, מצולת האהבה, וגם אמנם התמכרה.

במה נחשב כוח הצרמניה,² כוח עבותות הנישואין אשר הושמו על זרועותיה בעת יאושה, בעת שכבר לא קיוותה עוד לטוב ולא היה לה עוד מה לאבד – במה נחשב הכוח הדל הזה כי יתנגד לכוח הטבע הגודל, לרוח הרגש, לכוח הלב, בעת שהוא מתעורר לחיים חדשים, בעת שהוא דופק בחזקה ודורש תפקידו בכל תוקף?

מה חשבה אז.

חשבה? בימים ההם לא חשבה כלל ולא נתנה כל דין וחשבון לנפשה מכל אשר היא עושה. היחשוב או הייתן השיכור דין וחשבון לנפשו מכל אשר הוא עושה? והיא גם היא רק שיכורה היתה בכל הימים הרבים ההם, גם בתקופה הראשונה,, אחרי הכירה אותו בהיותה עוד חופשית לנפשה, וגם בתקופה השנייה, בשובו אליה אחרי החתונה; היא היתה אז שכורת תאוותה, והשיכרון הזה, שכרון התאווה, גדול ועצום שבעתיים משכרון היין. ותוצאות השיכרון הזה גם הן רעות ומרות שבעתיים מתוצאות שכרון היין. – ורק עתה אחרי אשר פג שכרונה זה, רק עתה היא יכולה לחשוב ולהשקיף לאחור אל כל מעשיה והליכותיה בעת ההיא. המעשים וההליכות הכתובים על לוח לבה בדמע ודם ואשר לנצח לא יימחו… רק עתה היא יודעת עד כמה חטאה ועד כמה השפילה את נפשה במעשיה ההם, ורק עתה היא יודעת לנוד לנפשה החוטאת ולהתאבל על חורבן מקדשה.

רק שיכורה היתה בכל הימים הרבים ההם – והאם לא כן הוא? עתה אחרי אשר למדה להרגיש ולדעת את האהבה האמיתית, את האהבה הטהורה והרוממת, עתה נפקחו עיניה לדעת ולהכיר כי רק את נפשה השלתה אז בחשבה כי אוהבת היא אותו, את האחר ההוא, עוכר נפשה… לא האהבה, הטהורה והתמימה, קשרה את נפשה אל נפשו, כי אם התאווה הגסה והשפלה אשר התעוררה ותשם מסווה האהבה על פניה. עתה היא יודעת את ההבדל ואת המרחק שבין האהבה והתאווה. שפת תאווה תוכל להשפיל את הנפש ולפשוט את כבודה מעליה… ובאמת בכל אשר היא מוסיפה לצלול בתהום העבר ולהעלות זכרונותיה משם היא מוסיפה להיווכח כי רק יד התאווה היתה בכל אלה… והתאווה ההיא היתה סוערת ושוטפת, ולשונה כנחל אש ולא ידעה כל חוק וגבול, והיא רק היא מסכה עליה את רוח השיכרון ההוא… שיכרון כזה לא יוכל להיות יליד האהבה.

היא התנשאה מעל הספה אשר שכבה עליה ותשב ותישען במסעד הספה בפינה. עיניה נטיו אל השולחן אשר באמצע העולם, אל המכסה ³ המרוקמה אשר עליו, המכסה רק חלק ממנו, אל האלבומים והספרים המכורכים הדרה מפוזרים עליו, ולבה חולם בהקיץ.

אכן זה היום לפני שלוש שנים היה לה למקור כל המעשים הבאים והוא היה לה גם לראשית חטאת.

וכל פרטי המחזה ההוא ניצבים ברגע הזה לנגד עיניה, אין נעדר דבר.

הנה שוקטת ותמימה היתה אז והיא עודנה בנעוריה בית אביה, ועד השנה ההיא, שנת העשרים לימי חייה, לא יצאה מקיר עיר מולדתה הקטנה וחוצה, וגם השכלתה לא רכשה לה בבית-ספר, רק מורים פרטיים הביא אביה העשיר מהעיר הגדולה, להורותה דעת שפות אירופיות ולימודים כוללים⁴, וכל המורים שהיו לה, שני הזקנים והצעיר, היו ישרי לב ותמימי דרך, ויטיפו באוזניה למוסר ותום; ובבוא אבותיה איתה בשנה ההיא לגור בעיר הגדולה. היא היתה מלאה אמונה באלוהים ובאדם, וגם בגברים האמינה; וגם כעבור תשעה ירחים לשבתה בעיר ההיא לא הסכינה⁵ עוד את החיים החדשים ותהפוכותיהם זרו לה עוד. ובימים ההם כבר החלו השדכנים לדפק על דתי בית אבותיה, ולבה כבר חלם חלומות העתיד הקרוב, חלומות אהבה ועדן… והנה הופיע הוא לנגדה וכל חושיה התבלעו⁶ והחיזיון המעציב החל. – היא היתה קרואה ביום ההוא לחג חתונת אחת מרעותיה, ותשב על יד “הכלה” ותתבונן אל כל הקרואות ותיגאה בלבה בדעתה כי עולה היא ביופיה על כל העלמות אשר מסביב ותשבע רצון בכל עת הביטה אל הראי אשר נכחה, לראות עוד כמה נאים בגדיה החדשים ועד כמה יוסיפו לה לוויית חן ונועם, ולעיתים התגנב בלבה רעיון נעים, כי אולי עוד מעט וישבה גם היא על כסא ה“כלה” – הוי, תמימות קדושה! – ואז החלה להתבונן אל הגברים ותרא אותו והוא היפה מכל הגברים אשר מסביב, וגם הוא מתבונן אליה. היא הורידה עיניה ארצה ותחש כי פניה לוהטים, ובנשאה את עיניה אל הראי אשר ממולה ראתה כי פניה התאדמו מאוד. היא הסבה את פניה לעבר אחר, אבל גם שם הופיע הוא לנגדה. היא הפנתה ראשה גם מן העבר ההוא ותבט עוד הפעם בראי, והנה הוא עומד לא רחוק ממנה ואיננו גורע עיניו ממנה, ואז התעוררה בה תשוקה עזה להביט ולהתבונן אל מראהו הנשקף לה מן הראי – ומה יפה המראה! והיא מעודה ועד היום ההוא לא ראתה גבר יפה-מראה ולוקח לב כמוהו. ואז לא גרעה גם היא עינה ממנו, מתמונתו אשר בראי. כעבור רגעים מספר באה מחשבה בלבה, כי חוטאת היא למוסר הטוב וכי לא נאה מאוד לנערה אשר כמוה להתבונן הרבה אל גבר, ולוא גם על ידי הראי בלבד, ובכל זאת הוסיפה להביט אל המראה אשר לפניה, וככל אשר הוסיפה להביט כן הוסיפה לחמוד את יופיו בלבה. הקרואים והקרואות התעתדו לצאת במחולות ותדע נאמנה כי עוד מעט ובא הוא לקחת אותה לבת-זוגו במחול. וכן היה. הוא ניגש אליה כעבור רגע וישתחו לפניה בחן והדר והיא לא סירבה לו, ובאחזו בידה ובהכתיר זרועו את גווה חלף רטט בכל יצורי בשרה וזרם דם זרם אל פניה ויאדימו מאוד, ובכל עת המחול היתה כנבוכה ולא ידעה נפשה. ברגעים הראשונים החשו שניהם, ואחר דיבר באוזניה דברים שונים אשר נעמו לה לשמעם. הם הכילו בקירבם מהללה⁷, אך לא בסגנון חלקות רגילות, והיא לא יכלה לפון⁸ אז כי כפיו כן לבו. המחול כלה ויולך אותה למקום שבתה ויבקש רשיונה לשבת על ידה, וכל עת המחולות והמשתה לא סר מעליה.

זה היה הצעד הראשון והצעדים הבאים נעשו עד מהרה.

אנחה קלה פרצה מלבה ברגע הזה.

מה בצע בפרטי הזכרונות מן הימים הבאים אחרי היום ההוא? לב האדם איננו אוהב כל חשבון, סדר והיגיון, ויש אשר הוא נלכד ברגע אחד, בלי כל עמל ותחבולות. וגם לבה נלכד ברגע אחד, במחול הראשון, במחול-האסון, אם כי לא הכירה לדעת את הדבר הזה עד עבור זמן ידוע. וכעבור הזמן ההוא, זמן קצר מאוד, גילה לה את דבר האהבה אשר הוא אוהב אותה ואת החמדה הגדולה אשר הוא חומד אותה בלבו ואת האש, אש חשקו, הלוהטת את כל קרביו באהבתו אותה, וגם נשבע לה כי בלעדה חייו אינם חיים, כי רק היא הנשמה שבקירבו, וכי נכון הוא לעבור למענה באש ובמים, וגם כי מאושר תהיה בחיים בהיותה לחברתו ואשת בריתו ועוד ועוד – והיא? הן גדולה היתה האמונה אשר האמינה בו כגודל אמונתה באלוהים, ולוא גם אלף פעמים ככה היה מבטיח לה בשבועתו, גם אז לא עלה כל ספק על לבה, לפון בדבריו. וגם לא כיחדה ממנו את אשר ירחש לבה אליו, אם כי תומתה⁹ שמה מחסום לפיה מלגלות לו את כל לבה.

והן גם אבותיה אמרו לדבק הזה טוב, אחרי כי בן-עשירים הוא ובעוד שנה יגמור חוק לימודיו בתור רופא וכל המעלות הטובות שביקשו ב“שידוך” טוב למענה מצאו בו.

ואז החלה תקופת אושר ועדנים בחייה אשר לא ידעה כמוה מעודה. הירחים האחדים ההם, ימי החופש מלימודים, אשר ישב הוא על ידה ויבלה רוב עתותיו בחברתה, היו לה למבחר ימי חייה. כוס התענוגים אשר שתתה אז לרוויה טהורה היתה מכל נטף מר, מכל אבק. היא לא ידעה אז עוד כל מלחמת הנפש, מלחמת יצר הרע עם יצר הטוב, ורוחה לא נכתם אז בכתם אחר – ותהי שלווה ומאושרה עד אין קץ.

הן רק תוצאות הימים ההם, שיצאו אחרי כן לפעולות, הרעות והחטאות, הן ממריצות אותה לחשוב את התקופה הראשונה גם היא לתקופת החטא, לראשית חטאת; ולולא הן, כי עתה רק שיכרון קל ועובר נחשב לה דבר האהבה ההיא, ושיכרון כזה איננו נחשב לעוון, רק למשגה בבלי דעת.

היא קמה ממקום מושבה ותיגש אל הפתח הפתוח לפני המעקה הפונה אל הרחוב, ותבט החוצה.

והיום יום קיץ נחמד. השמים טהורים ומלאי תכלת. כל עב קל לא ייראה על פניהם. השמש בחצי השמים, כי שעת הצהריים הגיעה, והיא איננה לוהטת והחום איננו גדול, כי רוח קל ומקרר נושב בחוץ. ודרך אחד החלונות אשר לאולם כבר חדרו אל תוכו קרני אור אחדות הנראות ככתם בהיר באחת מפינות החדר.

היא נשאה את עיניה השמימה. הוי, עת הטוהר כבר חלפה, ושמים טהורים ומפיקים זוהר כאלה לא נראו עוד בעולם חייה. על שמי חייה היא פרושים עננים כבדים כעופרת.

הנה חלפה עברה תקופת האושר והחום. הוא נפרד ממנה וישב לעיר המלוכה לגמור שם את חוק לימודיו במחלקה האחרונה – ומעת נסעו נסתם כל חזון ממנו. זמן רב חיכתה למכתבו ולשווא. סוף כל סוף עברה את גבולי הנימוס הנהוג ותכתוב אליו, אבל לא קיבלה כל מענה. היא לא הרהיבה עוד אז עוז בנפשה להאשימהו ולהטיל ספק ביושרו ואהבתו, ותחל לחכא ¹⁰ חטאים על נפשה – אבל הדבר הזה לא עלה בידה, כי הכירה וידעה אשר נקייה נפשה וזכה ולא חטאה לו מאומה. אז עלתה מחשבה על לבה כי קרהו אסון ותהי מלאה פחדים ותוגה רבה.

