הן חוזרות משדות השלף, שבהם רעו מאז הבוקר, חוטמן בצל גופן.

על פי סימניו של רועה ישנוני, תוקף הכלב הבלתי־נמנע את העדר מהצד הנכון.

העדר ממלא את כל הדרך, מתפתל מתעלה אחת לאחרת וגולש לצדדים, או דחוס, מלוכד, מדושן, מבוסס בקרקע, בצעדים קטנים של נשים זקנות. כאשר העדר מתחיל לרוץ, הרגליים מרעישות כמו קני־סוף ומפזרות את אבק הדרך אל נחילי הדבורים.

כבשה מקורזלת זו, מדושנת כהלכה, מקפצת כמו צרור שנזרק לאוויר, וּמאפרכּסת אוזנה נפלטות סוכריות.

לאחרת יש סחרחורת והיא פוגעת בברכה בראשה, המוברג שלא כהלכה.

הן מציפות את הכפר. אפשר לחשוב כי יום חג להן היום ובצהלה הן פועות משמחה ברחובות.

ואולם אין הן עוצרות בכפר, ואני רואה אותן מופיעות שוב במרחק. הן פונות אל האופק. בצלע הגבעה הן עולות, קלילות, אל עבר השמש. הן מתקרבות אליה ומשתרעות במרחק.

כמה נגררות, מעצבוֹת על השמים צורה אחרונה לא צפויה, ומצטרפות אל העדר המצופף.

פתית עוד ניתק ומרחף, קצף לבן, אחר כך עשן, אד, אחר כך כלום.

אין עוד אלא רגל בחוץ.

היא מתארכת, היא משתרכת כמו שיפוד, עד אין סוף.

הכבשות חוששות מהקור ונרדמות מסביב לשמש העייפה המפרקת את כתרה ונועצת, עד מחר, את קרניה בצמרן.