ואולם כעבור ירחי מספר נודע לה כי שלום לו וכי מתעלס הוא שם באהבים את נערה אחרת.

אז באו לה ימים רעים ומרים אשר לא ידעה כמותם כל ימי חייה, עיניה רחצו בנחלי דמעות יומם ולילה ועולמה חשך בעדה. האלוהים אשר האמינה בו ואשר היה לנשמה בקירבה לוקח ממנה – ויהי לבה ריק ושמם באין כל משאת נפש ובאין כל מטרה ותקווה בחיים.

במה נחשבו אז תנחומות השווא וההבל אשר הטיפו באוזניה בלי חשך אבותיה אנשי המעשה, אשר לא ידעו ולא יבינו את לב האשה ומה גורלו, בבוא יד אכזר ועוקרת משורש כל רגש טהור וכל אמונה נשגבה שבקירבו ועושה אותו לתל שממה?

היא נואשה אז מחיים – ורק חפץ אחד עוד נשאר לה בחיים: לנקום נקמתה ממנו… אבל לא ידעה איך ובאיזה אופן?

אז עברה עוד שנה והיא נארשה לאלברט אישה כיום. הוא בא מעיר מגורה עתה, א. לראות את פניה ובראיון הראשון דבקה נפשו אחריה לאהבה אותה ויבקש את ידה והיא נתנה לו את היד אשר ביקש – אבל לא את לבה. הוא אמנם מצא חן בעיניה בקומתו הנאווה ובמראה פניו הנהדרים והכבודים ובעיניו המביעות תום, אבל אהוב לא אהבה אותו גם אז וגם כעבור שבועות מספר לשבתו איתה בבית אבותיה. והיא לא כיחדה ממנו כי מצא חן בעיניה – אבל יותר לא הגידה לו. והוא, התם, מצא בדבריה אלה הכרת אהבה מצדה ויהי מאושר. ואולם אם לא אהבה אותו בלבה התאמצה להתראות בעיני הבריות כאוהבת אותו, ותראה לו פנים שוחקות תמיד, ותקבל ברצון את אותות החיבה שהראה לה ויש גם אשר הראתה היא לו אות חיבה, ולאושרו לא היה כל גבול – וכל אלה למען אשר יוודע לו כי איננה מתאבלת על אהבתה הנכזבת וכי אהוב תאהב גם אחר… ומדי חשבה כזאת התעורר חפץ עז בקירבה לאהוב את ארושה זה גם באמת ובלב תמים, אבל החפץ הזה היה ממנה והלאה…

אז החלה מחזה ההתנכרות בחייה – טרגדיה מרה מאוד.

ואבותיה שמחו מאוד בקשר החדש הזה, ויתנחמו בו, ויודו לה' הטוב והמיטיב, כי סיבב את פני המקרים לטובה, כי נעלה בעיניהם אלברט הסוחר הנאור על יקוב המלומד, וכשגם כי עשיר הוא אלברט ולו בית מסחר גדול בעיר א.

אבל מי ידע אז את אשר בלבה? מי ידע כי אך התנכר תתנכר, כי אך פניה לוהטים ובלבה הקרח הנורא? מי ידע כי אך מסווה תשים על פניה, בהיראותה כאוהבת את אלברט ושבעת רצון בחלקה, בעוד אשר ייאוש ויגון מילאו את לבה, בעוד אשר פסו כמעט כל הרגשות מלבה, ורק חפץ הנקמה ביקוב הוא המעוררו לחיים?

ואחרי הנישואין? – אחרי הנישואין עוד רבו מצוקות לבה שבעתיים. כל מה שהתקרבה לאישה בפועל כן רחקה ממנו בלבה. כל מה שהוסיף הוא לאהבה אותה ולחבבה הוסיפה היא להיווכח כי איננה אוהבת אותו וכי לא תאהבהו גם לעתיד. מדוע היתה כזאת? לא תדע גם היא. היא הכירה בלבה כי נעלה הוא על יקוב במזגו ובמידותיו, ביושרו ותום דרכו, וגם הוקירה אותו בלבה הרבה מאוד, אבל – האהבה היא תלוייה בלב, והלב איננו מבקש חשבונות, הלב הזה היה נתון ליקוב, למרות הבגד שבגד בה ולמרות כעסה וקצפה עליו. אז דימתה כי לנצח לא תאהב את אלברט ולנצח לא תחדל אהבתה אל יקוב. – וקרבת אישה אליה בפועל המרה את רוחה מאוד, ותחת אשר התנכרותה לו לפני החתונה היתה קלת ערך וארעית היתה אחרי כן להתנכרות גדולה ותדירית, בכל שעה ובכל רגע, ועינויי נפשה רבו עד מאוד. – פעמים רבות היכה אותה לבה על רמותה איש תמים וישר כאלברט ותאמר לפקוח את עיניו ולגלות לו את כל לבה; אבל בראותה את שלוותו ואושרו והאמונה אשר יאמין בה בתום לבו לא ערבה את לבה להוציא מחשבתה לפעולות. מה בצע כי תבוא לגרשו מגן העדן אשר הוא מטייל בו ומתענג על צוף עץ החיים שבו, על ידי פרי עץ הדעת אשר תיתן לו לאכלה? הוא איננו יודע מאומה – והוא מאושר, טוב איפוא כי יהיה אינו-יודע גם לעתיד. והיא בכל אופן הן ממלאה היא בפועל את כל חובותיה אליו, בתור אשה. ומה לו ולמסתרי לבה? ומלבד זאת לא חפצה להרוס בידיה את מגדל הנקמה אשר הקימה. כל מכריה חשבו אותה לאוהבת את אישה בכל עוז הנוער וחומו ותרווה נחת בחשבה כי הידיעה הזאת תגיע בוודאי גם לאוזני יקוב.

ואולם היו עיתים אשר לא עצרה כוח לשחק את מחזה ההתנכרות ותהי קרת-רוח בהליכותיה עם אישה – ואז ראתה עד כמה רבו עינויי נפשו בגלל זה, ותשב להאיר פניה אליו.

בהיפגשה אחרי כן עם יקוב הגיד לה, כי רק חייה אלה נחשבו כחטאת בעיניו, כי הנישואין וחיי האישות בלעדי האהבה – זימה הם, התמכרות הבשר בעד בצע כסף, או חשבונות של תועלת אחרים, והנפש היפה תבחל בהם. והאם לא כן הוא? האם לא חטא חטאה עוד אז, בתיתה ידה לאיש שלבה רחק ממנו ובהיותה לו אחרי כן לאשה למרות נטיית רוחה וכנגד רגשותיה? אמנם עתה היא יודעת בשביל מה הגיד לה כזאת. כי רק לתאוותו השפלה נתכוון – אבל הדברים כנים וצודקים. ואולם מי האשם בחטאת ההיא? הלא רק הוא, כי הוא הביאה לידי נישואין כאלה.

היא נשאה את עיניה להביט עוד הפעם החוצה והנה השמים התקדרו בעבים והשמש נעלמה ואיננה ובחדר רק אור כהה – ועוד מעט והנה צללו אוזניה לקול רעם אדיר, אשר רעם מקרוב וירעיד את הדלת ואת החלונות אשר בחדרו, וגם היא רעדה בכל גווה. קדרות השמים וקול הרעם הזכירוה את עוונה הגדול אשר הקדיר את שמי חייה, טוהר נפשה וכבודה. ואשר כרעם מחריד לא יחדל מהרעים באוזניה: חטאת! חטאת! וכל מחזה העוון ניצב לפניה כמו חי, ולבה היכה אותה עד מאוד… ורסיסי דמעה, דמעות נוחם ושברון לב, ניצבו בעפעפיה, ותצנח בלי כוח על הכסא אשר על יד הדלת, לא רחוק מן הפסנתר, ותעצום עיניה ותכסה את פניה בכפות ידיה, כמו בושה להביט בכל אשר מסביב לה.

הייפלא דבר נפלה ברשת החטא? והיא הן בכל רוגזה וקצפה וחמתה על יקוב לא חדלה אף רקע מחשוב על אודותיו גם לפני הנישואין וגם כעבור שנה אחריהם, ותכר אז בלבה כי רק אותו היא אוהבת אותו לא תחדל מאהוב; ובהפגשו אתה שנית לא נדרש עמל רב מצדו ורוגזה וקצפה וחמתה חלפו מקירבה כצל. בימים הראשונים לבואו אמנם ניסתה להתנכר לו, ותספר לו כי אוהבת היא את אישה בכל לבה וכי כבר חדלה מחשוב על דבר הימים הראשונים; אבל הוא הכיר את אשר בלבה ויאמר בקרת-רוח ובנחת: "אותי לא תשלי בשווא, ברטה היקרה, יודע אני כי אוהבת את אותי עתה כמו אז ורק אותי ". אמנם אדמו פניה מכעס ובושת לשמע הדברים ההם וקצף גדול קצפה עליו – אבל סוף כל סוף נכנעה לפניו, וזרם הדמעות אשר פרץ מעיניה ענה כחשה בפניה ויהי לו כהודאה מוחלטת…

ומאז היטה אותה אחריו אל אשר היה רוחו ללכת.

את האשמה אשר רבצה עליו גלל עליה בשתיים, שלוש מלים, בשקר אחד שבדה מלבו, שבעת ההיא נחשב לה עוד כדבר אמת, בספרו לה כי אחרי שובו לעיר המלוכה הודיעוהו מי. כי בגדה בו ותיתן ידה לאחר, ורק כעבור ירחים אחדים והאחר ההוא עזבה, שבה לתנות אהבים עמו במכתבה האחרון. ובקבלו איפוא את מכתבה ההוא עוד גדל קצפו עליה ביתר שאת ולא ענה אותה מאומה. אך בכל אשר התאמץ להסיע את זכרונה מלבו לא חדל מחשוב עליה ומהשתוקק אליה, וזה הדבר אשר עוררהו עתה לבוא לגור בא. בתור רופא, למען היות בקרבתה. ובהוכיחה אותו בתום לב, כי כל הדיבה שהוציאו עליה בשקר יסודה היו שניהם לצדיקים ולחללי משגה ולא יותר.

אז החל לבוא אל ביתה מדי יום ביומו. בימים הראשונים היה מבקר אותה במסיבת בעלה; אבל לאט, לאט החל לכוון את ביקוריו לעת שאין אישה בבית, וירבה לדבר באהבתו אותה, בעינויי לבו הרבים בהיות חמדת נפשו נתונה לזר, וכל דבריו מצאו להם הד קול בלבה – והיא לא ידעה ולא בחנה אז את החוטים הרבים אשר ארג בהם את הרשת ללכוד את נפשה, ובפקחה אחרי כן את עיניה כבר איחרה מן המועד.

שבועות מספר עברו ולא נתנתו לנגוע בה, לאחוז בידה ולהראות לה אות חיבה, איזה שיהיה; אבל הוא ידע לרפות לאט, לאט את התנגדותה זאת בלעג ולצון ובהוכחות, כי אך תמימות יתרה ומורך לב הוא מצדה בפחדה לעבור את גבולי המשפטים הקדומים אשר מסביב, כי הנישואין לא הטילו עליה כל חובה בנוגע לאישה, אחרי כי איננה אוהבת אותו. כי האהבה חופשית היא ולא תכיר זכות כל משפט וכן חוק שחקקו אנשים או אלים, יהיו מי שיהיו העומדים לה לשטן, והיא איננה נזקקת כלל למשען קנה רצוץ, למשען החוק והנימוס המקובל. בראשונה התחלחלה לשמע הדברים “הנוראים ההם”, אבל לאט, לאט הסכינה עמם, ולא מיחתה בידו בהרבותו להראות לה אותות חיבה בלי מעצור. אז היו ימים אשר היכה אותה לבה על מעלה באישה, בייחוד, על התנכרותה אליו ועל רמותה אותו בכל רגע ורגע, ותגלה את חפצה לו, כי תגלה את כל לבה לאישה ותבקשהו בדמעות לחוס על ימי עלומיה ולתת לה ספר כריתות; אבל הוא הניאה מעשות כדבר הזה, באמרו, כי לא ייעתר אישה לתת לה חופשה, ורק את שלוותו תפריע ואת חייו תמרר בלי כל תועלת, והוא גם הוא ייאנס אז להתרחק ממנה.

ואז היו הימים היותר מרים בחיי אישה. הוא ראה אותה מתרחקת ממנו מיום ליום ולא ידע את הסיבה. לשווא דרש וחקר ברמיזות ובשאלות שונות: מדוע נפלו פניה ומדוע תרחק מעליו, כי לא מצא כל מענה.

והיא – היא חדלה לאט, לאט גם מלחוס את נפשה, כי נסך עליה יקוב הערום רוח שיכרון ולא נתנה כל דין וחשבון לנפשה, ותשת לרווייה מכוס התענוגים אשר השקה אותה הוא. עד – שתותה אותו עד תומו, עם התרעלה אשר בתחתיתו, עד אשר ירדה למדרגה היותר תחתונה בחטאתה…

היום המר ההוא לא יסוף מזכרונה לנצח.

ואז נפקחו עיניה ותתעורר מתרדמת שכרונה…

אז היה הפלא הגדול בנפשה פנימה, אשר לא יחדל מהפליא את לבה עד היום הזה – כי אחזה האהבה, האהבה הטהורה והרוממה הממלאה עתה את כל קרביה, בעקב החטא…

אך נפקחו עיניה לדעת את חטאה הגדול – ותחל לאהוב את אישה.

עוד הפעם חלפה בקירבה השאלה: אבל איך? איך היה כדבר הזה? איך נהפך לבה פתאום?…

אישה לא היה אז בבית, כי נסע בדבר בית המסחר לעיר המלוכה ויתמהמה שם כשבוע ימים, ואז מצא לו הוא שעת הכושר לבצע את זממו הרע.

ורק אז פקחה את עיניה ותכר את עוותתה, ובפעם אחת נהרסו כל המגדלים הפורחים שהקים ברוח שפתיו, וכל התורה אשר הורה אותה בדבר האהבה החופשית היתה בעיניה פתאום לתורה כוזבת, ותדע כי כיזב לה האיש הזה, כי אשת איש אחר היא, כי בתיתה לו ידה לעיני רבים אישרה וקיימה את חובתה לו בכל תוקף; והיא רק אשה בוגדה, אשר רמסה את הקודש ברגליים ואשר מכרה את נפשה לשטן ותתמכר לתועבה.

אז הכירה בלבה כי בעשותה את המעשה הרע הזה במחשך ובמסתרים היתה גם לבוגדת רמאית, כי רימתה את אישה, המאמין בה כבכל קודש, באופן גס ואכזרי עד מאוד.

האם החמלה שחמלה אז על אישה הנעלב והמרומה הביאתה לידי אהבה, לאהוב אותו, או אם הדעת כי נעלה הוא עליה ומרום מנגדה כשמים מן הארץ, כי הוא איש תם וישר וצנוע והיא – בוגדת רמאית ומרשיעה ברית קודש וחללה, האם הדעת הזאת הביאה בלבה אהבה אליו?

ואולי יד החפץ היה בזה, החפץ הגדול אשר התעורר אז בלבה לספר את חטאתה הגדולה ולתקן את עוותתה הרבה באהבה אשר תאהב אותו מעתה – והחפץ הוליד את האהבה?

או אולי סיבה אחרת הביאתה לידי אהבת-אישה, הלא היא: הדעת אשר באה בלבה פתאום כי הוליך אותה יקוב שולל, כי באמת לא אהב אותה, כי רק תאוותו משלה בו, כי לוא אהבה לא המיט על ראשה אסון אשר כזה, ועל ידי הדעת הזאת נפל כרגע הקסם אשר חופף עליו ואשר נתן אותו לחן ולחמדה בעיניה, ובסוד הקסם הכוזב הזה נוכחה כי גם היא איננה אוהבת אותו ולא יד האהבה היתה בכל אלה, כי אם יד התאווה הפשוטה, ואשר על כן בהגיעה אליה היה לה הוא לזרא ולגועל נפש – ואך בסור אבן נגף הזאת מעל דרכה, דרך האשה-הרעיה, שבה מאליה אל אישה, אשר הקשר החברותי וחיי-הבית המשותפים עשום לאגודה אחת?

הוא לא שב עוד אל ביתה, ולוא שב כי עתה גירשה אותו מעל פניה בחרפה; וכעבור ימים מספר שב אז אישה הביתה, ותקבל את פניו בשמחה ובאהבה, ותישק לו בשפתיים דולקות, ותתרפק עליו כל היום ההוא, וגם דברי חיבה דיברה באוזניו, ותספר לו כי התגעגעה עליו, כי אך בחברתו היא רואה חיים ושמחות. ואישה לא האמין בראשונה למראה עיניו ולמשמע אוזניו, ובהיווכחו כי לא חלום הוא הביט אליה בתימהון רב, כי לא יכול להבין פשר דבר השינוי הגדול הזה, דבר האושר אשר בא לו פתאום ואשר לא פילל לו, ולא חדל מחבקה אל לבו ומשאול אותה בדממה: “האמנם אהבתיני, ברטה?” והיא הורידה עיניה ארצה בכל פעם ופעם אשר שמעה את שאלתו ההיא, ופניה התאדמו וחרש ענתה: “כן, אישי היקר, אהבתיך!” ועור פניו קרן אז מרוב שמחה, ועיניו הביעו עליצות ואושר בלי מצרים.

ומני אז הולך אושרו הלוך וגדול, ובהיותו על ידה לא יחדל מהצהיל קולו, מצחוק, מרנן, ומרקוד כילד.

כן, כילד! תמים הוא כילד, וכל חשד וכל מחשבה זרה לא יעלו על לבו, ואהבתה אותו, אשר גילתה לו ביום ההוא, והמתגלה מיום ליום באותות חדשים, הביאו בקירבו חיים חדשים, ויביאוהו לגן העדן, ושם הוא שבע לרווייה מעץ-החיים.

כן, אלברט יקירי! – הגה לבה ברגע זה, בהתבוננה אל תמונתו הגדולה התלויה בקיר על יד תמונתה היא – תפוח אדום וצח בידך ואתה מתענג על יפי מראהו; אבל התדע כי לב התפוח נבוב ותולעה גדולה מוצצת את לשדו? ולוא ידעת ההיית מאושר גם אז?

והיא – מאושרה ואומללה גם יחד. שני הפכים בקירבה והם מתרוצצים ונלחמים זה את זה בלי הרף. אהבתה את אישה הרבה מיום ליום תרווה אותה עונג ונועם ואושר אין קץ, בכל יום ויום היא מגלה בו מעלות טובות חדשות, והיא מתגעגעת עליו מדי עזבו אותה ושבתו בבית המסחר, ובשובו הביתה ימלאו כל קרביה נהרה וגיל ולא תחדל מהתרפק עליו מהשתעשע איתו בשעשועי חיבה; אבל האהבה הזאת תשביעה גם מכאוב-לב, יגון ומרורות, בעוררה בקירבה בכל תוקף את ייסורי החרטה הנוראה, וזכרון העבר אשר ימוץ את דמה כעלוקה… הן לולא אהבה כה עתה את אישה בכל חום הלב ועזוז הרגש, כי עתה לא גדל ככה מוסר לבה ולא עצמו כה ייסורי החרטה. וככל אשר תוסיף לאהוב את אישה כן תגדל ותעצם החטאת אשר חטאה לו; והלא הבדל רב יש בין חטאתה לאישה הנימוסי, הזר לה ברוח והרחוק מלבה, ובין חטאתה לאלברט אישה האהוב לה, ואשר נפשה קשורה בנפשו. – והאהבה והחטאת לא תחדלנה אף רגע מהילחם בקירבה, יש אשר תגבר האחת ויש אשר תגבר השנית, ויש אשר לא תנצח אחת מהן, וחשה אז בקירבה עונג מהול בכאב כמתגרד בפצע.

הוי, מה מר לאיש להיות מאושר ואומלל גם יחד! והיא על ידי אושרה אומללה היא עוד יותר.

ברגע זה נשאה את עיניה אל תמונת אישה הפוטוגרפית הנשקפת מתחת הזכוכית הניצבת על השולחן ותתבונן בחמדה אל תווי פניו השוחקות ואל מבטי עיניו המביעים אושר ותום ואנחה מרה פרצה מקרב לבה: “הוי, אישי הנעלב והתמים! אתה שמח ומלא רצון באהבתי, אבל לו ידעת, חמודי, את מקור אהבתי זאת, הלא הוא החטא?”… וכמו לכפר את פניו ולשכך עם זה המיית רוחה הסוער קמה ותיגש אל השולחן ותיקח את התמונה בידה ותישק לה ותלחצנה אל לבה; אבל רוחה לא שככה והלב דפק עוד ביתר שאת…

ברגע זה לקחה בידה גם את תמונתה היא הניצבת על השולחן ותתאנח: הן בחקותה ¹¹ את התמונה הזאת היתה עוד בעולם אחר, בעולם התם והטוב; ואז היו גם פניה מלאים ובריאים ומפיקים נהרה וגיל, ועתה?

היא הביטה ברגע זה אל הראי הנצב אל הקיר אשר ממולה: “הוי, מה נפלו פניי במשך הירחים האחרונים!… הן רואיי לפנים לא יכירוני עתה”.

ואולם כל הרואה את ברטה גם עתה יאמר: רק אשה יפה ורבת-חן האשה הזאת! והיא גבוהת קומה ומבנה גווה איתן ומלא חן והוד, פניה עגולים וזכים ואודם קל יכסה את לחייה, שכנראה היו לפנים יותר מלאות, אפה קטן ורחב מעט בקצהו, עיניה שחורות אך בלי זוהר רב והן מביעות כליון-נפש ועיצבון גם יחד, הגומות אשר בלחייה אינן נראות כמעט, וניכר כי בעת שהיו הלחיים יותר מלאות עמקו הן יותר, שפתיה דקות מאוד ועילן מרחף לרגעים צחוק מר. סנטרה הכפול, צווארה השמן, שכמה וראשית חזה המגולים, המלאים יפעה והדר ושערותיה השחורות, והארוכות והעבותות – כל אלה יכתירו וישכללו את יופיה ויעשוה לסמל אשה מלאה חן ולוקחת לבבות.

והיא לבושה שמלת-בית, קלה ולבנה ונאווה, על מתניה חגורת בד-שחור רחבה, ועל רגליה נעלי-בית מרוקמים ומלאי צבעים.

רגעים מספר נשארה נטועה על עמדה ותתבונן אל התמונות אשר בידיה, פעם אל האחת ופעם אל השנית, ואחר העמידה אותן במקום אשר עמדו ותשב ותקרב אל פתח האולם שלפני המעקה ותבט החוצה, והנה נפזרו העבים, הרעמים חדלו, רק מטר דק ירד ארצה ולאור השמש אשר נראתה בשמים נוצצו רסיסי המטר, ויהיו כדמעות-גיל ועצב גם יחד, כדמעות, מאושרה ואומללה כמוה…

היש תקווה לצאת למרחב?… היישכח הכול ברבות הימים? – אבל איך?… הייתכן כי תשכח את חטאתה הגדולה והיו חייה רק בהווה ובעתיד?

אבל לא! חזון שווא הוא אשר לא יהיה לעולמים!

ומה היא הדרך תלך בה? ואיך תשים קץ לסוד הנורא אשר ידריכה מנוחה ביום ובלילה? התתוודה לפני אלברט? הן נורא הרעיון הזה! הן לב-אבן דרוש לה בבואה להתאכזר לאלברט מחמדה, לגרשו בחזקת היד מגן-עדנו ולהקדיר את שמי חייו – אולי לנצח…

קול צלצול הפעמון אשר הגיע לאוזניה עורר אותה פתאום ממחשבותיה ותתנודד מבלי משים. היא הביטה אל השעון התלוי בקיר: הנה השעה השלישית כבר הגיעה והיא לא הרגישה זאת. הנה אלברט בא.

 

[ב]    🔗

עברו עוד ארבעה ירחים.

השעה השמינית בערב.

ברטה יושבת באולם, על כסא רק, לפני השולחן הקטן אשר בתוך החדר, לפניה עששית גבוהה הפורשת אור כהה בחדר, ועל השולחן ספר פתוח, אך היא איננה קוראה בו. היא שקועה במחשבות רבות.

פניה נפלו בעת האחרונה עוד יותר. גם הלחיים גם הצוואר כחשו במידה ניכרת, עיניה שקעו בחוריהן ומבטיהן חדים וחודרים יותר. מראה פניה ומבטי עיניה ותנועות גווה מפיקים סערת-רוח גדולה ומלחמת-לב חזקה. כפעם בפעם היא עוזבת את מקום שבתה ומתהלכת בחדר הלוך ושוב ולעיתים היא מתבוננת בשעון אשר בקיר, כמו מתעתדת היא לקראת שעה ידועה.

הערב יהיה האות הזה! – סערה רוחה בקירבה – כבר קצרה נפשה לחכות יותר, ולא תוכל עוד נשוא את “הסוד הנורא”, רב לה, רב לכחש ולשקר…

לפנים עוד התגנב זיק תקווה בלבה, כי ברבות הימים תגבר האהבה על החטאת והכריעה אותה תחתיה, כי כאשר יגדל זרם האהבה אשר בלבה יעצור כוח לכבות את להבת החטאת המלהטת את נפשה – ועתה אפס כל זיק תקווה מלבה. היא רואה עתה כי ככל אשר תגבר האהבה לאלברט, תגבר גם חטאתה, וכל אשר תנסה לכבות את להבת החטאת תגדל הלהבה עוד יותר, ותהי למדורת שאול האוכלת אותה בכל פה. והיא בכל אות חיבה אשר יראה לה אישה האהוב, בכל מבט של אמון ותום אשר תפגוש בעיניו – היא רואה בעיני-רוח את מחזה העבר וכל נוראותיו, ובכל אמרי האהבה אשר ילחש אלברט באוזניה היא שומעת את הקול הנורא המחריש את אוזניה: חטאת חטאת! וכל מלה ומלה מדבריו תפריש ותישוך את כל קרביה כצפעוני. הוי, זיכרון אכזרי! מה נורא אתה לכל חוטא!

הוי, זיכרון אכזרי! מה נורא אתה לכל חוטא!

לוא יכולת להשמיד את האכזר הזה – מה מאושרה היתה אז!

ברגע הזה עלה על לבה זכרון הסיפור של בלמי ¹² שקראה זה לא כביר: “התרופה הנפלאה של הד”ר הידנהוף“. גם האשה ההיא היתה אומללה בחיים לרגלי מחלת הזיכרון, וכל נחמתה היתה בתרופה אשר המציא הד”ר הידנהוף להמית ע"י זרם האלקטרון את תאי המוח האוצרים בקירבם את הזיכרון, ובאין העבר הנורא לנגדה, קיוותה, תהיה מאושרה באמת – אבל הן כל זה היה אך חלום ותרופה כזאת הן אך ילידת דמיון כוזב היא.

ואולם לוא גם היתה התרופה ההיא יוצאה אל הפועל – האם לא היה אז אושרה אושר-שווא, אושר הבנוי על אדני השקר? והן על ידי השמדת הזיכרון לא תשמד גם החטאת… החטאת דבקה אל הנפש ותהיינה לאחת, לנפש חוטאת, וכל זמן אשר לא תחדל הנפש מחיות לא תחדל גם החטאת, ולוא גם תחדל מזכור ומדעת אותה.

האין איפוא כל תקווה למרק את חטאתה ולטהר את נפשה מן החלאה אשר דבקה בה?… ואם ייעשה פלא, פלא גדול מאוד, ואלברט יסלח לה?… הן אך לוא חטאה ובידו להתם את החטאת בסליחה – ואת אשר חטאה לאלוהים – האלוהים יסלח לה בוודאי, כי הוא רואה ללבב, והוא יודע את אשר עונתה ואת אשר סבלה כבר – האמנם? האמנם תראינה עיניה את הפלא ואלברט יסלח לה?

אבל – דמיון ריק ונחמת שווא! כדבר הזה לא יהיה! לא אלוהים הוא אלברט כי יפליא עשות כאלוהים, רק אדם, וכאדם לא יוכל לסלוח על חטאת אשר כזאת ולא יסלח – ולמה לה להשלות את נפשה בתקוות שווא?

ובאמת מדוע יסלחו לה? הצדקה הוא כי יחטא אדם חטאה גדולה כזאת ולא ייענש כדי רשעתו ולא ישיבו לו כגמולו? והיא בכל העת האחרונה לא תחדל משמוע את קול לבה הצועק חמס על גזל המשפט הזה, כי לא השיבו לה עוד את הגמול הנכון לה, ויש אשר חפץ עז יתעורר בקירבה להיענש, להינקם מנפשה נקמת כבודה וכבודו, נקמת המוסר והצדק, ולייסר את עצמה בייסורים גדולים ורבים… וכל אלה הן יימצאו לה בגלותה לאישה את כל מסתריה – הוא לא יסלח לה, הוא יחדל מאהוב אותה… טוב! גמול אשר כזה טוב ונכון לה עד מאוד, ימהר נא הגמול הזה לבוא! נקמה! נקמה בנפש החוטאת!

היא ניגשה בלי משים אל הפסנתר אשר בפינת האולם ותבט אליו רגע בבוז: זה ירחים, ירחים רבים אשר לא פתחה אותו ולא ניגנה בו, ומה יועיל לה זה? פעם אחת ניסתה לשפוך את לבה במנגינה ולא יכלה. במה נחשב הפסנתר המת לעומת הלב החי? אך שווא יבקשו להם בני האדם הד לכל רגשותיהם בנגינה. גם הדיבור וגם הנגינה לא יעצרו כוח להביע גם רגש אחד מרגשי האדם בכל עומקו ורוחבו ובכל פרטיו ודקדוקיו, ומה גם המון רגשות רבים בהסתערם למלחמה זה את זה…

ופתאום באה מחשבה בקירבה להשוות את נפשה לפסנתר אשר נחסרו רבות מעצמות הנגינה אשר לו, התעצורנה העצמות השרידות והמעטות כוח להוציא מן הפסנתר מנגינות שלמות ומלאות הרמוניה ונועם אשר תיקחנה את הלב? אכן היו חייה לפסנתר שבור ובעל מומים רבים – ולנצח לא תהיינה בם השלמות, הנעימות וההרמוניה שהיו בחייה לפנים…

אבל תנסה הפעם להוציא מנגינה גדולה וכבירה, מלאה עוז וכוח, ואם לא תצלח, אם לא תוכלנה העצמות השרידות שנשארו עוד בפסנתרה השבור להוציא את המנגינה הזאת, אם תיעקרנה ותישברנה גם הן והפסנתר ידום כולו לנצח – טוב איפוא…

אכן נורא הוא הרעיון כי תילקח ממנה גם שארית סגולות חייה שנשארו לה עוד לפליטה ונוראים יהיו חייה בהילקח מהם תמציתם ולשדם – אהבת אישה אותה… אז יהיו חייה לתל שממה ולבית הקברות…

אבל יהיה מה ועוד מעט ותשים קץ למסתריה ולתעלומותיה, עוד מעט ותגלה לאלברט את כול… לא תכחד ממנו דבר – והיא מתעתדת לכל גורל וגורל שיפול מעתה בחבלה ¹³. הן לא כוח אבנים כוחה ולא תוכל לנצח להיות חצייה בגן עדן וחצייה בגיהנום, טוב, טוב מזה הגיהנום המוחלט…

היא הביטה אל לוח השעות אשר בשעון ותתנודד בלי משים: הנה בא המועד הנורא, עוד מעט ויבוא… הנה קול צלצל הפעמון יישמע… הוא בא.

– ערב נעים – נשמע קול גבר בפרוזדור והקול מלא רוך ונחת – איפה הגברת? – נשמעה שאלתו מחדר האוכל.

– באולם! – נשמע קול אשה מחדר המבשלות.

– איפה נסתרת, חמדתי? – נשמע כרגע קול האיש בצעדו על סף האולם.

ואלברט הוא איש כבן שלושים שנה, בעל קומה ממוצעת, פניו עגולים ומלאים ושחופים מעט, אפו ישר וארוך, עיניו ממראה תכלת, מצחו רחב ולבן וקרחת בקדקודו, שערות ראשו ושפמו צהובים מעט, זקנו מגולח, והוא לבוש בגדים שחורים ונאים, וכולו אמר כבוד וחן.

הוא ניגש אל ברטה ויישק לה בחום נפש.

– מה זאת? – קרא פתאום נבהל בהביטו בפניה – פנייך חיוורים כשיד,¹⁴ דמעות בעינייך וכולך רועדת… החולה את, יפתי? האלך ואקרא לרופא?

– לא, אלברט! – קראה ברטה כמתחננת ותמח דמעות עיניה במטפחתה – אינני חולה ורופא לא דרוש.

– ומה זאת? – קרא אלברט בתימהון – הקיבלת, חלילה, איזו בשורה מעציבה מבית אבותינו?

– לא! שב נא, יקירי! – קראה בהסיבה את פניה ממנו.

הוא ישב לימינה על הספה ויחבק בידו האחת את גווה ובשנית החזיק בסנטרה וייט את פניה אליו ויבט אליה בחיבה וחרדה גם יחד.

– אכן רואה אני בעת האחרונה – קרא אלברט בדאגה ורחמים – כי נפלו פנייך וכי איזו עצבת תעיק את לבך, אבל לא אדע את הסיבה.

– תנני נא להרגיע מעט את רוחי הסוער ואחר אדבר – קראה ברטה בנשאה אליו את עיניה המלאות דמעה.

הוא העביר את ידו על חלקת צווארה ויחבקה אל לבו בחום וחרדתו הלכה הלוך וגדול, והיא הסתירה את פניה על לבו ותבך…

– אבל מה זה היה לך, ברטה? – קרא אלברט בקוצר-רוח ובחרדה גדולה. – דברי נא ואל תשברי את לבי בבכייך.

– אכן עצבת גדולה ונוראה תעיק על לבי – קראה ברטה בקול בכוים ואת ראשה לא הרימה.

– ומה הסיבה? – שאל אלברט וירם את ראשה להתבונן בפניה.

– אשה אומללה אני, אומללה עד מאוד – הוסיפה ברטה לקרוא ותורד עיניה ארצה.

– את? את אומללה? – קרא אלברט בחלחלה ומבטיו חדרו לתוך עיניה המושפלות ארצה – במה? אולי לא תאהביני, ברטה?

– הלא רק באשר אהבתיך אומללה אני – קראה ברטה וזרם דמעות חדשות פרץ מעיניה – ואתה הן רואה כי אהבתי אליך רבה ועצומה, וכי תרבה ותעצם מיום ליום, אבל עמה יגדל גם אסוני.

– אבל מדוע? ובמה? – קרא אלברט בתימהון ומבוכה.

– לוא היתה כזאת תמיד, מעת הכירי אותך לדעת – קראה ברטה בהתבוננה אליו חרש – כי עתה מה חסר לי? הלא מאושרה הייתי אז… ואולם לפנים…

– אל נא, ברטה היקרה – שיסע אותה אלברט בדבריו וינופף את ידו כמגרש זבובים עוקצים מנגד פניו – אל נא תזכירי ראשונות. יודע אני כי לפנים לא רבה ככה אהבתך אלי… אבל אנוכי מתאמץ תמיד לבלי העלות את זכר העת ההיא על לבי, כי הזיכרון הזה לא נעים מאוד לנפש אוהבת כמוני… ולמה נמסוך נטף מר בכוס משתנו ותענוגינו ללא כל תועלת?… והן העת ההיא היתה הראשונה לבואנו בברית האהבה ועוד טרם למדת אז לדעת אותי ועוד טרם תסכיני בחברתי… ראי נא, ברטה הנעימה, אם רק זה הוא מקור עצבך הסירי איפוא את העצב השווא הזה מלבך, ואל נא תעני את נפשך במחשבות-חרטה על אשר לא אהבתיני לפנים בכל עזוז רגשותייך וחום לבך כמו עתה, והיי מאושרה בהווה ובעתיד, והיה אושרנו שלם…

רגעים אחדים החשה ומעל פניו לא חלפה עוד העננה אשר העלו דברי ברטה האחרונים וניכר היה כי לבו לא היה שלם איתו בדברו את דבריו, וכי עוררה ברטה בדבריה פצע ישן שבלבו, בהזכירה ראשונות שהתאמץ תמיד להשכיח מלבו… אבל לאחרונה התעורר ויקרא: “ודעי לך, חמדת נפשי, כי אדע להוקיר את רגשותייך הטהורים הללו, בהכות אותך לבך על אי-אהבתך אותי לפנים כמו עתה – ומשנה אהבה אוהבך”… ובדברו חיבק אותה עוד הפעם בזרועותיו ויאמצה אל לבו בחום ועזוז רגשותיו ויישק לה פעמים אחדות בשפתיים לוהטות.

וברטה החשתה. ברגע האחרון הזה התעוררה מלחמה עצומה בקירבה: הן עוד צעד אחד – ולא תוכל עוד לשוב… התשוב עתה בעוד מועד?… הן אם לא תספר לו עוד, את העיקר – ושב והיה הכל כמו שהיה…

ואם תעשה את הצעד האחרון הזה – הלא ייהרס הכול… והיא רואה עתה ברור כי אין לה לקוות לחנינה, לסליחה… וממנה לא נכחד הרושם שעשתה עליו בתודה הקלה הזאת…

– אבל – החפץ המהרס שב ויתעורר בקירבה בכל עוז – לא אעמוד בחצי הדרך… הלאה, מורך הלב! הכול אגלה לו, לא אכחד ממנו דבר, ואם ייהרס הכל – טוב, ייהרס… אין חנינה ואין רחמים במשפט המוסר והצדק, נקמה! נקמה בנפש החוטאת…

היא הרימה את ראשה ותתבונן אל אישה בעינים מפיצות אופל ובלהות, פניה חוורו כשיד ולבה דפק בקירבה בחזקה…

– התדמה, אישי – צחוק-שטן, צחוק לעג ומר, חלף על פניה בהוציאה את המלה האחרונה מפיה – כי כבר סיפרתי לך הכול?… הן רב חסד אתה ומרבה לסלוח – אבל היעמוד לבך בקירבך אם תדע את כל האמת, אם תדע כי גם אחרי בואי איתך במסורת הברית לא חדלתי אז מאהוב איש אחר?… את האיש אשר אהבתי עוד בטרם ידעתי אותך?… אם תדע כי גם אחרי חתונתנו היה לבי נתון לאחר ההוא ולא חדלתי רגע מחשוב על אודותיו?… אם תדע כי רחק אז לבי ממך ודימיתי כי לא אאהבך לנצח? אם תדע כי אחרי החתונה שבתי נפגשתי את האחר ההוא?…

– את מי? מי הוא האחר? – קרא אלברט בקול מר ובפנים לבנים כשיד ועיניים לטושות ומביעות בלהות וחלחלה, וזרועותיו צנחו כרגע מעל גווה.

– הלא נוראות אני שומע הפעם, אבל – הוסיף לקרוא – זיק תקווה קלה נשקף ברגע הזה מעיניו – מה טיפש לבי! הלא אך מתנכרת את לי, הלא אך צחוק תעשי לי בהתנכרות הזאת… האף אין זאת, ברטה? אנא, ברטה, חוסי עליי ואל תוסיפי עוד לענות את נפשי בצחקך המר והנורא… חוסי נא ואמרי נא אך מלה אחת, כי אך לצון חמדת לך הפעם…

– הוי, אישי התמים והנעלב! – קראה ברטה בהניעה בראשה לאות כי נדה לו ועיניה מלאו דמעות – המעט לך כל זה? התבקש אותות ומופתים חדשים? ועתה, דע לך כי לא צחוק ולא לצון חמדתי, כי אמת דיברתי… האחר ההוא היה האיש יקוב הרצשטיין אשר ידעת. אותו אהבתי בטרם אדע אותך ואותו אהבתי עת רבה אחרי כן, ולך רק התנכר התנכרתי… ובהיפגשי איתו שנית, בשנה אחרי החתונה, התמכרתי לאיש ההוא, בכל לבי ונפשי…

– אויה! – התפרצה נאקת שבר מלב אלברט ויספוק את כפיו ויקם ממקום מושבו ויסב את פניו ממנה רגעים מספר.

היא ראתה את תנועות פניו ומבטי עיניו, ותדע את אשר עוללה לו… אבל כבר איחרה מן המועד – כבר הגיעה לעברי פי פחת ועוד, רגע וקפצה אל הפחת ושברה את מפרקתה…

– התמכרתי לאיש ההוא בכל לבי ונפשי – שנתה את דבריה האחרונים בקול בוכים, ותוסף: – וגם בשרי… האיש הוא לכדני ברשתו ואהי לאשה חוטאת ובוגדה, ואז, ביום הנורא ההוא, בנסעך לעיר המלוכה, אז הגעתי למדרגה האחרונה שבחטאתי…

בדברה את דבריה האחרונים אדמו פניה כדם ועיניה הביטו ארצה.

– ואז אך אז – הוסיפה לדבר ובכיה היה ליללה גדולה – פקחתי את עיניי וארא את כל שפלותי ותועבותיי… אז תיעבתי את האיש הבליעל ההוא בלבי ולבי נהפך לאהבה אותך, אישי הצדיק, ואהבתי אותך אהבה גדולה ועצומה מיום ליום… אבל… האהבה הזאת הגדילה עוד את חטאתי ואסוני… וה' הוא היודע כמה סבלתי בירחים האחרונים, זה כחצי שנה, כמה הרבה הנוחם לאכול את לבי ובשרי… ואני רבות, הוי, רבות נלחמתי בנפשי עד אשר החלטתי לעשות את הצעד הזה… וכוחי כבר כשל להתנכר עוד יותר, ה' הוא יודע…

רגעים מספר עמד אלברט על מקום אחד, כמסמר נטוע וכהלום רעם, פניו חוורו כפני מת ובעיניו כמו כבה כל זיק חיים. כעבור רגעי מספר החל להתהלך באולם הנה והנה, ואחר התייצב נכחה, פניו האדימו ועיניו ירו ברקים וזעם.

– את עוד תזכירי שם ה' בשפתייך?… את? – קרא בקול מפיץ פחדים – ועוד תעיזי לקרוא לי “אישי”?…

ברטה לא ענתה דבר, רק הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך חרש.

– איפה הוא עתה הבליעל? איפה? – קרא אלברט שנית וקולו הפיץ פחדים עוד ביתר שאת – איפה הוא ואנפץ את גולגלתו ולגזרים אקרעהו…

– קרע אותי לגזרים – נשמע קול ברטה ביללה – אנוכי חטאתי לך הרבה יותר ממנו…

– שימי יד לפה ודומי! – התמרמר אלברט אליה – כל מה אשר תוסיפי לדבר תגדל חטאתך… דומי… כבר דיברת הרבה. מאוד.

“הלא ידעתי מראש כי תהיה כזאת”, חשבה ברטה בלבה ברגע הזה וכמו לעגה ובזתה לנפשה ותחל להינקם ממנה את נקמתה האיומה, "וגמול כזה ראוי לך, חוטאת! הוא לא יסלח, כי לא יוכל לסלוח, כי נפשו טהורה ונעלה ממך…

הוא התהלך בחדר הנה והנה כמעט במרוצה וינהם כדוב שכול.

– את כבודי, את אידיאלי הקדוש, את כל היקר והנשגב בחיי, חיללת ביד אכזרייה, ולא ידעת רחם – קרא אלברט שנית, ובקולו נשמעה בכייה עצורה.

היא החשתה ולא נועזה להוציא אף הגה מפיה. לבכות כבר חדלה, כי יבש מקור דמעותיה. ותישען במסעד הספה בפינה ותבט ארצה.

– את מקדש חיי החרבת ואנה אני בא עתה? – שב אלברט לדבר בתוכחה לוהטת.

– הן בדברים לא תביע את כל עצמת חטאתי – קראה ברטה בלחש ובתמרורים ובתחנונים רבים – ואני יודעת בנפשי הרבה יותר ממך עד כמה הרביתי לחטוא לך… ועתה הגיעה שעת הגמול… יסרני נא איפוא, אישי, יסרני כדי רשעתי בלי כל חנינה… בזה רק הרגע תרגיע את נפשי החוטאת השואפת לעונש… ואנוכי לא אבקש כל סליחה ממך כי אינני ראויה לה…

הוא הביט אליה ורגש חמלה התעורר בקירבו למראה ולא מצא עוד די עוז בנפשו להוסיף להוכיח אותה בזעם, וידום.

כרבע שעה התהלך בחדר בלי דבר דבר, ואחר כמו חפץ להצטדק על דבריו הקשים ולברר את דעתו על עצם החטאת אשר חטאה לו קרב מעט אליה וירכך את קולו ויקרא:

– לא על אהבך איש אחר אני מתמרמר. לוא גילית לי אז את לבך, כי לא תאהביני, כי נפשך קשורה בנפש אחרת, כי עתה לא קצפתי עלייך ולא חשבתי לך זאת לחטאה, וגם את חופשך לא מנעתי ממך… ואת הלא ידעת אותי, כי אינני מן המשמרים והכרוכים אחרי המשפטים הקדומים… לי מושגים אחרים בדבר הזה… כל איש חופשי הוא לנפשו לאהוב ולשנוא כטוב בעיניו ואין כל שוטר ומושל ללב – אבל… למה רימיתיני? למה היתה לך תומתי לכדור משחק לשחק בו לא יום ולא יומיים. אבל כשנתיים ימים? ואנוכי הן האמנתי בך ובתומתך ובמוסריותך כאשר יאמין האיש בכל קודש, ולמה כה רמסת את אמונתי ברגליים?…

ברגעים האלה חשה ייסורי-נפש אשר לא ידעה כמוהם מעודה. הקול הרך אשר דיבר בו אלברט הפעם מצץ את דמה כעלוקה…

הוא החשה רגעי מספר ואחר כך שב לדבר:

– לייסרך, את אומרת, אבל אנוכי לא אייסרך. תייסרך חטאתך. ואולם – הוא עצר מעט בדברו ופניו הביעו תמרורים רבים – חיינו המשותפים יתפרדו מעתה ולא יתלכדו עוד… ומן הרגע הזה חופשך בידך ללכת אל אשר תלכי או לשוב לבית אבותייך…

היא נבהלה מאוד וכל עצמותיה רעדו. לעונש נורא כזה לא חיכתה. היא נשאה אליו את עיניה, אשר מלאו עוד הפעם דמעות, ותכנן את קולה ותקרא:

– אל נא, אלברט! הרגני נא הרוג ואל תעשה לי כרעה הגדולה הזאת… מנוחתי ותומתי וכבודי לוקחו ממני ואין לי בחיים אלא אהבתך וחברתך… אל נא תגזול איפוא ממני את המשענת האחת הזאת השרידה בחיי… טוב מותי מחיי בלעדי חברתך ואור פניך…

– בו ברגע אשר נודעו לי חטאתך ומעלך חלפה אהבתי אלייך מקרב לבי – קרא אלברט בהסיבו את פניו ממנה וגם עיניו מלאו דמעה – ואת הלא ידעת כי אין שוטר ומושל ללב… ובלעדי האהבה…

– טוב, איפוא, לא אפול עליך למשא – קראה ברטה ותהי כאיש אשר חלף חץ שנון את קירבו, ותחש כי נקמה עתה מנפשה את הנקמה הגדולה אשר אין עוד גדולה ממנה, והנקמה הזאת הסבה לה מכאוב איום ונעים כאחד…

היא מחתה את הדמעות מעיניה ומעל לחייה ותוסף: ”לפקודתך אני נכונה, וכטוב בעיניך עשה בי".

ותקם מעל הספה ותלך בלי כוח אל החדר השני, חדר המטות.

ואלברט הלך אל חדר משכיתו.

בקומה למחרת בצהרים ממשכבה – כל הלילה נדדה שנתה מעיניה, ורק כאשר האיר השחר נרדמה ותאחר לקום – מסרה לה שפחתה מכתב אחד, ובאחזה בו התחלחלה, כי לבה הגיד לה את הנעשה…

בידיים ממהרות קרעה את סגור המכתב ותקרא בו כדברים האלה:

"ברטה!

הלא תסלחי לי על נסעי מפה עתה, בבוקר השכם, ומבלי קחת גם ברכת הפרידה ממך. לא יכולתי עשות אחרת. חמתי שככה – אבל לבי ריק עתה ואהבתי אלייך חלפה מקירבי כליל. ואני הנה שבתי ניחמתי על מחשבתי ולא ארחיקך עוד מפה; אבל… עתה לא אוכל היות בחברתך וגם ראות פנייך רגע אחד. הנעשה לא ימוש מנגד עיניי, וחברתך מוסיף להבליט את חטאתך ועלבוני. לא אדע אולי בהיותי לא על ידך תשוב מעט נפשי למנוחתה ואולי יקרם עור על הפצע… לעת עתה גדל הכאב מאוד…

אני נוסע עתה לעיר המלוכה. מתי אשוב הנה לא אוכל עתה לדעת.

סלחי לי על דבריי הקשים שדיברתי אתמול באזנייך, בהתרגשות לבי הראשונה.

חיי בטוב.

אלברט".

 

[ג]    🔗

עבר חודש ימים.

השעה השתים עשרה בצהריים.

ברטה שוכבת על הספה הקטנה אשר בחדר המטות, עיניה פתוחות ונטויות בלי כל מטרה פעם אל הקיר אשר ממולה ופעם אל הסיפון:

זה עתה עזבה את מיטתה וכבר שכבה שנית ורק מעט ממלבושיה שמה עליה.

כמעט כל היום, בימים האלה, היא שוכבת בחדר המיטות, עד הצהרים במיטה ואחר, לבושה מעט, על הספה. אם תנסה לפעמים לקום ולהתהלך וחשה כרגע רפיון בכל יצורי גווה והיא אנוסה לשוב ולשכב. היא מרגשת כי כוחה הולך ורפה מיום ליום.

גם כל אוכל תזהם נפשה בימים האלה. השפחה הזקנה אשר בבית הנאמנת לה מאוד ואשר הביאה אותה איתה מי. מבית אבותיה, תפציר בה כפעם בפעם לאכול ולשתות, ומבלי חכות עד אשר תבוא אל חדר האוכל לאכול שם באשר הסכינה, היא מביאה לה את מאכלה ומשתה לחדר המיטות, אך היא לא תאכל ולא תשת. גם הפעם הגישה לה השפחה כוס חלב חם, והחלב כבר הצטנן והיא לא נגעה בו עוד.

ופניה מה דלו במשך העת האחרונה. הלחיים רזו ועצמותיהן שופו, עיניה שקעו בחוריהן עוד יותר וכמו כבה כל רגש חיים בהן. אפה כמו השתרע יותר, וכפל סנטרה כמעט לא ייראה. גם צווארה, שכמה וחזה המגולים וזרועותיה הערומות לא ינכרו אותותם כי כחשו עד מאוד.

גם בשערותיה הפרועות והנפולות בלי סדרים על הכר אשר למראשותה באה קרחה.

הפנים לבנים כסיד – אך על לחייה מרחף חכליל קל לרגעים.

היא מרגשת בנפשה כי חולה היא. האף אין זאת? הן כוחותיה יעזבוה מיום ליום, ויש אשר היא חשה איזה לחץ בלב, איזה גועל נפש בקרב, עד כי קרובה היא להתעלף.

חולה היא – ומי ייתן ותחלה מיום ליום עד אשר – תגווע לנצח.

כי מה בצע בחייה אלה? מה ייתנו ומה יוסיפו לה חיים ריקים ושוממים כאלה?

הן לולא חמלתה עליו וחוסה על כבודו – כבר שמה בידיה קץ לחייה המרים האלה… היא לא תעשה כדבר הזה ולא תוסיף מכה חדשה, גדולה ונוראה כזאת, על מכותיו אשר מידיה באו לו… ואולם מה טוב כי יחיש הטבע לעזרתה ולפדות נפשה.

לבה ריק עתה ושמם, באין כל תקווה ומשאת נפש. נחמתה האחת בחייה, למן היום אשר נפלה בפח החטאת, אהבת אלברט אליה, לוקחה ממנה, ומה נשאר לה איפוא עוד? אהבתו אליה מתה לגמרי, לולא זאת, כי עתה לא יכול להתאכזר לה ולעזבה לנפשה לעת כזאת… התקווה כי עוד יקומו רפאים מקברם והאהבה המתה תשוב לתחייה? תקוות שווא! איש כאלברט מסוגל לאהוב אך נפש טהורה וישרה ולא חוטאת ובוגדת… נקל לקוות יותר כי יסלח לה בקרב הימים, מאשר ישוב לאהוב אותה.

ובקרב לבה, לב פתוח, עוד יכול לפנים להתגנב זיק תקווה כי ייעשה פלא ואלברט בדעתו את דבר חטאתה לא ייחדל מאהבה אותה וגם סלוח יסלח לה… אכן עוד טרם תדע את החיים ואת לב בני האדם. היא לא ידעה ולא שיערה בנפשה את כל תוקף חמת הגברים בהיותם לנעלבים ולמרומים באהבה… חמה כזאת תלהט את כל הקרב כאש תפתה ולא תדע כל גבול.

והיא חלילה לה מהאשים את אלברט על המעשה אשר עשה. והלא יודעת היא את לבו הטוב והרחום ואת מזגו הנעים והרך – אבל יש רגשות בחיים אשר יעשו גם את הכבשה לשחל…

והן גם הוא אומלל. היא ראתה בערב ההוא את אסונו וייאושו ושבר לבו ומכאובי נפשו. היא יודעת כי גם חייו ריקים ושוממים עתה בלי כל תקווה ומשאת נפש… הלב אשר נעקרה ממנו אהבה אשר כזאת לב נשבר הוא אשר לא יצלח עוד בחיים… ורק מרוב יגון ותמרורים התאכזר לה וישבע נדודים במרחק. ומה צר לה עליו! צרת נפשו לא תיתן דומי לה. היא אם תעונה ותשומם – הלא חטאה והיא האשמה; אבל הוא הלא צדיק אובד בצדקו הוא!

ומדי חשבה כזאת לא תוכל לעצור בעד דמעות עיניה משטוף החוצה. על גורלה היא כבר חדלה מבכות – אבל על גורלו הוא עוד תמצא דמעות במקור דמעותיה. הן כרגע נתנה את נפשה כופרו, לוא ידעה כי בזה ימצא ניחומים לנפשו…

בירח הזה החלה נפשה להרגע לאט, לאט… היא כבר עשתה את כל אשר היה בכוחה לעשות, וכבר נענשה בעונש קשה וגדול שאין עוד למעלה הימנו – ומה עוד? על ידי העונש הזה נמרקת החטאת מעט, מעט… שבתה בביתה לבדה, אחרי עזוב אלברט אותה בדרך כזו, כשבת במאסר נחשבה לה, כאילו הושיבוה בכלא למרק את חטאתה בעונשים וסיגופים, ולצרף את נפשה מכל סיגי החטאת, למען אשר תשוב בתשובה שלמה. – והיה אם לא ישונה מצב חייה ההווים ושקטה נפשה יותר ויותר, ותרדמה תינסך עליה, תרדמת הרגשות, ויירדם רגש אחרי רגש עד – אשר יירדמו כל רגשותיה תרדמת נצח לבלי התעורר עוד מתרדמתם לעולם…

הטוב טוב עשה אלברט בהשאירו אותה בבית והוא עזבה לנפשו? ואם לא ימריצה על-ידי המעשה הזה לשבוע כלימת-נפש כל היום, כי היתה לו למשא כבד, כי אוכלת לחם חסד היא על שולחנו, וכי בגללה נאנס להרחיק מעיר מגוריו ומביתו… האם לא היטיב לעשות לוא השיבה אל בית אבותיה והוא לא היה עוזב את ביתו?

בעלות המחשבה הזאת על לבה התנודדה ותרגז: לאכזריות כזאת אין איש כאלברט מסוגל. דייה לצרה האחת, כי אומלל איש אחד בגללה, וחלילה, חלילה מהמיט אסון כזה על ראשי עוד נפשות תמות וישרות כאבותיה. לוא נודעה להם חרפתה, חרפת בתם, היתה מורידה אותם ביגון ותמרורים שאולה.

ולולא עזב אלברט אותה כיום? – היא יודעת היטב, כי לוא היה פה על ידה כעת, כי עתה שבעה הרבה יותר תמרורים ורוגז וכעס. היא יודעת כי לוא היה פה עתה, כי עתה היה מתהלך איתה בחמלה ורחמים רבים – אבל החמלה הזאת היתה מכאבת את נפשה מאוד, ולא יכלה שאתה. כל מבט עיניו שהיה מעיף עליה, מבט של חמלה בלי אהבה, היה פולח את לבה כחץ – וחטא חטאה בנפשה בהיות המעשה אשר עשה אלברט לאכזריות בעיניה, כי באמת רק מרוך מזגו ונפשו העדינה חס עליה וימנע ממנה את חברתו עתה, לבלי הכאב לנפשה ולבלי היות לה למזכיר עוונה ולעולבה בכל הליכותיו איתה.

ובכל זאת היתה בוחרת להיענות ולהתייסר גם בייסורים כאלה רק למען היות בחברתו ולהתענג על נועם מראהו, ויש רגעים אשר תשכח את כל מצבה ואת כל אשר אתה והיא מתגעגעת על חברתו הרבה מאוד, והגעגועים האלה לא יתנו דומי לנפשה ויציקו לה מאוד.

ויש עיתים אשר לא יכלה להבליג על רגשותיה ותשב לערוך מכתב אליו ולבקשו כי יחוס על נפשה וישוב אליה. והיא יודעת בנפשה כי יחוס על נפשה וישוב אליה. והיא יודעת בנפשה כי לוא קיבל ממנה מכתב אשר כזה, כי עתה לא התמהמה אף רקע ממלא את בקשתה ומשוב הביתה – אבל בכל פעם ופעם שמה אל לבה כי לא טוב היא עושה ולא ביצעה את מחשבתה. הן הוא התמרמר עליה על העיזה בנפשה לקורא לו: “אישי”, ואיך תעיז בנפשה אחרי כל אלה לבוא עוד אליו בכתובים? ומלבד זאת עגיות¹⁵ היא לה וקשי לב אם תדרוש ממנו קורבן אשר כזה, כי מי יודע אם לא ימצא גם הוא מעט תנחומים לנפשו בהיותו רחוק ממנה ובאין מכשול עוונה נוכח פניו, ולמה תבוא ותגזול ממנו את שרידי תנחומיו ולדרוש ממנו כי ירבו ייסורי נפשו ומכאוביו?

היא קמה ברגע הזה מעל מקום משכבה ותיגש אל החלון ותרם את היריעה המורדה ותבט החוצה.

הן זה שבועות אחדים אשר כמעט לא הביטה החוצה. בעת האחרונה נבדלה לגמרי מן העולם הגדול אשר מסביב לה, וגם אם בא איש מבאי ביתם לבקרה, ביקשה את המשרתת להגיד כי איננה בבית, או כי קצת-חולה היא ולא תוכל לקבל פני אורח – ויהי כאילו מתו כל החיים אשר מסביב, ורק היא לבדה מתגודדת בבית-עלמין גדול, בין קברים ומצבות…

קרן אחת מקרני השמש פיזזה כרגע על פניה ותעצום את עיניה רגע וקוו אור וחום ירד גם אל לבה פנימה. היא הביטה החוצה, הרחוב מלא שאון ותנועה, המון אנשים רצים ושבים ודוחפים איש את אחיו, ומרכבות מרקדות משתקשקות בכל עבר, וקולות מקולות שונים עולים באוזניה. האמנם לא בא כל שינוי בטבע והחיים אשר בעולם הגדול לא מתו עוד, ורק בה השינוי ורק היא נבדלה מן החיים ונספחת אל המתים?…

ברגע הזה דבקו עיניה בלי משים בילד קטן אשר השתעשע על זרועות אומנתו העוברת ברחוב ומחשבה חדשה חלפה בקירבה: הן לולא היתה חשוכת בנים… לוא היה גם לה ילד… כי עתה הן לא היו חייה כה ריקים ושוממים כמו שהם עתה… כי עתה היה לה קוו אור בחייה והיה לה עניין בחיים… ומי יודע אם לא היה אז גם הקשר שבינה ובין אלברט יותר חזק ולא ניתק כה מהרה, ואם עתה לא סלח לה אולי היה סולח לה אז למען הילד…

ואולם מה בצע ב“לוא” ועד עתה נמנע ממנה פרי בטן…

ופתאום נפתחו עיניה לרווחה ותהי נרעשת ממחשבת-פתאום אשר חלפה ברגע הזה במוחה: מי יודע – אם לא יהיה כדבר הזה?… מי יודע אם לא החל כבר “מצב חדש” בקירבה?… ובחלוף המחשבה הזאת בקירבה והנה הוטל סער גדול בנפשה ורגשות מרגשות שונים התרוצצו בקירבה, ותהי כאיש טובע בים המתאבק עם הגלים השואפים לבלעהו ופתאום ראו עיניו אוניית-שיט הולכת וקרובה אליו לחלצהו ממצולה להצילהו מרדת שחת… ותדבק אחרי המחשבה החדשה בכל עוז, והמחשבה הוסיפה להתחזק ולהתברר והספק הרחוק היה כמעט לוודאי… הן רק במכאובה הגדול ובצרת נפשה הרבה לא הרגישה את הדבר הזה עד כה, ועתה נפקחו עיניה פתאום והנה סימנים רבים לא ינכרו אותותיהם כי כן הוא… והיא בהיותה שקועה באבלה נואלה ¹⁶ לייחס את הסימנים האלה למחלה…

היא חשה בנפשה כי צר לה עתה המקום בחדר הזה ותצא אל האולם ותחל להתהלך בו הלוך ושוב ותהי מלאה מחשבות חדשות ורגשות חדשים ותהי כאסיר המתעתד לצאת לחופשי מבית כלאו. “אם כן הוא” – חשבה בנפשה – “הלא יש תקווה כי תחל מעתה תקופה חדשה בחייה… עד עתה היו חייה רק בעבר והווה, והם הלא מלאים מכאובות ומרורות, ועתה ייפתח לפניה עולם חדש: העתיד, והעולם הזה הן גדול ורחב ידיים שבעתיים מן העולם הקטן אשר התהלכה בו עד עתה… עתה הלא יש לה עניין רב בחיים, להעלות את נשמתה לשמי הנצח, לחבר את נפשה עם הדורות הבאים… עתה תהיה לה נפש אהובה חדשה, אשר לא תאסור עליה לשפוך עליה את אהבתה, והנפש ההיא אהוב תאהב גם אותה… ואישה גם הוא – הן לא יקשיח את לבו מיוצא חלציו, ומי יודע אם לא תשוב האהבה המשותפת להנפש השלישית לחבר את נפשותיהם הם, אשה אל רעותה, כמלפנים… אם לא בעקב האהבה החדשה תאחז גם האהבה הישנה שכבר במתים נחשבה”…

היא לא יכלה להבליג על רגשותיה ועל קוצר רוחה ותחפוץ להיווכח אל נכון כי לא שגתה ותלך ותקרא לשפחה הזקנה, ותגלה לפניה את מחשבתה, והזקנה אישרה וקיימה את מחשבתה בכל תוקף, ותבך מרוב שמחה לשמע הבשורה הטובה הזאת, ותתחנן עתה לפני גבירתה, כי תסעד את לבה עתה בארוחת הבוקר וכי מעתה תשים לב לשמור על בריאותה למען הנפש החדשה אשר בקירבה. והיא מילאה את רצון השפחה כרגע וגם הבטיחה לאכול ולשתות מעתה בכל יום במועד הנכון. ואחרי כן ביקשה את השפחה לקרוא לרופא לבוא ולבקרה, בחפצה להרחיק כל ספק מלבה בדבר הזה.

ביום השני ישבה ברטה בחדר המשכית אשר לאלברט ותערוך מכתב אליו לאמור:

"אלברט יקירי ואישי האהוב!

אמנם התמרמרת עליי, יקירי, על העיזי בנפשי לקרוא לך “אישי” אחרי כל הדברים שסיפרתי לך – וזו הסיבה שהבלגתי על רגשותיי בכל העת האחרונה ולא כתבתי אליך. לולא זאת, לולא חשבתי כי רק למשא אפול עליך במכתבי, כי עתה לא יכולתי להתאפק והייתי כותבת אליך, גם בהימנעך מבוא איתי בדברים; אבל מה שלא העזתי בנפשי לעשות עד עתה אעיז בנפשי כיום, כי זכויות חדשות לי עתה שלא היו לי מקודם. ובגלל הזכויות החדשות אולי לא אהיה עוד עליך למשא במכתבי.

חדשה אודיעך, כי בעוד ירחי מספר והיית – לאב ואני – לאם…

זה עתה ביקרני הרופא ולפי דבריו החל זה עתה הירח הרביעי.

לא אדע אם תשמח אל השמועה הזאת אם אין; ואולם בקירבי נסכה החדווה הזאת רוח חיים חדשים תחת החיים הישנים שאיבדו את ערכם וחינם בעיניי. אם נואשתי בעת האחרונה מטוב אני מלאה עתה תקווה ונהרה – עתה חפצה חיים אני, לא למעני – נפש חוטאת אשר איבדה את אושרה וטובה בידיים – ולא למענך – אח שבחלה בי נפשך ואהי לך למשא – אבל למען הילד אשר במעיי… ואנוכי לא אוכל לחיות בלעדיך, יקירי. בירח הזה רבות עוניתי בגלל חסרון חברתך, אבל סבלתי את מכאוביי בדומייה, ועתה לא אוכל עוד נשוא. – ואתה אם הקשחת לבך עד כה מרעיתך לא תקשיח לבך מאם הילד אשר ייוולד לך בקרוב, ותשוב הלום ואשובה לחזות באור פניך.

למעני, לא יכולתי לדרוש ממך קורבן כזה, לשוב ולהיות על ידי – אבל למען הנפש החדשה אוכל ואוכל, והיא בכל אופן לא חטאה לך, והיא פרי אהבתך אותי לפנים.

רעיתך האוהבת אותך כמו אז כן עתה והמחכה לשובך בעיניים כלות.

ברטה".

היא שמה את המכתב במעטפה ותכתוב על המעטפה את כתובת בית מסחר אישה בעיר המלוכה ותקרא לשפחה ותמסור את המכתב על ידה לשלחו על ידי הפוסט בטוח באחריות.

בפעם הראשונה למן הערב ההוא עשתה היום את מלבושיה ואת שער ראשה כאשר הסכינה מלפנים. רק תחת השמלות הצרות שהיתה לובשת לפנים שמה עלה עליה שמלה רחבה ומעיל ארוך ורחב, כאשר ציווה עליה הרופא.

היא היתה כחולה אשר זה עתה קם מחוליו המסוכן, והוא מלא שמחה ותקווה.

פניה אורו ועיניה הביעו גיל, ובהעיפה עיניה אל הראי ראתה כי הוטב מראה פניה למן יום האתמול ברב, ותחליט לאכול ולשתות מעתה במועד הנכון ולהתאמץ לחזק את בריאות גווה ככל האפשר. הדבר הזה נחשב לה עתה לחוב קדוש, למען הנפש החדשה.

עד שוב אישה עוד יוטב מראה פניה יותר – המחשבה הזאת השביעה אותה רצון ונחת.

לרגעים עוד התגנבו ספקות שונים בלבה: מה יהיה הרושם אשר יפעל המכתב בלב אלברט? אולי לא ישמח על-זאת כלל? אולי לא ימלא את בקשתה? אבל היא התאמצה לשימם לאל בלבה: איש כאלברט לא יוכל התאכזר במידה כזאת, ולו לב רך ונפש עדינה. בעוד ארבעה ימים כבר יהיה על ידה, ואם עסקיו לא יתנוהו לעזוב כרגע את מקום שבתו בלי ספק ימהר לכתוב אליה ויודיעה מתי ישוב.

פתאום נשכרה את אשר שמעה אתמול מפי הזקנה בדרך אגב ותתנודד…

הזקנה סיפרה לה מאורע אחד באחת ממכרותיה, משרתת בית איש חסיד אחד, אשר נתפתתה לאדונה… וייוודע הדבר לה“מורה הוראה” וישלח לקרוא לה ויאכף עליה לקבל ספר כריתות מבעלה, כי ע"פ דין ישראל היא אסורה לו מעתה והילדים שתלד לו לא יהיו ילדים כשרים…

הלא נורא הוא דין כזה!

אולם מי ישים לב לדין אכזרי אשר כזה? גם היא גם אלברט אינם אדוקים בדת ומעולם לא היתה אצלם האמונה למכריעה בחיים. והילד אשר ייוולד להם ילד כשר יהיה, ובעת שנוצר כבר אהבה את אישה בכל לבה וכבר התחרטה ותעונה אז על החטאת שחטאה לו, ואם היא חטאה לפנים התגולל החטאת על ראש הילד החף מפשע? לא! כל זה הבל וריק! והיא מקווה כי הילד עוד ימרק חטאתה היא, וכל מה שיגדל תלך חטאתה הלוך והתמעט

היא לא תיתן לשום רעיון מעציב, לשום ספק מר, לחדור אל קירבה ויהי מה.

אבל הרעיונות המעציבים והספקות המרים לא חדלו מחדור אל קירבה לעתים וידריכו את מנוחתה; וכעבור שבוע ימים ואלברט לא שב וגם כל תשובה לא נתקבלה ממנו, אז נחלו אלה ניצחון שלם… היא חיכתה עוד יום, יומיים ושלושה ימים ולשווא – אז נפלה עוד הפעם משמים ארצה ותתמכר לייאוש ביתר שאת… הנה כי כן קיוותה לשווא ותתנחם בהבל… לנפש חוטאת אשר כמוה אין עוד כל תקנה, גם הילד לא ימרק את חטאתה, ואולי עוד יגדילה בהיותו על-פי דין-האמונה לילד לא כשר… ורק מחסרון ניסיון בחיים האמינה כי עולם חדש נפתח לפניה, כי באמת עוד לא נפל העולם הישן למשואות. ואלברט – הוא בחל בה ובאהבתה ובפרי-אהבתה ונפשו נקעה ממנה לגמרי ולא יחפוץ לדעתה מעתה ועד העולם…

אז חדלה שנית מאכול ומשתות ותרבה לבכות ולהמס את ערשה בדמעות. היא בכתה יומם וליל בלי הרף ותהי כשוחה בים דמעות. לשווא התחננה הזקנה לפניה כי תחוס על ימי עלומיה וגם על הנפש החדשה אשר בקירבה, לבל יקנה אסון, לשווא גם חקרה ודרשה מפי גבירתה לדעת סיבת בכייתה ויגונה. היא היתה כחרשה וכאילמת אשר לא תשמע ולא תדבר. “הזקנה התמימה מייראה אותה” – השתוחחה נפש ברטה – "כי תיזהר לבל יקרנה אסון. אבל מי ייתן וקרה האסון חיש מהרה… מי ייתן וגוועה עתה לנצח – ואז נושעה נפשה תשועת עולמים וגם לאלברט היתה הרווחה, כי יכול לשוב לביתו, באין אשתו השנואה לנגדו…

בראשונה התמרמרה נפשה אל אלברט, כי אכזרי הוא ולב-אבן לו ומקרב הלב הזה פסוּ גם רגשי הרחמים והחמלה, ובשנאתו אותה לא חמל גם על הנפש החדשה החפה מכל פשע, וטוב בעיניו לאבד שתי נפשות מוותר אף מעט מחוקי מוסרו ומקריב איזה קורבן למענם… אבל לאט לאט רפתה ההתמרמרוּת הזאת ותחל להצדיק אותו בלבה ולדונו לכף זכות, כי אך מחוסו עליה, לבל תחוש עלבון ומוסר-לב בהליכותיו איתה בהיותו על ידה מנע את חברתו ממנה, ולהתנכר, לדבר אחרת מאשר יחשוב לבו – לא יוכל אף אם יחפץ… ולמה תאשים אחרים והיא רק היא האשמה? חוטאת היא ומפרי חטאתה תאכל. וחטאתה זאת עוד תגדל על-ידי הילד אשר בקירבה, כי אם צריכה הרעיה להיות תמימת-דרך וישרת לכת וצנועה ובעל מוסר טוב בכל הליכותיה. על אחת כמה וכמה – האם, המגדלת את הדורות הבאים על ברכיה. האם אשר חטאת כזאת רובצת עליה מגוללת את החטאת הזאת גם על ראש צאצאיה והם אשר כזאת תהיה אך לקללה בפי כול וגם בפי בניה…

אך תקנה אחת לה, אך הצלה אחת – במוות. וגם לילד נוח לו שלא ייברא משייברא…

ופחד הזקנה לא היה פחד שווא, כי ביום העשירי אחרי הישלח המכתב, בערב, שמעה הזקנה את גבירתה נאנחת ונואקת, ואחרי רוב הפצרות סיפרה לה כי חשה היא מכאובי-בטן עצומים, וכעבור חצי שעה לא עצרה עוד כוח לשבת ותשכיבה הזקנה במיטתה, ומבלי חכות לפקודת גבירתה הלכה ותקרא לרופא, ומתנועת פני הרופא ומבטי עיניו הכירה הזקנה כי גבירתה היא חולה אמיתית וכי יש לפחד; ואמנם בצאת הרופא מחדר המיטות רמז לה באצבעו כי תצא אחיו, ואז הגיד לה, כי דרוש להיזהר עתה מאוד, לשמור עליה לבלי הרגיז את רוחה, כי עוד הערב ואולי מחר בבקר תפיל, ויש לפחד כי ההפלה לא תהיה כהלכה, ויש לחשוש לבל יתהווה פרץ-דם… ועיני הזקנה חשכו בחוריהן לשמע כל ה“נוראות” האלה מפי הרופא… ולא הרפתה ממנו עד אם נאות ללון פה הלילה.

זה היום השלישי למחלת ברטה. ההפלה היתה שלא כהלכה. הרופא היה אנוס להשתמש במלקחיו. גם פרץ-דם התהווה – הכל כמו שניבא הרופא מראש. ייסורי החולה ומכאוביה היו נוראים מאוד. גם הקדחת ליהטה את בשרה. חומה עלה לעתים עד ארבעים מעלות ואחת.

מלבד הזקנה והשפחה השנייה, הנוכרית, והרופא אשר לא מש כמעט מעל מיטת החולה בכל הימים האלה, אין איש בבית. לשווא התחננה הזקנה לפני גבירתה כי תרשה להריץ טלגרמה לאבותיה בי. וגם לאלברט, כי ימהרו לבוא, ולשווא דיבר גם הרופא על לבה להסכים לזה. היא התנגדה לדבר הזה בכל כוחה… “מה בצע בזה?” – השיבה ברטה על הדברים האלה – “אם אחיה בוודאי אין כדאי להרגיזם ממנוחתם לשווא ולהסב להם דאבון-לב וצער ללא כל תועלה; ואם אמות, למה להם לראות את זאת בעיניהם? המוות מרחוק איננו נורא כמקרוב”.

היום רד. השמש עומדת במורד השמים. פאתי מערב אדמו כאש, וקווי-אש חודרים דרך חלון החדר ומפזזים על פני מיטת החולה. יריעות החלון נטו הצידה על פי בקשת ברטה. “חפצה אני לראות עוד הפעם את אור השמש בטרם אלך ואינני” קראה אל הזקנה.

– אבל למה תדבר גבירתי כדברים הנוראים האלה? – התלוננה הזקנה ותימח דמעות עיניה בסינורה – עוד תשוב גברתי ותחיה מחולייה ושבה לאיתנה כמלפנים.

הרופא עזב לשעה את החולה ותישאר על ידה רק הזקנה.

הקדחת רפתה. החום סר. וברטה שוכבת במנוחה ומסתכלת בקווי השמש המפזזים על המיטה למרגלותיה.

פני החולה לבנים כפני מת. אין בהם אף טיפת דם אחת. עיניה חדות ומפיצות מבטים חודרים.

הזקנה שמחה ותביע שמחתה לברטה, כי רואה כי סרה הקדחת מעליה, והחולה הניעה בראשה כנואשת.

ברגע הזה נשמע קול צלצול הפעמון ממסדרון הבית.

הזקנה התעוררה ותט אזנה לשמוע. גם החולה התעוררה מעט ותשאל בקול רפה:

– מי הבא? הרופא?

רגעים אחדים החשתה הזקנה ואחר הריעה בקול: הלא קול האדון אנוכי שומעת!

החולה נרעשה, אודם רב כיסה ברגע הזה את פניה ולבה החל לדפוק במרוצה רבה.

הזקנה קמה ממקום מושבה ללכת להביא את האדון החדרה והנה נשמע קול דופק על דלת החדר.

החולה נתנה אות להזקנה כי תפתח את הדלת ותפתח ואלברט בא החדרה.

רגע אחד נשאר על עמדו, על סף החדר, פניו הלבינו כסיד ועיניו הביעו בלהות ופחדים.

– אלי! מה עיניי רואות?! – קרא אלברט בקול בוכים.

הזקנה יצאה מאת החדר ואלברט מיהר לגשת אל החולה ויתנפל על המיטה אשר שכבה עליה וייבך בכי תמרורים, ולא עצר כוח להוציא הגה מפיו.

– ההריצו אליך טלגרמה על-דבר מחלתי? – שאלתהו ברטה נבוכה ובלי דעת מה תחשוב על-דבר שובו.

– לא! – ענה אלברט בשבתו על יד המטה, באחזו בידו האחת ביד החולה ובידו השנית מחה דמעותיו מעל עפעפיו ולחייו – הן אני לא ידעתי מאומה, ואשוב בלב מלא תקווה וגיל ולא פיללתי ולא עלה על לבי כי אמצאך שוכבת על ערש דווי.

ברטה הביטה אליו בתימהון ותקרא בשפה רפה: ומי המריצך לשוב עתה?

– יקירתי! – קרא אלברט בהשחו את ראשו אליה ויישק לה – הלא האשמתיני, בלי ספק, בראותך כי אין מענה ממני על מכתבך; אבל יד המקרה הרע היתה בזה, כי נסעתי ימים אחדים בטרם בוא מכתבך לעיר המלוכה לעיר ה. לרגל מסחרי, ואמנם מיהר סוכני לשלוח את מכתבך אליי למקום שבתי, אבל בין כה וכה איחר המכתב לבוא לידי בשבוע אחרי המועד הנכון, ובקבלי אותו מיהרתי תיכף לדאות אלייך, יקירתי.

עיני החולה נפקחו יותר ותהי נרעשת לשמע דברי אישה ותקרא:

– אם כן אך משגה היתה בזה!… ואנוכי אחרת חשבתי…

– משגה, אך משגה, יקירתי! ומה מחלתך?…

– הפלתי… את הוולד…

– אויה! – התפרצה זעקת שבר מפי אלברט ויספוק את כפיו. מה אני שומע?

– לפני יומיים… קראה החולה בשפה רפה ובהפסקות, ואות רצון נשקף בעיניה – אז… כאשר לא קיבלתי כל מענה… אחרת חשבתי…

אלברט צנח מעל המיטה על הארץ ויסתר פניו בכפות ידיו וייליל: "אם כן… אנוכי הסיבותי באלה… אנוכי הרגתי את הנפש ההיא… אנוכי… סליחה, ברטה, סליחה!…

– קומה, אלברט, מכרוע על ברכיך… לא אתה כי אם אנוכי הרגתיו… לא לך לבקש סליחה כי אם לי…

– אנוכי הלא כבר סלחתי לך – קרא אלברט בנשקו בכף ידה – זה כבר…

– הלא אך להרגיע את רוחי… אמרת כדבר הזה… האף אין זאת אלברט? – ועיניה הביעו גיל וספק גם יחד.

– לא, יקירתי, רק אמת דיברתי – קרא אלברט שנית ויעבר ידו על לחייה הרזה – בכל היקר לי נשבעתי לך, כי כבר סלחתי לך, וכבר שבתי לאהוב אותך בכל לבי ונפשי כמלפנים…

– מאושרה אנוכי! – קראה ברטה וצחוק רצון חלף על פניה – לאושר כזה לא פיללתי עתה… ועתה רב לי!… דימיתי כי ארד ביגון שאולה… ועתה… עתה המתיק לי האל הסלח את רגעיי האחרונים. עתה ארד הקברה מלאה רצון ומאושרה…

– אל נא, ברטה היקרה! – התחנן אלברט בדמעות בעיניו – אל תדברי כדברים הנוראים האלה… עוד תשובי לאיתנך… עוד תשובי תחיי לפניי, והיו חיינו מעתה מלאי אושר ונעימות…

היא פרשה את זרועותיה הדקות והכחושות ותחבק את אלברט והוא השח את ראשו אליה ותישק לו, ותקרא: "לא, אלברט יקיר! ה' לא חפץ בזאת… הלוא רואה אתה… רב לחוטא כי יסלחו לו… שיוכל למות במנוחה ובשלום… ולהיות מאושר שם בשמים… אבל לחיות… להיות מאושר בארץ… כדבר הזה לא יהיה… אמנם יכולנו להיות מאושרים בחיים… לולא עכרני הבוגד ההוא… ועתה, אלברט מחמדי… תמוך נא את הכר מראשותיי… ואשבה…

הוא עשה כדבריה ותשב והוא מחזיק בה בשתי ידיו.

– כן, אלברט יקירי! – הוסיפה לדבר ותישק לו עוד הפעם – יש רעיון מוסרי והגיוני בדין ההוא…

– איזה דין? – שאל אלברט בתימהון.

– כי… חיי משפחה… חיי אישות… הנכתמים בכתב כזה… בחטאת גדולה כזאת… יתפרדו ולא יתלכדו… לנצח… גם היא אסורה לבעלה… גם הילדים לא כשרים… כן… כן צריך להיות… אנוכי לא הבינותי זאת לפנים… ועתה… רגעיי ספורים… מאושרה אני… כי סלחת לי… כי שבת לאהבני… היה שלום, אלברט… ברך בשמי… את אבותיי… שקה לי אלברט… עוד הפעם… אלברט…

אלברט נשק לה והיא צנחה על הכר… והגסיסה החלה.

כעבור רבע שעה נסגרו עיניה לנצח.

קוי השמש פיזזו בפעם האחרונה על פניה, אשר רוח שלום ומנוחה ואושר חפפה עליהם – ואחר חדלו גם הקווים, כי שקעה השמש.